אלי פילו
שירי דודים לר' דוד אלקאיים-מאיר נזרי
שירי דודים-מאיר נזרי
ספר זה עוסק בשירתו של ר׳ דוד קיים המכונסת באוטוגרף השלם של המשורר, כתב יד מאוסף משה כהן, ירושלים 26 (0. 3499 MSS-D) ובקובץ כ״י ׳שירי דודים׳ נוסח מרדכי זעפרני, ירושלים תשמ׳׳ג. במהדורה שני חלקים: מבוא לשירת ר׳ דוד ושתי סדרות של פיוטים ערוכים, מנוקדים ומפורשים: סדרה א׳ הכוללת כל הפיוטים המופיעים גם בכ׳׳י זעפרני(88 פיוטים) וסדרה ב׳ ובה עוד 52 פיוטים החסרים בכ׳׳י זעפרני.
ר׳ דוד חי ופעל במוגדור. הוא ניחן בכישוריו האמנותיים: נגרות וייצור רהיטים, מסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרן וציור דיוקנאות.
ר׳ דוד קיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳, שיצא לאור בתרפ״א/, ובו נכללים 23 פיוטי קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע.
נושאי שירתו למעגלותיה: מעגל הפרשה, מעגל השנה, מעגל האדם וחליפות ימיו, מעגל הקהילה, מעגל הלשון העברית ומעגל הגאולה ונושאים אחרים כולל שירים קצרים על מודוסי המוסיקה המוגרבית ושירים העוסקים הנואים אחרים.
חידושיו בשירה: בשירתו משתקפים כמה חידושים בתכנים,בצדדים פרוסודיים,בלשון ובתחביר. בפיוטי הגלות והגאולה שוררת אווירה אופטימית הן כלפי הגאולה המשיחית על בוא משיח בן דוד והקמת בית המקדש לצד הגאולה המדינית, שאחד מביטוייה הוא הפיוט לכבוד הצהרת בלפור, מעין אתחלתא דגאולה. רוב פיוטיו נחתמים בחותם משיח בן דוד ׳דוד קיים׳ לצירופיו כולל ׳בן דוד קים׳ הכולל גם את שמו. רוב פיוטיו ערוכים במבנה שירת המלחון על לחניה, תכניותיה הסטרופיות, משקליה ונורמות חריזתה, שירה שהייתה נפוצה בזמנו המובנת לו היטב וקרובה ללבו.
׳שירי דודים׳ כתובים על פי לשון המקרא וסממניה הדקדוקיים עם שילוב שאר רובדי הלשון לצד מאפיינים סגנוניים ייחודיים וגם חידושים לשוניים בתחום הפועל דוגמת הסגנון הקלירי, שאחד ממאפיינה הוא השימוש כמעט בכל המילים היחידאיות שבמקרא ובכללן הביטוי המקראי היחידאי ׳ הָרָה לָלַת ׳(שמו׳׳א ד, יט) במובן הרה ללדת. שירי דודים מתאפיינים גם בסגולות אמנותיות, כמו: ההקשר המדרשי הטעון בפיוטים, חידודי לשון ומעתקים סימנטיים, מגוון צימודים, הטענת מחרוזות הביניים בדברי הגות ועוד.
מהדורה זו היא השישית במהדורות הפיוט שהוציא לאור דר׳ מאיר נזרי. שתי מהדורות ראשונות יצאו לאור באוניברסיטה העברית בירושלים: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳(תשע׳׳ח) ושלוש מהדורות יצאו לאור במוסד הרב קוק: ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת בקהילות ישראל׳(תש׳׳פ); ׳כתובות ותנאים לחג השבועות׳(תשפ״א) ו׳השירה המאוחרת מסוג הקצידה׳ במרוקו לאור שירת המלחון הערבית (תשפ׳׳ה), זאת בנוסף לחמשת ספריו על קהילות תאפילאלת: שלושה מהם בהוצאת אוניברסיטת בר אילן (תשע׳׳ג, תשע׳׳ו, תשע״ח) ושניים בהוצאת מוסד הרב קוק ׳מחקר ותיעוד של שלושים קהילות ישראל בתאפילאלת׳ (תשפ׳׳ה) ו׳ארפוד עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא׳.
דר׳ נזרי משמש עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה (תשפ״ג).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
החברה סיפקה ארוחות צהריים חמות לתלמידים, וכך התאפשר בבית־הספר יום לימודים ארוך בהשוואה ליום הלימודים הקצר בבתי־הספר של אגודת כי״ח. נוסף על לימודי קודש לימדו בו גם צרפתית במימון אגודת כי״ח וכן הובאו מורים בעלי הכשרה ללמד בכיתות הגבוהות. למרות זאת היו תלמידים, שקינאו בתלמידי כי״ח, שראו עצמם מיוחסים, למדו יותר מקצועות כלליים וחינוך גופני, לבושם היה אירופי והם לא היו מרותקים ללימודים במשך היום כולו(פוני־כלפון תשמ״ח, 134).
בשנת תש״ו(1946) החליטה הנהלת ״אם הבנים״ בצפרו למסור את הפיקוח לידי הרב דוד עובדיה, רב העיר, שמטרותיו היו העלאת רמת הלימודים הן בלימודי קודש והן בלימודי חול והקמת ישיבה, שתלמידי החינוך היסודי ימשיכו ללמוד בה.
החל משנת תש״ה ועד שנת תשי״ח הדפיסה חברת תלמוד תורה ״אם הבנים״ בצפרו לוחות כיס לראש השנה. הלוחות הודפסו בפאס בעברית עם קטעים בערבית יהודית ובצרפתית. הלוחות כללו פרטים על הוצאות החברה והכנסותיה, ברכה לתורמים ולמחזיקים אותה, פתגמים מספרות חז״ל, הסברים על שמות החודשים העבריים ולוח תאריכים של אירועים מקומיים ובין־לאומיים(תדגי, תשנ״ד, 131-129,127-123, 133).
בבית־הכנסת ״תלמוד תורה אם הבנים״ נערכו אסיפות של חברי הקהילה. יובל השלושים לייסוד החברה נחוג ברוב עם ובחגיגיות בכ"ה טבת תש״ז בהשתתפות מאות משתתפים ומשתתפות. בהזמנות המודפסות הושם דגש על מצוות ״הלבשת ערומים״ של בני העניים, שהחברה מטפלת בהם.
הרב שמעון וענונו, תלמידו של הרב דוד עטר ממוגדור, לימד במוסד במשך עשר שנים. הרב משה אגוזי ממכנאס הובא לצפרו ללמד בבית־הספר ״אם הבנים״. תלמידו של הרב משה ויזגאן, לימד שם בשנים תרפ״ט-תר״ץ(ויזגאן תשנ"ח, 130-129,48. על ״אם הבנים״ בצפת: מיוסט, 2000, 56, 174,83, 180; תורגמן, תשס״א, 73).
בישיבה השלישית של מועצת הרבנים במרוקו, שהתקיימה בשנת תש״י(1950), הרצה הרב דוד עובדיה על מצב החינוך הדתי וציין, כי ״כל התלמידים המתחנכים בבית תלמוד תודה ״אם הבנים״, הנהדר בתוכנו ובאופי, נכנסים לישיבה להשתלם בלמודים, שם רוכשים ידיעות גבוהות בלמוד הדתי ורוכשים גם כן ידיעות בלמוד החלוני בשיעורי ערב״. בהמשך התלונן על כך, שהם נכנסים לישיבה בגיל גבוה וההשכלה העולמית פתוחה לפניהם(עמאר, תש״ם, 279).
בשנות ה-50 של המאה ה־20 ביקר בצפרו שליח המחלקה לעליית ילדים ונוער, ובדו״ח שלו, שפורסם בשנת תשי״ד (1954), מסר פרטים על מערכת החינוך ״אם הבנים״ בעיר זו. הרוח החיה בה היה הרב דוד עובדיה. הוא שיזם את לימוד השפה הצרפתית כדי שהתלמידים לא יפגרו אחרי הלימודים ברשת של כי״ח, וכדי לאפשר לתלמידים להשתלב במערכת הפקידות. כן יזם פתיחת גני ילדים וכיתות לבנות כדי למנוע נחיתות תרבותית שלהן לעומת התלמידות שלמדו בבתי־הספר של כי״ח(ריינהולד, תשי״ד).
לפי דו״ח של המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בתפוצות שפורסם בשנת תשט״ז, למדו 40 תלמידים בבית־הספר של ״אם הבנים״. חלק מהבוגרים המשיך את לימודיו בישיבת ״בית דוד״(קסטנבאם, תשט״ז).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
עמוד 116
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ
ג. כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ'
מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע
מצבת קבורה ייחודית של המנוח יעקב אברמוביץ, אשר שמו מעיד על מוצאו האשכנזי, שהתגלגל לעיר מוגדור ונתיישב בה, השתלב בחיי הקהילה והפך לדמות תורנית-רבנית מוערכת וחשובה. המנוח היה סגי נהור, איש חכם ומעורב בין הבריות, משכין שלום-בית ורודף שלום.
