וכן כל היום כולו אנו מחפשים ומפשפשים על העבירות אשר בידינו.. אבל הגדולים שעסקם תמיד עם הציבור לגבות המס לא היה שם מי שהודה על פשעו זולת איש אחד שמו חנניהכ בן מייארא ייזכר לטוב הודה ופרסם עצמו שנשארו בידו ששים אוקיות מחשבון הקהל, ובראותי כי אין שם איש שיודה צעקתי עוד בקול גדול ואמרתי אליכם אישים אקרא אלכה לי אל הגדולים ואין קול ואין עונה.

וישבנו שם עד שעה בלילה ורוב העניים ורוב הבינוניים הם שעשו תשובה גמורה כיום כיפור. ויצאנו בשמחה ולא ירדו גשמים, אומנם היו רוחות וטללים שעד היום לא היה אפילו טל מן השמים כי אם רוח חרישית. וביום ששי גם כן השיבו גזילות גדולות וישלח בעד הנגיד והיה שם איש אחד ושמו מנחם סאנאניץ שכל ענייני הקהל יוצאים על ידו והוא נקרא רישפטור – גובה מסים, ודבר עמי קשות על מה שאמרתי בלוכחה אלכה לי אל הגדולים.

ואני השבתיו קשות ואמרתי לו שמן הראוי להוכיח אל הגדולים שהקולר תלוי בצווארם כי הרגלים הולכים אחרי הראש. וכמה מן הקהל לקו מלכות מ'. והים שבת קודש התחיל גשמים לירד כמו שעה והועילו. ובליל ד' ירדו גשמי רצון ברכה ונדבה. וכל זה השבוע קע"ע אני אחד מן הדיינים להיותי יושב במדרש חדש עם החכמים לשפוט. וכמה גלויות באו להשיב. ועכשיו איש על מקומו יבא שלום.

אמר שאול אכתוב מה שקרה לים עם מנחם סאנאניץ ואני נשבע לך בשבועה ובאלה שאיני משנה כלל בכל הדברים אשר אני מגיד אפילו בדבר אחד אלה דברי אמת כל מה שאני כותב. ומשעה שהיה כך היה. בלי תוספת ומגרעת.

כשבאתי לביתי הייתי עצב ועלה בדעתי שלא להוכיח עוד. אחר זה הייתי משיב אל לבי כי אולי פן יהיה חטא זה מוטל עלי הגם שחרפוני ראוי להוכיחם כמו שכתוב הוכיח תוכיח וכו…. אפילו  כמה פעמים. וכן הנביאים היו ישראל מחרפים ומגדפים אותם ועל כל זה היו מוכיחים אותם.

והייתי בזו המחשבה כמו ב' שעות. אוי לי אם לא אומר אם אוכיח אם לא. אחרי כן לקחתי ספר תנ"ך והתפללתי להשם יתברך שיענני בשאלתי זאת לדעת מה אעשה, וכאני מתפלל פתחתי את הספר וזאת הייתה תשובתי בראש הדף. 

באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש. ותחילת העניין בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל. ושמחתי על זה אחר כך אמרתי עוד בתפילתי ריבונו של עולם אתה יודע כוונתי וגם שהשבתני תשובה ברורה ועל כל זה אל ייחר אפך בעבדך והשיבני עוד תשובה שנית.

ופתחתי הספר ובא הגורל פרי צדיק עץ חיים וכו…הן צדיק בארץ ישולם אוהב מוסר אוהב דעת לא יכון אדם ברשע. וכתבתי זה ביום ו' י"ב לאייר. ובעת כותבי חזרתי והתפללתי ואמרתי ריבנו של עולם גלוי וידוע לפניך כי רצוני להוכיח העם אבל מה אעשה שהשעה מסוכנת ואני מפחד מן הרשעים לבל יזיקוני.

ומילנו גדול משמואל הנביא עליו השלום שאמר ושמע שאול והרגני כ"ש יתוש כמוני שאין בי זכות כלל ולכן ה' אלהי ענני בגורל זה, האם אשים אל לבי פחד הרשעים שאני יגור מהם והנני שואל ממך ושתהיה תשובתי בזה האופן שאפתח הספר ואשליך ז' עלין וז' דפין וז' פסוקים וז' תיבות וז' אותיות והאות הח' יהיה פסוק המתחיל באות זה תשובתי.

ופתחתי הספר ומצאתי בראש הדף פסוק , לא מרוכם והשלכתי ז' עלין וז; דפין וז' פסוקים וז' תיבות וז' אותיות והיה האות הח' אות יו"ד. וביקשתי פסוק המתחיל באות יו"ד ומצאתי פה יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך וכו….וכל זה כתבתי להודיע השגחתו יתברך שמו וקבל עם ועדה להוכיח בכל כוחי. השם ישתברך יהיה בעזרי אמן כן יהי רצון.

הערת המחבר – שמעתי שבזה הגורל היה משתמש גם הגר"א – הַגָּאוֹן רַבִּי אֵלִיָּהוּ (מווילנא, גדול חכמי התורה במאה ה-18- וראה בספר אלפ"א בית"א של הרב המחבר – הרב שאול סירירו זצ"ל בערך "תורה ". וראה בספר " גורל החודש למהרח"ו הנד"מ דף כ"ג שהביא דוגמא של גורל בקצת שינוי.

בשמונה עשר לאייר השנה הנזכרת באו אנשים מעיר מארויכוש והגידו לנו כי חמל עליהם השם יתברך מן המסים כי הרבה להרע להם האלקאיים – מורד, קודם בסיבת אברהם בן וואעיש שהיה עם המלך זידאן והענישם יותר ממאה ושלושים אלף בזו השנה עד שברחו רובם וקצתם והמירו דתם..

ותפס האלקאיים את אשתו של אברהם בן ואעיש וייסר אותה יסורין קשים והענישה מאה וחמשה אלף, ומולאי זידאן היה בהרים קרוב לעיר בורח מן האלקאיים והיה הולך ודל והאלקאיים הולך וגדל.

יום חמישי ששה ועשרים לאלול נהרג איש בליעל המצר לישראל שמו עלי מזייא"ן שלו"ל ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר אוי"ר.

אמר הכותב אפשר שזה הבליעל היה כמו שתיק טמיא אלכייא"ט בן מנצו"ר ושלו"ל שהיה בזמננו עם המלך מולאי סמאעל יר"ה בשנת התע"ב ליצירה והיה מצר לישראל והעניש להרבה יהודים והפסידו ממון הרבה ושרפו את היהודי יצחק בן עמארא הוא ובנו ביום ששי ערב שבת קודש י"א לתמוז שנה הנזכרת היקר עד שקצו היהודים בחייהם.

 ולאחר כך נהרג גם כן הוא במיתה משונה על ידי אלקאייד אלגאזי בוחפר"א ששחט אותו ושלל כל אשר לו כן יאבדו כל אויביך השם וכל אויבינו וכל שונאינו ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים אמן כן יהי רצון ובע"ה.

ב"ה לקמן אכתוב כל מה שאירע לנו בימיו אם יגזור ה' בחיים ויאר אפלתינו בקרוב אמן כן יהי רצון ישמח צדיק כי חזה נקם כן יעשה עמנו נפלאות אמן כן יהי רצון נאום הצעיר ע"ה שמואל אבן דנאן סיל"ט.

בשנת השע"ד ליצירה באה שמועה מן אשארק (המזרח) ששר אחד הנקרא׳ כיליף הרג מולאי אשי"ך והשר שלו סידי בוכביר׳א, ושחטו אותו ואת אחיו ואת כל הגדולים שהיו עמו והיו מוליכים את ראשיהם בידם ומכריזים ואומרים ככה יעשה למי שיסכים בנתינת לאראג׳י לנוצרים.

והלך כיליף הנזכר ללקצא׳ר לעשות מלחמה עמהם ושלחו לנו היהודים להתפלל עליהם. ויום שמחת תורה עשינו מצלאין, ונתנו בעוונותינו הרבים אלפים אוקיות. השם יתברך יוציאנו לאור כן יהי רצון.

בכ"ב לחשון השנה הנזכרת באה שמועה שמולאי זידא׳ן נצח לאלקאיים ותפסו. והייתה החיטה שווה ק"ם כ"ם לסחפא. והמלך מולאי עבדל אללאה הלך לרדוף אחר כיליץ הנזכר אשר הרג לאביו מולאי אשי״ך הנזכר.

ובחמשה לטבת שנה הנזכרת באה שמועה שנהרג האלקיי׳ם הנזכר הוא ובנו אלקאייד עזוז וביום הזה בעצמו הרג סידי סלימאן למולאי אדרים שבפ׳אס אלבאלי. מי יוכל לספר תלאותינו שבכ"ה יום לטבת הנזכר הייתה החיטה שווה קק"ם לסחפ"א.

ובאומות העולם מתים בכל יום יותר משישים וביהודים שבח לאל עדיין לא מת אחד מהם. וזכרה לי אלהי לטובה כמה אני משתדל בקופה של צדקה עם האלגזבר כבוד הרב חיים אביעטר עם החכם החשוב הדיין המצוין כבוד מורנו הרב שמואל אבן דנאן נר"ו השם יתברך יחון וירחם עלינו אמן כן יהי רצון.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים.

הוא מוכיח שהאנטישמיות אינה פרט זניח ושולי בג'יהאדיזם המודרני, אלא הליבּה האידיאולוגית שלו. שנאת היהודים היא שהציתה את מלחמת הג'יהאד של מחוללי אירועי הטרור של 11 בספטמבר.

