אלי פילו
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?
באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.
המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.
ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.
למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.
כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.
אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.
מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.
אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.
אפשר לומר שבתמאטיקה ובפרוזודיה שלהם, המשוררים היוו המשך ישיר של גדולי המשוררים של מרוקו כמו רבי דוד חסין, רבי רפאל משה אלבז ורבים אחרים. גם שירת ספרד מוצאת הדים חזקים בשירה הנמצאת על הקברים במוגדור.
הכתובות שעל הקברים שנכתבו על ידי משוררים נחלקות בדרך כלל לשני חלקים. חלק ראשון ובו הגיגים ליריים על מהות האדם, על החיים והמוות, על אמונה ודבקות בה׳. החלק הזה עונה על כללים ידועים של השירה, המשקל והחריזה. בחלק השני מובאים בדרך כלל האלמנטים הבאים: שם הנפטר או הנפטרת, [כמעט תמיד, בקבר האישה מצוין שם בעלה, כמו למשל: מסעודא אשת הגמו״ן (הגבר המרומם והנעלה) שמעון עמר. אם מדובר בנערה, מצוין שם אביה.] הגניאולוגיה והייחוס שלהם, התכונות שבהן נתברכו, תאריך הפטירה והקבורה ופסוק המתאים מבחינת הגימטריה שלו לשנה העברית.
המשוררים הרבו בשימוש באקרוסטיכונים, בלשון נופל על לשון, בפרפראזות על פסוקים מהתנ״ך או מהמשנה, ברמזים המותאמים לשמות הנפטרים. המשוררים השתמשו בביטויים או חצאי ביטויים מהתנ״ך או מהספרות העברית לדורותיה. הם הרבו להשתמש בנטיות חדשות למילים לרוב לצרכי החריזה.
להלן כמה דוגמאות:
כאשר אדם נפטר ושמו שלמה, הם כתבו ״הנה מיתתו שלשלמה״, פרפראזה של ״הנה מיטתו שלשלמה״ (שיר השירים ג,ז).
במקום הביטוי ״אל קנא״ מצאנו ״אל קנה״ במובן של: נפטר(כי קנה אותו האל).
במקום ״כדת משה וישראל״ ״כדת משה ויהודית״ (כמובן, יהודית הוא שם הנפטרת).
יש לציין כי כל המצבות כתובות בעברית מלבד שתיים הכתובות בצרפתית ואחדות, חדשות יותר, שנוספו לטקסט העברי שלהן גם כמה מילים בצרפתית, אנגלית או איטלקית. היכולת הזאת ליצור מילים או ניבים חדשים או היכולת לתת למילים מובן חדש היא אופיינית לשפה חיה ולא לשפה מתה. בשנים שנכתבה היצירה הזאת שעל הקברים, מ-1877 עד שנות השבעים של המאה העשרים, עם עזיבת כל היהודים את מוגדור, נהגו לומר לנו שהשפה העברית היא שפה מתה בדיוק כמו היוונית העתיקה והלטינית. כשמישהו רצה להגיד שהוא אינו מבין משפט כלשהו היה אומר:! Pour moi c'est de l'Hébreu (עבורי, זוהי עברית!)
יהודי מוגדור ברובם – כמו שאר יהודי מרוקו – לא הבינו עברית. הם קראו אותה בסידור או בתנ״ך, אך לא דיברו אותה ולא הבינו אותה. הילדים למדו לקרוא עברית ב״סלה״ אך לא למדו לדבר עברית. המלמד היה מתרגם לערבית את הטקסט רק כדי שהילד יבין את הנכתב, אבל לא היה לימוד שיטתי של השפה על דקדוקה וכלליה. כאשר גדל, הילד ידע לקרוא היטב אך לא הבין את הכתוב. זה בנוגע לזכרים, אבל כשמדובר בנשים, שהיוו לכל הפחות מחצית מן האוכלוסייה, הן לא למדו עברית כלל ועל כן ידיעת העברית שלהן שאפה לאפס.
לעיתים קרובות, המלמד או החזן בבית הכנסת לא הבינו את מה שהם קוראים ומלמדים.
מי ידע אם כן עברית? רבנים ומלומדים שחיברו את חיבוריהם בעברית. השפה העברית הייתה הקשר בין הרבנים בכל העולם היהודי ויעידו על כך הכתבים והשותי״ם למיניהם.
והינה, בבתי העלמין במרוקו ובבית העלמין שאנו מדברים בו, הקברים כתובים בעברית בעוד שכמעט כל התושבים לא היו מסוגלים לקוראם.
נוסיף לכך גם את העובדה שבמרוקו, היהודים טיפחו קשר הדוק עם המת בכך שעלו לעיתים קרובות אל קברו, בכו עליו, התפללו עליו, סיידו אותו, ניכשו את העשבים מסביבו, שטפו אותו וטיפלו בו, וכל זאת מבלי לדעת מה נכתב עליו. כאשר מת מישהו, משפחתו הייתה פונה לאחד מבוני המצבות(שלעיתים קרובות גם כתב את תוכנה) ומבקשת ממנו לכתוב על המצבה מילים ומליצות המפארות ככל האפשר את הנפטר.
ונשאלת השאלה: למה לא הזמינו טקסט ביהודית-ערבית (כפי שראינו בקברי קהילת תוניס)?
מדוע כשבאו הצרפתים למרוקו והנהיגו את השפה הצרפתית, לא התפתו לכתוב את הטקסטים בצרפתית, שפה שהייתה מובנת גם לנשים שהן אלו שביקרו בקבר ושמרו וטיפחו אותו?
נראה שהתשובה היא שהבחירה בעברית הייתה, כי הכיתוב העברי על הקברים לא היה מיועד למבקרים בבית העלמין, אלא לקב״ה בעצמו או לבית דינו שבשמים שדן את האדם אחרי מותו.
אפשר לומר, שהכיתוב על המצבה היה מעין תעודת מסע אל העולם הבא.
אחת התכונות הכי נפוצות המצוינות על הקברים היא: ״נשא ונתן באמונה״. ביטוי המכוון בדרך כלל לעולם המסחר. נשאלת השאלה: הרי לא כולם היו סוחרים, רבים מהם היו פקידים, רבנים, בעלי מלאכה. אלא הכוונה היא אם כן, שזוהי עדות לכך שהנפטר היה אדם ישר עם עצמו, עם משפחתו, עם הזולת. שהאמת הייתה שגורה על פיו ושהתרחק מכל מרמה.
למה המשוררים כל כך נדבקו לאמירה הזאת? למה לא אמרו ״האדם הזה היה אדם ישר, נאמן…" או ביטויים אחרים מעין אלה?
התשובה נמצאת בתלמוד(שבת לא, ע/א) על האדם המגיע לבית הדין של מעלה.
שם נאמר: "אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונת, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה?״
מכאן אפשר לראות שהשאלה הראשונה והחשובה ביותר היא על יושרו של האדם, ולימוד התורה ומצוות פרו ורבו באות רק אחר כך.
על כן כמעט על כל קבר אפשר לקרוא את האמרה הזאת: ״משאו ומתנו באמונה״
(או ביטויים דומים) בבחינת תשובה לשאלה הראשונה שהוא יישאל כאשר יתייצב בפני בית דין של מעלה. נמצא גם תשובה לשאלה השנייה שבאה בדרך כלל כעדות על לימוד תורה או על תמיכה בלומדי התורה או השכמה לבית הכנסת. השאלה השלישית על עיסוק בפרייה ורבייה בא בדרך כלל בכוונה של פרייה ורבייה בתורה וגם זה מופיע רבות על הקברים. לפעמים נמצא גם שהנפטר או הנפטרת חינכו את ילדיהם בדרכי התורה, וכמעט תמיד נמצא שהאיש הנפטר או האישה הנפטרת "רוח הבריות נוחה הימנו או הימנה.״ כל האמירות האלו באו אפוא, להעיד בפני בית דין של מעלה כי הנפטר זכאי לעולם הבא.
ונשאלת השאלה: ואם שם, כאשר יעמוד בפני בית הדין ישאלו אותו, ״מניין לנו שאכן נשאת ונתת באמונה?"
הוא יענה: "הרי כך כתוב על מצבתי."
ישאלו אותו: "על סמר מה אנו צריכים להאמין לך?"
הוא יענה: ״כי יש לי עדים."
ישאלו אותו: "ומי הם עדיך?״
הוא יענה: "אלו שכתבו את הדברים וכל אלו שעוברים וקוראים את הכתוב.״
ישאלו אותו: ״ולמה אתה חושב שאנו צריכים לקבל את עדיו ״?
הוא יענה: "כי כך כתוב בתורה!"
"הסבר נא!״״ ידרשו ממנו.
והוא יענה: ״כתוב בתורה: על פי שנים עדים יקום דבר!" (דברים יט-טו)
"אבל,״ יגידו לו, ״לנו יש עדים אחרים פה במרומים!"
והוא יענה: ״לא בשמים היא!״(בבא מציעא נט-ב)
הנימוק המנצח של הנשמה הנידונה יהיה: כתוב בפרקי אבות ג׳: "הוא היה אומר:
כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו." וראו מה כתוב על קברי: רוח הבריות נוחה הימנו!
וכך, כל מה שכתוב על הקברים אינו אלא מעין כתב המלצה, תעודת מסע, לקראת המפגש של הנפטר או הנפטרת עם בית הדין של מעלה ולקראת קבלתה לתוך גן העדן, וזו הסיבה גם שהכול כתוב בלשון הקודש.
והרב המספיד יאשר את הדבר בשעת הלוויית המת. הוא יאשר שמה שכתוב על המצבה הוא אמת ויצהיר קבל עם ועדה: ״בגן עדן תהא מנוחתו!״
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?
עמוד 35
הילולת הרמב"ם, האביר יעקב, ורבי חיים בן עטר – סבא של אוה"ח הק' – יום שני כ' טבת
הילולת הרמב"ם, האביר יעקב, ורבי חיים בן עטר – סבא של אוה"ח הק' – יום שני כ' טבת
יום שני כ' טבת – יום ההילולה ה- 821 של
הנשר הגדול הרמב"ם = רבנו משה בן מימון
הרמב"ם – רבנו משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בערב פסח בשנת ד"א תתצ"ח [1138], ונפטר בפוספאט {קהיר הקדומה} שבארץ מצרים, ביום כ' טבת ד"א תתקס"ה [1204] .
"ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה. ויאמר הנני". בהקשר לביטוי "ממשה רבנו ועד רבנו משה בן מימון, לא קם כמשה". ניתן לומר בדרך צחות בלבד, ממה שנאמר פעמיים משה:
פעם כנגד – משה רבנו, ופעם שניה כנגד – רבנו משה בן מימון.
הרמב"ם הפך להיות הדמות התורנית המפורסמת והמשפיעה מאז תקופת הגאונים ואילך, והענק שבענקים שהשפיע על דורו ועל הדורות הבאים בכל תחומי היהדות, החל מפסיקת ההלכה, ראה ספרו המונומנטלי "משנה תורה לרמב"ם – היד החזקה", דרך הפרשנות – הפירוש למשנה, שמונה פרקים, ספר המצוות, אגרות השמד ותימן, וכלה במחשבת ישראל – "מורה נבוכים".
כמו כן, ספריו בתחום הרפואה, וספרים שאבדו. כל היבול הזה בתקופה כל כך קצרה – 66 שנות חייו, כשבחלקן הגדול נדד ממדינה למדינה בגלל רדיפות המוסלמים. כבר בגיל 13, הרמב"ם ומשפחתו נדדו בתוך ספרד בגלל כיבוש ספרד על ידי המוסלמים -"המוחדון", ובשנת 1160, מגיעה המשפחה לעיר פס שבמרוקו שם שהתה עד 1165. אחרי זה, שוב בגלל רדיפות המוסלמים, המשפחה עלתה לארץ ישראל, ומשם למצרים שם שימש כרופא המלך ונגיד עם ישראל, כך שיכל לעזור לאחיו באשר הם כמו ביטול הגזירות על יהודי תימן.
אביו של הרמב"ם, רבי מימון הדיין, השפיע רבות על הגותו, וכן רבו המובהק של רבי מימון – רבי יוסף אבן מיגאש. הרב אבן מיגאש שהיה תלמידו של הרי"ף – רבי יצחק אלפסי, אמר על הרמב"ם בהיותו ילד: "זה הילד אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו כל בני ישראל ממזרח שמש עד מבואו".