חריזה: א/א // ב/ב // ג/ג
חֲבָל עַל הָאִי שׁוּפְרָא דְּבַלֵי בְּעַפְרָא
יוֹשֵׁב עַל הַסֵּפֶר / נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר
מְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים / בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים
מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מַשְׁקִיט הוּא מָדוֹן וְרִיב
- מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע / נֶטַע נַעֲמָן
כַּלְכֹּל וְדַרְדַּע / לְבוֹרְאוֹ נֶאֱמָן
הֲלֹא הוּא הָרַב הֶחָכָם
הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל מִזְרָק טָהוֹר
כמהר"ר יַעֲקֹב אַבְרוֹמָבִית
- הַמְּכֻנֶּה אַסְכְּנָאזִי נ"ע
נתבש"מ אַחַד עָשָׂר לְחֹ[דֶשׁ] תַּמּוּז
שְׁ[נַת] וְרַמְתִּים לפ"ק 5704 תנצב"ה
- 1. האי… בעפרא: עפ״י ברכות ה,ב. חבל על אותו היופי שבלה בעפר. 2. יושב על הספר: המנוח היה תלמיד חכם שאהב ספר והרבה בלימוד. נותן אמרי שפר: נשא דרשות בציבור. עלפי בר׳ ט,כא. 3. מזכה את הרבים: בדברי התורה שנשא בדרשותיו. בדברו מעריב ערבים: דבריו היו ערבים לאוזן השומעת. פרפראזה על לשון תפילת ערבית. 4. משבים ומעריב: ראה לעיל. משקיט… וריב: פעל נמרצות להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. 5. מלא חכמה ומדע: אחת המצבות הייחודיות המציינות שהמנוח היה הכם גם במדע. 6. כלכול ודרדע: מלא חכמה ומדע כמוהם. עפ״י מלכ״א ה,יא הנאמר על שלמה ; וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל', שהיו חכמי קדם מפורסמים. 8. מזרק טהור: אחד הכלים שבעבודת הקרבנות שהיה משמש לקבלת דם הקרבן. כינוי הערכה לתלמיד חכם בקי ונקי, החף מכל חטא. 9. אברמובית: שיבוש מ׳אברמוביץ'. 10. המכונה אסכנאזי: בשל מוצאו מאשכנז. 11. נתבש״מ: נתבקש בישיבה של מעלה. שנת ורמתים: האותיות המודגשות עולות לשנת התרצ״ט, 1939 למניינם.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ'
עמוד 45
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dahan-premiere partie
DAHAN
Nom patronymique d'origine ar abe, indicatif d'un métier: addlian, le peintre, celui qui pose un vernis, porté aussi bien chez les Juifs que chez les Musulmans du Maghreb, ou encore celui qui oint, le masseur. Se basant sur un autre sens du mot en arabe dialectal marocain, rabbi Yossef Messas avance une autre explication moins plausible: marchand de beurre. Ce nom patronymique était déjà porté en Espagne où il est attesté à Tolède au XlVème siècle. Après l’expulsion de 1492, on le trouve dans toutes les communautés sépharades d'Orient et d’Occident. Autres formes: Adahan, Dahhan, Bendahan. Au XXème siècle, nom très répandu, porté dans les trois pays du Maghreb, particulièrement au Maroc où il était un des cinq noms les plus usuels (Tafilalet, Meknès, Fès, Sefrou, Rabat, Salé, Marrakech, Tétouan, Tanger, Oujda. Mogador, Mazagan, Mzab, Ouezzane, Casablanca); en Algérie (Oran, Tiaret, Tlemcen, Aïn-Témouchent, Sétif, Constantine, Biskra, Saint- \maud, Bougie, Alger, Saïda, Miliana, Mostaganem, Sahara), à Gibraltar et en Tunisie ! Tunis).
R.SAADIA: Rabbin à Béghris dans le,Tafilalet au sud du Maroc au XVIlème siècle, fondateur d'une célébré dynastie de rabbins.
R.SALOMON: dit Hazaquen, le vieux, fils de rabbi Saadia, il succéda à son père comme rabbin de Beghris. Son fils Messod lui succéda comme rabbin de Beghris.
- SALOMON: Fils de Messod. Il succéda également à son père comme rabbin de Beghris. A la fin du XVIIème siècle, il fut délégué par sa communauté pour recueillir des fonds à Amsterdam pour racheter la syanagogue familiale tombée entre les mains des voisins musulmans. Il resta quelque temps dans la ville et y traduisit en espagnol le livre de rabbi Shélomo Sasportas, "Zekher-rab", sous le titre "Memorias de los 613 Preceptos " (Amsterdam, 1727). Auteur d'un recueil de morale intitulé "Binéot déshé", qui fut publié avec le livre de rabbi Yaacob Séréro ,"Zohar Harquia" (Amsterdam 1735, réédité en Russie en 1809).
- MOCHE: Fils de Yaacob. Le plus célèbre des rabbins de la famille, né à Meknès dans une famille originaire du Tafilalet. Rabbin-juge, il fit partie du tribunal de Meknès aux côtés de rabbi Moché Berdugo, dit Harav Hamasbir. Il passa quelques années à Marrakech et à Fès. A la mort de rabbi Moché Berdugo, en 1731, la communauté de Meknès le fit revenir de Fès pour présider le tribunal rabbinique. Un des notables de la ville, Aharon Benaroch lui fit don d'un terrain pour y édifier sa maison et sa synagogue et les riches de la ville se cotisèrent pour en couvrir tous les frais. Ascète d'une grande piété, il fut considéré en son temps avec son frère, rabbi Mimoun, "comme les deux colonnes sur lesquelles repose la Torah". Parmi ses décisions judiciaires les plus originales: l'interdiction pour une femme de servir comme "shohet" (abatteur rituel) bien que le "Shoulhan Aroukh" de rabbi Yossef Caro l'autorise expressément, en arguant que la coutume était ancrée dans les moeurs et que dans ce cas "la coutume l’emporte sur la loi". Poète fécond, une de ses "quinot" était entrée dans la liturgie des synagogues de Meknès pendant la période de Ben Hametsarim, les jours de danger précédant le 9 du mois de Ab, Ticha Beab commémorant la destruction du Temple. Son poème en l'honneur du chabbat, "Mévorakh shabbat", était chanté tous les vendredis soirs dans les foyers sur un air de musique andalouse. La communauté lui vouait une telle dévotion qu'elle interpréta comme un signe de la levée de sa protection, le sac du mellah par la Garde Noire, trois jours après sa mort, en 1737. Nous sommes alors en pleine guerre de succession pour le trône de Moulay Ismael. Le nouveau souverain, Moulay Abdallah, pour se gagner les faveurs de la Garde Noire, qui faisait et défaisait les souverains, l'autorisa à piller le mellah. Trop occupés au pillage, les soldats de l'armée impériale épargnèrent les habitants. Son fils Yaacob fut rabbin à Fès et hérita de son père le don de poète. Son poème "Eli végoali, chéma koli" (Mon dieu et mon sauveur, écoute ma voix) est égalemnt entré dans la liturgie des synagogues marocaines.
- MIMOUN: Rabbin à Tétouan, contemporain du célèbre rabbin Moché Malka qui pleura sa mort dans une élégie de 1756.
- YOSSEF: Rabbin de Tétouan qui monta en Terre Sainte en 1845 où il mourut à un âge très avancé. Auteur de nombreux ouvrages non publiés. Son petit- fils, Yossef, qui fut rabbin à Ceuta, publia son chef-d'oeuvre "Shofaria diyossef' (Alexandrie, 1897). Il publia lui-même un ouvrage de Responsa: "Abanim shlémot" avec le soutien fiancier des juifs de Debdou et d'Oran.
ABRAHAM: Commerçant né à Tétouan, il s'installe à Gibraltar en 1789 où il fonda une grande famille.
JUDAH: Marchand ambulant né à Meknès, il s'installa comme de nombreux de ses compatriotes dans la ville de Ouezane, à la demande des autorités qui avaient besoin de marchands et artisans, au milieu du XVIIIème siècle. Avec d'autres membres de sa famille, ils s'installèrent à Gibraltar en 1756. Son fils Abraham, né à Meknès quitta Gibraltar pour Lisbonne en 1803.
- YOSSEF RAPHAËL: Né à Meknes en 1853, fils de Moché, il monta avec ses parents à Tibériade en 1857. Après des études rabbiniques, il épousa la fille de rabbi David Abbou de Safed. 11 ne se cantonna pas dans son rôle spirituel et joua un grand rôle dans l'accueil des immigrants du Maroc dans la ville de Galilée. Fuyant les honneurs, il refusa à plusieurs reprises de partir en mission à l'étranger pour ne pas avoir à quitter la Terre Sainte.
YAACOB: Sans doute le plus vieux des immigrants du Maroc en Terre Sainte. En 1893, à l'âge de 90 ans, il se joignit à la grande caravane qui quitta Meknès pour Tibériade. La vue de ce vieillard impotent osant affronter les dangers de la route pour réaliser son rêve, fit une impression énorme sur toute la communauté et en particulier sur ses rabbins qui firent serment de l'imiter ..l'an prochain ! Mais le propre des rêves est de se briser: quelques mois plus tard arriva la première lettre au seul fils resté pour liquider les affaires, lui conseillant vivement de renoncer à toute idée de alya: "Ici il n'y a que du soleil et des pierres et point de parnassa (gagne- pain)". Troublé, le fils alla montrer la lettre de son frère à rabbi Hayim Messas qui lui ntima l'ordre de détruire ce document et ce ne le montrer à personne: "Comment : en frère n'a-t-il pas peur de dire le mal de la Terre Sainte, ne se souvient-il pas du sert réservé aux Méraglim (éclaireurs envoyés reconnaître le pays par Moïse) ? Et puis n'était-il pas un peu fou ton frère, qu'est-ce qu'il croyait qu'il aurait à la fois le privilège de vivre en Terre Sainte et de trouver la pamassa, les deux à la fois ?!!"… Mais en fin de compte même la pamassa vint puisque deux de ses petits-fils furent maires de Tibériade sous le Mandat britannique !
