מורשת יהדות מרוקו

אות ח

רבי שלמה חזאן בר מו״ה אלעזר חזאן זצ״ל, זכה לשתי שולחנות תורה וגדולה, היה עשיר וחבר שני חבורים שלחן הזהב ושלחן הטהור מל״ר, קיד טור ב. היה בדורו של רבי מסעוד בן מוחא ונזכר שם בכמה פסקים, ע״ש.

רבי דוד חזאן ממוגדור נוסח המצבה: הוא קבור בצמוד לקברו של רבי אברהם אזולאי זצ״ל. זאת מצבת הרב הגדול המקובל האלקי כמוה״ר דוד חזן ממוגאדור, שנתבש״מ יז׳ מנחם אב תקצ״ג(1733 [ראה תמונה] שמעתי סיפור מהרב שלום גבאי, רבה של מראקש כיום.

היה זה לקראת מחצית המאה השישית זמן פטירתם של שני הרבנים הנז״ל. בתקופה הזאת. מולאי עבד רחמן הוכתר במקומו של מולאי סלימאן. למרות היותו איש ישר שנטה חסד ליהודים, מסביבו בין יועציו היו שונאי ישראל. מספרים כי אחד מסגניו של המלך אהב לישון, ותמיד היה מאחר לישיבות של המלך. בימים ההם היה ריכוז יהודי גדול סמוך לרובע מגורים המוסלמי. שם היה גר הסגן הצורר הזה, והוא תלה תמיד את האיחור שלו בגלל הפרעות של היהודים. המלך התעניין ושאל מהו סוג ההפרעה? והואזיר ענה:

 היהודים מפריעים לי להירדם בלילה. בשבתות הם קמים לבקשות, בימי חול לזוהר ותיקון חצות, ובקיץ לסליחות. המלך שאל מה הפתרון! הווזיר ענה: פשוט יש להוציא אותם משם ולהעבירם למקום שלא יפריעו!. הציבור נרגש ונדהם כי שמע מהגזירה הממשמשת ובאה, הדבר הגיע לאוזניו של רבי חנניה הכהן זלה״ה, שהיה רב העיר, והוא היה ידוע כעניש וקטיל. רבי חנניה שתק ולא אמר כלום, עוד כמה ימים ונראה, פסק! עברו כמה ימים ״והואזיר״ השתגע, יצא לרחוב בועט ונוער כמו חמור… המלך ציווה לסגור אותו עד שיראה מה הוא יכול לעשות, הוא הבין שיד היהודים הייתה בדבר. המלך הזמין את שני הרבנים של מראקש ושל מוגאדור! הימים לא היו קלים, ימים של רעב ויוקר המחיה שלא נודע כמוהו בכל הזמנים. רבה של מוגאדור רבי דוד חזן כשקבל ההזמנה של המלך, מאד חרד לגורל בני הקהילה, כי חשב שגם על הקהילה במוגאדור, תלויה ועומדת איזה גזירה נוראה שירדה על ראשו. הוא הגיע למראקש מבלי לדעת על מה קרא לו המלך, לבו לא עמד לו במתח הרב, נפטר שם בעת בקורו ונקבר במראקש. אולם המלך בהזמנתו לשני הרבנים התכוון רק לבקש מהם למצוא מזור למשנה שלו. רבי חנניה הכהן זצ״ל, הופיע לבד לפני המלך ושמע את בקשתו להתפלל על משנה המלך, הוא הבטיח שיתפלל לרפואתו ואכן המשנה נרפא.

חרב נדבק לשולחן בחדר חטהרה

סיפור הרחיצה כפי שסופר לי ע״י הרב שלום גבאי נ״י, כי – בשעת הרחיצה של ר׳ דוד חזן, הרוחצים לא יכלו להזיז אותו, כי נדבק להם לשלחן הרחצה, וזה היה להם סימן ברור לדבר מה שמעכב. הם פנו לרבי חנניה, והוא עשה שאילת חלום ונענה ע״י הרב עצמו, שעליהם להביא מההיכל של בהכ׳׳נ שלו במוגאדור, את כד הדמעות של תיקון חצות, מהבכי של הרב על החורבן בלילות בתיקון חצות. המרחק למוגאדור מהלך שלושה ימים בתנאים של הימים ההם. הרב הודיעו בחלום שאין צורך לנסוע למוגאדור! כי הכד נמצא בהיכל של צלאת לעזאמא! וכן היה, הכד נמצא והלוויה יצאה למחרת. הרב גבאי המשיך לספר, ואמר:

יש עוד רבי דוד חזן ממראקש, דרשן ידוע וחכם תלמודי גדול, מספרים שהיה לו מנהג, שלא ישב ללמוד עד שהיה משקה את גרונו בכוסית אראק כך היה מנהגו מימים ימימה. פעם הוכיח רבי דוד אדם אחד שלא התנהג כראוי, הלה נעלב והגיב: משיכור כמוך איני צריך לקבל מוסר! תגובתו של הרב הייתה, הלשון שהוציאה עלי דברי לעז תיענש כעונשם של המרגלים. ואכן אותו אדם חלה ולשונו נשמטה מפיו עד לחזהו, ממש הראה להם דוגמה למה שקרא בדיוק למרגלים. חיפשתי את ציון קברו של רבי דוד חזן השני ולא הצלחתי לאתרו.

רבי יוסף חזאן המצבה עשויה מחתיכת שיש שהכתב בה מטושטש וניתן לזהות בה רק את השנה בלבד, שנת תרמ״א (1881).

רבי משה בן חיון מחכמי מראקש והוא בנו מו״ה מוסא אוחיון זצ״ל מל״ר, צ טור ג.

לא ידעתי שאפשר אבא והבן ישאו אותו שם: בעגה הערבית מוסא ומשה היינו הך וצ״ע. ויש מקרים שהאשה נשארה בהריון אחרי פטירת הבעל, ואז הרך הנולד נושא את שם אביו.

רבי שלום חיות נזכר בשטר תנאים של בתו, עם הבחור אברהם בן מכלוף מייארא בשנת (1939).

רבי ישראל חיות נוסח המצבה: שקדן בתורה כחשכה כאורה. רחים רבנן מלבשתו ענוה ויראה המון עומדים בבכייה. האיש הנדיב משכים ומעריב. רוח הבריות נוחה הימנו. אבי היתומים ואלמנות. והכל בסבר פנים יפות. מאכיל עניים מעדנים נלב״ע בן 52, זה שמו הטוב הח׳ הש והותיק כמוה״ר ישראל חיות ד׳ לחו׳ מר חשוון תשי״ד, ומצאתי שהוא בנו של רבי שלום הנזכר למעלה.

רבי דוד חכים גריגוס נוסח המצבה: נפש יקרה תדושן פה נטמן איש זרע ישרים. גומל חסדים עם המתים והחיים, עת עלתה נשמתו למרומים, זה השם דוד חכים גריגום. תאריך הפטירה הושחת ולא ניתן לקריאה.

רבי אברהם חליוה הא׳ נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר אברהם חליוה, נתבש״ט א׳ בתשרי יום רה״ש שנת רע״ט [1519].

רבי אברהם חליוה הב׳ נוסח המצבה: הה׳ הש׳ שתורתו אומנותו למד ולימד, ביתו – בית ועד לחכמים. נין ונכד לרבי מרדכי בן עטר זצ״ל, ומסטרא דנוקבא לכה״ר הגאון מרדכי הצרפתי הראשון זצ״ל. נתבש״ט שנת תל״ח (1678) 62 שנה אחרי שנפטר סבו כמוה״ר מרדכי בן עטר זלה״ה, שנפטר בשנת ישב״ע (1622).

רבי משה חליוה נוסח המצבה: אבן פטדה מאירה / בעל משנה סדורה / באספקלריא מאירה. בכתב ובע״פ לקח לו והאיר, הרב המופלא הצדיק החסיד העניו כמוה״ר משה חליוה. ויקרא ביום יז׳ טבת שנת התרס״ה לפ״ק. (ראה תמונת המצבה )

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–

עמוד קמב

ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.

את התפקיד הזה לקח על עצמו ר׳ דוד בוזגלו. שליחות חייו של ר' דוד היתה בהפצת הפיוט לכל דיכפין. הוא ראה בזה ייעוד. למרות עוורונו בשתי עיניו, הוא מחליט לעבור מעיר לעיר ומקהילה לקהילה לפגוש את הפיטנים המקומיים וללמדם את הפיוטים מתוך ״שיר ידידות״, שטרם הכירו.

בעת עבודתי על נושא ״שירת הבקשות״ נפגשתי עם הפיטן המקומי ר׳ יהודה ללוש. הוא אף למד מר׳ דוד בוזגלו. בשבת שלפני פרשת ״וישב״, במהלך הפגישה, הוא השמיע בפני את פיוטי הבקשות מפרשת ״וישב״, כפי שהוקלטו מפיו של ר׳ דוד באחד השיעורים בזמן שלימד את תלמידיו הפיטנים הצעירים.

המסעות האלה ברחבי מרוקו לא היו קלים, למי שאיבד את מאור עיניו. שנות ה־ 50 היו שנים שבהן ר׳ דוד לוקח משימה קשה זו עליו, והוא בראשית שנות ה־ 50 לחייו.

דמותו של ר׳ דוד לבוש בג׳לביה לבנה ומרכיב משקפיים כהים היתה דמות שאליה שיועו הפיטנים המקומיים שבכל עיר, כי הנה מגיעה האגדה עליה שמעו רבות. ר׳ דוד לא איכזבם, הוא ישב ימים ושעות עם הפיטנים ועם אנשי המקום ולמדו ממנו. הם החזירו לו באהבה ובהערצה, הסתופפו בחברתו וינקו ממנו את ידיעותיו. את קולו המרשים, לא יכלו כמובן לחקות.

