אלי פילו
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
שוחחתי עם בעל הבית בענייני דיומא. הוא בטוח שלא תבוא רעה על יהודי צפון אפריקה מבחינה מדינית וביטחונית, גם לאחר שהצרפתים יעזבו את המקום.לדבריו לא סבלו היהודים מעולם תחת שלטון הערבים, וכך יהיה לעולמים.
משהזכרתי את עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ואת הפרעות ביהודים באלג'יריה בסוף המאה ה-19 בימי משפט דרייפוס – לא נשתכנע.
אחד השליחים הביאני לפגישה עם נר ב. סוחר יהודי עשיר, סיטונאי תבואות יליד אלזס, החי שנין רבות במרוקו. שליח קרן הסיוד במרוקו, סיפר לי שהוא תורם מדי שנה אלף לירות שטרלינג, והוא יתרום ודאי סכום כזה גם שהנה ; אין צורך לשכנעו שימשיך בתרומותיו, אלא שהשליח רוצה לכבדו בביקור של איש ציבור מישראל.
סיפרתי לו בגלוי על תוכניתי להוציא יהודים ממרוקו. לתמהוני סבר מר ב. כמוני :
" הצרפתים לא יעזבו לעולם את מרוקו ", קבע, " וכל עוד ישנו שוטר צרפתי אחד במרוקו לא יאונה רע ליהודים.
נדהמתי מקוצר ראייתו של האיש המשכיל, המעורה במקום, שלא ידע לקרוא את העובדות הפשוטות שהתרחשו לעיניו. יתכן שהסוחר הזה ראה ביציאת הצרפתים ממרוקו מכה קשה לעסקיו המבוססים, ודחה את הנבואות הרעות.
פגשתי גם את ד"ר קליינבוים – אחיו של משה סנה. הכרנו זה את זה בפריס, לפני קום המדינה. בשל השתלשלות פוליטיות מסוכנות בתנועה הציונית היה מוכרח לעזוב את הארץ כפליט. לפני כן עבד במחלקה הפוליטית של התנעה הציונית.
הוזמנתי לארוחת ערב בביתו. הגעתי במונית. ליד הכניסה הראשית קם לקראתי איש גבה קומה ענק, טיפוס קווקזי לבוש בגדי צ'רקסי ובאזורו פגיון רב ממדים. לאחר ששאל לרצוננו, דיבר בצינור לדירתו של קליינבוים, קיבל אישור ורק אז נפתחה הדלת.
מפי קליינבוים, שעבד במשרדי הג'וינט במרוקו, למדתי על אנשי הציבור היהודיים במקום והדבר הביא לי תועלת מרובה בעבודתי.
בקזבלנקה היה מחנה מעבר קטן לעולים מכל מרוקו, ובו נתעכבו לימים או לשבועות בגלל הבדיקה הרפואית או בשל חוסר מקום באוניה הקבועה שהייתה מעלה כל שבוע עולים בדרכה לצרפת. המחנה נמצא במרחק עשרה ק"מ מקזבלנקה.
היו בו שניים שלושה צריפים, ובהם חלונות ללא זגוגיות, ותריסים שהיו מרימים אותם לצורך אור או אוויר. בביקורי שם מצאתי רק אישה צעירה ותינוק על גבה. האישה עסקה בכיבוד החדר ואני הסתכלתי בעבודתה.
בכל כפיפה שלה היה ראשו של הילד צונח על גבה והוא היה מתעורר משנתו ופוקח את עיניו. היא טאטאה במטאטא. כשהייתה מצטברת עקימה קטנה של אשפה הייתה נוטלת מלוא חופנים, יוצאת החוצה ומשליכה.
כשהיו נשארים פירורים קטנים של האשפה הייתה אוספת אותם בקצוות אצבעותיה. הפרימיטיביות הזאת בהחזקת הילד ושימוש בכלים המתאימים לצבירת האשפה, הדהימה אותי. עוד קודם לכן נוכחתי שבבתי דלת העם לא היה שולחן להכנת האוכל המטבח. על הרצפה ממש עמדו הפרימוסים והסירים והאישה עשתה את עבודת הבישול כשהיא יושבת שפופה על הרצפה.
לא התפניתי לתת דעתי על העבודה הסוציאלית הנעשית במקום, שלומר, העזרה מיהודים ליהודים. ידעתי שיהודים רבים הגיעו עד פת לחם. הנחתי שהקהילה המקומית דואגת להם. יום אחד נתקלתי בתמונה שהזימה הערכתי זו.
עברתי ליד בנין רחב ידיים, ולפניו אכסדרה גדולה מלאה אנשים, בעיקר נשים זקנות. הזקנות, שעיניהן הנגועות בגרענת כרונית נראו כפצעים פעורים גדולים – ישבו שפופות על רגליהן לאורך הקירות. פניהן מקומטות ומצומקות, ידיהן מושטות לפניהן.
הייתה שעה שלפני כניסת השבת, דלתות משרדי הקהילה היו סגורות ונעולות, אבל הו ישבו וחיכו בתקווה שברגע האחרון יגיע אחד מאנשי הנהלת הקהילה ויחלק פרוטות לצורכי השבת. עמדתי וצפיתי שם כרבע שעה, אבל המושיע לא הופיע….
עבודה הענפה של העזרה ליהודי צפון אפריקה נעשתה בעיקרה על ידי הג'וינט. הסוכנות היהודית פעלה בהוצאת היהודים מארצותיהם ובהעלאתם לישראל בסיועה הכספי של יהדות ארצות הברית. במשרד העלייה בקזבלנקה נעשתה עבודה עצומה בממדיה.
שם נתרכזה כל הניירת הקשורות בעלייה של כל יהודי מרוקו, כולל העיר החופשית טנג'יר ומרוקו הספרדית ; שם נתרכז כל הקשר הארגוני וההדרכתי עם מרכזי המחוזות – שהיו אנשים מקומיים – ועם השליחים המרובים שהגיעו.
המשרד בקזבלנקה טיפל בכל הענייני התחבורה, מהמקום המרוחק ביותר עד לנמל, ועד להעלאת העולים לאונייה. ריכוז של מימון והנהלת חשבונות ענפה. על כל אלה חלד עובד מחלקת הקליטה בארץ – מנדל וילנר, יליד בלגיה, שהשפה הצרפתית שגורה בפיו, חכם ובעל תושייה.
איש הפועל המזרחי היה. וילנר קיבל אותי בידידות ועזר לי בכל צעדי. לא תפסתי כיצד נעשתה כל העבודה המרובה הזאת במשרד מצומצם של 2 – 3 חדרים קטנים. בחדר אחד ישבו בצפיפות איומה שמונה עובדים טכניים, שאשיהם תקועים כל העת בכרטיסיה.
היה חדר מיוחד, כביכול למנהל, וילנר, אבל הסתובבו בו השליחים המרובים שהגיעו מדי פעם מנסיעותיהם – וגם אני בתוכם…..לא יכולתי לקבוע פגישה עם איש, כי לרוב לא היה לי חדר לשבת בו.
קיימתי את פגישותיי בפרוזדור או בחדר המדרגות, וילנר לא היה יכול להעמיד לרשותי עוזר בעל כישורים, ועבודתי סבלה מכך. היה לעי לטפל אישית בטלפונים ובסידור הראיונות וכו'……..
מרקש ובנותיה.
המרחק בין קזבלנקה למרקש הוא170 קילומטרים, אבל ההבדל בין שתי הערים רב מאוד. המתבונן במפת מרוקו יבחין בהרי הריף ובהרי האטלס. מרקש קרובה להרי האטלס. בתחילת הדרך מקזבלנקה ובהמשכה, רואה העין את האחוזות החקלאיות על הקומוניסטים הצרפתים.
ראיתי אותם גם בנסיעתי לפאס ומקנס. אך עתה, משלמדתי משהו על מרוקו, נתפניתי לשים לב לנעשה סביבי. האחוזות נמצאו תמיד במרחק מוסים מן הכביש, הרחק מאבק הדרכים ומאורחים בלתי רצויים. נוודים. בית הקולוניסט, ארמונו, היה בולט על סביבתו. לבן, עמודים בסגנון קלסי בחזית, גגות וגגונים בסגנון איטלקי וכו'. השטחים מסביב מעובדים.