SHIMON: Petit-fils de Yaacob, né à Tibériade en 1900. Comme tous les autres originaires d'Afrique du Nord en Galilée placés sous la protection de la France par les consuls de France de la famille Abbou de Safed, il fut expulsé avec sa famille par les Turcs à la déclaration de la guerre en 1914 comme sujets ennemis. Réfugiés en Corse, ils revinrent à Tibériade en 1919. Installé comme avocat, il se lança également dans la vie publique, entretenant d'excellentes relations avec les habitants arabes de la ville, ce qui lui permit d'accéder à la mairie en 1935.
BLANCHE BENDAHAN: Célèbre écrivain et journaliste née à Oran dans une famille originaire de Tétouan. Très attachée à ses origines, elle place à Tétouan le cadre de son roman "Mazaltob" – qui raconte la lutte des générations, le choc entre la tradition et le modernisme. Mariée contre son gré à un homme riche mais beaucoup plus âgé qu'elle, Mazaltob déjà imprégnée de culture française, continue à aimer secrètement un jeune homme de son âge. Le roman reçut en 1937 le Prix de l'Académie Française, "pour avoir montré la voie aux romanciers de l'avenir pour l'étude de l'âme du judaïsme marocain, domaine encore inexploré et cependant riche de vérité". Ses autres oeuvres comprennent un recueil de poèmes: "La voie sur l'eau" (Paris 1926), "Poèmes en short" (Paris 1948) couronné par l'Académie de l'Humour français et un roman, "Messieurs vous êtes impuissants", (Paris 1961). Après l'indépendance de l'Algérie, elle s'installa à Paris où elle mourut au début des années 70.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dahan-premiere partie
Page 357
פרשת שמיני-הרב משה אסולין שמיר
צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!
"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)
בזכות הקירבה והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')
"ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,
בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:
"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,
ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.
וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.
ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".
(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):
בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,
נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.
"לא תשנא את אחיך בלבבך…
ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"
(ויקרא יט חי).
רבי עקיבא אומר:
זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).
בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –
נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,
כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.
רבנו-אור-החיים-הק':
"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,
היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.
וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":
"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,
היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.
ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.
מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".
מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".
מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:
אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,
אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.
אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.
ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.
ואז תזכה לקיים את – 'ואהבת לרעך כמוך',
שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.
רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',
לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.
אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.
ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).
"ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).
האוהב את האב – אוהב גם את בניו.
אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,
בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).
מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".
הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.
פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.
את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".
אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.
את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:
רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.
רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:
"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).
רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).
רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".
"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.
בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".
לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.
אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).
החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).
רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.
"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון", כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.
חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".
"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,
והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)
מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.
חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.
"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.
ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".
הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.
כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).
"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).
חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.
עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".
הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).
רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":
"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.
אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.
ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.
רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים – אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".
מסר אמוני:
מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:
"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,
אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".
"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).
אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".
דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".
איך מקיימים צדקה? שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט). לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).
איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?
על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).
בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).
העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.
רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים.
רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).
רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".
לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס
בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,
וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).
כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.
ויהי ביום השמיני,
קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).
"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".
בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).
פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.
המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.
באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.
תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.
גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).
"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…
וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).
ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.
ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).
ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).
היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:
ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.
ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.
ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.
ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.
ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.
ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.
מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".
גדולתו של משה רבנו,
המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:
מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" – "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.
"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.
"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.
כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,
בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).
"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –
וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).
"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.
פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.
{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').
בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",
צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.
"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).
רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.
רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.
לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".
וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.
רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.
וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".
המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':
בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).
האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".
כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.
להלן מספר דוגמאות:
אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.
דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'. בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".
במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.
הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".
הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.
המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.
המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.
זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,
ויצאו ויברכו את העם –
וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).
"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.
רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.
רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.
אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.
בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).
בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.
אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.
דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.
כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.
בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:
להלן דברי קדשו:
"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,
בכל נפשך, ובכל מאודך".
הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:
"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.
"בכל נפשך" – גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".
"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.
לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.
"ויהי ביום השמיני – קרא משה".
המספר שמונה והאות חי"ת –
בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.
האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).
לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה – שמונה ימים, שמיני עצרת.
לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.
לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".
שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…
מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…
"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.
"אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).
רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.
החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:
"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").
החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,
שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.
החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.
להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.
את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.
ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".
רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.
הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.
הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.
אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.
החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:
"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').
החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).
רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.
כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.
החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.
בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.
מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,
והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון,
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dahan-deuxieme partie
Dahan-deuxieme partie
H A I M BENDAHAN: Un des notables les plus marquants de la communauté de Casablanca au début du siècle. Homme d'aftaires et grand propriétaire terrien né à Tétouan, il s'était installé à Casablanca à l'âge de 17 ans la fin du siècle dernier. Au cours des événements de Casablanca de 1907, il avait sauvé la vie à huit Européens qui s'étaient réfugiés dans sa ferme à Aïn- Mazi en les conduisant au Consulat de France. Président du Comité de l'Alliance Israélite Universelle à Casablanca en 1913. En 1922, 11 mit à la disposition du Protectorat le terrain pour l'Exposition Franco- Marocaine organisée par le maréchal Lyautey pour marquer le dixième anniversaire du Protectorat, et fit don à la municipalité d’un terrain pour le grand parc et jardin d’essais de Casablanca. Sa générosité s'étendit également aux oeuvres de bienfaisance de la communauté Israélite. Mort en 1932. Après sa mort, ses enfants dédièrent la maternité israélite de Casablanca à sa mémoire: Maternité Haïm Bendaham qui continua à fonctionner jusqu'au grand exode des années soixante.
- YAHYA: Fils de rabbi Makhlouf et petit-fils de rabbi Yaacob Abehséra. Rabbin né à Rissani, il fut rabbin à Boudhib jusqu'à sa alya en Israël. Mort à Jérusalem en 1957. Auteur d'un recueil de poèmes à la mémoire de son oncle rabbi David Abeheséra, "Ani lédodi" (Casablanca, 1944).
- DAVÏDî Ancien notaire nommé en 1923 juge au tribunal rabbinique de Casablanca présidé par rabbi Meyer Hay Eliâkim. Il fut comme les deux autres membres du Tribunal, les rabbins Eliakim et Abehséra, pris à partie par rabbi Hanania Azoulay dans l'affaire du lévirat dans son livre polémique "Maguen Hadat". Le président du tribunal et ses membres repoussèrent ces critiques dans l'opuscule "Milhcmet hamaguen" (voir Hanania Azoulay).
JACQUES: Fils de Ménahem, amin (chef de la corporation) des bijoutiers à Rabat Administrateur et professeur d'arabe né à Rabat. Secrétaire Général du Conseil des s Communautés Israélites du Maroc de la fm des années quarante et jusqu'à l'indépendance du Maroc en 1956. Il joua avec l'Inspecteur des Institutions Israélites. Maurcice Botbol, un grand rôle dans la modernisation des structures et des institutions communautaires et dans l'organisation des conciles des rabbins. Il fit du Conseil des Communautés, regroupant les présidents des comités des communautés l’organe représentatif du judaïsme marocain, bien que contesté par certains cercles. A la tête du Conseil des Communautés au cours de la délicate période de la lutte des nationalistes pour l'indépendance, il s'efforça de garder une position "neutre", de ne pas prendre de position trop tranchante, bien que ses sympathies pour la cause française étaient connues. Lors des consulations secrètes sur l'avenir du pays, il proposa en vain à la France d’accorder aux Juifs du Maroc un statut d'attente dans les premières années de l,indépendance garantissant leur liberté de circulation à l'instar des ressortissants français et étrangers. En fin de compte les événments allèrent plus vite que prévu et dès son retour en France, à l'automne 1955, le sultan Mohammed revenu de l'exil de Madagascar, le reçut à Saint Germain- en-Laye et fit parvenir par son intermédiaire son message révolutionnaire garantissant d'égalité absolue des droits des Juifs dans le Maroc indépendant. Sa candidature au poste de ministre juif du premier gouvernement de l'indépendance ne fut pas retenue en raison de ses déclarations et positions jugées trop profrançaises. Installé à Paris depuis le début des années soixante, il vient d'y publier ses mémoires: "Regard d'un juif marocain sur l'histoire contemporaine de son pays" (Paris, 1995).