גם הגויים העריכו מאוד את הרמב"ם. וכך כותב עליו סופר ערבי מאותה תקופה: "בידיעותיו הוא עומד בראש רופאי דורנו, בחכמתו ריפא אף חולי הסכלות, אם יבוא אפילו הירח לבקש עזרה, מיד נתרפא …" הרמב"ם העיד על עצמו במכתב לתלמידו רבי יוסף: "ואודיעך כי נתפרסם שמי ברפואה בין הגדולים".
מרן הרה"ג עובדיה ע"ה נשאל ע"י מלך ספרד חואן קרלוס: "מדוע מכונים בני עדות המזרח – ספרדים? תשובתו: הדבר נובע מייחוסנו ל"רמב"ם הספרדי", אשר לאור תורתו אנו הולכים".
הרמב"ן מתאר את השפעתו הגדולה של הרמב"ם על יהודי תימן: "הרמב"ם האיר עיני היהודים אשר בתימן בהליכות התורה, והעמידם בקרן אורה, ויבטל מהם גזירות קשות וכובד המס… שמעתי ממגידי אמת שבכל תימן קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרמב"ם בכל קדיש וקדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון. הרמב"ם קבור בטבריה ששימשה כמרכז התורה בתקופת התנאים, ליד רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שהחלו לבסס את ההלכה לאחר החורבן, דבר המבטא את המשכיות התורה, כהמשך ישיר לתושב"ע.
צופן קצר המתמצת את משנת הבריאות לרמב"ם, המשלבת בין בריאות הנפש לבריאות הגוף.
ב ר י א ו ת
בולם רוגזו, יגביל אכילתו, ויגביר תנועתו.
הרמב"ם – עמוד התפילה
ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה שמצות התפילה היא מן התורה, וכך דברי קודשו:
א. "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם" (שמות, כ"ג, ה). מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, י"ג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".
ב. ואין מניין התפילות מן התורה. ואין משנה{נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה".
(משנה תורה – יד החזקה, סדר אהבה, הלכות תפילה פרק א, הלכות א – ב).
האיש החסיד במבוא ל- "שמונה פרקים לרמב"ם".
"ברצות ה' דרכי איש", ננסה להאיר באור יקרות את מטרת הרמב"ם בכתיבת "שמונה פרקים" בהם הוא מפרט את מהותו של החסיד, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.
הרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי רבא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (ב"ק ל' ע"א). הגמרא מזכירה עוד שני דברים: לקיים מילי דנזיקין ומילי דברכות, לכן ננסה להתמקד במבוא ובפרק השישי מתוך שמונה פרקים הדן בהבדל בין החסיד המעולה, לבין הכובש יצרו ומושל בנפשו.
כל זה משקף נאמנה את מטרת פרקי אבות מהם נוכל ללמוד איך להתחסד עם בוראנו, ושמונה פרקים מתווים עבורנו את הדרך בה נוכל להפוך את האמרות הטהורות של פרקי אבות, לדרך חיים בהליכותינו היומיומיות.
הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים.
בהקדמתו הקצרה לשמונה פרקים, הרמב"ם מתייחס לארבע נקודות עיקריות המהוות את תשתית לפירושו רב האיכות, לאמרות הטהורות שבפרקי אבות.
א. דברים הנראים קלים להבנה, אך הם עמוקים – רובד גלוי ורובד סמוי. לכן יש צורך בפירוש רחב לפרקי אבות.
ב. התכלית של פרקי אבות – כיצד להיות חסיד.
ג. פירושו של הרמב"ם מבוסס ומושתת על רבותינו – חכמי התורה
ד. "שמע האמת למי שאמרה" – לרבות חכמי אומות העולם כמו אריסטו.
להלן אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה כפי שהיא עולה במשנתו הזכה והטהורה של הרמב"ם.
הרובד הגלוי והרובד הסמוי בפרקי אבות.
מטבעות הלשון בהן משתמשים התנאים בפרקי אבות כתובות בלשון קצרה, ובמבט ראשון אף בהירה וקליטה להבנה, כך שהדברים שווים לכל נפש, והרוצה ליטול, יבוא ויטול.
הרמב"ם מדגיש בהקדמתו: "לדבר בזאת המסכת בעניינים מועילים ולהאריך בה קצת אריכות, מפני… שאין כל העניינים מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית, ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר, וכבר אמרו רז"ל (בבא קמא ל' ע"א) "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" – ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שכתבו רז"ל (עבודה זרה ב' ע"ב) – חסידות מביאה לידי רוח הקודש". באיגרת תימן (דף קע"ד) כותב הרמב"ם שחזרת הנבואה, היא הקדמת משיח.
פועל יוצא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שהוא מייחס חשיבות רבה לאמרות הטהורות בפרקי אבות המהוות סולם בו יעלה האדם ויתעלה בעבודת ה' דרגה אחר מדרגה, עד למעלת מידת החסידות המהווה את היהלום שבכתר עבודת ה'. הרמב"ם מדגיש שאמנם ישנם דברים שנראים קלים להבנה כמו "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א' משנה ט"ז). ברובד הגלוי נראה פשוט – אם תבוא לידך הוראה בעניין שאינו מפורש, וצריך להשתמש בסברא, ולפי זה להורות הלכה למעשה, עשה לך רב כדי להתייעץ אתו, שלא תבוא תקלה על ידך (פירוש הרב פנחס קהתי).
הרמב"ם רואה בזה רובד עמוק, כך שניתן להסביר את הביטוי "עשה לך" כהידבקות בתורת הרב כפי שמובא בפרקי אבות (פ' א' משנה ד') "והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".
הרמב"ם סובר שמסכת אבות הינה ספר משלים, אבל האמת עמוקה ונסתרת הרבה יותר, כפי שמובא בהקדמתו: "היותה מביאה לידי שלימות גדולה והצלחה אמתית". כלומר, יש ללמוד את הדברים, ולנהוג לאורם.
הרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "מטרת פרקי אבות לכוון את המהלכים הפנימיים נפשיים, המציאות מופשטת, לכן גם כלי ההסבר יהיו מתאימים לעניינים מופשטים…". ("שיעורים בשמונה פרקים לרמב"ם" עמוד 66)
הרב אבינר מדגים זאת באמצעות תקבולת ניגודית מתחום המצוות המעשיות כמו ציצית ותפילין שם ניתן להפעיל את מבחן התוצאה, היות והכל מוחשי. בפרקי אבות לעומת זאת, מדובר בהדרכות פנימיות לתוך נפשו של האדם, אותן יש להפנים ראשית כל, ורק אחר כך ליישמם הלכה למעשה. לכן קבעו חז"ל שיראת ה' היא החכמה האחת בבחינת הכתוב:
"סוף דבר הכול נשמע – את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם" (קהלת י"ב פ' י"ג),
שלמות האדם בעיני הרמב"ם – אשר בה יתפאר באמת:
שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו,
וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא,
ויהיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד – חסד צדקה ומשפט".
(דברי הרמב"ם בסוף מורה נבוכים).
כ' טבת – ההילולה ה- 145 של "אביר יעקב"
רבנו יעקב אביחצירא ע"ה.
"ויחי יעקב בארץ…" (בר' מז, כח).
הפסוק "ויחי יעקב בארץ…" רומז {נוטריקון} לשם:
'אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא'. אביר יעקב = {אותיות} רבי עקיבא.
בדומה ליעקב אבינו שחי את שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים, גם ה"אביר יעקב חי את ארבע שנותיו האחרונות במצרים לאחר שהיה בדרכו ממרוקו לארץ ישראל דרך מצרים, ונאלץ להישאר שם כדי ללמד את יהודי המקום תורה ומצוות. אכן הישוב היהודי קיבל אותו בכבוד מלכים כיאה למלך. "מאן מלכי? רבנן" כדברי חז"ל.
החיד"א בספרו "שם הגדולים", מייחס את השם אביחצירא לרבי שמואל אלבז – אבי שושלת משפחת אביחצירא שהיה מתבודד בחצרו בקדושה ועוסק בתורה, ומאז המשפחה נקראת אביחצירא.
סיבה נוספת שבגינה מכונה המשפחה אביחצירא, קשורה בנס שנעשה לרבי שמואל, שכאשר ביקש להפליג בספינה מיפו לאיסוף תרומות עבור לומדי התורה, לא היה בידו די כסף להפלגה. רב החובל סירב להסיעו בחינם, וכך התיישב לו רבי שמואל על מחצלת = חצירא (בערבית) על המזח, והחל בלימוד תורה. כאשר האנייה הפליגה, הנוסעים נדהמו לראות איך האיש על החצירא שט בעקבותיהם, וכך דבק בהם השם אביחצירא = אבי המחצלת.
רבי שמואל שלמד תורה אצל תלמידי רבי חיים ויטל בדמשק, הורה לבנו רבי יוסף לעקור מסוריה ולעבור למרוקו, וכך הגיעה המשפחה לתאפיללת במחוז ריסאני.
ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב".
1."פיתוחי חותם" על התורה 2. "דורש טוב" 3."יורו משפטיך ליעקב" 4. "גנזי מלך" 5. "פרוש בר"ז (207) פנים למילה בראשית. 6. "מחשוף הלבן" על התורה 7. "לבונה זכה" על התלמוד. 8. "מעגלי צדק" על תהילים.
מסופר בשמו של רבי מאיר אבוחצירא שזקנו ה"אביר יעקב", הוא גלגול של רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם כותבים לאור הקבלה: ה"אביר יעקב" מפשט את הקבלה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת -"כבוד ה' – הסתר דבר".
רבנו ה"אביר יעקב" – ואהבתו לתורה הקדושה.
על אהבתו לתורה של מרן ה"אביר יעקב" הוא כותב בספרו "לבונה זכה" (מהד' תשס"א עמ' קס"ט) על הפסוק: "מה אהבתי תורתך – כל היום היא שיחתי (תה' קיט' צז') הוא כותב שמרוב אהבתו לתורה הוא זוכה שיתגלו לו רזי תורה נפלאים. כלומר, מכוח אהבת התורה הזכה, מופיעה אצלו רוח הקודש ומגלה לו רזי תורה. "שיחתי" = מלשון הופעת שיח רוח הקודש המשוחחת אתו ומחדשת לו חידושים, ולקב"ה יש הנאה מחידושיו הזכים. "שיחתי" = גם מלשון שיח, הצומח ומתגלה לנגד עיננו.
רבנו יעקב אביחצירא מסביר את ברכת כהנים – בהקשר לתורה.
"כה תברכו את בני ישראל" = ברכת התורה.
"אמור להם" = עיסוק בכל חלקי התורה".
"ושמו את שמי" = כנגד הסוד שהוא ידיעתו יתברך.
"ואני אברכם = ואז נזכה ל"שמירת עיניים.
שמירת עיניים אצל רבני אביחצירא.
רבנו ה"בבא סאלי" נכד ה"אביר יעקב" נשאל פעם:
מדוע הקב"ה אינו משיב ריקם את תפילת רבני המשפחה? הוא אמר שגדולתם נובעת מכך ששמרו על "קדושת העיניים". את זה ניתן להסביר ע"פ הכתוב: "תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תיצורנה" (משלי כג' כו').
הקב"ה מבקש מאתנו את הלב – "תנה בני ליבך לי", דבר שניתן לעשותו ע"י שמירת העיניים ע"פ המשך הפ': "ועיניך דרכי תיצורנה". העיניים מהוות את השער לנשמה, לכן הן רגישות, בניגוד לנפש הנמצאת בכבד, והרוח בלב.
רבני אביחצירא אכן נהגו להתעטף בצעיף שכיסה את ראשם והגיע עד עיניהם, כדי שלא יכשלו בראיות אסורות.
"יהודה אתה יודוך אחיך,
ידיך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה…
לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו ,
עד כי יבא שילה…" (בר' "ויחי" מט –יא).
רבנו ה"אביר יעקב" מסביר את הפס' הנ"ל בהקשר לפרשת יהודה ותמר. על פניו המעשה נראה תמוה.
רבנו מסביר את המעשה לאור דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה ט"ו). יש נשמות קדושות כמו נשמותיהם של פרץ וזרח שהיו ביד הסטרא אחרא שאינה מאפשרת להן לצאת, היות ושם יש להן חיות מרובה.
הקב"ה גלגל את יציאת הנשמות הקדושות ע"י מעשה שנראה כעוון גדול, כך שהסטרא אחרא תשחרר את הנשמות.