לא הבחנתי במעונות הפועלים. מלווי אמרו לי לאמץ עיני. ואז ראיתי בקתות שקועות עמוק באדמה, ובולטות אך מעט מעל פני הקרקע. הן בנויות לבנים לא שרופות, עשויות מאדמת המקום.
אנו מתקדמים בדרכנו. הנוף הולך ונעשה יותר אקזוטי. לצדי הדרך תעלות פתוחות ומים זורמים בהן בשפע, במהירות רבה. המים באים מהרי האטלס. באחת מנסיעותינו הפתיע אותנו גשם שוטף, בלילה. שמענו טפיפות רגלי בקר רב היורד במדרוני הגבעות.
לאור פנסי המכונית נתגלו לעינינו עדרים גדולים מלווים רועים, המזרזים אותם בקריאות רמות והצלפות שוט. הרועים היו יחפים, לבושים סמרטוטים רטובים, ופניהם מביעים עייפות וסבל ללא גבול. לא ידענו בבירור מה הליכה זו להם בלילה ובגשם. אולי הברחה היא ממחוז למחוז, ואולי ממהרים הם לשוק בעיר הקרובה.
במרקש גופא שורר אקלים מיוחד במינו. נאמר לנו שבקיץ מגיע החום כדי 50 מעלות צלסיוס בצל. בחורף נוח האקלים, טוב לנשימה, לא לח ביותר. וזהו סוד המשיכה של חולי ריאות וקצרת למרוקו, בחודשי החורף. גם צ'רצ'יל היה שוהה שם שבועות אחדים כל חורף.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
ובכל זאת, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לפעמים בתוך דור אחד בלבד, עתיד היה לדלג על התהום, שהפרידה בין מעמדו לשעבר לבין המעמד, שכבש לו בהדרגה. נוסף על כך באו המהפכות הלאומיות בתוניסיה, במרוקו ובאלג'יריה וחוללו גלי הגירה, שהסתכמו במהפכה דמוגרפית ללא תקדים בדפוסיה של יהדות צפון אפריקה, הנעלמת והולכת כליל.
האוכלוסיה היהודית של המגרב הייתה שדה הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, ואי אפשר שלא להתפלא על שעד כה עוררה תשומת לב מעטה מצדם. רשאים אנו לומר, שכל קהילה יהודית הייתה בבחינת מעבדה להתפתחות הכללית של המגרב והגיבה עליה ברגישות הגדולה ביותר.
היא נהייתה נקודת תצפית אידאלית, ובלי ספק אפשר היה לעמוד בה יותר מאשר בכל מקום אחר, בתקופת חייו של איש אחד, על תמורות המוליכות מימי הביניים של המזרח אל לב המאה העשרים.
יהודי המגרב, שמלכתחילה היה מצבם ירוד אף יותר מזה של הסביבה הערבית המוסלמית המסורתית, באו במגע עם תרבות המערב בתנאים אידאליים. כל עתידים היו כמה מאות אלפים מהם לעבור את כל תחנות הביניים האפשריות, מעל לתהום הפעורה בין החברה האפרו אסיינית המסורתית ובין הציביליזציה המערבית המפותחת ביותר.
הכל היה מוטל כאן בכף, העבר המסורתי, שממנו פֶתח והסבר להורה, לרבות זיכרונות העבר הרחוקים ביותר, הצצים ומגיחים פתאום לעיני הצופה, כאילו לא היה הזמן קיים. מי שהיה מתבונן בטקס משפחתי כלשהו לציון ייסודו של בית חדש, למשל, רואה היה והנה לעיניו מתעוררות לחיים קרת חדשת, או העבר הברברי הרחוק יותר, באותה תמונה יומיומית של גירוש רוחות או של כשפים.
ומי שהיה נכנס למללאח עשוי היה לראות לפניו המון אדם מדולדל ביותר ומורכב ביותר, השפעות מגוונות ביותר הדרות בכפיפה אחת, בלי להרוס את ההגמוניות של הסביבה החברתית.
מלבושים מסורתיים, מורשת הערבים, התורכים והספרדים, נראים היו בשכנות למקטרגים שנגזרו בידי המעוּלים בחייטים של פריס, הערבית היהודית היוצאת מתוך ימי הביניים המוסלמיים הייתה מדוברת באותן משפחות, שנציגיהן התחרו ביניהם בסלסולי לשונו של פול ואלרי אן סן ג'ון פרס; ושינויים אלה התנהלו בלי כל משבר נראה לעין.
זאת ועוד; התפתחותה של יהדות צפון אפריקה יכולה הייתה להעיד על שיטותיה ופעלה של ההתיישבות הצרפתית, על הישגיה ועל מגרעותיה. החיוב והשלילה נגלו כאן, בטהרתם כביכול, באכלוסייה שלמה, שהתמכרה להשפעות החדשות בבחינת חומר ביד היוצר.
כאן הייתה קבוצה של אנשים, שמיהרה למַמש את התוצאות שאליהן התאוה המתיישב הצרפתי, שחפצו בה ואפילו תבעוה בפה מלא, בתגובה על דורי דורות של השפלה ועוני, לימוד תורה ותפילות.
הרהורים אלה מעוררים אותי להעלות כאן כמה הערות חטופות על השיטה שהייתה נקוטה בידי בחיבור ספר זה, המופיע עתה, עשרים וחמש שנה אחרי פרסומַי הראשונים בנושא זה.
התכונה הגלויה ביותר של היהדות המוגרבית הייתה השוני שלה. הבדלים עמוקים שבארגון ובמבנה הפרידו בין קיבוצי היהודים בשלוש הארצות של צפון אפריקה ; מרוק, אלג'יריה ותוניסיה. ואם אין די בכך, הרי היה בכל אחת מן הארצות הללו מגוָון של השפעות, שהתפלגותן יצרה חברות שונות מאוד זו מזו – בעיר ובכפר, בצפון ובדרום, בסביבה ברברית, ספרדית או צרפתית.
מצב זה, מכוח עצם העושר שבגיוונו מאלץ את החוקר לוָותר על הבחנות חשובות אם רצונו לשמור על מסגרת כלשהי.
אבל, חרף ההבדלים, אין בדעתי לוותר על אחדות המבנה, שבחרתי לי ואשר למראית עין ראשונה עלולה הייתה להצטייר כמקור לבלבול ומבוכה, סינתיזה כגון זו צריכה הייתה להביא בחשבון קודם כל את ההשפעות ההיסטוריות והסוציולוגיות העמוקות ביותר, שפעלו על צפון אפריקה בכללותה.
הגבולות הגיאוגרפיים, שהתוותה צרפת בין אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, והחילוקים שנוצרו לבסוף בגללם בקרב הקיבוצים היהודיים של שלוש הארצות, שטחיים הם מדי לעומת ההשפעות העמוקות יותר, שעיצבו את כולם, מורשת של עבר, שעמד בסימן הנוכחות של קרת חדשת והקיסרות הרומית, הואנדלים והביזנטים, בסימן החותם העמוק של ספרד, הקיסרות הערבית, ואפילו תורכיה.
סוף דבר : יש אפשרות לגבש מבנה כללי המבוסס על האחדות היסודית של קיבוצי היהודים בצפון אפריקה, כביכול היו כולם בחזקת משפחה אחת, אחדוּת שהתפתחותם הנוכחית בצרפת, קל וחומר בישראל, מדגישה ומבליטה אותה.
משפחת אביחצירא
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
ובכל עת יזכור תפארתו והודו. כי גבר עלינו חסדו. ביום ובלילה בגלויו וסודו. על כן חובה עלינו להתעורר משנתנו ולהקיץ מתרדמתנו. כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו. ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו.
כי הוא יעיד עליו לבדו.ויודע מחשבותיו ותחבולותיו והוא יגלה סודו.וכשישוב אליו ישמרהו ויצילהו מכל צרה ויגן בעדו. ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו. כי אין מרם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו. יודו לה' חסדו.
