מורשת יהדות מרוקו

באוגוסט התכנסו בפריס אנשי הסוכנות ואנשים אחרים מהיישוב ומן התנועה הציונית כדי לדון במצב שלאחר 'השבת השחורה'. כוונתם הייתה לאמץ את תכנית פיל המתוקנת ולהביאה לפני האמריקאים. ב 4- באוקטובר תמך נשיא ארצות הברית טרומן  1972-1884 בתכנית החלוקה והסתלק מ'תכנית מוריסון- גריידי'. תמיכתו של טרומן הייתה מכה קשה למדיניות בריטניה בארץ ישראל וציון דרך להעברת שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות. הנהגת היישוב המשיכה במאבקה בשחרור מעפילים ממחנות מעצר, בהעפלה בלתי לגאלית וביישוב הארץ. בשלהי ינואר 1947 חודשה 'ועידת לונדון'. באופן בלתי רשמי הצטרפה הסוכנות בראשות בן-גוריון לדרישה להפוך את ארץ ישראל כולה למדינה יהודית. הבריטים ניסו להציג את תכנית שר החוץ של בריטניה ארנסט בווין  1951-1881  שלא הייתה מקובלת לא על היהודים ולא על הערבים. בווין הודה בכישלונו והודיע ב 18- בפברואר על העברת בעיית ארץ ישראל לאו"ם.

 

ב 28- באפריל התכנס מושב מיוחד של עצרת האו"ם, והוחלט בו על הקמת ועדה מיוחדת לארץ ישראל – United Nations Special Committee on Palestine – UNSCOP   לאחר ביקור הוועדה במחנות העקורים והתרשמותה ממצבם החליטו רוב חבריה לתמוך בהקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית ובשמירה על האחדות הכלכלית בארץ. הוועדה קבעה תקופת מעבר של שנתיים עד להקמת המדינות העצמאיות והמליצה לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל. ב 26- בספטמבר הודיע שר המושבות של בריטניה על נכונות מצד ממשלתו לעזוב את הארץ. בכ"ט בנובמבר 1947 נערכה הצבעה באו"ם בדבר גורל הארץ, והוכרע בעד הקמת המדינה היהודית. 33 תמכו, 13 התנגדו ו 10- נמנעו.

 

ואולם היישוב לא ראה בהכרעה שנפלה באו"ם הכרעה סופית. עתה נפסק העימות עם הבריטים ונפתח עימות עם ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב השכנות. היישוב החל לארגן מחדש את המטה הכללי. בראשית1948  עוצבה 'תכנית יהושע' למקרה של פלישת צבאות ערב, אך היא נדחתה, ובמקומה גובשה 'תכנית ד', שנועדה להשתלט על שטח המדינה היהודית ולהגן על גבולותיה, לתקוף בסיסי אויב בארץ ומחוצה לה, להרוס את כפרי האויב ולהשתלט על שכונות עירוניות. התכנית נועדה להתבצע על-ידי שש חטיבות: 'גולני',כרמלי', 'אלכסנדרוני', 'קרייתי', 'גבעתי' ו'עציוני'.

 

ההכרעה השפיעה גם על הערבים בבוקר שלמחרת כ"ט בנובמבר. הם פתחו במתקפה על דרכי התחבורה הראשיות. ליד פתח-תקוה הותקפו שני אוטובוסים, ושישה אנשים נהרגו עוד כמה נפצעו. ב 2- בדצמבר הותקף המרכז המסחרי בירושלים בידי הערבים, כאשר הבריטים תמכו בערבים בגלוי, והיהודים נאלצו לפנות את האזור. הערבים תקפו את יפו, אך שם הייתה התנגדות של ה'הגנה', האצ"ל והלח"י, ולערבים נגרמו אבדות רבות. בחיפה התמודדה ה'הגנה' עם הטרור הערבי על ידי הנחת מוקשי נפץ גדולים.

 

ירושלים הייתה מנותקת מהשפלה, והערבים תקפו שיירות שהיו בדרכן לעיר. ב 14- בינואר הותקף היישוב היהודי בגוש עציון, ולעזרתו נשלחה מחלקה של ל"ה לוחמים, אך בדרכם לגוש הם נרצחו בידי ערביי הסביבה. במרס הוחמר ניתוק ירושלים בעקבות נפילת השיירות להר-טוב ולגוש עציון. בחודש זה תקפו האצ"ל והלח"י את הכפר דיר-יאסין ששכן במערב ירושלים והרגו יותר מ 250- ערבים. לאחר כמה ימים רצחו הערבים 73 יהודים בדרכם להדסה. בשלב זה היה על היישוב להפעיל את 'תכנית ד', שמטרתה הייתה עימות כולל עם ערביי ישראל והסביבה, הכוללים כוחות ערביים סדירים ולא סדירים. ערב קום המדינה הכפיל הפלמ"ח את כוחותיו והגיע לכ 6,000- לוחמים, ולאחר זמן נהפך הפלמ"ח לכוח לוחם של שלוש חטיבות: 'הנגב', 'יפתח' ו'הראל'.

 

ב 1- באפריל הוחלט להוציא לפועל את 'מבצע נחשון'. ב 5- באפריל החל המבצע לשחרור ירושלים על-ידי כיבוש כפרים ומשלטים שחלשו על הדרך. עד 20 באפריל נכנסו שלוש שיירות של מזון ואספקה רפואית לירושלים, והדרך נסגרה שוב.

בצפון הארץ התנהל קרב מכריע במשמר העמק, ובו הוכה 'צבא ההצלה' של קאוקג'י. ב 19- באפריל

שוחררה טבריה מתושביה הערבים, ולאחר מכן חיפה. ב 21- באפריל הודיעו הבריטים על הסתלקותם מארץ ישראל. למחרת כבשה ההגנה את חיפה ואת יפו, והיה צורך לפרוץ שוב את הדרך לירושלים, שסימלה את מאבק היישוב לשחרור לאומי. ב 11- במאי נכבשה צפת לאחר קרבות קשים, וב 12- בו נכבשה בית שאן. ניצחונות הושגו גם בצפון הנגב. ב-ה' באייר תש"ח 14- במאי 1948 הכריז היישוב היהודי על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ופרצה מלחמת הקוממיות, המציינת את תום עידן שלטון הבריטים בארץ ישראל.

 

מלבד הרקע ההיסטורי שנסקר לעיל יש להוסיף שבימי המנדט הבריטי התגבשו בארץ ישראל מוסדות ציוניים ומוסדות היישוב: מוסדות 'ההסתדרות הציונית', 'הסוכנות היהודית', 'ועד הצירים', שהוקם בהסכמתה של ממשלת בריטניה. תפקידי הוועד היו לשמש חוט מקשר בין היישוב היהודי לשלטונות, לסייע בהחזרת הפליטים והמגורשים, בתיקון הריסות המושבות ובפיתוחן ולסייע למוסדות היהודיים בארץ ישראל לחדש את פעילותם, להשתדל לכונן יחסים טובים עם העדות הלא יהודיות בארץ ישראל, לאסוף חומר על אפשרות התפתחות היישוב היהודי והארץ בכלל ולפעול להקמת אוניברסיטה עברית. לימים נהיה 'ועד הצירים' להנהלה הציונית. ב 1923- פעל וייצמן להקמת גוף של יהודים ציונים ולא ציונים. פעילותו הביאה להקמת הסוכנות היהודית ב .1929 בשנות ה 30- וה 40- התנהלו ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות במבנה של מחלקות. המחלקות העיקריות של הסוכנות בשיתוף עם הלא-ציונים היו המחלקה המדינית, מחלקת הכספים, מחלקת העלייה, מחלקות ההתיישבות, העבודה, הארגון, המסחר והתעשייה ומחלקת הביטחון מ 1946.

 

לאחר אספת הנבחרים הראשונה ב 7- באוקטובר 1920 נקבעה צורת התארגנות היישוב לכל ימי המנדט: אספת נבחרים שימשה מעין פרלמנט הדן בעניינים בעלי אופי כללי; 'הוועד הלאומי' – גוף שמנה 40-20 חברים, התכנס לעִתים קרובות וקבע את המדיניות השוטפת; ו'הנהלת הוועד הלאומי' הייתה מעין קבינט. בימי המנדט הוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל ב 24- בפברואר 1921 , והנבחרים היו הרבנים הראשיים- אחד אשכנזי ואחד ספרדי. מועצת הרבנות הייתה מורכבת משלושה רבנים אשכנזים ושלושה רבנים ספרדים.