תופעה דומה הייתה אצל לוט ובנותיו מהן יצאה רות המואביה – אימא של מלכות. כנ"ל אצל דינה ושכם בן חמור מהם יצא שורש נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון = "ארץ ר-ח-ב-ת" = רבי חנינא בן תרדיון.
בברכתו ליהודה, יעקב אומר לו לעיני אחיו שהמעשה שעשה עם תמר, מכוון מן השמים, ולכן אחיו מודים לו:
"יהודה, אתה יודוך אחיך". כמו כן, בשם "יהודה" רמוז שם הוי-ה.
ואדרבה, בגלל המעשה עם תמר, "ישתחוו לך בני אביך".
בהמשך אומר יעקב ליהודה כדברי "האביר יעקב": "ידך בעורף אויביך" – "מה שפשטת ידך בתמר הוא משום ש"אויביך", שהם הקליפות {הסטרא אחרא} – קשי עורף, וכשיש בידם נשמה עליונה, אינם מניחים אותה לצאת זולת בראותם מקום פגום, לכך אירע לו אותו מעשה… ועל זה "ישתחוו לך בני אביך".
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
ה"אביר יעקב" מסביר "שעיקר ביאת האדם לעולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתה היא ע"י עסק התורה ודבקותו במצוות ובתפילה כראוי, וכשיזכה לתיקון נפש רוח ונשמה, בזה יזכה להידבק בשכינה…". ("ארבע מאות שקל כסף" לאריז"ל דף צ"ז דפו"ח). לכן את הפס' הוא מסביר כך:
בני ישראל הבאים מצרימה = גימטריא שכינה = 385.
בני ישראל הצליחו בכך ששמרו על המידות הרמוזות בשם י-ע-ק-ב:
י -יחוד – שמו יתברך. ע – ענווה – בכל מעשיהם.
ק – קדושה – יקדשו עצמם. ב – ברכות – ברכות בכוונה. "איש וביתו באו" – קדושת הבית – המשפחה.
"אראנו נפלאות"
לרבנו יעקב אביחצירא ע"ה.
אמו של ה"בן איש חי" – אצל ה"אביר יעקב".
היא נסעה דרך מדבריות מבגדד למרוקו כדי להתברך בזרע של קיימא אצל ה"אביר יעקב".
כאשר התקרבה לבית מדרשו של ה"אביר יעקב", הצדיק הרגיש ברוח קדשו בבואה, ושלח לה את אחד מתלמידיו שיבשר לה שתזכה לבן זרע של קיימא שיאיר בתורתו לעמו ישראל.
אכן, היא נפקדה באורו של עולם רבנו יוסף חיים – הלא הוא "הבן איש חי".
ברכותיהם של רבני אביחצירא ידועות ומתקבלות בשמים,
ורבים נושעו מברכתם – כולל עבדיכם הנאמן.
"וראו כל עמי הארץ
כי שם ה' אלוקיך נקרא עליך" (דברים כ"ח, י).
אלו תפילין שבראש" (ברכות ו' א')
בעיר מראקש שבמרוקו, ביקש ה"אביר יעקב" מסופר מומחה שיכתוב לו תפילין, ובתנאי שיטבול ויכוון לפני כתיבת שמות ה'. בתמורה, שילם לו שכר הגון.
הסופר מילא את בקשתו, אך בשם ה' האחרון בתפילין של יד, הוא שכח לכוון, והוא התלבט האם למוסרם כך, או לכתוב מחדש את התפילין. לבסוף, החליט לא לתקן.
ה"אביר יעקב" בדק את התפילין וגילה ברוח קודשו שהסופר לא כיוון כמו שצריך.
הסופר הצטער, וכתב מחדש את התפילין.
"ארבע מאות שקל כסף – עובר לסוחר" (בר' כג' יד').
רבנו בבא סאלי מספר על סבו ה"אביר יעקב" שלמד בספר "ארבע מאות שקל כסף" שחיבר רבי חיים ויטאל זיע"א תלמיד האר"י הקדוש, ולהפתעתו גילה שחסרים בו 30 דפים. בבקיאותו כי רבה, רבנו השלים את 30 הדפים החסרים מהזיכרון.
להפתעת כולם, כאשר הובא הספר המקורי, התגלה להם שה- 30 דפים אותם כתב, תואמים לספר המקורי "ארבע מאות שקל כסף".
רבנו מכלוף אביחצירא ע"ה סיפר, שכאשר למד עם בבא סאלי ע"ה, ואחיו רבנו יצחק אביחצירא ע"ה, היו מכסים בדף את פירוש רש"י, וכל אחד מהם ניסה להסביר את הגמרא מכוח הבנתו, בבחינת "סיעור מוחין" כמקובל בשדה החינוך בימינו, כדי לחדד את המוח.
במרוקו נהגו לשנן בע"פ.
בהיותי תלמיד בישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה, נדרשנו מידי יום ביומו, לדעת בע"פ את דף הגמרא כולל התוספות.
באליאנס במרוקו, נדרשנו ללמוד בע"פ את "הרזומה" היומי של כל אחד מהמקצועות אותם למדנו.
ב"פורת יוסף" בירושלים בה למדתי, קיבלנו שקל על כל משנה שלמדנו בע"פ, וב"ה זכיתי תמיד בהרבה ₪.
רבנו חיים בן עטר הזקן ע"ה,
סבא של רבנו אור החיים הק'.
משפחת בן עטר לענפיה הרבים, גלתה מקסטיליה שבספרד.
בני המשפחה נפוצו במדינות שונות, כמו הולנד ומרוקו.
הם נקראו עטר = בושם, בשל כך שכנראה ראש המשפחה עסק במכירת בשמים עוד בספרד.
הענף שבמרוקו, התיישב בעיר סאלי שליד רבאט, המשמשת כיום כבירת מרוקו, בראשותם של
רבי חיים בן עטר הזקן ואחיו רבי שם טוב בן עטר הנגיד. הם נחשבו בין מנהיגי יהדות מרוקו.
לפני שנים אחדות, גילו את ציונו הק' של רבנו חיים בן עטר הזקן, ושל בנו רבי משה בן עטר, אביו של רבנו אור החיים הק' בעיר סאלי הסמוכה לרבאט בירת מרוקו.
רבנו אור החיים הק' רואה בסבו רבו המובהק, וכך כותב רבנו:
"וישבתי ללמוד תורה לפני מורי הרב המפורסם אדוני זקני מורי,
אשר נודע בשערים שמו המופלג,
החסיד העניו כמוה"ר חיים בן עטר זלה"ה,
אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי,
ובחיקו שכבתי מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובות"
רבי חיים בן עטר הזקן, היה גם רבו של המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה,
מחבר ספרי קבלה רבים, כמו "מקדש מלך" וכו'.
רבי שלום בוזגלו מספר שגם אחרי מות רבו,
התגלה אליו בחלום, ופתר לו שאלות בחכמת הקבלה
שנזכה ללכת לאורם של מאירי ומאורי עם ישראל:
רבנו הרמב"ם ורבנו ה"אביר יעקב,
ורבנו חיים בן עטר סבא של רבנו-אור-החיים-הק'.
וזכותם תגן בעדכם ובעדינו,
ובזכותם ניגאל ברחמים
מאת: הרב משה אסולין
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות
סו. השימוש בתקנות
דרכים שונות מצויות בעולמה של הלכה לפתרונן של בעיות חדשות; הלא הן דרכי היצירה שמערכת ההלכה מכירה בהן כאמצעי להמשך יצירתה והתפתחותה. הדרך הראשונה, בזמן ובהיקף, היא דרך הפרשנות. יש אשר חכם ההלכה נוקט פרשנות מרחיבה להלכה הקיימת, ויש שהוא נוקט פרשנות מצמצמת, הכול לפי טיבו של העניין ולפי הצורך בפתרונה של הבעיה העומדת לפניו. דרך נוספת -היא זו של התקנת תקנות. כאשר קצרה ידה של הפרשנות להגיע לפתרון הנדרש של הבעיה העומדת על הפרק.
התקנות הן מעין חקיקה מקומית והיא פעלה בשתי דרכים, האחת – חקיקה מכוח הסמכות ההלכתית. כלומר על ידי חכמי ההלכה שבמרכזים השונים. והשנייה – חקיקה מכוח הציבור, היינו ׳תקנות הקהל׳, חקיקה בידי ראשי קהילות והציבור בקהילות שונות. לעתים תוקנו תקנות בשיתוף שני הגורמים החכמים וראשי הקהל. יבול חקיקה זה של התקנות גדול מאוד בכמותו ובאיכותו, תקנות הגיעו אלינו מכל הפזורה היהודית החל מהמאה העשירית ואילך.
עיקרו של חומר זה נשמר בתוך ספרות השאלות והתשובות או בתוך קובצי תקנות של קהילות, והרבה תקנות עודן בכתבי יד ומחכות לגואל שיעלה אותן מתהום הנשייה. בפזורה הספרדית מזרחית הרבו החכמים להשתמש בתקנות, כדי לפתור בעיות שהתעוררו בדיני משפחה, חברה וכלכלה, בעיות שהיה קשה למצוא להן פתרון הולם במסגרת ההלכה. לפעמים הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות שנשתנו ממקום למקום ומחכם לחכם ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. והתקנה נועדה לאחד את הפסיקה בבעיות השכיחות. קיומן של תקנות בקהילה, עדות היא למציאות דינאמית ותוססת, לחיי חברה ורוח מפותחים ומתפתחים, המעלים בעיות ודורשים פתרונות.
תקנות בהיקף ארצי מצאנו באראגון, במחצית המאה ה14-, בעקבות המגפה השחורה פרצו פרעות קשות ביהודי אירופה והן התפשטו עד לאראגוניה. ובשנת 1354 התאספו בעיר ברצלונה באי כוח הקהילות שבקטלוניה ובמחוז ולנסיה, ותיקנו תקנות שונות שנועדו להגן על היהודים מפרעות דומות בעתיד, וגם תקנות פנימיות לניהול חיי הקהילות, ובהן תקנות שנועדו להלחם בתופעת המלשינות שפשטה בין היהודים.
לאחר חורבן קהילות רבות בספרד בפרעות 1391, דון אברהם בנבנשתי סוכנו של מלך קאסטיליה ג׳ואן השני, והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה. כינס בשנת 1432 את ראשי הקהילות בקסטיליה וחכמיה, בעיר הבירה ואלאדוליד, לשם בדק בית במבנה הקהילות ובתפעולן. בכינוס זה תוקנו תקנות בהיקף ארצי.
תקנות מקומיות מצאנו אצל יהודי ספרד שברחו לאלג׳יריה בפרעות 1391, הם הקימו קהילות נפרדות ליד הקהילה המקומית בערים שונות באלג׳יריה. מאחר והם הגיעו מקהילות שונות בספרד, נוצר הצורך לאחד את המנהגים ביניהם בדיני ירושה ומשפחה. חכמי הדור בראשות ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון דוראן בשנת 1394 תיקנו תקנות הידועות בשם ׳תקנות אלג׳יר׳. כמו כן פורסם קובץ ׳תקנות קנדיא [=כריתים] מהמאה ה13־ ואילך, ובו תקנות בענייני שבת, תפילה, כשרות וקבורה, דיני אישות, מסחר ובחירות, ועוד.
דומה כי במאה ה16־ ואילך גבר השימוש בתקנות, וזה כדי לפתור הבעיות הרבות שהתעוררו בעקבות גירוש ספרד ויציאת היהודים למדבר העמים. הגיעו לידינו תקנות רבות שניתקנו בדור הזה בשלוניקי, בקושטא, במצרים ובארץ ישראל. כמו כן קובץ תקנות קורפו משנת 1642, העוסקות בדיני אישות, ירושה, ועוד. לעומת זאת חכמי אשכנז מיעטו להשתמש בתקנות, בין היתר מהנימוק כי אין בסמכות החכמים לאחר חתימת התלמוד לתקן תקנות המפקיעות רכוש.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות
עמוד 21
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
אזור פנימי אחר, שכנראה, היתה לו נגיעה לסוחרים חפורטוגזים היהודיים בחוף האטלנטי הוא אזור פאס. חלק מיהודי פאס היו צורפים שעבדו בחנויותיהם שבפאס הישנה. הערבים לא אהבו מלאכה זו לבד מעיבוד של מטבעות ועגילים לנשותיהם ולבנותיהם.
על יהודי תאזה נאמר: ׳להם היה היין חטוב ביותר׳, והרי מצינו שהמסחר ביין היה מוצר שבו סחרו הסוחרים היהודים ממוצא פורטוגזי. במלאח העיר יש יותר מחמש מאות משפחות יהודיות השוכנות ליד ארמון המלך בעיר.