אור לארבעה עשר שנה. כשיגיע האדם לזאת העונה. ידע בעצמו נאמנה. שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל. צוות האמורות בתורה נכונה. ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסכן וחכם ומראה לו דרך טובה והגונה.
הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה. כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ. ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה. שבהם מסית האדם ומחטאו בכל עת ובכל עונה.
לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עברה מגדולה ועד קטנה. ויבטח בה' שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה. ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה. ולהנצל מעברה בכל צד ופינה. כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
כמבואר בדברי האגדה הנכונה. ובמדרשים ואגדה בגמרא אנא ואנה. ולקיים כל מצוה ומצווה בזמנה. ועל כולם מצוות ציצית ותפילין שהיא מצווה ראשונה. בלי אחור ועיכוב משנכנס לי"ג שנה. יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפילין ולחנכו במצוות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה.
להיות עליו מורא השכינה. אשר בם רמוז עלויה ותיקונה. ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה. ולקיים כל תנאיה בדיבור ובמעשה ומחשבה נכונה. וענווה גדולה על כולם. היא מחנה השכינה. לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה מפורש במקרא ומשנה. אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה. אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא.
חיליתי לאל עליון צורי וגואלי. ינחני באורח מישור לפלס מעגלי. ולהחזירני בתשובה שלמה מאהבה לכפר על כל מעלי. ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי. ולדבוק במצוותיך תמיד אז ינוח לי. ובפרט מצוות ציצית ותפילין ומזוזה בקומי בבוקר יהיו מגן לי. והשכמת בית הכנסת מעשרה ראשונים. יהי חלקי וגורלי. ולקים מצווה ואהבת לרעך פסוק מלא. אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.
זכור לנו ה; אלהינו. זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו. והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעוונותינו. וגברו עליני אויבינו. ושללו ובזזו ממוננו. וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו. ובארץ נחלת אבותינו. עוד היום לחרפה ובזו שמונו.
אין די לבאר צרותינו. ואין בהם מרחם עלינו. בלתי ה' אלוהינו יחננו וירחם עלינו. ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו. וכל מבקשי רעתנו. וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו. למען שמו המשותף בנו. ושכינתו השרויה בקרבנו. יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו. לא לנו ה' לא לנו.
קודם כל דבר שבקדושה. אטול רשות מקודש אבריך הוא ושכינתיה. יחודא קדישא. שהוא עילת עכל העילות וסיבת כל הסיבות מרישא לסיפא. ומסיפא לרישא. אשר האציל וברא ויצר ועשה. את כל הנמצא. ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים.
נאוה כתרצה וממורי ורבותי העוסקים בתורה הקדושה. ומעטרת ראשינו חסידא קדישא ופרישא. ברכה ישא. ומאבא מארי עטרת ראשי אבן הראשה. ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים בלי כלימה ובושה. ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה. אתה ה' תשמרם. וכצינה תעטרם. ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.
איתא בגמרא דמנחות. תנו רבנן. חביבין ישראל. שסיבבן הקב"ה במצוות. תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן ציצית בבגדיהן. ומזוזה בפתחיהן. ועליהם אמר דוד שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצוות. אמר אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות.
כיוון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה. שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד. על המילה שניתנה בשמיני. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בפתחו. הכל בחיזוק שלא יחטא. שנאמר והחוט המשולש לא במהרה יינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.
תרגום מערבית לעברית נמצא לאחר מכן.
שרח לכלאם יא רבותי. זאב פלגמרא די מנחות. קראו סייאדנא לחכמים עליהם השלום עזאז ישראל די צוורהום הקב"ה בלמצוות. תפילין פרצאהום ותפילים פדראעהום וציצית פתיאבהום ומזוזה פי פם ציארהום.
ועליהם קאל דוד המלך עליו השלום פתהלים שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ומנאיין דכל דוד המלך עליו השלום לחממאם וסאף רוחו עריאן קאל לויל עלייא די אנא ואקף ערייאן בלא מצוות. מנאיין תפגד למילה די פלחמו תהדדן עקלו.
ומנאיין כרז קאל עליהא שירה. פחאל מא קאל למנצח על השמינית מזמור לדוד. עלא למילה די נעטאת פנהאר תמאן. וקאל רבי אליעזר בן יעקב זמיע די ינזזל תפלין פקאצו ותפלים פדרעו. וציצית פתובו ולמזוזה פם צארו. מבטח לו באיין מא יעמלסי לעון. פחאל די קאל לפסוק והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וקאל לפסוק חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם..
וקשאו סיידנא לחכמים עליהם השלום כיף יסיר פהאד למצוות די חסבו פיהם גיר רבעא. תפלין די ראץ ותפלין די לייד וציצית ולמזוזה. ודוד המלך עליו השלום חסבהום שבעא. פחאל די קאל לפסוק שבע ביום הללתיך וכו. וביין רש'י ז"ל באיין רבעא דלתפילים דציצית ינחסבו פרבעא דלמצוות וביהא יכמלו שבעא.
וסיידנא כמוהר"ר יעקב אביחצירא זלה"ה תירץ בהקדים סאיין קאלו סייאדנא לחכמים עליהם השלום באיין נזברו יצר הרע תאבע בנאדם פכול וקת ופכול רגע באס יכטיה.
ונית ענדנא באיין יצה"ר שבע ישאמי תשממא ביהום פחאל מא ביינהום סיאדנא לחכמים עליהם השלום. והאד שבע ישאמי באס תשממא יצר הרע כא יוריו באיין הווא קוי. ומנאיין יגלבו בנאדם מן ואחד זיהא כא יתפייק עליה מן זיהא אוכרא.
ודי צדיק כא יפייק עליה ויגלבו בזמיע לכוחות ומא יקדי סי פיה. ורשע אפילו בזהר ואחד כא יגלבו יצר הרע. פחאל די קאל לפסוק שבע ביום הללתיך. כי שבע יפל צדיק וקם. ורשע יפל באחת. ורשעים יכשלו ברעה דהיינו בזהד ואחד כא יגלבו יצר הרע.
והאדי הייא כוונת למאמר. עזאז ישראל די צוורהום הקב"ה בלמצוות. דהיינו האד למצות די פיהם סגולה באס יפכו בנאדם מן יצר הרע מנאיין כא ילבש בנאדם ציצית ותפלין ולמזוזה פם צארו האדו הומא די יפכוה מן יצר הרע.
וסאיין חסבהופם שבעא והומא גיר רבעא. מאבלת שבעא דלכוחות די יצר הרבע באס ינהזמו פחאל מא קאל לפסוק שבעם ביום הללתיך. וילא ימכן נקולו האד לפסוק עלא שבעא נקבים די פוזה בנאדם. די הומא זוז עינין וזו אודנין. וזוז נקבי החוטם, ולפם.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Le tableau ci-après, à titre d'exemple, fournit des statistiques détaillées pour des années éloignées dans le temps, indiquant l'évolution parallèle des populations musulmane et juive de la ville de Safi :
Le nom des Corcos est celui d'une localité en Espagne. Et Murciano vient du nom de la ville de Murcie du même pays.
Le mot « caballo » signifie cheval ; « pimiente » : le poivron ; moreno » : le brun ; « pariente » : les parents ; « cabeza » : la tête.
Tous ces vocables sont espagnols.
: 1 Armand Antona, op. cit., p. 71 et Haïm Zafrani, op. cit., p. 44.
Le nom de « Megorashim » a été attribué aux juifs venus dl'Ibérie, pour les différencier des « Tochabim », les juifs originels du Maroc.