ד'ר מתיאס קונצל, יליד 1955,הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. שימש יועץ בכיר לוועידה המפלגתית של מפלגת הירוקים בגרמניה, וכיום עמית מחקר ב " מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון " באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר בהנהלת ארגון " אקדמאים למען שלום במזרח התיכון ". 

האסלאמיסטים הרדיקלים שונאים יהודים. הם הבהירו זאת עוד זמן רב לפני מתקפתה של אל קעידא על ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001. הם ביטאו זאת בגלוי בהתקפות טרור שכוונו נגד אזרחים ישראלים, בהכפשות כלפי " הברית הציונית צלבנית ", ולבסוף בַמתקפה על וושינגטון ועל ניו יורק.

הם הבליטו בגאווה את האנטישמיות הקיצונית שלהם באינספור ספרים, מאמרים, פסקי דין, דרשות, מנשרים והצהרות שהופצו בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. נוכח התופעה המתמשכת הלך והתחוור לכל מי שבכיר את האנטישמיות הרדיקלית של המשטר הנאצי שאף לא אחת מהכרזותיהן של אל קעידא והחמאס, גם לא אלו של האחים המוסלמים שקדמו להן, ואף לא הגרסאות שהציעו מחמוד אחמדיניג'אד וממשלת איראן – אף לא אחת מכל אלה הייתה תרומה מקורית להיסטוריה של השנאה.

בכתבים האידאולוגיים ובמעש הפוליטי של האסלאם הרדיקלי ניכרו, כבר למן התגבשותו במצרים במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, הדהודים של אלימות נאצית שאין לטעות בהם, ותאוריות קשר פרונאידות על טבעם המרושע של היהודים ועל כוח ההרס העצום שיש בידיהם.

ובכל זאת, למרות בולטותם של ההדים והֵקשרים הללו, רבים מספרי המחקר הטובים על האסלאם הרדיקלי, כמו גם דוחות ממשלתיים חשובים על אודותיו, הסתפקו באזכור קצרצר של ההיבט האנטישמי שלו או אף התעלמו ממנו לחלוטין.

ב  " ג'יהאד ושנאת היהודים " מבקש מתיאס קונצל לשבור את ההתחמקות הרווחת מהנושא " להביט במציאות בלי רתיעה " כדבריו, ולעמוד על הקשרים ההיסטוריים בין האסלאמיזם  לנאצים. לדעתו מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר.

בספרו הקצר, הנוקב, הנרגש והמעמיק הוא מציע לקורא המתעניין מן השורה, כמו גם לעמיתיו המלומדים, חוויה מתקנת. זו יצירה של סינתזה ופרשנות הבוחנת כיצד ומדוע צמח האסלאם הרדיקלי כחשובה שבתנועות שהציבו את שנאת היהודים בראש מעייניהן מאז תבוסת המשטר הנאצי בשנת 1945.

הספר הוא גרסה מתוקנת ומורחבת של הספר,  " ג'יהאד ושנאת היהודים : על המלחמה האנטי יהודית ", שהתפרסם בגרמניה בשנת 2002. אף שיש ספרות נרחבת בנושא בלשון האנגלית, ג;יהאד ושנאת היהודים, הוא תרומה ייחודית ונדרשת לדיון הציבורי והאקדמי בסוגיות אלו.

קונצל טוען כי במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה עבר מרכז האנטישמיות העולמית מגרמניה הנאצית אל העולם הערבי, ובפרט למצרים – לזרמים האיסלאמיסטיים הרדיקליים בתנועת האחים המוסלמים ובסביבתה הרעיונית.

הדבר אירע לא רק בשל התפתחות הסכסוך הערבי ישראלי, להפך : הסכסוך הזה החריף בשל השקפותיהם ומדיניותם של האיסלמיסטים הרדיקלים. עבודתו של קונצל פותחת לדיון שאלות שחקר הנאציזסם המתמקד באירופה מזניח.

חג' אמין אל- חוסייני, המנהיג של ערביי הארץ בתקופת המנדט, תכנן פתרון סופי ליהודי ארץ ישראל, בשיתוף הנאצים / ד"ר רבקה שפק ליסק וד"ר שאול ברטל
הפלסטינים מרבים להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, בעוד שהערבים בכלל, כולל ערביי א"י (הפלסטינים) והמוסלמים לא רק הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית, אלא גם שיתפו פעולה ואף התנדבו לשרת בס.ס.

א. המופתי והיטלר

חאג' אמין בן טאהר בן מצטפא בן טאהר אלאסוודי – אלחסיני, נולד ב-1895 בירושלים למשפחה דתית שמוצאה מאזור חג'אז בחצי האי ערב. ענפים של המשפחה חיים גם בעזה (משפחתו על יאסר ערפאת), ובלוד. ב-1921 מונה כמופתי של אלקודס, היא ירושלים המנדטורית. שנה מאוחר יותר מונה לראשות ה"מועצה המוסלמית העליונה" של פלשתינה המנדטורית. בתפקיד זה החזיק עד יום מותו. המופתי התנגד לרעיון הבית הלאומי לעם היהודי בא"י ופעל כדי למנוע את הקמתו. היה לו תפקיד בהסתת ערביי הארץ לערוך מעשי טבח ביהודים ביפו, ב- 1921, ובחברון ב- 1929 . הוא היה גם מיוזמי המרד הערבי, 1936- 1939,שהיה מלווה בהתנכלויות ובפעילות רצחנית של כנופיות נגד היישוב היהודי.

פעולותיו נגד שלטון המנדט הביאו להדחתו ולבריחתו מהארץ.לאחר נדודים בארצות ערב הוא הגיע לגרמניה. המופתי נפגש עם היטלר ב- 28 בנובמבר 1941 ומצא אוזן קשבת אצל היטלר. ברומא ובברלין הוקמו משרדים של ה"וועד הערבי העליון", שהוא עמד בראשו, והוא החל את פעילותו לצד מדינות הציר.

מדינות הציר הסכימו להתחייב בפני המופתי לדברים הבאים:
1. הכרה בזכותן של סוריה, לבנון, ירדן ופלסטין לעצמאות. 
2. הכרה בזכות הערבית על פלסטין וביטול תוכנית "חבר הלאומים" להקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטין. עפ"י תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי מיום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941
3. מניעה בכל מחיר של עליית יהודים לפלסטין וטירפוד כל עיסקה או שיתוף פעולה שמטרתה להציל יהודים. יש עדויות בספרה של ג'ני לבל, "חג' אמין וברלין", על פעילות מתואמת בין הנאצים והמופתי למניעת עלייה יהודית.

היו גם דרישות נוספות שלא היו קשורות באופן ישיר לפלסטינים. היטלר הסכים עקרונית לדרישות אלו אך טען שמוקדם מדי להכריז עליהן ויש לחכות לתבוסת בנות הברית.

המופתי הכריז על התחייבות גרמנית זו כבר בנאומיו בפני גדוד המתנדבים בצפון אפריקה ובמזרח אירופה, שנענו לקראתו. אפילו היטלר, שהופתע מהגיוס והארגון של המוסלמים שהצטרפו אליו, הגיב: איני פוחד מהאימפריאליזם האנגלו-אמריקאי-יהודי ולא מהקומוניזם העולמי היהודי אלא מהאסלאם.

שיתוף הפעולה של המופתי בא לידי ביטוי בתחומים הבאים:

1. הכשרה של צעירים פלסטינים במכללות צבאיות בגרמניה. 
2. גיוס צבא של 100,000 בוסניים לעזרת צבאות מדינות הציר. 
3. השתתפות במרד רשיד עלי אלכילאני בעיראק (מרד שאורגן על ידי שליחו המופתי נגד השליטה האנגלית בעיראק). ב-1941. 
4. הקמת "ערב החופשית", יחידה ערבית במסגרת הוורמכט הגרמני. 
5. קבלת נשק רב למלחמה בפלסטין. הנשק אוחסן בלוב, מצרים ורודוס. 
6. הקמת מכון אסלאמי (אלדעוה) להכשרת קאדר מוסלמי פרו- גרמני בגרמניה. תשתית זו נועדה ליצור קאדר של מוסלמים שיתמכו בגרמנים ויגייסו מוסלמים מכל העולם להשתלם בכל ההיבטים הצבאיים הנדרשים לצורך הקמת צבא אסלאמי לצד מדינות הציר.
7 .פעילות למניעת הצלת ילדים יהודיים מקרואטיה, מבודפסט מכל רחבי הונגריה:
מסמכים רשמיים מוכיחים שחאג' אמין עשה ככל יכולתו למנוע עליית יהודים ממזרח אירופה ופנה בעניין זה לשלטונות גרמניה במהלך יוני 1944. הוא ביקר אצל מוסוליני באיטליה בעניין זה ובמכתב של המופתי מ-10/6/1943 למוסליני הדוצ'ה של איטליה, הוא מפציר בו למנוע, בין היתר, עלייתם של 700 ילדים מפולין שיש להם קרובים בפלסטינה. הוא פנה לממשלות בולגריה והונגריה כדי למנוע עליית יהודים לארץ והציע לגרש את היהודים לפולין, היכן שפעלה מכונת ההשמדה הנאצית

8 .צירוף שותף מוסלמי ל"מחלקה היהודית" של אייכמן שעסקה באירגון הפתרון הסופי של יהדות אירופה. חוסייני אף השתתף עם אייכמן בסיור באושוויץ שנועד לבדוק את תהליך השמדתם של היהודים בתאי הגאזים.