היהודים בריגול ובלחימה של פורטוגל
מצינו אם כן שכל התמורות בחיי יהודי מארוקו באותה תקופה מקורן בחדירת סוחרים יהודים לערי החוף חן באוקינוס האטלנטי והן בים התיכון. מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגזי לשורות הפיקוד הצבאי של פורטוגל במצודותיו במארוקו. קודם הוזכר משה דרדירו ה׳פה׳ של הפורטוגזים בסאפי באזמור ובפאס. ב-1538 שימשו יהודים כמרגלים למען מפקד אזמור, ביניהם בלט אברהם קאבסה ׳יהודי המלך׳ של מרוקו. אחרים היו יוסף לוי מתרגם ונוטריון בערבית, מאיר לוי, שליח מלך סוס בפני מפקד פורטוגזי. סוחר נוסף היה ברגיס מאזמור שנודע קודם כנוצרי בליסבון ופליט מן האינקביזיציה.
נוצרים חדשים השתתפו בכיבוש אזמור ומומחיותם במלאכת הברזל והנשק היתה חיונית, נוסף לחלקם במסחר, בסחר החקלאי ובאספקת המצרכים החיוניים (=nesteirais)
עד כמה הזדהו יוצאי פורטוגל במארוקו עם ארץ מוצאם הוא במצור ששם מלך מרוקו על סאפי. מאזמור הגיעו בשנת 1539 לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגזים שזינבו במאורים. מפקדם היה היהודי שמואל ולנסיאנו, המתואר כחייל גאה ואמיץ: הוא פקד על אנשיו לרדת מן הספינות ולהיכנס לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי.
שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות vאוייב. אך כיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי מרוקו היה קשה למעבר של כל מחלקתו הוא הלך לבדו תחת אש, נתן פקודה לגדוד הפורטוגזי לפתוח שער של המצודה, שם מיקם ארבע עמדות תותחים, בחר במאה חיילים מזוינים ועם רימוני אש בידיים הוא יצא בשקט, הפתיע את המאורים הטיל בהם רימונים שהציתו את האש והנמלטים נהרגו בידי שמואל.
המלך יצא להתקפת נגד, ובפרט לאחר שנודע לו על מספרם הקטן של הלוחמים הנוצרים אך לא ידע על התגבורת: שמואל שראה את האויב ניגף בפניו ״לחם בחירוף נפש נגד החיילים המאורים שבחומה וכשאלה התקרבו לשער התחילה אש התותחים לכלות בהם בזה אחר זה. היהודים והנוצרים לא איבדו אפילו איש אחד ואילו לצבא המרוקני לא נותר דבר אלא לוותר על נסיון המצור ולסגת״’ ‘.
ב־1548 שימש יצחק ארובץ. ׳פקיד השבויים׳ ומסר מידע מקצר אלכביר למפקד באזמור,
מהשפעה כלכלית להנהגה חברתית: יעקב רותי יהודי המלד והנגיד
אם נסכם את דברינו עד כה נראה את התפקיד המרכזי שבו שימשו יהודים במסחר. בתקופה זו, כלומר מן השנים 1497 ועד שנות השלושים של המאה ה-16, לא היו שום יחסים כלכליים ישירים בין מרוקו לבין פורטוגל. יהודים, גנואים, וקסטילינים הם שפעלו במישור זה.
יהודי מרוקו חיו ברבעים משלהם אך זה לא מנע מהם להיות בעלי החנויות והמלאכה שב׳מדינה׳, ומשום כך הם היו בעלי הון. להם פנו מלכי מרוקו בשביל ממון לאוצר המדינה ולמסחר שבו סחרו לא רק סוחרים פרטיים אלא גם בשביל הממלכה. היו בין היהודים גם ספסרים ומלווים בריבית, מן הטעם הפשוט שהמוסלמים סברו שרק ׳כופרים׳ יעסקו בעיסוקים אלה. ובאמת בזמנים של מתח ומלחמה רק כספם זה חציל אותם.
בין הסוחרים היהודים המקומיים חיו סוחרים שסחרו עם חמאורים או שימשו כמתווכים וחם היו בין חטובים שבסוחרים. סוחרים אלה הגיעו כאנוסים שחזרו ליהדותם במרוקו, ובגלל שותפות השפה, המנטליות וכשרונותיהם המרובים נעזרו בהם הפורטוגזים. אלה סברו שאינם יכולים להזיק כיוון ששילמו להם על פי השירותים שנתנו לפורטוגל. מאיר לוי בסאפי, בני זמרו ודרדרו שתיווכו בין הpracas- של הפורטוגזים לבין אבן תפופה הם הבולטים שבסוחרים. עמדה להם גם שותפות הגורל. הם פעלו בחבורות חבורות כדי להתגונן מעלבונות. הם גם ידעו להיות מעורבים בין הסוחרים האחרים. בתקריות בארזילה בשנים 1517, 1525 סולח להם על פגיעות בכמה קאידים, בזכות סוחרים נוצרים וסוחר גנואי בפרט’.
פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. נראה ששורשיה של הנטייה לחזק את המשפחה, שבה פתחנו את דברינו על החברה הפנימית לעיל, היו כלכליים מובהקים, בראש ובראשונה כדי לשמור על איזון חברתי בין בני הקהילה. המגמה המתקנת פשטה בכל תחומי החברה: מתנות וצוואות יירשמו בבית דין כדי שכל צד ובפרט צד האשה יזכו בכל זכויותיהן כדת וכדין; כדי ׳שלא תנעול דלת בפני לווין׳ מותר למלווה לגבות את כספו אפילו מיתומים קטנים; וכמובן יש חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים כאשר גוי מעורב בעסקה מטעם זהה’״); אין למשכן אשה כערבה לחוב.
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
עמוד 15
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:
טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:
מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
באוגוסט 2004 נישאתי לאריאל אבקסיס, שגם הוא כמוני בן למשפחה מטיטואן שבצפון מרוקו. היה ברור כי קודם לחתונה נחגוג ברוב טקס את ערב המלבושים הרקומים, המכונה נוצ׳ה דה פניוס (noche de paños), וכולל גם את טקס החינה. היה עלינו לתכנן את הטקס על סמך זיכרונותיהם של אנשי מרוקו הספרדית ותמונות שדלינו מן הארכיון המשפחתי המורחב, ולאור הדרך שבה כבר קיימו את הטקס בני משפחותינו ובני הקהילה ברחבי העולם.
בפרק זה אבקש לבחון את התמורות שחלו בטקס הנוצ׳ה דה פניוס בקרב יהודי טיטואן כפי שהן משתקפות מציורים, מארכיון תמונות הקהילה ומתמונות שמצאתי באוספים פרטיים – המספקים כולם ידע על מראה העבר, וכן על בסיס עבודת שדה. בתוך כך יועלו היבטים של צילום בתהליך הטקסי, תיבחן התבוננות בתמונות כבחפצים ביוגרפיים, ויידונו סוגיות בחקר הפולקלור, כגון תרבות חומרית, גיבוש זהות, ייצוגה והזדהות עימה. כמו כן ייבחן מקומה של שפת הקהילה, החכתייה, הספרדית־היהודית שדוברה באזור צפון מרוקו, במסגרת הטקסית.
טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הידוע גם בשם נוצ׳ה דה נובייה (noche de novia), ערב הכלה, הוא טקס מעבר מובהק המכין את החתן והכלה לחתונתם, והמציין את סיומו של שלב הרווקות ואת המעבר לחיי נישואים. שלב ספי זה בחייהם של בני הזוג המיועדים לבוא בברית הנישואים מסומל למשל בדגם הקשתות הרקום על השמלה העומדת במרכז הטקס – הקשתות מסמלות את המעבר ממצב רווקות למצב נישואים. העולם היהודי מאוזכר בסמלים ובאותות בתלבושתה של הכלה: בכתר הנחבש כיום על ראשה משובצות 613 אבנים טובות, סמל לתרי״ג המצוות, והחצאית רקומה בעשרים ושניים גלילי סרטים ארוגים, המזכירים את עשרים ושתיים אותיות האלף־בית.
הכתר הזה אינו נמנה עם כיסויי הראש שנהגו נשות טיטואן לחבוש בעבר. ז׳ואן, שהתמחתה באפיוני טקס זה מן הפן של התרבות החומרית, לא ציינה דבר באשר לכתר בטקס הנוצ׳ה דה פניוס, כך שניתן להסיק כי זוהי המצאה של מסורת עכשווית, כחלק מן הטרנספורמציות בטקס זה. ראו: ז׳ואן.
על החלק העליון של החצאית נרקם סמל עץ החיים, ונהוג למקמו על מקום הרחם כסמל למעיין החיים, כפי שהסבירו אנשי קהילת קראקס. על הלבבית, הנלבשת על בית החזה, ועל הווסט שמעליה יש מוטיבים רקומים של עץ כסמל של חוזק והתמדה. הציפורים הרקומות על המלבושים מסמלות את החופש. על הווסט תפורות שתי סדרות של שבעה כפתורים, המזכירים את שבע הברכות, ורקום עליו דגם עיגולים ספירליים המסמל את מעגל החיים; דגם זה מופיע גם על התכריכים של נשות מרוקו הספרדית. החגורה הנכרכת על החצאית משמאל לימין מזכירה את אופן סגירת ספר התורה. סדרת הפרשנויות לסמלים המופיעים על השמלה אף היא חלק מן הטרנספורמציה שחלה בטקס, ובמסגרתה יש ניסיון לקשור בין השורשים הקדומים לעולם היהודי.
הערת המחברת: חתונה עם אישה כחתונה עם ספר תורה בולטת למשל בסיפורו של ש״י עגנון ׳עגונות׳, שבו האמן בצלאל בן אורי עסוק בהכנת ארון קודש, ולמעשה מתאחד עמו במקום עם דינה המצפה להינשא לו. ראו: עגנון, עמ׳ תה-תטז. גם בסיפור ׳אגדת הסופר׳ רפאל מקדיש את זמנו לספר התורה במקום לאישה, וחייו הופכים לחיי נישואים עם ספר תורה, עד שמתה עליו אשתו ללא צאצאים. ראו: עגנון, עמ׳ קלא-קמה.
הערת המחברת: קהילת יהודי קראקס בוונצואלה הוציאה ספרון שמפורטים בו הסמלים שעל השמלה. אלו סמלים דתיים ומיסטיים המסמנים את כניסתה של הכלה לעולם הנישואים היהודי והלידה. הפירושים האלה לסמלים אינם מוכרים מן המחקר על השמלה ולא מן המחקר על סמלים ודגמים האופייניים ליהודי מרוקו. ככל הנראה אלו פירושים הניתנים כיום על ידי בני טיטואן החוגגים את הטקס, והרוצים להדגיש את יהודיותה של השמלה, אך הם אינם מוכרים מן הדורות הקודמים. ראו: מולר־לנצט, עמ׳ 276-265.
טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הנחגג כיום בהקשרים שונים ממקור חיותו הראשוני ברחבי צפון מרוקו, תועד ונחקר אך מעט. שרה ליבוביצ׳י סקרה בספרה על חתונות בטיטואן את הטקסים הרבים שקדמו ליום החופה. אסתר יוהס בחנה בספר שערכה על ארון הבגדים היהודי סוגיות של זהות בהקשר של לבישת השמלה, בהשוואה לתלבושות מסורתיות יהודיות אחרות, המוצגות כולן במוזיאון ישראל בירושלים.
אלגריה בנדלק תיארה את האירועים השונים במסגרת טקסי החתונה שהשתמשו בהם בשמלה הגדולה גילה הדר בחנה את מנהגי החתונה בקרב היהודים הספרדים בצפון מרוקו.- יוסף שיטרית ייחד פרק בספר שערך על החתונות במרוקו לטקס החינה, הכלול גם באירועי הנוצ׳ה דה פניוס. הוא עמד בפרק זה על תחייתו של הטקס בישראל לאחר כמה עשורים שבהם הוצנע בתוככי הבית – שיטרית אפיין את התמורות שחלו בטקס וציין כי כמו בכל עניין חברתי־תרבותי גם משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים. אף שההקשרים הללו משתנים על פי טבעם בקצב מהיר או איטי, הטקסים עצמם שומרים לעיתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבניית המשמעויות הללו, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה ולעיתים אף מכוננת, כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבוננים לתת את הדעת על כך. שיטרית התמקד במעבר המרחבי שחל בטקס החינה מן המקום הפרטי, הביתי, אל אולמות האירועים, ובמעבר מן האופי המשפחתי של האירוע אל האופי המסחרי והמלאכותי שנוצק בו – אל הטקס באולם מובאים רהיטים וחפצים בדגמים מרוקאיים וכן תלבושות קנויות. שיטרית גם תיאר בקצרה את האופן הייחודי שבו נחגג טקס החינה בקהילות טיטואן וטנג׳יר.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:
עמוד 51
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.
לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.
זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.
המשך מהפרק הקודם………..
יום בהיר וחם קיבל את פניהם, שורה של כרכרות עמוסות נוסעים עזבה את נווה צדק וחצתה את הגשר מעל פסי הרכבת לכיוון נמל יפו. אגב, את הגשר בנתה בשנת 1892 ״החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות בהוראת מושל יפו, אשר בנה גשר לכבוד אהרון שלוש, מנכבדי העיר.
מרחוב יפו נראתה אונייה עוגנת בקרבת החוף, סירות משוטים הובילו נוסעים וארגזי מטען אל האוניות המרוחקות כמה עשרות מטרים מן החוף. אחרות הובילו עולים שהגיעו זה עתה מהאונייה אל החוף. ים התכלת נגלה בשיא הדרו, ונתפעם ליבו של יעקב. אשרות היציאה היו בידו – השוטרים הבריטים בבית המכס בנמל יפו הקפידו על היוצאים והנכנסים, והיה צורך לצרף הצהרה על סיבת ההפלגה. יעקב כתב במסמכיו ״ביקור משפחה.״ דרכי המעבר, ובעיקר הצפיפות, החום והלחות של יפו, העיקו עליו. כשעבר את פקיד ההגירה הסקוטי בתור הארוך והמייגע התפנה יעקב להתרגש מעט – הוא הביט בברוריה ורחמה הנפעמות הסוקרות את ההמולה סביב האונייה, יושבות על סירת משוטים הדומה לפרעוש רב רגליים השוכב על גבו. במרחק מה מהחוף עגנה אונייה צרפתית, ושמה התנוסס באותיות גדולות ודהויות ״טואש״. הייתה זו אונייה ישנה, רעועה ובלויה וצבעה דהוי, אך מסע דרך הים היה עדיף מאורחת פרדות וכרכרות ביבשה. מבטיהם של ברוריה ויעקב הוסטו לנוכח צעקותיהם של הסוורים על סיפון האונייה. בחוף נראו בני משפחה וקרובים מנופפים בידיהם לשלום, שלום אחרון לפני פרידה מיקיריהם היוצאים אל העולם. יעקב עמד בירכתי האונייה, אוחז בידיו בארגז העץ והביט בצריחי הכנסיות והמסגרים של יפו, ההולכים ומתרחקים. קולם של יתר הנוסעים נבלע ברעש הגלים המתנפצים על ירכתי האונייה המפלסת את דרכה בין זרמי המים. בין התרנים עוד נסקו שחפים, כאילו ביקשו להיפרד מארץ אהובה, ומילות הפרידה שלחש יעקב נבלעו ברחש הגלים ועלו לשמים אל הלא נודע. רחמה לפתה את ידה של אימה בחוזקה, והן לא יכלו לשמוע זו את זו בשל עוצמת הרוח שהחרישה את אוזניהן. ברחמה אחזה התרגשות עזה – הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה ראתה את הים, צבוע בצבע טורקיז, שהתמזג אל תוך עיניה הגדולות.
יעקוב עמד בצד מסוגר במחשבותיו ובהה בגלים הנשברים על ירכתי האונייה החבוטה. מדי פעם התבונן במלחים המותחים את חבלי התורן אל עוגני קשירה בעוד אחרים מטילים קרסים ומעלים רשתות עמוסות לוקוסים וברבוניות. יעקב השתומם ולא הסיר את עיניו לרגע – רק שתק והביט בהם. בחילה חזקה אחזה בו, טלטולי הגלים גברו והוא נעמד ליד דלת הקברניט במרכז האונייה, כי חשב שהטלטולים שם קטנים. במסע הזה טולטלו מחשבותיו – לא לרגע הזה פילל. מצפונו נקפו ולא הניח לו. עיניו פנו אל פני העולים החדשים הצובאים על שער העלייה לארץ הקודש, מנשקים את עפרה – כיסופים, חלומות, ונבואות בנות אלפי שנים מתממשים לנגד עיניו, והוא מביט בהם בערגה ובקנאה על שמימשו את חלומותיהם, בעוד הוא מנפץ את חלומותיו במו ידיו ואינו משיגם. הוא שב והזכיר לעצמו את הימים הקשים, הבלתי נסבלים, שחווה בחברון, ולרגע קל ייסורי המצפון נעלמו כלעומת שבאו. ברגעים אחדים הטרידה את מחשבותיו האפשרות שהבריטים המשייטים בים התיכון עלולים לעצור את האוניה ממסעה. ימים ספורים לפני שעזב את חברון הלך יעקב לקבל את ברכתו של חכם סולימאן מנחם מני, הרב של חברון. יותר מכל הטרידה אותו השאלה ־ האם מותר לו כיהודי מאמין לעזוב את הארץ? כך ניצל את ביקורו כדי לחדד את הנקודה ולקבל הפעם היתר הלכתי לכך. החכם, שהיה בקי בהלכה, הביא בפני יעקב את פסיקת הרמב״ם – כי הירידה מהארץ מותרת רק למטרות מסחר, נישואים ולימודי תורה – אך לא חסך ממנו תיאורים של הייסורים והקשיים שיבואו עליו והפנה את תשומת ליבו לדברי הפתיחה בספר ״שדי חמד״, שבו כתב הרב החכם יחזקאל מדיני את רחשי ליבו ביום שבו ירד מן הארץ: ״נער הייתי כבן עשרים שנה בצאתי מירושלים. בעיצבון קול ורפיון ידיים עזבתי עיר מולדתי ציון. דמי עליי כעובר על תרי״ג מצוות, והיה קשה בעיניי פרידתה, כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים״.
פעמים מספר חווה יעקב בוגנים פרידות מכאיבות – פעם אחת הייתה כשנפרד מהוריו בעודו עלם צעיר, ופעם נוספת הייתה עתה, כשנפרד מהחבורה הנהדרת של הצעירים התוססים, המשכילים והלוחמניים בני הארץ, בני הקהילה הספרדית. כיצד הצליחו לעורר מרד בחברת עזרה? ביום בו… החליטו לשנות את שפת הלימוד בסמינר לשפה העברית, ויעקב וחבריו הקימו קול מחאה והצליחו להביא לשינוי. עד שנסגר הסמינר, המלחמה על השפה העברית הייתה מעשה שהותיר ביעקב רושם עז.
הזיכרונות צפו ועלו, ויעקב נזכר כיצד בסמינר הכיר את ברוריה, נערה עם פני מלאך, בת למשפחה ירושלמית מהעדה הספרדית. ברוריה למדה במגמת תפירה ואריגה. בימי המחאה הראשונים הם יצאו להפגנות, שם נפגשו והתאהבו, ואף הוציאו יחד עיתון סטירי מחתרתי ובו ביקורת לעגנית לסמינר ולמוריו – מעשה שבאותם ימים נחשב חוצפה, אך גם מעשה אמיץ לכל הדעות. יעקב וחבריו הגו את הרעיון, וברוריה הדפיסה אותו במכונת כתיבה חדישה בשפה ברורה ומדויקת. אך בסתר ליבו יחד עם הזיכרונות התחוללה סופה הקורעת וגוזרת את נפשו של יעקב…
״ההחלטה לעזוב את חברון הייתה מההחלטות הקשות שהיה עליי לקבל במהלך חיי. התרחקתי ממחשבות בעלות אופי דתי שלא הניחו לי ומתפיסות מיסטיות של ספר הזוהר שהתרוצצו במוחי וכמו ניסו למנוע ממני לעזוב את ארץ הקודש, לרתק אותי בכוח האמונה, ולהביאני לכלל החלטה להישאר בחברון, לקיים את רצון הבורא. בשל המעשה התייסרתי כל העת, למרות כמה בריות שמהן רציתי להיפרע ועל אף מגפת השחפת שממנה נסתי על נפשי, עדיין מהדהד במוחי קולו הרועם של אבא, שממנו לא יכולתי להימלט – אפילו על סיפונה של אוניית הנוסעים הרעועה״.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
עמוד 34
פרשת וארא-הרב משה אסולין שמיר
דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים, וגאולתנו אנו,
ע"פ שמות ה': , י-ה-ו-ה, אהי-ה, אלוקים, א-ל, א-ל שד-י.
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,
הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,
והרומזים לתהליך הגאולה אז – וכן בימינו.
"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}
"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב- א-ל ש-די" וארא ו', א-ב
"וידבר אלוקים אל משה: אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')
מאת: הרב משה אסולין שמיר,
המצפה לגאולה ברחמים – בקרוב מאוד מאוד.
"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').
הקב"ה משגב את מי שמכוון בשמות ה' (השל"ה הק')
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:
אהי-ה, אלוקים, הוי-ה, דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.
השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?
השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.
"חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).
א. "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).
רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת. משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.
השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".
ב. "וידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,
וארא אל אברהם… ב-אל שדי" שמות ו' א-ג)
רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".
רבנו-אור-החיים–הקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.
.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל". הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.
הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.
הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.
בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.
"אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: ניסים מעל הטבע דוגמת הניסים במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".
לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א):
שואל רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?
על שאלת רבינא עונה רב אבהו:
"אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.
לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.
ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בא-ל שדי"
הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".
לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש הבטחותיו ושולט בזמן.
האלוקים…
פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע. לפי רבנו-אור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים", כדברי אליהו הנביא בהר הכרמל.
הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.
הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:
- הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
- הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם
ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.
- הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.
רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.
והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.
וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.
ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:
והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).
תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.
תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים. בסוף – נזכה לגאולה.
"רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)
רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.
רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,
הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".
"אראנו נפלאות"
למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.
סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.
"כי ירושלים אמנם תבנה –
כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה"
ברגע שנבקש באמת על הגאולה – הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.
(ריה"ל בספרו הכוזרי).
רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?
כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?
לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.
לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.
רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.
בראשית דרכו הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.
הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.
הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.
רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:
"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר:
"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".
בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת ספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
להוצאה השניה בעזהי"ת של הספר, עם חידושים מאירים מתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים.
לברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", שיראה אור בקרוב בעזהי"ת החונן לאדם דעת.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
הרב עובדיה יוסף בן גורג'יה ע"ה. הרב מרדכי אליהו בן מזל טוב ע"ה. הרב שמעון בעדני ע"ה. הרב שלום כהן ע"ה. הרב דוד חיים שלוש ע"ה. הרב יצחק כדורי ע"ה.
עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לזיווג הגון לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
מעמדם של חגי ישראל בעיני ילדי המללאח – חג הפורים כמקרה מבחן
נראה שלחגי ישראל היה מקום חשוב בעולמם של הילדים. מנהגי החג שאופיינו באלמנטים של משחק היו אהובים עליהם במיוחד, וגם קירבו בין המבוגרים לילדים. כך למשל לקראת חג הפורים היו קולותיהם של הדרדקים נשמעים ברחובות ובשווקים הסמוכים ל"אם הבנים", גולשים בנועם ו"הדהדו בתוגת מה ברחובות ובשווקים ושלטו בנשמות היהודים שבחוץ. כולם ]…[ הפסיקו לרגע ושרו עם הילדים את הפסוקים שבקעו מן החלונות. אימהות שבניהם או נכדיהם למדו בין כתלי 'אם הבנים', עצרו לרגע, נדנדו ראש הנה והנה בהנאה והמשיכו בדרכן מהורהרות כשקריאת הילדים במגילת אסתר מלווה אותן" (כלפון, 1988 ,עמ' 49.)