Aspects de la présence juive à Safi..
| Année |
Nb™ foyers musulmans |
Nbre foyers juifs |
% de juifs dans la population |
| 1508 |
4 000 |
100 |
2,5 |
| 1631 |
800 |
200 |
25 |
| 1856 |
7 500 |
2 500 |
33,33 |
| 1918 |
17 080 |
3 300 |
19,32 |
| 1921 |
21 734 |
3 522 |
16,20 |
| 1926 |
21 347 |
4172 |
19,54 |
| 1931 |
21 253 |
3 285 |
15,46 |
| 1936 |
19 694 |
3 634 |
18,45 |
| 1941 |
29 000 |
3 710 |
12,79 |
| 1947 |
43 510 |
4 989 |
11,47 |
| 1952 |
49 406 |
3 469 |
7,02 |
| 1960 |
91 773 |
1 434 |
1,56 |
| 1968 |
– |
700 |
– |
| 1971 |
164 562 |
625 |
0,38 |
| 1982 |
266 327 |
53 |
0,02 |
| 1998 |
402 000 |
35 |
0,009 |
Le mariage trad. chez les juifs marocains
Dans le Sous. Les cérémonies de mariage commencent ici, généralement, le premier jeudi qui suit le début du mois juif. Le soir, les tamzwarât coiffent la fiancée, en lui faisant des nattes, et lui appliquent du henné aux cheveux, pendant que les femmes chantent et dansent. Seules les amies donnent à ce moment une grama. En même temps que se prolonge cette fête, on élit chez le jeune homme les islan. Son père fait égorger une bête, qui sera consommée ce soir-là. La fête, intitulée nbita, durera toute la nuit. 
Samedi matin, après l'office religieux dans la synagogue du père du fiancé, celui-ci distribue aux assistants le taqsim ou nourriture sous forme d'amandes, de noix, de dattes, d'oeufs et de mahia. Chez la fiancée aura lieu ensuite un grand repas, qui donne son nom au samedi: "sabt taqdim". On sert d'abord les jeunes gens. Vers quatre heures, les amis du fiancé se réunissent chez lui. Ils mettent aux enchères le titre de cheik, qui dorénavant dirigera le groupe, et aura le privilège d'assister aux prières avec le marié pendant les huit jours qui suivent son mariage. Le cheik dispose d'une grande autorité. Sous n'importe quel prétexte, il inflige aux jeunes gens des amendes sous forme de nourriture, qu'ils consomment ensemble.
Samedi soir, a lieu chez la mariée L'abraz, lors du travail de la farine, qui durera toute la nuit. Une grande assistance est présente. C'est une fête à laquelle chacun peut assister, même sans être invité. On met dans un grand plat de la farine, du sucre et de l'huile. Les femmes commencent à pétrir la pâte, aux cris des "youyous" et des chants. Des danseuses et des musiciens agrémentent la soirée. On distribue de la mahia et des fruits secs. Les invités lancent au milieu de la pâte leurs offrandes en espèces. On fait asseoir la fiancée sur une table durant toute la nuit. Pendant ce temps, les islan et d'autres invités font la nbita chez le fiancé. Ils n'admettent aucun homme marié à leur fête. Des musiciens jouent et les islan chantent. Ils couvrent le marié d'un drap et lui mettent des bijoux. Deux islan le soulèvent et le font danser, pendant que les autres chantent :
Hadâ 'lâ hoho : Ceci est pour Hoho
Li sâb si ilôhô : Celui qui trouvera, jettera
Odi qahar lhtàn, mahobbô : Celui qui n'aime pas le marié,
ou l'opprime
Ithorz rôhô : Celui-là mourra.
On procède ensuite à une grama. On dit: "Dieu est avec un tel" et le nommé remet une somme, jusqu'à ce qu'on remplit une agenza d'argent.
LA VEILLE DUMARIAGE (Dimanche à mardi soir)
Côte atlantique
A Casablanca, on procède le dimanche à la décoration des maisons des mariés. Le peintre dessine à l'entrée de la maison une hamsa pour chacun des fiancés, et ensuite toutes sortes de rosaces et autres figures géométriques.Pendant qu'il s'adonne à son travail, les femmes poussent des "youyous" et lui offrent unegrama. Il décore aussi l'intérieur de la maison. Le soir, chaque famille reçoit chez elle de nombreux invités.
Lundi est le "nhar chebu'a" ou "jour du serment". Vers onze heures, le fiancé, sa famille, deux notaires et plusieurs invités arrivent dans la maison de la mariée. Le scribe rédige la Ketouba. Le juge tend un mouchoir, qui est tenu par ses extrémités par les fiancés ou par leurs pères, s'ils sont encore jeunes. Il fait promettre au fiancé de respecter les clauses du contrat. Le geste de tenir le mouchoir équivaut à un acquiescement. Les musiciens jouent toute la journée. Un grand repas clôturera la cérémonie.
Mardi matin, on prépare et on décore la chambre des mariés. Les islan construisent le talamon, une espèce de trône où le jeune couple recevra mercredi la bénédiction nuptiale. On prend généralement deux chaises, qu'on installe sur une table et qu'on couvre de tapis. Certains installent aussi une sorte de paravent. Une femme, généralement une vieille, fait le tour du mellah pour inviter les gens à la cérémonie du lendemain.
Dans la même matinée, aura lieu la curieuse cérémonie de l'abattage de la vache, dans la cour de la maison de la fiancée. La bête est habillée d'un habit semblable à celui de la mariée, d'une "ksswa elkbira". On la ceint d'un hzâm, on lui met un voile et on la pare de bijoux. Les musiciens sont là et jouent des airs de circonstance. On promène la vache dans la cour, pendant que les femmes lancent des zgarit stridents. Le fiancé et ses amis font une offrande à rabatteur.
La fiancée donne un déjeuner d'adieu à ses amies. Les musiciens ne quittent pas la maison ce jour-là. Les jeunes filles font des fumigations d'encens et arrosent les murs d'un extrait de fleurs d'oranger. Le fiancé aussi offre ce jour-là ou le lendemain un repas à ses amis, à qui il remet à leur départ un petit cadeau.
Le soir aura lieu chez la mariée, la cérémonie la plus somptueuse du mariage, celle du henné. On prépare pour cette occasion une quantité considérable de henné. La fiancée, habillée de la "kaswa olkbira" ou grand costume, le visage couvert, est installée sur le talamon. Les islan emmènent le fiancéet le font asseoir près d'elle. A ce moment, le jeune homme tente d'écraser le pied de la jeune fille, afin de commander le ménage.
Si celle-ci n'a pas honte, elle essaye d'être plus rapide que lui. Pendant ce temps, l'assistance pousse des zgarit. L'ambiance est éclatante. Les femmes ont leurs plus beaux habits et leurs plus chers bijoux, qui brillent d'un eclat incomparable. Les musiciens jouent sans repit, interrompus seulement par les cris de l'heraut, qui annonce les sommes de grama offertes par les invites. Tard dans la soiree, unetamzwara s'approche et met du henne aux mari6s, pendant que d,autres chantent:
Jour heureux, o filles,
La mariee a mis le henne
Les beaux jours sont arrives
Et chez elle sejournent.
Avec peches et grenades
Se sont assises les filles,
Les beaux jours sont arrives
Et chez elle sejournent.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
מנהג שאין לו טעם שכלי.
רבי יוסף משאש נשאל על מנהג של מוהל זקן שאת כל הערלות שהיה מל היה מייבש ומטמינם אצלו בקופה וציווה שבעת מותו יחרזו את כולם בחוט ויתלום עליו, ונאמר שזו סגולה גדולה להרחיק מעליו כל מזיק וכל משטין. אבל בניו לא רצו לקיים צוואתו בחושבם שיש איסור וחיסרון בדבר. רבי יוסף מצא מקור למנהג, והוסיף שיש מוהלים המצווים " כשנפטרים קוברים עימהם ספר אשר בו כתובים כל הילדים הנימולים על ידיהם בחייהן כדי שיגנו עליהם.
מסקנת החכם ש דבר שה היה כבר לעולמים ואף שאין לא טעם שכלי, מצווה לקיים דברי המת.
אמונה שילד ידבר מאליו עברית.
בתשובה לאדם שהאמין כי ילד שאין מלמדים אותו שפה כלשהי ידבר מאליו עברית, דחה רבי יוסף משאש אמונה זו :
כתבת כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש כי, לשון עברי הוא מוטבע בטבע האדם שאם לא נשמיע לילד שום דיבור מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כוח הדיבור אזי ידבר מאליו בשפה עברית צחה. דע ידידי כי דבר זב נמצא כתוב על ספר שהולידן איזה חכמים אוהבי הבלים.
