מורשת יהדות מרוקו

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות,

לאור תורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

 

"הרי כל יום כעושה מחדש,

שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…

 

ואני אומר, אילו הייתי שם,

הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים.

 דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

סמל לקיום מצוות – מתוך התחדשות והתלהבות.

 (זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').

 

"בהעלותך את הנרות"

 "בהעל-ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..

 

 

 

 דברי רקע לפרשת בהעלותך:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).

שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',

 מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:

 

בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:

מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.

כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).

 

בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".

אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.

 

מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.

כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו":  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

 

פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.

 

 

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".

 

פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:

"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

 

המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.

את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.

חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?

 

על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בה – שהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.

 

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר אל אהרן ואמרת אליו".

 לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

 

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:

 "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.  

 

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).

 

 

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

 

הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

 

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).

.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).

 

ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',

 ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.

 

אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,

כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

 

מוסר השכל:

לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,

 

 כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,

 בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.

 

"יערת דבש" = כסמל לעבודת ה' מתוך התלהבות.

 

"יערת דבש" = חלת דבש; תאי דונג שבהם מייצרות דבורים דבש. ביטוי המעיד על התלהבות.

חז"ל מביאים על כך את הפס' בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי,

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שי"ה ה, א).
כלומר, מרוב התלהבות ממתיקות הדבש, עד שאוכלים גם את היערה – "יערת דבש", כך אצל אהרן הכהן, שעבד את ה' מתוך התלהבות בהדלקת המנורה.

 

את הביטוי "יערת דבש" מוצאים אנו גם אצל יונתן בן שאול המלך: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו (שמואל א' יד, יז, יז).

 

"אל מול פני המנורה" – יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

 

 אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').

 

  

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.

 

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).

הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".

קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

 

"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.

 

רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):

"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא  מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.

והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".

בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".

 

רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.  

 

מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.

האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:

נאמר: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב.  את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".

 

"אל מול פני המנורה".

 

שבעת קני המנורה – מסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.

שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.

 

שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.

שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.

שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו

                              בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.

 

רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.

 

רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).

 

הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).

העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.

הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).

כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.

 

רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).

 

 "בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".

כנגד היצר הטוב, קיים  היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.

 

בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.

הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.

ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.

 

'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.

"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

 

"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).

"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.

 

"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).

 

רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.

כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.

 

רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).

 

מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).

 

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".

 

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,

וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').

 

מוסר השכל:

 את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה,

 התלהבות רבה ולשם שמיא.

 

"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:

נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,

לכה אתנו והטבנו לך,

 

כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).

כך אנחנו צריכים לדבר טוב על יהודי.

 

משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".

יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י).

 

"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).

 

"ויסעו מהר יהוה –  סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).

זו הפורענות הראשונה.

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" – "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,

 

שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).

 

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.

 

ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה". 

גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".

 

'ויסעו מהר יהוה":  מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו. 

 

כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.

תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.

 

רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה". 

 

פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".

 

'מאחרי ה".

רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".

תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'.  וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.

 

ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.

 

יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים

אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.

 זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:

"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).

 

"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

 

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,

קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

 

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).

 

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).

 

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

 

"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקלי

פות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

 

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

 

 

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.

כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

 

א. אי אהבת התורה {רמב"ן}.                                ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

 

 

           "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.

על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".

מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.

מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

 

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.

 

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

 

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

 

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

 

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

 

"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".

כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

 

"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

 

 

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.

 (זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).

 

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".

 

בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).

 

התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".

 כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?

 

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

 

"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,

          והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).

 

הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',

לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.

 

המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 

גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"

עונה המלאך: "אלה שני בני היצהר – העומדים על אדון כל הארץ".

 

מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.

'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.

'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד

 

 

"אלה שני בני היצהר

העומדים על אדון הארץ".

 

זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:

שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,

כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,

בין הרבנות לראשי השלטון  (זכריה ה, יד).

 

הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:

המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').

המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע

 

מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,

ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.

יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.

{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}

 

סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה –  הרה"ג יוסף משאש ע"ה,

מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

 

סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".

"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.

רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.

 

 

חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:

פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.

 

כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.

עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.

בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.

רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.

מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.

 

החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).

"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.

 

מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.

סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.

 

הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.

הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.   

 רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',

על ספרו הראשון: "חפץ ה'".

רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".

רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':

"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

 

הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,

וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,

שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,

ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

בברכת התורה ולומדיה

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

להצלחת הספר החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה"

 

המסמך מתואר ומצוטט לראשונה על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳ (׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

המסמך ממשיך ומפרט את התנאים המיוחדים שסיפק להם הסולטאן כדי להתמודד בהצלחה במשימה שהטיל עליהם: "נתן להם בתים שיגורו בהם ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד,ושני מחסנים לכל אחד,ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב,והאנשים האלו שהיו כולם עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים,שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול. הגיעו הם 'בניהם ובני בניהם לגדולה גדולה,והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל".

להבטחת ההצלחה של השליחות הייתה כל משפחה אחראית על נציגה במשך עשר שנים. הסולטאן האמין שהסוחרים הם אנשים ישרי דרך ואמינים והעניק להם תנאים טובים ומיוחדים. בשנת 1760 אנו עדים בפעם הראשונה לכך שהסולטאן נתן רשות ליהודים להתגורר ברובע הקסבה בעיר, שהיה הרובע האדמיניסטרטיבי ובו בתים מרווחים הכוללים מחסנים לסחורות. אם כי בספרו של ריילי שביקר במוגאדור, נטען שהיהודים חויבו לשלם ביוקר עבור שהייתם בקסבה, אך אין לכך סימוכין נוספים.