ב־ 1958, והוא בן 57, מבקר ר׳ דוד במקנס ושוב כדי להפיץ את מנהג ״שירת הבקשות״. לכבוד ביקורו, אחד ממשוררי העיר חיבר לכבודו פיוט. הפיוט פותח במילים אלו:

"שלום בואך הרב דוד בוזגלו

שלום לך ינהר כנחל….

כל משוררי מערב

ויהיו עבדי דוד נושאי שיריו

ר׳ דוד מוזמן לאירועים נוספים ואחרים מחוץ לקזבלנקה, ובדרך כלל הוא נענה ברצון.

לאחד מהאירועים אליהם הוא הוזמן, הוא שולח אח אחד מתלמידיו. על כך מעיד חיים זאב הירשברג עת ביקר בהילולה לזכרו של הצדיק ר׳ חיים בן דיוואן הקבור באנראז שבמחוז וירגאן שליד מרקש. וכך הוא כותב:

"לאחר תפילת ערבית התחילו הפייטנים לשיר את פיוטי ההילולה, אולם מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון ערבית יהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי נהור בקאזא שויד אבו-זאגלו, שהכרתיו לאחר מכן, והוא התיכן ללשון עברית צחה. ר' דוד עצמו לא השתתף בהילולא כאן, אבל בא תלמידו יעקב אזואלוס, שהנעים יחד עם משורר עממי שני את המסיבה בנעימות המסורתית.

שמו של ר׳ דוד בוזגלו הפך שם נרדף לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ול״שירת הבקשות בפרט. הוא הצליח ל״נער אבק״ ממנהג שהיה רדום במידת מה ברחבי מרוקו. ר׳ דוד הצליח לסחוף אחריו קהילות שלמות ולאמץ לחיקן, ביתר שאת, מנהג עתיק יומין זה. הוא סחף אחריו תלמידים רבים, שלמדו ממנו את אמנות הפיוט, אימצו את הפיוטים שחיבר וידעו לשאוב ממנו מידע רב שסיפק להם ברצון. ר׳ דוד הצליח לחדש ולמסד ביתר שאת את מנהג ״שירת הבקשות״. המנהג הפך לחלק מההווי התרבותי דתי בערים רבות, כאשר המסורת של ר׳ דוד על ״שיר ידידות״ היא המסורת שהפכה לנחלת הקהילות במרוקו, ומאוחר יותר גם בישראל.

ר׳ דוד בוזגלו עולה עם משפחתו לישראל

משורר דגול זה שחיבר פיוטים רבים על נושאים שונים ידע לבטא את אהבתו העזה לארץ ישראל בכתיבה. כמו משוררים ופיטנים רבים לפניו, ידע אף הוא להעלות על הכתב את הכיסופים שלו לציון וירושלים. בעברית הצחה שלו דיבר בקביעות על ארץ ישראל הנכספת ועל מנהיגים שונים כהרצל או בגין. החששות מקשיי פרנסה וגם מפני ההוצאות הצפויות בגין הטיפולים הרפואיים שנזקק להם מנעו ממנו לממש את העליה. בניו היו צעירים וחיכה שיגדלו, אך גם רגע זה מגיע.

ר׳ דוד בוזגלו עולה יחד עם בני משפתחו, אשתו השניה עיסה, בתו שולה ובניו שלום,רפי ומאיר. זה קורה ב־1965. המשפחה מתקבלת בכבוד רב ע״י תלמידיו ומעריציו הרבים שעלו ארצה לפניו. הוא מחליט להתיישב עם בני משפחתו בקרית־ים.

בשיר שכתב מיד לאחר עלייתו ארצה, הוא מנהל דו ־ שיח עם המולדת:

המשורר אומר:

"אך בך, מולדתי/עמדתי/ חיתה נפשי בגללך

מבית כלאים/ונכאים/קורא לו דרור בנמלך"

והמולדת עונה :

"פעלך בני/הראני/אהבת בנים לאמם

להם כל יקר/ לא ייקר/ הפך לילה אור יומם"

פוריות היצירה של ר׳ דוד בוזגלו לא נפגמה עם עלייתו ארצה. הכישורים שניחן בהם באים לידי ביטוי גם כאן בארץ. הוא כותב שירים רבים על נושאים או אירועים שעשו עליו רושם עז. התפעלותו מצה״ל ומניצחונותיו הצבאיים משאירים בו רושם רב. ר׳ דוד כותב מעל ל־10 שירים המספרים על מאבקה של מדינת ישראל כנגד מדינות ערב.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 155

פרק 1: גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור

במהלך ההיסטוריה, תרבויות, יורדי ים וארצות מצאו עניין באי ובמפרץ שמול העיר של ימינו. כבר בשנת 25 לפנה״ס מלכי מאוריטניה, יורדי הים הפניקים, הרומאים, היוונים והביזנטים ביקרו במקום ואף התיישבו בו לפרקי זמן קצרים, בעיקר במטרה לנצל את אוצרות הים ולהפיק מצדפות ה-Purpura haemastoma את צבע תכלת הארגמן יקר הערך _(צבע המייצג מלכות). אולם לא רק בשל משאב זה גילו בעיר עניין. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר ועל האיים שמולה, ;מצאו עדויות שהם השאירו אחריהם. הפורטוגלים הקימו במקום מבצר במאה ה־16, שנודע בשם הקסטלו ריאל Castelo Real)) .והסולטאן מולאי עבדלמלק אס סעדי(1618-1636 ,Moulay Abdelmalek Es Saadi) ניסה לבנות במקום נמל. אלה גם אלה עזבו כעבור תקופה קצרה. גם האנגלים, הספרדים(1615), הצרפתים (1629) וההולנדים הגיעו למקום בניסיון להשתלט על האזור ולייסד במפרץ נקודת שליטה אסטרטגית בשל יתרונותיו של המקום שהיווה מאז המאה ה־ 11 נמל לכל אזור סוס כלומר לדרום מרוקו.

המעצמות, בגישתן השתלטנית-קולוניאליסטית, התדפקו על שערי הממלכה היושבת בגבה של אירופה והכירו בחשיבותה האסטרטגית. מרוקו כונתה אז, ׳אנומליה בשערי אירופה', היא נחשבה למפגרת וחלשה מבחינה כלכלית וצבאית, אולם חשיבותה הגיאוגרפית והפוטנציאל הכלכלי שלה החלו להיות רלוונטיים וחשובים עבור האירופאים. עד אז מרוקו התקיימה בבועה סגורה בהתנהלות כלכלית פיאודלית ברובה, וביקרו בה רק נוסעים, הרפתקנים, גיאוגרפים, חוקרי ארצות, מדענים ושליחי ארצות בודדים שפרסמו את רשמי מסעותיהם בספרים מאוירים ובתיאורים אקזוטיים. אלה לרוב לא החמיאו ליהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, ופתחו צוהר לעולם שהחל מתעניין בממלכה הסגורה. למרות תיאורי הארץ ותושביה, שהיו לא פעם אפוקליפטיים, מרוקו קרצה מאוד למעצמות בתקופה הטרום־קולוניאלית והן החלו להכשיר את הקרקע להשתלטות זוחלת על המדינה כדי לנצל את משאביה הטבעיים וכדי להשתלט או לפקח על דרכי המסחר היבשתיים והימיים בין אפריקה לעולם בכלל ולאירופה בפרט. כל אלו היו זרז להקמתה של העיר.

לכל זאת יש להוסיף את שליטתם של שודדי ים באזור במאות ה־16 וה-17, שגם החזיקו באי מול העיר של ימינו.

האזור נשאר בידיהם ובשליטתם הרופפת של שבטי הסביבה, בעיקר ברברים(אמזיגים), עד להגעת האסלאם. לאחר מכן היה האזור תחת השפעת שבטי רגרגה (Regraga), שאת המוזולאונים של קדושיהם ניתן לראות באזור שבו נמצא היום שבט שייאדמה (Chiadma) מצפון לעיר. יש להניח שבשנים 1505־1512, תקופת שלטונם של הפורטוגלים באזור של מוגאדור ־ בוודאי לאחר שהאינקוויזיציה גירשה את יהודי פורטוגל רק שבע או שמונה שנים קודם לכן ־ לא היו באזור כלל יהודים. לפיכך יש להניח שאם התקיימה קהילה יהודית כלשהי במוגאדור עצמה לפני ייסודם של העיר והנמל בשנת 1765 , היה זה רק לאחר שנת 1512.

הסברות בדבר קיומו של יישוב מוסלמי או יהודי באזור מקדמת דנא, כפי שהיה בכל מרוקו, אינן מאוששות ואינן מדויקות. דוד קורקוס נסמך על יומנו של הסייר והצייר אדריאן מטאם Adriaen Matham)) ועל ספרו של לואי שנייה ((Louis Chenier הקונסול הצרפתי הראשון, ושמהם עולה כי הייתה קהילה יהודית קטנה שהתגוררה במקום למעלה ממאה שנה לפני הקמתה של העיר ובנייתו של הנמל. עוד הוא מספר שבשנת 1641 הגיעה לביקור אונייה הולנדית ועליה הצייר ההולנדי המתאר שבמקום מתגוררים מורים ( (Moors בקסבה שלהם ושהם העסיקו מתורגמן יהודי. המתורגמן נשלח לאונייה והביא עימו לחם טרי, שקדים, ענבים, עוגות וזיתים בטעם נפלא. היהודי סיפר להם על הקהילה ועל טקס החתונה, עוד הוסיף כי הם חגגו שלושה ימי חופש בשבוע: ביום שישי של המורים, ביום שבת של היהודים וביום ראשון של הנוצרים. מן הסתם המעטים שחיו במקום היו סוחרים הרפתקנים.