ערב חג הפורים ביטא את שיאו של החג בקהילה ובייחוד בקרב הילדים. לא היה צורך לזרז את הילדים לבית הכנסת, שכן הם התרגשו לקראת האירוע הקהילתי וציפו לו בכיליון עיניים. באירוע חגיגי זה, יקרא החזן במגילת אסתר והקהל ישתתף, כולו טף, ילדים וילדות ומבוגרים בקריאת המגילה, כשיענה במקהלה אחרי החזן במקומות הרלוונטיים. כך למשל בפסוק "ליהודים הייתה אורה ושמחה…" היה הקהל כולו, "ובפרט הקטנים, עונים אחריו במקהלה אדירה 'וששון ויקר!'" (שם, עמ' 55 .)בפורים היו הילדות מסתובבות בכל בית הכנסת ובאווירת החג המיוחדת לא הייתה הקפדה על הפרדה בין עזרת הנשים לשאר המרחבים שבבית הכנסת.
שיאו של אירוע זה הוא הצתת דמותו מנייר של המן בידי הילדים כשהעניין מלווה בהמולה רבה ובהתלהבותם של הילדים שמפריעה לחזן להמשיך ולקרוא את המגילה. את דמותו מכין שליימו, שלמה, ילד נבון ונבון שהיה מוכשר והיטיב לצייר. בימים כתקנם, כשילדי המללאח נהגו לצאת לרחוב לשחק זה עם זה, נהג שליימו לשהות בבית ובימי החול עזר לאימו במלאכות הבית, אך לקראת פורים היה שוהה בחדרו ושוקד על הכנת הציורים לכבוד אירוע קריאת המגילה שבבית הכנסת. גולת הכותרת של עבודתו הייתה ציור דמותו של המן לאירוע.
לאחר סיום הקראת המגילה בבית הכנסת, הולכים האנשים לבתיהם, לארוחת החג שכוללת עוגות וממתקים. ביום החג מצטרפים הילדים עם הוריהם לבית הכנסת לתפילת שחרית. הסיבה להצטרפותם היא חלוקת המעות לעניים שנראתה לילדים כאפשרות להרוויח דמי כיס אם יעמידו פנים כעני. שליימו חמד את הצדקה שנאספה לעניים וכדי לקבל בעצמו מכספי הצדקה כדי שיוכל לקנות לו "אקדוח לפקקי שריפה", העמיד פנים שהוא עני הזקוק למעות והלך לבית כנסת אחר שבו חשב שלא יכירו אותו, אך קרוב-רחוק ממשפחתו מזהה אותו ומספר לאביו על כך ושליימו חושש שאביו יחבוט בו (שם, עמ' 57 .)כשחזרו הילדים לבתיהם היו אוכלים ממשלוח המנות שקיבלו מקרוביהם. הילדים היו מקבלים כעכים בכל מיני צורות, כמו סולם, משקפיים, ציפור ועוד. את ארוחת הפורים העשירה נהגו לאכול בערב בזמן המנחה. סדר יום זה אפשר לילדים לצאת החוצה ובשעות הצהריים היו הילדים עוברים בבתי מכריהם וקרוביהם ומקבלים מהם מעות לחג וממתקים. נראה שמנהגי פורים הפיחו בילדים חיות ושמחה. גם הנרטיב של החג שביסודו ניצחון היהודים על המבקשים את רעתם, תורם לאווירת החג הכללית.
אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
מעמדם של חגי ישראל בעיני ילדי המללאח – חג הפורים כמקרה מבחן.
עמוד 106
אל ידיד נעים מעי אליו המו-רבי דוד בן אהרן חסין
46 – אל ידיד נעים מעי אליו המו
קיג. אל ידיד נעים מעי אליו המו
אל הנער. לבר המצווה של רפאל אביטבול (צפרו, תק״ל 1770 ־ תקס״ג 1803) (ראה: עובדיה, צפרו, עמי כח־ל) בן ר׳ ישועה שאול, הדיין מצפת. (ראה: ׳אל משוש ארץ׳). שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור אחד. טורי האזור מסיימים בציון אותיות המילה האחרונה שסופה למ״ד.
חריזה: אאא(ב) גגג(ב)(ב)=האות למד.
משקל: אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי לכבוד הבחור ה״ר רפאל בנו של החכם הנז״ל [=הנזכר לעיל ר׳ ישועה שאול אביטבול], כשנתחנך למצות תפילין. נועם ׳יחיד ומיוחד׳, סימן: אני דוד בן חסין. [נ״י: שיר יסדו הח׳נכם] הש׳נלם] הנ״ל [=הנזכר לעיל ] לכבוד הידיד רפאל בכהה״ר [=בן כבוד הרב הגדול רבי] שאול ישועה אביטבול…].
מקור: א- מו ע״א; ק- נה ע״א; נ״י 5350 – 70 ע״א.
אֶל יְדִיד נָעִים מֵעַי אֵלָיו הָמוּ / מִנֹּפֶת דְּבַשׁ אֳמָרָיו נָעֵמוּ
חֶמֶד בַּחוּרִים נָאֶה אֵלָיו שְׁמוֹ / אֲשֶׁר יִקְרְאוּ: רֵישׁ, פ"א, אָלֶ"ף, לָמֶ"ד
נַעֲמָה מְאֹד אַהֲבָתְךָ נִפְלֵאת / בְּיֶתֶר עָז גַּם בְּיֶתֶר דשְׂאֵת
אַהֲבָה עַזָּה כְּאַהֲבַת דָּוִד אֶת / יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁי"ן, אָלֶ"ף, וָי"ו, לָמֶ"ד
5 יָפֶה אַף נָעִים דּוֹדִי אֶשְׁכּוֹל כֹּפֶר / לְמִי אֲדַמֶּךָּ? לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר
אַיָּלָה שְׁלוּחָה נוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר / רָץ כַּצְּבִי!כְּנֶשֶׁר קוֹ"ף, לָמֶ"ד
דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ, עָבְדֵהוּ / וֶאֱמֹר לוֹ: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ
מֵחֵן חֲנָנֵךְ – כַּבֵּד כַּבְּדֵהוּ / לְמַעֲנֵהוּ כָּל פ"א, עַיִ"ן/ לָמֶ"ד
וְדִבּוּק נָאֶה תִּדְבַּק בֵּאלֹהֶיךָ / בְּמִצְוַת צִיצִית עַל כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ
10 וְהָיָה לְאוֹת תְּפִלִּין עַל יָדְךָ / וּבֵין עֵינֶיךָ מֵ"ם, מֵ"ם, עַיִ"ן, לָמֶ"ד
דָּר שְׁחָקִים הוּא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / צִיצִית וּתְפִלִּין בָּהֶם עִטְּרָנוּ
בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ / מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נוּ"ן, עַיִ"ן, לָמֶ"ד
בֵּן חָכָם יְפֵה מַרְאֶה וְצוּרָה / אַשְׂכִּילְךָ וְאֹרֶךְ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה
בָּהּ תִּדְבַּק הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה / לֹא תָּמוּשׁ מִתּוֹךְ הֵ"א, אָלֶ"ף, הֵ"א, לָמֶ"ד
15 חָסִין קָדוֹשׁ הָאֵל גָּדוֹל דֵּעָה / יָחְנְךָ יִשְׁמָרְךָ מֵעַיִן רָעָה
יָגֵן עָלֶיךָ וִיהִי לְךָ לִישׁוּעָה / בְּתוֹךְ קְהַל יוֹ"ד, שִׁי"ן, רֵי"שׁ, אָלֶ"ף, לָמֶ"ד
. מעיו אליו המו: על-פי יר׳ לא, כ. מנפת… נעמו: על־פי תה׳ יט, יא. 2. ריש… למ״ד: פירוט אותיות השם רפאל. 3. נעמה… נפלאת: על-פי שמ״ב א, כדברי דוד על יהונתן. ביתר… שאת: על-פי בר׳ מט, ג. 4. אהבה… למ״ד: ראה טור 2. שין… למ״ד: שאול. 5. יפה… לעופר: על־פי שה״ש א, טו. א, יד ב, ט, טז ובדפוסים: ׳לצבי ולעופר׳. 6. אילה… שפר: על-פי בר׳ מט, כא. רץ… למ״ד: על-פי משנה אבות ה, א: ׳… וקל כנשר׳. 7. דע… עבדהו: על-פי דה״א כח, ט. זה אלי ואנוהו: על-פי שט׳ טו, ב. ודרשת הדברים בשבת קלג ע״ב. 8. חן… כבדהו: על-פי פס״ר כה, ב: ׳כבד את ה׳… ממה שחננך׳. למענהו… למ״ד: על-פי מש׳ טז, ד: ׳כל פעל ה׳ למענהו׳. 10. והיה… עיניך: על -פי דב׳ ה, ח. מ״ם… למ״ד: ממעל לעינים. 12. בשבר… למ״ד: על-פי בבלי סוטה ז, ע״א ועוד ׳בשכר שאמר אברהם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו… לרצועה של תפילין ולחוט של ציצית׳. 14. לא…למ״ד: כפי שנאמר בשמי לג, יא: ׳לא ימוש מתוך האהל׳. 15. האל גדול דעה: על-פי תפילת יוצר לשחרית של חול. 16. לישועה: רמז לשם אביו של הנער. יוד… למד: ישראל.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-מחבר פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז-יצירתו וחיבוריו
יצירתו וחיבוריו
הרמ״א היה מהחכמים הפוריים והיודעים למשוך בעט סופר, בלשון רהוטה ועשירה, בהירה וברורה וכתובה בסגנון מליצי להפליא, חרוזה בקטעי פסוקים ומאמרים מהספרות התלמודית והמדרשית. הוא קיים מאמר חז״ל 'וקנה לך הבר' (אבות א, ו) – במליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היום. מספרים שבכל מקום שהיה רגיל להיות גם ליד מיטתו, היה לו שם קולמוס, דיו ונייר, וכל רעיון, חידוש או פירוש שנצנץ במוחו מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישכח ממנו. לבד מזאת היו לו בכל יום שעות קבועות שאותן הקדיש לכתיבה. הרמ״א אהב והעריך את מלאכת הכתיבה ועל כך תעיד המליצה שחיבר על הקולמוס. יצירתו כוללת כעשרים חיבורים בתחומים שונים במקצועות היהדות ובמקצועות חול. כשמעיינים במיגוון יצירתו עומד לנגד עינינו הטיפוס של תלמיד חכם הספרדי מלפני הגירוש שהיה איש האשכולות. בקי במקרא, במשנה ובתלמוד, דרשן, פוסק ומשורר, היסטוריון, אסטרונום, מתימטקאי, ומקובל עוד. אחר כך מצאתי שגם הרב א״י הכהן קוק זצ״ל, תיאר את הרמ״א מעין זה כשהובא לפניו חיבורו 'באר שבע' בכת״י.
חלק גדול מיצירתו חיבר כספרות עזר לרבנים ודיינים בצורה אנציקלופדיסטית ערוכה לפי א״ב של הנושאים. כל נושא מחולק לסעיפים ותת סעיפים, כשבכל נושא הוא מציין מראה מקומות לספרות הפוסקים שדנו בו ואת תמצית פסיקתם. מקוצר המצע לא נוכל לסקור את יצירתו אחת לאחת ונסתפק לסקור רק הספר'הלכה למשהי.
הלכה למשה שאלות ותשובות. כולל מאתים וששים ואחת תשובות הערוכות לארבעה חלקי השו״ע, לפי החלוקה: או״ח תשע. יו״ד חמש. אבה״ע ששים וחמש. חו"מ מאה ששים ושתים. החלוקה כשלעצמה מראה על סוגי הבעיות שהעסיקו את הרבנים במארוקו בתקופה זו. כשבעים אחוז מהתשובות שייכות לתחום המשפט העברי – בעיות בדיני ממונות שהרבנים התמודדו איתן ומצאו את פתרונן במסגרת ההלכה, דבר שלא היה קיים באותה מידה במרכזים יהודיים אחרים בתקופה זו ואף בתקופות קדומות יותר. באירופה במאה הי״ח עם הענקת האמנציפציה ליהודים, הלכה האוטונומיה השיפוטית – היהודית ופחתה עד כמעט לביטולה כליל, ובספרי השו״ת של חכמי התקופה באירופה, תופסים יותר ויותר מקום מרכזי שאלות בענייני אורח חיים ואיסור והיתר, בעוד שו״ת בדיני ממונות הולכות ופוחתות. וכזה היה המצב גם במרכזים אחרים, אם כי במידה פחותה יותר. בתשובותיו אנו שומעים הד חזק על מצבם הכלכלי, ההברתי והבטחוני של היהודים במארוקו בכלל ובאזור צפרו בפרט. שומעים על מקרים של אונס אכזרי: "ואמרה האשה שהגוי נכנס אצלה ושלף חרבו ואמר לה השמעי לי, ואם ממאנת את אהרוג אותך כמו שהרג גוי פ' (=פלוני) אשה פ' ומחמת יראה הניחתו לבא עליה כרצונו".
