מורשת יהדות מרוקו

טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח

האולם מתמלא אורחים תוך חצי שעה, ואם סבורים שכבר באו כל האורחים – לובש אבי הבן את בגדיו החמודות ומתעטף בטליתו, נכנס לאולם האורחים, מרים את כסא אליהו מן האיצטבה, שהוא מונח עליה, ואומר בקול־רם: ״זה הכסא לאליהו״; הקהל עונה: ״זה הכסא של אליהו זכור לטוב״. מניח הכסא באמצע האולם והולך ועומד בפתח חדר הנשים שם נמצאת היולדת כדי להביא משם את התינוק הנימול. אותה שעה מכניסים השמשים צלחת מלאה ״כֻרצַ׳ה״ והוא עפר חום שלתוכו נותנים את הערלה […] מעל לעפר – צלחת קטנה ובה ״נַשַאִיש״ – אספלניות – והן חתיכות צמר־גפן טבולות בשמן חרדל (״צַלִיט תרתר״). כן מביאים אגרטל (מַשגַב) ובו כמה ענפי"חַרמַל״ והוא עשב הגדל במדבריות תימן ואין לו ריח נעים אך מנהג קדמונים הוא להגישו באגרטל ביום המילה; ושמעתי מזקנים כי לפני שנים רבות, רבות מאד, שאין ידוע להם באיזו תקופה היה הדבר, גזרו השלטונות על היהודים שלא ימולו בניהם, והיו מלים בחשאי, ותולים ענפי ״חרמל״ בחורי הבית, מבחוץ כדי לרמוז לעוברים ושבים כי ״חור מַל״; כלומר, בראותך עשב זה בחורים דע שיש כאן מילה והנך מתבקש להיכנס ולהשתתף במצוה. אחת הנשים מלבישה לילד את בגדיו, מקשטת אותו לפי כללי המסורת לרבות סגולות לשמירה מעין הרע ומן המזיקין […]. המלבישה מוסרת את הילד לסבתו, ואם האב קודמת לאם האם; אם אין סבתא – מוסרתו לזקנה שבבית; בשעת מסירה לוחשת לה: ״גִעִל מִן קַסמַכֻם לַא מִן קַסְם אַלבַלֵא״(תרגומו: יהי רצון שיהא זה חלקכם ולא חלק מן הכליון): הסבתא מוליכתו עד פתח חדר הנשים, מוסרתו לאביו העומד בפתח ולוחשת לו את ברכתה בנוסח הנ״ל; אבי הבן מקבל את הילד, פורש עליו כנף טליתו וצועד לאטו; בהגיעו לחדר האורחים עומדים כל המסובים על רגליהם ופוצחים ברנה: […]

האב מוסר את הילד למוהל, היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו, בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה; המוהל מרים את הילד בידו, מסדר את הכרים זה־על־יד־זה לאורך, מניח עליהם את הילד בתוך המגש; את המגש עצמו הוא מניח על ברכי הסנדק כשראשו של הילד כלפי חזה הסנדק ורגליו כלפי המוהל; מלמדו כיצד להחזיק את רגלי הילד פסוקות; הסנדק מחזיק רגלי הילד, כשקרסוליו כפופים וצמודים על ירכותיו, כדי שיהא נוח למוהל לעשות את מלאכתו. מכבדים אחד מן הרבנים הנמצאים במקום שישב על־יד המוהל כדי להחזיק הצלחת שבה ה״נשאיש״ ו״הכרצ׳ה״ ותפקיד זה נחשב לכבוד גדול.

המילה וברכותיה

אחרי שהכל מסודר מחזיק המוהל את הערלה בשמאלו והסכין בימינו ואומר בקול־רם: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ״(רבותי ברכו); הקהל עונה: ״ברך״ והוא מברך וחותך: נותן את הערלה לתוך העפר, פורע ומוצץ בפה; כל פעם שהוא מוצץ לוגם בפיו ערק נקי ומוצץ ופולט לתוך החול, שבו הונחה הערלה, ושוב לוגם ומוצץ ופולט שלש פעמים; מפזר על המילה אבקה ונותן עליה ״נשישה״, לפי שאין חובשין את המילה בתימן. כשהמוהל מתחיל בפריעה מברך אבי הבן: ״בא״י אמ״ה אשר קב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״ […] הקהל עונה: ״אמן, כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים״. אבי הבן קורא שם לילד ואומר: ״בוא בברית פלוני״, הקהל חוזר אחריו: ״בוא בברית פלוני״. וממשיכים כל הקהל יחד ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ וכו׳ עד סוף המזמור (תהלים קכא); שוב מכסים את הילד באותה מטפחת משי נאה, הסנדק מרים את התינוק ומוסרו לידי אביו. ואז מתחיל וכל הקהל ממשיכים עמו יחד: ״והללויה הילד הנימול הזה יברכהו אל רם, ויתברך כברכת משה בן עמרם, וכברכת מי שנגלה עליו בפדן־ארם, והללויה״.

האב פורש שוב כנפי טליתו על הנימול ומוציאו לחדר הנשים, ושם מיטפלות בו הנשים הבקיאות להחליף את ה״נשאיש״ מדי פעם בפעם. מוציאים את הצלחת, שבה הערלה והדם, ושולחים אותם בידי שליח לקברם. אחר שהוציאו את הנימול יושבים כל הקהל איש על מקומו; אחד השמשים מביא ״מג׳סל״ [כלי לרחיצת ידיים] כדי שהמוהל ירחץ ידיו ופיו אחר המילה והמציצה; אך יציקת המים על ידיו של המוהל היא זכותו הבלעדית של הסנדק, שלא יוותר עליה בשום אופן; בעל הבית מביא כוס של יין ומוסרו לידי המוהל, כן מביאים ״מַרַש אַלמַאוַרַד״ מזלף – ובו מי ורדים, שממנו מזלפים על קהל האורחים; המוהל פותח: ״: ״בַּרֵכוּ יַא אַסיַאדיִ ״; הקהל עונה ״ברך״. המוהל מברך בנעימה מיוחדת ליום הברית: ״בורא פרי הגפן״ ופושט ידו לקבל מעט מי ורדים; זה שבידו ״אַלמֵרַש״ מזלף מעט על ידיו ועל פניו והוא מברך ״בורא עצי בשמים״; המזלף ממשיך לזלף על כל הצבור בזה אחר זה, ואם האולם גדול והאורחים מרובים מביאים שנים או שלשה מזלפים כדי לזלף על כל הקהל […]. המוהל יוצק מעט יין מן הכוס לתוך כוסית ומשגרה ליולדת ביד אחד הילדים הקטנים; מן השאר הוא שותה כלשהו ומוסרו לזה שעל ידו שישתה ממנו מעט וימסרנו לסמוך לו עד שייגמר. כשיש סבתות בבית, אמו של אבי הבן או אמה של היולדת, או שתיהן נהגו בזמן האחרון לשגר לכל אחת כוסית מן הכוס של ברכה. […] תוך כדי סיום הברכות הללו מביאים השמשים במגשים גדולים ("אַפתַאר״ יחיד ״פִתִר״) את הגעלה ממה שהביאו האורחים וממה שהוסיף בעל הבית משלו, כשהיא ממויינת כל מין ומין לבדו. קאפח, ענו׳ 229-225.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — טקס הברית בצנעא על־פי הרב קאפח.

עמוד 59

ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״. ״אחד לא מונע את השני. אני יכול להזיל דמעות התרגשות כשאני מקשיב לקונצ׳רטו החמישי לפסנתר ולתזמורת, הקיסר של בטהובן ובאותה מידה להזיל דמעות לשמע פיוט עם מילים של יהודה הלוי, למשל. אני יכול להתרגש עד מאוד לשמע הפתיחה של מנדלסון, מערת פינגל, פינלנדיה של סיבליוס או 1812 של צ׳ייקובסקי או הפתיחה לאופרה קבלרייה רוסטיקנה של מסקני. אתה מכיר? זה לא בא במקום פיוט. אפשר לאהוב ולהעריך כל דבר טוב ואני יוצא נשכר מזה ומזה. אם אתה לומד שפה זרה – זה מעשיר אותך. כנ״ל לגבי ספרות, אמנות או מוזיקה. אתה מבין? אתה יכול לחשוב על שם של יצירה מוזיקלית שאתה אוהב, כך שנוכל לדבר עליה ?״ ״רגע אחד, אני לא מבין! אתה מכיר מוזיקה קלאסית?״ ״נכון. תן לי אחת מהיצירות שאתה מכיר, כך שנוכל לדבר עליה״. ״אני לא נזכר עכשיו!״

״אגב, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה אירופית שהפכה לכלל-אנושית, כמו כל מוזיקה טובה. למוזיקה אין גבולות או בעיות שפה. היא מדברת לכל אחד. היא פורצת מרחבים״.

״שמע! לא ידעתי שמרוקנים מבינים במוזיקה קלאסית!״ . ״אסור לדבר בהכללה. וכי כל האשכנזים מכירים מוזיקה קלאסית? אני יודע מהי מוזיקה קלאסית ומנגן בפסנתר, משום שאת זה למדתי כאן ביזמתי״. ״באמת?״

״לא״.