הערת המחבר: המורים היה הכינוי הנפוץ שניתן עוד בימי הביניים למוסלמים ספרדים בצפון אפריקה שהיו צאצאי הערבים והברברים. במסמכים האירופיים הכינוי מופיע תדיר.

גם החוקר ח.ז. הירשברג מאשר נוכחות יהודית בשנת 1640 במקום, מהם עסקו במסחר, במתורגמנים ובמתווכים בין

בעלי הספינות הזרות לבין האוכלוסייה המקומית. אחד ממתווכים וסוחרים ראשונים אלו היה מוזס סדרו קורקוס,(Moses Sedero Corcos) שתיווך בין אגאדיר ומוגאדור לפני הקמת העיר ובין מוגאדור לאמסטרדם, ושימש שליח כמתורגמן של שגרירי מרוקו.

,(Moses Sedero Corcos)[ נולד באגאדיר ונפטר באמסטרדם בשנת 1794 שם הקים משפחה. לא ידוע כיצד קשור למשפחת קורקוס במרוקו. ראו בפרק העוסק בקהילת אגאדיר.]

עם היווסדה של מוגאדור בשנת 1765 על ידי הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, התגוררו יהודים בכפר דיאבט (,(Diabat השוכן כשני קילומטרים מהעיר. עדות נוספת לקיומם של יהודים במקום טרם ייסודם של העיר ושל הנמל מצויה במכתבו של סמואל פאלאש Samuel Palache)) משנת 1612, המופנה לסולטאן מולאי זיידאן(שלט בין השנים 1627-1605), ובו הוא כותב שהוא ממתין לנציגיו בנמל מוגאדור. סמואל פאלאש היה שליחו של הסולטאן בהולנד, שם עסק בין היתר בקנייה ובמשלוח של נשק, של תחמושת ושל אוניות מלחמה מההולנדים עבור הסולטאן ובעלי בריתו, כדי לסייע לו במלחמתו נגד המורדים שהונהגו על ידי אחיו של זיידאן ולאחר בריחתו ממרקש. הצי ההולנדי נהג אז לעגון במפרץ מוגאדור וזאת טרם הקמת נמל של ממש. ידוע גם על המפעלים לייצור סוכר שהוקמו בתקופת מלכי הסעדים ופעלו עד סביבות שנת 1620 באזור ואדי קסוב בשטח של שבט חחה כשלושים קילומטרים מהעיר. במטעים הועסקו עבדים, אולם סוחרי הסוכר היו יהודים ואירופאים.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.

עמוד 13

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפ­שרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.

יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.

בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם ב­מסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחו­רי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנצי­גים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.

באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיו­חדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שג­רירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וח­תימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.

 

יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותר­גום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מרא­שית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזי­מותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.

 

רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצ­מו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.

 

ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית

עמוד 290

16. שני ״ואזנה״ היו בעירנו

במקהלה של דודי יצחק זכיתי להחזיק בידי כינור, כינור אמיתי, כינורו של וזאנה.

אבל בעירנו היו שניים שקרויים וזאנה.

אתחיל דווקא בזה שלא היה לו כינור, אבל הוא היה אמן באפיית עוגות. עוגותיו של וזאנה היו כל כך טעימות, שנשים רבות הפסיקו לאפות עוגות בגללו. כל אימת שהגיעו לאיזה בית אורחים בהפתעה, יכולתם לשמוע את המשפט, ״לך לוזאנה והב לי כך וכך עוגות!״ בעירנו היה אופה עוגות עוד יותר מפורסם – מוסלמי בשם דריס. החנות שלו קיימת עד היום ונכדיו מנהלים אותה. יהודים רבים נהגו לקנות אצל דריס, אבל אלו שהקפידו על כשרות קנו רק אצל וזאנה.

וזאנה השני, בעל הכינור, היה דווקא צלם במקצועו. אצלו הצטלמו ערביי העיר ויהודיה כל אימת שנזקקו לתצלום למסמך.

באחת החזרות של המקהלה, הופיע וזאנה הצלם עם בתו שהייתה חברה במקהלה. הוא ודודי הסתודדו באחת הפינות. דודי נראה מהנהן, ומר וזאנה התיישב קרוב למקהלה כשהוא מחזיק בין שתי רגליו נרתיק שחור ומאורך.

דודי ציווה עלינו לשיר את השיר ״כותל מערבי״. ״כותל מערבי״ אינו שם השיר, זה השיר כולו, וכשדודי היה מחליט ששרים אותו, היינו מתמלאים באנרגיות חדשות. שרנו בקצב דרמטי ״כותל מערבי, כותל מערבי, כותל מערבי״ ואז היה קולה השמימי של סולנית המקהלה פורץ ועולה ומשייט בין כותלי בית הכנסת בו קיימנו את החזרות. בסתר לבו, כך אני משער, כל אחד מחברי המקהלה קינא בסוליסטית ורצה להיות במקומה.

כל אותה עת ישב וזאנה בעיניים עצומות, עד כי חשבנו שנרדם. בתום השיר, הוציא כינור מבהיק מתוך הנרתיק שבין רגליו, מיקם אותו על כתפו, השעין עליו את סנטרו, כיוון את מיתריו, העביר עליהם את הקשת וללא היסוס ניגן את הקטע של הסולנית.

כאשר סיים, שלף ממחטה כדי לנגב את הדמעות שנגרו מעיניו. אנחנו פרצנו במחיאות כפיים. ואילו אני, שנשביתי לחלוטין מנגינת הכינור, המשכתי למחוא כפיים לבדי, הרבה אחרי שכולם הפסיקו. דודי הודיע שבהופעה המתוכננת של המקהלה, יבוצע השיר לסירוגין על ידי הסולנית ועל ידי כינורו של וזאנה.

וזאנה השתלב בחזרות של המקהלה ואני השתדלתי להיות הכי קרוב אליו כדי לא להחמיץ אף תנועה שלו וכדי לעקוב אחרי משט הקשת על המיתרים. אם אפשר היה ללמוד כך לנגן על כינור, הייתי הופך לכנר וירטואוז…

אהבתי לראות את קפיצות הקשת על המיתרים. אהבתי כאשר וזאנה, מעת לעת, היה צובט מיתר זה או אחר. לימים למדתי שקוראים לצביטות האלה ״פיציקאטו״. כל שערה שהייתה ניתקת מהקשת הייתה מצערת אותי. באחת ההזדמנויות אמר לי וזאנה שהשערות של הקשת לקוחות מזנב סוס.

כששאלתי אותו מה קורה אם נגמרות השערות של הסוס, נאנח: ״אכן, מצב הקשת שלי בכי רע ואצטרך באחד הימים להחליף את השערות שלה, אבל מנין אקח כסף להוצאה גבוהה זו?״ בסתר לבי, חלמתי שאני מתגנב אל איזה סוס וגוזר את שערות זנבו כדי להחליף את אלה שנשרו מקשתו של וזאנה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.שני ״ואזנה״ היו בעירנו

עמוד 40

התרנ״ו-1896
צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל
בערבית יהודית ותרגום לעברית

בקר יום ששי שנים ועשרים יום לח׳ תמוז יה״ל ש׳ ה׳ אלפים ושש מאות וחמשים ושש ליצי׳ נכנסנו לבקר הרב המובהק הדו״מ כמוהר״ר רפאל משה אלבאז ז״ל ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כמשפט הבריאים, וציוה בפנינו מחמת מיתה בזה הלשון ובזה הסדר: הריני מקדיש מנכסי ארבע מאות צ'ורו ינדפסו ביהום הלכה למשה, ועדן מקדם, ועטרת פז, מימון ליסיר די מזל טוב יעטיוולו עשרין צורו באס יזווז, מזל טוב בעד סכי כתובתה יחדתי לה קפטאן מובר וקפטאן כ׳דר וסאייאת דטלס זוז ודמאלז דלקטעאת ותותלא דדהב ובגדי חול וסבאני דסדדא וזלטיטא סקרנט, מזל טוב אם נתיבמה תבקא תסכין פלגרפא מא תכרזסי מנהא, בצלאל אלבאז יעבבי תלת ארבאע די ענדי פלגרפא אתאנייא לשמאל העולה להאלפוקי שבחצר הנק׳ צאר ן׳ עבדון ולבית אלוולי לימין הנכנס לחצר הנז׳ כללו גו״ח אטלטל ינבאע כללו מא יכליוו גיר דבר הצריך למסאחף די זאוו לידי מנחה ודי כתב יד יבקאוו ולבאקי ינבאע ומן טלטל ולמסאחף תתרפאד ארבע מייא ציורו הנז/ וסאיין יכס יביעו מסאייל אוכרין וויכממלו, כסווא דתובית דייאלי יעביהא בצלאל, כסווא דלקמכא לר׳ אליהו כאן ליבום אוו מא כאנסי האד לעאם אלוולי תבקא פלגרפא מזל טוב וולאדהא יאכלו וויסרבו פלגרפא מנכסי, ומכאן ואילך אידא מא כאן יבום יאכלו תלת שנין אוכרא הייא ודרארי דייאלהא מנכסי, סאיין עטית לבצלאל תלת רבאע דלגרפא ולבית הנז׳ הווא מתנה על מנת שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובעל חוב, והאד תנאי כתנאי בני גוב׳׳ר, הוכחנוהו על אעבורי אחסנתא ואמר בצוואה ניחא לי, עוד צווה בזה הלשון תכריכין וצרכי קבורה כמשפט אילי הארץ, וסהר כללו יקראוו לחכמים פלגרפא יעטיוולהום גץ ציורו פנהאר בכללות אצוואה גיר תכתבהא תאממן פיהא ועמל פיהא דברים ברורים כפי הדין ואפילו תחתמו ווידהר סי ספק ענדכום רשות תעאוודוהא בלשון בדור די יכון מקיים אצוואה, מזל טוב וולאדהא נאמנים מא יחיבוהומסי אפילו חרם סתם, ע״כ דברי צוואתו.