 

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

עמוד 23

 

לפי האמונה הישראלית המשיח חייב להיות לא רק מלך אלא גם מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד (חוטר מגזע ישי) והסימנים שיעידו שהוא המשיח הם הסימנים המוזכרים בישעיה פרק י״א: ״ונחה עליו רוח ה' חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳.״ משיח כזה אשר בחר בו ה׳ אינו זקוק לנביא שימשח אותו למשיח. במעשיו יעיד על עצמו. זהו תוכן דבריו של ששפורטש.

 

בשנת עם נוש״ע בה׳ פרשת כי תשא (פברואר 1666), כתב ששפורטש אל ידידו ר׳ יצחק נהר, שבתאי אדוק, לאמור: ״כתבתי לת״ח כהר׳ משד טרדיולה אשר הוא עומד בירושלים להגיד לי את האמת, דידענה ביה דלה משני בדיבוריה וכדאי הוא לסמוך עליו ואגב זה ביקשתי ממנו שילך לנביא זה לשאול ממנו קצת ספקות וקצת לשונות מהזוהר, לא כמתריס נגדו ולענות עז״ה, כי אין זו מידתי כאשר יעידון יגידון כל התלמידי חכמים שבגלילות.״ שבוע אחר־כך, בפרשת ויקהל (פברואר 1666), קיבל תשו­בה על המכתב הנ״ל. ר׳ יצחק נהר, כשבתאי אדוק ומוצהר, הוכיח את ר' יעקב ששפורטש על השניות בסגנונו ועל פסיחתו על הסעיפים ופונה אליו שלא יתן מקום לרינונים ולדברי בלע אחריו כאילו הוא כופר במשיחיות

הנביא. ״ועל זה שמעתי דיבת רבים אומרים״ – כתב ר׳ יצחק נהר – ״הזה פועל חכם״? (כלומר: הככה יתנהג תלמיד חכם?), ״פעם ידרוש ברבים בשבח המשיח והנביא ויכתוב שמקבל עליו לאמונה שלמה ופעם יאמר כל -דברים הבל המה. הפכפך דרך איש או ציד בפיו לרמות את הבריות בשפת חלקות בלב ולב.״

מקטע זה ממכתבו של ר׳ יצחק נהר אנו למדים כמה קשים היו חייו וכמה מעורער היה מעמדו של ששפורטש וכמה נדו לו על הבעת דעותיו הנועזות. אך ששפורטש לא נשאר חייב ועל טענות ומענות אלה הוא עונה בכעס ובחמה שפוכה ותובע את עלבונו. הוא מתרעם על שמכנים אותו הפכפך ואם הוא דרש בשבחו של המשיח כונתו היתה למשיח בכלל בפי שהוא משתקף באמונת ישראל ולא למשיח מסוים: ״וראה במה נתחייבו בנפשם המוציאי דבה, לא די שקראוני לנוטה מדרך האמת ולגם רוח, בי אם הוסיפו לקרוא שם הפכפך ורמאי. מה היא ההתהפכות שהתהפכתי אם בעד דרשי בשבח המשיח, והלא לא פירשתי את השם כי אם מכללא ומסתמא איתמר למלך המשיח סתם.״

 

נפשו החצויה של ששפורטש והפסיחה על הסעיפים בולטת בכל מכת­ביו שנכתבו בחלק השני של התקופה האמורה. בסוף ינואר ראשית פברואר 1666 כאשר נתקבלה בהאמבורג הידיעה על ביטול צום העשירי (צום עשרה בטבת) בהסכמת רבני איזמיר, כותב ששפורטש – בנימה ספק רגועה ספק אירונית – לר׳ יצחק נהר: ״ועוד היום שבאה בשורת ביטול צום העשירי הנהפך ליום טוב אמרתי: אם זה נעשה בהסכמת כל חכמי איזמיר אין לך אות ומופת וקול מוחזק בב״ד (בבית דין) כזה ובכי האי איתמר לא חיישען לב״ד טועים.״ פרוש דבריו שאם ביטול הצום נעשה בהסכמת כל חכמי איזמיר אין צורך שהנביא יעשה אות ומופת כדי להוכיח את נביאותו, מפני שכלל הוא בידינו שאין חוששין לב״ד טועין. האם זו השלמה או הכרה במשיחיותו של שבתי צבי? לא! מפני שהלאה הוא כותב: ״ואף על זה … מעשה רב כזה (ביטול הצום) לא היו מעידים עליו היחידים בכתב אם לא שיהיה אמת עכ״ז (עם כל זאת) כל עוד שלא אמצא טעם לדבר ועל מה סמכו לבטלו לא יהיה אצלי לודאי גמור להאמין במשיחיות ונבואה״(שם). נראה כאילו בטחונו של ששפורטש מתערער, אך לא. כוח הנחישות והאמונה לא נטשוהו.

האוירה שהוא נתון בה מחניקה. נפשו בוכה במסתרים. הוא נתון ללחצים כבדים. הם פונים אליו בימי שבת שישא בפניהם את דברו, בתקוה שאימת הצבור תשפיע עליו והוא יודה במשיחיותו של שבתי צבי. אכן, בחריקת שינים הוא נענה לאתגר אך לא נכנע. לא איש כמו ששפורטש העשוי לבלי חת יכנע וישמיע להם דברים כלבבם.

 

במחצית פברואר 1666 בפרשת תצוה, הוא אמנם נענה לשאת דרשה בפניהם אך נמנע ״לדבר בגנותם של משיחם ונביאם״ וגם נזהר שדבריו לא יתפרשו שלא כהלכה. התגובה לא אחרה לבוא. אחרי שסיים את הדרשה ״עמד תלמיד חכם אחד ולימד עלי שטנה, לאמר: הראיתם מה דיבר בתחילת דבריו כמסופק אם כל שנשמע אמת״ – כותב ששפורטש.

ככל שהאקסטזה המשיחית הולכת וגוברת וכובשת נפשות בקהילות רבות, כך הולך וגובר הספק ומכרסם בנפשו הסוערת של ששפורטש ומבוכתו ביחס אל התנועה גוברת.

בחודש מרס 1666, (יום ד׳ ג׳ באדר ב׳ שנת מושי״ע נתכ״ו]), מריץ ששפורטש אגרת לר׳ רפאל סופינו, ראש המאמינים בליוורנו, ובה כתוב לאמור: ״ואל נא תמנע טוב התשובה להסיר מבוכת הספק לברר וללבן ולצרף תתן אמת ליעקב ועל פי דבריך אשים לדרך פעמי קודם הפסח אם יגזור ה׳ בחיים לראות פני מלך ונביא, ה׳ יזכנו ועם כל ישראל חברים. ואל תכחד ממני דבר כשם שמסרתיה לך בלחישה כך תמסרנה לי בלחישה ושלום מאת החותם.״

מן הראוי לציין שבזמן כתיבת המכתב הנ״ל, (חודש מרס 1666), ישב שבתי צבי במעצר במבצר גליפולי. מעצרו של שבתי צבי בקושטא ביום 6.2.66 חיזק את מעמדו. מאמיניו ומעריציו ראו במעצר סימן להצלחת שליחותו כיאה למשיח שחייב להיות מעונה ונרדף, להתיסר ולעבור כל שבעת מדורי גיהנום ולכן לא רק שלא נתערערה אמונתם בשבתי צבי אלא אף חוזקה ומאמינים רבים נהרו יום יום אל מבצר גליפולי מכל תפוצות ישראל כדי לזכות ולראות את פניו.

 

מקטע המכתב שהבאנו לעיל אנו למדים שששפורטש סירב להשתלב באוירה של אותם הימים והביע נכונות לעלות לרגל כדי ״לראות פני מלך ונביא״, רק אם ר׳ רפאל סופינו יצליח להסיר את מבוכת הספק ועל־פי תשובתו יחליט אם לשים לדרך פעמיו כדי לראות פני משיח ונביא. כן אנו למדים שכעשרה חדשים אחרי ההתגלות ששפורטש עוד לא השתחרר מהתלבטויותיו ומהסוסיו והוא אף מוכן אם יצליח השבתאי האדוק ו­רפאל סופינו לשכנעו לעלות לרגל למבצר גליפולי.