״מוסורגסקי כתב גם יצירה אחרת שאני אוהב – ׳לילה על הר קרח׳. היצירה השנייה היא הטוקטה ופוגה של באך, אותה הוא כתב לאורגן. ליאופולד סטוקובסקי כתב לה תזמור ובעצם כך הפך אותה ליצירה פנטסטית. ראית את הסרט ׳פנטסיה׳ של וולט דיסני?״ ״כן״.

״ובכן, ניגנו אותה שם. אני יכול להמשיך ולדבר על כל מיני סוגים של מוזיקה שאני אוהב, כולל מוזיקה קלאסית. מרשימה אותי מאוד הקומפוזיציה העצומה של שילוב כלים, שזה פשוט גאוני. אני מתכוון לסימפוניה הבלתי גמורה, השמינית, של שוברט. יש מוזיקה כבדה יותר, רומנטית יותר, מלנכולית או עצובה, צ׳ייקובסקי, ברהמס, סיביליוס, אחרון הרומנטיקנים, סיזר פרנק, הקטור ברליוז, ברוקנר, מהאלר ועוד ועוד. לא הזכרנו את המוזיקה הספרדית של דה פליה, אלבניז, רודריגו ועוד. מוזיקה בשבילי זה ריגוש נפשי עמוק הנוגע ומעורר בי אושר פנימי שמרטיט את לבי, מעדן אותי וממלא את הווייתי בסיפוק עילאי, מגרה בי עולמות חבויים בלב ובנשמה, מעורר בי הרהורים אודות החיים וההוויה בתוכי וסביבי. מי יכול, אפוא, להישאר אדיש למנגינות האופרות של פוצ׳יני? ורדי? גם בלא להבין את המילים, זה נוגע בנפשך ובלבך. הצלילים הנעימים (כמו הקונצ׳רטו לכינור ותזמורת של בטהובן או ברהמס) מעוררים את כל גופי הנהנה למשמע הצלילים המרהיבים, המתמזגים בין כל הכלים המנגנים, וכולם ביחד משמיעים את המנגינה בהרמוניה נפלאה הנוגעת בכל החושים האנושיים ומעוררת התפעלות לגאוניות היצירתית של האדם. הרומנטיקה והליריות במוזיקה של שופן ממיסה את הלב, חודרת לנבכי הנפש, מעדנת ומרככת את הרגש. התענוג הרוחני שעוטף אותך – מכריח אותך להתמסר להקשבה מרתקת ועדינה. אכן, הנאה מענגת ומשפיעה על החושים החבויים ביותר. וכל זאת לא ידעתי, וכל כך שמחתי לגלות עולם רוחני זה שפתח לפניי צוהר חדש ומפואר מלא רוך ועדנה. זה עולם שצריך להנחיל לכל תלמיד בבית הספר, ולעזור למבוגרים ולעולים לגלות אותו במקום להעליב ולהשפיל

בטענה שעם עליית יהודים 'מפגרים׳ ממרוקו יקיץ הקץ על ׳המוזיקה הקלאסית שלנו׳. כך כתבו כולם, כולל עיתון הפועלים ׳דבר׳. כמו שאני למדתי, כל אחד יכול, אבל צריך ליצור תנאים לחינוך. חינוך בגיל הרך קובע את עתידו של הילד, למעט יחידי סגולה שתמיד יפלסו את דרכם להישגים גדולים, למרות כל המכשולים והקשיים הנקרים בדרכם. אגיד לך עוד דבר מעניין שלמדתי מהמוזיקה. כשאני כותב משהו, אני מתקרב לנושא, ואחרי שנגעתי בו אני מרחיב את המעגל כמו ביצירה מוזיקלית. בסימפוניה יש ארבעה חלקים, ובכל חלק יש נושא. סביב הנושא יש וריאציות שכולן מחזוריות וסובבות סביב אותו הרעיון במטרה לפתח אותו, ולבדוק אותו מזוויות שונות. בדומה לכך אני עושה בתחום הכתיבה. זה מעניין! התפעלתי מכך כשגיליתי את זה, לפחות לעצמי״. ״אתה באמת מפתיע אותי. אם אתה מכיר לעומק מוזיקה קלאסית, למה אתה מקשיב לפיוטים?״

״חשבתי שכבר עניתי לך על זה. הבט, אני גדלתי על הפיוטים ולמעשה – זה כל מה שידעתי פעם. לא מומלץ להתנתק מהתרבות שלך. ואולם, כן מותר להוסיף ולהעשיר את עצמך ברעיונות מתרבות אחרת, אבל להתנתק משלך זה לא בריא. זה יזיק לך נפשית מבלי שתהיה מודע לכך. אתה צריך להרגיש שאתה שייך ולהרגיש חלק מהעם היהודי ומהקהילה שלך, לטוב ולרע. אסור להתכחש לעברך, כמו שאתם הצברים רוצים להתנתק מהתרבות היהודית בגולה. להתכחש לעברך משמעו שאתה מתבייש בעצמך, במה שאתה, כמו בורח מעצמך – מה שלא נכון. התרבות הישראלית החדשה תתפתח מכל התרבויות והמורשות של העליות השונות שכל עדה מביאה אתה. אלה שחושבים שאפשר לזרוק את העבר הגלותי טועים טעות מרה. אנחנו לא נבנה תרבות יש מאין. צריך יסודות לבנות מהם. יש חיוב רב במורשת של כל עדה, שצריך לפתח ולהכיר. זה יתרום תרומה עצומה לתרבות החדשה שלנו פה. אנחנו נבנה פה על יסודות המורשות השונות של העולים ומהם נצא חזקים רוחנית ובעלי תרבות חזקה ובריאה המדברת לכל אחד. אל תשכח שאנחנו במזרח התיכון ולא באירופה, ויהודי המזרח יכולים לתרום תרומה גדולה לעניין האמור – אם רק תינתן להם האפשרות. קודם כל, אין לגרום להם להתבייש בתרבותם. אדרבה, על יסודות אלה יש לפתח משהו חדש – זה המשך, שכלול. אני אוהב, למשל, את החזנות האשכנזית, אפילו שהיא בכיינית בהשוואה לחזנות הספרדית שהיא עליזה מאוד. אם אשיר לך מהסליחות שלנו ׳בן אדם מה לך נרדם׳ יתחשק לך לצאת בריקוד, זה כל כך חי ועליז. יהדות מרוקו יצרה תרבות עשירה בעברית, כולל מניחי היסודות לדקדוק העברי ופוסקים ידועים שוודאי לא שמעת עליהם: ר׳ יהודה אבן קורייש מהמאה התשיעית נחשב לאבי הדקדוק העברי, דונש בן לברט (אדונים הלוי) מחדש הפיוט העברי, ששירו ׳דרור יקרא לבן עם בת׳ מושר בכל קהילות ישראל, ר׳ יהודה חיוג׳ מהמאה העשירית בעל הדקדוק העברי, ר׳ דוד אברהם אלפאסי(הרי״ף) הפוסק הגדול מהמאה האחת עשרה, הרמב״ם, ר׳ יעקב בירב רבו של ר׳ יוסף קארו בעל ה׳שולחן ערוך׳, ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), ר׳ שמעון לביא בעל השיר ׳בר יוחאי׳, ר׳ אברהם אזולאי מהמאה השש עשרה, הוא סבו של החיד״א – ר׳ חיים דוד אזולאי, ר׳ חיים בן־עטר בעל ׳אור החיים׳. וזו אך רשימה קצרה. כולם מעיר אחת במרוקו, העיר פאס, שם גרתי.

יש עשרות ומאות מלומדים ממרוקו שתרמו רבות לתרבות העברית הכללית והרבנית. האם ידעת את כל זה ?״ ״לא, אני מתוודה, אתה באמת אדם מעניין. לא חשבתי שיש משהו כזה במרוקו״.

״חיכיתי להזדמנות ליצור אתכם קשר ולא עלה בידי״. ״אני שמח להיות אתך בקשר ואני מודה לך שפקחת את עיניי. האמת היא שאני מופתע מאוד לדבר אתך! לא האמנתי שכך ידבר עולה ממרוקו. אני מצטער שזלזלנו בך בערבי שבת ובהרצאה על שפינוזה. ממש סליחה!״

״זה בסדר, אני סולח ומודה לך על האומץ שלך. אתה בן אדם כלבבי.

עכשיו תשמע. אגיד לך עוד דבר. מה אתה חושב שהחזיק את יהודי מרוקו ביהדותם? הם כמובן האמינו בתנ״ך ובסיפורים הנפלאים במדרש-רבה על ראשי השבטים, והאמינו בגאולה, אבל צריך היה לרומם את הרוח, ואת זה הם עשו בשירה טובה, במוזיקה נעימה, בחגים, בשבתות, באירועים משפחתיים. זה היה הבידור שלהם. הם חיו בתוך עצמם. לא יכלו להתערב במוסלמים ששנאו אותם, רדפו אותם והתעללו בהם ללא סיבה. לכן הם היו צריכים לפתח תרבות משלהם ולתת טעם לחייהם. איך נאמר: ׳לא על הלחם לבדו יחיה האדם . כך הקימו תזמורות מצוינות עם כל הכלים. היו נגנים מוכשרים בעלי שם, זמרים מחוננים ועוד. זה הכניס שמחה לחייהם העגומים, עד שיבוא הזמן _שלך קיוו – לעלות לארץ ישראל. המללאח היה מוקף חומה ובתוכו חיו את חייהם והשתדלו גם להנעים את זמנם כדי שלא ייפלו למרה שחורה, לעצבות ולשעמום. הם יצרו מורשת נכבדה של הרבה דורות, שנבנתה נדבך על נדבך, כמו חומת לבנים, וכל דור תרם את שלו והעשיר אותה. לכן אנו צריכים לשמר אותה, להעשיר אותה ולתרום ממנה, כמו כל עדה אחרת, לתרבות הישראלית החדשה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 332

רבנו משה בן מימון(הרמב״ם)

מבין המיוחסים, הרמב״ם הוא הידוע ביותר בהיסטוריה היהודית בפאס.

בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ותשעים וחמש ליצירה (1135) נולד רבינו משה לאביו רבינו מימון שהיה דור השמיני לדיינות ״רב בן רב, דיין בן דיין עד רבינו הקדוש (הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה), כולם אנשים בעלי חכמה ויראה, אנשי שם ותהלה, בעלי תורה וגדולה, עד שהתורה חוזרת לאכסניה שלה״ עדות זו מאשרת עדות אחרת שלפיה היה רבנו משה חומר מגזע משפחת בית דוד מלך ישראל שהרי לדברי המסורה התלמודית היה רבי יהודה הנשיא נצר ממשפחת שפטיה בן אביטל אשת דוד.

רבינו מימון (אביו של הרמב״ם) למד תורה מפי רבינו יוסף הלוי אבן מגאש, אשר רבו, רבינו יצחק אלפסי כתב עליו ״שאפילו בדורו של משה״ לא נמצא כמותו איש חכם ונבון.

עוד טרם שהיה רבנו משה לבר מצוה, וגזרה יצאה מטעם הכובשים: או המרת דת, או מות, או גלות.

רבינו מימון ובני ביתו בחרו בגזרה האחרונה. רבינו מימון החליט לאחר נדודים ותלאות אשר מצאוהו בדרך, לבוא ולהתישב הוא וביתו – בעיר פאס.

בפאס כמו בקורדובה סבלה משפחת המימונים מתגרת יד הממשלה המחמדים הקנאית.

אם כן מדוע שמו פניהם לפאס? נתן לנו אחד מסופרי הדורות, ר׳ סעידה אבן דאנאן, תשובה מספיקה, בספרו לנו כי ״בעת ההיא שמע רבי מימון הדיין על חכמת הרב הגאון ר׳ יהודה הכהן שהיה בפאס במערב – והוא היה חכם גדול וחסיד… וכששמע ר׳ מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קרטובה לפאס ושני בניו עמו: ר׳ משה ז״ל ור׳ דוד אחיו, ולמד רבנו משה לפני הגאון וקיבל ממנו תורה״.

רבים מן היהודים בפאס וסביבותיה אנוסים היו אמנם להסתיר את יהדותם. המלכות הרשעה באפריקה הצפונית הכבידה את ידה על היהודים והכריחה אותם לקבל עליהם את הדת השלטת, אבל בכל זאת נשארו היהודים נאמנים בסתר ובחדרי חדרים לדת ישראל ולמסורת אבות, ויש מקום לשער כי בימים ההם, בשעה שבאו רבנו מימון ובניו לפאס, רפתה מעט הקנאות המושלמנית במרוקו. השערה זאת מתאשרת על ידי מקורות ערביים של סופרי דברי הימים למלכי הארץ הזאת.

בפאס, היו ר׳ מימון ור׳ דוד בנו עוסקים במסחר, ורבנו משה בנו, הוסיף לקנות תורה חכמה ודעת. עד היום הזה ישנה ברובע העתיק בדרומה של העיר פאס עלייה אחת עתיקה הנקראת דאר אל מאגאנה (בית השעון) ובה שלשה עשר חלונות ושלש עשרה קערות נחושת תלויות תחתיהם. העליה הזאת מקודשת בעיני תושבי פאס, כי לפי המסורה שבידם היתה משמשת למקום תורה לרבנו משה. קערות הנחושת התלויות שם היו להם למורי שעות והיו מכוונים על פיהם את העתים והזמנים, לפי ידיעתם בחכמת התכונה.

כאשר ראה רבי מימון שמרוב הצרות יהודי פאס החלו להתיאש, ישב וחיבר בלשון הערבית הנפוצה אגרת נחמה. וכך כתוב באגרת זו  ״אגרת מרנו ורבנו מימון בר מרנו ורבנו יהוסף  זכר צדיק לברכה, שחיברה בעיר פאס שנת אתע״א לשטרות״.

באגרת נחמה זו רואים אנו לפנינו את רבינו מימון אבי הרמב״ם ז״ל כאיש הבוער כולו באהבת קודש תמימה לעמו ואלוקיו; אותה אהבה שהוריש אחריו לבנו הגדול רבינו משה.

בשעה שרבנו מימון דבר אל האנוסים דברי עדוד ונחמה, יצא אחד מן היהודים הקנאים בפאס אשר חשב את עצמו ״לאיש מאנשי החכמה״ ופרסם גם הוא אגרת משלו בה הרעים קולו על האנוסים אשר לפי דעתו הם נחשבים לכופרים בה׳ אלוקי ישראל.

הרמב״ם שהיה אז כבן עשרים ושבע, שנת 1163-1162, כתב מאמר מיוחד ״מאמר קדוש השם״ או ״אגרת השמד״ ובו יצא בזכות האומללים האלה שמתוך הכרח התחפשו למושלמנים. במאמרו זה שהיה ראשית בכורי פרי עטו שפרסם והפיץ ברבים נתגלה רבנו משה בפעם הראשונה בכח שכלו והבנתו הרחבה ורוחו הכביר וגם באהבתו הגדולה והנפלאה לעמו.

כחמש שנים ישבה משפחת מימון בפאס. שם רבנו משה לקח אשה מבנות המקום  ובעליית קיר קטנה עסק בעבודתו הגדולה והחשובה, חיבור ספר ״המאור״, הוא פירושו הגדול לששה סדרי משנה שהחל לעבוד בו בהיותו בן כ״ג בעודו על אדמת ספרד. לדעת גייגר גמר את פירושו עוד בשנת 1165 בעודנו בפאס ולא הספיק להגיהו ולתקנו עד שנת 1168 .

בשנת 1165 מת המושל עבד אל מומין אזנאתי, ומשל תחתיו הנציב שהיה בספרד, אבו יעקב יוסף אשר חידש את גזירות האלמוחידין בעצם תקפן, ואז נהרג ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין בפאס רבו של הרמב״ם, וכיוון שראה רבי מימון כך לקח את שני בניו וברחו בלילה. גם רבנו מימון כפשע היה בינו ובין המות, לולא המליץ עליו מוסלמי אחד, מליץ ומשורר אבו אל אלערב אבן מישה ויצילהו ממות^.

רבי יוסף אבן עקנין

רבי יוסף אבן עקנין מצפון אפריקה, תלמידו האהוב כבן של הרמב״ם, שעבורו חיבר את ה״מורה נבוכים״ נולד בעיר סבתה, עיר נמל הקרובה, לספרד. בימי שבתו של הרמב״ם בפאס נפגש אתו שם. מסתבר שהיה בן גילו ובחיבוריו הוא מזכיר את הרמב״ם בכבוד גדול.

אבן עקנין כתב את רוב חיבורין בלשון הערבית ומיעוטם בעברית; אחדים הגיעו אלינו ויצאו לאור: פירוש לפרקי אבות בשם ׳שבט מוסר׳, ׳מבוא התלמוד׳, מאמר על המידות והמשקלות הנזכרים בתורה, פירוש אלגורי לשיר השירים, וספר חוקים ומשפטים על המצוות הנוהגות לאחר חורבן הבית.

בצאתו של הרמב״ם מפאס חיבר עליו אבן עקנין שיר פרידה: אמרתי את החרוזים האלה, עת נפרד מופת הזמן הנלחם מלחמתה של תורה בחרבות המופת ר׳ משה בר כבוד החכם ר׳ מימון בר עובדיה רי״ת:

בעת נסע ידיד לבי בריכבי נדוד שכח לבבי את נותו

ואין יכון לעורר אהבתו ונפשי יצאה עמו בצאתו.

ר׳ משה דרעי

ר׳ משה דרעי נולד באלכסנדריה למשפחה שמוצאה היה בדרעה שבמרוקו; יש סוברים שרבני היה מעיקרו ועבר לקראות. לפי מקצועו היה רופא. הוא הירבה לנסוע ממקום למקום ור׳ יהודה אלחריזי נפגש עמו בנסיעותיו בארצות המזרח. דרעי חיבר יותר מ500 שירים, שירי קודש ושירי חול, והיו מושפעים מאד משיריו של רבי יהודה הלוי ועשויים כמתכונתם.

