מורשת יהדות מרוקו

קנז

אעירה שחר-פרשת תולדות

(141) — פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

ע׳'מ יב-ט הגאים

מִמָּרוֹם תִּשְׁלַח הַגּוֹאֵל, לִפְדּוֹת עַם דַּל

בְּיָד רָמָה יֵצֵא בְּעָצְמָה:

סוֹד-הַנֶּחְתָּם נִגְלָה לָנוּ בְּאָזְנֵנוּ

מְשִׁיחֵנוּ יָבוֹא לִנְקָמָה:

עָבְדוּ יְיָ בְּיִרְאָה וּבִלְבַבְכֶם

יַעֲשֶׂה לָכֶם כְּנֵס מִצְרָיְמָה:

וַייָ יִבְנֶה מִקְדָּשׁוֹ חוֹמוֹת וָחֵיל

וְגַם יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹמָא:

דַּלִּים, אֲשֶׁר הֵם בַּגּוֹלָה, יִפְדֶּה אוֹתָם —

מִשּׁוֹבֵיהֶם, בְּלִי כְלִמָּה:

בֶּן עַמְרָם, מֹשֶׁה הַנָּבִיא, יָבוֹא לָנוּ

גַּם יָקִיצוּ שׁוֹכְנֵי אֲדָמָה:

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, יְבַשֵּׂרוּ כָּל־קְהַלְכֶם —

גַּם כֻֻּלְּכֶם תֵּצְאוּ בְּעָצְמָה:

יִנּוֹן תִּשְׁלַח, וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

וְגַם אָבוֹת, מִיְּרוּשָׁלַיְמָה:

צִלְצְלֵי שֶׁמַע וּמִנִּים וְעוּגָבִים

וּמִצְהֲלוֹת מִכָּל־אֲדָמָה:

וּבְנֵי מֹשֶׁה עַל סוּסֵיהֶם הֵם רוֹכְבִים

וְגַם בָּאִים לְכָל־אֲדָמָה —

כנפי שחר

(141) הנושא: בביאת המשיח.

ביד רמה — ללא מורא. וחיל — כאן: מדרגה לאורך החומה שם עומדים חילות הצבא להלחם באויב. ומצהלות — קולות שמחה.

אעירה שחר-כרך א' פרשת תולדות- פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

נדגים להלן את לשונה וסגנונה של מגילת היטלר בעזרת ההיגדים הפותחים בכל פרק.

תפקידם של ההיגדים הפותחים להצביע על מעבר מעניין לעניין, והם מאופיינים בזיקה לשונית ורעיונית גלויה להיגדי הפתיחה של פרקי מגילת אסתר.

הפרק הראשון פותח בהיגד:

וַיְהִי בִּימֵי הִיטְלֶיר הַצַּבָּע הוּא הַ קּאפּוֹרָאל הַמּוֹשֵׁל עַל כָּל גֶּרְ מנְיָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה מְדִינוֹת. בַּיָּמִים הָהֵם בַּעֲלוֹת הָאַכְזָר הַזֶּה עַל כִּסֵּא מֶמְשׁלְתּוֹ אֲשֶׁר בְּבֶּרְלִין הַבִּירָה

והוא על דרך הפתיחה של מגילת אסתר: "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" (אס' א, א-ב(.  בפרק זה המחבר מתאר ברוח מגילת אסתר ובחיקוי לשונה את עברו העלוב של היטלר, את עלייתו לגדולה, את גאוותו, את מזימותיו ואת החלתם של חוקי הגזע בארצו. בתוך כך הוא עומד על הקשר הגנטי הישיר של הצורר הנאצי להמן הרשע ולעמלק ומבליט את התשתית הפסיכולוגית המניעה את מעשיו:

מִסְפַּר צָרוֹתָיו הָרַבּוֹת שָׁכח וּמִלִּבּוֹ הֱסִירָן וְנִקְמַת אֲבוֹתָיו הָמָן וַעֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ כִּשְׁמָם זָכַר וְעַל לִבּוֹ חֲרָטָהּ […] אָמַר בְּלִבּוֹ זְקֵנַי נֻוצְּחוּ מִמִּעוּט חָכְמָתָם וַאֲנִי אִישׁ דַּעַת וּמָלֵא תְּבוּנָה עֲצָתִי נְכוֹנָה וּזְרוֹעִי חֲזָקָה וּבָזֶה אכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם.

על ידי הקישור לעמלק ולזרעו המחבר מעצים את הזיקה לפורים עצמו ולשבת "זכור" הקודמת לו.

בדומה לפרק ב שבמגילת אסתר, המחבר פותח את הפרק השני במילים "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלּה", אך המשך דבריו מאזכר את הכתוב המקראי דווקא על דרך הניגוד, שכן במגילת היטלר נאמר: "אחר הדברים האלה כְּשׂוֹךְ חמת המלך…"

המלך…" (אס' ב, א) ואילו במגילה שלפנינו נאמר: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…

וַַַַחֲֲֲֲמָָָָתוֹֹֹֹ עוֹֹֹֹדֶֶֶֶנָָּה יוֹֹֹֹקֶֶֶֶדֶֶֶֶת בְְְְּקִִִִרְְְְבו". בפרק זה המחבר מתאר את השתלטות גרמניה על מדינות אירופה, ואומר:

וַיֹּאמְרוּ שָׂרי הִיטְלֶיר אֵלָיו יִשְׁתַּדֵּל אֲדוֹנֵנוּ לִכְבֹּשׁ עָרִים גְּדוֹלוֹת נֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה. וְיַפְקֵיד אֲדוֹנֵנוּ הַחַיָּילִים שֶׁבְּכָל עָרֵי מֶמְשַׁלְתּוֹ יְזִינֵם וִיצַוֵּם לִלְכֹּד כָּל עִיר גְּדוֹלָה טוֹבַת מַרְאֶה יָפָה חֲזָקָה וּפוֹרִיָּה וְיוֹסִיפוּהָ עַל מַפַּת גֶּרְמנְיָא".

ההיגד שלפנינו נסמך על הכתוב המקראי "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה" (אס' ב, ב-ג), ומובלטת בו הקבלה בין גחמותיו של הרודן הנאצי החושק בערים הנאות לתאוות הנשים של המלך אחשורוש.

הפרק השלישי עוסק בהשלטת האידאולוגיה הגרמנית הגזענית-הנאצית ברחבי אירופה, בפעילותם הרצחנית של הנאצים ובהתייצבותן הגלויה של בעלות הברית כנגד גרמניה ובני בריתה. ההיגד הפותח:

אַחַר הַדְּבָרִים האֵלֶּה גִּדַּל המשול [צ"ל: הַמּוֹשֵׁל] הִיטְלֶיר אֶת הִימְלֶיר הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּרים אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל שָׂרֵי הַגֶּיסְטאפּוֹ אֲשֶׁר לו. וְכָל הַנָּאזִים כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהִימְלֶיר כִּי כֵן צִוָּה הִיטְלֶיר וְהַיּהוּדִים אֵינָם שׁוֹמְעִים בְּקוֹלו

מקביל לנאמר במגילה: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן… וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן…

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אס' ג, א-ב). מכוח הקבלה המחבר מרמז על העתיד לקרות ליהודים תחת המשטר הנאצי.

הפרק הרביעי מקביל לפרק ד' במגילת אסתר, ועניינו תענית. כצפוי, ההיגד הפותח של הפרק הרביעי מאזכר את הפסוקים הראשונים של פרק ד' במגילת אסתר, אך יש בו שינוי בכיוון התנועה. שכן על מרדכי היהודי נאמר שיצא אל העיר לזעוק בה את זעקתו מול שער הארמון (במרחק ממנו) ואילו במגילת היטלר מסופר שהיהודים בּרחוּ מן ה עיר בזעקות גדולות והתדפקו על שערי בריטניה ואמריקה.

הפרק החמישי מספר על הצטרפות האמריקאים למערכה נגד גרמניה, וההיגד הפותח – "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לַמִּלְחָמָה וַיִּלְבְּשׁוּ הָאָמֵירִיקָאִים נְקָמָה" – בהיותו מיוסד על הכתוב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אס' ה, א), מבטא עצמה ונחישות לקראת העימות עם האויב במקביל לאסתר העוטה מעטה מלכות לקראת התייצבותה הנועזת מול המלך אחשורוש.