YAACOB: Fils de Makhlouf, éducateur et militant sioniste né à Salé. Fondateur avec son frère Hanania de la première école hébraïque moderne au Maroc. Monté en Israël en novembre 1948, il se consacra à l'éducation. Mort à Jaffa en 1982, il a laissé une encyclopédie biblique en 14 volumes qui n'a pas encore été imprimée
HANANIA: Fils de Makhlouf, originaire du Tafïlatet installé à Salé. Educateur, administrateur et écrivain israélien né à Salé en 1915. Militant sioniste de la première heure, il fut à moins de trente ans, avec son frère Yaacob le fondateur de la première école hébraïque moderne au Maroc et du groupe sioniste "Mizraha". Arrêté un moment par la police du Protectorat pour activités sionistes illégales, il fut membre de la direction de la Fédération Sioniste du Maroc. Il monta en Israël dès septembre 1948. Chargé par le Mapaï de l'accueil des nouveaux immigrants dans les mochavim, il fut en 1949 l'un des fondateurs avec Maître Prosper Cohen et le futur député Acher Hassine, de l’Union des originaires d'Afrique du Nord. Secrétaire du parti Travailliste à Bat Yam jusqu'à sa retraite à la Fin des années 80, il fut parmi les fondateurs de l'Union des originaires du Maroc en 1968. Secrétaire de l'association des synagagues sépharades de Bat Yam. Passionné par le patrimoine culturel de sa communauté, il a recueilli pendant des dizaines d'années les proverbes et expressions qu'il a publiés en deux volumes (Editions Stavit 1983-85) contenant près de 3000 proverbes regroupés par thèmes avec leurs équivalents en hébreu et d'autres langues. Poète, il a composé encore au Maroc des dizaines de poèmes et en 1990 il a publié une grande étude en hébreu sur "Les sources de la poésie hébraïque au Maroc". En 1996, il a publié un petit dictionnaire d'hébreu-arabe mahgrébin et prépare le grand livre d'Or de l'immigration du Maroc en Israël.
GABRIEL DAGAN: Directeur des Bons d'ïsrael en France. Militant sioniste de la première heure dans sa ville natale, Meknès, il organisa le passage clandestion de la frontière algérienne pour un groupe de jeunes de sa ville pour tenter de monter en Palestine. Il embarqua avec plus de 400 autres immigrants illégaux des côtes algériennes le 16 juillet 1947 à bord du second navire affrété par le Mossad, "Chivat Sion". Repéré dès son départ par la flotte anglaise, le bâteau fut amené à Haïfa et ses passagers aussitôt expulsés vers Chypre. Dans le cadre des accords entre l'Agence Juive et les Anglais, il fut admis à entrer légalement en Palestine avant la proclamation de l’Etat et put ainsi prendre part à la guerre d'indépendance qu'il termina comme officier. Versé dans les unités des Gardes frontières, Michmar Hagvoul, il fut impliqué dans le massacre des habitants du village arabe de Kfar Kassem qui avaient violé par ignorance le couvre-feu imposé à la veille de la Campagne du Sinaï en 1956. Après sa libération, il s'installa en France.
MICHEL: Fils d'André Dahan, professeur. Ingénieur né en 1949 à Oran. Ancien élève de l'Ecole Polytechnique de Paris, diplômé de l'Ecole Nationale de la Statistique et de l'Administration Economique. Après avoir été chercheur en économie internationale à lTJniversité de Paris-Dauphine, il fut notamment conseiller technique au cabinet du ministre de l’Industrie Pierre Dreyfus en 1981-82.
SIMON: Fils de David Dahan, directeur de société. Né à Casablanca en 1931. Ingénieur diplômé de l'Institut Electrotech- nique de Grenoble. Licencié es־sciences, diplômé du Conservatoire National des Arts et Métiers. Ancien proffesseur à l'Ecole Polytechnique Féminine, il fut ingénieur en chef puis directeur de la Compagnie Générale d'informatique et vice-président de Syntec Informatique.
JAMES: Fils de Simon, éducateur et administrateur né à Salé en 1933. Directeur de la Communauté Sépharade du Quebec. Capitaine de réserve de l’armée française, puis Commisaire Général des Eclaireurs Israélites du Maroc de 1967 à 1969, il s'installa au Canada en 1969 où il se lança dans l'activité communautaire et fut en 1970 comme directeur du Département francophone, le premier sépharade embauché comme professionnel dans les services communautaires juifs jusque là uniquement anglophones. Directeur des Relations intercommunataires à l'AJCS, il s'occupe de projets spéciaux tels que l'Appel Juif Unifié, la Marche de Jérusalem, le Projet Renouveau-Beer Chéva et du PASI (programme d'Action Sociale en Israël).
YAACOB: Educateur et adminsitrateur, directeur du Centre Communautaire juif, Mmerkaz Montmartre de Paris. 11 fut auparavant le directeur du Talmud Torah moderne, fondé à Fès en 1957, combinant études sacrées et programme scolaire laïc. Fondateur en 1987 de l'Amicale des Originaires de Fès en France, qu'il préside à ce jour.
CHARLES: Fils de Abraham, pieux négociant et philanthrope bien connu dans la communauté de Marrakech, né en 1935. Directeur d'une société d'import export de vins et alcools à Amsterdam, il fut Pamas de la Congrégation Portugaise de 1970 à 1990. Régent depuis 1980 du Séminaire Etz Haim et de la Bibliothèque du même nom auprès de la célébré grande synagogue d'Amsterdam. Président de l'association des Amis de l'hôpital de Jérusalem Misgav Ladakh en Hollande.
ALBERT: Fils de Charles, né à Paris en 1960. Après des études de médecine en Hollande et aux Etats-Unis, il fut nommé chef de clinique et du laboratoire de physiologie et d'anestéologie de !Université de Leiden en Hollande.
HAIM: Administrateur et homme politique israélien, d'origine marocaine. Monté enfant avec sa famille qui s'installa dans la petite ville de développement de Migdal Haemek, en Galilée. Député de du parti nationaliste de Rapahel Eitan, "Tsomet", depuis 1992. Vice-président de la Knesset. Après son service militaire, il avait fait carrière dans la police.
NISSIM: Homme politique israélien né au Maroc en 1954, arrivé à l'âge d'un an en Israël avec sa famille. Un des fondateurs du village de Gané Mod'in, il a été élu à la Knesset sur la liste du mouvement religieux sépharade le SHAS en 1996. Membre de la Commission des Finances.
GILBERT: Universitaire et historien français originaire du Maroc. Directeur de recherches au C.N.R.S., spécialiste de l'histoire du Moyen-Age. Auteur d'un grand nombre d'études et de livres dont: "Le Juif au regard de l'Histoire"; "Mélanges en l'honneur de Bemhard Bumenkratz" (Paris, 1985); "Gershonide en son temps"; "Science et philosophie médiévales" (Paris, 1991); "Les intellectuels juifs et chrétiens Au Moyen Age" (Paris, 1990); "La polémique chrétienne contre les Juifs au Moyen-Age" (Paris, 1991).
YOSSEF: Homme d'affaires israélien né à Rabat, fondateur et président-directeur général de la première compagnie israélienne de location de voitures, "Eldan".
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dahan-deuxieme partie
Page 360
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
יסודתו של חיבור זה היא בעבודת דוקטוראט, שנעשתה באוניברסיטת בר אילן בחוג לספרות עם ישראל. בהנחייתו של פרופ׳ אפרים חזן. שדרוג המחקר לספר נעשה במסגרת עבודתי כעמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון.
שלוש אסכולות של שירה עברית נשענות על שירה זרה בתקופות שונות: השירה העברית נוסח תור הזהב בספרד, שירת ר׳ ישראל נג׳ארה, והשירה העברית המאוחרת במרוקו, נושא הספר הנוכחי, החותם את המחקר הז׳נרי.
זהו מחקר פואטי משווה בין השירה העברית המאוחרת במרוקו נוסח הקצידה, לבין השירה הערבית העממית נוסח המלחון. המחקר המשווה מבוסס על הפואטיקה של שירת המלחון הערבית והסתכלות ביצירות הערביות וביצירות העבריות הנשענות על לחני היצירות הערביות.
המחקר המשווה דן בשני היבטים של השירה: הפואטיקה (מבנה השיר, התבנית הסטרופית, נורמות החריזה והמשקל). והסוגים, הנושאים והתכנים. מימצאי המחקר מראים, שיש זיקה מלאה בן הפואטיקה של השירה הערבית לזו של השירה העברית. בדומה לתורת השיר של השירה העברית של תור הזהב בספרד הזהה עם תורת השיר הערבית המקבילה לה.
באשר לנושאים ותכנים, המימצאים מראים לרוב על זיקה אלגורית. דוגמה אחת לכך: שירים עבריים הנשענים על לחני שירי היין במלחון – השיר הערבי מתאר אווירה פסטוראלית בחיק הטבע על רקע מסיבת יין המלווה במקהלת נגנים ועוד לעומת השיר העברי המוסב על הגאולה בעתיד, שבה ישובו הכוהנים לעבודתם בבית המקדש, יקריבו קרבנות וינסכו יין על המזבח על רקע מנגינת הלויים בדוכנם.
זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.
השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.
ספרים אלה זיכוהו בתואר ׳יקיר העיר׳ פתח תקוה (תשפ״ג).
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.
השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
סוכני המלך וחצרניו במארוקו
מסתבר כי הקשיש בהם היה ר׳ משה מאמאן, הנזכר במסמך אנגלי משנת 1751, כסוכן בעל מונופולין של המלך עבד אללה ליצוא עורות לא־מעובדים ושעווה. ממקורותינו יוצא כי היה מראשי העדה והאדם העשיר במכנאס לפחות כעשרים שנה לפני־כן. הוא חותם על הסכמה של ראשי־הקהל בשנת תצ״ו, וכעבור שנה מצאנו חוות־דעתם של חכמי פאם בעניין הטלת מסים עליו בשיעור הגבוה משאר בני העדה. כדי למנוע שיצביעו על אדם יחיד כמשלם מסים וארגוניות ׳בשער הגבוה, על־פי הערכתו גבוה מכל העם/ דבר העלול לגרום לו תקלות רבות, נתפשט מראשית המאה הי״ח המנהג בפאס ובתטואן — אבל לא במכנאס — להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה.