בתחילת שנות העשרים של המאה הי״ב, ב1120  בערך, הוא הופיע בפאס בבשורה שהמשיח כבר נתגלה והתשועה קרובה לבוא. הרמב׳׳ם מספר על כך באיגרת תימן בזו הלשון: ״מה שנספר עתה ידוע לנו לאמת ותהינו על דיוקה שהדבר אירע זה חמשים שנה בערך [אגרת תימן נכתבה בערך בשנת 1172, ז. א. שהמאורע היה בשנת 1122 בערך.]. איש חסיד ונעלה אחד מחכמי ישראל הנודע בשמו מר משה דרעי בא מדרעה לאנדלוס  ללמוד תורה אצל רבי יוסף הלוי ז״ל אבן מגאש אשר שמעו הטוב הגיע אליו. מר משה שב אחרי כן למרכז ארץ המערב היינו עיר פאס והעם התקבץ אליו מפני חסידותו… הוא הודיע להם שהמשיח נתגלה ושהשם הודיע לו את זה בחלום.. העם נהר אחריו והאמין לדבריו״ והיה אבי מורי ז״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל״.

ר׳ יהודה בן שמואל עבאס

ר׳ יהודה שחי במאה הי״ב היה חכם משורר וחבירו של רבי יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק כבוד ותהילה. ר׳ יהודה היה אב בית דין בפאס. הוא נאלץ לברוח מפאס בזמן רדיפות האלמוואחדין והתיישב בארם צובא.

משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מרוקו נוהגות לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. לאחר שהתאסלם הוא הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״(השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. זה היה בשנת 1163.

שמואל המומר מתאר בקורות חייו את הסיפור על התגלותו של הנביא שמואל ומוחמד. בין היתר הוא מספר על חברו יצחק בנו של ר׳ אברהם אבן עזרא. ישנה דעה האומרת שגם בנו של אבן עזרא, יצחק שמו, התאסלם בהשפעת שמואל המומר ושהראב״ע יצא מספרד כדי להחזיר אותו לחיק היהדות אך בינתיים הבן נפטר ואביו חיבר עליו קינה.

דעה זו מופרכת ע״י יהודה לייב פליישר שמוכיח שמעולם לא יצא ר׳ יצחק מכלל ישראל. ועוד הוא מוסיף שר׳ יצחק כתב שיר אחד בשנת תתק״ו בעיר בגדר בתור יהודי נאמן לאמונת אבותיו. אך כל החוקרים האחרונים אכן מסכימים עם דעתו של אלחריזי.

מנחם חיים שמלצר במבוא לשיריו של יצחק בן אברהם אבן עזרא שיצא לאור על פי כתבי יד, מביא הוכחה לכך מתוך שניים משיריו: יריבוני ואני האיש המביעים את חרטתו של יצחק אב״ע על התאסלמותו.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003–  

עמוד 63

תקנה נב

תקנה משנת התמ״ח [1688]

נגד מותרות בסעודות השמחות

טופס תקנה על רבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים.

מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכננו בענייני המסים ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות עניים ועשירים, ולוקחים ברבית כדי[שלא] לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות, כדי שישוה את עצמו במעשיו גם למושפעים. לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קודם חג השבועות סעודות הנקראים אֵלְכְתָאיֵיבּ, אין לו רשות לעשות כי אם סעודה א׳ בלבד מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל, וכן ג״ב בשום סעודה אחרת לא של חתן ולא של ברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בזה, וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבות ועסאוויי [מתנות כסף ומשלוח מאכלות להורי הכלה.], לא ישלחו בהם תרנגולים ולא בני יונה, אבל לצורך מאכל החתן והכלה בלבד, או שום בעל הבית לצורך ביתו, או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה, ותקנה זו תהיה נוהגת בקהילתנו יצ״ו מהיום ועד תשלום חמש שנים, ואף לאחר כן אין לה היתר כ״א ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל. והפורץ גדר לעבור על תקנה זו, יש רשות ביר הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם. ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו חתמנו אחר שהכרזנו על זה בעישור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פאס יע״א, עכ״ל התקנה.

וחתומים עליה הרבנים המובהקים

מוהר״ר יהודה עוזיאל ומוהר״ר וידאל הצרפתי ומוהר״ר מנחם סירירו וכמה״ר שאול אבן דנאן

וכמה״ר מימון אפלאלו זלה״ה

והכרנו חתימותיהם

ואח״כ חתומים ראשי הקהל הלא הם:

מימון בן דנאן -משה הכהן-ואברהם בן שמול-ויעקב אלבאז-ועובד בן סוסאן-ויהודה בן מכלוף אדהאן- ומשה בן סונבאל-ודוד בן אמוזג-ומשה ביבאס-ושלמה גבאי-ואברהם בר יהודה קבאליירו

כך מצאתי כתוב כמה״ר ידידיה משה מונסונייגו ז״ל.

נאם שלמה אליהו בלא״א

החכם השלם והכולל הדו״מ כמוהר״ר יעקב אבן צור נר״ו.

זה לשון ר׳ יוסף בן נאים בספרו נוהג בחכמה כ״י תחת ידינו ערך 65 : ״במחז״ק פאס יע״א, נוהגים בחג השבועות איזה משפחות שמשיאין בנם קטן כבן שש ושבע שנים בדרך שחוק עם בת קטנה ממשפחה אחרת, ושבעה ימים קודם חג השבועות מקשטים אותם בבגדי צבעונים ורקמה בגדים נאים, ומעבירים בשוקים וברחובות על כתף סבל ומסבבים אותם בבתי קרוביהם ולבסוף מביאים איזה מלמד תינוקות וכותב להם איזה פסוקים כגון מצא אשה מצא טוב וכו ׳ בדבש על הנייר חלק ולוחכים אותם הבן והבת. וזהו הגט שלהם. ובפי ההמון טעם לזה, רמז לנשואי התורה עם ישראל שנשאו אותה בחג השבועות על דרך הכתובה שלומדים בחג השבועות בעת הוצאת התורה״. וראה תקנת קהלת צפרו משנת התצ״ה בו המנהג הזה מתואר במילים אלו: ״וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתינוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל״ (קהלת צפרו כרך ראשון עמוד 78 ). וראה בס׳ אבני שיש ח״א סי׳ נ״ט. וראה מאמר מקיף על הנושא שנכתב על ידי מר רפאל בן שמחון בספרו יהדות מרוקו עמ׳ 153

תקנה נב-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התמ״ח [1688]-נגד מותרות בסעודות השמחות

האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. ׳האל בחסדו הטיב עמך, ילדי׳, סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של אלברט. ׳אתה דתי?׳ ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. ׳אתה יכול להראות לנו את הבית של ג׳ולייט?׳, שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב הוא הרפה ממנו.

מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. ׳אתה עייף?׳ שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, ׳מעט׳, השיב הלה במבוכה. ׳איני מבין מדוע הרופא מבושש׳, רטן האב. ׳הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך׳, מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. ׳יהודי לכל דבר׳, הודה בפני עצמו.

הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג׳ולייט. ׳ילדה יהודייה׳, הרהר, ׳נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה׳, חייך בקורת רוח. הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.

לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. ׳עונש מן השמים׳, הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.

קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבעה צהובה. ׳זה כשר׳, אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. ׳אתה גיבור אלברט׳, החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף. ׳הזדרז׳, האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. ׳תדאג שהילד יגיע לביתן של אורסולה׳, לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.

׳הבה נחפש את ג׳ולייט׳, סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע.

הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. ׳קדימה/ זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו. ׳היי׳ צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. ׳מה אתה עושה כאן?׳, רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.

׳מה שמך נערי׳, שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. ׳חג׳וב׳, השיב בקול חלוש. ׳חג׳וב׳, חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. ׳ובכן נערי׳, פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. ׳אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים׳. ׳אבל אני לא פצוע׳, התריס חג׳וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, ׳אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי׳, הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו. ׳ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום׳, חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג׳וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג׳וב, שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים ׳ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם׳, ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.

הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה ׳מדמואזל קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת׳. ׳ג׳ולייט׳, הבזיק ניחוש במוחו של האב. ׳איפה היא יושבת?׳, דחק בו האב בהתרגשות. חג׳וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו- שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר p מאה דראהם והושיט אותו לחג׳וב, ׳בוא תראה לנו את הנערה׳, דחק בחג׳וב כשהוא לופת את זרועו.

נסים כהן p העשרים ומסעוד איפרגאן p השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם־מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג׳אנט ובגורל משפחתה. ג׳אנט-מזכירתו האישית של מר קוריאט־בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא. אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.

׳הוי, איזה מזל׳, התפעל נסים מן המקריות, ׳הבה נשאל אותה על ג׳אנט׳, הוסיף ואץ אליה. ׳שלום עלמתי׳, ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר p רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה. הוא הניח את ידו על שכמה, ׳את מרשה לנו לעזור לך?׳, פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. ׳מה שמך נערה?׳, טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. ׳הביטי בי הפציר׳, אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.

מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. ׳היא מוכת הלם׳, קרא נסים בהבעת חרדה, ׳שמור עליה׳, הורה למסעוד, ׳אני רץ להזעיק רופא׳. ׳מנין לך שהיא בת ישראל?׳, הקשה הלה. ׳יא חלאס, בחייך׳, דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, ׳לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה ׳רחמנא ליצלן׳, הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.

הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. ׳יושב בסתר עליון…׳ פתח בקריאת ׳מזמור הפגעים׳ כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן החיצוניים יושבת לפניו, ׳רחמנא ליצלף. ׳ברזל ומלח׳, לחש פעמיים. לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, ׳ושעירים ירקדו שם׳. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. ׳יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגדי׳, גער בעצמו. ׳הרי כתוב במפורש, ״לא תעמוד על דם רעך״׳, בקעה תוכחה מקרבו. תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.

הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדס שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. p־רגע כל קרביו פרפרו. ׳יגער השם בשטן׳ לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. ׳שמא דאל שדי עלך׳, דובבו שפתיו כדי להרגיעה. ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על ׳אבא, על אימא׳, ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.

עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת ׳שמע׳, ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. ׳כ)וו10>-5ן1> 16־1׳, הבהילה אותו קריאה מאחור. אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.

׳מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?׳, שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום. אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, ׳מה שמך עלמתי היפה?׳, ׳ג׳ולייט׳, השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, ׳ברוך עוקר עבודה זרה׳, וירק בחשאי.

האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג׳ולייט לכשימצאה. ׳יש לי בשורה משמחת בשבילך׳, לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. ׳אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם׳, הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה. ׳מהי׳ ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. ׳אלברט חי?, איפה הוא?׳, הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. ׳במקום בטוח׳, השיב האב בניחותא. ׳אלוהים אדירים׳, קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. ׳אדוני׳, פנתה כיהודייה לאב בכינוי אדון, ׳אני משתוקקת מאד לראות את אלברט׳, הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. ׳גם הוא משתוקק לראותך׳, ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.

היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה. היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. ׳מדוע לא הרשו לך לנשקם?׳ התעניין האב. ׳כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית׳, השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.

׳נערה נבונה מאד׳, הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג׳ולייט מחזות בלתי נעימים. ׳תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה׳, פנה לג׳ולייט. וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. ׳הוא עדיין לא הגיע׳, לחש באוזנו של האב. ׳אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס׳, החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג׳ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.

אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. ׳אתם לא תיקחו אותה׳, שאג בערבית יהודית. ׳סלק מכאן את הכסיל הזה׳, ביקש האב מאנטואן. ׳זוז מכאן׳, אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני ׳המושיעים׳ נטלו את ג׳ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.

עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. ׳הכומר, ימח שמו, לקח את ג׳ולייט׳, נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. ׳רוצו מהר׳, צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, ׳הצילו אותה׳, ׳הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…׳, לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי- סכין ארוכת להב. ׳קדימה׳, זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה…

כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג׳אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט־השוכבת קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק. ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד׳ כמועמדים לעלייה לארץ.

כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג׳ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.

הד מאד- רעידת האדמה באגדיר- דן מנור- 3/3

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

שיעור עצום מבין המוסלמים עסק בחקלאות,  לפי נתוני מפקד 1947, ששימש סקר של אנשי הג׳וינט בשנת 1951, לא פחות מ-72 אחוז מן המפרנסים המוסלמים המקומיים היו חקלאים.

אצל המתיישבים הזרים, לעומת זאת, בלטו העיסוק במלאכה ובתעשייה (31 אחוז), וכן בפקידות (29 אחוז). אצל המוסלמים והיהודים המקומיים נע שיעור העוסקים בפקידות בין שני אחוזים לארבעה, נתון המלמד על משקל המתיישבים הזרים במנגנוני הממשל והעסקים המודרניים.

מן הטבלה מתברר כי אצל היהודים בלט שיעור המתפרנסים ממסחר (קרוב לחמישים אחוז) ואחריו שיעור המתפרנסים ממלאכה (כ־38 אחוז); אלה היו שני תחומי העיסוק העיקריים של המפרנסים היהודים. כשליש מן היהודים התגורר עדיין ביישובים כפריים, אך שיעור החקלאים ביניהם היה קטן, גס אם לא אפסי. הוא עלה על זה של הפקידים – קטגוריה שנכללו בה גם כל ״כלי הקודש״ של הקהילות.

לפי הנתונים ייצגו המפרנסים פחות משליש מן האוכלוסייה היהודית(לפי מפקד 1947 מנו היהודים כ־ססס,200 נפש), שיעור גבוה במעט מזה שאצל המוסלמים. שאלה שעניינה את עורכי הסקר של הג׳וינט הייתה אחוז הילדים בין המפרנסים. לפי האומדן היו כ־338 מכל 1,000 יהודים מתחת לגיל 15, ו־80 בלבד מעל לגיל 60. לפיכך העריכו כי שיעור המבוגרים בני 15- 60 הוא 582 ל־1,000, מתוכם כ־290 גברים. מהערכות אלה התברר כי ילדים רבים מתחת לגיל 15 עבדו. שיעור המפרנסים הגבוה וחלקם הגדול יחסית של הילדים בקרבם מעידים על מצבן הכלכלי של המשפחות היהודיות: כדי להתפרנס נדרשה המשפחה לאמץ את כל כוחותיה ולרתום לעתים קרובות גם את הילדים, וכך נפגעו

סיכוייהם להיחלץ ממעגל העוני.

בתנאי התחרות החדשים, רק חינוך והכשרה מקצועית לנוער עשויים היו להבטיח את העתיד. הג׳וינט פתח את סקירתו בהתייחסות לממדי החדירה של רשת כי״ח לאוכלוסייה היהודית. הוא העריך כי רק כחמישים אחוז מן הילדים מקבלים חינוך מודרני כזה. עורכי הסקר היו מודעים לכך שהחינוך מעניק ליהודים יתרון יחסי על פני המוסלמים במשק המתפתח, ואולם הם טענו שגם המוסלמים אינם קופאים על שמריהם, והיהודים עלולים לאבד את יתרונם תוך פרק זמן קצר. הם הצביעו על כך שצעירים מוסלמים במרוקו ובתוניסיה החלו מתחרים ביהודים במסחר בתוך המלאח עצמו, ומעת לעת נאלצו יהודים לעזוב את מלאכתם בעיר או בכפר ולמצוא פרנסה עונתית בתחום אחר.

המסחר

המסחר היה העיסוק העיקרי של היהודים. בכך דמו יהודי מרוקו לשאר יהודי העולם.

היה זה גם התחום שבו הריבוד החברתי היה הגדול ביותר. החברות המסחריות הגדולות של מרוקו היו כמובן חברות צרפתיות. תהליך ההשתלטות של האירופים על סחר החוץ של הארץ החל עוד במאה התשע־עשרה, ובין החברות האירופיות שתקעו אז יתד בתחום זה היו אחדות בבעלותם של יהודים זרים. כמה משפחות יהודיות מרוקאיות הצליחו לקבל במאה התשע־עשרה אזרחות או חסות זרה, ושלחו את בניהן להקים סניפי מסחר בארצות המערב, ובדרך זו תפסו גם הן מקום בסחר הבין־לאומי של מרוקו. דא עקא, אחרי הכיבוש הצרפתי החזירו הצרפתים את כל בעלי החסות הזרה, למעט האמריקאית, למעמד של ילידים נתיני הסולטאן. התוצאה הייתה שינוי במעמדם הכלכלי וביכולתם להתמודד עם בעלי המעמד האירופי בשוק המסחרי. היבואנים והיצואנים היהודים הגדולים נמנו אפוא עם היהודים בעלי המעמד האירופי מבחינה משפטית; אחדים מהם היו ממוצא מרוקאי.

מתברר, אם כן, כי לקיומו של שסע בתוך האוכלוסייה היהודית בין בעלי מעמד אירופי לבעלי מעמד ילידי מבחינה משפטית היו השלכות כלכליות ריבודיות ברורות. מחברי הדו״ח של הג׳וינט על יהודי מרוקו אחרי המלחמה ציינו כי בתעשייה ובייצור הרהיטים והשימורים שולטים היהודים הזרים, שאינם ממוצא מרוקאי. הם היו גם הרוב הגדול בשורות היהודים בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, רוקחים, רופאי שיניים, עורכי דין, שופטים, אדריכלים, מהנדסים ועוד. מדובר בענפים ובמקצועות שדרשו הכשרה מדעית או טכנולוגית גבוהה.

יהודים מרוקאים שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו למדרג המסחרי החל בדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים אלה תחנות מכירה במרכזים המינהליים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך הם, וכן סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, דחקו את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.

המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסה להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר; החל בבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וכלה בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים ונושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר, ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים אלה, מן הסוג הישן, לא זו בלבד שהיה עליהם לנסות להוציא את פרנסתם מן השוק הילידי העני, אלא הם נאלצו גם להתגונן מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה עוד ועוד נתחים מידיהם, ולהתמודד עם התחרות החדשה מצדם של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו לעיסוקים יהודיים מסורתיים.

כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים, גם מן הבתים העניים ביותר, את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. צעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא הצטרפו לפרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים ומהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל.

ואולם בעלי יכולת ויזמה יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה, כפקידים בכירים וכמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות. אחדים מהם פתחו עסקים מודרניים, ומעטים נקלטו אף בפקידות הממשלתית הגבוהה.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ

עמוד 65

אביזרי הברית: כיסא אליהו, מטה אליהו, כלי המוהל

בכל קהילות ישראל מקובל להציב בחדר ברית המילה כיסא הנקרא על שמו של אליהו הנביא, בין אם הטקס נערך בבית ובין אם בבית הכנסת. נוכחותו של כיסא לכבוד אליהו בחדר הברית אינה ידועה מן העת העתיקה, והיא מהכרת לראשונה בקובץ המדרשים פרקי דרבי אליעזר, המשקף את המנהגים בארץ ישראל בראשית תקופת הגאונים.