בהמשך ציטט אנשים שהאמינו באמונה זו, אבל הרמב"ם במורה נבוכים כתב שהלשונות אינן טבעיות.
מנהג אמירת לשם יחוד.
בשנת 1926 בהיותו בעיר תלמסאן שבאלג'יריה כתב רבי יוסף משאש בתשובה שלאלתו של חכם, שלא מצא אסמכתא למענה אמירת " לשם יחוד , על כל דבר מצווה ולפני כל תפילה. לדבריו, הוא עצמו היה נוהג לומר זאת " בלי דעת ותבונה רק מצוות אנשים מלומדה, כמנהג עירו מכנאס. אבל לאחר שחקר את הנושא הגיע למסקנה שזהו מנהג המקובלים החדשים שהוא מלגלג עליהם, לדבריו.
" בזמן הזה תמה ונשלמה חוכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימאטריות וסודות מעולפים בדברי הבא אשר בדו מלבם ריקי המוח, למען התהלל במתת שקר, למדו לשונם איזה קטעים מדברי בעלי הסודות הראשונים הנכונים, והפכו אותם למדורות פתנים ויחזו בקרב ההמון משאות שוא ומדווחים הבלים ".
בהמשך מתח ביקורת על התופעה שכל אחד מעיין בתפילתו רק במסחרו ובהבליו, ואין אפוא טעם באמירה הנ"ל. ציטט מקור המיוחס לגאון מווילנה, שהתנגד לאמירת " לשם יחוד " או הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי וכו…, כי מצוות אינן צריכות כוונה, והגיע למסקנה.
" הרוצה לילך בטח ושאנן, יבטל הרגלו מלומר שום נוסח, ובפרט נוסח לשם יחוד אם אינו יודע פירוש הדברים על אמיתותן, וכל שכן שלא לומר והריני סומך על דעת רבנו האר"י ז"ל רק בכל מצווה שהיא דאורייתא או שהיא מדברי קבלה כמו מקרא מגילה וכיוצא יכוון רק במחשבתו דווקא שבא לצאת באותה מצווה ".
יש להעיר שגם רבי יחזקאל לנדאו התנגד לאמירת לשם יחוד. הוא כותב " ולדעתי זה רעה חולי בדורנו.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
מ־1897, החלו להבנות בתי ספר במהירות רבה. בשנת 1885 מספרם הגיע לכדי 34. ב-1890 הגיע מספרם ל-94 ועשרים וחמישה אלף תלמידים למדו בהם.
ב־1908 הגיעו עד לכדי 124 בתי ספר ומספר התלמידים שלמדו בהם הגיע לארבעים ושניים אלף. מה שהעניק לאליאנס אפשרות להתרחב, הייתה ירושה גדולה שהותירה אשתו של הברון הירש.
בשנת 1885 מספר המורים שקיבלו את הכשרתם בסמינרים של אליאנס ולימדו בבתי ספר שלה במרוקו היה 92. סך כל המורים שלימדו בבתי ספר של אליאנס העולמי היה 304. בסוף 1908 מספר המורים של אליאנס במרוקו הגיע לכדי 282 וסך כל המורים של אליאנס העולמי הגיע לכדי 1250 מורים.
כא נוקף ואחד למינוטו חתא נפידלכלום באיין האד אססגיל דתתעלימא בא יכדם בלא די פרינסייא אללולאד וללבנאת, לאיין באש נעטיו אלאמרא אזזהד ולמוצ׳ע די לאזם יכון ענדהא פיאפאמילייא, באש נעטטיוהא נית לקצמא די לאזם יתכון ענדהא פיתמשייא דלעקא ודטרבייא די אולאדהא, כא נחדאזו נגאדדיוהא מעא כיוואנהא וראזלהא בתתעלימא ואידוקאסיון(וטרבייא).
פהאד לעאמאת לפיאייתין, לאלייאנץ תחגילית בטיוח די טאחו פששרק ולאפריק אתעלימאת דרבנים. לקהלות די אנאס דייאלהום בא יזידו כול נהאר פ׳לפיייאקא רגיעו בא יפיסמו באיין כא יכיצצוהום רבנים מעללמין ומוזזדין אלססגיל דייאלהום לעאל.
פעאם 1891 לאלייאנס, ולאנגלו דלקיולונייאת כ׳לקו פיאנדרינופל פטורקיא ואחד אסימינור צגייר דרבנים, וציפדו ללסימיניר דרבנים די פיפאריז זוז דתלמידים מן אששרק באש יתעללמו פיה לפילוסופיה דדיו•
פעאם 1895 אסימיניר די אנדרינופל אתתרחל לקיונסטאנטינופל, פיה כא יתעללמו לכתרה דרבנים דליום ולקהלות דליהוד.
סיניור נחום לדם שי עאמאת פרופיסור פהאד אסימיניר, ופעאם 1898 טלע ללמעלה לקבירה דררבאן לקביר דטורקיה.
לעאממאת דליהוד די לאלייאנץ קילפפית באש יתפייקהום, מדהורין בלעניות פחאל מדהורין בקללת אתעלימא ו' אידא אסקוילא כא יתפצאל ויתעממר לעקל, אתעלימא די כא יתתעללמו אדרארי, קליל איימתא כא
ההוצאות של אליאנס גדלו בהתאם למספרם של המורים. בשנת 1885 סך כל ההוצאות של בתי הספר בכל השנה הגיע לכדי 620,000 פרנקים שמהם אליאנס מימנה 258989 פרנק והיתרה 381402 פרנק הגיעו מהאוכלוסייה של הערים שבהן היו בתי הספר.
ב-1908, ההוצאות הגיעו לכדי 2,000,000 פרנק שמהם אליאנס מימנה 1,250,000 פרנק והקהילות היהודיות 975,000 פרנק.
העזרה הזו של הקהילות שרובן היו עניות מעידה כאלף עדים שבתי הספר היו מקובלים על הקהילות. מיותר לציין ש-975,000 פרנק – שני שליש של ההוצאות היו ממומנים ע״י התלמידים. האם ניתן להעריך כמה ראויה לציון העובדה שההורים, שהם לא עשירים ייקחו על עצמם תשלום שפעמים היה גבוה מידי? ולוואי והם היו יודעים כמה השקעה מושקעת ע״י אליאנס ללימוד ילדיהם וכמה תועלת תצמח לילדיהם מתלמודם, כל ימי חייהם.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן. " ממזרח שמש עד מבואו "
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.
עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.
כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת
האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.
לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.
הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה.
עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.
בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.
והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.
בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".
המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.
אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.
לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.
פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו
דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.
הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.
הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.
איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.
ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.
הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.
כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.
תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.
הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.
לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.
השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Ici, on l'appellera « la confrérie du chantre d'Israël » ; là, « la confrérie des gardiens de l'aube » et ailleurs « la confrérie du roi David ». Pourquoi ces dénominations ? D'une part, parce que c'est de la généalogie de David que sortira, selon des récits bibliques, le roi-messie
D'autre part, le père du roi Salomon est perçu dans la tradition religieuse et historique d'Israël, dans sa mémoire même, comme étant un roi poète ou un roi musicien (ou les deux à la fois). 
Ainsi, au musée de Beersheva au sud d'Israël, on peut voir aujourd'hui une image représentant le roi David, couronné, jouant de la lyre. Et cette image constitue le motif central d'une mosaïque ornant le pavement de la salle de prière d'une synagogue datant du début du vie siècle.
Il y a aussi, ici et là, des confréries que l'on nommera en mémoire du prophète biblique Ézéchiel. N'est-il pas, lui plus qu'un autre, l'annonciateur de la résurrection des « ossements desséchés », de la renaissance du peuple et de la restauration du Temple de Jérusalem ?
Les membres de cette confrérie ont par ailleurs la particularité d'avoir adopté pour principe d'étudier chaque semaine, en communauté, un chapitre du Zohar (le livre de la splendeur, la principale œuvre dela Kabbale).