היהודים הנבחרים שנקראו להגיע לעיר היו כאמור עתירי ניסיון מסחרי, דוברי שפות אחדות, בעלי קשרים עם אירופה ורשתות מסחר באגן הים התיכון. הם נודעו כסוחרים שניתן היה לתת בהם אמון. מאוחר יותר הצטרפו אחרים, בעיקר לאחר המשבר בשנת1844 ,בעטיה של ההתקפה הצרפתית על העיר. יהודים אלה למרות שהשתייכו למעמד ה׳ד׳ימי׳ ובני חסות), כלומר נתינים בני חסות שאינם בני דת האסלאם בארץ מוסלמית ואינם מהווים איום על השלטונות, היו טובים בעיני השליטים המוסלמים לתפקידי מסחר ודיפלומטיה. דור אחר דור הם קירבו אותם לחצר המלוכה ומינו אותם לתפקידים דיפלומטיים, לבנקאים וליועצים. מעמדם של היהודים כ׳ד׳ימי׳, לא היה להם לרועץ, למרות שתקופה ארוכה הם נדרשו להציג אישורי יציאה מן המדינה ולהניח מאחוריהם בני משפחה כערובה לחזרתם. אולם עם הזמן הלכו והצטמצמו ההגבלות המעשיות שהוטלו על מעמד זה, בוודאי ביחס לסוחרים המקורבים למלכות. כך, אם כן, נולדו ׳סוחרי המלך׳(תאג׳ר אל-סולטאן) של מוגאדור והאליטה היהודית החדשה של מרוקו. עם זאת יש לציין שתופעת היהודים המשרתים בחצר המלוכה או בשירותו אינה חדשה במרוקו והיא החלה עוד במאה ה~13תחת שלטונם של המרינידים (1465-1244). גם אחרי גירוש יהודי ספרד ופורטוגל השתלבה שכבה אינטלקטואלית של משכילים כיועצים במערך הדיפלומטי של מרוקו. את שיאה של תקופה זו ניתן לראות במאה ה-17 בפעילותה של משפחת פאלאש (ראו משפחת פאלאש) בתקופת שלטון הסעדים (1663-1554), ובהמשך תחת שלטון העלאוית (1666 ועד ימינו). אולם אין ספק שתור הזהב של יהודים בשירות הממלכה במרוקו, הוא עידן ׳סוחרי המלך׳ במוגאדור של המאות ה-18 וה-19. הרשות והתואר שניתנה לקבוצה קטנה יחסית של יהודים אף היא ייחודית למוגאדור. (ראו בהמשך רשימה של כל סוחרי המלך במוגאדור בכל הזמנים כפי שהצלחנו לרכז).

להלן הדף הראשון של המסמך שהוא בכתב-יד שהועתק על ידי סבי, יעקב קורקוס, בתחילת המאה ה-20 מן המקור האמור המכיל חמישה עמודים, ובהמשך מובאים תרגום ופענוח המסמך כולו:

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.

עמוד 22

           

ו. כמוהר״ר אברהם בן סוסאן (בן שושן)

אוּרִים וְתוּמִּים אַבִּיר הָרוֹעִים

 

כתובת מצבתו של ר׳ אברהם בן סוסאן ״אביר הרועים״ שהיה רבה הראשי וראב״ד מוגדור. ר' אברהם הוא נצר לגאון הקדוש ר׳ יששכר בן סוסאן, יליד פאס שעלה לא״י במאה ה-16 ונתיישב בצפת שבה שימש כרבה של קהילת המערביים, היה בקי בחוכמת העיבור וכתב על כך ספר בשם ״תקון יששכר״ (שאלוניקי 1564, מהדורה נוספת יצאה בשנת 1578 בשם ״עיבור השנים״ בוונציה). ר' אברהם הוא נכדו הישיר של הגה״ק רבי יעקב בן סוסאן הנקרא ״בן כולילוף״, שהיה רבו של הקדוש מרן רבי יעקב אבוחצירא זיע״א (ראו ״גאוני משפחת אבוחצירא״ לשלמה מיארה, ערך ״בן סוסאן״). ר׳ אברהם שימש בקודש בעיר הולדתו דבדו ובעיר קזבלנקה. ר׳ אברהם נחשב לתלמיד חכם גדול, זכה להעמיד תלמידים הרבה שהפכו לדיינים ורבנים בערים ברחבי מרוקו. בנו רבי חיים בן שושן שימש אחריו כראב״ד במוגדור, מאוחר יותר בקזבלנקה ולאחר מכן כרבה של מרוקו. נכדו רבי אליהו בן שושן היה רבה של העיר ליון בצרפת. יש להניח שבנו רבי חיים בן שושן הוא שחיבר את הנוסח של המצבה(רמז לכך בטור 8).

 

חריזה: אא // בב // בב

 

מָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו

אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

קָדוֹשׁ יֹאמַר לוֹ שֶׁבּוֹ נִגְנַז וְנִטְמַן כֶּתֶר

וַעֲטָרָה

אֲרוֹן הַתּוֹרָה אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה

אוֹרָה זוֹ תּוֹרָה הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים

5. גָּדוֹל וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּכָל הַשְּׁעָרִים

הַמְּצֻיָּנִים לַהֲלָכָה וּבְמִשְׁפַּט הָאוּרִים

אוּרִים וְתוּמִּים אַבִּיר הָרוֹעִים

אָבִינוּ רוֹעֵנוּ רוֹעֵה צֹאן קָדָשִׁים מֵעוֹדוֹ

 בִּהְיוֹתוֹ בֶּן כ״ב שָׁנִים נִתְעָרֵב מֵהָרַבָּנִים

10. הַמֻּפְלָאִים חֶלְקָם בַּחַיִּים לְהוֹרוֹת וְלָדוּן

בְּכָל דְּבַר הַמִּשְׁפָּט וְהוּא שָׁפַט אֶת

יִשְׂרָאֵל

בְּעִיר הֻלַּדְתּוֹ הַמְּהֻלָּלָה בעי״ת דבדו יע״א

גַּם בעי״ת דָּאר אַלְבִּידָא יע״א

גַּם שִׁמֵּשׁ פֹּה קָרוֹב לְעֶשְׂרִים שָׁנָה

15. גַּם רִבָּה פְּעָלִים בַּתּוֹרָה מֵהֶם חֲכָמִים מְחוּכָמִים

וּמֵהֶם רַבָּנִים מוּבְהָקִים יוֹשְׁבֵי כִּסְאוֹת לְמִשְׁפָּט

בְּעָרֵי מַעֲרָב הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹן

הֲלֹא הוּא גָּדוֹל אֲדוֹנֵנוּ עֹז תִּפְאַרְתֵּנוּ

ראב״ד מִקוּדֶשׁ שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם כקש״ת

20. כמוהר״ר אַבְרָהָם ן' סוֹסָאן זלה״ה וזיע״א

נוֹלַד שְׁבָט שְׁנַת תרי״ג נתבש״מ כ״ו אֱלוּל

סִ[מִן] כִּי תִּשָּׂא אֶת רֵאשׁ לפ״ק ת.נ.צ.ב.ה.