הפרק השישי מתמקד בנחיתת הכוח האמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ובהשתלטותו על המושבות הצרפתיות. כפי שנוכל לראות, הפרק משופע בעובדות היסטוריות:

הערת המחבר:

מדובר ב"מבצע לפיד (Operation Torch)  שבו נכנסו כוחות הברית למושבות הצרפתיות במטרה להשתלט על אזורים, שמהם יוכלו לבצע מתקפות על גרמניה ועל בנות בריתה בדרום אירופה. הכוח האמריקאי נחת בחופי צפון אפריקה (בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי) ב 8- בנובמבר 1942 . השתלטות הכוח האמריקאי הייתה מהירה – באלג'יריה נכנע הכוח הצרפתי כעבור יומיים, ב 10- בנובמבר, ואילו במרוקו ההשתלטות ארכה שלושה ימים והסתיימה בכניעת הכוח הצרפתי ב 11- בנובמבר.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נדְדָה מְנוּחַת הַשַּׁלִּיט רוּזווילְט [ע"ד: בלילה ההוא נדדה שנת המלך, אס' ו, א] וַיָּבוֹאוּ הָאָמֵירִיקָאִים בִּשְׁמוֹנָה לְנוֹבֵאמְבֶּר וַיִּכָּנְסוּ לֶערִים בְּיוֹם רְבִיעִי אַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר (מַתְאִיםעִם ב כִּסְלֵו) לַיּהוּדִים הָיְתָה אוֹר[ה] וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן [ ו]יקַר וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם אֲשֶׁר קיו [צ"ל: קִוּוּ] הָאַכְזָרִים לִשְׁלוֹט בַּיּהוּדִים הַיּוֹם אֲשֶׁר נֶהְפך לָנוּ מִ יּגוֹן לְשִׂמְחָה כִּי הָאָמֵירִיקָאִים שָׁלְטוּ עֲלֵיהֶם… וּבְכָל עִיר וָעִיר אֲשֶׁר הָאָמֵירִיקָאִים בָּאִים חֻוקֵּי הַנָּאזִים וְהַפאסִיסְת מְפֵירִים וְהָעַמִּים צֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים. וַיִּרְדְּפוּ הָאָמֵירִיקָאִיִּים הַצָּרְפַתִּים וְהַבְּרִיטָאנִים שׂוֹנְאֵיהֶם וַיּוֹצִיאוּם מִחוּץ לְאַפְרִיקָא וַיַּעֲשׂוּ בָּהֶם כִּרְצוֹנָם. וַיִּכְבְּשׁוּ טרִיפּוֹלִי סוּס סְפאקְס קירֻואן וְגאבֶּיס וַתִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בְּכָל הֶעָרִים. וַיָּבואוּ מִסְפַּר הַהֲרוּגִים כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף וְהָאֲסוּרִים כְּמאָה וַחֲמִישּׁים אֶלֶף וּבַבִּזָּה שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם [השווה:ובבזה לא שלחו את ידם, אס' ט, י; ט, טו]. שׂוֹנְאִים לְאֵין מִסְפָּר הִפִּילוּ וּכְלֵי זַיִן רַב מָצְאוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם וְאִישׁ לא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחַד האליי.– les Alli's = בנות הברית עֲלֵיהֶם

מועדי הפלישה האמריקאית המובאים כאן מדויקים. יתר העובדות נמסרות בדחיסות ללא התייחסות לפרק הזמן שחלף בין הפלישה (בנובמבר 1942 לביטול החוקים המפלים במרוקו ובאלג'יריה -מרס-יוני 1943

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר   על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

פרק חמישי

כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו

מותו של מוחמד בא במפתיע, באין לו יורש ובאין קהילה שהיתה מוכנה לעכל את היעדרו כדי לחפש דרכים לבסס את האסלאם ולהמשיך את מורשתו של נביא הדת הצעירה הזו. מיד היה ברור לכול כי בתורת חותם הנביאים לא יוכל להיות למוחמד תחליף או יורש, וכי לא יוכל עוד לעלות על הבמה שום נביא אחר בכל אתר שהוא. אבל בשאר הפונקציות הציבוריות שלו: שיפוט, ניהול דתי, אקזקוטיבה ופיקוד צבאי, כל בן־אנוש שהיה בעל הכישורים הדרושים, יכול היה, בלית ברירה, למלא אותן. עמדה גם השאלה ביחס לחקיקה. שהרי אצל מוחמד, בתקופת מדינה, החקיקה היתה בהתגלות אלוהית ותורגמה למערכת חוקים שנכתבה אחר כך בקוראן והיתה לדין האסלאמי. לאמור, פונקציית החקיקה של מוחמד כמנהל ענייני המדינה והאומה היתה קשורה קשר הדוק לתפקידו הנבואי, שלולא שליחותו הוא לא היה יכול להוריד חוקים שמיימיים לשירות האדם. במבוכה שנשתררה, ובאין הסכמה על מילוי מקום מיידי לניהול ענייני העדה, התכנסו רעיו הקרובים ומאמיניו הראשונים והמסורים ביותר של מוחמד לטכס עצה. נוצרו גם קבוצות לחץ שרצו בקידום מועמדם לתפקיד, שאיש טרם הבין את תוכנו ומשמעותו. הדבר הראשון שהוסכם עליו היה, שיהא אשר יהא היורש, הוא לא יוכל להיות יותר מאשר ח׳ליפה, כלומר ממלא מקום, משהו שאולי נשאל מן הנצרות, שבמות או בהעדרות ישוע ושליחיו, נוצרה משרת ״ממלא המקום״ (Vicar) ברומא, שנשארה בעינה עד ימינו. מכאן שבדורות הבאים, מאז מות מוחמד ועד להתפוגגותה של אחרונת האימפריות האסלאמיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הח׳ליפה נותר תואר לסולטאן־העל של האסלאם. מעניין שכיום תחיית הח׳ליפות הנה יסוד מוסד של האסלאם היסודני וחלק ממצעו, ללמדך על עוצמת המכשיר הזה שנוצר למחרת מות הנביא.

היו מועמדים ראויים רבים שראו את עצמם, ועוד יותר ראו אותם תומכיהם, כראויים למשרה החדשה והמרטיטה הזו שלא היה לה תקדים. למשל עלי, בן דודו של מוחמד, שהיה גם נשוי לבתו פאטימה, ומכאן הקשר ההדוק שנוצר בין השניים, עד כדי כך שנלחש מפה לאוזן שכאשר מוחמד היה על ערש דווי הוא הביע בפירוש את רצונו כי קרובו, חתנו ואיש אמונו יירש את תפקידו. אחרים לא ראו בעין טובה את האמביציה חסרת המעצורים של עלי, הצעיר יחסית, וחפצו במתן העדפה לאיש המוכשר ביותר בסביבתו של מוחמד – עומר אבן־אלח׳טאב, שעוד נועדו לו עלילות. גם אבו-בכר, שהיה חותנו של מוחמד – אבי אשתו הצעירה והאהובה עאישה – שהיה איש מכובד וישר דרך וגם מבוגר מן האחרים (בתרבות ההיא היתה רבותא בגיל מתקדם), הוזכר כאיש פשרה שאין קן צרעות באמתחתו. אך היתה בעיה עם כושר הנהגתו, דווקא בשעה החמורה ביותר לאסלאם, כאשר הכול היה עדיין היולי ומתהווה, והיה חשש שמא עם מות הנביא תתפרק החבילה כולה. בין כך וכך היה צורך להבטיח רצף שלטוני במדינה ובמכה, והוחלט לבחור באבו- בכר, שעורר את ההתנגדות הכי פחותה כי היה הראשון שהאמין בנביא, ושמו הועלה על-ידי עומר, והוא גם מונה כנראה על-ידי מוחמד הנוטה למות למלא את מקומו בהנהגת התפילה.