 

מן הראוי לציין גם שבהקדמה למכתב זה שאינה כלולה בגוף המכתב ששיגר לסופינו הוא כותב: ״ובו ביום כתבתי… לליוורנו, לראש המאמינים אשר שם הח׳ כה״ר רפאל סופינו שהיה מפזר כתביו לכל עבר ומשמיע להם ישועתו ואמונתו ולא רציתי לכתוב לו בפרוש טעותו אבל כמכחד תחת לשונו סברתו עד שיגלה אותה מעצמו. ועשיתי עצמי כמאמין (ההדגשה שלי א.מ.) וכמספק להכחיש האמונה בחלקי הסותר.״ לאחר סיום המכתב הוא מוסיף – גם כן לא בגוף המכתב – ״וזאת תשובתו (של סופינו) שבאה אלי… וכאשר ראו אותה החכמים והקהל שמחו שמחה גדולה ולהקניט אותי היו מתכוונים וההמון הייתי בעיניהם כקוץ מכאיב בעד בזותי אמונתם ומעשיהם ובראותי עזות פניהם שמרתי לפי מחסוב מלדבר עם כלם כי אם עם בני עליה והנם מועטים.״

 

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 158

"לֶךְ לְךָ"

קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת ולעלות לארץ ישראל.

אברהם אבינו הוא המאמין הראשון והעולה החדש הראשון,  

 שפתח את שערי האמונה ב-ה', ושערי העליה לארץ – לכל הדורות.

"לֶךְ לְךָ" – נכתבה פעמיים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו

 

חלפו מאז  אברהם אבינו 4000 שנה, והנה גם כיום,

ממשיכים אנו להילחם נגד אירן ושלוחותיה – החמאס והחיזבלה שר"י,

על זכותנו לחיות כעם יהודי בארץ ישראל,

כולל רצועת עזה ודרום לבנון – המהווים הלכתית חלק מארץ ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות – בניסים ונפלאות.

  מהווה דגם ניצחון המשיח בימינו – במלחמת גוג ומגוג,

מלחמה שכנראה – אנחנו נמצאים בפתחה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים –  שזה יהיה בחסד וברחמים.

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו,

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,

 וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

 

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

 וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הניצחון על ארבעת המלכים בניסים ונפלאות.

העפר והקש שזרק על אויביו – הפכו לחרבות וטילים מדויקים.

 

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

 יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ –

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב).

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש /

 ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה /

ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

 

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

השיר מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

גובה מחיר מלחמת גוג ומגוג – כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה,

יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים,

 דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל – סדום ועמורה וכו'.

 

ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט בן אחיו של אברהם, ואחיה של שרה אשתו וב"ב, שהיו גרים בסדום.

 

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים,

 כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו {לוט},

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הזהר הקדוש מסביר: אברהם אבינו ידע ברוח הקודש, שמזרעו של לוט יצא דוד המלך דרך רות המואביה, ומנעמה העמונית אשת שלמה המלך, יצא רחבעם המלך, עד לביאת משיח צדקנו.

 

חז"ל אומרים שבמלחמת אברהם אבינו נגד המלכים, אין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שהתחייבו על עבודת עגלי עבודה זרה אותם הציב ירבעם בן נבט בערים דן ובית אל לעבודה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

 

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות:

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ,

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ"  (ישעיהו מא, ב)

 

העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר:

"ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…

אל תירא – כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים:

המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

 

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות:

"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

 

נתפלל לבורא עולם שכל הפרעות הנאציות שחווה עם ישראל בשמחת תורה ע"י פראי אדם – עליהם נאמר בתורה: "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כדברי המלאך להגר – אימו של ישמעאל.

 

ה.ג.ר – {אותיות}  ה.ר.ג.

ח.מ.ס – {אותיות}  ח.ס.מ

 

ה.ג.ר – אותיות ה.ר.ג.

ישמעאל נקרא "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כברכת המלאך להגר.

תכונת אדם – הוא ינק מאברהם אביו. להיות בן אדם.

תכונת ההרג – ינק מאמו הגר שהייתה ביתו של מלך מצרים מזרעו של כנען הבן של חם, עליו נאמר ע"י נח: "ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו".

 

 

החמס מהווה עבורנו חסם רוחני.

כל עוד לא נפיל את השר שלו בשמים, לא נוכל לו על הארץ. וזה יעשה רק ע"י תפילה ושובנו בתשובה לבוראנו. ב"ה, כוחות צ.ה.ל בעזהי"ת – עושים חיל, ומכריעים את האויב.

 

יעקב אבינו נלחם תחילה עם שרו של עשיו במשך לילה שלם, ורק אח"כ ניצח את עשיו, בבחינת הכתוב:.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ {שרו של עשיו} עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה).

רבנו אור החיים הק' אומר: "ולא היה המלאך {שרו של עשיו} יכול והלוך זולת רצון יעקב… כי אם ברכתני – לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו" (בר' לב,  כז).

 

את זאת לומדים מהכתוב בישעיהו:

"והיה ביום ההוא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום,

ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיהו כד, כא).

הקב"ה מכניע תחילה את השר של אומות העולם במרום, ורק אח"כ מכניע את מלכיהם בארץ.

 

 תפקידו של ישמעאל – הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה, כדברי רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר (פרק 30 עמ' קב):

למה נקרא שמו ישמע -אל בזמן עתיד, ולא שמע – אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

 

רבי ישמעאל כהן גדול  שחי לפני 2000 שנה, לפני הקמת האסלאם, מביא 15 דברים שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ ישראל באחרית הימים, נגד עם ישראל:

 

להלן שניים מהם, המלווים אותנו עד היום:

 

"ימדדו את הארץ בחבלים" {כלי מדידה} – לא יוותרו על שום ס"מ מאדמת ארץ ישראל. כל הזמן יטענו בטענות שונות ומשונות על כל רגב אדמה שזה שלהם.

בקוראן קיים חוק הקובע, שכל מקום בו דרך ישמעאלי – זה שלהם.

קיימים שני מושגים באסלם:

"דאר אל – אסלם" = מדינת האסלם. כל העולם צריך להיות אסלם.

"דאר אל חרב" = כל מקום שנכבש  ע"י האסלם, יש להילחם עליו, כמו א"י, בה שלט האסלם בעבר.

 

"יבנו בנין בהיכל" – מסגד אל אקצה על הר הבית.

 את המסגד הקימו בשנת 658 לערך.

השלטון שלהם אמור להיות עד הקמת המדינה בתש"ח 1948.

1948 –  658 = 1290 שנים כדברי דניאל:
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" (יב, יא).

 

הזהר הקדוש (פרשת אחרי מות סט) אומר שעתידים  בני ישמעאל לשלוט בארץ ישראל {כ- 1290 שנה,} כשאין שלטון יהודי. כלומר, עד הקמת המדינה בתש"ח, לפי החישוב דלהלן:

 

חישוב השנים הבא מבוסס על הפס' בדניאל (יב, יא).

 "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד – וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים"

במקביל לתקופה בה הוקרב קרבן התמיד אצל עם ישראל – הישמעאלים ישלטו בארץ ישראל כשהיא ריקה משלטון יהודי – וישימו "שיקוץ שומם" על הר הבית לו קורא רב סעדיה גאון: "מצבת מוחמד".

 

40 שנה במדבר בהן הקריבו  את קרבן התמיד במשכן. 390 בתקופת השופטים: 410 שנים בימי בית ראשון, ו- 420 שנה בית שני. סך הכל: שנים 1260.

 

במשך כ- 30 שנה לא הקריבו את קרבן התמיד בגלל מלכים רשעים, וכן בגלל שלטונות זרים שלא אפשרו להקריב, כמו אנטיוכוס אפיפנס הרשע מתקופת חנוכה.

השנים הללו – כנגד השנים בהן עם ישראל הקריב את קרבן התמיד במקדש.

 

הערה:

 ישנו עוד תאריך המדבר על 1335 בסוף בדניאל, במקום 1290 שהוזכרו בפס' יא.

 גם על כך יש חישוב אותו פירטנו בספרי "להתהלך באור הגאולה":

"אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושל מאות שלושים וחמישה" (יב, יב)

 

רבנו סעדיה גאון כותב על הפס' בדניאל ( ח, יט):

"ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הימים – כי למועד קץ"

"מצבת בית מוחמד שהעמידו הישמעאלים על מקום המקדש. ומעת הוסר התמיד – נגזר לתת תחתיו שיקוץ שומם וכו'".