Aussi bien, depuis lors et jusqu'à nos jours dans toutes les diasporas d'Israël, du nord au sud et d'est en ouest, quand on veut, dans les milieux traditionalistes, saluer notamment à la synagogue les promesses d'un chantre, dire sa gloire ou, plus simplement, lui faire compliment de sa voix, parle-t-on de lui comme d'un disciple et d'un continuateur du roi David, « le chantre des psaumes d'Israël » (Né'im zmirot Israël).
La tradition des bakkachot va se développer très vite dans les communautés juives du Maroc grâce aux rabbins- voyageurs venus de Terre sainte dans le pays. Les premières communautés à adopter avec enthousiasme ces traditions sont, dit-on, celles de Tétouan, au nord du pays.
Chapitre II La confrérie des gardiens de l'aube
La judaïcité locale y est en effet – notent les historiens – relativement importante aux xvne et xviue siècles. La ville est, pour des raisons géographiques, une ville-halte. C'est la première étape marocaine de ces rabbins, lettrés et quêteurs, venus par voie de mer de la lointaine Palestine.
De plus, c'est là, à Tétouan (dans cette ville que l'on nommera, plus tard, la petite Jérusalem), que la musique andalouse, en partie importée dans les bagages des musulmans exilés d'Espagne (et qui accompagnera désormais régulièrement ces soirées de poésie liturgique, ainsi qu'on le verra plus loin), va connaître un développement considérable.
C'est dans cette ville notamment que se constituera – acte véritablement novateur, salué comme tel par tous, juifs et musulmans – la première anthologie de ce type de musique. Un musicien y réunira les compositions poétiques classiques et néoclassiques d'usage courant.
Cette anthologie portera tout naturellement le nom de ce musicien qui, le premier, en a conçu le projet : ( Mohammed ben El-Houssayn ) Al Haïk. On parlera à partir de là de l'Al-Haïk comme d'un Larousse ou d'un Robert – avant la lettre – de la musique venue d'Al Andalous.
Elle constituera une véritable bible de l'amateur de ce type de musique. Un historien note que les amateurs et initiés juifs vont recopier un grand nombre de ces textes en lettres hébraïques – à défaut de connaître l'écriture arabe – et les garder jalousement.
C'est à partir de là, dans le nord du pays, que cette tradition de ces veillées poétiques va prendre son envol. Les premiers poèmes liturgiques qui y seront chantés sont écrits sur des feuilles éparses, des manuscrits souvent fournis, dans un premier temps, par les poètes eux-mêmes, et où les coquilles et les erreurs – répétées par les différents copistes – sont nombreuses.
Peu à peu, la tradition va s'étendre et se délocaliser. Partout, on veut imiter ce qui a été entrepris avec succès dans la capitale du Nord. À la fin du xvme siècle, le centre de cette activité poétique, liturgique et musicale, se déplace vers le sud, essentiellement vers deux autres métropoles du pays, Mogador (aujourd'hui Essaouira) et Marrakech. Chacune de ces deux villes apportera, plus tard, à la tradition de ces veillées un style particulier et une tonalité spécifique.
ד"ר דן מנור – מאמרים
חיזוק נוסף לאמונתו זו הוא מוצא במציאות של זמנו. הצלחותיה המדיניות של המלכות הנוצרית מתפרשות אצלו כעלייה לצורך ירידה, שממנה מתחייבת תקומת ישראל: ״והנהר הד׳הוא פרת [בר׳ ב יד] כעד מלכות אדום שהוא מלכות רביעית שנתגדל ונתרבה [״.] ופתע ישבר […] ולא יועיל לו גדולתו [״.] וישראל יעלו במעלות״.
הדעה הזאת, הכורכת את תקומת ישראל בחורבן המלכות הנוצרית, היא אחד מגילויי האיבה לנצרות – מוטיב שכיח בספרות הדור. ובעניין זה אף המחבר חדור רוח התקופה. המשאלה לנקם, שבפי המשורר המקראי, מופנית מפי המחבר כלפי הנצרות: ״וזהו לי נקם ושלם נדב׳ לב לה] ואימתי הוא העת […] כשתמוט היתד והיסוד שלהם […] וארכובתיה דא לדא נקשן [דני ה ו]״. כתוב זה, המתאר את ריגושיו של בלשאצר, נאמר כאן על מלך ספרר." על דב׳ כב ח הוא מעיר, שהרישא
– ״כי תבנה בית חדש״ – רומזת לבניין בית שלישי, והסיפא ״כי יפול הנופל ממנו״
– רומזת על מפלת אדום. הפועל ״נופל״ מתפרש על־ידי המחבר במובן ״נחות דרגה״ בהתאם לכתוב: ״לא נופל אנכי מכם״ [איוב יב ג], ובהתאם לדברי הנביא על מעמדו הבזוי של אדום [עוב׳ א גן. המחבר חותם בהבעת קורת רוח מפירושו, בזו הלשון: ״כתבהו על לוח לבך ועל מזוזות ביתך ורפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך״. מובן מאליו, שהתפעלותו של המחבר נובעת מן הרמז שהוא מוצא בכתוב על מפלת המלכות הנוצרית ועל כינון מלכות ישראל.
כיוצא בזה הוא מתגדר שוב בפתיחה למאמר אחר, העוסק אף הוא בנושא זה: ״ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו ובהשפלה עשיר שונאנו״. המחבר מתייחם לרשימת בני עשו [בר׳ לו] הערוכה במתכונת פירמידה, שבראשה מלכים, בצלעותיה אלופים ורגליה שמות פרטיים. המבנה הספרותי הזה, שבו מסתמן קו עולה ויורד, נראה למחבר כרמז לעלייתה המהירה של המלכות הנוצרית, שבעקבותיה תבוא ירידה תלולה: ״כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי הוא אדום כן תהיה מפלתם״.
בניגוד לעלייתה המדהימה של המלכות הנוצרית – ״שלא כמנהג העולם״ – צופה המחבר עלייה הדרגתית לעם ישראל: ״ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו״." על מידת התפארותו של המחבר בחידוש זה ניתן לעמוד לא רק מדברי הפתיחה שהובאו קודם, אלא גם מדברי הסיום: ״ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן״. אין ספק, שגם התפארותו כאן מתייחסת להסברו ההיסטוריוסופי על הצלחתה המדינית של המלכות הנוצרית. הווי אומר, אף הוא ככוהני הנצרות רואה בנצחונות מלך ספרד את ההשגחה העליונה. אך בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית, שפירשה זאת כחסד אלוהי וכראיה לאמת הדתית שבנצרות, המחבר מפרש אותה כצדק אלוהי הנהוג כלפי הרשעים – עלייה לצורך ירידה. מן הדברים האלה נשמע הד של הפולמוס הדתי שהתנהל בין חכמי הנוצרים לחכמי ישראל, כפי שנראה להלן.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אֶחָי, בְּשִׁירָה רוֹמֵמוּ
אֶחָי, בְּשִׁירָה רוֹמֵמוּ
לידידים ורעים. לחתונת ר׳ אליעזר בן יעקב דילויה. שיר מרובע, ובו מדריך ושנים עשר טורים. כל טור מתחלק לארבע צלעיות. הצלעית הרביעית מפרטת אותיות ובסופן האות רי״ש.
חריזה: א/ב א/(ב) ג/ג/ג/(ב) ד/ד/ד/(ב)(ב)= מילה קבועה ׳רי״ש׳.
משקל: חמש הברות בצלעית.
כתובת: פיוט יסדתי בחתונת כהה״ר אליעזר דילויה בכהה״ר יעקב ס״ט. נועם ׳יחיד בארבע׳.
סימן: אני דוד בן חסין.
מקור: א־ מב ע״ב; ק- נ ע״ב.