האתגר החמור ביותר שהוצג בפניו כח׳ליפה הראשון היתה סכנת התפרקותו, ותחילת התפוררותו ממש, של המבנה המסובך של בריתות שמוחמד הקים בימי חייו בכל רחבי חצי-האי ערב. כי לא עבר זמן וראשי שבטים שנשבעו אמונים למוחמד אישית, כמנהג השבטי הישן, לא יכלו עוד לקבל עליהם את מרות יורשיו שלא חייבה אותם. שבט אחר שבט החלו התקוממויות של שבטים ואבו-בכר היה נאלץ לשלוח צבאות נגדם ולהכניעם אחד לאחד במה שנודע אחר כך כמלחמות הרידה; (חזרת השבטים מאמונתם באסלאם). לולא הבין את גודל השעה ולולא עמד לו הכוח ליטול את ההחלטה הגורלית ההיא, שטיבעה בדם את האסלאם הקדום, ספק אם היה נותר זכר לאסלאם שלא יכול היה לשאת את המכה הזאת.

מתוך המדיה:  

מלחמות הרִדַּה (בערבית: حروب الردة, מילולית: "מלחמות הכפירה") הוא השם שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים בחצי האי ערב לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, את המלחמות הוביל הח'ליפה הראשון, אבו בכר, כנגד השבטים הערבים שחזרו בהם מהתאסלמותם בשנים 632–634.

היה לעניין הרידה גם הבט כלכלי, ואולי כך ראו השבטים הבדווים הפורשים את הבעיה, להבדיל מהיסטוריונים מוסלמים מאוחרים, שהאשימו אותם ברידה. עבורם מות מוחמד פטר אותם מתשלום הזכאת, שהיו כעין דמי חברות באומה. אבו-בכר הבין, ניתן לשער, שהקופה הציבורית שלא נשענה על מקור הכנסה עיקרי אחר, עלולה להידלדל אם השבטים יבטלו את תשלומיהם, ולכן היה חשוב לו להכניע אותם אחד לאחד. הוא שילח נגדם את שני גדולי המצביאים שלו, שהפכו לגיבורי-עולם במסורת האסלאמית:

ח׳אלד אבן אלווליד ועומר אבן אלעאץ (אותו נפגוש אחר כך ככובש מצרים). שלטונו של אבו-בכר ארך שנתיים בלבד, בטרם נאסף אל עמיו, ובמשך רוב התקופה הוא ניצח על מלחמות הרידה (=פרישה מן האסלאם) שהטביעו בדם את רוב חצי-האי ערב אך החזירו לחיק האסלאם, לפחות נומינלית אם לא מכל הלב, את כל אבדותיו. מובן, שכמו שבימי מוחמד הוסיפו להצטרף עוד ועוד שבטים למחנהו כל אימת שכוחו עלה ושמו נודע לתהילה, כן עתה זרמו שבטים לחזרה אל דרך הישר כל אימת שנודע ברבים על נצחונותיו של אבו-בכר בקרב שבטים אחרים. אבו-בכר זכה לשמוע את התואר אל-צידיק (הצדיק) נוסף לשמו, לצד עיטור הח׳ליפה, וגם היה לראשון מבין ארבעת אל-ראשידון (ישרי הדרך), הכינוי שניתן לארבעת הח׳ליפים הראשונים אשר נבחרו לתפקידם על-פי כישוריהם ותכונותיהם התרומיות: אבו-בכר (4-632), עומר (44-634), עות׳מאן(656-644) ועלי(661-656). הם היו גם אבות הכיבושים, ההתפשטות ובניית האימפריה האסלאמית וגם הח׳ליפים שהיו אהובים כמעט על כלל המוסלמים (פרט לשיעים, כפי שנראה להלן). עם מותו של אבו-בכר בקרב, הבחירה בעומר אבן אל-ח׳טאב היתה טבעית, הגם שהיו עוררים על מנהיגותו בתחילה, לפי שהיה בעל שיעור קומה מדיני ומנהלי, עד כדי כך, שמייחסים לו את בנייתה של האימפריה האסלאמית שזינקה אל העולם הגדול מן המקפצה של חצי-האי ערב. בימיו נכבשו ארץ- ישראל וסוריה, שהפכה לבסיס האומיים בצפון, ואחר כך מצרים בצפון- מערב מצד אחד והאימפריה הססאנית בצפון -מזרח מצד שני.

ההתרחבות המהירה והבלתי צפויה הזו נתנה ביטוי לאנרגיות האצורות בחצי-האי ערב, ושההיסטוריון המוסלמי הדגול, אבן ח׳לדון, עתיד לתת להן הסבר מדעי מחזורי. לדידו, כל כוח חדש שחי בפשטות, למשל חיי נוודות במדבר וללא נטיעת שורשים במקום אחד, ואין לו מה להפסיד, נמשך אל חיי העושר שבעיר ומסתער עליה ומכניע אותה ומנכס לעצמו את אוצרותיה. הוא לוחם בלכידות, במרץ ובמסירות, תוך השתעבדות לאידאולוגיה כלשהי ומחוייבות שבטית או כיתתית, שאבן ח׳לדון קרא לה עצבייה (רוח צוות (Esprit de corps). אולם לאחר שהוא כובש, משמין ומתיישב, הוא מאבד את כושר לחימתו ואת רצונו ללחום, הופך ל״רך״ בלשון הפוליטית של ימינו, והוא עצמו מהווה מטרה פגיעה לכוח החדש הבא העולה מן המדבר. ימי הראשידון שבהם עסקינן, וגם ימי האומיים ותחילת העבאסים, היו ימי גבורה, לחימה, התהוות, בנייה ושכרון הניצחון לאסלאם, וימי שקיעה והתרככות לאימפריה הססאנית האדירה והבאה בימים, שעברה את ימי השיא שלה, וגם ימי שפל לתרבות ההלניסטית שמשלה במצרים מאז קליאופטרה, ועתה הגיע זמנה להתכווץ ולהתנוון. הערבים גם נמשכו על-ידי ההבטחות לשלל האגדי שהמתין להם בארצות היעד וגם על-ידי הנחלות השבטיות והאישיות שהובטחו להם, ובעיניהם היו אלה פשיטות (ע׳זוות) למטרות ביזה, שהיו נהוגות במסורת הערבית מימים ימימה. הם היו מכוונים את פשיטותיהם הללו גם צפונה, מעבר לסוריה ולארץ־ישראל שנטלו מן הביזנטים, אלא שלפי שעה האימפריה הביזנטית הגדולה ניצבה כחומה בצורה והגנה על רמת אנטוליה שבשליטתה, ורוב פשיטות המוסלמים לשם עלו בתוהו. עברו עוד כ-800 שנה עד שהאסלאם העות׳מאני המנצח הסתער על קונסטנטינופול, בירת הנצרות המזרחית, כבש אותה ושינה את שמה לאיסטנבול (1453). רק ברבות הימים, כאשר היסטוריונים מוסלמים כבלאד׳ורי וטברי סיפרו את תולדות הכיבושים הללו, הם כינו אותם פותוח אלבולדאן (=פתיחה של ארצות), ואז הפך הכיבוש לאדמות קודש, כיוון שהוקדשו כווקף (=הקדש) על-ידי אללה לכל דורות המוסלמים הבאים.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 83

הערצת הצדיקים במרוקו-שאול טנג'י

"הצדיקים הטהורים,

אינם קובלים על הרישעה,  אלא  מוסיפים  צדק.

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה.

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה".

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

בביקורי בביתו של רבי רפאל טויזר ראיתי על אחד מקירות ביתו את המשפטים הנ,ל והעתקתי אותם.  