׳נדרשנו להודיע דעתינו בענין הנבון וחכם כה״ר משה בן מאמאן נר״ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מם ערך גדול גבוה מכל העם והיה סובל בעצמו לפנים מן השורה. ובשנה זו עדו עליה כמה הרפתקי כידוע ובכן רבץ תחת משאו. ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג המבואר לעיל. וראינו שהדין עמו מכמה טעמים. ולכן פסקנו שיתקיים בו המנהג הנז׳ ולא יפרע אלא בערך השני לו בהערכה… כ״ב לכסלו [ת]צ״ז. בפאם. יעקב אבן צור. שלום אדרעי. שמואל אלבאז'.
בזמן מתן חוות־הדעת נתפס מאמאן למלכות, וכנראה היה שרוי במצוקה. אולם מצבו נשתפר, וכפי שראינו היה בעל המונופולין ליצוא סחורות. חשיבותו וכבודו עלו עוד בימי מוחמד, והוא זכה לשם טוב כבעל־תורה, נדיב ועוסק בצורכי־ציבור באמונה. ר׳ משה בן מאמאן נרצח בידי מוסלמי בשבתו בביתו, בשנת תקכ״ג/ 1763.
החצרנים בעיני רומאנילי
בחצרו של מוחמד, עוד בהיותו משנה־למלך, שימש כתורגמן חיים ארוונה[Jayme Arvona], מאנוסי פורטוגאל. לאחר־מכן עלתה השפעתם של בני משפחת די לאמאר, [De Lamar]שלום ומרדכי אליהו לוי, מרדכי אשריקי המכונה ׳לחאזאן בכא/ ויעקב עטאל, מזכירו של מוחמד.
אחדים מאלה פטורים היו מתקנות־ההפליה שחלו על היהודים, ונהגו מנהג אדונים בהופעתם בציבור. אולם אל־נכון תיארם שמואל רומאנילי, איש מאנטובה, שעשה שנים מספר במארוקו בסוף שלטונו של מוחמד ובראשית ימי יזיד בנו: ׳…האנשים האלה אם גוי ואם יהודי הם רק כלי המלך, כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר לא תגע בו יד פן יבולע, אם יסתיר המלך רגע פניו מהם כגללם לנצח יאבדו רואיהם יאמרו אים, נוראים הם ולא נאהבים, נכונים הם להרע ולהיטיב לא ידעו. לא ימלאו רק מחרבות אחרים; אומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, אחיהם לא יכירו, בניהם לא ידעו. איש ברעהו מחמאות פיו וקרב לבו יקריב לו מנחה, והוא שב מנכליו להכין לו כלי מות. מושכים האבירים בחבלי התוחלת ויסחבו הצעירים בחתת; על פני מרומי גדולתם הרחיבה שאול נפשה תחת רגליהם. רק הדבר יצא מפי המלך ואינם. במשלם יאנה עם ובאבדם תעלוץ קריה. לא כמות כל האדם ימותון רובם ופקודת כל האדם לא יפקד לכלם. הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין או הדמין יתעבדון ובתיהון נולי יתשמון.
אחד מאלף מצאתי אשר מטובו הטיב, ואחד בכל אלה לא מצאתי אשר בא עד קצו. הם הנקראים סא״חאב א״ל סול״טאן(ר״ל אוהבי המלך, ועניינו חובבי השליט), על כן כי יאמרו אליך פלוני נשא מן המלך עד שחקים רחם עליו, התפלל בעדו או בעדך, אז שם בסד נפשו, אז יכונן להשחית. כי תשמע לאמר: פלוני מאצילי בני הארץ הוא, מפנות העם, מזרע הפרתמים לא תאמן; חי ה׳ שקר הם דברים למען החניפו כי יראים ממנו; הוא רק אבן מערמות העפר כי היתה לראש פנה עד ישיג המלך את חפצו. למשרתי המלך אין מערכות במעלות הרוממות, חפץ המלך ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל ומרומם. על כן רגע יעלו שמים רגע ירדו תהומות ולעד נפשם ברעה או בטובה תתמוגג. לו ידעתי כל זה מני שים רגלי עלי ארץ מערב לא תקרינה אותי כאלה היום. אך מי יגיד לנו האותיות ?
מבין חצרני מוחמד נתפרסם לגנאי יעקב עטאל, יליד תוניס, שנתגלגל לחצרו של מוחמד והצליח לזכות באמונו, שניצלו לצורך עסקיו הפרטיים, המשותפים לו ולאחיו. יזיד נטר לו שנאה עזה והוציאו להורג בצורה אכזרית בתטואן, בעוד שאחיו הציל את חייו בקבלו את האיסלאם. רומאנילי מוסר גם על גורלם המר של אחרים מבין חצרני מוחמד ומציין את עמידתו האיתנה של אחד מהם, מרדכי אשריקי(ה׳חאזאן בכא׳), שלא ניאות להמיר את דתו וקידש את השם.
הגורם היהודי ביחסים בין אנגליה למארוקו במאה השמונה־עשרה
לא מקרה היה הדבר, שליהודים נודעה השפעה חיובית על התפתחות היחסים בין שתי הארצות. האנגלים שנדחקו במאה השמונה־עשרה מהחבל המרכזי והמזרחי של המגרב (הדבר נדון בפרקים ט, א; י) ביקשו לפצות את עצמם בחבל המערבי, ונוסף על תפיסתם את ג׳בראלטאר והאי מינורקה ניסו בכל מחיר לחזק את מעמדם ביבשת אפריקה עצמה. הם ידעו, כי היהודים עלולים להיות בעלי־ברית נאמנים במאמצם זה, ולכן הקפידו על שמירת חוזי־השלום, שבהם הבטיחו לדאוג לשיחרורם של אותם יהודים — גם אם אינם נתיניהם — שיפליגו באנייה אנגלית ויפלו בשבי הקורסארים הספרדים.
בחוזי־השלום מהשנים 1751 ו־1760 הבטיחו האנגלים לעצמם, כי הקונסול והסוחרים האנגלים יוכלו להחזיק בלי הגבלה מאורים או יהודים כתורגמנים וסרסורים, והללו יהיו פטורים מכל המסים, בדומה למשרתיהם (סעיף 4). הקונסולים והסוחרים יוכלו לשלוח את סרסוריהם ומשרתיהם ממקום למקום ביבשה ובים ללא הגבלה; הם יוכלו לסחור בלי כל הגבלה, לעלות על ספינות ולרדת מהן ללא עיכוב או כפייה בנוגע לרכושם, בטוחים מכל סיכון, החרמה או איסור־סחר[embargo].
הנתינים של קיסר פאס ומארוקו, כמאורים כיהודים, הגרים במדינות המלך של בריטאניה הגדולה, ייהנו מאותן זכויות שהוענקו לאנגלים הגרים בברבריה. המשרתים של הקונסולים ונתינים אחרים של מלך בריטאניה, בלי הבדל לאיזו אומה הם משתייכים, יהיה מאורים או אחרים, לא ישלמו מם־גולגולת או כל מם אחר (סעיף 7).
ברור, כי עיקר הכוונה בחוזים אלה ליהודים, והמוסלמים הוכנסו לתפארת המליצה. ואמנם, סעיפים אלה העניקו זכויות רבות ליהודים, ובהם ההסבר לתופעה הנפוצה במאה התשע־עשרה — יהודים רבים המבקשים להיחלץ ממועקת המסים וההיטלים ולזכות בחופש־תנועה על־ידי כניסתם למראית־עין לשירות הקונסולים או הסוכנים האנגליים.
ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
עמוד 294
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
׳לאחר מכן קרה, כי באותה שנה יצא עבד אל־חק מפאס לרגל עניינים מסוימים ואתו הווזיר היהודי. ומינה יהודי זה כממלא־מקומו בפאס אדם, גם הוא מהיהודים, מקרוביו, הנקרא שאול בן בטש, עוזר בבית־הממשלה בפאס החדשה. קרה שיהודי זה הזמין בעניין מסוים אשה אחת ממשפחות השריפים והעליב אותה בדבריו; יש אומרים שהיכה אותה, או בדומה הזה. הדברים הגיעו אל המטיף של פאס, סידי אבו עבד אללה מוחמד. הוא והמוסלמים היו נרגזים מאוד בשל היהודים, השפעתם ושלטונם על המוסלמים. בדרשתו ביום השישי בג׳אמע פאס הגדול הנקרא ג׳אמע אל־קרויין היה דורש תמיד בעניין היהודים וגם היה מעז להסית את הציבור ולעודדו; אולי יתקוממו בשל עניין זה למען אללה ית׳ ויתמרדו.