9. מעורבות ב"מבצע אטלס" – הרעלת מעיינות ראש העין כדי להרוג את תושבי תל אביב והמושבות סביבה (גוש דן דהיום). צנחנים גרמניים ופלסטינים צנחו באזור יריחו יחד עם 10 מיכלי רעל קטלני שהיו מסוגלים לפי הערכות להרוג רבע מיליון נפש.

המקור הטוב ביותר לפשעיו של המופתי הוא ספרה האמיץ של ג'ני לבל "חאג' אמין וברלין".

היתרונות בספר זה שהוא כתב אשמה בולט נגד המופתי הן כאלה:
1. בספר מובאים צילומים של מכתבים מקוריים לצד מקורות אחרים. 
2. התיעוד בספר מבוסס ברובו על תיעוד גרמני ותרגום תעודות גרמניות ועיתונות גרמנית ויוגוסלבית. 
על שיתוף הפעולה של המופתי עם הנאצים הוא קיבל מענק חודשי של 50,000 מרקים ועוד 25,000 במטבע זר. המענק תוקצב מרכוש יהודי שהוחרם ע"י הנאצים.

מקורות ערביים

המקורות הערביים מאשרים את כל המימצאים בספר ואף מחזקים אותם. סיפרו של המופתי, "חקאאיק ען קדית פלסטין" [האמת על בעיית פלסטין] בו הוא טוען שהיטלר שנא את היהודים ורצה להשמידם משום שהם אשמים בהפסד הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הם פגעו במאמץ המלחמתי הגרמני וגרמו לגרמניה הפסדים גדולים במלחמה ואף הפעילו שירות ריגול נגד גרמניה. לכן במלחמת העולם השנייה היטלר עכשיו נוקם בגזע המקולל הזה.

המופתי הביא בספר מכתבי ברכה שקיבל אישית מהיטלר, התומכים במאבק הפלסטיני על ארץ ישראל. מבחינתו היטלר הוא אישיות נעלה. כל זאת על סמך דבריו בערבית בספר שהוא כתב ויצא לאור בשנות החמישים. 

1 – תולדות האנוסים עד להקמת האינקויזיציה הלאומית בספרד

2 – תולדות נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה.

אף על פי שיש למצוא תנאי קיום דומים לאנוסים במלכויות אראגון וקסטיליה נמצא שמוקד הדיון בשאלת האנוסים הוא בראש וראשונה בקסטיליה, ארץ זו ודרכה בהעלאת בעיית האנוסים  ודרך טיפולה בהם שימשה דוגמא לאחרים. לאחר איחודן של קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד הפכה הבעיה לבעיה לאומית ספרדית כללית, והדרך הקסטיליאנית היא אבן פינה לכל המלכות כולה.

בחלוקת הפרקים שהועלתה לעיל נמצא שבעיית האנוסים כוללת כמה וכמה עניינים : היא מקיפה בעיות, חברתיות במהותן, של כניסה וחדירה למערכות הציבור הספרדי הנוצרי ואת תגובתו של ציבור נוצרי זה על נסיונות אלה. אף נמצא שם ביטויי התנגדות לחדירתם של האנוסים " כגון פרעות וכתבי פלסתר שנכתבו נגד יהודים ואנוסים גם יחד.

התנגדות זו פחתה בימי חואַן השני, והגיעה לשיא בימי אנריקי הרביעי, אך היא נמשכה גם לאחר שנוסדה האינקויזיציה הספרדית הלאומית בשנת 1481 . אפשר לומר, שביטויי התנגדות אלה הם מעיקרם תגובה של האוכלוסייה, ליתר דיוק – של אותם חוגים מן האוכלוסייה שבאו במגע עם נסיון חדירתם של האנוסים למערכותיה

ולא חשוב אם המדובר הוא ביציאה מן השכונות היהודיות, שהפכו ל " שכונות חדשות ", אל מקומות מגורים בחלקיה הנוצריים של העיר, או בנסיונות חדירה למקומות פרנסה חדשים שליהודים לא הייתה בהם דריסת רגל, או שלא נהגו לתפוס בהם, או שהדברים באו לידי ביטוי בחדירה חברתית ציבורית.

בדרכי תגובה אלה לא דוּבּר על תכנית ברורה לפתרון שאלת האנוסים. רק בימי אנריקי הרביעי, בשנות הששים של המאה הט"ו, התחילו מסתמנות תכניות שונות לפתרונה, ועוד יצוינו אלה להלן. בחקירת תולדותיהם של נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה ובדרכם של בתי דין אלה באנוסים נמצא הביטוי המאורגן מטעם המדינה והכנסיה לפתרון שאלת האנוסים. 

בנסיון החלוקה המהותית, שנעשה לעיל, נראה שבחלק הראשון לא נתיחדה הבחינה מנקודת ראותה המקומית. והגם שעיקר התגובה על חדירתם של האנוסים למערכות החברה הנוצרית היא קסליאנית מיסודה, קיימת הבעיה גם בחבילה האחרים של ספרד.

ואילו בחינת תולדותיהם של נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה היא מקומית מובהקת. ואם אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה על דרכם היהודית של האנוסים ממקום אחד למשנהו, עדיין הקריטריון לתולדות אלה הן תולדותיו של מקום אחד, של עדת אנוסים אחת במקום מסוים.

הוה אומר : בעיה כלל ארצית מוצאת כאן ביטוי בבאוּאָה מקומית. וכדי שנוכל לראות את הבעיה בביטויה המקומי נראה תחילה אילו הם פניה של הבעיה בכללותה בקסטיליה, וממנה נעבור ונדון במתכונת הקוים שהועלו לעיל בתולדותיה של עדת האנוסים אחת : עדת אנוסי סיאודד ריאל, העיר שבה נוסד בית הדין המרכזי למלכות קסטיליה, ובה פעל קודם שהועבר לטולדו, העיר הראשה שבמלכות.

אך לא זאת בלבד. בשאלת האנוסים עלינו לזכור שנוסף על שאלת יחסם של אחיהם היהודים ויחסה של האוכלוסייה הנוצרית אליהם קיימת שאלת יחסם שלהם, של האנוסים עצמם, אל אחיהם היהודים ואל הנוצרים.

והגם שנמצא ביניהם רבים שבקשו לנקוט בכל האמצעים כדי להיטמע בציבור הנוצרי, היו רבים שראו בשמד ובעצם קיומם כאנוסים עניין של שעה שנבע מחולשת רגע, ושעוד עתידים הם בבוא הזמן לשוב אל עמם ואל דתם. בפרקים הבאים ננסה לתאר את מעשיהם של אותם אנוסים, שאנו מכנים אותם שלומי אמוני ישראל, לקראת שובם אל צור מחצבתם.

נמצא אותם חיים כיהודים לכל דבר, ורק הצעד הרשמי של ההצטרפות לכלל עדת ישראל בגלוי, במקום שבו מצויה קהלה, עדיין לא נעשה. נמצא אותם נימולים ומקיימים מצוות תורת משה בתנאי קיום קשים, כשעיניהם של שכיניהם הנוצרים בולשות אחריהם.

זוהי דרכם החיובית לקראת יהדות שלמה, שהייתה לצנינים בעיני הציבור הנוצרי. ובעיניהם שלהם עצמם השיבה ליהדות היא האידיאל של חייהם ולמענו קידשו את השם. תולדותיהם של אנוסים אלה

 שלומי אמוני ישראל, ראויות שיהיו נראות באורן המיוחד לתקופתן, ואלה יעמדו במבחן הדורות.

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

כמעט בכל דור במשך המאה הט"ו קמו מחַברים שונים, מהם מקורבים למלכות ולעתים גם בהשראה ממנה, ומהם שנתעוררו מעצמם, והעלו דיון בשאלת האנוסים וחיפשו לה פתרון. אבל עיקר ההתעוררות והדיון בשאלה חל בסוף ימיו של חואן השני ובימי אנרקיו הרביעי.

בשנת 1449 ניסו פדרו סַרמינטו ועמו חבורת תומכים להגיב על בעיית אנוסי טולדו בארגון פרעות נגדם ובעריכת משפט אינקויזיציה נגד חבורה של אנוסים שחדרו למערכותיה של החברה הנוצרית ותפסו בה משרות ציבוריות.

 לא כאן המקום לדון בפרטי הפרעות והמשפט שנתבסס על עקרונה של פריבילגיה מדומה ששום קונברסו ממוצא יהודי לא יתפוס שום משרה ציבורית ולא ייהנה משום בניפיקין בעיר הזו טולידו ולא בשטח שיפוטה.

על שום שהם חשודים בנאמנותם בישו הנוצרי, ובגלל סיבות אחרות המנויות בכתב הזכויות שניתן לעיר. אידיאולוגיה גזעית זו, שניתן לה גוון דתי ופוליטי, מצאה לה תומכים ומגינים ומתנגדים שהעלו את רעיונותיהם בכתובים רבים, שאפרש לכנותם בשם " כתבים פובליציסטיים בשאלת היהודים והאנוסים ".