תרגום לעברית

בקר יום ששי שנים ועשרים יום לחדש תמוז יהפכהו השם לטובה שנת חמשת אלפים ושש מאות והמשים ושש ליצירה נכנסנו לבקר הרב המובהק הדיין המצויין כבוד מורינו הרב רבי רפאל משה אלבאז זכרונו לברכה ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כמשפט הבריאים. וציוה בפנינו מחמת מיתה בזה הלשון ובזה הסדר:

הריני מקדיש מנכסי ארבע מאות צ׳ורו בהם ידפיסו ספר הלכה למשה, ועדן מקדם, ועטרת פז. הילד (החורג) משה בן מזל טוב (אשתו השלישית) יתנו לו עשרים ציורו לצורכי נישואיו. מזל טוב יחדתי לה בעד סכי כתובתה הקפטאן של קטיפא וקפטאן ירוק. וחצאיות של משי שנים. צמידים (מחתיכות של זהב וכסף). עגילים של זהב ובגדי חול. ומטפחות לכסוי הראש סינר בצבע סקרנאט. מזל טוב אם נתייבמה תשאר לדור בעליה לא תצא ממנה. בצלאל אלבאז יקח שלשת רבעים שיש לי בעליה השניה לשמאל העולה להאלפוקי שבחצר הנקראת חצר בן עבדון, והבית הראשון לימין הנכנס לחצר הנזכר גוף וחזקה. טלטל הבית ימכר כולו לא ישארו רק דבר הצריל. הספרים שהגיעו לידי מנחה והכתבי יד ישארו, כל הספרים חוץ מאלו ימכרו ממחיר הספרים והטלטל יקחו הארבע מאות ד׳ורו הנזכרים ומה שיחסר לסכום הנזכר ימכרו דברים אחרים וישלימו. מלבוש ״תובית״ שלי יקחנו בצלאל, מלבוש הקטיפא לרבי אליהו. נתייבמה או לא נתייבמה. מזל טוב, תשאר בשנה הראשונה בעליה, ובניה יתפרנסו בעליה מנכסי. ואחרי כן אם לא נתייבמה יתפרנסו עוד מנכסי שלש שנים היא ובניה. מה שמסרתי במתנה לבצלאל שלשת רבעי העליה והבית הנזכר היא מתנה על מנת שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובעל חוב. וזה תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן. והוכחנוהו על אעבורי אחסנתא (מה שמעביר נכסיו מהיורשים הראויים ליורשו לשאינם ראויים) ואמר שניחא לו במה שמצווה. עוד צווה בזה הלשון תכריכין וצרכי קבורה כמשפט אילי הארץ (כעשירים) וכל החדש ילמדו למנוחת נפשו, וילמדו החכמים בעליה שלו ויתנו להם חצי ציורו לכל יום. הצוואה תכתב בתשומת לב ובדברים ברורים כפי ההלכה, ואפילו יחתמו בה ויראה להם איזה ספק הוא מרשה להם לחזור ולכתוב צוואה אחרת בלשון ברור שיהיה מקיים הצוואה. מזל טוב ובניה נאמנים ולא יחייבו אותם אפילו חרם סתם. עד כאן דברי צוואתו.

התרנ״ו-1896
צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל
בערבית יהודית ותרגום לעברית

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,

כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:

 רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, ורבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק' (שמות א, יב):

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

 

"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…  

"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

 

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתנו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עמ"י, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

 

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של "אינטלקטואלים" כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"

 

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

93. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

 

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

 

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

 

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

 

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

 

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

 

פועל יוצא מדברי קודשו:

 גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

 

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

 

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

 

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

 

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

 

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

 

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

 

 

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

 

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

 

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

 

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".

"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה

בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".

"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

 

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

• כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

 

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" =  שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

 

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו

 

ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ואשתו עליה ע"ה, בת הרב חיים מלכה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. רבי משה אסולין אבא של אימא עליה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה, מיכאל מאיר בן זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.

המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.

ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.

למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.

כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.

אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.

מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.

אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.

אפשר לומר שבתמאטיקה ובפרוזודיה שלהם, המשוררים היוו המשך ישיר של גדולי המשוררים של מרוקו כמו רבי דוד חסין, רבי רפאל משה אלבז ורבים אחרים. גם שירת ספרד מוצאת הדים חזקים בשירה הנמצאת על הקברים במוגדור.

הכתובות שעל הקברים שנכתבו על ידי משוררים נחלקות בדרך כלל לשני חלקים. חלק ראשון ובו הגיגים ליריים על מהות האדם, על החיים והמוות, על אמונה ודבקות בה׳. החלק הזה עונה על כללים ידועים של השירה, המשקל והחריזה. בחלק השני מובאים בדרך כלל האלמנטים הבאים: שם הנפטר או הנפטרת, [כמעט תמיד, בקבר האישה מצוין שם בעלה, כמו למשל: מסעודא אשת הגמו״ן (הגבר המרומם והנעלה) שמעון עמר. אם מדובר בנערה, מצוין שם אביה.] הגניאולוגיה והייחוס שלהם, התכונות שבהן נתברכו, תאריך הפטירה והקבורה ופסוק המתאים מבחינת הגימטריה שלו לשנה העברית.

המשוררים הרבו בשימוש באקרוסטיכונים, בלשון נופל על לשון, בפרפראזות על פסוקים מהתנ״ך או מהמשנה, ברמזים המותאמים לשמות הנפטרים. המשוררים השתמשו בביטויים או חצאי ביטויים מהתנ״ך או מהספרות העברית לדורותיה. הם הרבו להשתמש בנטיות חדשות למילים לרוב לצרכי החריזה.

להלן כמה דוגמאות:

כאשר אדם נפטר ושמו שלמה, הם כתבו ״הנה מיתתו שלשלמה״, פרפראזה של ״הנה מיטתו שלשלמה״ (שיר השירים ג,ז).

במקום הביטוי ״אל קנא״ מצאנו ״אל קנה״ במובן של: נפטר(כי קנה אותו האל).

במקום ״כדת משה וישראל״ ״כדת משה ויהודית״ (כמובן, יהודית הוא שם הנפטרת).

יש לציין כי כל המצבות כתובות בעברית מלבד שתיים הכתובות בצרפתית ואחדות, חדשות יותר, שנוספו לטקסט העברי שלהן גם כמה מילים בצרפתית, אנגלית או איטלקית. היכולת הזאת ליצור מילים או ניבים חדשים או היכולת לתת למילים מובן חדש היא אופיינית לשפה חיה ולא לשפה מתה. בשנים שנכתבה היצירה הזאת שעל הקברים, מ-1877 עד שנות השבעים של המאה העשרים, עם עזיבת כל היהודים את מוגדור, נהגו לומר לנו שהשפה העברית היא שפה מתה בדיוק כמו היוונית העתיקה והלטינית. כשמישהו רצה להגיד שהוא אינו מבין משפט כלשהו היה אומר:! Pour moi c'est de l'Hébreu (עבורי, זוהי עברית!)

יהודי מוגדור ברובם – כמו שאר יהודי מרוקו – לא הבינו עברית. הם קראו אותה בסידור או בתנ״ך, אך לא דיברו אותה ולא הבינו אותה. הילדים למדו לקרוא עברית ב״סלה״ אך לא למדו לדבר עברית. המלמד היה מתרגם לערבית את הטקסט רק כדי שהילד יבין את הנכתב, אבל לא היה לימוד שיטתי של השפה על דקדוקה וכלליה. כאשר גדל, הילד ידע לקרוא היטב אך לא הבין את הכתוב. זה בנוגע לזכרים, אבל כשמדובר בנשים, שהיוו לכל הפחות מחצית מן האוכלוסייה, הן לא למדו עברית כלל ועל כן ידיעת העברית שלהן שאפה לאפס.

לעיתים קרובות, המלמד או החזן בבית הכנסת לא הבינו את מה שהם קוראים ומלמדים.

מי ידע אם כן עברית? רבנים ומלומדים שחיברו את חיבוריהם בעברית. השפה העברית הייתה הקשר בין הרבנים בכל העולם היהודי ויעידו על כך הכתבים והשותי״ם למיניהם.

והינה, בבתי העלמין במרוקו ובבית העלמין שאנו מדברים בו, הקברים כתובים בעברית בעוד שכמעט כל התושבים לא היו מסוגלים לקוראם.

נוסיף לכך גם את העובדה שבמרוקו, היהודים טיפחו קשר הדוק עם המת בכך שעלו לעיתים קרובות אל קברו, בכו עליו, התפללו עליו, סיידו אותו, ניכשו את העשבים מסביבו, שטפו אותו וטיפלו בו, וכל זאת מבלי לדעת מה נכתב עליו. כאשר מת מישהו, משפחתו הייתה פונה לאחד מבוני המצבות(שלעיתים קרובות גם כתב את תוכנה) ומבקשת ממנו לכתוב על המצבה מילים ומליצות המפארות ככל האפשר את הנפטר.