ונודע עניינו(של המטיף) ונתפרסם בשל זה. וכשאירעה הפגיעה באותה ׳שריפה׳ מסר את נפשו לאללה, יצא מביתו וקרא בקול גדול בחוצות פאס וברחובותיה; מי שלא יצא למען אללה אין בו לא ׳מרוה׳ (׳אבירות׳ של הבדווים) ולא דת! והמשיך בקריאה: ׳מלחמת הקודש, מלחמת הקודש!׳ הוא ציווה גם לאחרים לקרוא קריאה זו בחוצות פאס, הציבור שמע זאת ומיד התמרדו אתו. אליהם הצטרף ההמון הרב מכל ׳המקומות הנמוכים׳ (סורה כב, כה) בפאס, אחזוהו (את המטיף) והתחילו נוהים לבית השריף מוחמד בן עמראן, והוא הממונה על השריפים בפאס, בדומה למפקח על השריפים בארצות אלה. אבל ההוא, על אף כבודו המיוקר ודברו הנשמע ומרצו השופע, כשנכנס אליו המטיף וביקש לקוממו(נגד היהודים) לא נענה לו, בהתנצלו לפניו, שלא יאה לו להתקומם לבדו ולשאת בעול עניין זה, בעוד שישנם בפאס חכמי־דת שטרם נשאלו לחוות־דעתם הדתית בעניין זה.
הם (ההמון) נחפזו אל חכמי־הדת בפאם, ואספו אותם ואת האחד בהם, והוא הגדול בתוכם באותו זמן, המלומד והמופתי סידי השייך האימאם, גדול החכמים סידי אבו עבד אללה מוחמד אל־קורי. אז הביאו אותו ואת אלה שנאספו אל בית הסייד השריף. המטיף נחפז באמרו להם: צאו איתנו למלחמת הקודש, הילחמו וחדשו את האיסלאם ! הציבור חזר על דבריו, ולאחר־מכן אמרו: אם לא תילחמו איתנו יחד, אזי אתם תהיו הראשונים שנילחם בכם; כי אתם שריפים וחכמי־דת והנכם מרוצים משלטון היהודים עליכם. לאחר־מכן קראו שנית: ׳מלחמת הקודש! מלחמת הקודש ! מתוך כוונה להסיתם על־ידי כך. הם דרשו מהקורי שיתן את חוות־דעתו הדתית, אבל הלה סירב לעשות זאת בהתנצלו במורא הרשות. הם הירבו(להפציר) בו, לאחר שכתבו שאלה על המעשה, ומה שגרם היהודי וכן היהודים, וכי יש בזה משום הפרת הברית (כלומר תנאי עומר) ממש, ואף יותר מזה. הם שלפו את חרבותיהם מנדניהן וקראו אל הקורי! גם אנו מאנשי הרשות והכוח. התקוממנו למען אללה ומסרנו את נפשנו; זו השאלה שאנו מבקשים ממך תשובה עליה לפי משפט אללה ית/ ואם לא (תתנגד,) נניח לעולם בלעדיך, כי אתה חכם־דת שאינך נוהג בהתאם לחכמתך. ועוד אמרו לו דברים מעין אלה. ולא הירפו ממנו עד שכתב בכתב־ידו היתר לרצוח את היהודים, ועוד היתר להתקומם נגדם, וגדולה מזו, אף נגד הסולטאן. ומשסיים לכתוב, נחפזו אל רובע (׳חארה׳) היהודים, נתנו עליהם את החרב והרגו מהם כמה שרצה אללה שיהרגו, ולא נרתעו מפני אחד מהם, עד שהמיתו את האחרון, כדי לפנות את הרובע מהם. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול. נהרג בו קהל רב־מספר של יהודים. לאחר־מכן פנו אל ארמון השליט, החריבו אותו, והרגו את היהודי שהיה בו׳ הוא ממלא־מקומו של הווזיר.
׳לאחר־מכן הקימו עליהם את הסייד השריף מוחמד בן עמראן הנזכר, והביאוהו אל הארמון הנזכר וביקשו להביע לו אמונים׳ כשליטם החוקי. אז רמזו להם בעלי הניסיון והתבונה מבין המשכילים והפיקחים, כי אין לנהוג כך לפני שינצחו את עבד אל־חק הסולטאן, שמא יירע להם. לאחר־מכן החליטו כי הנכבדים מאנשי פאס והשריף יכתבו אל עבד אל־חק הנעדר מפאס ויספרו לו על המאורע ועל התקוממות ההמון והתמרדותם, ויודיעו לו, כי ארמון השלטון היה נשדד אילולא הרגיעו את רוח ההמון בהביאם את האדון השריף לתוכו, ״והוא ימלא את מקומך עד שוב הודך וסידור ענייני המוסלמים וההמון, ולא יוצא דבר מסמכותך״. הם שלחו אליו (אל עבד אל־חק) איגרת כזאת ובדומה למליצות אלה. וכשהגיעה האיגרת אליו מיד נקט בהכנות כדי לחזור אל פאס. אז נחפז אליו הווזיר היהודי שלו ואמר לו: שובך אינו לטובה! מה שכתבו היא הערמה על אדוננו. ולו תהא דעת אדוני — אללה יעניק לו את הניצחון — יפנה־נא אל העיר תאזא או אל עיר אחרת, עד שתכבה הלהבה הזאת ויחזק עניין אדוננו. אחרי־כן יפנה לפאס— זה יהיה הדבר הטוב. והיתה נכונה דעתו של היהודי, אולם כדברי הפתגם: ״כאשר נחרץ הגורל תלקה בעיוורון הראייה הנכונה״. עבד אל־חק נזף בו, באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה !. כל זה בגללך! לא ברכה בך! והיה שם באותו מעמד אדם מבני מרין, שראה את הסולטאן כועס על היהודי. אז נחפז וברומח אשר בידו דקר אותו, במעמד הסולטאן, ויפול (היהודי) מת מיד לפני עבד אל־חק. הוא (הרוצח) התכוון בזה למצוא חן בעיני אנשי פאס, כשייוודע להם על זאת.
-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
עמוד 295
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.
והעיר סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, צרת רעב צרת מלחמות, היושב בעיר ימות ברעב והיוצא מחוץ לעיר ייפול בחרב. וצרת גנבים ושודדי לילה. והצרות האלו הם ראיה ומופת וסימן טוב לתוחלת הגאולה. גזרות אלו אשר אנו עמנו היום יותר קשים מגזרות המן. ולזה אנו מובטחים בחסדי ה' כי אלו הימים קרבה ישועתו לבוא .
להשלמת התמונה נוסיף כי לצד הגבלת חירות הלבוש מטעמים שב"דיני מותרות" , היו קיימות תקנות קהל שהגבילו את חופש הלבוש מטעמי צניעות.
הגבלות על תספורת
[הגבלות על תספורת שהיא חלק מ"חירות הלבוש" וחריגים להן מצויות כבר בתורה – –ובמקורות הקדומים. ראו, למשל: לֹא תַקִפוּ פְאַת רֹאשְכֶם, וְלֹא תַשְחִית אֵת פְאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט, כז). איסורי תספורת אחרים הוטלו מכוח איסור ההליכה ב"חוקות הגוים" (ראו אנציקלופדיה תלמודית בערכו(.]
בדומה להגבלות על הלבוש, התקינו במכנאס גם הגבלות על תספורת. וכך נאמר בתקנה: הסכמת הקהל בהסכמת הנגיד כ"ה [=כבודו הרם? ] ובהסכמת בית דין וכ"ו וראשי ומנהיגי קהל קדוש מכנאס יע"א [=יגן עליה אלקים] הסכימו הסכמה גמורה ששום בן ברית שיש לו בלורית, ולא יגלח אותה מיד ולאלתר מהיום ועד שבת קודש, שהוא עובר על הסכמת הקהל, וייתן קנס כפי הנראה לנגיד כ"ה .
וראשי הקהל וגם התינוקות הקטנים בכלל הסכמה משעה שיהא בן שש שנים ויעשה כובע על ראשו .
המשך התקנה מחיל מגבלות על לבוש בצבע אדום, וכן על לבושים שנהגו ללכת בהם מי שאינם יהודים:
גם הסכימו שהאלבורנוזיס [=מעיל], כל החוטים האדומים שבהם שיצבעו אותם.
וכל מי שילבש מהיום הזה והלאה שום גלימא (נוסחה אחרת: סגוס) שיהיה בה שום כתם אדום, שהגלימא ההיא יוליכוה הקהל בקנס. גם הסכימו ששום איש בן ברית לא ילבש קושאקה.[ לפי המהדיר: חגורה מהודרת ממשי וחוטי זהב.] וכל אשר תימצא חגורה עליו מעכשיו רשות ביד ממונה הקהל להסירה מעליו, ויוליכוהו הקהל בקנס.
"בתקופות מסוימות נועד הצבע האדום רק לבגדי השומרונים. יושם אל לב שבמקורות המשפט העברי יש ביטוי קדום ביותר לאיסור ללבוש בגדים אדומים, כבר מתקופת התנאים. ראו למשל ספרי ראה, פיסקה פא, בעניין איסור ההליכה "בחוקות הגוי": "… שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן". וראו עוד בית יוסף ורמ"א, יורה דעה סימן קעח, בשם שו"ת מהרי"ק, שורש פח."
מכאן עוברת התקנה לאסור על כלה ללבוש בגדים מסוימים, בדומה לתקנה שהובאה לעיל, וכן הגבלות על מנגנים בחתונה:
גם הסכימו שהכלה לא תלבש הכיאמר בעודה בבית אביה, גם שנכנסה לחופה, זולת הנשים [השייכות למשפחת הנגיד.]
גם הסכימו שבכל שבעת הימים שקודם החופה, גם ליל יום א' שנותנים המתקאל בכלל, שאינם רשאים לנגן בכלי הניגון, זולת בעת לכת הבחורים לבית הכלה בלבד. וכשיחזור החתן לביתו, שוב אינם רשאים לנגן בכלי הניגון כל הג' ימים.