המדרש מספר, כי אליהו שיצא למדבר לאחר שהרג את נביאי הבעל התלונן לפני הקב" ה, ״קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט, יד). אליהו התכוון לומר בכך שבני ישראל זנחו את מצוות הברית, הלוא היא ברית המילה. על כך ענה לו הקב" ה: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך"; ועל מנת שהנביא ייווכח כי אכן עם ישראל מקיים את ברית המילה, "התקינו חכמים להיות עושים מושב כבוד למלאך הברית שנקרא אליהו זכור לטוב…״(פרקי דרבי אליעזר, פרק כח). הכינוי ״מלאך הברית" לאליהו מבוסס על קישור בין שני פסוקים(מלאכי ג, א; כג), ובהקשר המדרשי, גם כאן הכוונה היא לברית המילה. לא ייפלא, שנביא אשר עלה בסערה השמימה יכול לחזור ולהופיע בינינו. במהלך הדורות נעשה אליהו בראייה היהודית העממית לדמות חביבה ונערצת, המופיעה לא רק בברית המילה, אלא גם בליל הסדר, במוצאי שבת או כעשירי למניין, וכן נכונה לעזור בשעת צרה, למשל בהבאת צורכי החג למשפחות עניות.

קשה לדעת אם מלכתחילה היו שני כיסאות נפרדים: לאליהו הנביא ולסנדק עם התינוק. אחד ממוהלי אשכנז בימי הביניים, רבי יעקב הגוזר(המחצית הראשונה של המאה השלוש־עשרה), מזכיר במפורש בחיבורו כללי המילה (מהדורת גלאסבערג, ברלין תרנ״ב, עמי 59): ״ ומתקנים שני קתדראות ועליהם שני כרי פסים, ופורסים עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להדור מצוה. הא[חד] צריך לבעל ברית שישב, והב' לשם אליהו הנביא ז״ל הבא שמה ויושב ורואה בקיום המילה ומעיד עליה״. ואכן, ברבות מקהילות אשכנז בתקופה מאוחרת יותר נעשה הכיסא בצורת ספסל בעל שני מושבים, שעל אחד מהם ישב הסנדק והשני נותר פנוי.

פרקי דרבי אליעזר

ספר אגדה מן המאה השמינית לספירה. ככל הנראה, נכתב או נערך בארץ ישראל לאחר הכיבוש המוסלמי. הספר נקרא על שם הסיפור הראשון בקובץ, ובו ״מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס״. לאחר הסיפור הזה מובאות אגדות בסדר כרונולוגי, העוסקות בתולדות העולם ועם ישראל מבריאת העולם ועד הנדודים במדבר. הספר לא השתמר בשלמותו. יש בו 54 פרקים, והוא מצטט אמירות בשם התנאים. לספר חותם אישי מובהק. הסופר השתמש בהרבה מקורות יהודיים שנכתבו לפניו: התלמוד, מדרשי אגדה, תרגומי המקרא, והוא הושפע רבות מהספרות החיצונית והאפוקליפטית. כן יש בו אגדות ערביות וסיפורים על הכ׳ליפות האומיית, שהסופר מייחל לנפילתה.

אליהו הנביא

נביא בישראל בימי אחאב ובנו אחזיהו(המאה התשיעית לפני הספירה). ידוע במסירותו הדתית ובקנאותו לדת. על־פי הכתוב אליהו לא מת, אלא עלה בסערת אש השמימה (מלכים ב׳ ב). אליהו הנביא זכה למעמד־על במסורת ובפולקלור היהודיים. בספרות האגדה מוצאים אותו יורד מן השמים כדי לסייע לחכמים במציאת פתרון לשאלה כלשהי, או עומד ליד מיטתם של צדיקים בעת פטירתם. לפי המסורת העממית הוא מופיע במוצאי שבתות ובליל הסדר בבתיהם של מי עם ישראל. בסיפורי עם הוא מופיע כלוחם למען העניים והמדוכאים, והוא מתואר כמי שמגן על תינוקות בחודש הראשון להיוולדם. במסורת היהודית מושרשת האמונה שאליהו יופיע ויבשר על בואו של המשיח, וזאת על סמך הפסוק, ״הנה אנכי שלם לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא״(מלאכי ג, כג).

למעלה: כיסא אליהו, עץ מעוטר לוחות כסף ועליהם הקדשות, קזבלנקה, מרוקו, 1954

מימין: לוח מעוטר לכיסא אליהו, טנג׳יר, מרוקו, 1891

משמאל: כיסא אליהו קטן מבית הכנסת הירושלמי של יוצאי דיארבכר שבכורדיסתאן התורכית, המחצית השנייה של המאה העשרים

בקהילות ספרד והמזרח בדורות האחרונים רווחו מנהגים שונים. בקהילות אחדות אכן הייתה הפרדה ברורה בין שני הכיסאות. בין הספרדים ומרבית יהודי איטליה, וכן גם בקרב אחדות מהקהילות במזרח, השתמשו בדרך כלל בשני כיסאות גדולים: האחד לאליהו והאחר לסנדק. באיטליה נוצרו לעתים שני הכיסאות כצמד מושבים, שלעתים היו זהים ולעתים בעלי הבדלים פונקציונליים. כיסא הסנדק היה בדרך כלל כיסא גבוה, שלעתים עוטר בכתובת הקשורה לברית מילה, והייתה עשויה לציין את התורם ושנת התרומה; ואילו בן זוגו היה כיסא פשוט יותר, אותו כיסו ביריעות מרוקמות מבית הכנסת.

באימפריה העותימאנית היה כיסא הסנדק גבוה ומעוטר (סִיָאה פָארָה סִירְקוּנסִיר), ואילו כיסא אליהו היה כיסא פשוט שהובא מבית הכנסת, ובין קישוטיו היה (באזמיר) נר שהודלק בידי אבי הנימול. באלגייריה כיסא אליהו היה גדול, ועליו הדליקו נשים נרות שמן, אשר אחד מהם דלק על הכיסא עד טקס ברית המילה. באפגניסתאן, שגם בה נהגו שני כיסאות גדולים, דווקא כיסא אליהו היה מפואר ומהודר יותר.

בקהילות אחרות, למשל במרוקו, אוחד כיסא אליהו עם כיסא הסנדק. בקרב יהודי רומא השתמשו רק בכיסא לאליהו הנביא, אותו הציבו באורח סמלי על במה מוגבהת (כמתואר בלוח משנת 1855 של חברת ״בעלי ברית״). שני הסנדקים המשמשים ברומא בברית אוחזים את הנימול ברגליו בזמן הטקס, נשענים או יושבים על שולחן, ולפיכך אינם זקוקים למושבים מיוחדים. באיטליה ובמקומות אחדים במרוקו הספרדית נהגו לתלות מעל לכיסא היחיד לוח מעוטר ועליו הכתובת, "זה כיסא אליהו הנביא ז״ל{= זכור לטוב]״, מלווה בהשבעות ובפסוקים נוספים.

בקהילות אחדות בארצות האסלאם הועידו לאליהו מעין כיסא צעצוע, קטן וסמלי, אשר ניצב לעתים ליד כיסא הסנדק. כיסאות אליהו קטנים מוכרים בקהילות הידועות כמשמרות מסורות קדומות, ובעיקר תימן, דרום תוניסיה(ובכלל זה האי גירבה) וכורדיסתאן. באחדים ממקומות אלה, כגון בכורדיסתאן ובדרום תוניסיה, היה לסנדק כיסא גדול יותר או שולחן מוגבה, ואילו בתימן לא היה כל כיסא נוסף, והסנדק פשוט ישב על כר המונח על הרצפה. בדרום תוניסיה נתלה כיסא אליהו קטן בחדר היולדת עוד בלילה שלפני הברית, וכמו בקהילות אחרות הניחו עליו ספרי קודש, ובעיקר את ספר הזוהר, ומתחתיו הבעירו קטורת. יהודי תוניסיה נהגו לתלות לשם ברכה כיסא אליהו קטן, שעליו פרושה טלית, גם בסוכה במשך כל ימי החג. כיסאות אליהו קטנים שמורים גם בשני בתי כנסת מהמאה השמונה־ עשרה בפרובאנס שבדרום צרפת, וככל הנראה גם שם הם משקפים מנהג קדום.

באפגניסתאן ובבוכרה נהגו להכין מקל מיוחד, הוא ״מטה אליהו", שלפי המסורת העממית נשען עליו הנביא במסעותיו מברית לברית. מטה זה היה בדרך כלל מוט עץ גלילי שבראשו גולה, ועליו מצוירים קישוטים, או שחלקו העליון היה מצופה בלוחיות כסף מעוטרות. בזמן הברית הוצב המטה שעון על כיסא אליהו, לצד כיסא הסנדק. כשלא היה בשימוש הונח המטה בנרתיק בד, שנשמר בתוך (או לצד) ההיכל בבית הכנסת. למטה ייחסו סגולות מרפא שונות, הקושרות אותו לתיאורי הנסים של אליהו ואלישע, שבהם נזכר לעתים מטהו (משענתו) של הנביא.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה —כסא של אליהו הנביא

עמוד 63

זו הפניה שלי אל המחבר סימו וולד רבי מכלוף

לסימו וולד רבי מכלוף שלומות.