 

1. 1. מה… הוא: על פי שמו׳ ג,ה. ראה גם יהו׳ ה,טו ׳כי המקום… קדש הוא/ קשה לדעת אם במכוון שונה מהמקור, או שזו טעות חורט המצבה. מקום קבורתו הפך לאתר קדוש. (רבי אברהם היה הראשון שבנו בשבילו חדר בבית העלמין החדש של מוגדור – עוד לפני שבנו את הציון של רבי חיים פינטו (בבית העלמין הישן). 2. קדוש יאמר לו: למקום זה. על פי ישע׳ ד,ג. נגנז ונטמן: בשבח הנפטר שהיה גופו קדוש כקדושת ספר תורה הטעון גניזה בקרקע. בתר ועטרה: המנוח היה ככתר ועטרה לבני קהילתו. 3. ארון התורה: המנוח היה אדם גדול בתורה עד שדימוהו לארון הברית שבתוכו הלוחות וספר התורה שכתב משה. אספקליא המאירה: מארמית, דימוי המנוח לראי מלוטש ובהיר שהאיר לכל הסובבים אותו. 4. אורה זו תורה: על פי הכתוב בבבלי, מגילה, טז,ב ד״ה ׳אמר רב יהודה אורה זו תורה׳. המאיר לארץ ולדרים: על פי סדר היוצר בתפילת שחרית. המנוח האיר את עיני תלמידיו ושומעי לקחו. 6-5. בכל… להלכה: מפורסם ומהולל מאוד בכל בתי הדין ובתי המדרש העוסקים בלימוד הלכה למעשה. אביר הרועים: כינוי כבוד והערכה לגדול בתורה. על-פי שמו״א כא,ח. 7-6. ובמשפט… ותומים: משפטיו ופסקי דינו היו כהוראה שניתנה מן האורים והתומים שעל הכהן הגדול. אביר הרועים: תואר כבוד וכינוי לאב בית דין. על פי שמו״א כא,ח. 8. אבינו רוענו: כינויי כבוד למי שהנהיג את הקהילה והיה להם כאב. רועה… מעודו: צאן קדשים, על דרך הכתוב ביחז׳ לו,לח. עדתו הקדושה שהנהיג. מאז היותו צעיר ועול ימים נשא בעול הרבנות וההנהגה הרוחנית של הקהילות ביישובים בהם גר. 10-9. נתערב מהרבנים המופלאים: בגיל כ״ב שנים החל שמו להתפרסם ולהיות מעורב בקרב רבנים גדולים. 10. חלקם בחיים. כינוי לנפטרים הצדיקים שאין הם מתים, אלא חלקם ושכרם בעולם הבא הנצחי ששם הם חיים. 12. עי״ת: עיר תהילה. 13: דאר אלבידא: שמה הערבי של העיר קזבלנקה. 14. שימש פה: בעיר מוגדור. 16. יושבי בפאות למשפט: כלומר שמונו להיות שופטים. על דרך

הכתוב בתה׳ קכב,ה ׳כי שמה ישבו כסאות למשפט׳. 19. ראב״ד מקודש: כינוי ייחודי ורם מעלה לראש אב בית דין, על פי המשנה במסכת ראש השנה ב,ז'ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש׳. שקדשוהו שמים: נתקבל בכבוד רב בשמים. תואר שניתן לנוהגים בקדושה ובטהרה מראשית טל ילדותם. כקש״ת: כבוד קדושת שם תפארתו. 20. אברהם ן׳ סוסאן: למד בפאס ונתמנה למו״צ בעירו דבדו, ואח״ב בעיר תאזה, וכשזו חרבה נתיישב בפאס, ואח״ב נתמנה מטעם הממשלה לאב״ד בעיר מוגדור. חיבר פסקי דינים וגם ליקוטי דינים וגיליוני חשן משפט עם חידושים משלו. ראה מלכי רבנן, עט׳ יח,ב. 21. נולד… תרי״ג.: ינואר 1853 למניינם. 22. בי… ראש: על-פי בט׳ כא,כו. לרמוז על המנוח שהיה נשיא וראש קהילתו. שנת תש״א, 1941 למניינם.

רבי אברהם בן סוסאן הוא נצר לרבי יששכר בן סוסאן בעל "תקון יששכר". ראה: איל דורסו!, "חכמי צפת בין השנים 1540-1615, מעמדם הדתי והחברתי", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תש״ע. (עמ^׳ 20, שם מסופר על הגעתו של ר' יששכר בן סוסאן לצפת מאה ה-16)

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-ו. כמוהר״ר אברהם בן סוסאן (בן שושן)

אוּרִים וְתוּמִּים אַבִּיר הָרוֹעִים

 

עמוד 51

רשימת הספרים

להלן רשימה חלקית של הספרים שפורסמו על־ידי מכון ״אורות יהדות המגרב״

ושההדיר פרופ׳ הרב משה עמאר שליט״א:

• פירושים וביאורים

1. ראש משביר ־ חידושים לש״ס; כנף רננים ־ דרושים וחידושים על התורה; להרה״ג רבי משה בירדוגו ממכנאס, נפטר בשנת תצ״א (1731). מבוא ותולדות הרב.
2. פרח לבנון ונחל איתן ־ פירוש על התורה להרה״ג רבי יהודה פרץ ורבי יצחק קאוואליירו. ההדרה הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 372 עמ^׳.
3. חפץ ה׳ – חידושים וביאורים על מסכתות שבת, ברכות, הוריות, וחוליון, לגאון עוזנו ותפארתנו נר המערבי הרב הקדוש כמוהר״ר רבי חיים בן עטר זצוקלל״ה זיע״א, מהדורה באותיות גדולות 1178 עמ^׳
4. באר משה והשיב משה ־ ביאורים וחידושים על התורה להרה״ג רבי משה מלכה זצ״ל, הרב הראשי וראב״ד פתח־תקוה, נפטר בשנת תשנ״ז(1997), 300 עמ^׳.
5. דברי שמואל ־ חידושי ש״ס; מעולפת ספירים ו־ערוגת הבושם ־ חידושים למסכת עבודה זרה ושבועות, ולדברי הפוסקים; להרה״ג ר׳ שמואל צרפתי זצ״ל, מחכמי פאס נפטר בשנת תע״ב (1712). ההדרה עם תוספות מכת״י, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 480 עמ^׳.
6. מרכבת המשנה – פירוש מקיף על כל מסכת אבות להרה״ג רבי יוסף אלשקאר זצ״ל, ממגורשי ספרד בתלמסאן שבאלג׳יריה במאה הט״ז. ההדיר מכת״י, מבואות והערות מאת י״ש שפיגל. 396 עמ^׳ + 18.
7. הלכה שאלות ותשובות
8. דברי יוסף – ארבעה ספרים כרוכים יחד: עדות בהוסף – על הרמב״ם; דרך עץ חיים – על טור ארח; רפואת הנפש – על התשובה; התפוח – ביאור אגדות וח״ל; להרה״ג רבי יוסף אלשקאד זצ״ל. ממגורשי ספרד בתלמסאן שבאלג׳יריה במאה הט"ז, ההדירו וערכו והוסיפו הערות ומבואות מ׳ עמאר וי״ש שפיגל, עמ^׳ 580.
9. הלכה למשה ־ שאלות ותשובות להרה״ג רבי רפאל משה אלבאז זצ״ל, מצפרו. פוסק, משורר, מקובל, בלשן ובעל השכלה כללית רחבה. נפטר בשנת תרנ״ד (1894). צילום מהדורות ירושלים תרס״א, בצירוף מבוא מאת מ׳ עמאר, 310 עמ׳.
10. מורשת משה – שאלות ותשובות וחידושים להרה״ג רבי משה * מרציאנו זצ״ל, מחכמי דבדו. נפטר בלוד בשנת תשרו (1996). ההדרה, הערות ומבוא מאת מ^, עמאר, 368 עמ^׳.

10-כתונת יוסף ־ מערכות ושו"ת על שו"ע אבה״ע וחו״מ להרה״ג רבי יוסף בירדוגו, מחכמי מכנאס. נפטר בשנת תרי״ד (1854). שלשה כרכים בכרך אחד. ההדרה מחדש ומבוא מאת מ׳ עמאר, 510 עמ׳.

11. ונשמת חיים ־ מערכות בדיני או״ח; שבילי הזבח ־ מערכות בדיני טרפות; שבילי העזר ־ מערכות בדיני אבה״ע להרה״ג רבי יהושע מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאט נפטר בשנת תרנ״ב (1892). מנחת זכרון ־ מערכות בדיני חו״מ להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ ל,מחכמי פאס נפטר בשנת תרכ״ח (1818). ההדרה מכת"י, עריכה ומבוא, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר, 550 עמ^,.

משפט וצדקה ביעקב – להרה״ג רבי יעקב אבן צור זצ״ל מהעיר פאס נפטר בשנת תקי״ד (1754). פוסק, דרשן, משורר ומקובל. הוא כיהן ברבנות גם בערים מכנאס ותיטוואן. שני כרכים שאלות ותשובות ופסקים. מהדורת צילום נא אמון (תרנ״ד־ס״ג), בצירוף מבוא מקיף לתולדות המחבר וליצירתו מאת מ׳ עמאר, ירושלים.

ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-משה עמאר
עמוד 9

 

 

 

בע׳׳ה התקנ״א-1791

בא לפנינו אח״מ הנגיד הר׳ יוסף בן מכלוף הן׳ חמו ואמר לנא מהודעני לכון שהר׳ מרדכי הן אלבאז ובניו הלא המה הר׳ משה והר׳ אהרן והר׳ אברהם ושמעון אחיהם הכרת פניהם ענתה בם שלא רצו ליתן במושלם מה שמוטל וקצוב עליהם «הממון שהטיל המלך יר״ה על קהל צפרו י״א, ומה גם שמרבים תקרובות ומנחות לשר העיר בתוספת מרובה פיוסין בתחנות ובקשות לתשר הנז׳ אולי יפותה ויוותר להם מקצת מהקצבה שמוטלת עליהם וחששתי פן יכריחני השר הנז׳ לוותר ולהתפשר עמהם במקצת ממה שמוטל עליהם או יפצירו בי גם אני להתפשר עמהם ולנכות להם ממה שמוטל עליהם ומה גם מפני המחלוקת לכן אני מגלה דעתי בפניכם שכל וויתור ופשרה ומחילה שאעשה עמהם ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח[בקנין שלם ושבועה חמורה] בביטול מו׳ דמו׳ ופיסול עדיהן וכו׳ אין פי ולבי שוים והכל כמאן דליתנהו דמי ולא ידון הדין עליהם כלל וכלל כי על מודעה זו אני סומך ועליה תמכו אשורי ואחר שאגבה מהם היום מה שאגבה עוד ידי נטויה עליהם ואגבה מהם הנשאר ואף שאודה להם בש״ח שלא מסרתי שום מודעה נגדם ושדברי האחרונים פוסלים את הראשונים אדרבא ונהפוך הוא שהראשונים עיקר ותפו׳ץ לשון אחרון ונשח״ך הנגיד הנז׳ שלא יבטל מודעה זו לעולם וידענו אח״מ ידיעה נאמנה שזה היה קודם שיתפשר עמהם הנגיד הנז׳ והיה זה במאמר בדי״א[אם ראית את הביטוי "בקוש״ח" (בקנין שלם ושבועה חמורה) בתוך מאמר בפסק דין של בית דין אזורי (בדי״א) – אז הכוונה היא בדיוק אותו דבר, אבל בשפה המתאימה למסמכים משפטיים תורניים:] בארבעה ימים לתשרי שנת ה׳ אלפים והי מאות וחמשים ואחת ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ונכון וקיים.

מסעוד א״א עטור ן׳ יתאח סי׳׳ט אכרהם אדהאן סלט״א

הביטוי "בקוש״ח" הוא ראשי תיבות של "בקנין שלם ושבועה חמורה".