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה',

דרך בה אנו אמורים ללכת.

 

 א  מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה). .

 

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 

 ה. מתוך גמילות חסדים –  "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

 

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

 

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

 

ז. מתוך נוחות לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור:

 "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…",

למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א, שהשבוע מציינים 11 שנים לפטירתו:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו:

"ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

 

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם:

 לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א).

 

"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"  (בר' טו, ו).

 

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג). הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל. רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד). תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה"

 

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם י-ה-ו-ה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

 

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

א.  לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

 

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

 

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך" – א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א)

 

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

אחיזתנו בארץ ישראל כולל יו"ש ורצועת עזה בואך גוש קטיף,

לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

"מעשה אבות – סימן לבנים"  

(רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

 

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 

 

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה ,

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

 

הרמב"ן: "מעשה אבות – סימן לבנים" (בר' יב, ו).

 

ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י,

 בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי  הרמב"ן לפס' הנ"ל.

 

וכלשון קרשו:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (בר' יב, ו).

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול.

הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".

 

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

 

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

 

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

 

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם,

זכור שהמורה משגיח עליך במבחן, אבל הוא שותק.

תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

כן יהא לנו אמן סלה ועד.

 

 

 

 

 

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

 

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

 

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

אברהם וישראל בני חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.

 

לבריאות איתנה ומהירה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  אליהו פילו בן ימנה

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים

פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.

התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.

הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )

מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

 

מנהגי איסור והיתר

נהגו לשלם לשוחט רק על הבהמות הכשרות, ולא על הטריפות:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני שחיטה) ובספר תורות אמת(סימן י״ח) וראה כמו כן בספר תעלומות לב (יו״ד סימן י״ג):

נהגו להקל למעך ולנתק סרכות הריאה, ויש שהחמירו בדבר:

כן היה המנהג נפוץ, והביאו בספר נהגו העם (שם), וכמנהג המגורשים רבני קאסטיליא שהיו רבים מאד, והם היו לפני שזרח אורו של מרן, ואחד הדברים שהביאו עמם, הוא ענין מיעוך הסריכות, וציין שם לעיין בספר תורות אמת, ובספר אבני שיש ח״ב (דף צ״ב), ובספר ישמח לבב (דף מ׳) ובזבחי רצון ועוד, ומ״מ היו שהחמירו בדבר ואכלו אך ורק בשר חלק, שלא היו בו שום ספיקות בריאה, שהרי לדעת מרן ביו״ד (סימן ל״ט ס״י) הוא כאילו מאכיל טרפות בישראל, ודעת מרן הגרע״י ביחו״ד (ח״ג סימן נ״ו) שבא״י אתריה דמרן, בודאי צריכים להזהר בדבר מאד, ולא להכנס לחשש איסור טרפה עיי״ש, וכיום שיש בשר חלק בשופי, בודאי כל אחד חייב להחמיר בדבר כי מהיות טוב אל תקרא רע:

יש נהגו לאכול ״ארבה״, ויש שהחמירו בדבר:

הנה בפרי תואר (סימן פ״ה ס״א) לרבינו חיים בן עטר אסר את הארבה, ומ״מ היו גדולים שחלקו עליו והתירום, וראה בזה בספר תבואת הארץ (עמוד שע״ט) ובשו״ת נופת צופים (יו״ד סימן י״ג) והביאם בספר כשרות המזון להרב עמרם אדרעי(עמוד קנ״ח):

נהגו רבים שאין אוכלים ״טחול״ כלל, ויש שנהגו לאוכלו צלי, אחרי ניקור כדת:

כן כתב בספר נהגו העם (שחיטה) בשם ספר ישמח לבב עיי״ש:

נהגו לאכול ״כחל״ (עטיני פרה), ע״י חיתוך שתי וערב וטיחה בכותל, ומליחה, ומבשלים אותו אפילו עם בשר, ויש שהחמירו ובישלוהו לבדו דוקא:

כן כתב שם בנהגו העם בשם ספר תורות אמת עיי״ש:

נהגו בהכשרת בשר, להשרותו חצי שעה במים, ושעה במלח:

כן הביא בספר מנחה בלולה (דיני מליחה) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (דיני מליחה), וכדעת הרמ״א שו״ע יו״ד (סימן ס״ט ס״ו):

נהגו לבשל בשר אחרי מליחתו בכל אופן, ויש שהחמירו לחולטו במים רותחים:

כן המנהג פשוט להקל וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן ס״ט סי״ט), אלא שמרן עצמו הביא שם שיש שמצריכים חליטה, ובב״י כתב דהיכא דאפשר יש לחוש לזה שהוא סברת הרמב״ם, וראה בזה באורך בספר ילקוט״י (איסור והיתר עמוד תמ״ב), ובספר נהגו העם (עניני מליחה):

יש נהגו להחמיר להמתין בין חלב לבשר שש שעות. כבין בשר לחלב, והמנהג פשוט להקל. ולהמתין רק חצי שעה בין חלב לבשר:

כן מנהג פאס וסביבותיה, וכמובא בספר נו״ב(עמוד מ״ג) וכמובא ברמ״א (יו״ד סימן פ״ט ס״ב) על פי הזוהר, ואולם המנהג פשוט כדעת השו״ע שם:

נהגו להשתמש ב״נענע״. ע״י שטיפה טובה ברותחים, וסינון בבגד עב:

כן כתב הגר״ש משאש שליט״א, הביא דבריו בבית היהודי (ח״א דיני תולעים סימן ח׳ ס״א) ובמקורותיו שם

נהגו להקל בפת פלטר. ובקפה וכבושים של גוים:

כן נהגו להקל, והיא ע״פ השו״ע יו״ד (סימן קי״ב ס״ב) והרמ״א שם, וראה במקור חיים (פרק רס״ג ס״ב) מש״כ בשם האחרונים, ובענין קפה כן כתב בספר ליצחק ריח (מער׳ ב׳ ס״א) וראה במקור חיים (שם סעיף ט״ו) וראה שם בסעיף ט׳ לגבי כבושים:

נהגו להקל בחלב שחלבו גוי אף אם ישראל לא עמד על גבו, ויש שהחמירו בדבר, ובחמאה נהגו להקל:

כן נהגו רבים, וראה בספר מקור חיים (פרק רס״ב סמ״ג) בענין זה באורך:

יש נהגו כששולקים ביצים לשים בהם אפר:

כן הביא באוצרות הפוסקים (הל׳ ברכות) בשם פוסקים עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי איסור והיתר

עמוד 145

תעודה מספר 18

F099/154 Comité Central 27 Rue de Trevise No 8975 

Alliance Israélite Universelle Paris, le 27 Février 1873

Sir John Hay Monsieur le Consul Tanger

La sollicitude vigilante dont votre Gouvernement entoure les Israelites du Maroc, la sympathie que vous leur temoignez nous font un devoir d'appeler votre attention sur un acte de violence commis par le Gouverneur de Rabbat. Le 26 Octobre dernier, les bouchers Israélites de cette ville ont été forcés par lui, après une vaine résistance, de rompre le repos de Samedi et de saler des tetes de supplicates. Il y a un edit du Sultan qui defend aux fonctionnaires d'imposer aux Juifs des travaux qui leurs repugnent, et le fait précédent n'a pu se produire qu'au mepris de la volonté impérialé. D'autres actes de persécutions, et meme de cruauté, nous sont signalés. A Mequinez, au mois d'Août 1872, le Gouverneur obligeait égalament les Israélites à travailler les Samedis et jours de fête. Le triste honneur de surpasser en intolérance et en cruauté les fonctionnaires marocains était réservé a un Européen. Vous connaissez l'affaire de ce malhereux Bensimjon, de Larache, tué sur les ordres et sous les yeux d'un agent du Consulat Espagnol. Nous adressons a ce sujet des réclamations à Mons^' le Ministre des affaires Etrangères d'Espagne, qui est seul en mesure de faire justice en cette circonstance, mais nous attendons de vous, Monsieur le Consul, que vous cherchiez à faire connaître au pouvoir central les faits de Rabat et de Mequinez, à obtenir la répression de pareils excès, et en général à proteger les Israélites auprès du Sultan contre l'arbitraire des fonctionnaires indigènes. Nous espérons que vous inspirant des seuls sentiments de justice et d'humanité, vous voudrez bien sontenir, dans ses efforts vers une condition meilleure, une population malheureuse, abaissée par la persécution, et par cela même digne de sympathie.