והללו עוד הוסיפו כהנה וכהנה הן לטענות המתנגדים לאנוסים ולהיקלטותם בחברה הנוצרית והן לטענות המבקשים דרך להיקלטות זו. החשובים בטוענים למען האנוסים היו אישים רמי מעלה במלכות ובכנסיה שהעלו את הויכוח ועשאוהו שאלה מרכזית במלכות ובכנסיה. ביניהם נזכיר את הקרדינל חואַן די טורקימדה, דודו של י שעתיד היה להתמנות כראש המועצה העליונה של האינקויזיציה והאינקויזטור גנרל תומַס די טורקימדה.

 את הגמונה של בורגוס אלונסו די קרתחינה, בנו של מי שהיה רבה של בורגוס שלמה הלוי, שהמיר את דתו ונקרא בנצרות פבלו די סנטה מריה. את פרנאן דיאַס די טולידו, ששימש יועץ לחואן השני ולאנריקו הרביעי.

כל אלה ביקשו בדרכים שונות הכרה למקומם של האנוסים בציבור הנוצרי, ואין צורך שנאריך בויכוח תיאורטי זה, אלא נציין כמה העסיקה שאלת קליטתם של האנוסים את הציבור הספרדי הנוצרי ואותם אישים מן האנוסים שביקשו לראות בהמרתם פתח לטמיעתם המוחלטת באומה הספרדית.

ההצעות שהציעו הללו, ועמהם גם הצעות של אחרים, הן החלק הקונסטרוקטיבי היחיד, אם אפשר כל לכנותן, בפתרון שאלת האנוסים. הם ביקשו כאמור, לעצמם ולאחיהם טמיעה גמורה, כל אחד לפי מעמדו ודרגתו בציבור שבו הוא חי. אל לא חסרו בכל הכתובים האלה גינונים של כתבי תעמולה וכתיבה ברוח של כתבי פלסתר.

בצדם של הכתובים בעד ונגד האנוסים הופיעו גם כתבי סַטירה, שגיבוריהם הראשיים הם אנוסים החיים בסתר כיהודים, וכל מעשה ההמרה מצדם אינו אלא אחיזת עינים.

משוררי חצר , מקורבים אצל המלכות, חיברו שירי לעג על האנוסים, והיו גם שהרחיקו והעלו רעיון, שכל כוונת ההמרה לא הייתה אלא צעד מכוון להרס הנצרות והאומה הספרדית מבפנים.

ברוחם של דברים אלה יש לראות את ההתכתבות המזויפת שבין צ'אמורו, ראש יהודי טולידו, ליוסוּף, ראש קהילת קושטא, וכיוצא בהם בשאר כתובים שנתחברו ברוח זה.

אין ספק שכל הדיון בתכניות הללו של קליטת האנוסים ושל התנגדות לקליטתם מורה על מבוכה הגדולה שהציבור הספרדי הנוצרי היה נתון בה בדור השני ושלישי שלאחר ההמרה. שעה שלכאורה צריכים היינו לשער שפרשת טמיעתם של האנוסים באומה הספרדית עלתה על פסים נורמליים של קליטה והיקלטות.

ואין זו בעיה אישית לכותבים למיניהם, זוהי בעיה ציבורית שנתבלטה בכל חומרתה מימי חואן השני, ורק משנטלו פרנאנדו ואיזבל לידיהם את הטיפול בשאלה זו ניתנה לה גושפנקא רשמית, ממלכתי ודתית.

כבר צוּין לעיל שהפרעות באנוסי טולידו וסיאוּדד ריאל בשנת 1449 היו ביטוי ראשון להתנגדות של כוח מצד הנוצרים ממוצא נוצרי לחדירתם של נוצרים ממוצא יהודי למערכות החברה הנוצרית. התנגדות זו חזרה ונשנתה בשנות ה-60 וה-70. ובדברי מבוא אלה די שנרמזו לדבריו של רבי יצחק אברבנאל בספרו " מעייני ישועה " על שנת 1464, וטובים דבריו לגבי מצב האנוסים :

" שנתחדשו על ישראל בכל מקום צרות רבות ורעות, מה שלא קדם כמוהם, לא להם ולא לשום אומה מהאומות….ועין לא ראתה, גם ברשת הדמיון לא תפול ולא תצוּיר הפלגת הרעות הנמרצות לכל אשר בשם ישראל חכוּנה " מעצם אותם ימים הגיעו לידינו משפטי האינקויזיציה שנערכו נגד האנוסים בוַלנסיה ולהלן נוסיף ונעלה את דמותן של הרעות שבאו על אנוסי קסטיליה. 

מחקרים בתולדות היהודים במרוקו

דוד קורקוס

הוצאת ראובן מס ירושלים – תשל"ו

Apres le bombardement de Mogador par les Francais et le pillage en 1844  par les Tribus des environs, Moulay Abderrahman dedommagea les marchands de leurs pertes et des secours furent envoyes aux autres habitants. De plus, quelques "Toujar as-Soultan" ayant quitte la ville et le Maroc, le souverain, comme en 1765  fit appel a des families juives de Tetuan et de Marrakech afin qu'elles envoyassent des repre sentants a Mogador. Tous furent loges dans la Kasba. La reprise des affaires incita de nombreux Juifs, artisans, ouvriers et boutiquiers de Marrakech et du Sous, a s'etablir a Mogador.

Le gonflement du Mellah fut extraordinaire 4.000  personnes en 1845  lc double unc vingtaine d'annees plus tard, sous le regnc de Sidi Mohammed ben Abderrahman; "l'entassement y est inoui". Sir Moses Montefiore s'en etait emu au cours de son fameux voyage au Maroc et de son passage a Mogador. D'accord avec Sir Moses, ses amis et ses hotes, les deux freres Jacob et Abraham Corcos ", ecrivirent au sultan une lettre en date du 14  Ramadan 1280 ( 22 Fevrier 1864 ) pour lui demander que le Makhzen mette a la disposition des gens du Mellah un terrain situe dans le quartier de Chebanat et de l'ajouter au Mellah afin de "pourvoir les Juifs (de classe moyenne) de logements plus vastes et plus confortables" et de laisser ainsi plus de place aux pauvres gens.

جوهرة إسرائيل تعود بعد اربع وستين سنة لتضيئ مجد يروشلاييم اليهودية

في خطوة تاريخية انتظرها شعب إسرائيل منذ زمن، أعلنت بلدية يروشلايم عن إعادة بناء الكنيس التاريخي “جوهرة إسرائيل” الذي تم تدنيسه وتدميره من قبل الغزاة العرب خلال حرب الاستقلال عام 1948.

خاص:”موقع إسرائيل بالعربية”

بشرى سارة: صادقت اللجنة المحلية للتخطيط والبناء في بلدية يروشلايم في الثامن والعشرين من شهر تشرين الثاني من العام ألفي واثني عشر على إعادة بناء الكنيس التاريخي “جوهرة إسرائيل” ( العبرية: تيفئيريت اسرائيل תפארת ישראל)، الذي دُنس، نُهب ودُمر قبل أربع وستين سنة مع دخول العرب المدينة القديمة في (28.5.1948) تحت اسم الجيش العربي.

كنيس “جوهرة إسرائيل”

“قصة الغزو والاحتلال والتطهير الإثني من اجل إزالة الهوية اليهودية عن يروشلايم”

يعد هذا الكنيس من أهم الكنس اليهودية فخامة وجمالا في العاصمة، بني في منتصف القرن التاسع عشر (فترة الاحتلال العثماني) نتيجة كثافة المصلين في الكنس الأخرى المنتشرة في المدينة. تألف هذا الكنيس من ثلاثة طوابق من حجارة فريدة وقبة رائعة اعتُمدت كرمز للعاصمة يروشلاييم القديمة قبل احتلال العرب لها .

من دمر هذا المكان المقدس ولماذا؟

في الخامس عشر من شهر أيار من العام ألف وتسعمائة وثمانية وأربعين دخل الجيش العربي (الأردني) ارض إسرائيل واحتل بطريقة إجرامية وغير قانونية أراضي يهودا وشومرون (يهودة والسامرة)، مطلقا عليها؛ “الضفة الغربية لنهر الأردن”، هذا الاسم الذي أصبح معتمدا لدى وسائل الإعلام العربية حتى يومنا هذا، في محاولة متعمدة إلى تشويه حقيقة ارض شرق إسرائيل التاريخية (يهودا، شومرون والبقيعة) المجاورة للحدود المملكة العربية الهاشمية.

عمد الاحتلال العربي إلى ممارسة أساليب بربرية هدفها الوحيد تغيير الواقع وطمس الحقائق التاريخية اليهودية، بحيث أقدم إلى ارتكاب المجازر نذكر منها (مذبحة كفار عصيون, مذبحة البعثة الطبية لهداسا وغيرها)، وقوّض بشكل مبرمج وممنهج الممتلكات والمباني التاريخية، عبث ودنس المقابر اليهودية، وهدم أكثر من 50 كنيسا عتيقا وأماكن مقدسة، وحرق الكتب السماوية اليهودية، ودمر المدارس وخرب المواقع التاريخية الإسرائيلية الهامة، مرتكبا جرائم حرب عديدة، معتمدا أسلوب التطهير الاثني بحق الشعب اليهودي سكان الأراضي الإسرائيلية (يهودا وسامرة والبلدة القديمة في يروشلايم).

واستمرت هذه الحالة الظالمة حتى تحرير الأرض عام 1967 من قبل جيش الدفاع الإسرائيلي.