ונשאלת השאלה: למה לא הזמינו טקסט ביהודית-ערבית (כפי שראינו בקברי קהילת תוניס)?

מדוע כשבאו הצרפתים למרוקו והנהיגו את השפה הצרפתית, לא התפתו לכתוב את הטקסטים בצרפתית, שפה שהייתה מובנת גם לנשים שהן אלו שביקרו בקבר ושמרו וטיפחו אותו?

נראה שהתשובה היא שהבחירה בעברית הייתה, כי הכיתוב העברי על הקברים לא היה מיועד למבקרים בבית העלמין, אלא לקב״ה בעצמו או לבית דינו שבשמים שדן את האדם אחרי מותו.

אפשר לומר, שהכיתוב על המצבה היה מעין תעודת מסע אל העולם הבא.

אחת התכונות הכי נפוצות המצוינות על הקברים היא: ״נשא ונתן באמונה״. ביטוי המכוון בדרך כלל לעולם המסחר. נשאלת השאלה: הרי לא כולם היו סוחרים, רבים מהם היו פקידים, רבנים, בעלי מלאכה. אלא הכוונה היא אם כן, שזוהי עדות לכך שהנפטר היה אדם ישר עם עצמו, עם משפחתו, עם הזולת. שהאמת הייתה שגורה על פיו ושהתרחק מכל מרמה.

למה המשוררים כל כך נדבקו לאמירה הזאת? למה לא אמרו ״האדם הזה היה אדם ישר, נאמן…" או ביטויים אחרים מעין אלה?

התשובה נמצאת בתלמוד(שבת לא, ע/א) על האדם המגיע לבית הדין של מעלה.

שם נאמר: "אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונת, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה?״

מכאן אפשר לראות שהשאלה הראשונה והחשובה ביותר היא על יושרו של האדם, ולימוד התורה ומצוות פרו ורבו באות רק אחר כך.

על כן כמעט על כל קבר אפשר לקרוא את האמרה הזאת: ״משאו ומתנו באמונה״

(או ביטויים דומים) בבחינת תשובה לשאלה הראשונה שהוא יישאל כאשר יתייצב בפני בית דין של מעלה. נמצא גם תשובה לשאלה השנייה שבאה בדרך כלל כעדות על לימוד תורה או על תמיכה בלומדי התורה או השכמה לבית הכנסת. השאלה השלישית על עיסוק בפרייה ורבייה בא בדרך כלל בכוונה של פרייה ורבייה בתורה וגם זה מופיע רבות על הקברים. לפעמים נמצא גם שהנפטר או הנפטרת חינכו את ילדיהם בדרכי התורה, וכמעט תמיד נמצא שהאיש הנפטר או האישה הנפטרת "רוח הבריות נוחה הימנו או הימנה.״ כל האמירות האלו באו אפוא, להעיד בפני בית דין של מעלה כי הנפטר זכאי לעולם הבא.

ונשאלת השאלה: ואם שם, כאשר יעמוד בפני בית הדין ישאלו אותו, ״מניין לנו שאכן נשאת ונתת באמונה?"

הוא יענה: "הרי כך כתוב על מצבתי."

ישאלו אותו: "על סמר מה אנו צריכים להאמין לך?"

הוא יענה: ״כי יש לי עדים."

ישאלו אותו: "ומי הם עדיך?״

הוא יענה: "אלו שכתבו את הדברים וכל אלו שעוברים וקוראים את הכתוב.״

ישאלו אותו: ״ולמה אתה חושב שאנו צריכים לקבל את עדיו ״?

הוא יענה: "כי כך כתוב בתורה!"

"הסבר נא!״״ ידרשו ממנו.

והוא יענה: ״כתוב בתורה: על פי שנים עדים יקום דבר!" (דברים יט-טו)

"אבל,״ יגידו לו, ״לנו יש עדים אחרים פה במרומים!"

והוא יענה: ״לא בשמים היא!״(בבא מציעא נט-ב)

הנימוק המנצח של הנשמה הנידונה יהיה: כתוב בפרקי אבות ג׳: "הוא היה אומר:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו." וראו מה כתוב על קברי: רוח הבריות נוחה הימנו!

וכך, כל מה שכתוב על הקברים אינו אלא מעין כתב המלצה, תעודת מסע, לקראת המפגש של הנפטר או הנפטרת עם בית הדין של מעלה ולקראת קבלתה לתוך גן העדן, וזו הסיבה גם שהכול כתוב בלשון הקודש.

והרב המספיד יאשר את הדבר בשעת הלוויית המת. הוא יאשר שמה שכתוב על המצבה הוא אמת ויצהיר קבל עם ועדה: ״בגן עדן תהא מנוחתו!״

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

עמוד 35

הילולת הרמב"ם, האביר יעקב, ורבי חיים בן עטר – סבא של אוה"ח הק' – יום שני כ' טבת

 

                                 יום שני כ' טבת – יום ההילולה ה- 821 של   

                                     הנשר הגדול הרמב"ם = רבנו משה בן מימון

 

 

 

הרמב"ם – רבנו משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בערב פסח בשנת ד"א תתצ"ח [1138], ונפטר בפוספאט {קהיר הקדומה} שבארץ מצרים, ביום כ' טבת ד"א תתקס"ה [1204] .               

"ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה. ויאמר הנני". בהקשר לביטוי "ממשה רבנו ועד רבנו משה בן מימון, לא קם כמשה". ניתן לומר בדרך צחות בלבד, ממה שנאמר פעמיים משה:

פעם כנגד – משה רבנו, ופעם שניה כנגד – רבנו משה בן מימון.

הרמב"ם הפך להיות הדמות התורנית המפורסמת והמשפיעה מאז תקופת הגאונים ואילך, והענק שבענקים שהשפיע על דורו ועל הדורות הבאים בכל תחומי היהדות, החל מפסיקת ההלכה, ראה ספרו המונומנטלי "משנה תורה לרמב"ם – היד החזקה", דרך הפרשנות – הפירוש למשנה, שמונה פרקים, ספר המצוות, אגרות השמד ותימן, וכלה במחשבת ישראל – "מורה נבוכים".

כמו כן, ספריו בתחום הרפואה, וספרים  שאבדו.  כל היבול הזה בתקופה כל כך קצרה – 66 שנות חייו, כשבחלקן הגדול נדד ממדינה למדינה בגלל רדיפות המוסלמים. כבר בגיל 13, הרמב"ם ומשפחתו נדדו בתוך ספרד בגלל כיבוש ספרד על ידי המוסלמים -"המוחדון", ובשנת 1160, מגיעה המשפחה לעיר פס שבמרוקו שם שהתה עד 1165. אחרי זה, שוב בגלל רדיפות המוסלמים,  המשפחה עלתה לארץ ישראל, ומשם למצרים שם שימש כרופא המלך ונגיד עם ישראל, כך שיכל לעזור לאחיו באשר הם כמו ביטול הגזירות על יהודי תימן.

אביו של הרמב"ם, רבי מימון הדיין, השפיע רבות על הגותו, וכן רבו המובהק של רבי מימון – רבי יוסף אבן מיגאש. הרב אבן מיגאש שהיה תלמידו של הרי"ף – רבי יצחק אלפסי, אמר על הרמב"ם בהיותו ילד: "זה הילד אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו כל בני ישראל ממזרח שמש עד מבואו".

גם הגויים העריכו מאוד את הרמב"ם. וכך כותב עליו סופר ערבי מאותה תקופה: "בידיעותיו הוא עומד בראש רופאי דורנו, בחכמתו ריפא אף חולי הסכלות, אם יבוא אפילו הירח לבקש עזרה, מיד נתרפא …" הרמב"ם העיד על עצמו במכתב לתלמידו רבי יוסף: "ואודיעך כי נתפרסם שמי ברפואה בין הגדולים".

מרן הרה"ג עובדיה ע"ה נשאל ע"י מלך ספרד חואן קרלוס: "מדוע מכונים בני עדות המזרח – ספרדים?  תשובתו:  הדבר נובע מייחוסנו ל"רמב"ם הספרדי", אשר לאור תורתו אנו הולכים".

הרמב"ן מתאר את השפעתו הגדולה של הרמב"ם על יהודי תימן: "הרמב"ם האיר עיני היהודים אשר בתימן בהליכות התורה, והעמידם בקרן אורה, ויבטל מהם גזירות קשות וכובד המס… שמעתי ממגידי אמת שבכל תימן קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרמב"ם בכל קדיש וקדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון. הרמב"ם קבור בטבריה ששימשה כמרכז התורה בתקופת התנאים, ליד רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שהחלו לבסס את ההלכה לאחר החורבן, דבר המבטא את המשכיות התורה, כהמשך ישיר לתושב"ע.

 

 

צופן קצר המתמצת את משנת הבריאות לרמב"ם, המשלבת בין בריאות הנפש לבריאות הגוף.

ב ר י א ו ת

בולם רוגזו, יגביל אכילתו, ויגביר תנועתו.

הרמב"ם – עמוד התפילה

ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה שמצות התפילה היא מן התורה, וכך דברי קודשו: 

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם" (שמות, כ"ג, ה). מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, י"ג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

ב. ואין מניין התפילות מן התורה. ואין משנה{נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה".

(משנה תורה – יד החזקה, סדר אהבה, הלכות תפילה פרק א, הלכות א – ב).

האיש החסיד במבוא ל- "שמונה פרקים לרמב"ם".