גדולתם של צדיקי וחכמי מרוקו שהערצתם הייתה כה גדולה

בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הצדיקים אצל יהודי-מרוקו נבעה בין היתר מהתחושה של חוסר אונים להתמודד עם מחלות, עקרות ושאר מצוקות. הם חשו שהצדיק מקורב לבורא עולם, והייתה תחושה עמוקה שהצדיק שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לבקשותיהם. כוחה של אמונה זאת היה חזק יותר מכל תרופה. צורך זה של המאמינים לפקוד את הצדיק היה ספון בלבבם במשך כל ימות השנה

    אחת השאלות המרתקות קשורה להערצת הצדיקים בכלל ובמרוקו בפרט, והיא  המספר הגדול של 

הצדיקים הנערצים על-ידם. נקודה להבהרה. באנציקלופדיה מופיעים שמותיהם של כ-3.000 מצדיקי וחכמי מרוקו. סביר להניח שהיו יותר ומסופק אני אם חלק מהקברים קיים, כי חלק מהישובים המופיעים באנציקלופדיה. רוב הצדיקים הנערצים ע"י היהודים במרוקו הוכרו חלקם עוד בחייהם וחלק לאחר פטירתם.

   אמרו חז"ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א'). קשה 

להינחם על הסתלקותו של צדיק, כי "צדיק שאבד לדורו אבד" (מסכת מגילה, טו) וכולנו מצטערים ומרגישים בהעדרו, רק זיכרון מידותיו וכח מעשיו בתורה ויראת-שמים בכוחם לנחם.

    גם אחרי פטירתם של הצדיקים, לא נותק הקשר העמוק איתם, עובדה שעד היום אנו ממשיכים לפקוד את מקום  מנוחתם הן בעת 

שמחה והן בעת עצב. מביקורים אלה, הבאנו שמחת-נפש וקדושה עמוקה אל תוך חדרי לבנו. תופעה זו היא אחד המאפיינים החשובים 

בקרב 

יהודי-מרוקו.

    עד עצם היום הזה אתה שומע ביראת כבוד ובחרדת קודש שמם של הצדיקים שגור בפי הבריות, הם 

מברכים ונשבעים בשמם, ואף קבעו להם מטבע-לשון של הודאה ותפילה היוצאת מאליה מפיהם. לא פעם. במהלך שיחה ובכל הזדמנות, 

אנו שומעים יהודים מרוקנים אומרים: "בְּלָּלאּה וּבְּצדיק"- (בזכות האלקים והצדיק) "בְּלָּלאהּ וּבְּסִידִי" – (בזכות האלקים ובזכות אדוני – הכוונה לצדיק) "הָא חְנָא פְעָאר אְלָּלאהּ וּפְעָארו" – (אנו בחסדי האלקים ובחסדי הצדיק) ועוד נוסחאות, המשתרבבות לתוך שיחותיהם וברכותיהם, ותפילותיהם קולחות בשטף מתוך 

לב טהור, מלא אהבה ואמונה.

    יהודי-מרוקו ידועים באמונתם העזה באלקי ישראל ובעבדיו הצדיקים משרתיו עושי רצונו, תמיד הם שאפו לישועות ונפלאות העל-טבעיות ע"י תפילותיהם ואכן, אלקים שמע לקול 

תפילתנו ונעשו נסים ונפלאות עמנו בכל זמן ובכל דור 

ודור. "ברוך שומע תפילות עמו ישראל ברחמים" (המשפט הקרוב שמצאתי: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" , (סידור רש"י סימן קפו) .

    במשך כל הדורות, הלכו העם היהודי צדיקי וחכמי מרוקו כעמודי-האש לפני המחנה, כי לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם 

ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו, ומעשיהם וצדקתם הוציאו אותם מאלמוניותם אל אמונת ההמון.

נשמתו של הקדוש

חייהם של הצדיקים אינם נפסקים עם ההסתלקות הגשמית של חיי-הגוף, גם לאחר מכן הם מוסיפים לחיות, להשפיע, לכוון ולהדריך, אלא שבלבושים אחרים.

    חייהם של רוב בני-אדם הם חיים גשמיים, אמנם, כולנו מאמינים בקיומה של נשמה אלקית בתוכנו, ואנו יודעים שהיא עיקר כוחנו, 

אבל ידיעה זו מופשטת בלבד.

    אנו רואים את המציאות הגשמית וקולטים אותה רק בחושינו, כאשר אנו מתרגשים, שמחים או מצטערים, כאשר החיים הגשמיים 

מסתיימים, אנו קוראים לזה "מוות", משום שאכן בא הקץ למתכונת זו של החיים. אולם אצל צדיקים מהות החיים שונה לחלוטין. 

הם רואים 

בכל דבר את מהותו הרוחנית-אלקית וחייהם חיי הנשמה, חיים של אמונה, אהבת ה' ויראת ה'. הם מתרגשים, מתפעלים, שמחים 

ומצטערים מדברים אחרים לגמרי – מדברים רוחניים.

    זוהי הסיבה שאנו מתקשרים לצדיקים אלה. אנו רוצים להיות מודרכים על-יד מי שרואה את המציאות מבעד למשקפיים רוחניים 

אלקיים. אנו רוצים לשאוב כח וחיים ממי שראשו 

בשמים. ואנו גם מאמינים שמיגבלות העולם הגשמי, אינן עומדות בפניו. לכן אנו מבקשים ממנו ברכה 

לדברים שהם מעל לטבע, ואנו מאמינים, שהוא יודע דברים שלא הייתה לו דרך לדעת אותם בדרכים הגשמיות המקובלות.

    ההשתטחות על קברי-הצדיקים היא מסורת עתיקת-יומין והתפילה שם עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיקים הוא מקום שפע 

וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו שיעמוד מליץ יושר בעדם. כבר בימים הראשונים בעת התהווינו לעם, מצאנו את קדמונינו הולכים 

להשתטח על קברי-אבות ולשאת תפילה. הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ד) מספרת לנו, על כלב בן יפונה שחשש פן יכשל 

בעצת המרגלים, ולכן פרש מחבריו והלך למערת המכפלה להשתטח על קברי האבות הקדושים, לבקש 

מהם שיפעילו זכותם למעננו, כדי שינצל מעצתם הרעה של המרגלים.

    אל יתמה המעיין, מדוע צריכים אנו ללכת לבית-הקברות דווקא? נשב בביתנו ונבקש מאבותינו שיבקשו עלינו רחמים, וכי יש למתים 

הבדל אם אנו כאן או שם?. אכן זו טעות! כי אמנם המתים נפרדו מגופם, ולרוחם אין גבולות מקום ושמן, אבל מאידך הרי כבר נסתלקו 

מהארץ, ואין הם משוטטים בעולם השפל. נשמתם כבר טסה ועלתה לגנזי-מרום, ואם זכו, והינם נמנים על הצדיקים השוכנים בגן-עדן, 

אין נשמתם חפצה כלל ולכלל להתקרב לעולם התחתון המזוהם והמכתים את טהרתם. לכן אנו 

צריכים ללכת למקום מנוחתם כי שם עדיין נשמתם או רוחם חופפת על גופם ששימש אותם בחיי חיותם, 

והתפילה בבית-העלמין עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיק הוא מקום שפע וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו, שיעמוד מליץ יושר בעדם.

    בספר "מטה אפרים" כתוב: "מקום קבורת הצדיק, הוא מקום קדוש וטהור, והמשתטח על קברי- הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש 

מהשם יתברך שירחם עליו בזכות אותם 

צדיקים שוכני עפר".

    הבעל שם-טוב אמר: "כי ביום ההילולא של הצדיק אזי מוכרח אדם להטריח על עצמו ללכת אל ציונו של הצדיק, כי אז השערים פתוחין לשמוע צעקת 

המבקשים על ציונו, ולהיות עבורם שליח מצווה ולפעול בשבילם כל טוב".

    הגאון בעל "לשם שבו ואחלמה" סבו של רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, בשם הגר"א (הגאון רבי אליהו) אומר: "בזמן הזה, עיקר השראת השכינה, היא על קברות הצדיקים". ואכן, "אשרי עין ראתה כל אלה" (סדר רב עמרם גאון, סדר מעמדות דה), שהיו מתקבצים ביום ההילולא על קברו של הצדיק לשטוח תפילה לה' יתברך, לחזק ולהפיח רוח-אמונה בקרב המתאספים, והיו זוכים לספוג משפע קדושת מקום קבורת הצדיק לכל השנה. 

    אמונה זו חזקה ומושרשת בתוך ליבם של עולי-הרגל במיוחד ילידי-מרוקו, שכאשר באים להילולא, הם פוסעים לעבר קבר-הצדיק, 

ממלמלים פסוקי-תהלים, גונחים על הקבר וקוראים תפילות קבליות מספר הסוד (הזוהר).