הסבר:

מדובר בלשון הנהוגה בשטרות, מסמכים משפטיים או פסקי דין מסורתיים, בעיקר בדיני ממונות ובהתחייבויות, שמטרתה להדגיש את חוזק ההתחייבות של האדם.
הנה משמעות כל רכיב:

• בקניין שלם – נעשה קניין באופן תקף ומלא לפי ההלכה (למשל, קניין סודר: העברת חפץ סמלית כמו מטפחת). זה מעיד שהצדדים הסכימו באופן פורמלי ותקף להתחייבות.
• ושבועה חמורה – תוספת של שבועה מחייבת וחמורה, כדי להבטיח שאדם לא יחזור בו, תוך הטלת יראת שמיים ואחריות מוסרית גדולה יותר על המתחייב.

מטרת הביטוי:

לבטא שההתחייבות נעשתה בצורה הכי מחייבת והכי רצינית – הן מצד הדין (קניין) והן מצד המוסר והדת (שבועה חמורה).

סיכום ופירוש התקנה הזו:

מדובר כאן במסמך הלכתי-משפטי קלאסי מתקופת הגלות, שבו אדם חשוב (נגיד הקהל) בשם ר׳ יוסף בן מכלוף חמו, מבקש להודיע מראש ולהצהיר ברורות על כך שכל פשרה עתידית שיעשה עם משפחת אלבאז, תהיה לא תקפה, גם אם תיעשה ב"קניין שלם ושבועה חמורה" (בקוש״ח), כלומר – גם אם היא תיראה מחייבת מכל הבחינות ההלכתיות והמשפטיות.

עיקר הדברים:

הנגיד בא לבית הדין (כנראה בדי״א = בית דין אזורי / בית דין עירוני), ואומר:

1. הרקע:

• המלך (יר״ה = יאריך ימים המלך) הטיל מס (״הממון שהטיל המלך״) על קהל צפרו.
• משפחת אלבאז (מרדכי ובניו) לא משלמים את חלקם כפי שמוטל עליהם.
• לא זו בלבד, אלא שהם מנסים לפייס את השר המקומי ע״י תקרובות, מנחות ותחנונים, כדי שיוותר להם על חלק מהמס.

2. חשש הנגיד:

• הנגיד חושש שמא השר ילחץ עליו לוותר להם.
• או שהם עצמם יפצירו בו לוותר להם – בשם השלום או בשל מחלוקות שעלולות להחריף.

3. ההצהרה (המודעה):

• הנגיד בא ומודיע בבית הדין:
  • שכל ויתור, פשרה או מחילה שיעשה להם – גם אם ייעשו בלשון הכי מחייבת, כולל בקוש״ח – הם בטלים ומבוטלים.
  • אין פה "פי ולבי שווין" – כלומר, גם אם אומר משהו בפה, לא התכוונתי בלב (כוונה מפורשת לפסול את ההתחייבות).
  • הוא מצהיר: "הכל כמאן דליתנהו דמי" – כאילו לא נעשה דבר.
  • ומבהיר – אפילו אם אודה בפניהם שלא הייתה לי שום מודעה – דבריי הקודמים (המודעה הזו) הם העיקר, והדברים המאוחרים יותר (שייתכן שייאמרו תחת לחץ) הם בטלים.

4. המשמעות ההלכתית:

• זו "מודעה" הלכתית – הצהרה מראש בבית דין, שבאה לפסול כל התחייבות עתידית שייעשה מרצון או מאונס, אפילו אם נראית תקפה מבחוץ.
• הוא אף מבקש שהמודעה לא תבוטל לעולם.

סיכום הכוונה של הביטוי "ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח…":

גם אם אעשה בעתיד פשרה איתם בכל התוקף ההלכתי המחייב ביותר – בקנין שלם ושבועה חמורה – הרי שהכוונה שלי הפוכה, ואין ההתחייבות ההיא תופסת כלל.

זה כלי הלכתי מקובל כדי למנוע שמי שייחלץ ללחץ ייאלץ אחר כך לעמוד בדברים שנעשו שלא בלב שלם. הנגיד כאן נוקט בזה בצורה נחרצת כדי לשמור את האפשרות לדרוש מהם את כל הכסף עד תום – ולא לתת להם כל פתח להתחמקות.

תעודה מספר 52

קהילת צפרו-דוד עבדיה כרך א'-תעודות ותקנות

עמוד 63

ציר הזמן: קיצור התהליך הטקסי ושינויים תרבותיים

ציר הזמן מתמקד בטרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים, במונחיו של ויקטור טרנר.²⁷ הטקס המקורי, כפי שהיה מקובל במרוקו הספרדית, נקרא כאמור גם ערב הכלה(noche de novia), והחובה הייתה לקיימו ערב לפני החופה – אחד מתוך שבעה ימי טקסים שקדמו לחופה, שהתקיימה תמיד ביום רביעי. נהוג היה להתחתן בטיטואן ביום רביעי מפני שביום חמישי התכנס בית הדין של הקהילה, וכך ניתן היה להצהיר על נישואים פסולים מחמת פגם כלשהו. ביום שלישי שלפני החופה התקיימו שני טקסים: אחר הצוהריים נהוג היה למרוח את החינה, ובערב – ללבוש את שמלת הנוצ׳ה דה פניוס. גם יום קודם לכן, ביום שני, נהוג היה להלביש את הכלה בשמלה המסורתית, לאחר מכן הפשיטו אותה וליוו אותה אל המקווה, ובערב התקיימה ארוחה מסורתית שהכינה משפחת הכלה – הטקס הנהוג כיום הוא למעשה שילוב של כמה תהליכים טקסיים שהתקיימו בימי שני ושלישי שקדמו לחופה, אך כולל גם מרכיבים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים האחרים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.

כחלק מן השינוי באופי הנוצ׳ה דה פניוס השתנה גם רפרטואר השירים. בעבר היה נהוג לשיר שירים ייעודיים לטקס מעבר זה: שירים המתארים בתקריב את פניה וגופה של האישה וכאלה המפרטים את המאכלים שיש להסעיר בהם את החתן ואת הכלה ביום חתונתם, למשל השירים ׳הכלה בעלת הפנים המאופרות'(La novia de cara pintada), 'הפאיפרו (El paipero), ׳הללו את הכלה^,(Alabanza a 1a novia) וארוחת הערב של הארוס (La cena del desposado). בשל ביטול הטקסים הקודמים ודחיסתם לערב אחה שרים כיום בערב אחד גם שירים מן הטקסים האחרים: שירי נדוניה (Ashuar nuevo), שירים לכלה ביום חתונתה, ולמעשה מושרים גם כל השירים הידועים בחכתייה, ובהם שירי חגים, כגון ׳משה יצא ממצרים׳(Moisés salió de Misraim), שנועד לפסח, ו׳המלכה אסתר׳(La reina Esther), שנועד לפורים, וכן הרומנסה הידועה ׳ערב אחד של קיץ׳(Una tarde de verano). למעשה זהו כיום הטקס היחיד שניתן לשיר בו שירים בחכתייה, ולא נועד לכך זמן אחר.