Agréez, Monsieur & c Pour le Comité Central

Le Président Signed Ad. Crémieux

Le Secrétaire adjoint (signed), Theodore Loeb

פגיעות בחיי הדת במרוקו-אליעזר בשן

עמוד 212

תעודה מספר 53

תצהיר אהרן אלבילה על הנסיבות לרצח בנו ולאונס אחייניתו.נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות

תרגום התעודה מאנגלית המובא בספר.

לאחר שמכרתי רכוש תמורת 300 דולר קניתי בקר ומסרתיו בידי בני שלמה, כן נתתי לו 240 דולרים וכן צעיר נוסף כבן לוויה. הם שמו פעמיהם לשוק מסוים והגיעו אחר־ הצהריים לביתו של מאורי, שותפו באדמות, בן מחפוד שמו. בהיותו בשוק ביום שלישי אחר־הצהריים הצטרפו אליהם ארבעה מאורים ואמרו לו: ׳שלמה, אשתו של עמר ולד חג׳ אחמרה אמרה לנו להודיע לך שהיא רוצה למכור תכשיטי כסף׳. שלמה אמר לבן לווייתו יוסף בן דוד אוחיון: ׳הישאר כאן לקצירת חציר לבקר, ובינתיים אלך לביתו של עומר לקנות את התכשיטים׳. שלמה הלך, וארבעת המאורים עקבו אחריו. הוא נכנס לבית, אבל בושש לצאת. כשהלך בן לווייתו לברר מדוע אינו חוזר, פגש במאורית והיא סיפרה לו: ׳הרגו את שלמה המסכן, כדאי שתסתלק פן ירצחו גם אותך׳. לכן הוא ברח והצטרף למאורים שבשוק וחזר לסאפי.

אספתי שישה אנשים ושכרתי בהמות ויצאנו לחפש את הגופה. הגענו לביתו של שריף, שילמנו לו עשרה דולרים והוא סיפר לנו שהרוצחים השליכו את הגופה בגן אגסים ליד ביתו של ולד עמאר. מצאנוה שם מכוסה בעשבים.

כשרצו האנשים להעביר את הגופה הופיעו גברים ונשים מאורים, מהם מצוידים במקלות, מהם בנשק, מהם באבנים. ברחנו מחשש שירצחונו. סיד חיזה הוא המושל־בפועל בעת מחלתו של המושל בן עמר. אני, אשתי ואחייניתי הלכנו לביתו של בן עמר והגשנו את תלונתנו לסיד חיזה. הוא אמר לנו: ׳היהודי לא נרצח בשטח השבט שלי, אתה משקר; ועדותם של יהודים אינה מתקבלת בחוק שלנו׳ (ברור לנו שמושל זה ציווה להסתיר את הגופה). נשארנו בתקווה שתלונתנו תישמע, והוא אמר: ׳חכו כאן עד שאבדוק את העניין׳. המושל הלך להעניש שבט מורד, ואנו חיכינו עד שובו.

בשבת, כששלחתי את אחייניתי להביא מים חמים מביתו של המושל, תפס אותה בנו של המושל ואנסה, כפי שמוכח בתעודה שברשותי. חזרנו אפוא לסאפי ופנינו למר י׳ בן זכר, סגן־הקונסול של ארה״ב, והוא הבטיח לכתוב למושל על האירוע. מר בן זכר עיכב אותנו שישה חודשים ואמר לנו שהמושל ענה למכתבו כיאות, אבל לבסוף אמר לנו: ׳איני יכול לעשות דבר עם המושל הזה׳. השגנו אפוא תעודה מקונסול צרפת ומהרב שלנו סהדרה רבוח, ובאנו לכאן כדי לזכות לדין צדק… מצורף למכתבו של דרומונד האי מ־10 בדצמבר 1880.

הערת המחבר:

יעקב בן זכר, סוכן קונסולרי של ארה״ב בסאפי מ־1862, כפי שמופיע ברשימת בעלי חסות ומינויים קונסולריים של ארה״ב במרוקו, שחתום עליה הקונסול הכללי של ארה״ב פליכס מתיוס ב־1877: בארכיון הלאומי בארה״ב: Despatches from us Consuls in Tangier: T 6 61 Roll 11, Enclosure to Despatch No. 247, 7/3/1877, Enclosure. מתיוס פיטר אותו מתפקידו ב־1890 בטיעון שארה״ב אינה רוצה שילידי מרוקו ייצגו אותה. יעקב טען שהתפקיד דרוש לו לשם חסות והגנה בעסקיו מפני אויביו. מתיוס המליץ עליו לפני המושל של סאפי, והמשיך להעניק לו חסות: 143 .Landenberger, 1981, p

תצהיר אהרן אלבילה על הנסיבות לרצח בנו ולאונס אחייניתו. נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות

 

עמוד 133

 

עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883).

אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):

לעומתם העידו שבעה יהודים לטובתה, כפי שנכתב ב-3 במרס 1883. גם מתיוס כתב לדרומונד האי, שאסתר היא בעלת שם טוב. שי״ך היהודים דוד בן מרדכי אלבאז, הצהיר ביום ה׳ בניסן תרמ״ג – 12 באפריל 1883, שלא ציוה ולא ביקש שהנשים יולקו. שני הרבנים סלימאן בן יצחק צבאח ור׳ אלעזר בן אברהם בן עבו, אישרו שדבריו נכונים (99/207 FO).

סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה כתב לקונסול White בטנג׳יר את הדברים הבאים ב-6 במרס: הלקאת הנשים לא בוצעה בעקבות ההסתה של עמיאל. אבצע את ההוראה של ג׳והן דרומונד האי לפטר את עמיאל מתפקידו כתורגמן, ומהחסות, ממנה נהנה עד עתה, וזו תיפסק בסוף החודש הזה. יש קבוצת יהודים שפועלת נגד עמיאל. הכותב מאשים את השי״ך דוד בן ג׳ומעה, בכל הפרשה הכאובה.

משרד החוץ הבריטי כתב לדרומונד האי ב-10 במרס 1883 כי נשאלה שאלה בפרלמנט על ידי הקולונל אלכסנדר, על האירועים. יש לחקור את התנהגותו של סגן הקונסול לאפין. מה אומר הדין המוסלמי בקשר להלקאת נשים. כשעמיאל והמושל פוטרו, הנקודות העיקריות בנושא זה צריכות להיות: התנהגותו של הקונסול לאפין, דרישת הקונסול של ארה״ב שעמיאל יישפט בפני בית משפט קונסולרי, לפני שהחסות של בריטניה תוסר ממנו. השאלה האם תינתן הוראה לדרומונד האי לדרוש ביטול החוק של המוסלמים, המאשר הלקאת נשים .

ג׳והן דרומונד האי דיווח לשר החוץ של בריטניה על הנושא, בשבעה מכתבים בתאריכים שבין 10 במרס 1883 – 13 במאי 1884. הוא טען שאסתר אינה זכאית לחסות בתור משרתת של בן זקן. לפי סעיף 9 בהסכם מדריד משנת,1880  וציוה על חקירת חלקו של עמיאל במלקות – 8 בנובמבר 1883. דרומונד האי הסיר את החסות מעמיאל, כשזה עמד לעזוב את מרוקו, כדי לעלות לארץ ישראל, ובכך לסיים את הפרשה הכאובה. ב-23 במרס 1883 כתב לשר החוץ, בהיותו קרוב לגיל 80, כי הוא מתכונן לעלות לירושלים, אולי כצעד של כפרה על התנהגותם של בניו. במרס 1883 כתב משרד החוץ הבריטי לשגריר דרומונד האי, כי המשרד מתיעץ עם מומחי משפט, לגבי הצד המשפטי של הפרשה. חוות דעתם של המשפטנים היתה, שעמיאל לא עבר עבירה על חוקי בריטניה, למרות שהיה נוכח בעת ההלקאה. מרס 1883 – עד 25 במאי .1884

[1] ב-3 ביולי 1880 נערכה במדריד ועידה בה נדון גורלה של מרוקו על ידי המדינות האירופאיות המובילות. השתתפו בועידה נשיא צרפת, מלך גרמניה, מלך אוסטריה ־ הונגריה, בלגיה, דנמרק, בריטניה, אירלנד, איטליה פורטוגל, שוודיה, נורבגיה ונשיא ארה״ב.