8 – חמור על גבי חמור.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

היה חמר אחד ולו חמור, שהיה כל הזמן עובד אצלו. אמר האיש בלבו : כואב לי על שהחמור שלי עובד הרבה. לפני שאתן לו אוכל, אשאל אותו מה הוא רוצה במתנה.

בערב הביא האיש אועל לחמורו. ראה החמור את האוכל ורצה לאכול. אך כל פעם, כשהחמור ניגש לאוכל, היה האיש מחזיק אותו באזניו, מונע את ראשו מלהתקרב לשוקת. ושואל אותו….איזו מתנה אתה רוצה ממני ? מגיעה לך מתנה, כי אתה עובד קשה.

הסתכל בו החמור פעם ועוד פעם ולא הבין דבר. הוסיף האיש לשאול עוד כמה פעמים את אותה השאלה עצמה, עד שהחמור הרים את שתי רגליו האחוריות והעיף את האיש החוצה.

חזר האיש אל החמור ואמר לו…אילו ידעתי שאת זה אתה רוצה, לא הייתי נותן לך אפילו לאכול…

אמרו על אדם זה כשראוהו רוכב על חמורו…חמור על גבי חמור.

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.

אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.

בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.

סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.

יצחק נבון

נשיא כבוד של המרכז העולמי

מול חומות העיר העתיקה מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה – סמל חי לשאיפתם של יהודים אלו מדורי דורות. מחנה ישראל היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שהוקמה ביזמת אנשים פרטיים, ירושלמים ילידי מרוקו.

בשנת 1860 נוסד למעשה ועד העדה המערבית והיה מפעל חלוצי של עולים מצפון אפריקה, זאת לאחר שהצליח סוף־סוף דוד בן שמעון להביא לידי היפר

דות המערבים מהעדה הספרדית.

עוזיאל חזן, כותב חוברת זו, אסף חומר היסטורי ומדעי שנכתב על השכונה וראיין אנשים שהתגוררו בה – ביניהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, נזירים, כמרים – ואנשי ציבור שהתגוררו בשכונה או קשורים אליה מתחילת המאה עד היום.

מתוך הדמויות האלה, שעליהן כתב עוזיאל ברומן שבכתובים, דלה גם את סיפורם של הבתים בשכונה, סיפורים נוקבים ואנושיים של דלות עקורה ושל ניכור, עם דבקות במנהגים, במורשת ובהוויי חיים.

אני תקווה שחוברת זו תשמש נדבך חשוב ללמוד תולדותיה, אופייה ומורשתה של השכונה ובוניה ותהיה חומר עזר לסיורים מודרכים במרכז העולמי, הממוקם בלבה של השכונה ובמבנה העתיק ביותר שלה.

המרכז העולמי נוסד כדי לשמור ולחזק את מורשת יהודי צפון אפריקה וערכיה תוך הדגשת השוני והמגוון שגיבשו את ייחודה.

אנו עדיין שוקדים על השלמת הקומה האחרונה של הבניין המיועדת לתצוגה קבועה ולהפעלת המרכז החינוכי האור־קולי.

כפי שהצלחנו בשלב הראשוני, כך אנו מקווים להשלים גם את השלבים הבאים.

גם אתם, המבקרים והקוראים, מוזמנים לתרום לכך על ידי הצטרפות לאגודת ידידי המרכז, וראו בבית זה ביתכם.

דוד סוזנה

יושב ראש הנהלת המרכז העולמי

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ממוקם בבניין שברחוב המערבים 13. הבניין שימש בעבר כולל לעדת המערבים (להלן ״בית הכולל״ שבנספח). בנייתו ושיקומו של המרכז הושלמה לאחר שוועד העדה המערבית פינה את אחרוני הדיירים בבניין בשנת 1988. הבניין שופץ והורחב ומשמש כיום מוזאון ומרכז לתרבות ולמורשת יהודי צפון אפריקה.

בשנה זו הושלם השלב העיקרי של בניי

 על פי רוב היא מעוטרת גם בפסוקי קוראן, במוטיבים גאומטריים ובמוטיבים של צמחים. את עבודות הפסיפס הצבעוני, ״הג׳יליז״, ביצע האמן תלמודי מולאי טאייב מהעיר פאס שבמרוקו, ואת עבודות הנגרות – דומיניק קורסינוקס ממרקש. לוחות העץ עשויים מארז אטלנטי הגדל בהרי האטלס.תו ושיקומו של המרכז על פי התכנון הכללי של האדריכל דני יזרעאלי מישראל, ועיריית ירושלים וגופים מוסמכים אחרים הכריזו עליו אתר בעל ערך היסטורי ואדריכלי. את הפטיו תכנן האדריכל אלי מויאל ממרוקו. את עבודות הגבס, ה״סטוקו מודכאר״, המיוחדות לבנייה המרוקאית והאנדלוסית בסגנון הספרדי־מורי עשה האמן לאמן אל חוסיין באמצעות החברה הקואופרטיבית לעבודות מלאכה ופיסול בגבס מקזבלנקה. זוהי אמנות מיוחדת של עיטור המצויה גם באנדלוסיה ובולטת בארמון אלהמברה שבגרנדה, והיא מלאכת מחשבת עדינה של כיור, רקומה כתחרה ועשויה גבס וטיט המודבקת לכתלים ולתקרות ונצבעת בצבעים שונים.

מטרותיו ושימושו של המרכז הוגדרו כאמור בתכנית בניין הערים: אולמי תצוגה, סדנאות לימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. המרכז מצוי בקשר הדוק עם עיריית ירושלים ועם משרד החינוך והתרבות לשם הקניית ערכים חינוכיים והיסטוריים ושילובם בתכניות החינוך הלא פורמלי. במרכז יש ספרייה הולכת וגדלה לשימושם של חוקרים ומעיינים, ובה פרי יצירתם של סופרים, של רבנים ושל מלומדים יוצאי צפון אפריקה בנושאי דת, הוויי, תרבות, ספרות יפה ועוד. בכוונת המרכז לרכוש ספרים בנושאים אלו גם בשפות אחרות.

בארכיון המרכז מצויים מסמכים של ועד העדה המערבית על פעולותיה במשך דורות מאז 1860, ומטרתו לרכז ארכיונים של הקהילות השונות של יהודי צפון אפריקה בארץ ובעולם, לרבות תצלומים, סרטים וכדומה.

האדריכל מתכנן המרכז, מר דני יזרעאלי, כותב לנו: ״חשיבותו של המרכז העולמי למורשת יהדות המגרב חורגת בהרבה מחשיבותו ליוצאי ארצות אלה. חשיבותו מרובה לא רק להיסטוריה של ירושלים בעת החדשה, שלאחר היציאה מן החומות, אלא גם לשכונת מחנה־ישראל, ׳שכונת המערבים׳, לתהליך של שיקום ושיפוץ בניינים ויציקת תוכן חדש בבניין ישן.

שכונת מחנה־ישראל, למרות שלא היתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, היתה השכונה הראשונה בה גרו בפועל יהודים מחוץ לחומות. המבנה של המרכז העולמי הינו אחד הבניינים הראשונים שנבנה בשכונה, אם לא הראשון שבהם. הבניין כלל מבנה חדרים הבנויים סביב חצר פנימית וכל זאת מעל בור מים – לאיסוף מי הגשמים. ריבוי המפלסים וגגות הרעפים שהיו בו מעידים על בנייה שלא בהינף אחד, אלא, כנראה בשל חסרון כיס, בנייה בשלבים.

למרות הבנייה בשלבים, נראה כי מלכתחילה היתה מודעות לחשיבותו של הבניין, שכן הוא נבנה כאמור סביב חצר פנימית שהיתה תחומה בקשתות אבן מכל צדדיה, וגובהו היה בסופו של דבר, שלוש קומות מתחת לגג הרעפים. עמוד

בבואנו לשפץ את הבניין ולשקמו עמדה בפנינו בעיה מורכבת במישור העיצובי והערכי – הואיל והבניין נועד לשמש כמרכז עולמי למורשת תרבותית ־ כיצד לבטא נכונה את המורשת התרבותית של יהדות המגרב, האם לפי העולם הרוחני, הצורני והחומרי שהיה חלק מהווייתם כאשר יצאו מארצות הגולה בדרכם לארץ, או לחילופין לבטא את המציאות הרוחנית, הצורנית והחומרית שקידמה את פניהם בארץ. פער זה הקשה על פתרון הבעיה, מה גם שהבניין נטוע בתוך מרקם שכונתי היסטורי, ׳שכונת המערבים׳, שיש להתחשב בו.

הפתרון האדריכלי שהתגבש, בסופו של דבר, היה של שיקום ושיפוץ מאופקים ביותר של הצדדים החיצוניים של הבניין, על מנת שלא לפגוע בהרמוניה עם המבנים סביב, ולהימנע מעיצוב חריג לסביבתו ועל ידי כך להמחיש הלכה למעשה את מצבם הפיזי של המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות כחלק מן המורשת הסביבתית.

2. מופת אישי

התנהגות יוצאת דופן של אדם והתרחקותו מתענוגות העולם הזה, דבקות מיוחדת בתפילות, לימוד יתר בתנאים מיוחדים (במיוחד יחד עם אליהו הנביא), צומות ממושכים, מעשי צדקה תכופים וממושכים — מעשים אלה ואחרים יכולים להפוך אדם לקדוש הנערץ על־ידי אנשי סביבתו.