גם הסכימו שכל ערב שבת, כשירד הנס [אפשר שהכוונה לדגל שהורדתו סימנה את כניסת השבת הממשמשת ובאה ומורה על החיוב לסגור את החנויות.] בשעה עשירית, מיד יסתמו כל החנויות מיד ולאלתר, וכל העובר על דברינו זה עובר על ההסכמה.
עוד הסכמנו ששום איש בן ברית לא ילבש לא בגדי דירי, ולא עקרי, ולא שקרנאט, זולת התינוקות שאינם בכלל.
מהדיר התקנות רמ"מ עמאר הביא השלמה ל"תקנת התספורת" מחיבורו של הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים-חלק א, דף סא ע"א.
זכרון דברים בעניין גידול שער הבלורית ושבולי השפם, כבר קדמונינו עשו עליהם תקנות ואסרו איסר למגדלם וקנסו כמה בני אדם על זה .
ובימי החכם הנגיד כמה"ר אברהם בן וואעיש ז"ל בשנת שב"ע, 1612 ]=שע"ב, שהיא שבע למלכותו אסר במאסר והעניש והלקה רבים על זה.
ובשנת ת' לפ"ק [= 1640 ] הוסיפו עוד לחזק התקנה על פי גזירת המלך וגדוליו, כדי שלא יעשו כמעשה הנוצרים שנואי נפשם .
ועמד על זה החכם הנגיר כמה"ר חביב טולידאנו ז"ל כמ"ש כל זה בנוסח התקנות. ובשנת תנ"ב [ = 1692 ] עמד עוד על זה, ובפרט הנגיד השני יצחק בן וואעיש ז"ל .
וזה זמן התחיל ההמון לפרוץ גדר. ובכן עמדו עוד לחוק תקנות הראשונים, ה' יגדור פרצותינו וכו', ויפתח לנו שערי אורה, בשנה זו הבאה עלינו לטובה לחיים טובים ולשלום היא שנת תקי"ח לפ"ק ( 1758 ) וחתום ע"ה דניאל טולידאנו ס"ט .
בחיבורו הקלאסי נר המערב (ירושלים תרע"א), עמ' קמז, מזכיר הרב יעקב משה טולידאנו את רבי אברהם בן וואעיש כאחד מהחכמים, "מתקני התקנות", שחיו בדור השני לאחר הגירוש במראכש, אך מצודתם הייתה פרושה גם על פאס ועל מכנאס. הרב טולידאנו מביא (בספרו, שם, עמ' קנג, הערה פג) ציטוט ממשניות דפוס ונציה שס"ו, שהביא לדפוס "החכם השלם מוהר"ר אברהם בר הר"ר ראובן בנחמן ז"ל ממרויקוש עיר ואם בברבריא" ובהקדמתו הוא מעיד: "כי שלחני פה הנגיד המעולה הר' אברהם בן וואעיש, קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי, אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניין הנזכר, והנה בעוונות, בארצנו כל משפטיו הרעים, חרב, דבר ורעב, כי המלך נלחם עם אחיו ואין יוצא ואין בא". חכמים אחרים מבני משפחה זו ידועים לנו ממכנאס וביניהם רבי שמואל בן וואעיש (ראו נר המערב שם, עמ' רעז, והערה קמג שם. לפי הרב טולידאנו הוא חי בין השנים תצ"ח תקע"ז), ורבי אלישע בן וואעיש.
חופש התנועה והגבלתו
גם חופש התנועה הוא מחירויות היסוד של האדם וניתן למצוא את שורשיו גם במשפט העברי. עם זאת, כשאר זכויות האדם גם חופש זה הוגבל ל"תכלית ראויה". כך, למשל, כאשר היה חשש שתנועה בלתי מוגבלת תביא עימה פריצת גדרי צניעות או תעודד משחקים אסורים כגון משחקי הימורים .
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.
עמוד 124 PDF
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Du groupe de Yacov faisait partie un autre journaliste, Luis Gonzaga Dourado Rocha qui, dans un article publié en 1985 dans la principale revue de la communauté juive de Sâo Paulo, évoquait le projet de « réunir les crypto-juifs du Brésil […]. La première rencontre des « marranes » du Brésil a pour but de rassembler tous ceux qui ont conscience d’avoir des origines juives […]. Beaucoup d’entre eux souhaitent revenir au sein de la communauté, d’autres ont déjà accompli leur retour, et peut-être y a-t-il ceux qui n’ont pas encore pris connaissance de ce mouvement et qui viendront accroître les rangs de la communauté juive du Brésil».
Helio Daniel Cordeiro est né en 1963, à Americana, à l’intérieur de l’État de Sâo Paulo. Son père l’instruisit très tôt à la lecture de l’Ancien Testament, et il répétait avec fierté : «Ton grand-père était juif. » Ce grand-père paternel, venu du Portugal au Brésil, était originaire de Bragance, où il avait très probablement été un adepte d’Artur Carlos de Barros Basto, à l’époque où celui-ci y suscita la création d’une communauté juive. Dans un entretien, Helio Daniel Cordeiro explique ainsi sa vocation :
A douze ans, j’ai mieux pris conscience, plus nettement, de mon identité. A surgi en moi une sympathie pour l’Etat d’Israël, que j’ai liée à l’Israël biblique, et à une solidarité pour les Juifs victimes de l’Holocauste. Dès lors, j’ai étudié l’Ancien Testament, l’Inquisition, les Juifs portugais et leurs descendants au Brésil.
II s inscrit d abord a l'université de Campinas, où il suit des cours de théologie et de philosophie, puis il travaille comme journaliste dans diverses publications de la communauté juive de Sâo Paulo (O Hebreu, Informe Bnai-B’rit, Brasil-Israel). C est alors aussi qu’il se joint au groupe qu’anime Yacov et qu il publie, en 1986, un petit livre, Judaismo e Humanismo. Après le départ de Yacov pour Israël, il fonde le SHEMA, qui trouve rapidement un vaste écho : en 1992, donc en l’espace de deux ans, la Société avait déjà reçu deux cent cinquante lettres envoyées de tout le Brésil. Un peu plus tard, en 1995, il publie un autre ouvrage, Os Marranes e a Diaspora Sefardita. Estudo introductôrio sobre a identidade étnica criptojudaica, conçu comme un manuel destiné aux « descendants des nouveaux- chrétiens en quête de leurs racines»; symboliquement, cet ouvrage est dédié à la mémoire de Baruch Spinoza.
Avec David de Andrade, nous sommes en présence d’un cas moins fréquent: venu directement du Nord-Est, c’est à Sâo Paulo qu’il trouva sa voie religieuse. Il est né en effet à Arneiroz, en 1963, dans le lointain sertâo de Inhamuns, au Cearâ, fils du négociant Francisco Elias de Andrade et de Maria Valda Monteiro de Chaves, tous deux issus de familles éminentes de la région. La famille Andrade, liée à l’Église catholique, compte parmi ses membres plusieurs prêtres (un grand-oncle de David était evêque). Quant aux Chaves, on sait que leurs ancêtres sont venus au xviiie siècle de l’Alagoas (qui avait ete occupe par les Hollandais) pour coloniser dans le sertâo du Cearâ les vastes étendues de la Cachoeira de Fora.
– La foi religieuse de David de Andrade l’incita tout d’abord à entrer au séminaire catholique, où il se joignit aux adeptes de la «théologie de la libération». Il devint aussi le correspondant d’un journal de Fortaleza, ce qui l’amena à dénoncer les atteintes aux droits de l’homme commises par un fonctionnaire local ; à la suite de quoi il dut s’enfuir et chercha refuge à Sáo Paulo. Cette rupture bouleversa l’orientation de sa vie : d’une part, il suivit des cours de philosophie à l’université de Sáo Paulo, puis d’économie, et fut reçu à un concours difficile pour un poste élevé dans l’administration publique ; d’autre part, son nouvel environnement, à Sáo Paulo, le conduisit à s’interroger, lui aussi, sur certaines coutumes pratiquées dans sa famille.
Cependant ses parents, et surtout son frère, lui déconseillaient vivement de s’affirmer comme juif: «Tu veux donc, l’avertissaient-ils, humilier notre famille?» David de Andrade entra néanmoins en relation avec Helio Daniel Cordeiro, qui venait de fonder le SHEMA et l’introduisit auprès de Francisco Corrêa Neto. À son tour, David de Andrade se mit à étudier la religion juive au Beit Chabad de Sáo Paulo, puis partit pour Israël, muni d’une recommandation du même rabbin Abraham Anidjar, de Rio de Janeiro, qui avait prononcé la conversion de Francisco Corrêa Neto. Mais, à la différence de ce dernier, David de Andrade refusait de se soumettre à la procédure formelle de conversion ; or se posait le problème, inévitable pour tout descendant de nouveaux-chrétiens, des preuves de son ascendance juive. Après beaucoup d’efforts, David de Andrade réussit néanmoins à être reconnu comme juif non pas à la suite d’une «conversion», mais au titre d’un «retour».
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 52
שירי דודים לר' דוד אלקאיים- מאיר נזרי
- 3. ר׳ דוד אלקאיים – מקום פעילותו
א) מוגדור / אסווירא – עיר מולדתו של ר׳ דוד אלקאיים
למוגדור שרידים ארכיאולוגים המעידים על קיומה כבר מתקופת הפיניקים. ב-1507 הקימו בה הפורטוגזים מצודה בשם מוגדור. מוגדור החדשה בשמה הקדום או אסווירא בשמה הערבי, עיר מולדתו של ר׳ דוד אלקאיים נוסדה בסביבות 1760 על ידי הסולטן סידי מחמד בן עבדללאה. הקהילה היהודית של מוגדור נתאפיינה מראשיתה באווירה משולבת של מסורת ומודרנה גם יחד, ואנשיה דיברו ערבית וצרפתית.