ב-10 במרס 1883 כתב דרומונד האי לקולונל מתיוס: כששמעתי על התביעה נגד עמיאל, סוכן של בן זקן, לא הובאה שום עדות על ידי בן עבו, שעמיאל העליב את מר בן זקן. באשר להערתך בדבר מאסרה של אסתר עמאר, מבלי להודיע על כך לסגן הקונסול של ארה״ב, הממשל הודיע על כוונת פקידו של סגן הקונסול, להעסיק אשה כמשרתת לאחר שובו מטנג׳יר. בהמשך מכתבו של דרומונד האי: לפי בקשת עמיאל, אסר המושל של קזבלנקה את שני בניו. למחרת בבוקר הולקו. לאפין אמר כי משלחת של יהודים נכבדים חיכתה אצל המושל, כדי לבקשו שיגרש את הנשים בעלות שם רע מהעיר. שי״ך היהודים וראש המשטרה קיבלו שוחד מנשים אלו, כדי שיעלימו עין ממעשיהן. אבל כשנודע הדבר למושל, החליט להלקות את הנשים, בין אם הן מוסלמיות או יהודיות. שלמה בן עבו תבע לדין את יוסף עמיאל, על מלים גסות שנאמרו מפיו עליו. עמיאל ממלא תפקיד של תורגמן במשך שמונה שנים, בשירותו של סגן הקונסול. הוא יפוטר ממשרתו, ועומד לעלות לירושלים עם משפחתו, אבל עוכב על ידי הכותב.

קונסול ארה״ב במרוקו כתב ב-13 במרס 1833 לדרומונד האי, כי מר בן זקן תבע לדין פקיד בקונסוליה בריטית, הנהנה מחסות דיפלומטית, ונאשם במעשה פלילי-פגיעה בנשים. מר עמיאל שמועסק ע״י פקיד קונסולרי בריטי, נאשם בהיותו נהנה מחסותה של בריטניה, בעבירה חמורה. דרומונד האי כתב לקולונל מתיוס – קונסול ארה״ב במרוקו ב-15 במרס 1883, כתשובה למכתבו של מר בן זקן, המנהל תביעה נגד עמיאל. הכותב מבקש שיתנהל נגדו משפט הוגן .

הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר כתב ב-15 במרס 1883 לדרומונד האי: מר בן זקן הודיע לי, כי עמיאל הגיע לג׳יברלטר בדרכו לארץ ישראל. עליו להיאסר או להשאיר סכום מסוים, במידה ויובא למשפט, ויוטל עליו קנס. מוצע כי יועמד למשפט כאן או בג׳יברלטר. סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה כתב לדרומונד האי ב-16 במרס 1883. עמיאל היה אצל הקאיד בזמן ההלקאות, ואין אפשרות להוכיח כי הוא הסית להלקאת הנשים. התורגמן יוסף עמיאל הפליג עם משפחתו. יש שתי קבוצות שמייצגות גישות מנוגדות. יש לגנות את הקאיד טוראס שיצג אותו, ושידע כי יוסף עמיאל מכהן כתורגמן בשירותה של בריטניה. מצורף מכתב בו סעיף שהעיר את תשומת לבי. משלחת של יהודים נכבדים הודתה לו, על שהעניש נשים כאלה, והמוכיח כי התנהגותן מנוגדת לדת. הענישה היתה הולמת, ואושרה על ידי בני דתו של עמיאל .

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 52

בצפרו

השמועה על היזמה החדשה הגיעה לצפרו, הסמוכה לפאס. הרב ישועה בן מסעוד עובדיה כתב, שבשנת תרע״ז(1917) נוסדה ״אגודת נשים מנשי העיר אשר נדב לבן אותן לתת דבר קצוב״. כן סיפר, שכאשר הגיע הרב זאב הלפרין ״שטרח ויגע להעמיד דגל התורה שירד בעונותינו הרבים מאה מעלות אחורנית, וכאשר לא עלה בידו לקיים זה על־ידי האנשים פנה אל הנשים רכות הלבב. והודות לדבריו הערבים הצליח להפיק רצונו על־ידי רוב נשי העיר שנטו אחריו״. ועדה מיוחדת של נשים, שעברו מבית לבית, נבחרה במטרה לשכנע את הנשים להצטרף לאגודה כחברות, ולתמוך בה בסכום שבועי קבוע למימון הפעולות.

אסתר אלבאז, שהייתה נוכחת בפאס במסיבת ייסוד בית־הספר על־ידי ״חברת אם הבנים״, רצתה לראות מוסד מקביל בצפרו. למרות שהגרעין הראשון של הפעילות הוקם כבר ביקשה לחוג את המאורע בביתה. חכמי העיר ונכבדיה הוזמנו לביתה והרב ישמ׳׳ח עובדיה דרש בשבח היזמה ועודד את הנשים לערוך מגבית מיוחדת. באותו מעמד נבחרה אסתר אלבאז לתפקיד נשיאת החברה וכן נבחרו חברי הוועד וביניהם רבנים. הרב ישמ״ח עובדיה היה פעיל בחברה וקבע, שהתלמידים ייבחנו בימי החגיגות של החברה. בין הנשים הפעילות יש להזכיר את רבקה שלום, אישתו של דוד הרוש, עישא אלקובי, בונינא זאזון ואחרות, שקיבלו על עצמן לתרום מדי מחודש סכום להחזקת החברה.

ההכנסות התבססו כאמור על תרומות חודשיות של הנשים, על תרומות מבתי־הכנסת,

על שכר הלימוד של הורי התלמידים בעלי היכולת וכן על מס של 50 סנט על כל קילו בשר כשר. באסיפת ועד הקהילה, שנערכה בראש חודש אייר תרצ״ה (4 במאי 1935), הוחלט, שהמס יעמוד על 25 סנט (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 620). החברה קנתה מהממשלה מגרש, ובעזרת הג׳וינט נבנה בניין לבית־הסיפר שנחנך בשנת 1935. הרב ישמ״ח עובדיה דרש לרגל חנוכת הבית (עובדיה, תשי״ב, בהקדמה דפים כ, קב ע״ב, מהדורת תשל״ב, 37-36).

הנשים החברות נהגו להתכנס פעמיים בשנה: בח׳ שבט, התאריך שבו נוסדה החברה, ובאסרו חג שבועות. בהתכנסויות נמסר בדרך־כלל דו״ח על ניהול החברה והנאספות הותרמו. בחודש שבט נערכו חגיגות שנתיות.

הערת המחבר:על בית־הספר של החברה בפאס, שהמחבר ביקר בו בשנת תשי״ד(1954): פינקרפלד, 1974, 75. הגברת סימונה אטיאס סיפרה לי בכ״ד בשבט תשס״ב, כי מרים אצראף, הסבתא של אביה, מרדכי אטיאס – אישה עשירה – נמנתה עם המייסדות של חברה זו בפאס. היא תרמה לחברה מהכנסותיה מרכושה – בעיקר נכסי דלא ניידי. לדברי הרב מיכאל בן ארי, שלמד בבית־ספר זה, אף לא אחד מהתלמידים, כולל בניהם של בעלי יכולת, לא שילם שכר לימוד.בכל בוקר חילקו חלב וכן הוגשו לתלמידים ארוחות חמות.

הנשים הפעילות זכו להוקרה על־ידי החכמים, שחיברו לכבודן שירים. הרב ראובן בן אבנר אג׳יני מצפרו היה המורה הראשון בבית־הספר של החברה בצפרו עד שעבר לישיבת ״עץ חיים״. הוא חיבר שיר לכבוד הפעילות בחברה ובראש הפיוט כתב:

״פיוט יסדתיו אף עשיתיו, לכבוד חברת נשים צדקניות, בנוי לתלפיות, היא החברה המכונה בשם חברת אם הבנים, אשר נוסדו יחד לעזור ולהועיל ולפקח על עסקי תשב״ר [תינוקות של בית רבן] דרדקי דבי רב, לנועם, מה דמות תערכו לו…

אֶפְצְחָה תְּהִלָּה, שִׁירִים וּרְנָנִים

לִכְבוֹד עֲדַת סְגֻלָּה, חֶבְרַת אֵם הַבָּנִים.

נֶאֶסְפוּ נְדִיבִים, כֻּלָּם אֲהוּבִים,

מִנוֹפֶת עַרְבִים, עֲדַת אֱמוּנִים.