תהליך דומה של הצגת כל המגוון בטקס אחד חל גם באשר לתקרובת. בעבר נהוג היה להגיש בטקס בעיקר עוף ממולא ומבחר של עוגיות מרציפן מעוצבות. אך כיום מגישים במקרים רבים בערב זה את כל האוכל המסורתי המוכר ממרוקו הספרדית: פשטידות מסורתיות, קציצות, פסטליטוס (עוגות תפוחי אדמה עגולות, ממולאות בשר ומטוגנות), קוסקוס עם חַמְבְּרִיָה (תבשיל מתוק של שקדים, דלעת ובצל), שבלולי קליפות תפוזים מסוכרות, מיני מתיקה ועוגיות מקושטות ומעוצבות.

ציר שינויי המדיום: מן השמלה אל התמונה

בציר השינויים במדיום יש היבטים מהותיים הקשורים לעולם הצילום. בקטגוריה זו נכללות טרנספורמציות הנוגעות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. עתה, עם היעלמותם של דוברי החכתייה וגסיסתה של השפה, לצד עליית מחירה בשוק הלשוני, במונחיו של פייר בורדייה, בין היתר בזכות החסות האוניברסיטאית המוענקת לה בהקשרים שונים, נעשים ניסיונות להבליט בטקס מאפיינים הקשורים לשפה. מארגני הנוצ׳ה דה פניוס נוהגים להדפיס שירונים ובהם השירים הידועים בחכתייה שנזכרו לעיל, המשווים לטקס את האופי הספרדי. הקהל מנסה לשיר יחד עם מובילי השירה, לאו דווקא מקרב המבוגרים, שרבים מהם עדיין חוששים ולעיתים אף נרתעים מלהזדהות עם השפה. השירונים הכרוכים מועברים ממשפחה למשפחה, מצולמים, והופכים למזכרת מן הטקס ולחלק מן הטקס החדש.

בני הקהילה, המפוזרים ברחבי העולם, יוצרים בכך קהילה מדומיינת, המנסה לשמור על קיומה באמצעים חזותיים וחומריים המקילים על הנכחת הזהות ועל השמירה עליה. סגנון עיצובם של השירונים משתנה משנה לשנה: תחילה היו השירונים צרור דפים מודפסים הקשורים בסרט זהב, המזכיר את השמלה, אך בשנים האחרונות, עם התפשטות הדפוס הדיגיטלי, הם הופכים למעין ספרים מודפסים הכרוכים בכריכות צבעוניות שמודפס עליהן דגם העיטור של השמלה. השירונים המופקים כיום הופכים אף הם לחפץ ביוגרפי ולפריט משמעותי בסיפור חייהם של בעלי הטקס. גלויה שמשני צדדיה הודפסו תצלומים חולקה לאורחים בכניסה לטקס של אתי וחנון, שנישאה ליהודי ממוצא אשכנזי ביוני 2012 במלגה שבספרד. בצידה האחד נדפס הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה׳, ובצידה האחר תמונתה של אדריאנה וחנון, אם הכלה מטיטואן, לבושה בתלבושת הפניוס – אות לקשר בל יינתק עם משפחתה של האם ועם מסורותיה. הגלויה המצולמת, שהיא חפץ דקיק במונחיה של סוזן סונטג, הופכת למזכרת הטעונה בקונוטציות ובקשרים רב דוריים.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 59

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

 

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

 

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

 

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

ז. כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר

מזרק טהור

רבי דוד בן עטר(בן רבי שמעון ן׳ עטאר) נולד בשנת תרנ״א 1891 במרקש ונפטר במוגדור והוא רק בן 57. חי חיי סיגוף, ישן מעט ובכל אשמורת הבוקר היה קם להתפלל ולהתייחד עם קונו. כל היום עסק בהוראה. לפני תפילת הבוקר נתן שיעור למשכימים, ולאחר התפילה לימד בישיבה שלו. לאחר שאכל ארוחה צנועה ויחידה בהפסקת צהרים, היה שב להמשיך להרביץ תורה. ר׳ דוד העמיד עשרות תלמידים שנפוצו בכל מרוקו(ואחר כך בישראל) והיו לרבני ערים ולראשי ישיבות. ר' דוד לא הותיר אחריו ספרים או חיבורים כלשהם (מלבד כתב יד המצוי בידי רבי משה הכהן). כאשר נשאל על ידי תלמידיו, מדוע אינו מחבר ספרים? נהג להשיב: ״אני מלמד את התלמידים מה שהם יכתבו אחר כך בספריהם.״ רבי דוד לימד תחילה בעיר ספרו. לאחר מכן עבר למוגדור. בספר ״הליכות שבא״ מאת רבי שמעון אוחיון, (לפנים ראש ישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה, מרוקו, ובארץ רבה של יפו) מנה המחבר אחדים מתלמידיו של רבי דוד: ״ממבחר תלמידיו ושהיו חברים לי בישיבה ה״ה הרה״ג כמוהר״ר משה ויזגאן, המכהן כעת כרב ראשי בעירנו הנ״ל. הרה״ג שמעון וענונו שליט״א, המכהן כעת בעיר מראכש יע״א. הרה״ג כמוהר״ר דוד עובדיה שליט״א חבר מועצת הרבנות הראשית ירושת״ו. הרה״ג ידידי ועמיתי כמוהר״ר יהושע ממן שליט״א, חבר לשכת הרבנות חדרה (השניים הטובי״ם האחרונים יצקו מים על ידי רבנו זצ״ל) לאחר שעזב עיר צוירא ונתמנה בישיבה הגדולה בעיר ספרו יע״א מש׳ תרצ״ו עד תרצ״ט ועוד הרבה רבנים שאיני יודע מקום כבודם היע״א". אפשר להוסיף לרשימה הזאת את רבי מסעוד אלקבץ מבאר שבע, רבי יצחק הרוש מנתניה ורבי משה מלכא ראב״ד פתח תקוה. על פי מאמר שכתב בנו נסים עטר בכתב העת ״ברית״, גיליון מס׳ 12, נמצא כתוב שהוא למד מדי לילה עם אליהו הנביא.