קהילה של מעמדות: בני הקהילה התגוררו בשלושה רבעים המשקפים שלושה רבדים חברתיים כלכליים של הקהילה: א. ה׳קסבה׳ – משכנם של העיליתות שכללה סוחרים, עשירים ואנשי דיפלומטיה, משכילים ואינטלקטואלים. שדיברו צרפתית ואנגלית.
ב. ׳למדינה׳ שאוכלסה על ידי אנשי המעמד הבינוני וביניהם תלמידי חכמים יחד עם המוסלמים.
ג. המלאח שבו התגוררו אנשים מדלת העם. בראשיתה מנתה הקהילה 6.000 יהודים שהיוו כ-50% מן האוכלוסיה הכללית ובתחילת המאה ה-18 הגיעה ל-18.000 יהודים והיוותה למעלה מ-50% מכלל אוכלסיית העיר.
מרכז מסחרי יהודי: עיקר יסודה ותשתיתה של מוגדור היה על רקע מסחרי. עשר משפחות יהודיות עשירות נתיישבו בעיר החדשה ביוזמתו של הסולטאן מוחמר עבדללאה, שבחר בהן כדי לפתח את סחר החוץ של העיר תוך מתן עידוד והנחות ממס. מספר הסוחרים היהודים בתחילת המאה ה-19 הגיע ל-24 שהיוו כ-60% מכלל סוחרי המלך, והנמל של מוגדור היה גדול יותר מזה של קזבלנקה. יחסי מסחר במוגדור נתקיימו עם ארצות אירופה וביניהן אנגליה וצרפת. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 נמנו 30 חברות מסחריות של יהודים מבין 50 החברות שפעלו בעיר, עד כדי כך שהמסחר היה מושבת בשבת.
מרכז דיפלומטי: מלבד המסחר מילאו היהודים תפקידים דיפלומטיים כמו הקונסולים של אוסטריה וארצות הברית, שקיימו גם קשרי מסחר ותרבות עם קהילות יהודיות בעולם, במיוחד עם קהילות לונדון, אמסטרדם, אלג׳יר, וליוורנו שבה הודפסו הספרים של חכמי מוגדור.
קריה של חינוך: מיוחדת היא מוגדור גם במוסדותיה החינוכיים: לצד המוסדות המסורתיים ללימודי קודש פעלו מסגרות חדשות, ועיקרן בית ספר אליאנס שנוסד בשנת1884 שכלל שני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות. במוגדור פעל בית ספר נוסף ייחודי מסוגו במרוקו, בית ספר לבנות ׳כבוד ואומץ׳ שנוסד מטעם ה׳אנגלו ז׳וייש סקול׳ ב-1885 בהנהלתה של סטילה קורקוס שאכלס בתחילתו 170 תלמידות ומנה בשיאו 225. הלימודים היו ברמה גבוהה, ורוב השיעורים התנהלו בשפה האנגלית. ב-150 שנותיה הראשונות הייתה מוגדור תחת השפעה אנגלית ומשפחות העיליתות נהגו לשלוח את ילדיהן ללמוד בלונדון.
'קריה של אמנויות׳: תחת כותרת זו כותב חיים זעפרני, יליד מוגדור, על האופי האינטלקטואלי של סוחרי הקהילה והעל האווירה האמנותית ששרתה בה בזכות אמני המוסיקה והשירה בדמותם של ר׳ דוד יפלח ור׳ דוד אלקאיים, תוך שהוא מונה שמות של חכמים ורבנים, מוריו התורניים לתלמוד ולמדרש לעד אנשי קבלה.
עברית וציונות: במוגדור פעלה אגודה עברית שכללה חוג מצומצם לעברית וביניהם שלושה ׳דוידים׳: דוד יפלח, דוד אלקאיים ודוד כנפו, שדיברו ביניהם רק עברית. ב-1900 נוסדה בעיר זו אגודה עיונית ׳שערי עיון׳ יחד עם אגודה נוספת בתיטואן בשם ׳שיבת עיון׳ שנוסדה באותה שנה כהיענות לקונגרס העיוני בבזל בשנת.1897 בשנת 1903 נוסדה בעיר סאפי אגודת ׳אהבת עיון׳ וב-1908 נוסדה בעיר פאס אגודת ׳חיבת עיון׳.
תמורות מדיניות ותרבותיות: עם כניסת הפרוטקטורט הצרפתי לתוקפו ב-1912 השתלטה ההשפעה הצרפתית על המקום, שדחקה את ההשפעה האנגלית, ובא הקץ גם על ביה״ס היהודי האנגלי. בתקופה הצרפתית שררה הרמוניה טובה בין האוכלוסיות בעיר: הצרפתית, הערבית והיהודית. בעקבות הקמת מדינת ישראל גבר הרגש הציוני על כל הרמוניה, יהודי מוגדור עלו רובם לארץ, ׳אך נותר בלב בולם רגש של אהבה והכרת תודה לעירם׳ בדברי אשר כנפו ודוד בן שושן.
נג. עורי שפת אמת
פיוט אחר על השפה. כתובת השיר:
תבנית קבע דו טורית. התבנית:
אב. החריזה:
11 הברות בבל טור. המשקל:
אוטוגרף מקיף לד. קיים, ב״י מאוסף מ. בהן, י-ם 26 (ס. 3499), עמ׳ 275; צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 221; יוסף שטרית, שם, עמ׳ 23, ובספרו פיוט ושירה ביהדות מרוקו, תשנ״ט, עמ׳ 290 [מנוקד]; אפרים חזן, דף שבועי, ראה השיר הקודם עמ׳ 3. מקורות:
עוֹרִי שְׂפַת אֱמֶת שָׂפָה בְּרוּרָה / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת מָה לָךְ נִרְדֶּמֶת
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה / הִתְנוֹסְסִי וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתֵךְ צְרוּרָה / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעְצֶמֶת
וּבְנוֹת הַשִּׁיר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׂוֹרָה / כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת
5 יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
קוּמִי אוּרִי פִּנַּת יִקְרַת כִּמְנוֹרָה / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתְךְ שְׁמוּרָה / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת
- 1. עורי…נרדמת: ביטוי להתעוררות השפה העברית. עורי: כמו שופ׳ הרב ׳עורי עורי דברי שיר׳. שפת אמת: על פי משלי יב,יט 'שפת אמת תבון לעד,. שפה ברודה: על פי עפ׳ ג,ט ׳כי אז אהפך על עמים שפה ברורה׳. שפה בין השפות: ביטוי למעמדה כשפה מוכרת. מה לך נרדמת: בגלותך עדה״ב יונה א,ו. 2. שובי לימי נעוריך: בהיותך בארעך ובמולדתן. הדורה: נהדרת ומכובדת. התנוססי: התנשאי, הרימי נס ודגל כמו ׳שאו נס עיונה׳(יר׳ דר). 3-2. ואל…ערוךה: אל תתביישי בגלל גלותך בעבר, השווה יש׳ נד,ד ׳אל־תיךאי בי־ לא תבושי ואל־תבלמי בי לא תחפירי בי בשת עלומיך תשבחי ורוךפת אלמנותיך לא תזכרי־ עוד׳. ואל תהי נבלמת: ׳ואל תכלמי׳. תחת…צרורה: בגלל היותך קשורה לגלותך בלי יכולת להתחדש להתפתח עדה״ב שמו״ב ב,ג ׳ותהיינה עררות עד־ יום מתן אלמנות חיות׳. תתנשאי…נעצמת: תתחזקי ותזכי למעמד חדש בתוך עמך. 4. ובנות…נקסמת: את מהלכת קסם ומעוררת עניין כאשר את משתבעת בתוך הטורים של בתי השיר. ובנות השיר: על פי קה׳ יב,ד. כאן: בתי השיר. תוך עלמות בשורה: המילים המעטרות את בתי השיר במעשה רקמה דומות לעלמות המתופפות במעגל עדה״ב תה׳ סח,בו ׳קדמו שרים אחר נגנים בתוך עלמות תופפות׳. 5. ילדתך…נואמת: מעמדם שמור בספרי הנביאים המשמשים דגם ללשון הרטורית הגבוהה, ובך נאמו הנביאים, ואת היית עבורם החומר הלשוני הרטורי לנאומיהם ולנבואותיהם. ילדתך: מקור הולדתך על פי שה״ש ח,ה. 6. קומי אורי: על פי יש׳ ס,א. פנת יקרת: פינה יקרה ומכובדת על פי יש׳ כח,טז ׳הנני יסד בעיון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד׳. במנורה: המאירה. בעזרת נדיבים: חוקרי הלשון והתורמים לתחייתה. אל לך נעלמת: אל תיעלמי. 7. יש…שמורה: שיעורו יש תקוה שמורה לאחריתך, בלומר תקןוה מובטחת עדה״כ יר׳ לא,ז. כימי…נחתמת: כסוף התקופה של מרדכי ואסתר שהיהודים יעאו ממנה מערה לרווחה. נחתמת: לשון חתימה בבניין נפעל בהוראת קל כמו ׳וחתם הספר׳(דני׳ יב,ד).
שירי דודים לר' דוד אלקאיים- מאיר נזרי
הטקסט עמוד 15 הפיוט עמוד 542