    כבוד הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א אליו אני מעביר מדי פעם פרקים לעיון ולהערות. להלן תגובתו לקטע מפרק זה:  "המעוניין לעמוד על הבעייתיות ההלכתית האפשרית בסוגיא זו, מן הראוי שישלים את עיונו בה 

מתוך עיונו בדברי גדולי-הפוסקים, הרמב"ם, בהלכות אבל פ"ד ה"ד, ובדבריהם של נושאי-כליו על-אתר, ובמיוחד במאמרו המאלף של 

הגאון הרב יוסף קפאח "קריאת-שמע ותפילה במקום טומאה", בתוך: הרב יוסף קפאח, כתבים (ב) עמ' 630-621.

יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, כי היא התברכה בגדולי רוח, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי-התורה והחוכמה, משוררים ואוהבי-ציון. לבד 

מהפצת התורה, הקדישו מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותם. הם האירו את העולם 

באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י

סיפור שחרורה של תוניסיה בידי הכוחות בריטיים של בעלות הברית (מאי 1943) עומד במוקד הפרק השביעי והאחרון – עובדה היסטורית זו מצוינת בהיגד הפותח: "בַּחֹדֶש הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ אִיָּיר בִּשְׁלשָׁה יָמִים בּו  [הירשברג אומר – ב 7- במאי (= ב' או ג' באייר), ראה תולדות היהודים ב, עמ' 170]נִכְנְסוּ לְתוּנִיסְיָא וּ בּיזֵירְת". נראה שהמחבר "דילג" על פרקים ז-ח, והסמיך את דבריו על הפסוק הראשון של פרק ט במגילת אסתר (המבשר את סוף המעשה): "ובשנים עשר חֹדש הוא חֹדש אדר בשלושה עשר יום בו הגיע דבר המלך להֵעשות".

לקראת סיום מובאת רשימת קצינים שנעצרו בשל פשעי המלחמה. רשימה זו מוצגת בדמיון לרשימת עשרת בני המן. היגד הסיום של מגילת היטלר גם הוא כתוב בחיקוי מופתי לפסוקי הסיום של מגילת אסתר, הנה כך:

וְכָל מַעֲשֵׂי תָּקְפָּם וּגְבוּרָתָם שֶׁל האליי [=בנות הברית] הֲלא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל כָּל הָעַמִּים. כִּי הָעם הַיּהוּדִי עַם שָׁקֵט וְרוֹדֵף צֶדֶק דּוֹבר טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹרֵשׁ לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם שְׁכֵנָיו.

והשווה: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדֻלת מרדכי… הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. כי מרדכי היהודי… דֹרש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו".

חשוב להדגיש שוב, שחיקוי לשון מגילת אסתר וסגנונה ניכר לכל אורך מגילת היטלר ואינו מוגבל להיגדי הפתיחה.

אף על פי שעיקר אחיזתה של המגילה שלפנינו הוא במגילת אסתר, יש בה שיבוצים גם ממקורות אחרים, כגון: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת עָשָׂה", על פי "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל", תה' ז, טז; "בַּיּוֹם אכלהוּ חרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה", על פי "ביום אכלני חרב וקרח בלילה", בר' לא, מ. כמו כן יש בה רימוזים לסיפורים מקראיים אחרים, כמו למשל ההיגד: "לְהַרְאוֹת לָהֶם אֶת גּדֶל כְּבוֹדו וְתִפְאַרְתּו וְאֶת יְקַר גְּדֻלָּתו וְרֹב חכְמָתו וּמִסְפַּר אֲנָשָׁיו", המרמז לסיפור שלמה המלך ומלכת שבא: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה… ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו (מל"א י, ד-ה).

"פורים שני" זכר להצלת קהילות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, נקבע ל 11- בנובמבר – מועד זה מצוין הן בהקדמת המחבר והן בסוף המגילה, אך אין מצוין תאריך עברי.

פיוטים ומגילות לזכר נס והצלה מקומיים נכתבו בימינו גם בישראל. עם המפורסמים שבהם נמנים שני פיוטי "מי כמוך" על תשועת ישראל במלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז, יוני 1967 ) – "אלהים ברא ישראל למופת" מאת ר' יוסף משאש (ראה משאש, נר מצוה, עמ' קסט -קעה) ו"אדון חסדך בל יחדל" מאת ר' מסעוד דאנינו (ראה דאנינו, תפארת בחורים). להבדיל מן המקובל, אין מציינים "פורים שני" לזכר תשועה זו.

להלן המגילה עם ההקדמה שבראשה, כפי שהיא מועתקת מתוך: קרופ, מ' (עורך) מגילת היטלר: הוצ' פקסימיליה. ירושלים 2006 . הוספנו על הטקסט הזה ניקוד (כמתבקש בהקדמת המחבר), ומספרנו את הפסוקים להעיד על סימן מניינם: "קוה אל ה'". עוד הוספנו תיקונים והערות, אלה מובאים בסוגריים מרובעים ובשולי הטקסט.

פ' חסין

מגלת היטליר

זְמַן רַב חִפַּשְׂתִּי לִמְצֹא תְּנוּעוֹת כְּדֵי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יוּכַל לַהֲגוֹת בִּמְגִלָּה זו לְהַכִּיר עֶרְכָּהּ וְלָדַעַת מִמַּה נִּצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים אַך לַשָּׂוְא יָגַעְתִּי כִּי בְּכָל בָּתֵּי הַדְּפוּס שֶׁל מָארוֹקו אֵין תְּנוּעוֹת. לָכֶם קוֹרְאִים יְקָרִים אֲנִי מַזְהִיר לְקורְאָהּ בְּשׂוֹם לֵב בִּשְׁבִיל שֶׁלא תְּשַׁנּוּ מִבְטָא הָאוֹתיּוֹת וּבָזֶה יִשְׁתַּנֶּה גַּם הַבֵּאוּר. בְּהַרְבֵּה מִלּוֹת יֵשׁ אֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְתֵרוֹת, כָּל זֶה עָשִׂיתִי רַק בִּשְׁבִיל לְהָקֵל קְרִיאָתָהּ. חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זו בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר ולחג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹת ולְפוּרִים גָּדוֹל. הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר.

הֶֶֶֶעָָָָערָָָָה בְּאֶמְצַע הַמְּגִלָּה כָּתוּב "וַיַּרְא הִיטְלֶיר כִּי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו אֵבֶל גָּדוֹל הָיָה לַיּהוּדִים": מֶה הָיָה? מֵת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵת אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה מֵת הַסּוֹפֵר הַגָּדוֹל יַעֲקֹב אָשֵׁר אַבְּרָמוֹבִיץ וְעוֹד הַרְבֵּה סוֹפְרִים וַחֲכָמִים מֵתוּ בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אֲבָל לא זוֹהִי כַּוָּנַת הִיטְלֶיר הָאָרוּר כִּי אִם מָצָאתִי עַל מַה לּסְמוֹך וְסָמַכְתִּי. בְּנֵי הָמָן שֶׁמֵּתוּ הֵם שְׁנֵים עָשָׂר הַקְּצִינִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּאַפְרִיקָא. כַּאֲשֶׁר תַּתְחִילוּ הַקְּרִיאָה וְתִשְׁמְעוּ שְׁמוֹת הָאֲרוּרִים תַּכּוּ וּתְצַוּוּ לִבְנֵיכֶם לְהַרְעִישׁ בָּרַעֲשָׁנִים כְּמו שֶׁעוֹשִׂים בִּקְרִיאַת מגִלַּת אֶסְתֵּר (וּבָזֶה יִמָּחֶה שֵׁם עֲמָלֵק זֶה שֶׁנִּשְׁאַר תַּחַת הַשָּׁמַיִם)

המּחבּר פ' חסין מורה לעברית

1. HASSINE, 29, Rue de Safi – CASABLANCA

בָּרוּך אַתָּה אָבִינוּ הַמְּרַחֵם תָּמִיד עָלֵינוּ וּמַכְרִיע אוֹיְבֵינוּ תַּחְתֵּנוּ שֶׁזִּכִּיתָנוּ לִקְרֹא

מְגִלָּה.