אנשי מוגדור רחשו לו כבוד גדול וכשהוא נפטר, קברו אותו בתוך חדר שנבנה במיוחד עבורו. משום מה, הכתובת שעל קברו לקונית מאוד. כאשר נשאל בנו רבי נסים על כך, ענה שזאת הייתה דרישתו של הרב המנוח שהיה צנוע מאוד.

חוברת ״ברית – כתב העת של יהודי מרוקו״ מספר 12 הוקדשה לו ברובה. ראו ספרם של אשר כנפו ודוד בן שושן ״חתונה במוגדור״. בהקדמה של הספר שכתב פרופ׳ ח. זערפני, הוא מונה בין מוריו גם את שמו של המנוח.

[1] מזרק טהור: מזר״ק, ראשי תבות ״מזרע קרושים״ – כינוי בשבח המנוח שהיה מלא בתורה. כלי קיבול ששימש לקבלת הדם בעבודת הקורבנות(ראה להלן ראשי תמות וקיצורים בעמוד 700)

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר

עמוד 53

רשימת ספרים

1. עץ חיים – להרה״ג רבי חיים גאגין זצ״ל יליד העיר פאס אשר היגר לספרד ללמוד בישיבותיה, בשנת רנ״ג (1492), חזר לפאס עם המגורשים וכיהן כרב התושבים. תיאור פולמוס הלכתי חריף שהתעורר סביב היתר נפיחת הריאה בין המגורשים לבין התושבים. ההדיר וערך מכת״י, מבוא, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן 200 עמ'.

14-פאת ים ־ שו"ת; פרחי שושנים – מערכות על שו"ת; אם הבנים – מאמרים בהלכה; להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, הרב הראשי ליהדות מרוקו, נפטר בשנת תשנ״ד (1994). ההדרה מכת״י ומבוא מאת מ׳ עמאר, 360 עמ^׳.

15-קופת הרוכלים ־ מערכות בדיני ארה להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תרכ״ח (1818). ההדרה, עריכה מכת״י, מבוא בעברית ובצרפתית, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר 370 עם׳.

16-פי חכמים ־ שו"ת וחידושים לקוטים מכת״י מראשוני הרבנים למשפחת טולידאנו מהמאה הי״ז ואילך; יד ידידיה ־ חידושים להרה״ג רבי ידידיה טולידאנו; ויזרע יצחק ־ חידושים לה רה״ ג רבי יצחק טולידאנו; מאיר עינים ־ שו"ת להרה״ג רבי מאיר טולידאנו; נחמד ונעים – יומן מסע להרה״ג רבי חביב טולידאנו, ועוד. ערכו מכת״י ומבואות: ח׳ טולידאנו, ח׳ בנטוב ומ׳ עמאר, 500 עמ^׳.

17-שבילי משפט ־ מערכות על שו"ת חושן משפט להרה״ג רבי יהושע מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תרנ״ב (1892). ההדרה מכת״י, עריכה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 378 עמ^׳.

18-שו"ת רבי אישטרוק אבן שאנג׳י ־ רבה של העיר סופיה בבולגריה. נפטר בשנת ת״ג (1643). עריכה, ההדרה מכת״י, מבוא, הערות ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 331 עמ^׳.

19-שארית הצאן – ד׳כ שו"ת להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל. נפטר בשנת תשכ״א (1961), בצירוף מבואות והערות מאת מ׳ עמאר. כרך א׳ ־ 414 עמ^׳. כרך ב׳ בצירוף מבוא לתולדות הרה״ג רבי שלום משאש זצ״ל, ־ 426 עמ^,. כרך ג׳ – כולל מזכרת גיטין 321 עמ' .כרך ד' הדרת פנים זקן 334 עמ^׳.

20-צאן יוסף ־ שאלות ותשובות; כל חדש – שאלות ותשובות בהלכה בחידושים הטכנולוגיים, להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תשכ״א (1961). ההדרה ראשונה בצירוף מבוא מאת מ^׳ עמאר, 352 עמ^׳.

21-אבני שי״ש – שו״ת ב״כ, על ארבע חלקי שו"ע, להרה״ג רבי שאול ישועה אביטבול זצ״ל אב״ד צפרו, נפטר בשנת תקס״ט(1809) בצירוף מבוא לתולדות העיר צפרו והרב המחבר, ההדרה עם הערות, מבוא ומפתחות מאת מ׳ עמאר, כרך א׳ – 323 עמ^׳ כרך ב׳ – 405 עמ^׳ + מבוא בצרפתית.

22-תשובות ופסקים ־ למו״ר הרה״ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב״ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה״ה וזיע״א ראב״ד פאס במאה הי״ח, ליקוט מאוספים בכת״י תשובות על או״ח ויו״ד, עריכה, ההדרה עם הערות מבוא מאת מ׳ עמאר.

23-שיר מכתב – שירה דידקטית על הלכות שו"ב, עריכה, ההדרה עם הערות מבוא, ומפתחות מאת מ׳ עמאר, הוצאת מכון ירושלים.

24. 24. שיח יצחק ־ שאלות ותשובות ואגרות להרה״ג רבי יצחק אלמאליח זצ״ל, רבה של העיר תלמסאן באלג׳יר. בסוף ימיו כיהן ברבנות בצרפת. עריכה וההדרה מתוך עזבונו הספרותי בכתובים 186 עמ^׳.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 11

הקהילה היהודית נחשבת תא המסד לחיי האומה היהודית בימי־הביניים. היא היתה המסגרת שסייעה ליהודים, שהיו מיעוט בחברות זרות, להמשיך ולפעול: לדאוג לקיומם באותן חברות, לשמור על ייחודם ולמלא ייעודים שונים, בתנאים של גלות. חיבור זה מבקש למלא חוסר, בהיותו מוקדש לתיאור מפורט של חיי קהילה מקומית, אחת מקהילות ישראל בארצות האסלאם בימי־הביניים, קהילת קירואן שבלב המגרב, בתוניסיה. התיאור מכוון גם לתקן את התפיסה שקנתה לה שביתה במחקר ההיסטוריה היהודית, ולפיה הקהילות היהודיות הראשונות בימי־הביניים התפתחו באשכנז בשלהי המאה העשירית, בעוד שבארצות האסלאם היו הקהילות נטולות עצמאות ושאבו את הסמכות לפעילותן מן ההנהגה המרכזית, בעיקר מזו שישבה בבבל.