אֶחָי, בְּשִׁירָה רוֹמֵמוּ
חָתָן, אֳמָרָיו נָעֵמוּ
מָה טוֹב טַעֲמוֹ / וּנְאוּמוֹ
שְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ
5- נִפְלְאוֹת אֶל חַי הַגִּידוּ
שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ
וְעַל עַבְדּוֹ / גָּבַר חַסְדּוֹ
יָצַר אָדָם בְּצַלְמוֹ
יָחִיד נֶאְזָר בִּגְבוּרָה
10- מִצַּלְעוֹ בָּנָה לוֹ עֶזְרָה
אָחִיו שׁוֹמְרָה / גַּם מְאִירָה
עֵינָיו, וְאוֹפָה לָחְמוֹ
דָּבָר טוֹב רָחַשׁ לְבָבִי
לִכְבוֹד חָתָן דּוֹמֶה לִצְבִי
15- אַקְרִיב אָבִיא / מַהֲלַל נִיבִי
כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ טַעְמוֹ
וְעוֹד אָשִׁיר שִׁיר תְּהִלָּה
לִכְבוֹד כַּלָּה מְהֻלָּלָה
גַּם מְעֻלָּה / אִישׁ בִּגְלָלָהּ
20- יַעֲזֹב אָבִיו וְאִמּוֹ
- 2. חתן אמריו נעמו: חתן אשר דבריו נעימים. 3. מה… ונאומו: דבריו ונימוקיו טובים ונכוחים. 4. שמואל בקוראי שמו: על־פי תה׳ צט, ו, ורמז לחתן ששמו שמואל. 5. נפלאות… הגידו: שבחו את נפלאות הבריאה. 6. שהבל ברא לכבודו: מתוך נוסח שבע הברכות. 7. עבדו: האדם. 8. יצר אדם בצלמו: מתוך ׳שבע ברכות׳ לחתן. 9. יחיד נאזר בגבורה: כינוי לקב״ה. 10. מצלעו… עזרה: זו בריאת האשה מצלע האדם (בר׳ ב, כא). עזרה: עזר כנגדו(שם, יח). 11. אליו שומרה: שמשמרתו מן החטא (יבמות סג, ע״א). 12-10. עזרה… לחמו: על-פי בבלי שם, שם ׳במה עוזרתו?… נמצאת מאירה עיניו…׳. 13. דבר… לבי: על-פי תה׳ מה, ב. 15. מהלל ניבי: שירתי לכבודו. 16. כצפיחית בדבש טעמו: על-פי שמ׳ טז, לא. 20-19. איש… ואמו: על-פי בר׳ ב, כד.
יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה
נָתַן לְךָ הָאֵל לְמָנָה
בַּת הֲגוּנָה / כַּלְּבָנָה
יָרֵחַ יָקָר בֶּן יוֹמוֹ
25- דִּגְלָךְ וּמַזָּלָךְ יָרִים
אֱלֹהִים יוֹצֵר מְאוֹרִים
וְכָל צָרִים / בְּךָ נֶחֱרִים
הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ
חֶסֶד וֶאֱמֶת שְׁנֵיהֶם
30- וְכֶתֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּיהֶם
תִּדְבַּק בָּהֶם / כִּי עֲלֵיהֶם
הֶעֱמִיד שַׁדַּי עוֹלָמוֹ
זֶבַח מִשְׁפָּחָה אֵלֶיךָ
יוֹם נִכְנַסְתָּ לְחֻפָּתְךָ
35- אֵל יִרְצֶךָ / וְעָלֶיךָ
יִפְרֹס סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
קוּם, יְפֵה מַרְאֶה וְצוּרָה
לִקְרֹא בְּסֵפֶר תּוֹרָה
קַח תְּשׁוּרָה / שַׁי לַמּוֹרָא
40- בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
- 21. יקר… תבונה: כינויים של שבח לחתן, על-פי מש׳ יז, כז. 22. למנה: מנת חלקך. 24. ירח… יומו: ציור ליופיה של הכלה, על-פי איוב לא, כו ובהשפעת ר׳ פרג׳י שוואט (ראה: חזן, פרג׳י, עמ׳ 229). 28-27. בך… ויכלמו: על-פי יש׳ מא, יא. 32-29. חסד… עולמו: על דרך ׳על שלושה דברים העולם עומד׳, אבות א, ב, ז. 30. וכתר… גביהם: על־פי אבות ד, יג. 33. זבח משפחה: זו סעודת הנישואין, על-פי שמ״א כ,כט. 36. יפרוס סוכת שלומו: על-פי נוסח הברכה ׳הפורס סוכת שלום׳ הנאמרת בערבית של שבת ויו״ט. 40-37. קום… שמו: מחרוזת המקשרת את הפיוט עם ייעודו, עלייה לתורה. 39. תשורה: היא ברכת התורה.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
בתשובות הרבנים מגורשי ספרד הראשונים ושני הדורות שלאחריהם נזכרים מקומות שונים לאורך חוף הים ובפנים הארץ, עד לאזור הספר של מדבר הצהרה, שבהם ישבו יהודים. אין להניח, כי כל היישובים הללו צצו ונוסדו קרוב לפני בואם של חכמי ספרד. הדעת נותנת, כי לפחות בחלקם היו קיימים גם בתקופתנו — אלא שמציאותם עשתה רושם רק מזמן שהתחילו תושביהם פונים בשאלותיהם במישרים אל מרכז התורה שקם אז באלג'יר העיר
הרי חוסר הידיעות על יישובים קטנים בימי הגאונים נעוץ בחלקו בעובדה, כי תושבי העיירות והכפרים לא עמדו במגע ישיר עם ישיבות בבל או ארץ־ישראל, אלא היו שואלים את פי חכמי הישיבות הגדולות או בתי־הדין בארצם, בקירואן ובקאבס, בפאס ובסג׳למאסה, ואלה היו מעבירים אל הגאונים להכרעה את העניינים, שנתעוררו ספקות לגביהם
. וכן היו הגאונים משגרים את אגדותיהם לאישים דגולים, אלופים ונגידים וראשים, שהיו משמשים נציגיהם הרשמיים בשביל כל אפריקה הצפונית ואפילו ספרד.נראה כי יהודים רבים ישבו בקרב הברברים במקומות המרוחקים לכאורה מעורקי התנועה ואורחות המסחר, בהרים וברמות, באזורי הספר, שבין יישוב למדבר.
אחרת כמעט שאי אפשר להסביר את תופעת ההתייהדות בין שבטים ברברים רבים, ששכנו מהר נפוסה בטריפוליטאניה ועד לקצה מרוקו, כפי שמספר לנו אבן ח׳לדון וסופרים אחרים, בהצביעם על שטחים, שבקרבתם מצויים היו יישובים יהודיים בין בתקופה הרומית־ביזאנטית ובין בימי הערבים.
כמעט שאין צורך לומר, כי לא כל הקיבוצים היהודיים — קטנים או גדולים שנזכרו בשמם ברשימה נוסדו בעת ובעונה אחת. יש ביניהם, שהעדויות על קיומם הן מתקופה קדומה למדי, ויש להניח, כי העדה היהודית קיימת הייתה במקום ברציפות (אולי בהפסקות קצרות בימי רדיפות) דורות רבים לפני בוא הערבים׳״)
. יש ערים, שנוסדו על ידי הערבים או שושלות ברבריות, וזמן לא רב לאחר מכן שומעים אנו על יהודים הגרים בהן. וכן נרשמו קהילות, שעל קיומן נודע רק ממסמכים מאוחרים או בקשר למאורעות שהתרחשו במחצית המאה השתים־עשרה לסח״נ
. רק במקרים נדירים ביותר אפשר למצוא רמז מניין באו האוכלוסים היהודים באותן ערים חדשות או מחודשות — אם היו תושבי הסביבה או הארץ או מהגרים מרצון ואפילו מגורשים, שהוגלו על כרחם מארצות וערים אחרות.
. קיימת מסורת( מאוחרת למדי ) שלפיה ציווה הכליף עבד אל מלך ( 685 – 705 ) לאחיו מושל מצרים להעביר לקירואן ( שנוסדה אז ( אלף קופטים או יהודים ממצרים. נמסר, כי הפקודה הוצאה מיד לפועל, אולם לא נאמר אס המועברים היו יהודים או נוצרים .