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר  על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

הסכום הכולל שאסף הגיע לכ- 136 אלף פראנקים, ולאחר ניכוי ההוצאות העביר לוועד עדת הספרדים כ-114 אלף פראנקים, שמהם נותרו לו כ-69 אלף פראנקים. הוועד קיבל את הכספים שתשעה שיעורים שהועברו ממרוקו. סכום אחד מסר השד"ר עם בואו ירושלימה בתום שליחותו, ואת היתרה האחרונה של חובו פרע חודשים אחדים לאחר מכן.

מן ההתכתבות שניהל עם ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, שקטעים ממנה מובאים להלן, נמצאנו למדים את הקורות אותו : קשיי התחבורה ותלאות הדרך, שיבוש מסלול המסע כאשר פגש שליחים מערים אחרות (טבריה וחברון) וממוסד אחר (ישיבת " בית אל ") וניהול משא ומתן מייגע, תוך הפגנת אורך רוח עם הגבירים היחידים לגבות סכומים גבוהים ככל האפשר.התברר, שבגלל ירידת המסחר במרוקו ירדו סוחרים יהודים רבים מנכסיהם, ורק באמצעות תיאורים קודרים ביותר של מצב הספרדים בירושלים ניתן היה לשכנעם לתרום. עיתוי הביקור השפיע גם הוא : בתקופת החגים רבו ההוצאות ולכן לא הייתה נכונות לתרום, ואילו באחד המקומות דווקא עיתוי זה היה נכון, שכן אז נמצאו היהודית בבתיהם ולאחר החגים התפזרו בין כפרי הגויים לרגל מסחרם. בכל המקומות שביקר, ובעיקר בערים הגדולות, זכה לסיוע רב מצד הגבאים המקומיים, ועל פי בקשתו שלח להם ועד עדת הספרדים מכתבי תודה והוקרה מיוחדים.

עם שובו של הרב פינטו לירושלים בסוף תרפ"ד, נתבקש למסור לוועד את היומן האישי ואת יתרת הסכומים שהביא עמו. משנשתהה יתר על המידה בגלל המחלוקת בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי הוועד, קיבל התראה של עורך דין. לבסוף מסר את יומן השליחות (שקטעים ממנו מובאים להלן) ולאחר ביקורת החשבונות שאישרה את נכנותם, ניתן לו, כנהוג, שטר פיטורין בסיוון תרפ"ה – 1925.

תעודות.

שטר תנאים ( טיוטה )

בסימן טוב מודים אנחנו החתומים מטה חכמי ורבני ופרנסי ומנהיגיו ועד כוללות עדת הספרדים בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן האמת והצדק, שבכוח המסור בידינו מכוללות עיר קודשנו ותפארתנו תיבנה, הנכרת, שד"ר לשליחות ערי מערב הפנימי את מעלת כבודו, ידידינו הרב המופלא וכבוד ה' מלא משפחת זרע קודש טהור כבו מורני הרב רבי אברהם פינטו ישמרו צורו ויחייהו.לאסוף ולקבץ כל כסף הקדשים, נדרים ונדבות, קופות והקדשות דשייכים לכוללות עיר הקודש תיבנה ירושלים, על פי התנאים שנבאר העשויים בינינו כתנאי בני גד ובני ראובן לפי הדין וכתקנות חכמינו זכרונם לברכה "נתחייב הרב השד"ר הנזכר יצ"ו בחיוב גמור ושלם ובשעבוד גמור ושלם ששעבד גופו לדעת רבינו אברהם בר דוד זכרו לחיי העולם הבא לכתת רגליו וללכת הוא בעצמו לשליחות הנזכרת. עליו להשתדל בכל עז לקרב התועלת לטובת עוללות עיקו"ת ירושותיו שדווקא ולא בעד שם עניין ומפעל אחר כלל ועיקר. בייחוד עליו להשתדל לחזק הקופות הקבועות שמה, ולייסד ולקבוע קופות חדשות ובעד שכר טרחה ועמלו ביסוד קופות חדשות יקבל עשרה למאה משך עשר שנים מיום התייסדותם.

עליו לסדר פנקס חשבון הכנסה והוצאה בפרטות מכל עיר ועיר ושמות המתנדבים וסכום נדבתם. ואפילו נתנו לו במתנה לעצמו או לבני ביתו בפירוש. ואפילו מציאה בשוק בלי גוזמה, הכל יבא בחשבון לתת בו דין חלוקה כמו שנבאר.  זולת אם נתנו בגדים תפורים, אזי המה לעצמו, ובגמר השליחות חייב למסור לידי ועד העדה הנזכרת פנקס החשבון הנזכר וגם ההרשאה, והכוללת וגם רשימת כל מה שעשה מקבלת הקופות ונדבות – הכל כאשר לכל חייב למסרו ביד ועד העדה. כאשר בעזרת השם תשיג ידו לעשות איזה הקדש לקרן קיימת, אם יגיע כסף ההקדש לידינו, אזי יקבל שכר טרחה עשרה למאה מהקרן, ואם קרן ההקדש ישאר שמו שלא יגיע לכוללנו כי אם הפירות, אזי יקבל מהפירות תמיד עשרה למאה.

ובפירושא אתמר כי שארית כסף הקדשים שנתקבץ על ידי הרב הד"ר הקודם כמוהר"ר יקותיאל בן שמעון ז"ל שמונחים שם בערי המערב, אם יעלה בידו לגבותם, יקבל שכר טרחה מחלר הנזכר עשרה למאה.

הערת המחבר – יקותיאל בן שמעון בנו השלישי של הרב דוד בן שמעון. בשנת תרע"ד נסע למרוקו בשליחות מיוחדת לטובל עניי עדת הספרדים בירושלים, ובהיותו במכנאס חלה במחלה קשה ונפטר שם בסוף אלול של אותה השנה. במכתבו האחרון לוועד עדת הספרדים בירושלים ציין, שאסף כחמשת אלפים פראנק, ובגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא מצא דרך להעביר את הכסף לירושלים.

אין לו לקחת שום חלק בכסף הבא ישר לידינו.

וכן אין לו לקחת חלק מכסף הקדשים הנהוג לבוא ירושלמה, אף שיביאנו בידו.

בעד בגדים יקבל מן האמצע סך שלושים לירות מצריות.

בהקבץ בידו מחלק הכוללות סך חמישים לירות מצריות עליו לשלחם לשם הרב הגדול הראשון לציון. וחו"ר ועד העדה ופו"ם ועד העדה ה' עליהם יחיו אמן.

עליו לישבע שבועת השותפים בגמר שליחותו כדרכה של תורה.

כל מה שיקבץ מפרי שליחותו, כה יהיה סדר החלוקה : אחר שינוכה מן האמצע ההוצאות שהוציא כמו הוצאות אכילה שתייה לינה, סופרות ולבגדים כנזכר לעיל וכיוצא, והיה הנשאר יתחלק ששים אחוזים בעד כוללות עיר הקודש ירושלים וארבעים אחוזים יהיו לחלק השד"ר בעד שכר טרחה ופרנסת בני ביתו.

והננו לבאר שאף שלפי תקנת כוללות עיר הקודש ירושלים אין לשד"ר לקחת יותר משליש ההכנסה, בכל זאת מפני שהפראנק הצרפתי ירד מאוד, על כן ויתרנו הפעם לתת לו רשיון לקחת עד ארבעים למאה ויהי רצון חפץ ה' יצליח בידו אמן.

הצעיר בישראל – אברהם פינטו סימנא טבא.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 178

     אנשי-האשכולות העשירונו מידיעותיהם בידע עצום ואדיר: חיבורים נשגבים, אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות: העיון והמחקר, תורת הקבלה  וברזיה, הפרשנות, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה והקבלה, הדקדוק, השירה, המתמטיקה, חוכמת הצירוף והמספר, הפילוסופיה.