 

"ברצות ה' דרכי איש", ננסה להאיר באור יקרות את מטרת הרמב"ם בכתיבת "שמונה פרקים" בהם הוא מפרט את מהותו של החסיד, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

הרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי רבא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (ב"ק ל' ע"א). הגמרא מזכירה עוד שני דברים: לקיים מילי דנזיקין ומילי דברכות, לכן ננסה להתמקד במבוא ובפרק השישי מתוך שמונה פרקים הדן בהבדל בין החסיד המעולה, לבין הכובש יצרו ומושל בנפשו.

כל זה משקף נאמנה את מטרת פרקי אבות מהם נוכל ללמוד איך להתחסד עם בוראנו, ושמונה פרקים מתווים עבורנו את הדרך בה נוכל להפוך את האמרות הטהורות של פרקי אבות, לדרך חיים בהליכותינו היומיומיות.

 

הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים.

 

בהקדמתו הקצרה לשמונה פרקים, הרמב"ם מתייחס לארבע נקודות עיקריות המהוות את תשתית לפירושו רב האיכות, לאמרות הטהורות שבפרקי אבות.

א. דברים הנראים קלים להבנה, אך הם עמוקים – רובד גלוי ורובד סמוי. לכן יש צורך בפירוש רחב לפרקי אבות.

ב. התכלית של פרקי אבות – כיצד להיות חסיד.

ג. פירושו של הרמב"ם מבוסס ומושתת על רבותינו – חכמי התורה

ד. "שמע האמת למי שאמרה" – לרבות חכמי אומות העולם כמו אריסטו.

   להלן אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה כפי שהיא עולה במשנתו הזכה והטהורה של הרמב"ם.

 

הרובד הגלוי והרובד הסמוי בפרקי אבות.

 

מטבעות הלשון בהן משתמשים התנאים בפרקי אבות כתובות בלשון קצרה, ובמבט ראשון אף בהירה וקליטה להבנה, כך שהדברים שווים לכל נפש, והרוצה ליטול, יבוא ויטול.

הרמב"ם מדגיש בהקדמתו: "לדבר בזאת המסכת בעניינים מועילים ולהאריך בה קצת אריכות, מפני… שאין כל העניינים מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית, ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר, וכבר אמרו רז"ל (בבא קמא ל' ע"א) "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" – ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שכתבו רז"ל (עבודה זרה ב' ע"ב) – חסידות מביאה לידי רוח הקודש". באיגרת תימן (דף קע"ד) כותב הרמב"ם שחזרת הנבואה, היא הקדמת משיח.

פועל יוצא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שהוא מייחס חשיבות רבה לאמרות הטהורות בפרקי אבות המהוות סולם בו יעלה האדם ויתעלה בעבודת ה' דרגה אחר מדרגה, עד למעלת מידת החסידות המהווה את היהלום שבכתר עבודת ה'. הרמב"ם מדגיש שאמנם ישנם דברים שנראים קלים להבנה כמו "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א' משנה ט"ז). ברובד הגלוי נראה פשוט – אם תבוא לידך הוראה בעניין שאינו מפורש, וצריך להשתמש בסברא, ולפי זה להורות הלכה למעשה, עשה לך רב כדי להתייעץ אתו, שלא תבוא תקלה על ידך (פירוש הרב פנחס קהתי).

הרמב"ם רואה בזה רובד עמוק, כך שניתן להסביר את הביטוי "עשה לך" כהידבקות בתורת הרב כפי שמובא בפרקי אבות (פ' א' משנה ד') "והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".

הרמב"ם סובר שמסכת אבות הינה ספר משלים, אבל האמת עמוקה ונסתרת הרבה יותר, כפי שמובא בהקדמתו: "היותה מביאה לידי שלימות גדולה והצלחה אמתית". כלומר, יש ללמוד את הדברים, ולנהוג לאורם.

 

הרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "מטרת פרקי אבות לכוון את המהלכים הפנימיים נפשיים, המציאות מופשטת, לכן גם כלי ההסבר יהיו מתאימים לעניינים מופשטים…". ("שיעורים בשמונה פרקים לרמב"ם" עמוד 66)

הרב אבינר מדגים זאת באמצעות תקבולת ניגודית מתחום המצוות המעשיות כמו ציצית ותפילין שם ניתן להפעיל את מבחן התוצאה, היות והכל מוחשי. בפרקי אבות לעומת זאת, מדובר בהדרכות פנימיות לתוך נפשו של האדם, אותן יש להפנים ראשית כל, ורק אחר כך ליישמם הלכה למעשה. לכן קבעו חז"ל שיראת ה' היא החכמה האחת בבחינת הכתוב:

"סוף דבר הכול נשמע – את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור –  כי זה כל האדם" (קהלת י"ב פ' י"ג),

 

שלמות האדם בעיני הרמב"ם – אשר בה יתפאר באמת:

שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו,

וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא,

ויהיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד – חסד צדקה ומשפט".

 

(דברי הרמב"ם בסוף מורה נבוכים).

 

                        כ' טבת – ההילולה ה- 145 של "אביר יעקב"

                                     רבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

   

 

 

 

"ויחי יעקב בארץ…" (בר' מז, כח).

 

הפסוק "ויחי יעקב בארץ…" רומז {נוטריקון} לשם:

'אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא'. אביר יעקב = {אותיות}  רבי עקיבא.

 

בדומה ליעקב אבינו שחי את שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים, גם ה"אביר יעקב חי את ארבע שנותיו האחרונות במצרים לאחר שהיה בדרכו ממרוקו לארץ ישראל דרך מצרים, ונאלץ להישאר שם כדי ללמד את יהודי המקום תורה ומצוות. אכן הישוב היהודי קיבל אותו בכבוד מלכים כיאה למלך. "מאן מלכי? רבנן"  כדברי חז"ל.

 

החיד"א בספרו "שם הגדולים", מייחס את השם  אביחצירא לרבי שמואל אלבז – אבי שושלת משפחת אביחצירא שהיה מתבודד בחצרו בקדושה ועוסק בתורה, ומאז המשפחה נקראת  אביחצירא.

סיבה נוספת שבגינה מכונה המשפחה אביחצירא, קשורה בנס שנעשה לרבי שמואל, שכאשר ביקש להפליג בספינה מיפו לאיסוף תרומות עבור לומדי התורה, לא היה בידו די כסף להפלגה. רב החובל סירב להסיעו בחינם, וכך התיישב לו רבי שמואל על מחצלת = חצירא (בערבית) על המזח, והחל בלימוד תורה. כאשר האנייה הפליגה, הנוסעים נדהמו לראות איך האיש על החצירא שט בעקבותיהם, וכך דבק בהם השם אביחצירא = אבי המחצלת.

רבי שמואל שלמד תורה אצל תלמידי רבי חיים ויטל בדמשק, הורה לבנו רבי יוסף לעקור מסוריה ולעבור למרוקו, וכך הגיעה  המשפחה לתאפיללת במחוז ריסאני.

 

ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב".

 

1."פיתוחי חותם" על התורה   2. "דורש טוב" 3."יורו משפטיך ליעקב" 4. "גנזי מלך"   5. "פרוש בר"ז (207) פנים למילה בראשית. 6. "מחשוף הלבן" על התורה 7. "לבונה זכה" על התלמוד. 8. "מעגלי צדק" על תהילים.

מסופר בשמו של רבי מאיר אבוחצירא שזקנו ה"אביר יעקב", הוא גלגול של רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם כותבים לאור הקבלה: ה"אביר יעקב" מפשט את הקבלה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת -"כבוד ה' – הסתר דבר".

 רבנו ה"אביר יעקב" – ואהבתו לתורה הקדושה.

 

על אהבתו לתורה של מרן ה"אביר יעקב" הוא כותב בספרו "לבונה זכה" (מהד' תשס"א עמ' קס"ט) על הפסוק: "מה אהבתי תורתך – כל היום היא שיחתי (תה' קיט' צז')  הוא כותב שמרוב אהבתו לתורה הוא זוכה שיתגלו לו רזי תורה נפלאים. כלומר, מכוח אהבת התורה הזכה, מופיעה אצלו רוח הקודש ומגלה לו רזי תורה. "שיחתי"  = מלשון הופעת שיח רוח הקודש המשוחחת אתו ומחדשת לו חידושים, ולקב"ה יש הנאה מחידושיו הזכים. "שיחתי" = גם מלשון שיח, הצומח ומתגלה לנגד עיננו.

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את ברכת כהנים – בהקשר לתורה.

 

"כה תברכו את בני ישראל" = ברכת התורה.

 "אמור להם" = עיסוק בכל חלקי התורה".

"ושמו את שמי" = כנגד הסוד שהוא ידיעתו יתברך.

"ואני אברכם = ואז נזכה ל"שמירת עיניים.

 

שמירת עיניים אצל רבני אביחצירא.

 

רבנו ה"בבא סאלי" נכד ה"אביר יעקב" נשאל פעם:

מדוע הקב"ה אינו משיב ריקם את  תפילת רבני המשפחה? הוא אמר שגדולתם נובעת מכך ששמרו על "קדושת העיניים". את זה ניתן להסביר ע"פ הכתוב: "תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תיצורנה" (משלי כג' כו').

 

הקב"ה מבקש מאתנו את הלב – "תנה בני ליבך לי", דבר שניתן לעשותו ע"י שמירת העיניים ע"פ המשך הפ': "ועיניך דרכי תיצורנה". העיניים מהוות את השער לנשמה, לכן הן רגישות, בניגוד לנפש הנמצאת בכבד, והרוח בלב.

רבני אביחצירא אכן נהגו להתעטף בצעיף שכיסה את ראשם והגיע עד עיניהם, כדי שלא יכשלו בראיות אסורות.

 

 

"יהודה אתה יודוך אחיך,

ידיך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה…

 

לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו ,

עד כי יבא שילה…" (בר' "ויחי" מט –יא).