סיפוריך המופלאים שמורים עמי ומעיין בהם לעתים.

אני מבקש את רשותך להעתיקם כמות שהם ובשמך כמובן, לאתרים אחרים בהם אני פעיל.

מיותר לציין שאלו אתרים של תרבות מרוקו.

שבת שלום וולד רבי מכלוף.

אלי פילו

הנה כי כן הגיע זמנם של הסיפורים של איש יקר וותיק מאתר קוסקוס, אשר היטיב לתאר את מעלליה של פרחה…רבותי פשוט להתענג על העבר הלא כל כך רחוק……אני בקשר עם האיש, שלא הכרתי עד שהוא פנה אלי הוא בעצמו….

וזו תשובתו של במחבר…..

אלי פילו יקירי

לכבוד הוא לי …אתה יכול להעתיק את הספורים ולשבצם באתרים אחרים

והכל כמובן יעלה לך בצלחת מרק "טייפור דלחרירה"….חחח

שיהיה כל טוב והאמת שיש עוד כמה ספורים בדרך ורק צריך קצת זמן כדי לכתוב אותם כאן

מקווה שנמצא את הזמן…

סימו וולד רבי מכלוף…

רק ספר לי בבקשה לאן אתה מעתיק  אני רוצה גם להכנס לשם…
יש לציין שמחבר הסיפורים האלה, לא רוצה בשום אופן להזדהות בשמו הפרטי, ואני מכבד את רצונו…
כל החומר שאביא לכאן, פורסם כבר באתר "קוסקוס" המיתולוגי, חלוץ וראשון האתרים בשפה המרוקאית יהודית, והיסטוריה של יהדות מרוקו

חברים וחברות מה שלומכם חביביי חזרתי אחרי תקופה ארוכה של מעצר ממושך והכל בגלל …פרחה כמובן הַמְזג'וֹבַּה שכנעתי אותה לפני פורים לנקות את התריסים כי פסח כבר בדרך….

ואנחנו גרים כידוע בקומה 8 , לפני שהתחילה לנקות דברנו על הילדים ועל כך שאנחנו כבר מבוגרים אמרתי לה אני כל מה שיש לי אני נותן לילדים מהאשה הראשונה רק שמעה את זה התחילה לצעוק ולקלל ואני רק רציתי לתת לה  כוס מים שתתרגע…

 איך שאני מגיש לה את המים החלקתי ובלי כוונה דחפתי אותה מהחלון  ווּעְלִּיָיה פרחה נפלה מהקומה ה-8 אני איך שאני בוכה על התריס שנשבררר נכנס לְפּוֹליִסססס אדוני אתה עצור

שאלתי על מה עוצרים אותי? אמר שאני זרקתי זבל לרחוב מקומה 8 אני סימו בן יעיש זרקתי זבל מקומה 8 איך שאנחנו יורדים במדרגות מי עולה? פרחה למְזג'וֹבַּה והיא צועקת זוזו אני יהרוג אותו. זוזו ואני מזה תְחְ'לַעְת.. חיבקתי את השוטר רק שלא תרביץ לי.

בְּנְת לְחְרַימִיָיה לא קרה לה כלום ווּעְלִּיָיה השוטר שאל רוצה מעצר עניתי מותק מוכן גם לכלא רק קח אותי מפרחה

פרחה שנולדה ב1918 בעיירה טרודנט במרוקו הגיע לגיל מבוגר והיא בת 119 לא רשמי, למה לפי הסיפורים שלה היא בת 170… נולדה לפני כולם והכי כואב שגם  כל החברות שלה והנכדים מתו ורק היא נשארררה קלטסחחה…

בקיצור קראו לה לשחרר אותי בערבות  אמרה להם לא חותמת הְנַּנק יִבְּקָּא… לא רצתה שאני ילכלך לה את הבית… שנה שעברה אכלה 2.5 קילו של חרוסת כל החרוסת של הבית כנסת ששמרתי בבית. ואין לה לא סכרת ולא לחץ דם ולא כלום, חייה רעה אמרתי לה השבוע ראית מזל השכנה,וחווה הרומניה נפטרו חבל כל הטובות הולכות ורק את נשארת….

מה אני יגיד לכם עכשיו אני מחפש מקום לעשות בו את החג אולי נְמְשִׁי עֵנְד חְח'ת מַמַה דיִ שַׂכְּנַה פְבאר שבע… אם אתם מכירים אולי… קוראים לה ימנה בנת תמו נולדה בשנת 1911 יש לה כתם שחור לבן על הגב…. תעזרו לי בחייכם תעזרוווו אני בזזזזז"וווווו

ובהזדמנות זו : למסירה לבית חם ואוהב חתול גדול העונה לשם פרחה מתאים לבית שיש בו זקנים בני 120 לפחות,נוחה, והכי חשוב יודעת לנקות חלונות בלי למות…..

תמשיכו לעקוב אחרי מעללי פרחה מבטיח להמשיך לעדכן סימו

מסיפורי סימו וולד רבי מכלוף

במקהלת בית הכנסת האלג'רי    Le temple algerien(סלאת אל אוהראניין)

 היינו מופיעים באירועים כמו חגים ולרוב חתונות  לטכס הכתובה בלבד , המורה  אדון בנג'ו ניגן על העוגב כמו בכנסיה .המקהלה בה הייתי חבר שרה בקולות בנים בנות והיינו לבושים כמו כמרים ,שמלה מקטיפה כחולה עם כובע פונפון .

קְבְּל מְל עְרְס פְסּלָא יִקְראֻו אְל כְּתֻובָּה             לפני החתונה בבית כנסת קוראים בכתובה

מְל פִּיאנוֹ יְתְסְמָע  מְן אְל בָּלְכּון בָּרֻוך הָבָּא      מן העוגב שבמרפסת ישמע ברוך הבא

אְנאָס אִיעְתִיאֻו תְרֻומָה פְסְלָּא מְתֻוובָּא           אנשים יתנו תרומה בסל מהודר

דְרָאגֵ'ה פְל כּוֹרנֵט אֻול פְלִיסָאת דְל מְחְבָּא        סוכריות דראג'ה בקורנת וכסף של אהבה.

בזמן הטקס של אחד החתונות ,הודיעו לנו שהמלך מת , והיינו צריכים לחזור הביתה מפחד שמה הקיצוניים יבצעו משהו נגד היהודים.

פְחָאל פָּאפָּאזְ מְלָאבְסִין פְסְלָאת  אֻואֵהְּרָאן             כמו כמרים היינו לבושים בבית כנסת האלג'ראי.

מסייה בנג'ו פל פיאנו לבנאת איג'ינאו סופראן.          אדון בנג'ו בעוגב והבנות שרות בקול סופרן.

אִיתְלְע שְף יִסְכְּתְנָא אִיקֻול מָאת אְסְלְטָאן                   עלה האחראי השתיק אותנו ואמר מת המלך.

כְּל אֻואָחְד זְרָא אְל דָארוֹ מָכָּאִין אָמָאן.                    כל אחד רץ לביתו אין אמונה.

בית הכנסת  (סלאת בן הרוש) שייכת למר בן הרוש, בשם נעים זמירות ,היינו פזורים בקבוצות בבתי כנסת גדולים בערבי שישי ,שבתות בוקר וחגים.

בשבתות אחרי מנחה ,היינו נפגשים במן מועדון בו היינו מבלים לאחר התפילה ושתיית תה עם בגט וקונפיטורה, משחקים עם החברה לאחר ישיבה עם "הבוס"

מדי פעם קפצנו לאם הבנים שנמצא כמאה מטר מאיתנו, שם היינו שרים עם החסידים.

נָעִים זְמִירוֹת פְסְּלָא דִי בֵּן הָרֻוש               נעים זמירות בבית כנסת בן הרוש

אִיעְלְמֻנָא אְל פִּיוּטִים  מוֹרֵה אָזֻואֵלוֹס         מלמד אותנו פיוטים אדון אזואלוס

אְנְתְפְרְקוֹ אְל סְלָאֻואָת בְּלָא פְלֻוס               מתחלקים לבתי כנסת בלי כסף

לְעִיאָד אוֹל פְרָאח בְּלְ כּוֹמְפְּלֵה מְלְבֻוש        בחגים ושמחות בחליפה לבוש

עייש דוד

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

בנו של יוסף מויאל – דוד מויאל: נולד ב-1880 ביפו ולמד בבתי ספר בעיר, ולאחר מכן בקולג׳ ובאוניברסיטה האמריקנית בבירות. הוסמך לעורך דין בגיל 24 ובשובו לארץ היה עורך הדין היהודי הראשון שהופיע בפני בתי הדין העות׳מאניים. היה בידידות עם השלטונות האזרחיים והצבאיים הטורקיים (בזמן מלחמת העולם הראשונה), ומשום כך הורשה להישאר ביפו לאחר הגירוש ב־1917.