    נזכיר אחדים מהמחברים: רבי אברהם אָזוּלָאי, אבי סבו של החיד"א (הרב חיים דוד אָזוּלָאי), שנולד בְּפֶאס ובתחילת המאה ה- 17 ישב בחברון (ראו עליו בערך העיר חברון בכרך ו'. ש"ט), רבי שמעון לביא מחבר הפיוט "בר-יוחאי", רבי שלום בּוּזָגְּלוֹ מחבר הספר "מקדש מלך" (ראו עליו  בערך העיר לונדון בכרך ה'. ש"ט),  ועוד.

     צדיקי וחכמי מרוקו שכאמור חיברו חיבורים רבים ונשגבים,  מלאכתם לא הסתיימה:  היה עליהם להשיג מקורות כספיים להדפסת ספריהם, אם עלה בידם  לא יכלו להדפיס ספריהם במרוקו מחוסר בתי-דפוס, ונדדו עם כתביהם לארצות אחרות להדפיס את ספריהם. אזכיר את אָמְסְטֶרְדָם שבהולנד, וִינִיצְיָה שבאיטליה וגֶ'רְבָּה שבטוניסיה. אלה שזכו להדפיס את ספריהם והפיצו אותם  בקרב עמנו, תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם-ישראל בכל דורותיו ובכל פזורותיו

    למרות מה שהודפס רובה של היצירה הרוחנית היהודית המרוקנית, היה עדיין בכתב-יד, חלקם לצערנו ירד לטימיון אם בפשעי-אנוש והעלאתם באש ע"י צוררי ישראל, או ע"י הלחות והטחב, התולעים, אבדו או נאכלו ע"י העכברים. (גם רבי אברהם אזולאי כתביו ירדו למצולות כאשר הוא ירד לחוף והאוניה טבעה עם יצירותיו. זכר כתביו הוא ביטא בחתימתו בצורת אוניה. ש"ט.)

    רבי יוסף בן-נאיים שהיה, מאד, חרד לכתביו, שמא יהיה גורל יצירתו יהיה כגורל הספרים שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: "ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…". על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים רבים להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר "ספרי הם בני". כשרבי יוסף הלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ל"אוניברסיטי קולג'" בניו-יורק, בגלל רמת הספרים הכניסו אותן לעישון, פרצה  במחסן שריפה ורובם נשרפו ורב בודדים שרדו. (על רבי יוסף בן נאיים, ראו בכרך ד' בערך העיר פאס. ש"ט).

כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:

גורל הספרים שנכתבו על צדיקי וחכמי מרוקו, ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור. יתירה מזו,

     רבים מהם כאמור לא הודפסו בגלל ההוצאה הרבה בהוצאתם לאור. ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה  ומה מפליא לראות, כי למרות כל זאת, כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש. אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו של ה"אור החיים". ובשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא "עיטור הספרייה" ורק פעמים בודדות בחיי אדם פותחם למספר דקות.

      ספרי ה"אור החיים" הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה.  ולא רק שמיגוון השיטות והדרכים ביהדות מצאו קו משווה בלימוד הספרים הקדושים, אלא אף בחתכי הגיל ניתן לראות את הפלא הגדול, המתבטא בכך שנערים ובוגרים, משכילים יותר ומשכילים פחות, אנשי הרוח והאדמה, כל אחד ברמת השכלתו ופתיחות מחשבתו, מוצא חיבור וקרבה לספרי ה"אור החיים". הקדוש, שהבנתם תובחן בכמה רמות – פשט, רמז, דרש וסוד.

התפתחות הקבלה בדרום מרוקו (אזור דְרֶע או דְרְעָא).

עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון-אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.

   העיסוק בקבלה במרוקו הוא  עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים  בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.

    גם כאשר פשטה קבלת האר"י (רבי יצחק לוריא)  מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר"י נימנו מספר חכמים יוצאי מרוקו: סוּלִימָאן אוֹחָנָה (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) , רבי יוסף בן-טָבּוּל, רבי אברהם הלוי ברוכים (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט), רבי מָסְעוּד סגינהור (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) ועוד. 

    ה"זוהר" הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ"ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו, במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוּס ועד לפאתי הַסָהָרָה.

    ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.

    קבוצות הזוהר, נקראו "חברת רשב"י" (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך-כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג נד היום  קריאה בספר "הזוהר הקדוש")

מה שהוא אישי

פעמים רבות הדרכתי במרוקו, וכאשר השהיה בשבת הייתה בקזבלנקה נהגתי להתפלל עם חלק מהמטיילים בבית-הכנסת המרכזי "בית-אל" (בעבר נקרא סְלָאת אֶל-וִיהְרָאיִין, אותו בנו יהודים מהעיר וִיהְרָאן שבאָלְגִ'ירְיָה). בבתי-הכנסת במרוקו במוצאי שבת אחרי תפילת ערבית קוראים קטע מהזוהר.  השליח ציבור נהג לקרא מספר זוהר קצת ישן ובאחד הטיולים הבאתי אתי ספר הזוהר מפואר ב-13 כרכים ומתורגם לעברי ותרמתי אותו לבית הכנסת לעילוי נשמת הורי. נכחתי בבית הכנסת פעמים נוספות והתרגשתי לראות שהשלח ציבור קורא את פרק הזוהר מהספרים שהענקתי לבית-הכנסת. לא פעם שמעתי את הערכת השליח ציבור לתרומתי.

     המעיין בספרים שחוברו על ידי צדיקי וחכמי מרוקו, יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של הכותבים, החוקרים ורושמי רשומות, ע"י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם. כאשר נלמד על אורחותיהם ופועלם של הצדיקים, נוכל לדבוק במעשיהם ולעשות גם אנו כן.

    הספרים העשירו ידיעותינו על הצדיקים החכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני-דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ-ישראל.

נקודה מאד חשובה לציון, להערכה ולהוקרה

הודות לפעילותם המסורה של כבוד הרבנים: הרב פרופסור משה עמאר שליט"א והרב רבי מאיר אביטבול (שלצערנו נפטר לא מזמן יהיה זכרו ברוך). כבוד הרבנים  לא חסכו כל מאמץ לאתר אפילו ממקומות מרוחקים ונידחים כתבי יד שאולי השתמרו. הכתבים שעלה בידם להשיג היו בלויים וקרועים, אם מפאת רמת הנייר הירודה, הטחב והתולעת והעכברים. זכיתי לפגוש את כב' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א במרוקו ואף ישנו בחדר אחד (למעשה רוב שעות הללה הקדשנו לצדיקי וכמי מרוקו). לא בכל לילה נופלת בחלקי זכות כזו.

     רבי מאיר אביטבול זצ"ל סיפר לי: "אחרי שעלה בידי להשיג כתבים שונים לאור מצבם, הייתי מושיב  מומחים לפיענוח כתבי יד, או אנשים שהייתה להם בקיאות בנושא וכך יכלו לשחזר פרקים שאבדו. בכך לא תמה מלאכתם. היה עליהם להשיג מקורות להדפסת הספרים, צודקים המולי"ם שאומרים שההכנסה לא תכסה את ההוצאה, הקונים יהיו רק בעלי עניין בנושא למרות כל הקשיים עלה בידי שני המכונים "מכון אורות"  בראשותו של מורי ורבי כה' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א, וכבוד רבי מאיר אביטבול זצ"ל. העשירונו בכתבי ד אדירים. ביקרתי במכון אורות וראיתי את כמות כתבי היד המחכה ליד גואלת  

     אני מאחל למורי ורבי הרב פרופסור משה עמאר שליט"א אריכות ימים ובריאות, ושיוכל להמשיך במפעלו הכביר,  ולספריה הספרדית – מכון בני יששכר אני מקווה שימצא מי שהוא שימשיך במפעלו הכביר של רבי מאיר אביטבול יהיה זכרו ברוך.

        זה המקום להודות ולציין את העזרה ולומר תודה גדולה לעזרה שנתן לי רבי מאיר אביטבול זצ"ל שהעמיד לרשותי כ-140 ספרים בתחומים השונים. פתח את ספרייתו בפני ונתן את הספרים המופיעים בביבליוגרפיה העמיד לרשותי, אחרי שנים החזרתי לספרייתו את הספרים, חלקם בלויים וחלקם קרועים לא ביקש ממנו אפילו שקל אחד. זכות הצדיקים מחברי הספרים תעמוד לו בעולם האמת. 