 

רבנו ה"אביר יעקב" מסביר את הפס' הנ"ל בהקשר לפרשת יהודה ותמר. על פניו המעשה נראה תמוה.

רבנו מסביר את המעשה לאור דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה ט"ו). יש נשמות קדושות כמו נשמותיהם של פרץ וזרח שהיו ביד הסטרא אחרא שאינה מאפשרת להן לצאת, היות ושם יש להן חיות מרובה.

 

הקב"ה גלגל את יציאת הנשמות הקדושות ע"י מעשה שנראה כעוון גדול, כך שהסטרא אחרא תשחרר את הנשמות.

תופעה דומה הייתה אצל לוט ובנותיו מהן יצאה רות המואביה – אימא של מלכות. כנ"ל אצל דינה ושכם בן חמור מהם יצא שורש נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון = "ארץ ר-ח-ב-ת" = רבי חנינא בן תרדיון.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אומר לו לעיני אחיו שהמעשה שעשה עם תמר, מכוון מן השמים, ולכן אחיו מודים לו:

"יהודה, אתה יודוך אחיך". כמו כן, בשם "יהודה" רמוז שם הוי-ה.

ואדרבה, בגלל המעשה עם תמר, "ישתחוו לך בני אביך".

 

בהמשך אומר יעקב ליהודה כדברי "האביר יעקב": "ידך בעורף אויביך" – "מה שפשטת ידך בתמר הוא משום ש"אויביך", שהם הקליפות {הסטרא אחרא} – קשי עורף, וכשיש בידם נשמה עליונה, אינם מניחים אותה לצאת זולת בראותם מקום פגום, לכך אירע לו אותו מעשה… ועל זה "ישתחוו לך בני אביך".

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

ה"אביר יעקב" מסביר "שעיקר ביאת האדם לעולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתה היא ע"י עסק התורה ודבקותו במצוות ובתפילה כראוי, וכשיזכה לתיקון נפש רוח ונשמה, בזה יזכה להידבק בשכינה…". ("ארבע מאות שקל כסף" לאריז"ל דף צ"ז דפו"ח). לכן את הפס' הוא מסביר כך:

בני ישראל הבאים מצרימה = גימטריא שכינה = 385.

בני ישראל הצליחו בכך ששמרו על המידות הרמוזות בשם י-ע-ק-ב:

י -יחוד – שמו יתברך. ע – ענווה – בכל מעשיהם.

ק – קדושה – יקדשו עצמם. ב – ברכות – ברכות בכוונה. "איש וביתו באו" – קדושת הבית – המשפחה.

 

 

"אראנו נפלאות"

  לרבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

 

אמו של ה"בן איש חי" – אצל ה"אביר יעקב".

 

היא נסעה דרך מדבריות מבגדד למרוקו כדי להתברך בזרע של קיימא אצל ה"אביר יעקב".

כאשר התקרבה לבית מדרשו של ה"אביר יעקב", הצדיק הרגיש ברוח קדשו בבואה, ושלח לה את אחד מתלמידיו שיבשר לה שתזכה לבן זרע של קיימא שיאיר בתורתו לעמו ישראל.

 

אכן, היא נפקדה באורו של עולם רבנו יוסף חיים – הלא הוא "הבן איש חי".

ברכותיהם של רבני אביחצירא ידועות ומתקבלות בשמים,

ורבים נושעו מברכתם – כולל עבדיכם הנאמן.

 

"וראו כל עמי הארץ

כי שם ה' אלוקיך נקרא עליך" (דברים כ"ח, י).

אלו תפילין שבראש" (ברכות ו' א')

 

בעיר מראקש שבמרוקו, ביקש ה"אביר יעקב" מסופר מומחה שיכתוב לו תפילין, ובתנאי שיטבול ויכוון לפני כתיבת שמות ה'. בתמורה, שילם לו שכר הגון.

 

הסופר מילא את בקשתו, אך בשם ה' האחרון בתפילין של יד, הוא שכח לכוון, והוא התלבט האם למוסרם כך, או לכתוב מחדש את התפילין. לבסוף, החליט לא לתקן.

 

ה"אביר יעקב" בדק את התפילין וגילה ברוח קודשו שהסופר לא כיוון כמו שצריך.

הסופר הצטער, וכתב מחדש את התפילין.

 

"ארבע מאות שקל כסף – עובר לסוחר" (בר' כג' יד').

 

רבנו בבא סאלי מספר על סבו ה"אביר יעקב" שלמד בספר "ארבע מאות שקל כסף" שחיבר רבי חיים ויטאל זיע"א תלמיד האר"י הקדוש, ולהפתעתו גילה שחסרים בו 30 דפים. בבקיאותו כי רבה, רבנו השלים את 30 הדפים החסרים מהזיכרון.

 

להפתעת כולם, כאשר הובא הספר המקורי, התגלה להם שה- 30 דפים אותם כתב, תואמים לספר המקורי "ארבע מאות שקל כסף".

 

רבנו מכלוף אביחצירא ע"ה סיפר, שכאשר למד עם בבא סאלי ע"ה, ואחיו רבנו יצחק אביחצירא ע"ה, היו מכסים בדף את פירוש רש"י, וכל אחד מהם ניסה להסביר את הגמרא מכוח הבנתו, בבחינת "סיעור מוחין" כמקובל בשדה החינוך בימינו, כדי לחדד את המוח.

 

במרוקו נהגו לשנן בע"פ.

בהיותי תלמיד בישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה, נדרשנו מידי יום ביומו, לדעת בע"פ את דף הגמרא כולל התוספות.

 

באליאנס במרוקו, נדרשנו ללמוד בע"פ את "הרזומה" היומי של כל אחד מהמקצועות אותם למדנו.

ב"פורת יוסף" בירושלים בה למדתי, קיבלנו שקל על כל משנה שלמדנו בע"פ, וב"ה זכיתי תמיד בהרבה ₪.

 

רבנו חיים בן עטר הזקן ע"ה,

 סבא של רבנו אור החיים הק'.

 

משפחת בן עטר לענפיה הרבים, גלתה מקסטיליה שבספרד.

בני המשפחה נפוצו במדינות שונות, כמו הולנד ומרוקו.

הם נקראו עטר = בושם, בשל כך שכנראה ראש המשפחה עסק במכירת בשמים עוד בספרד.

 

הענף שבמרוקו, התיישב בעיר סאלי שליד רבאט, המשמשת כיום כבירת מרוקו, בראשותם של  

רבי חיים בן עטר הזקן ואחיו רבי שם טוב בן עטר הנגיד. הם נחשבו בין מנהיגי יהדות מרוקו.

 

לפני שנים אחדות, גילו את ציונו הק' של רבנו חיים בן עטר הזקן, ושל בנו רבי משה בן עטר, אביו של רבנו אור החיים הק' בעיר סאלי הסמוכה לרבאט בירת מרוקו.

 

רבנו אור החיים הק' רואה בסבו רבו המובהק, וכך כותב רבנו:

"וישבתי ללמוד תורה לפני מורי הרב המפורסם אדוני זקני מורי,

אשר נודע  בשערים שמו המופלג,

 

החסיד העניו כמוה"ר חיים בן עטר זלה"ה,

 אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי,

ובחיקו שכבתי מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובות"

 

רבי חיים בן עטר הזקן, היה גם רבו של המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה,

מחבר ספרי קבלה רבים, כמו "מקדש מלך" וכו'.

רבי שלום בוזגלו מספר שגם אחרי מות רבו,

התגלה אליו בחלום, ופתר לו שאלות בחכמת הקבלה

 

שנזכה ללכת לאורם של מאירי ומאורי עם ישראל:

רבנו הרמב"ם ורבנו ה"אביר יעקב,

ורבנו חיים בן עטר סבא של רבנו-אור-החיים-הק'.

וזכותם תגן בעדכם ובעדינו,

ובזכותם ניגאל ברחמים

 

מאת: הרב משה אסולין

 

 

 

 

 

סו. השימוש בתקנות

דרכים שונות מצויות בעולמה של הלכה לפתרונן של בעיות חדשות; הלא הן דרכי היצירה שמערכת ההלכה מכירה בהן כאמצעי להמשך יצירתה והתפתחותה. הדרך הראשונה, בזמן ובהיקף, היא דרך הפרשנות. יש אשר חכם ההלכה נוקט פרשנות מרחיבה להלכה הקיימת, ויש שהוא נוקט פרשנות מצמצמת, הכול לפי טיבו של העניין ולפי הצורך בפתרונה של הבעיה העומדת לפניו. דרך נוספת -היא זו של התקנת תקנות. כאשר קצרה ידה של הפרשנות להגיע לפתרון הנדרש של הבעיה העומדת על הפרק.

התקנות הן מעין חקיקה מקומית והיא פעלה בשתי דרכים, האחת – חקיקה מכוח הסמכות ההלכתית. כלומר על ידי חכמי ההלכה שבמרכזים השונים. והשנייה – חקיקה מכוח הציבור, היינו ׳תקנות הקהל׳, חקיקה בידי ראשי קהילות והציבור בקהילות שונות. לעתים תוקנו תקנות בשיתוף שני הגורמים החכמים וראשי הקהל. יבול חקיקה זה של התקנות גדול מאוד בכמותו ובאיכותו, תקנות הגיעו אלינו מכל הפזורה היהודית החל מהמאה העשירית ואילך.