יַחְדָּיו נוֹסְדוּ יַחַד, כֻּלָּם כְּאֶחָד

בִּקְהָלָם אֵל יַחַד, כְּאַב עַל בָּנִים.

 

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ, חַיִל נִכְנְסוּ,

בְּתוֹרַת אֵל חֶפְצוֹ, הָיוּ נְכוֹנִים

אֲלֵיהֶם מִצְוָה זֹאת, נֹעַם לַחֲזוֹת,

בְּרוֹן וְעַלִּיזוּת, עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.

וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת, לָעַד תְּמִידִית,

זְכוּת מְיֻחֶדֶת, וְלִבְנֵי בָּנִים.

 

הַקֶּרֶן קַיֶּמֶת, פִּזֵּר לָאֶבְיוֹנִים.

נָשְׂאוּ דֶּגֶל תּוֹרָה, נָשִׁים שֶׁל שׁוּרָה,

זוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה. כְּמַעְיָן גַּנִּים.

הָנִי נָשֵׁי אַדִּיקֵי, הֵמָּה מַחֲזִיקֵי,

יְדֵי הָנִי דַּרְדַּקַּי, אֵם עַל הַבָּנִים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, אוֹר הַמַּעֲרָב,

מִזָּהָב מִפָּז רַב, וּמִפְּנִינִים.

 

הֵם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מִשְׁנָה וּגְמָרָא,

שֶׁעֲמָלָם בַּתּוֹרָה, קוֹרִים וְשׁוֹנִים.

מוֹרִים מְלֻמָּדִים, עַל פִּי הַפְּקִידִים,

קוֹבְעִים עִמָּם, לוֹמְדִים כַּמָּה עִנְיָנִים.

וּבְרֹאשָׁם אֲנָשִׁים, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים,

מַנְהִיגִים פַּרְנָסִים, נִטְעֵי נַעֲמָנִים.

 

ה' עֲלֵיהֶם סִתְרָהּ, מָגֵן סוֹחֲרָה,

יְהִי לָהֶם עֶזְרָה, יָמִים וְשָׁנִים.

יִבְלוּ יְמֵיהֶם, וְעִנְיְנֵיהֶם.

בְּטוּב חַבְלֵיהֶם, יִהְיוּ דְּשֵׁנִים

זְרִיזִים הֵמָּה בִּגְבוּרָה, קָבְעוּ לִמּוּד תַּלְמוּד תּוֹרָה

 

לְתִינוֹקוֹת בַּיִת רָב עֶזְרָה, דֶּגֶל תּוֹרָה נְשָׂאוּהוּ.

נָפִישׁ חֵילָם נָשָׂא וְרָם, כִּי בָּטְחוּ בָּהּ' צוּרָם,

עַל מִצְווֹת אֵלּוּ לְעֶזְרָם, בְּמַקְהֵלוֹת יְבָרְכוּהוּ,

יָדָם פִּזַּר מנִּדְבָתָם, לִמְלַמְּדִים בִּקְבִיעוּתָם,

לְדַרְדְּקִי בְּמִתְכַּוַּנְתָּם, סֵדֶר תָּנָ"ךְ יִקְרָאוּהוּ

(אג׳יני, תשל״ג, 107-105,14).

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 115

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

 

ולפי האמת הוא פטור גמור ]=מלשלם את ה"סך העצום", אותו סכום עצום שננקב בכתובה[ מן הדין, כי במתנה – אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא – ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו, לא יכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא יישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול, וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש… לזה החמיר עליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש.

ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ועם כלזה לא עשו אלא סך מועט. מכל מקום, בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי [=שלא הוכשר הדור[, הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומכל מקום לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כי אם למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס, אין כוח בנו לחייבו בתוספת, שלא חייב עצמו הוא בו כי אם מפני המנהג.

מתח זה, שבין הרצון לקצוב סכום גבוה בכתובה כדי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (לגרשה) , לבין הרצון לאפשר למי שאין ידו משגת להשיא בנותיו ולשאת בתשלומי הכתובה בעת גירושין ליווה את קהילות מרוקו עוד שנים הרבה. ביטוי לכך ניתן בעדותו החשובה של רבי אהרן בן חסין, מגדולי רבני מרוקו במאה העשרים, בן מכנאס ולימים ראב"ד מוגאדור (אסווירה) שנאמרו בפני מועצת רבני מרוקו  בעניין "סכום הכתובה הגבוה":

רבותי! אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתכם לשים עין השגחתם ולהציץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו ומחץ מכתה תרפאו, של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו .

ורבותינו הראשונים נוחי נפש אשר שמענו ונֵדָעם כי מימיהם נתנו גבול וקצבה, אם מעט ואם הרבה. דרך משל בעיר פאס ובנותיה היו שמים[=עורכים שומה, מעריכים את שווין] הנדוניא ומוסיפים עליה שיעור ומידה לפי רבוי הנדונייא ומיעוטה. ועל המידה אשר מדדו אין להוסיף ואין לגרוע .

וכן בעיר מקנאס בימים הראשונים היו שמים הנדוניא ומוסיפים עליה קצבה אחת, הן לנדונייא מרובה הן למועטת, ודור אחר דור לפי זול המטבע היו מחליפים אותה הקצבה לקצבה אחרת שמתחלה קצבו שבעה דורוס  לעיו"ת, ובדור אחר קצבו עשרה, ואחריהם כ"ח

ובימי נעורינו מצאנו שהבית דין של אותו הדור תיקנו לפי שווי המטבע של זמנם לכתוב כ"ה דורוס עקו"ת והבית דין שאחריהם תקנו להוסיף נו"ן [= 50 ,] ובית דינו של הרב כמוהר"ר יהושע בירדוגו יצ"ו תקנו להוסיף על הנדונייא שליש מלבר .

וגם בעיר ארבט [=רבאט] סאלי וטיטואן ובנותיהם שקצבו לכתוב הן בנדוניה גדולה הן בנדוניה קטנה סך י"ח מאות דורוס בעיותו"ן .

הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת. וזה כמו עשרים שנה עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם, מעצמם בל תקנת ותיקין או שבעת טובי העיר והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים והגביהו התוספת על הנדונייא מאה לעשרה, ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה, ואחרים כתבו על אחת אלף, ודור אחר דור הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מיליונים, ואפילו עני שבישראל שאינו יכול להשיג עד ככר לחם כותבים עליו כמה מליונים או לפחות מאת אלפים, עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מנהו? זהו שקר מוחלט.

והנה תורתנו הקדושה חייבה הבעל לכתוב כתובה לאשה ורבותינו לפי זמנם לא יכלו להוסיף על סכום הכתוב בתורה עד שקראו לו שם משום חיבת ביאה, וכל זה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובתוספת של הזמן הרע הזה נמשך ממנו כמה היזקים. האחד כשהבעל ריקם ריקם [=ריק מנכסים, עני, וריק ממצוות] לגזרה שווה, לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה. וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע אין שואלת ממנו רק הגט, ויצאה חנם אין כסף.

הב', שאם הבעל יש לו כדי כתובתה, וכל שכן פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא אשה בת בנים, או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש, הייטב בעיני ה' לתת לה כל הנמצא אצלו ויישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו? העבודה! ה' לא ציווה.

וכבר מצינו לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה [=רבי יעקב אבן צור] בספר משפט וצדקה ביעקב חלק ב, סימן כ"ט ול' שצעק על מנהג זה ויחרד חרדה גדולה  וכתב שהדבר מסור ביד בית דין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי ורבני פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר גיבראלטאר .

ועיין לו בסימן ל' וזה לשונו: "אמנם כשעושים הכתובה מסך גדול, כגון בסאלי שכותבים ט"ו אלף וכדומה או בטיטואן שכותבים ה' אלף וכדומה, מי פתי יסור הנה לאמור שעלה על דעת החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעול לא ראהו, אפילו בחלום, ואנן סהדי [=ואנו עדים] שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא, ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמור שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, 'מאסמי תעדדהום פלחוך דלעלז', הרי בהדיא [=במפורש] אומרים לן דלאו לפירעון קיימי, ולא מכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם".