דוד מויאל היה אחד מראשי גואלי הקרקע בארץ. רכש חלקות גדולות בתל-אביב וסביבתה, שאפשרו את הרחבת השטח הבנוי. התמחה גם בחקלאות והייתה לו חווה חקלאית בנס ציונה, שבה ערך ניסיונות לטיפוח זנים. נמנה עם צירי אסיפת הנבחרים הראשונה מטעם הספרדים. כל חייו פעל לקירוב בין שני העמים, היהודי והערבי, בארץ.

שלום מויאל

אחיו של אברהם מויאל, שסייע לו בשליחותו הציבורית. עסק בנטיעת פרדסים ביפו ואף הרחק ממנה. כן היה ממניחי היסוד לבית העלמין של תל-אביב (לימים ברחוב טרומפלדור) ולבית הכנסת הספרדי ״אוהל מועד״.

שמואל מויאל

בנו היחיד של אברהם מויאל, לצד שש בנות. הוא היה איש עסקים ביפו ומחוצה לה ובין מפעליו הנודעים, יחד עם אחרים כמו שמעון רוקח ופרץ פסקל (שניהם קרובי משפחתו), מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום ולייב לוי, היה נטיעת ״פרדס בהריה״, הפרדס הגדול ביותר בארץ בזמנו – בשטח שבין פתח־תקווה להוד השרון בימינו. הפרדס בעל 600 הדונמים עובד בשיטות המתקדמות ביותר, ורבים מחלוצי היישוב הודרכו בו בעבודה חקלאית.

בנו של שמואל מויאל – אהרון מויאל: נולד ב־1914. בוגר גימנסיה הרצליה ואוניברסיטת לונדון (משפטים). שימש בתור קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה תובע כללי בחיל האוויר, ומאוחר יותר ־ הפרקליט הצבאי הראשי בצה״ל. השתחרר מצה״ל ב-1952. לאחר מכן היה מנכ״ל משרד הפנים.

יוסף אליהו שלוש

בן למשפחת שלוש הנודעת, שהייתה מחלוצות היישוב היהודי ביפו, עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19. לפי המסורת המשפחתית הוא נקרא בשני שמות לזכרם של שניים מאחיו שלא הכיר, שטבעו בעת שהוריו הגיעו לחוף הארץ בסירה שנטרפה. הוא נשא לאישה בשנת 1887 את פרחה-שמחה מויאל, בתם של אברהם מויאל ורעייתו אסתר.

שלוש נולד ביפו ב-1870 והיה מנעוריו איש עסקים ואיש ציבור. עמד בראש המפעל המשפחתי לייצור מוצרי אבן ומלט ונחשב לבונה הראשון והחשוב ביותר של תל-אביב. הוא ורעייתו אסתר נמנו עם 60 המשפחות המייסדות של אחוזת בית. כקבלן גדול בתקופתו בנה שלוש את רוב בתיה הראשונים של השכונה.

יוסף אליהו שלוש שנשא לאישה את פרחה, בתו של אברהם מויאל היה איש רב פעלים ביפו ובתל אביב. בין השאר הוא היה הקבלן שהקים את רוב בתיה של שכונת אחוזת בית, כפי שיכולה להעיד המודעה. ראוי לשים לב שעבודת ילדים הייתה בעת ההיא מקובלת.

כשנה לאחר מותו של אברהם מויאל, שודכה לו בתו, פרחה, לאישה. סיפור ההיכרות שלהם, השידוך והאירוסין, ראוי לפירוט מלא, כפי שעשה יוסף אליהו שלוש בספרו סיפור חיי. שלוש נשלח ללמוד בבית הספר היהודי"תפארת ישראל״ בבירות. את דרכו לשם עשה באונייה, יחד עם יוסף מויאל(אחי אברהם) ושני בניו, שאף הם התעתדו ללמוד באותו בית ספר. כמה חודשים לאחר מכן, בשובו לבית משפחתו ביפו לחופשה, הוצע לו שידוך. וכך מתחיל סיפור התקשרותו למשפחת מויאל: ״באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים, הרב משה מלכה, בסועדנו את ארוחת הצהריים, היללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב, בשמעו את דברי התהילה, חייך ואמר: ׳הגיעה השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים^,. הורי נתנו את הסכמתם והתחילו לשוחח ביניהם בקטעי מילים שלא יכולתי לתפוס את משמעותם. אחר הצהריים, בשעה חמש לפנות ערב, בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי כי מדברים אודותי ושכולם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.

״כשנכנסתי לחדרי ועיינתי בספר ניגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באומרה לי: 'החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פרחה, בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך^,. הקשבתי לדבריה ולא ידעתי מה להשיב על דבריה, כי נאלמתי דומיה והדיבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי. כשעזבתני אמי נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא. רק בן שבע עשרה אנוכי, התחלתי זה עתה ללמוד, וכבר מדברים הורי ברצינות על שידוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בענייני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. בזמן ההוא נערים גדולים ממני לא העזו לדבר עם הוריהם בדבר נישואין, אלא סמכו עליהם… ״עלי להתוודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה עצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. מצד שני הייתה תשוקתי גדולה לגמור את לימודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימה. ״בליל שבת, כשהיינו מסובים כולם ליד השולחן ואחרי שקידשנו את היין, פנה אלי הרב מלכה שסעד אתנו בדברים האלה: 'הנה בחרתי לך כלה חרוצה, יפהפיה והגונה. בת גדולים וטובים, פרחה אל-עזיזה [היקרה], שהנך בוודאי מכיר אותה'. האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כיסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי כי על פי דרישת הורי בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעה את שביעות רצונה לשידוך וקבעו אל ליל האירוסין למוצאי שבת… ״בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. כשנכנסתי לבית רעד וחלחלה היו בכל גופי וסמרמורת באיברי. התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים. גופי רעד וידי היו רטובות וקרות.

״האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, אולם לנו לא הורשה לא רק מגע, אלא גם דיבורים. כל היחסים שביני לבין כלתי הסתכמו רק בראייה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני סמקו מבושה ומרגש…"

יוסף אליהו חזר להמשך לימודיו בבירות, ולאחר חצי שנה הועמדה החופה. במשך כל אותה תקופה לא זכה לשוחח עם כלתו אפילו פעם אחת. בהיותו ביפו ארב לה ברחוב כדי להביט בה בלי שתרגיש.

החתונה נערכה ברוב עם בחג הסוכות, והייתה סיבה נוספת לשמוח: משפחת שלוש עברה לביתה החדש ״מחוץ לעיר״, בשכונה החדשה נווה צדק. אליה הביא החתן בן ה־17 את כלתו בת ה-15, והם היו נשואים באושר ובעושר כמעט 50 שנה, עד פטירתם של בני הזוג – תחילה האישה, ולאחר מכן הבעל, בשנת 1934.

שלוש היה מראשי הציבור בתל-אביב הנבנית, אך שמר על קשריו עם יפו שבה התנהלו עסקיו המסועפים ובמשך שנים היה חבר מועצת העיר. פעמים לא מעטות חילץ את עיריית יפו מתסבוכות שונות. כך היה גם ב-1923, עת הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה שלו בארץ, בתל-אביב. יפו הייתה בזמן ההוא העיר הגדולה ותל-אביב רק שכונה צפונית שלה, שהייתה לה עצמאות עירונית חלקית.

בעוד שהתל-אביבים נהנו מיתרונות החשמל, סירבה עיריית יפו להתחבר ל״חשמל היהודי״. על הסירוב הזה הצליח שלוש להתגבר בדרך מקורית: הוא העביר תזכיר לראש העירייה, עאצם ביי, שבו הוכיח בעזרת נתונים מפורטים כמה מפסידה העיר יפו בגלל אי שימוש בחשמל. ״הסברתי את יתרון האור על החושך ועמדתי על הגניבות הנעשות בחשכת הלילה״. הוקמה ועדה של שלושה – עלי מוסתקים המוסלמי, מסעוד סייג הנוצרי ויוסף אליהו שלוש היהודי, והיא החליטה לקבל את הצעתו של רוטנברג ״להאיר את יפר׳ מטעמים כלכליים בלבד. ראש העירייה יצא לחופשה, וסגנו חתם על ההסכם עם חברת החשמל. לאחר מכן טען עאצם ביי שלא ידע שסגנו חתם…

יוסף אליהו שלוש פעל כל חייו לקירוב בין ערבים ליהודים. הוא עשה מאמצים להוכיח לערבים כי אין סתירה בין התפתחות וגידול של היישוב היהודי לבין השאיפות של הערבים.

שלוש נפטר בתל־אביב באב תרצ״ד (יולי 1934), שלושה חודשים לאחר פטירת רעייתו פרחה-שמחה. הם הותירו אחריהם שישה בנים ובת אחת: משה, מאיר, אבנר, צדוק, הלל, יהודית ויורם.

משה שלוש התפרסם מאוד בשלהי 1936, כשנבחר לראש עיריית תל-אביב לאחר מות מאיר דיזנגוף. בעקבות מאבק ממושך בין השמאל לימין במועצת העירייה (שלוש היה מועמד השמאל והמרכז), התערב הנציב העליון הבריטי וקבע כי סגן ראש העירייה הקודם, ישראל רוקח, הוא שיהיה ראש העירייה. משה שלוש זכה להיות ראש עיריית תל-אביב במשך עשרה ימים…

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- בני משפחת מויאל בהמשך הדרך