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י

צ ׳ה. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו, אם אמרה איני מניקה אלא בשכר, לא תטול אלא מחצית שכר ההנקה, ובמה לשכב ובמה לכבס כסותו ובלאותיו.

בראותינו אנו החתומים דייני העירה פ׳אס יע״א, בענין תביעת שכר ההנקה כמה דינים מחולפים, וביחוד מ״ש הרב מגיד משנה ז״ל בשם הרשב״א ז״ל בפ^׳ י״ח מהלכות אישות, והביאו מוהרי״ק ז״ל בסי' י״ג מטור אבן העזר וז״ל, אלמנה שהיתה מניקה את בנה, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואעפ״י שאינה יכולה להנשא עד סוף כ״ד חדשים עכ״ל. והעמידו החכמים השלמים נ״נ הקדמונים ז״ל זה הדין, במקום שנוהגים לגבות לאלמנה כתובתה מיד אחר מיתת הבעל, או אם תבעה כתובתה וגבתה אותה. בזה הוא דיכולה לומר שאינה מניקה אלא בשכר. אבל אם כתובתה היא כדת וכהלכה, ועדיין לא גבתה אותה, והיא אוכלת מכח תנאי ב״ד אינה יכולה לתבוע שכר ההנקה. וכן נראה מדעת הרא״ש ז״ל, בפ^׳ אעפ׳׳י. וגם כן בספר שו״ת למהר״י ן׳ ליב ז״ל. ולכן תיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שאם היתה כתובת האלמנה כמנהג קהלות הקדש המגורשים מקאשטילייא יצ״ו, עם היות שיכולה לומר אינה מניקה אלא בשכר, עם כל זה הואיל והם שותפים בכל אף בהנקה, לא תטול כי אם מחצית שכר.

והם קצבו קצבה לאלמנה באותו זמן, שלש אוקיות שכר ההנקה בכל חדש לא זולת. והמחצית הוא אוקייא וחצי האוקייא, מלבד מה שיותן לילד במה לשכב ובמה שתכבס לו כסותו, ובלאות שלו כמנהג התינוקות. אך אמנה אנו החתומים בראותינו שמה שתיקנו לדורם תיקנו. לכן ראינו ג׳׳כ אנו החתומים לתקן, ששכר ההנקה יהיה מהיום הזה והלאה, כפי העת והזמן. והאלמנה שכתובתה כפי המנהג, יתנו לה היורשים מחצית שכר ההנקה. אך אמנה אם כתובתה כדת וכהלכה, אנו מעמידין הדבר על דין תורה. שאם תגבה כתובתה ואין לה מזונות מכח כתו', יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. והשמאים ישומו לה שכר ההנקה כפי העת והזמן וכפי השער, גם כן הוגד לנו שתיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בענין ההנקה, אם מתה אם הולד, כמה חדשים מחייבין לאב לשכור לו מינקת, עם היות שזה הדין לא הוזכר בשום פוסק, שאף מוהרי׳׳ק ז״ל שדרכו להביא חדשים גם ישנים, לא הביאו אפילו במחודשים. אף על פי כן תיקנו הראשונים ז״ל, שמחוייב האב לשכור מינקת, הן לבנו הן לבתו עשרים חדש. ויפה תיקנו, וגם אנחנו הולכים בעקבותיהם. ואין לנו להרהר אחריהם, ולא לזוז מדבריהם, כי כל דבריהם אמת וצדק. ועם כל זה ראינו לתקן, שההנקה לנקבה תהיה שמנה עשר חדשים, ולזכר עשרים חדשים. ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה, עד כאן נוסח התקנה הנז׳ וחתום עליה החכם השלם ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.

עמוד 78

תעודה מספר 40

התרמ׳׳ב-1882

אנחנו יחידי סגולה קהילת קודש  צפרו יע״א האיר וזרח אל עבר פנינו הרב הכולל כמוהר״ר משה דלאגיטש יצ״ו בשליחות כוללות רבני אשכנז יש״ץ השוכנים בשוקי טבריה תוב׳׳ב ועם היות שכוללות האשכנזים לא היה להם חלק ונחלה בארצות המערב מכל מקום לעת כזאת בצוק העתים ומשום פקוח נפשות רבות וחסרונן כמו שהעידו רבני הספרדים מפיהם ומפי כתבם שביד השד״ר אמרנו עת לעשות לה׳ להחיות לב נדכאים ולסייע בדבר מצוה רבה כזו ונקריב את קרבן ה׳^.

 חמשים צ׳ורוס ואף שהשעה דחוקא לא חסנו על דוחקא דצבורא משום פקוח נפש, ובכן מודים אנחנו חתומים מטה בחתימת ידינו שהיא כמאה עדים שחייבים אנחנו לפרוע ליד הרב השד״ר הנזכר הסך הנזכר ופרעונו לראש חודש אייר הבא ראשון לקראתנו לשלום בלי איחור ועיכוב.

 ולראיה ביד הרב הנזכר חתומים פה בחדש שבט משנת נדרו ושלמו לה׳ אלוקיכם וקיים. אליהו שאול יתאח סלי״ט ברחם אלבאז צ״ל סי״ט משה הכהן ס״ט מאיר צבע יהודה שקרון ס״ט ישראל עולייל צ״ל סלי״ט משה דבדובי צ׳׳ל סי״ט יעקב ן׳ יעיס סי״ט.

 מאחר שחתמו שבעה טובי העיר אשר כל ענייני העיר נחתכים על פיהם כאשר גזרו כן יקום וחייבים לפרוע לו במזומנים לזמן שקצבו בלי איחור ועיכוב ולראיה ביד הרב השד״ר חתומים פה בזמן הנ״ל חדש ושנה הנ״ל וקיים.

רפאל משה אלבאז ס״ט רפאל אביטבול ס״ט.

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-יהודי צפרו נרתמים לעזור לאחיהם במדינות אשכנז

עמוד 48

ויצא

מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי / וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

פרשתנו עוסקת בהתפתחותו של יעקב, בהעמדת השבטים והקמת בית יעקב. היא פותחת בחלום הסולם בבית אל, במעמד הנשגב 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) ובהבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום  וההבטחה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן, לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום,  יעקב הבורח, בודד וחסר כול, מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".

לצד ההתגלות לקראת הגלות הראשונה של יעקב ובריחתו לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ומבטיחו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (שם, מו, ד). מילים אלה מתחברת שבפרשתנו "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" ולאמירה שבתהלים 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני     עושה, כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה             ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'.

דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

               מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי

               וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

               לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב

               כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב

               דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב

5                         וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.

               וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה

               מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

               וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

                           כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.

10           יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

               יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

               וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:

                           שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.

               חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה

15           מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

               כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה

                           הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.

               זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

               לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.

20           קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

                           זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.

1. מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה  בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4­-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי  תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד  7­-8. ונפשי… רוה:  נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה את בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה  לגאולה  אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג.  14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי  זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 14. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 15. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16­. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי  יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. 17. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19­-21. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

על המחבר

לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד 'מזקני לשון הקודש'. את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס.[2]  לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן כתב על כל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. עוד כתב על נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות עד היום בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.

עיון ודיון

השיר דלעיל הוא שיר מעין איזור (יש בו גם חריזה קבועה הקושרת ומחברת את השיר במעין חגורה) בעל מדריך (הפתיחה בת שתי השורות) וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" הזועקת כנגד אורך הגלות. בקשת הדובר, עם ישראל, היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".

בקשת החלום מתקשרת אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו לשון בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר  שם את הדברים בפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני  בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.

הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף הם לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל  בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר בקשה זו חוזרת בפי הקהל שבע פעמים.

כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ובשיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".

המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", פעם כשם ישראל ופעם כפועל. עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויקראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש  וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".