ברור שלקבוצת אנשי המופת שייכים רוב הקדושים שהם דמויות היסטוריות, והעדויות מספרות על מעשים אלה שהתרחשו בחייהם, אבל בדיעבד מייחסים את אותם המעשים גם לקדושים אגדיים.

צומות ממושכים או צניעות באכילה מאפיינים קדושים מסוימים: ר׳ אלעזר הכהן היה מפסיק את צומו רק פעמיים בשנה, בשבת יתרו ובראש השנה: לאלה סוליכה ועקנין נהגה לצום כל הזמן, ופעם צמה באופן רצוף שישים פעם ששה ימים: ר׳ אבנר הצרפתי היה אוכל בשר רק בשבתות: ר׳ שלמה סויסה ניזון כל חייו רק מביצים שהטילה תרנגולת שהיה מגדל בביתו, ור׳ רחמים מזרחי נהג בחייו לאכול רק לחם יבש שהיה מכניס לתוך ספל מים: ר׳ דוד בוסידאן היה אוכל רק חרוב, חתיכה בבוקר וחתיכה בערב.

לימוד תורה מופלג ובעיקר עם אליהו הנביא, הוא סימן היכר של קדושה ורבים הקדושים שמסופר עליהם שזכו למעלה זו. מעניין לציין שתכונה זו מיוחסת לקדושים גם לאחר מותם, ומסורות רבות מספרות על לימודיהם של הקדושים ליד קבריהם או בסמוך אליהם. בין הקדושים שהיו לומדים עם אליהו הנביא אפשר למנות את ר׳ אברהם בן־ איבגי, ר׳ דוד בל־חזן, ר׳ דוד פרץ, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ חיים פינטו, ר׳ יוסף פינטו, ר׳ יעקב אביחצירא, ר׳ מרדכי דיין, ר׳ שלום בר־חני ור׳ שלמה טאנזי.

הלימוד נערך בדרך כלל בלילות: ר׳ דוד בל־חזן למד תמיד אחרי חצות, ור׳ מרדכי דיין בין שמונה בערב עד למחרת בשתים־עשרה: ר׳ שלמה טאנזי ור׳ דוד פרץ היו לומדים עם אליהו הנביא כל מוצאי שבת. ר׳ דוד פרץ נעלם פעם לשבועיים, ומסופר שהיה עם אליהו הנביא בשמים.

לראות או לשמוע את קולו של אליהו הנביא נחשב לזכות גדולה: אשתו של ר׳ דוד בל־ חזן היתה מביאה לו כוס תה והיתה רואה רק אותו אבל שומעת שני קולות: אשתו של ר׳ שלמה טאנזי הציצה וראתה את הרב לומד עם אליהו הנביא והחדר כולו מואר: משרתו של ר׳ חיים פינטו, ר׳ אהרון אבן חיים, שמע פעם שני קולות מחדרו של הרב והביא לו שתי כוסות קפה. כאשר שאל הרב מה פשר הדבר ושמע מפי משרתו שהוא שמע שני קולות, בירך אותו על שזכה לשמוע את קולו של אליהו הנביא: המשרתת של ר׳ יעקב אביחצירא ראתה פעם שלושה אורחים בחדרו של הקדוש ושלחה לשם את המשרת עם ארבעה ספלי קפה. כאשר נכנס המשרת ראה את ר׳ יעקב אכיחצירא יושב לבדו. כך הבין הקדוש איזו זכות גדולה יש למשרתת שלו. 

זכות גדולה זו אינה נעדרת סיכונים. מי שרואה את אליהו הנביא או שומע את קולו חייב לשמור את הדבר בסוד. שכן של ר׳ יעקב אביחצירא שראה פעם אור גדול בוקע מחדרו של הרב ולא שעה לאזהרותיו שלא להציץ בחדרו יותר, התעוור, ורק לאחר שהתחנן הרבה נעתר ר׳ יעקב אביחצירא וריפא אותו: כאשר נכנסה בתו של ר׳ חיים פינטו באופן פתאומי לחדרו וראתה שם שני אנשים, אמר לה אביה שעכשיו שהיא ראתה את אליהו הנביא והיא איננה ראויה לכך, נגזר עליה למות או להתעוור כשתתחתן. גזירה זו התבטלה מאוחר יותר בזכות התנהגות טובה.

 משרתו של ר׳ חיים פינטו ששמע את קולו של אליהו הנביא התבקש על־ידי הקדוש לא לגלות את הסוד עד לאחר מותו, וכך עשה.

מעשי צדקה מזכים את האדם ויכולים להקנות לו את הקדושה. ידועים במעשי צדקה מיוחדים הקדושים ר׳ דוד מאיית יעיש,ר׳ חיים פינטו הגדול שנהג לשבת כל יום שני וחמישי בפתח ביתו ולאסוף צדקה לעניים:ר׳ חיים פינטו הקטן שהיה דואג לעניים ומטפל בחולים ור׳ מרדכי תורג׳מן שהיה חכם ותמיד עזר לתלמידיו. בין הנשים הקדושות התפרסמו במעשי צדקה האחיות אל־כוואתאת, שכל עני שבא לביתן קיבל מאחת כוס שמן ומן השנייה כוס שומן: לאלה סיתי בן־סאסו, שכל יום חמישי היתה אופה כיכר לחם גדולה בגודל ארבע ככרות לעניים: לאלה סוליכה ועקנין, שבחדרה היו קופות של ארבעים צדיקים, יהודים התאכסנו אצלה וכל ערב חג היתה מחלקת לעניים לפי צרכיהם ודואגת לתלמידי חכמים: ולאלה סעדה שהיתה נותנת נדבה וצדקה.

נורמות מוסריות קפדניות וצניעות מפליגה משמשות כקריטריון לזיהוי קדוש. ר׳ אלעזר הכהן נזהר שלא להביט בנשים, ובדרכו מביתו לבית הכנסת וחזרה היה עוטף את ראשו ואת גופו בציצית וכך לא ראה אותן. כשישב ליד ביתו, נזהרו נשים, גם יהודיות וגם מוסלמיות, מלעבור ברחוב על־ידו. לנשים אסור היה לנשק את ידו של ד׳ דוד נחמיאש. ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן תאמצות נהרגו על־ידי מוסלמים לאחר שסירבו לשכב עם מוסלמיות. מסורת אחת מספרת שסול הצדיקה נהרגה על־ידי מוסלמי מפני שלא הסכימה לשכב אתו.

לפעמים מעשה מופתי אחד יכול לזכות אדם בתואר קדוש, כמו במקרה של סול הצדיקה שהעדיפה לקדש את השם ולמות כיהודיה טהורה על־פני נישואין למוסלמי:והמקרה של בנת אל־חמוס שנהרגה על־ידי המוסלמים כדי להציל קבוצת רבנים וחכמים מארץ־ישראל שהתאכסנו אצלה והואשמו על־ידי השלטונות במכירת יין למוסלמים. לאלה לונה בת־ כליפא טיפלה במסירות בקדוש ר׳ יהודה גדול גלעדבחייו, ולאחר מותו טיפלה במסירות בקברו.

בזכות מסירותה זו נהפכה בעצמה לקדושה.קדושים מספר שזכו לתואר קדוש עוד בחייהם היו שייכים למשפחות יהודיות שמידת קדושתן עברה מדור לדור. עצם השייכות למשפחה כזאת אינה מקנה זכות אוטומטית לקדושה, אך היא יכולה להקנות עדיפות־מה להשגת התואר קדוש כאשר היא מלווה בהתנהגות מופתית: מותו של באבא דו, הוא ר׳ דוד אביחצירא, נועדה לבוא במקום היהודים שהמוסלמים ביקשו להרגם: ר׳ חיים פינטו הקטן התפרסם במעשי צדקה ור׳ מאיר עראמה, מאיית עראמה, היה ידוע בצניעותו וחי רק מנדבות.

הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.

ועוד מוסיף הרב הגאון רבי יסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " כרך א' אודות משפחת הלוי בסימן " הלוי "

הרה"ג יהודה הלוי ז"ל, כל נזכר בטופס מטופס פסק דין בדיני יבום, זמן התורף שנת ש"ס. ועוד הרב יהודה הלוי ז"ל, נמצא חתום על פסק דין בדיני מצרנות בשנת תע"ט. עוד הרב מוסא הלוי בן הרב אברהם ז"ל, נזכר בשטר שכירות משנת תקי"ז, עוד הרב יוסף הלוי בן הרב אהרן ז"ל, נזכר בשטר זכיה משנת תצ"ח.

עוד הרב יצחק הלוי בן הרב חיים ז"ל, נזכר בשטר אחד משנת תקס"ד, עוד הרב יעקב בן הרב יוסף ז"ל, כך נזכר בשטר שכירות משנת תקפ"ג. עוד הרב שלמה בן הרב יהודה ז"ל, כך נמצא בשטר עדות משנת תקמ"ד. עוד נמצא בכתב יד ישן נושן, וזאת לאמור בשנתינו זאת התצ"ב לבריאת העולם, בחודש אדר בז' בו, עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל.

ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק והחסיד הרב שמואל הלוי אבן יולי יהי אלהיו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת האל על עמו, ויהי לנס, ועוד נמצאו דברים אחרים אשר לא יכולתי להכיר, כי נמחק הכתב מיושן, ושמעתי מרב אחד, כי תוספת " יולי " הוא נוטריקון, " יבואו וישתחוו לפניך ה' " .