שומעים על תנאי המחיה הקשים של יהודי צפרו שחלק ניכר מהם התפרנס מרוכלות בכפרים של הברברים. הם נדדו מכפר לכפר במשך חודשים, לפעמים יצאו מהבית אחר חג הפסח וחזרו ערב חג ראש השנה. ושוב יצאו ממוצאי חג הסוכות וחזרו בערב פסח. ולא פעם בדרכם חזרה לאחר כל הקשיים, הטלטולים והסבל ארבו להם שודדים ולקחו מהם כל שהצליחו להביא כסף ושווה כסף, כי חלק מהמכירות היו עושים בחליפין. ואם היהודים גילו התנגדות לשודדים, היו הורגים אותם. ביהלכה למשה' מוזכרים למעלה מעשרה מקרי רצח שרובם לוו בשוד ובביזה. בין השיטין אנו שומעים גם על מלחמת הקיום של היהודים, שבזכותה יכלו להחזיק מעמד בגלות קשה. מתן שוחדות, נקיטה באמצעים מעוררי רחמים, הצהרה מוגזמת על הרכוש הנשדד, כנראה מתוך כוונה שאם יצליחו וקבילתם תתקבל ישאר בידם לאחר כל ההורדות הסכום האמיתי שנשדד. השאלה שלפנינו מציגה את מה שתיארנו:
- נשאלתי לחוות דעתי בענין העלוב הרי נסים ן' מכלוף הנ' הרוש הי״ן [ה' ינקום נקמתו.] שהיה שותף עם הר' שלמה הנ' עלי והר' יעקב בנו, ובזמן שנשתתפו התנו ביניהם שכל מה שירויחו להם מה״ש בכ״ע משו״מ ואפי' מצ״ב, [מהשמים בכל ענין משא ומתן ואפילו מציאה בדרך.] יטול שלמה המחצית בריוח, ונסים ויעקב הנז' יטולו הרביע לכל אחד. ובתוך זמן השותפות באו מאהלי פלשתים למתא צפרו יע״א לחוג את חג הפסח, ובהיותם בדרך עמדו עליהם ליסטים מזוינים ושללו את אשר הביאו דבר מועט, ולפי שנסים הנז' נתעצם עם השוללים עמדו עליו והרגוהו הי״ן. ואחרי מותו עמד שלמה הנז' ופנקס את השלל ואת המלקוח בתוספת מרובה על העיקר והלך לקבול לפני המלך יר"ה, והוליך את אסתר בתו עמו, היא אלמנת ההרוג הנז' ושני בניה עמה, כדי להגדיל המדורה לפני השררה. וה' נתן את חן הקובלים הנז' לפני גדולי המלכות, ונענו מאת השררה שהגויים המתגוררים באותו מקום שבו נמצא החלל ובו נשללו, הם יתנו להם את כל הרשום בפנקסם על אשר לא שמרו את דרכם, ועל דבר כופר נפש יתעכב הדבר עד בוא המלך יר"ה למתא פאס יע״א, וכאשר יגזור כן יקום. ובכן פרעו להם הגויים הדרים בכפר לבהאליל סך שבע מאות וארבעים מתקאלים, הוא הסך שנשאר שפוי אחר ההוצאות ושוחדות. והן היום נדרשתי מאת הר' שלמה הנז' והמדבר בעד יתומי נסים הנז' להגיד להם איך תהיה חלוקת המלקוח יתר הבז שהוא כעין מציאה, בין יורשי ההרוג הנז' ובין השותפין הנז'.
ממעשה זה גם לומדים שכדי להגיש תלונה ושהיא תגיע למקום הנכון יש צורך בהוצאות ובשוחדות. במקרה שהתלונה מגיעה לשלטון המרכזי, לפעמים הוא מחייב תשלומי כופר ליהודים הנפגעים, והתשלום מוטל על תושבי האזור שבו בוצעה הפגיעה 'על אשר לא שמרו את דרכם'.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-מחבר פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז-יצירתו וחיבוריו
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-.Redacteur:Asher Knafo
Deux vieilles traditions mogadoriennes
Deux vieilles traditions populaires disparues avec l,occupation frangaise ont eu cours pendant longtemps a Mogador. L’une a une base religieuse, l’autre est une imitation des moeurs arabes.
La premiere, avait lieu le jour de Chavouot, des jeunes gens passaient dans les maisons et s’adonnaient a un jeu bizarre. Deux protagonistes d'entre eux se devetaient jusqu’a la ceinture, chacun tenant une come de boeuf videe de son os et servant de gobelet, puisait de l’eau froide dans une bassine remplie jusqu’au bord. L’un se baissant, il recevait sur le dos le contenu de cette corne, se relevant a son tour, il jetait de toutes ses forces le contenu de sa corne sur le dos de son vis-a-vis. Et l'on voyait pendant un long moment, le mouvement des deux corps, l'un se baissant et 1'autre se relevant alternativement et la chute de l’eau sur le dos nu du partenaire comme un : coup de fouet. Plus ils continuaient, plus le dos rougissait ; ceci durait jusqu’a epuisement de l'eau. Apres quoi, ils recevaient quelques cadeaux des occupants de la maison.
L'explication que l'on donne aux jeux d'eau de Chavouot, est la suivante : toutes les fetes juives ont des signes exterieurs qui nous aident a nous souvenir d'eux : a Pessah, il y a la Haggadah, les Matsot, les quatre verres. A Souccot, il y a la Soucca, le Loulav et le cedrat. A Roch Hachana, il y a le chofar, a Kippour, le jeune et la priere, a Pourim il y a la Meguila, a -Hanoukka, la Hanoukia et ainsi de suite.
- Chavouot, il n’y a rien, et pourtant c’est le jour de Matan Thora ; jour ou a Thora nous a ete donnee, alors comment feter ce jour en consequence ?
Le populaire a alors imaginé de se faire asperger d’eau, car l'eau symbolise la Thora. Un verset dit : "Hoy kol tsamé lekhou lamayim ce qu'on peut traduire par : "Allons, que chaque assoiffé aille à l’eau" ; et les Rabbins ont expliqué : l'eau, c’est la Thora, tout assoiffé de bonnes actions, qu’il aille boire de la Thora pour apprendre à les exécuter." Et comme le jour de Chavouot est la fête de la Thora, aller à l’eau signifiait aller à la Thora.
La deuxième coutume est tout à fait ridicule et je trouve que l’on a bien fait de la supprimer. Pour cette fête de Chavouot, (c’est la saison du mouton), avant que n’arrivent les moissons et la tonte, deux ou trois familles voisines, pour ne pas acheter la viande chez le boucher qui la vend cher, font égorger un mouton et le partagent entre elles.
Comme on égorge bon nombre de moutons, il reste à ces familles les peaux de moutons. Alors on en confectionne un habit que quelqu’un achète et porte sur ses habits. Il place la tête du mouton sur sa tête et se fait tirer par une corde, comme une bête de cirque que l’on promène en ville en tant qu'avant-première du spectacle, ou disons qu'il ressemble à un ours blanc en plus laid et plus lourd, malgré les efforts qu'il fait en dansant et marchant sur ses pieds de devant.
Mais ceci comme je l'ai dit, n’est qu’une imitation de la part des Juifs, qui souvent copient les peuplades parmi lesquelles ils vivent.
Le deuil
Les coutumes qui concernent le deuil, changent ou plutôt changeaient d’une région à l’autre, d’une ville à l’autre, même chez nous, du quartier de la Casba au quartier du Mellah.
Les gens de la Casba avaient tendance à suivre peu à peu les coutumes du Mellah. Ils suivaient les conseils des dirigeants de la Hevra Kadicha, étant plus peureux de la mort que ceux du Mellah ; de surcroît, les membres de la Hevra Kadicha étaient presque tous des Mellahiin.
Ils restaient néanmoins fidèles à l’éducation et aux convenances européennes. C’est à dire moins bruyants que leurs confrères du Mellah. Ils n’extériorisaient pas leurs sentiments.
Le deuil, moins affligeant qu’au Mellah, quoique triste, se passait en ordre et en silence.
D’abord, leurs malades recevaient plus de soins, et ensuite, ils faisaient ce qu’il fallait pour éviter la contagion, sans avoir peur d’être traités d'égoïstes. Une fois la mort survenue, ils se déchargeaient de tous les soins du dernier moment sur les gens de la Hevra Kadicha. Le tombeau était toujours plus riche, car ils en avaient les moyens. On faisait venir les marbres d’Europe. Mais les autres coutumes restaient les mêmes : prières, discours, Séouda, repas.
Au Mellah, le deuil était une calamité.
Il est vrai que ce qui se passait, et nous allons le décrire, était importé des autres régions du Maroc.
Tout d’abord, quand quelqu’un tombait malade, on le soignait soit par les guérisseurs, soit par ceux qui écrivaient des amulettes ; et ce n’est que quand il était à l’article de la mort que l’on faisait venir un vrai médecin ! Les croyances populaires régnaient même au temps des épidémies qui ravagèrent autrefois la population marocaine. Les teigneux, les aveugles, les boiteux etc. étaient fort nombreux. En temps normal, quand une famille était affligée d’un deuil, on ne cherchait pas à savoir de quelle maladie le malade était mort. Dès que l’on entendait que quelqu’un était malade, on cherchait d’abord à s’en approcher pour faire voir que l’on prenait intérêt à sa santé ; ensuite, pour la Mitsva de Bikour Holim – visite des malades, puis pour rester en bons termes avec le malade, car s'il guérit, il reconnaîtra les amis qui se sont intéressés à lui. Les relations entre amis se resserrent davantage, et surtout il ne faut pas se méprendre et croire qu’on a été ignoré par peur de la contagion.
Quand un homme tombait malade et qu’il mourait, les gens disaient que Dieu l’avait voulu ainsi.
On oubliait souvent que notre religion est basée sur l’hygiène. Or il est dit d'un côté qu’il faut veiller à sa vie, et de l'autre, qu'il y a toute une série de mesures à prendre en cas de maladies, de lèpres, de teignes ou autres maladies de la peau… C'est un trait du caractère musulman marocain qui croit que le destin n’est pas évitable. Il peut y avoir plusieurs malades ou même des morts dans sa maison alors qu'il vous répondra quand vous l'interrogerez à propos de sa santé et de celle de sa famille, que tout va bien… Il ne vous dira jamais qu’il est malade !
Dès que le malade expire, entouré de plusieurs personnes qui guettent sa mort comme si de cette âme qui abandonnait son corps dépendait leur propre vie, on se mettait à pousser des cris stridents. Les femmes venues du voisinage entourent les endeuillés ; elles commencent alors les lamentations. Et même celui qui n’a pas envie de pleurer, pleure en entendant leurs jérémiades. Ces pleurs reprennent et se répètent chaque fois qu’il y a une nouvelle visite ; les femmes continuent ainsi jusqu'à l’enterrement et après l'enterrement.
Les femmes se giflent au point d'écorcher leur visage (qui en reste marqué pendant des mois) au rythme des chants des pleureuses payées pour ce faire.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-.Redacteur:Asher Knafo
Page 83
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
עד לימיו האחרונים באשדוד, ידע דודי אהרון, בגיל תשעים ומעלה, לדקלם במפגשים המשפחתיים, את סיפורי לה-פונטין La Fontaine שלמדנו בבית הספר היסודי. הוא חזר עליהם ברהיטות ובאינטונציה מתאימה, כאילו למד אותם אתמול.
מסיפורי
le corbeau et le renard, La cigalle et la fourmi, etc
מדלן, הצעירה באחים, התקבלה לבית הספר אליאנס. היא ספרה לי שהמצב הכלכלי בבית היה קשה, ושלא הייתה לה אפילו מחברת. כדי לכתוב את השיעורים, אספה עטיפות של אריזות קמח העשויות מנייר וכתבה על גביהן. ואם זכתה שיקנו לה מחברת, כי אז הייתה זו עבורה חגיגה גדולה.
מצבה הדל של משפחת אמי לא אפשר לכולם ללמוד. אחיה של אמי ניסו להשתכר אפילו בעבודות בהן השכר היה זעום, רק כדי שיוכלו לשרוד.