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 116

ליום ההילולא של רחל אמנו – י׳יא מרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב״מלחמת עופרת יצוקה" – כזכות רחל אמנו, כדברי הרשל״צ – מרן חכם מרדכי אליהו ע״ה.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא׳ = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה־אם שהתפללה עלינו בר״ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה -אם המתפללת על גאולת עמ״י – ״רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם״(ירמיה לא יד־טז). רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מיעקב: ״הבא לי בנים…״. רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה, הקב״ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין. רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – ״רחל מבכה על בניה…״, והקב״ה נענה לתפילותיה. רחל אמנו היא ה ־ אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות{יהודה}, והכהונה{לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו. בליל הכלולות, אביה לבן הארמי-נהג ברמאות. רחל אמנו, בצניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש איכה רבה מספר שבשעת החורבן, בכה הקב״ה… הגיעו האבות ומשה רבנו בבכי לפני הקב״ה, והתחננו על עם ישראל… ולא נענה להם. באותה שעה, קפצה רחל אמנו לפני הקב״ה ואמרה: רבש״ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: ״כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ – ושבו בנים לגבולם״. גבולם ־ במשמעות גבולות א״י, וכן גבולות רוחניים בבחינת ״ועשו סייג {הגבלות} לתורה״.

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב״ה: ״מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם״.

רחל אמנו היא ה ־ אם המזוהה ביותר עם הצירוף ״רחל אמנו״ – אם כולנו.

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את ״ארץ חפץ״, וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא״י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה׳ נגד הפלישתים ומי, ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך. כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע״י שמואל הנביא: ״בלכתך היום מעמדי –ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח״ (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ״י משמד, והכינו את התשתית להשלמת בית המקדש השני ע״י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ״י ע״י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר ״עיקר הבית הוא רחל״ (זבחים נד ע״ב).

הזוהר הק׳ אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב״ה ״משתעשע״ עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב״ה ביום הזה, ותשקיף עלינו ממרום.

לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה, ע״י לימוד תורה לע״נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עמ״י מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב^,,מלחמת עופרת יצוקה^,/

בזכות תפילת הראש״ל מרן חכם מרדכי אליהו ע^,,ה בקבר רחל, כפי שסופר ע^,,י בנו וממשיך דרכו הרה״ג שמואל אליהו שליט״א, רבה של צפת.

במלחמת ״עופרת יצוקה״ נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלה בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם דמות אישה הלבושה בלבן, שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: ״אימא רחל״.

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע״ה ע״י בנו הרב שמואל שליט״א.

הרב אליהו ע״ה סיפר, שאכן לאחר שיצא מבית החולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת עמ״י וחייליו במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע״ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת. הרב מרדכי אליהו ע״ה סיפר, שהתחנן בפני רחל אמנו: ״אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו ובו׳״. הרב הוסיף בחיוך לבנו: ״האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…״. הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק: ״כל כלי יוצר עליך לא יצלח ־ וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי״(ישעיה נד יז).

קבר רחל אמנו כידינו ־

בזכות הרב חנן פורת ע״ה, והרב מאיר פרוש ע^,,ה. ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית. ״כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית ־ בזכות רחל אמנו״.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע״ה}.

״אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, גם קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.

ביקשתי מראש הממשלה יצחק רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות. בפתח הלשכה עמד ח״כ הרב מנחם

פרוש ע״ה, וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שר״י, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

פתאום, הרב מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין במעילו ונענע אותו… וצעק עליו: ״ר׳ יצחק הרי זה מאמא רחל״, והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: ׳מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים׳. פרוש ענה לו: ׳איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אימא רחל מחוץ לגדר׳, ונענע אותו.

לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

במקום, הוא אמר לנו: תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת

חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע

אירועי הכלולות במתכונתם הקדומה נמשכים על פני תקופה ארוכה, נערכים בכמה שלבים וכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה: א. בקשת ידה של הכלה. ב. אירוסין (־שידוכין). ג. טקס השבועה. ד. התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

א. בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם.

הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג.

היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש.

גיל הנישאים בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בגיל שתים עשרה – שלוש עשרה שנים, והכלה בגיל עשר – שלוש עשרה.

הבן והבת לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, והבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע.

לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

הערות המחבר: על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת, ראה שו״ע או״ח, סימן שו, סעיף ו, וב׳ אדלר, הנישואין כהלכתם, א, ירושלים תשמ״ה (להלן: הנישואין כהלכתם) פ״ג, סעיף נו. לגבי המנהג השווה גם ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו, הווי ומסורת במעגל החיים, לוד תשנ״ד, עט׳ 366 (להלן: רפאל בן שמחוץ).

תופעה של גיל מוקדם ידועה בקהילות יהודיות רבות, ביניהן קהילות יהודיות שבארצות האסלאם ובכללן קהילות צפון אפריקה. הנישואין בגיל מוקדם נבעו מכמה גורמים: א. השאיפה להמשכיות המשפחה כשהיא מלווה בחשש שהילדים לא יגיעו לבגרות בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות. לפיכך חיתנום בגיל מוקדם, הן לטובת הילדים שיזכו להמשכיות המשפחה והן לטובת ההורים שיזכו לראות בשמחת הילדים. ב. החברה ראתה בעין טובה שהאישה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה, בבחינת ׳זריזין מקדימים׳. ג. השפעת הסביבה המוסלמית, ראה א׳ בשן, הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, ישראל 2000,פרק א: השאיפה להמשכיות, עט׳ 12, ופרק ב: נישואי בוסר, עט׳ 18. בקהילות תימן היו נישואי בוסר נפוצים מטעמים שונים, כגון תוחלת חיים קצרה וגם מניעת חטיפת ילדות על ידי מוסלמים לשם נישואין אתן: אישה נשואה בתימן כונתה ׳הורמה׳, שהוא מעמד מקודש גב בעיני המוסלמים. לזר אסור ליצור עמה כל סוג של קשר או אף להימצא במחיצתה, בין אם היא יהודייה ובין אם היא מוסלמית. כן הובדלה האישה היהודייה מן החברה המוסלמית מכוח הנוהג ומכוח החוק (ראה אפרים יעקב, נישואי בוסר בתימן, /http://orot.ac.il/Elkana/events 1014)101/3013>3013, עמ' 180-171).

דוגמאות קרובות: בגיל 14 נשא אדוני אבי את מרת אמי, שהייתה בת 10 ; אחות אבי, עישא פתי. נישאה בגיל 13 לבעלה שהיה בן 19. שרה מגירש, בת דודי יעקב, נישאה בגיל 13. נישואין בג­זה הם על פי שו׳׳ע יו״ד, סימן א, סעיף ג, וראה הנישואין כהלכתם, א, לו-מג. על נישואי בוס־ בתאפילאלת ראה: ר׳ יעקב אביחצירא(להלן גם רי״א), יורו משפטיך, ירושלים תרמ׳׳ה, שאלה מא, עמ' מא; ר׳ שלום אביחצירא, מליץ טוב, ירושלים תשל״ג, סימן א, סעיף ג, עט׳ א-ב וס־ב־מג, סעיף א, עט׳ מז-מח. נישואי בוסר נהגו גם בקהילת צפרו, ראה נהגו העם, עמ׳ רה סעיף ־ והשווה בן שמחון, עמ׳ 360-359. על בעיה זו במרוקו בכלל ראה סקירה נוספת: א׳ בשן, יהד־־. מרוקו – עברה ותרבותה, תל אביב 2000 (להלן: בשן), עמ' 196-190.

1. 1. האירוסין(=לְכְכְטְבָּה אוֹ לְמְלָאכּ)

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכ׳, או בשם השגור יותר ׳לכטבה' הם האירוע הראשון הרשמי ביצירת הקשר בין שתי המשפחות המחותנות, והוא נעשה בלי נוכחות החתן.

המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה למונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל, ובדיונים ההלכתיים של ׳מליץ טוב׳ בפרט.

מועד האירוסין: יש שהם נעשים חודש לאחר יום בקשת היד, ויש שהם נעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין בתקופה החדשה היא של כמה חודשים עד שנה.

יום האירוסין: אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף על רוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

סעודת האירוסין: לכבוד המאורע משפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, ואליה מוזמנים בני משפחת החתן.

מתנות האירוסין: בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות, כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים.

בתקופה הקדומה (לפני תש״ח) יש שהרבו ׳מהר ומתן' ובאו בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, נעליים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע הנשים שרות שירים עממיים.

האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו.

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת-חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע-מאיר נזרי

עמוד 203