והיה סימן על טהרת משפחתם שראויים לעמוד לשרת לפני ה'. עוד מתוך כתב יד כבוד הרב שלום משאש ז"ל, וז"ל : נתבש"ם החכם החשוב והכולל, הרב שמואל הלוי אבן יולי ז"ל, ליל ששי בשבת כ"ו לאלול הרג"ת. הרב חביב הלוי אבן יולי ז"ל, אחי הרב שמואל ז"ל, נתבש"ם ליל שמחת תורה אחר תפלת ערבית, שנת תרי"ג.

עוד הרב יוסף הלוי אבן יולי ז"ל נזכר בטופס פסק דין על עניין ירושה בשנת תרכ"ט, עוד החכם השד"ר, הרב צבי הלוי ז"ל מירושלים עיק הקודש תובב"א, נסכר בסימן תהלה לדוד דף מ"ג , בשיר ששר עליו, עוד כתב, פיוט זה יסדתי לכבוד גביר עלי חסדו בשנת הרעב לתפ"ץ, הל"ה הנבון והחשוב הרב אליעזר הלוי בן צפת והרבה לספר בשבחו.

שירו של רבי דוד חסין : פיוט זה יסדתי לגביר, גבר עלי חסדו, בשנת הרעב לא תקום פעמיים צרה. ושוררתי לכבודו, הלט הוא הנבון וחשוב כבוד הרב הגדול רבי, אלעזר הלוי בן צפת. נועם נורא אל נדרש.

דבר טוב ונעים לבבי רחש / גביר מאש נעלה

לוי מיחס שלשלת יחס / שפ"ת אמת תכון לו סלה

חכם לבב וגם נבון לחש / נודע הוא לשם ולתהלה

אשלם תודות משאת ארוחה / גמולו אשיב עז אתאזר

למי המנחה הזאת שלוחה / ונתתם אותה אל אלעזר

ולמי כל חמדת ישראל תאות / אל ידי נטע נעמנים

ידיו קב לו הן לחַלק יוצאות / לפניהם ברכה טעונים

כפות זהב קטרת מלאות / בשמים וראשית שמנים

לחמו ומימיו הם נאמנים / לאביונים נתן ופזר                למי…………….

יהי ה' אלהיו עמו / ותרועת מלך בו יתאמר

אלך עולות יעלה שלומו / ועל אויב לו יהי נִזמָר

ירבה גבולו בבנים כמו / פרץ אשר ילדה תמר

ואמר העם : אמן כן יאמר / אל אדיר בגבורה נאזר        למי……………

דגלו עלי אהבה מרבה / אהבת אמת ואמונה

במה אברך אותו בחבה / אשאל מאל שוכן מעונה

בעיני מלך ושרי צבא / ימצא חסד רחמי חִנא               

יעטרהו רצון כצנה / יען אשר לא יקרב איש זר           למי…………

חן וכבוד ועֹשר נכסים / האלהים אותו יחנַן

זרע טוב כשר שרע אנשים / וגם חַתנוָתָא רבנן  – שיהיו חתניו לוקחי בנותיו תלמידי חכמים

קון בן לוי בשירים חדשים / ישיר בבַית המכונָן

בתוך עיר שלם נָוה שאנן / בהקבץ שם עם מפוזר

בבוא מבשר אזור עוד אזר / יוביש ויחפיר עובדי אל זר.

זוהי תעודה ראשונה שבה נזכר שמואל עם הכינוי " אבן יולי ". מהתארים המשבחים אותו ניתן ללמוד, שלא היה חדש בנגידות והספיק להראות יכולתו ולהיות נערץ על אנשי הקהילה. שנת תצ"ב – 1732, היא משנות מלכותו הראשונה של מולאי עבד אללאה 1729 – 1735. 

הפוליטיזציה הציונית שפקדה את קזבלנקה עם ייסודן של פועלי ציון והפועל המזרחי הייתה כרוכה למעשה במתיחות בין מפלגתית, שלכאורה לא הייתה צריכה להיווצר ; שכן בחירת נציגיה של הפדרציה הציונית הייתה צריכה להתבצע על בסיס ציוני כללי תוך השתחררות מזיקה מפלגתית.

ולא כך היה : כבר בוועידה האזורית הראשונה, ביוני 1946, התפתח עימות חריף בין חברי הפועל המזרחי לבין חברי פועלי ציון, על רקע תוצאות בחירת נציגי הארגון הציוני המרכזי לקונגרס הציוני הכ"ב שהתקיים בשוויץ בסוף אותה שנה.

על פי כמות השקלים שנאספו במרוקו הקצתה הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ארבעה מקומות ייצוג למרוקו. בוועידה האזורית האמורה נבחרו שניים נייטרליים, השלישי רוויזיוניסט, והרביעי – מוריס טימסית – איש הפועל המזרחי.

בחירתו של טימסית, ואי בחירתו של שלמה כגן – ראש פועלי ציון, קוממו את חברי פועלי ציון. פול קאלאמרו הביא את דבר הפולמוס בפני בית הדין של הארגון. אלפונסו צבע ומוריס טימסית דחו את טענותיהם של פועלי ציון, שלפיהן פעלו מתוך אינטרס מפלגתי, והצהירו כי לא ייצגו את הפועל המזרחי בארגון הציוני.

הם האשימו את כגן וחבריו בפוליטיזציה של התנועה הציונית במרוקו ובשיבוש הארגון הציוני המרכזי. בית הדין גינה את שתי המפלגות, אך לא ביטל את מועמדותו של טימסית, בייצגו את תנועת המזרחי בקונגרס הכ"ב.

בשנת 1953 זכתה מפא"י לניצחון מוחץ בבחירות למוסדות הפדרציה והנהגתה, והפועל המזרחי נחל תבוסה ; מקומו הייצוגי היה לאחר מפא"י והציונים הכלליים. במסגרת הפדרציה פחתה פעילות אנשי תנועת הפועל המזרחי, למעט אלפונסו צבע שהוסיף לפעול במרץ בענייני הפדרציה השונים, ובד בבד שמר על האינטרסים של תנועתו בפדרציה.

באוגוסט 1955 ייצג אלפונסו צבע את הפדרציה הציונית בארץ, אל מול הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא הצביע על דחיפות עלייתם של מאה אלף יהודים ממרוקו. לדבריו, יהדות מרוקו מפנה את עיניה בערגה ותקווה אל עבר ישראל.ממנה הכל מצפים לישועה.

אולם, יש לבטא שתי מלים נוראות בפשטותן : עשו מהר ! יש אמנם להביא בחשבון את קשיי הקליטה בארץ וין לזלזל בהם, וודאי מצמצמים הם את ממדי העלייה ; אין אנו מבקשים " מרבד קסמים " בין ישראל למרוקו, כעליית יהודי מתימן בין השנים 1950 – 1951, אבל אנו מעריכים שתפקידנו לדרוש עליית חמשת אלפים יהודים לחודש…..

פרק ב' – הנפשות הפועלות.

תוך הקלה על חוקי המיון המגבילים את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחשוכות מרפא…אתם רשאים ודאי לצפות שהעלייה ממרוקו תהא הדרגתית ותתפרס על פני מספר שנים. אבל, בזה אתם דוחים את החשש שעלייה זו תיפסק.

הוא נענה בשלילה ונאמר לו כי לעת עתה יועלו רק עשרת אלפים יהודים. זו הפעם הראשונה שנקלע לתוך המערבולת הפוליטית הישראלית. הוצע לו על ידי מפלגת " חרות " לקיים הפגנה כנגד החלטה זו, אלא שתמימותו הפוליטית, כדבריו, מנעה ממנו לפעול באפיק זה.

הערתה אישית שלי – וזה היה הדבר בעוכרם של כל מנהיגי יהדות מרוקו שעלו ארצה. זה נוגד מכל וכל את הדעה הקדומה על המרוקאי, וסבור אני, שכניעתה ותמימותה של ככל העדה, היו הגורם הראשי, לאי התקדמות העדה ובניה. אודות נושא זה אפשר לכתוב ספרים רבים, אך לא ארחיב על כך, כי זה אינו הנושא הנידון בספר זה. סוף הערתי האישית – אלי פילו

מכל מקום, אירוע זה עתיד להיות אירוע מעצב באשר להשקפתו על הבעיה החברתית עדתית בישראל. להבנתו, הדימוי השלילי שדבק ביהדות מרוקו בראשית שנות מדינת ישראל נבע מעלייתם החפוזה והבלתי מתוכננת של יהודי מרוקו ומהדומיננטיות של מפא"י שהתעלמה מאופיה המסורתי של עלייה זו.

מעמדם של אנשי הפועל המזרחי – דניאל לוי, אלפונסו צבע ומוריס טימסית – בארגון הציוני המרכזי במרוקו היה איתן, גם אם הפחיתו במשך הזמן את פעילותם במוסדות הארגון וזאת משום התמקדותם הגוברת בפעילות פנימית בתוככי הציבור המקומי הקרוב אליהם.

פעילות זו עיקרה היה חינוך הנוער הדתי והדאגה להעברתו והכשרתו בח"ד בצרפת, ואחר כל להעלאתו ארצה בדרכי העפלה. מאידך גיסא, הם החשיבו פחות ופחות את הפעילות במסגרת הנהגת הארגון, שלא התמסרה די הצורך לתחומים אלה.