. על יהודים שהוגלו מתלמםאן ומפאם ( במחצית השנייה של המאה העשירית ) והושבו — עם מגורשים אחרים- באשיר, שנוסדה באותם הימים, נשמע להלן'). הרופא שבתי דונולו מוסר בספר חכמוני, כי קרוביו הוגלו בימי כיבושי הערבים לאפריקיה, ובני משפחתו של הנגיד פלטיאל התיישבו בה מרצונם. בכל זאת נראה, כי ההגירה לאפריקה מארצות אחרות לא הייתה רבת ממדים.
בארצות המערב לא נתקלים אנו באותה תופעה של בתי־כנסת של ה "סוריים " וה ״ בבליים ״, הידועה לנו מארץ־ישראל וממצרים, והמעידה על הגירה המונית אין להתעלם גם מהעובדה, כי בעוד שמוצאים אנו בין תושבי מצרים וםיקיליה כינויים המעידים על מוצא מאפריקה, כמעט לא מזדמנים לנו במקורות הנוגעים לתושבי אפריקה הצפונית הקבועים כינויים, שירמזו למוצא מצרי, ארצי־ישראלי סורי או בבלי.
ברור, כי כל הזמן הייתה נדידה מאפריקה לארצות השכנות — ובעיקר למצרים, לספרד וגם לארץ־ישראל וכן בכיוון הפוך, מן התם להכא.
. הכל בהתאם למצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי־תרבותי. לאור העובדות, כפי שהן מתגלות במסמכים היו אלה בעיקר סוחרים וחכמים, שהם קלי־תנועה לפי אופיים ומקצועם) . רוב מניינם של יהודי אפריקה הצפונית היו מתושבי הארץ הוותיקים.
ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.
כיבוש אפריקה על ידי הערבים נמשך חמישים שנה ומעלה, ממחצית המאה השביעית לסה״נ ועד ראשית המאה השמינית. מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו לחדור עמוק לארצות הברברים עד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי, אבל לאחר מכן נהדפו על ידי הברברים ונאלצו לסגת אל בסיסם ברקה, שבקירינאיקה,
ולחכות לתגבורת, כדי לנסות עוד פעם ועוד פעם את כוחם. בשלב האחרון של מלחמה זו עמדה בראש הברברים אשד משבט הג׳ראוה, שלפי המסופר היו מתייהדים.
מנהיגה זו ידועה בספרי ההיסטוריה הערביים בכינוי " כאהנה ״ —כלומר הכוהנת, והמחברים הערבים ענדו לראשה זרים של סיפורים רומאנטיים על תכונותיה הנבואיות ועל דרכי מלחמתה באויבים — שבראשם עמד חסאן בן נועמאן. לדבריהם ראתה ה״ כאהנה ״ בחזונה את הצפוי לה ולעמה, וכי עתידים הערבים להשתלט על ארצה העשירה והברוכה, ולכן אימצה לבן לה את ח׳אלד,אחד השבויים הערבים שנפלו לידה, כדי שבעזרתו תציל את בניה מכלייה.במאמר שהוקדש לדמותה של אישה זו השתדלנו לברר את מידת האמת ההיסטורית על המנהיגה הברברית והרי המסקנה שאליה הגענו:
במלחמתם האחרונה של הברברים נגד הערבים עמדה אישה. נראה ששמה הפרטי היה כהיא וקריאה משובשת גרמה ליצירת הכינוי "כאהנה ״. היא ובניה אתה נספו במלחמה זו. בין סיבות הכישלון יש למנות גם את שיטת הלחימה, שבה נקטה:
הרס הערים והכפרים באזור החוף — וזאת כדי להרתיע את הערבים מלכבוש שטחים שוממים ומחוסרי תועלת. על ידי פעולות אלה גרמה להחלשת מעמדה בין האוכלוסייה באזור זה, שהיה מיושב נוצרים רבים, ולפירוד פנימי. אנו יודעים, כי הערבים בכיבושיהם נעזרו בכל ארץ בניגודים הן בתוך המעמד השליט גופו, והן בין המעמד השליט לאוכלוסיה.
בסממנים רומאנטיים גרידא, שנתווספו על ידי הסופרים הערביים יש לראות את הסיפור על השבוי הערבי, שה ״ כאהנה ״ אימצה אותו לבן לה. הוא מתואר כמרגל אציל הרוח, שהעביר לחסאן בן נועמאן ידיעות על המצב בממלכת הברברים וכאחת הציל את בניה האמתיים של אמו המאומצת מכלייה והעבירם
לחוף המבטחים של האסלאם. כל כוונתו של סיפור זה הייתה לעשות תעמולה בין הברברים, שיתאסלמו באמת ובתמים.
גם המעשיות על תכונותיה הנבואיות של המנהיגה תפקידן להסביר את הכינוי המופלא( ״ כאהנה ״ (שהוא שיבוש).מבחינה כללית היסטורית וחברתית, חשובה הידיעה על השתייכותה של המנהיגה לשבט מתייהד, אבל מאחר שאין למצוא בסיפורים כל רמז למגיעים דתיים במלחמה זו וכן לא נשמר בהם — ייתכן במתכוון — שום קו יהודי ) שלא כבסיפורים על המלכים המתייהדים בערב הדרומית או בארץ הכוזרים( אין בידיעה ערטילאית זו כדי להוסיף משהו לעיצוב דמותה של המנהיגה הברברית מבחינה והודית.
עבודת שורשים לתלמיד
עבודת שורשים לתלמיד
ב-1937 הצטרפה גם איטליה למסע הגרמני האנטי-יהודי. האיטלקים תיארו את היהודים הן כסוכני הקולוניאליזם הצרפתי במרוקו, והן כסוכני הקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל התיכון. כמו כן נצטוו בתי המסחר האיטלקיים לצמצם את קשריהם עם היהודיםומשנת 1938 ואילך סגרו כמה מוסדות תרבות איטלקיים בטנג׳יר וברבאט את שעריהם בפני יהודים.
תגובת היהודים לאנטישמיות היתה בין היתר הטלת חרם מוחלט על כל הסחורות מתוצרת גרמנית. פעולה זו לא מצאה חן בעיני שכניהם הערביים ועל רקע החרם האנטי-גרמני פרצו התנגשויות דמים בין יהודים למוסלמים, בערים שונות כמו תיטואן, רבאט וקזבלנקה.
ההסתה האנטי־יהודית התגברה מראשית מאי 1940. היהודים הואשמו בין היתר בהתעשרות על חשבון המלחמה, ״שגרמו אחיהם בני עמם באירופה״. תפקיד מרכזי מילאו במערכה זו קבוצות הימין הקיצוני בקזבלנקה, באוג׳דה, בפורט ליוטי וברבאט. במקרים אחדים הצטרפו מוסלמים להתנכלויות שאורגנו על ידי הצרפתים. כך למשל במלאח של פאס נהרג יהודי ושישה אחרים נפצעו בהתקפה שערכו חיילים צרפתיים ומוסלמים. השלטונות הרחיקו את היהודים מהמסחר הסיטונאי, אסרו על היהודים בערים שונות להתגורר ברבעים האירופיים, הוטל נומרוס קלאוזוס של 2% על בעלי המקצועות החופשיים, כגון רופאים, עורכי דין, רוקחים, אחיות ועוד, והונהגה הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים.
לאחר הפלישה האמריקנית לחופי אלג׳יריה ומרוקו ב-8 בנובמבר 1942 (״מבצע לפיד״), התרבו הפגיעות ביהודים, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים. פעולות העונשין נגד היהודים קיבלו מעין גושפנקא רשמית, שכן השתתפו בהן שוטרים וחיילים צרפתיים בקזבלנקה, ברבאט, בפאס ובמכנאס, והצטרפו אליהם מעת לעת מפגינים מוסלמים. מאות צעירים יהודיים נשלחו למחנות עבודה, נוסף על מאות פליטים בעלי נתינות זרה, שבחלקם שירתו בלגיון הזרים הצרפתי. עם זאת, יחסית למצבם של יהודי אלג׳יריה ותוניסיה, יהודי מרוקו נפגעו אך מעט כתוצאה ממצב המלחמה.