דוד התחיל לעבוד אצל לה-סיגון(La Cigogne) בהפצת ארגזי בירה ולימונדה שיוצרו במפעל בעיר, אותם העמיס על עגלה רתומה לסוס. כך היה עובר עם העגלה ומחלק את ארגזי השתייה בין בתי הקפה שבעיר. העגלה עם הסוס הייתה בעיני אטרקציה גדולה שמשכה את ליבי. כצעיר בגיל שש או שבע, הייתי רץ לעברו כאשר עבר ברחוב הראשי וקורא לו: "דוד! דוד!" בהתלהבות גדולה הייתי נתלה על העגלה ונוסע איתו כברת דרך.
משה, אחיה השני של אמי, למד חייטות אצל תופר ספרדי בשם Clara, בהמשך, העסיק אותו אבי, רפאל בחנותו הגדולה, מול המבצר הפורטוגזי.
בגיל שתים עשרה הלך דודי מרדכי לנמל בסאפי והתחנן לקבל עבודה, כדי לסייע למשפחה. הוא נדחק בין הסוורים והעובדים שאף הם ביקשו לעבוד שם. "עבודה! עבודה!" הוא קרא בקולו הצעיר כדי לזכות ביום עבודה ולפרוק אוניה שעגנה בנמל, או כל עבודה אחרת שיכלה להתאים לו.
אדם בשם רזון הבחין בנער הקטן והחרוץ שביקש להתפרנס והוקסם ממנו. "ילד, בוא לכאן! למה לא תלמד מקצוע שתוכל הילד מסאפי להתפרנס ממנו?" הציע לו.
הביט בו מרדכי ותחילה לא הבין מה רצונו.
"יש מקצוע מתפתח והוא חשוב מאוד. מכונאות אוניות. תלמד את העבודה תחילה כנער עוזר וכך תהיה לך עבודה מדי יום." הציע לו.
מרדכי הסכים ובלבד להתחיל לעבוד. הוא הביט ברזון כבמלאך שבא להושיעו.
כך החל דוד מרדכי לעבוד בתחום מכונאות אוניות ועשה כל מה שהתבקש בחריצות רבה ובמסירות. מר רזון ראה שהנער נאמן, חרוץ ורוצה להתפרנס.
"שמע מרדכי, אני רואה שאתה ילד טוב. שאתה באמת רוצה לעבוד ויש לי רעיון. אכניס אותך לעבוד במוסך למכוניות. תלמד מכונאות ואני אלמד אותך גם לנהוג."
מרדכי שמח מאוד וכמובן, לקח את ההזדמנות בשתי ידיו. בגיל שמונה עשרה'הוציא' רישיון נהיגה והתחיל לנהוג במשאית של מר רזון. הוא הוביל מזון, חיטה וסוכר עבור משפחת סיבוני, בעלת עסק בתחום הזה. באותם ימים נהג משאית היה צריך לדעת לתפעל גם תקלות מכאניות שאירעו בדרך, לתקן תיקונים קלים כמו החלפת גלגל, ולהיות בעל ידע במכונאות. מרדכי שהיה חרוץ מאוד ומיומן ידע לתחזק היטב את המשאית ולהתמודד עם תקלות שקרו בדרך.
סיבוני פגש את מרדכי בכל עת שהביא אליו את הסחורה והוקסם מחריצותו ומאישיותו.
"יש לי הצעה טובה בשבילך, מרדכי. מדוע שתמשיך לעבוד בשביל מר רזון? לנהוג לתקן את המשאית ולקבל מעט כסף?" שאל סיכוני.
"זאת העבודה שלי ועל כך אני מודה לו." השיב מרדכי. "נכון, אבל אם המשאית הייתה שלך, יכולת להרוויח הרבה יותר."
נאנח מרדכי ואמר: "אם ואם… מאין אמצא כסף למשאית?
כל שכרי נחוץ למשפחתי. אני מעביר אליהם את מלוא הכסף." הסביר.
"אתה לא צריך כסף. אני מציע לך שותפות במשאית שאותה נקנה ביחד." הסביר לו סיבוני.
"אבל איך אשלם את החלק שלי ואין לי כסף?" מקשה מרדכי.
"אני לא מבקש ממך כסף. אשלם גם את חלקך ואפחית אותו בהדרגה, תוך כדי העבודה, מהרווח שיהיה לנו." הסביר סיבוני.
מרדכי שמע את ההצעה ונדהם. באותם ימים, כל נער היה בוגר ואחראי לעצמו. ההורים היו טרודים במירוץ החיים וצורכי המשפחה היומיומיים. מרדכי הסכים והשניים קנו משאית שתשמש להעברת סחורות. מרדכי עזב את רזון ויחד עם סיבוני, הם עבדו והרוויחו כסף רב. סיבוני הציע למרדכי שייקח גם את חלקו, ישלם עליו וכך עברה המשאית לבעלותו הבלעדית של דודי מרדכי. ראה מרדכי שפרנסה רבה יש בעבודת המשאית, והציע גם לאחיו אהרון להצטרף אליו וללמוד את המקצוע. שש שנים ארכו לימודי המכונאות עד לקבלת תעודת הסמכה. בהמשך צרפו גם את אחיהם חיים, ומרדכי קנה משאית נוספת, ועוד אחת. כך הרחיב והרחיב את העסק. דוד מרדכי ראה שיש ביקוש גבוה להובלת שמן עבור מפעלי הסרדינים הפורחים בעיר, והשקיע במשאיות הובלה של 15 טון, יחסית קטנות, זולות יותר ועונות על הצרכים. סוף מלחמת העולם השנייה. האמריקאים מרעיפים את התבואה והשפע שלהם במרוקו. דוד מרדכי זיהה את רצון האמריקאים להחדיר את עושרם וסחורותיהם. הצטרף למאמץ שלהם בהובלות ורכישת סחורות בזול והפצתן אצל סוחרים גדולים, וכך הגדיל עוד יותר את עושרו ונכסיו הרבים.
מרדכי הציל את משפחתו מחיי עוני ודלות אותם חוו לאורך השנים. אמי זכתה בשמלה חדשה, בבגדים חגיגיים, בנעליים אלגנטיות, בשמים מרעננים, תיק יד ואביזרי איפור וקישוט שהעצימו את יופייה.
כך, בזכות יושרה, חריצות ותעוזה הפך אחד האחים לבעל עסק מכובד ורווחי ש'הרים׳ את כל המשפחה.
אמי החלה ללמוד תפירה אצל שכנה שתפרה שמלות, ביגוד לנשים, וילונות, מפות וכיסויים.
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו
הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.
סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.
המשך מהפוסט הקודם…….
לאחר תבוסת הנאצים, רוב ראשי משטר וישי נתפסו ונשפטו. עם סיום מלחמת העולם השנייה, תהליכי היציאה מהמלאח התחדשו ביתר שאת. עם עליית יהודי מרוקו המלאחים התרוקנו ומוסלמים אכלסו אותם. היום, המלאח שבעיר העתיקה פאס מוגדר כאתר מורשת עולמית.
החיים במקנס לא היו פשוטים לפרנסת המשפחה. לאחר תפילת השחרית סגר אבי את בית הכנסת ויצא לעבודתו. בתום יום העבודה חזר לבית הכנסת לתפילת ״מנחה וערבית״. אבא הקפיד מאוד על קיום המצוות, רק לאחר שמילא את חובותיו ל״בורא עולם״, הרשה לעצמו לחזור לביתו.
המשפחה התרחבה, ״גבריאל״ בא לעולם ותשומת הלב הבלעדית שלה זכיתי חלפה לה, ובהמשך כשאח נוסף ״שלום״ בא לעולם, אני נכנסתי למסלול החיים שהתחיל בלימוד התורה ״בחדר״.
לעיתים, אבא היה נוסע לבקר את בתו הגדולה זוהרה בסאלי. לעיתים זוהרה הייתה באה לביקור במקנס. אהבתי וחיכיתי לביקוריה אצלנו במקנס. אחות גדולה שבאה ומפנקת אותי, לזאת לא זוכים בכל יום. כל ביקור שלה היה פינוק גדול בשבילי. כאשר יצאתי ממרוקו לדרכי, היא באה במיוחד להיפרד ממני והעניקה לי תמונה שלה עם הקדשה בצידה השני וכתובת למשלוח מכתבים. והוסיפה שבכל פעם שאתגעגע אליה פשוט אסתכל בתמונה, ושלא אשכח לכתוב מה קורה איתי. לסיום, לא אשכח את הצהרתה ״נתראה בארץ ישראל״, ואכן עברו חמש שנים ונפגשנו בארץ. שמרתי על התמונה כעל אוצר גדול. זה היה הפריט היחיד שנשאתי איתי מהבית, והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה להתגבר על הגעגועים לבית שהשארתי מאחור. הקפדתי בכל יום לשאת בכיסי את התמונה, ובערב כשהשכיבו אותנו לישון הייתי מוציא את התמונה מכיסי מביט בה ובדמיוני הייתי רואה את הבית, את אימא, אבא ואחי הקטן שלום שנפרדתי מהם. והחשוב מכול, זו המזכרת היחידה מהבית שכל כך התגעגעתי אליו.
לא יודע איך הייתי עובר את הפרידה הארוכה מההורים ללא תמונת אחותי הגדולה (לסיפור המשפחה עוד אחזור בהרחבה).
כאמור, נולדתי במקנס שבמרוקו, ושנים רבות מלווה אותי השאלה׳ ובעיקר את משפחתי, מתי בדיוק נולדתי. עד היום במשפחתי לא מצליחים לקבוע תאריך ושנת לידה מדויקת. לפי אימא נולדתי בחורף, אך איזה חורף? ברשותי דרכון מרוקאי ואישור יציאה ממרוקו ובהם מצוין ששנת הלידה היא 1938. כאח הבכור במשפחה ועל פי גילה של אימי אני באזור הגיל הנכון, במדויק עדיין לא בטוח. ואז ב-1981 בבחירות לכנסת העשירית נאלצתי להוציא תעודת זהות חדשה, לשמחתי קיבלתי תעודה חדשה עם פרטים שגויים. יליד תוניסיה, שנת 1942, אב לחמישה ילדים (במקום ארבעה שהיו לי) הילד (יצחק) החמישי, נולד שבוע אחרי בני הבכור. במשך עשרים שנה התעודה השגויה הלכה איתי.
יום אחד במקום עבודתי בעקבות ״אירוע״ שהיה, זכרתי שברשותי הדרכון המרוקאי עם שנת הלידה .מצאתי שזו הזדמנות להחליף את התעודה השגויה, לתעודה מעודכנת ונכונה. פניתי למשרד הפנים להחלפת התעודה השגויה, מה יותר פשוט. כאן התגלתה הבירוקרטיה בגדולתה, מאחר ועברו עשרים שנה לא ניתן להפיק תעודה חדשה. היה עליי להגיש תביעה בבית משפט השלום, כך יזמינו את תיקי האישי מארכיון המדינה ובית המשפט יחליט אם הטעות מקורה במשרד הפנים או אם לאו. פניתי לבית המשפט השלום ולאחר תשלום אגרה, 350 ש״ח, תביעתי כנגד משרד הפנים נפתחה. יום המשפט הגיע, השופט עיין בתיק ושאל, מדוע רק היום אתה מבקש לתקן את התעודה? עניתי בהלצה שלקח לי זמן ללמוד שהתעודה שגויה. השופט הוציא מהתיק מסמך מקורי ומקריא את הנתונים להוצאת תעודת זהות חדשה, לתשומת ליבו של נציג משרד הפנים. הופתעתי שהשופט הקריא את תאריך הלידה שלי 07/03/1938. מהאירוע הזה למדתי, שהתנאים שבהם נקלטו ראשוני העולים היו קשים, מגורים, מעברות, אוהלים, פחונים ועבודה אין. על מנת שלא יוכלו לצאת מהמדינה בראשית דרכה, לקחו מהעולים את כל המסמכים שהיו ברשותם, והם מאוחסנים בארכיון המדינה. לסיום, ביקשתי ואף קיבלתי את המסמך.
בימים הללו לא היו לנו משחקים וספרי קריאה בבית ובילוי עם ההורים (כפי שביליתי עם ילדיי), זמן איכות איתם לא הכרנו, כל אחד התנהל בעצמו, סוג של חינוך לעצמאות שלא במתכוון. פשוט, אבא היה עסוק בפרנסת המשפחה ואימא במשק הבית, ואנחנו הילדים עם עצמנו. הבילוי המשותף ממש עם ההורים היה בקבלת השבת בארוחת הערב, או בערבי החגים. ואני נושא עימי את המאפיין המיוחד שהיה לכל חג.
בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו
עמוד 39