אלפונסו צבע עלה עם משפחתו לארץ עם עצמאותה של מרוקו. מאז פעילותו הציבורית רבת הפנים : בענייני עלייה וקליטה, בחינוך גבוה באוניברסיטת בר אילן, בענייני חברה ורווחה, ובהקמת בית הכנסת " עליית שבטים ", המהווה אבן שואבת לקהילה גדולה, תוססת ומגוונת.

ברכבת ממארסיי לטולוז.

י"ח אב תשי"ד – 17/8/1954

הרכבת יצאה ממרסי בשעת 12.30 בלילה והגיעה לטולוז בשעה 6.30 בבוקר. הקדמתי לבוא לתחנת הרכבת, הייתי הראשון שנכנס לקרון בשעה 11.00 בלילה. לבי לא נמשך לסיורי לילה במרסי. אינני להוט אחרי הקולנוע, ולבית קפה לא מצאתי עניין מיוחד ללכת.

בשעה 12.00 הצטרף אלי נוסע שני – כומר בגיל השלושים בערך, ואחריו אשה מבוגרת בלווית בתה בת הארבע עשרה. הכומר התישב לידי בתא, הוציא מאמתחתו ספר תנ"ך מהודר והתחיל לקרוא בלחש פרקי תהלים במקום תפלת הדרך ( כך אמר לי אחר כך )

התחשק לי לקרוא גם משהו, הוצאתי ספר עברי והתחלתי לעיין בו. כשרק פתחתי את הספר הרגיש הכומר כי עברית אני קורא. פנה אלי באדיבות האופיינית לאנשים מסוגו, ושאל אותי בכדי לוודא את ניחושו.

משעניתי לו שאכן זו עברית, ביקש ממני ללמדו כיצד לדעת הבדל בין " ריש " ל " דלת " ומה הם הבדלי ההיגוי בין " חית " ל "כף " ובין " עין " ל " אלף "

תוך כדי השיחה סיפר לי שהוא התחיל זה עתה ללמוד עברית ושרצונו עז ללמוד את שפת התנ"ך ולבקר בארץ התנ"ך. שאלתי אותו אם כוונתו לארץ התנ"ך היא לבקר במקומות הקדושים לנצרות ? ענה לי שיחד עם זאת, כוונתו העיקרית היא לבקר בישראל ולראות עין בעין איך חיים היהודים במולדתם המחודשת, ולשמוע את צלילי השפה העברית שפת התנ"ך, אשר קמה לתחייה אחרי אלפיים שנה.

כן ביקש ממני שאקרא לפניו כמה פסוקים מהתנ"ך. לצערי השארתי במזוודה שלי במרסי את ספר התנ"ך שלקחתי מהבית ורק קראתי בפניו, בעל פה, כמה פסוקים מספר בראשית ומספר תהלים. שמחתו הייתה גדולה.

שכנתנו לתא, בשומעה כי ישראלי אני, פתחה גם היא בשיחה עמי ושאלה כמה פרטים על הארץ. נוכחתי לדעת כי יש לה מושג מה מהנעשה אצלנו. עיקר שאלותיה היו על קיבוץ גלויות, תהליך מיזוג הגלויות ועל ההתיישבות.

היא גם הודיעה לי שיש לה הרבה מכרים יהודים במרסי ושהיא נפגשת אתם כדי לשמוע חדשות מארץ ישראל בנוסף על מה שהיא קוראת בעיתונים.

יש לה בת נשואה בתוניס ובקרוב תיסע לבקר אותה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לבקר בשנה הבאה בישראל כדי לראות בעיניה את הארץ ותושביה. במהלך השיחה איתה גיליתי כי גדולה התעניינותה בישראל וכי היא משתתפת גם במגבית " ויצו ".

לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי ושאלתי אותה בת איזה לאום היא, ובפשטות טבעית ביותר ענתה כי היא צרפתיה קתולית, אבל היא ידידת ישראל ואוהדת אותה. מי יתן וירבו כמוה בין אומות העולם.

בחוות ההכשרה " סארדליס " שליד העיר טולוז

י"ט באב תשי"ד – 17-19/8/1954

לפני צאת את הארץ נתבקשתי על ידי תנועת המושבים לבקר בחוות ההכשרה בסארדליס, לבדוק מקרוב מש שנעשה בחווה ולשלוח להם את רשמי.

בהגיעי למרסי נתקבלנו, מר גבריאלי ואנוכי, על ידי באי כוח הסוכנות היהודית. למר גבריאלי הכינו מיד את הסידורים להפלגתו לתוניסיה למחרת היום, ולי הודיעו שיהיה עלי לחכות לאניה שתפליג רק בעוד ארבעה ימים, כלומר 20.8 .

מאחר והשהייה במרסי הייתה כרוכה בהוצאות של 2500 פרנק ליום, בו בזמן שההפרש בין טיסה להפלגה באניה היה רק 4000 פרנק, העדיפו אנשי הסוכנות שאטוס במקום לחכות לאניה. הבעתי את רצוני לבקר תחילה בחוות סארדליס, אך נאמר לי שאין בידם לא הוראה ולא תקציב לכך.

אולם קישרו אותי טלפונית עם החבר ורדי, ממשק מסילות שבעמק בית שאן, ששימש כמנהל המחלקה לעליית הנוער בפריז. החבר ורדי קיבל ברצון את מבוקשי אך לא רצה לקבל על עצמו את הוצאות הביקור, כ-10000 פרנק, הואיל ושליחותי הייתה מטעם מחלקת העליה ולא מטעם עליית הנוער ( סדר זה סדר !).

עמק הבכא של יהדות מרוקו.

כ"ד אב תשי"ד – 24.8.1954

מללאח הוא הכינוי בשפה המרוקנית לרובע היהודי במרוקו. אם בימי חלדי תיארתי בדמיוני גטאות שונים, הרי את הגטו בצורתו המרוקנית לא יכולתי מעודי לתאר לעצמי.

אלפי בני אדם מרוכזים בשטח מצומצם ביותר בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות חשוכות והחצרות אפלות. קשה לאדם להעלות בדמיונו שכך מסוגלים אנשים לחיות.

יותר ממחציתם של יהודי מרוקו גרים במללאח, הוא עמק הבכא של יהודי מרוקו והוא, לשמחתנו, גם מקור לא אכזב לעליה לארץ.

המללאח בקזבלנקה.

הרובע היהודי נמצא בתוך לבה של העיר הגדולה והיפה – קזבלנקה, והוא מהווה קונטראסט בולט לעין לבנייני הפאר שמסביבו. רחובותיו צרים מאד, הצפיפות איומה שבו מעלה צחנה, שש נפשות ומעלה בכל חדר שאין בו חלונות וריהוט דל מאוד. פינה בחדר עצמו משממשת כמטבח. השירותים משותפים לשלוש או ארבע משפחות.

המראה מעורר חמלה בלב שליח מישראל שרצונו עז להציל יהודים אלה, לגאול אותם מחיי ניוון אלה ולהביאם לישראל, להבריא את גופם ואת נפשם.

החיים הכלכליים במללאח תלויים על בלימה והפרנסה העיקרית – רוכלות ברחוב. החנויות בנויות ככוכים בקיר, בעל החנות יושב בפנים והקונה עומד בחוץ, משמע ברחוב. מאים מים בבתים, שי ברזים ציבורייםן ברחוב והנשים והילדים צובאים מסביב לברזים אלה, ובעוברם עם כליהם המלאים, נשפכים המים החוצה ויוצרים שלוליות ובוץ.

משני צידי הרחוב הראשי מסתעפות סמטאות צרות ואפלות הנקראות " אימפאס " – מעברים ללא מוצא – ובהם חצרות בעלות שיה עד שמונה חדרים, שבכל חדר גרה משפחה אחת.

נכנסתי לכמה חצרות. גודל החצר שלוש על שלוש ובכל חצר ארבעה חדרים ובהם משש עד עשר נפשות. היו חדרים שהופתעתי מהנקיון ששר בהם, ולעומתם חדרים שהלכלוך שבהם אינו שונה בהרבה מזה שראיתי ברחוב.

באחת הסמטאות נתקלתי בחצר ובה כשמונה נשים יושבות על האדמה וליד כל אחת מכונת יד לתפירה מונחת על ארגז. ערביות מעיר השדה קונות בד ובאות אצל היהודיות לתפור להן את הגלימה המרוקנית הטיפוסית.

בצאתי מ " בית המלאכה זה נתקלתי בנחיל של ילדים מכל הגילים שהתפרץ מתוך אחת הסמטאות. כולם רצו והתרוצצו ללא כל מטרה מיוחדת. חוורון כיסה את פניהם. לאחדים מהם היו פצעים מכוסים מוגלה. עוד אני משתאה למראה עיני וצעקות ילדים הגיעו לאזני מצד אחד. הסתובבתי ומה נדהמתי לגלות ילדים בגילאים 8-10 משחקים קלפים בכסף ובקולניות צורמת אזניים. לשאלתי מנין להם הכסף, ענו לי בקריצת עין ובצחוק " ממזרי ".

לא הבינותי את הרמז. התברר לי לאחר מכן מבן לוויתי, שניהל באותן סמטאות מרכז סוציאלי, כי בשטח קטן זה חיים כ-400 ילדים עזובים לנפשם שאינם מבקרים בכל בית ספר שהוא. המשכתי בדרכי עד הגיעי לחצר אחרת ובה " חדר ". המלמד ישב על הרצפה ומסביבו כחמישים תינוקות של בית רבן בגיל 4-6 והוא מלמדם תפילה וברכות