 

עיקרו של חומר זה נשמר בתוך ספרות השאלות והתשובות או בתוך קובצי תקנות של קהילות, והרבה תקנות עודן בכתבי יד ומחכות לגואל שיעלה אותן מתהום הנשייה. בפזורה הספרדית מזרחית הרבו החכמים להשתמש בתקנות, כדי לפתור בעיות שהתעוררו בדיני משפחה, חברה וכלכלה, בעיות שהיה קשה למצוא להן פתרון הולם במסגרת ההלכה. לפעמים הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות שנשתנו ממקום למקום ומחכם לחכם ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. והתקנה נועדה לאחד את הפסיקה בבעיות השכיחות. קיומן של תקנות בקהילה, עדות היא למציאות דינאמית ותוססת, לחיי חברה ורוח מפותחים ומתפתחים, המעלים בעיות ודורשים פתרונות.

 

תקנות בהיקף ארצי מצאנו באראגון, במחצית המאה ה14-, בעקבות המגפה השחורה פרצו פרעות קשות ביהודי אירופה והן התפשטו עד לאראגוניה. ובשנת 1354 התאספו בעיר ברצלונה באי כוח הקהילות שבקטלוניה ובמחוז ולנסיה, ותיקנו תקנות שונות שנועדו להגן על היהודים מפרעות דומות בעתיד, וגם תקנות פנימיות לניהול חיי הקהילות, ובהן תקנות שנועדו להלחם בתופעת המלשינות שפשטה בין היהודים.

לאחר חורבן קהילות רבות בספרד בפרעות 1391, דון אברהם בנבנשתי סוכנו של מלך קאסטיליה ג׳ואן השני, והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה. כינס בשנת 1432 את ראשי הקהילות בקסטיליה וחכמיה, בעיר הבירה ואלאדוליד, לשם בדק בית במבנה הקהילות ובתפעולן. בכינוס זה תוקנו תקנות בהיקף ארצי.

תקנות מקומיות מצאנו אצל יהודי ספרד שברחו לאלג׳יריה בפרעות 1391, הם הקימו קהילות נפרדות ליד הקהילה המקומית בערים שונות באלג׳יריה. מאחר והם הגיעו מקהילות שונות בספרד, נוצר הצורך לאחד את המנהגים ביניהם בדיני ירושה ומשפחה. חכמי הדור בראשות ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון דוראן בשנת 1394 תיקנו תקנות הידועות בשם ׳תקנות אלג׳יר׳. כמו כן פורסם קובץ ׳תקנות קנדיא [=כריתים] מהמאה ה13־ ואילך, ובו תקנות בענייני שבת, תפילה, כשרות וקבורה, דיני אישות, מסחר ובחירות, ועוד.

דומה כי במאה ה16־ ואילך גבר השימוש בתקנות, וזה כדי לפתור הבעיות הרבות שהתעוררו בעקבות גירוש ספרד ויציאת היהודים למדבר העמים. הגיעו לידינו תקנות רבות שניתקנו בדור הזה בשלוניקי, בקושטא, במצרים ובארץ ישראל. כמו כן קובץ תקנות קורפו משנת 1642, העוסקות בדיני אישות, ירושה, ועוד. לעומת זאת חכמי אשכנז מיעטו להשתמש בתקנות, בין היתר מהנימוק כי אין בסמכות החכמים לאחר חתימת התלמוד לתקן תקנות המפקיעות רכוש.

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות

 

 

עמוד 21

אזור פנימי אחר, שכנראה, היתה לו נגיעה לסוחרים חפורטוגזים היהודיים בחוף האטלנטי הוא אזור פאס. חלק מיהודי פאס היו צורפים שעבדו בחנויותיהם שבפאס הישנה. הערבים לא אהבו מלאכה זו לבד מעיבוד של מטבעות ועגילים לנשותיהם ולבנותיהם.

על יהודי תאזה נאמר: ׳להם היה היין חטוב ביותר׳, והרי מצינו שהמסחר ביין היה מוצר שבו סחרו הסוחרים היהודים ממוצא פורטוגזי. במלאח העיר יש יותר מחמש מאות משפחות יהודיות השוכנות ליד ארמון המלך בעיר.

היהודים בריגול ובלחימה של פורטוגל

מצינו אם כן שכל התמורות בחיי יהודי מארוקו באותה תקופה מקורן בחדירת סוחרים יהודים לערי החוף חן באוקינוס האטלנטי והן בים התיכון. מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגזי לשורות הפיקוד הצבאי של פורטוגל במצודותיו במארוקו. קודם הוזכר משה דרדירו ה׳פה׳ של הפורטוגזים בסאפי באזמור ובפאס. ב-1538 שימשו יהודים כמרגלים למען מפקד אזמור, ביניהם בלט אברהם קאבסה ׳יהודי המלך׳ של מרוקו. אחרים היו יוסף לוי מתרגם ונוטריון בערבית, מאיר לוי, שליח מלך סוס בפני מפקד פורטוגזי. סוחר נוסף היה ברגיס מאזמור שנודע קודם כנוצרי בליסבון ופליט מן האינקביזיציה.

נוצרים חדשים השתתפו בכיבוש אזמור ומומחיותם במלאכת הברזל והנשק היתה חיונית, נוסף לחלקם במסחר, בסחר החקלאי ובאספקת המצרכים החיוניים (=nesteirais)

עד כמה הזדהו יוצאי פורטוגל במארוקו עם ארץ מוצאם הוא במצור ששם מלך מרוקו על סאפי. מאזמור הגיעו בשנת 1539 לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגזים שזינבו במאורים. מפקדם היה היהודי שמואל ולנסיאנו, המתואר כחייל גאה ואמיץ: הוא פקד על אנשיו לרדת מן הספינות ולהיכנס לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי.

שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות vאוייב. אך כיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי מרוקו היה קשה למעבר של כל מחלקתו הוא הלך לבדו תחת אש, נתן פקודה לגדוד הפורטוגזי לפתוח שער של המצודה, שם מיקם ארבע עמדות תותחים, בחר במאה חיילים מזוינים ועם רימוני אש בידיים הוא יצא בשקט, הפתיע את המאורים הטיל בהם רימונים שהציתו את האש והנמלטים נהרגו בידי שמואל.

המלך יצא להתקפת נגד, ובפרט לאחר שנודע לו על מספרם הקטן של הלוחמים הנוצרים אך לא ידע על התגבורת: שמואל שראה את האויב ניגף בפניו ״לחם בחירוף נפש נגד החיילים המאורים שבחומה וכשאלה התקרבו לשער התחילה אש התותחים לכלות בהם בזה אחר זה. היהודים והנוצרים לא איבדו אפילו איש אחד ואילו לצבא המרוקני לא נותר דבר אלא לוותר על נסיון המצור ולסגת״’ ‘.

ב־1548 שימש יצחק ארובץ. ׳פקיד השבויים׳ ומסר מידע מקצר אלכביר למפקד באזמור^,

מהשפעה כלכלית להנהגה חברתית: יעקב רותי יהודי המלד והנגיד

אם נסכם את דברינו עד כה נראה את התפקיד המרכזי שבו שימשו יהודים במסחר. בתקופה זו, כלומר מן השנים 1497 ועד שנות השלושים של המאה ה-16, לא היו שום יחסים כלכליים ישירים בין מרוקו לבין פורטוגל. יהודים, גנואים, וקסטילינים הם שפעלו במישור זה.

יהודי מרוקו חיו ברבעים משלהם אך זה לא מנע מהם להיות בעלי החנויות והמלאכה שב׳מדינה׳, ומשום כך הם היו בעלי הון. להם פנו מלכי מרוקו בשביל ממון לאוצר המדינה ולמסחר שבו סחרו לא רק סוחרים פרטיים אלא גם בשביל הממלכה. היו בין היהודים גם ספסרים ומלווים בריבית, מן הטעם הפשוט שהמוסלמים סברו שרק ׳כופרים׳ יעסקו בעיסוקים אלה. ובאמת בזמנים של מתח ומלחמה רק כספם זה חציל אותם.

בין הסוחרים היהודים המקומיים חיו סוחרים שסחרו עם חמאורים או שימשו כמתווכים וחם היו בין חטובים שבסוחרים. סוחרים אלה הגיעו כאנוסים שחזרו ליהדותם במרוקו, ובגלל שותפות השפה, המנטליות וכשרונותיהם המרובים נעזרו בהם הפורטוגזים. אלה סברו שאינם יכולים להזיק כיוון ששילמו להם על פי השירותים שנתנו לפורטוגל. מאיר לוי בסאפי, בני זמרו ודרדרו שתיווכו בין הpracas- של הפורטוגזים לבין אבן תפופה הם הבולטים שבסוחרים. עמדה להם גם שותפות הגורל. הם פעלו בחבורות חבורות כדי להתגונן מעלבונות. הם גם ידעו להיות מעורבים בין הסוחרים האחרים. בתקריות בארזילה בשנים 1517, 1525 סולח להם על פגיעות בכמה קאידים, בזכות סוחרים נוצרים וסוחר גנואי בפרט’^.

פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. נראה ששורשיה של הנטייה לחזק את המשפחה, שבה פתחנו את דברינו על החברה הפנימית לעיל, היו כלכליים מובהקים, בראש ובראשונה כדי לשמור על איזון חברתי בין בני הקהילה. המגמה המתקנת פשטה בכל תחומי החברה: מתנות וצוואות יירשמו בבית דין כדי שכל צד ובפרט צד האשה יזכו בכל זכויותיהן כדת וכדין; כדי ׳שלא תנעול דלת בפני לווין׳ מותר למלווה לגבות את כספו אפילו מיתומים קטנים; וכמובן יש חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים כאשר גוי מעורב בעסקה מטעם זהה’^״); אין למשכן אשה כערבה לחוב.

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 15