הקהילה המקומית מוארת בספר בעזרת מקורות רבים מגניזות קאהיר ובהם מקורות היסטוריים, ספרותיים והלכתיים. מקורות אלו כונסו כדי לשקף את עולמם של בני קירואן, את חיי החברה ואת המוסדות המקומיים בה, מתקופה קדומה ועד למאה האחת־עשרה; מועד חורבן הקהילה בעת הריסת העיר בידי בדווים. התופעות החברתיות של עצמאות הקהילה ותלותה במרכזים, נדונות על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות. מן הספר עולה שהיו קהילות מקומיות עצמאיות בארצות האסלאם כבר במאה התשיעית. אך חרף העצמאות התפקודית והיכולת האינטלקטואלית, שבקהילה המקומית, בניה טיפחו קשרים תדירים עם מרכזי ההנהגה המקודשים, קשרים שהביעו מחוות כבוד למרכזים ללא תלות רשמית או תפקודית בהם.

אגב הדיון בקירואן עולה בחיבור תמונת העולם היהודי בארצות האסלאם על קשריו בין מזרח ומערב ומקומה של קהילת הגשר, קירואן, בצומת החשוב שבו היתה ממוקמת.

מנחם בן־ששון הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם־ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. עיקר מחקריו מוקדשים לתולדות עם־ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים, והם נשענים על ממצאים מגניזות קאהיר.
עיצוב העטיפה: שמעון שניידר התצלום בשער: דגם מבצר בבילון שבפסטאט המוצג במוזיאון הקופטי בקאהיר. בדגם נראה מבנה תלת־טורי, מנכסי הקהילה היהודית בסמוך לבית הכנסת הירושלמי, שבו נמצאה הגניזה.

צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם-קירואן 1057-800-מנחם בן ששון

מחקרים בהתהוות האסלאם
תרגום מאנגלית -אהרן אמיר

מאיר – יעקב קיסטר

עורך – מיכאל לקר
מבוא
בשנות החמישים לימד פרופסור מ״י קיסטר ערבית בבית ספר תיכון בחיפה. כמה מתלמידיו באותה תקופה שהיו לאנשי מדע מקיימים עמו קשר הדוק עד היום. קיסטר היה ועודנו קיסטר: שיפוט נוקב של שותפים לעשייה המדעית לצד אהבה ורחמים לשאר הברואים בצלם, ביטחון עצמי, הומור, חכמת חיים ונאמנות ללא גבול.

פרופ׳ קיסטר הוא אחד האבות המייסדים של חקר הערבית והאסלאם בישראל ומאלה שתרמו ביותר ליוקרה הבין־לאומית של המזרחנות הישראלית. מי שיבדוק את הפרסומים החשובים בעולם בתחום זה ימצא, שמעמדה הבין־לאומי של ישראל אינו עומד בשום יחס לגודל אוכלוסייתה. בעשורים אחרונים הטביע קיסטר חותם בל יימחה על מחקר הערבים והאסלאם ונודעת לו השפעה רבה על תלמידיו שבעל־פה ושבכתב. מחקריו המעמיקים מבוססים על תיעוד חסר תקדים בהיקפו בתולדות מדעי הערבית והאסלאם.

בכרך זה נכללו מחקרים שיש בהם עניין מיוחד עבור הלומד והמתעניין הישראלי המבקש להרחיב את ידיעותיו על תולדות האסלאם וספרותו. הוא ילמד על תולדות השבטים הערביים בחצי האי ערב ערב האסלאם, על עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, על היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, שבמערב עיראק, על הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדווים, על יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, על המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, על התפתחות ספרות הביוגרפיות של הנביא מוחמד, על מנהג המילה באסלאם, על חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם ועוד ועוד. זהו אוצר בלום של ידע בדוק, המוגש לקורא העברי בפעם הראשונה. בסוף הספר ימצא הקורא מפתח ורשימה מקיפה של המקורות הראשוניים שבהם השתמש קיסטר במאמרים המתפרסמים כאן.

מאמרי פרופ׳ קיסטר שקובצו בכרך זה מציעים לקורא העברי מבט מעמיק על אירועים, מסורות והשקפות שעיצבו את עולם האסלאם. מאז פרסומם בכתבי העת השונים הם זכו להסכמה כללית של ראשי מדע האסלאם בעולם ורק בודדים חלקו עליהם פה ושם.

עבודתו של פרופ׳ קיסטר מתאפיינת בשימוש נרחב ועיקרי בכתבי יד ערביים. לא פעם הוא היה הראשון שהצביע על חשיבות כתב יד זה או אחר עבור המחקר המזרחני. בינתיים יצאו לאור רבים מכתבי היד המצוטטים במאמריו(כמו למשל ספרי אבן אלכלבי על היוחסין של שבטי הערבים, אלמנאקב אלמדךיה מאת אבו אלבקאא, אלגיליס אלצאלח מאת אלמעאפא בן זכריא, כתאב אלפתן מאת נעים בן חמאד, כתאב אלמחן מאת אבו אלערב ועוד).

שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל

נולד במאלאגה בשנת 1021—1022׳ חי בסאראגוסה,

ומת בואלנסיה בין 1053—1058

מעטות הן הידיעות על חייו של אבן גבירול שהגיעו לחוקרי זמננו, ועל כן אין בכוחם לבאר כמה וכמה סתומות שביצירתו. חיים אלה לא היו אולי עשירים במאורעות, אך מלאי מתיחות, רוויי אכזבה וצער. שמואל הנגיד בעל התשוקות ראה את עולמו בחייו, ובאחזו ברסן השלטון הכריח את בני זמנו לכרוע ברך לפניו. העילוי גבירול שאף אף הוא להוקרה ולכבוד מצדם בזכות יצירותיו, אך באדישות סביבתו או באיבתה לו שתת לבו דם.

שלמה בן יהודה (בערבית: אבו־איוב סולימאן בן יחיא) אבן גבירול נולד ב־1022/1021 במאלאגה, עיר היינות המהוללה, למשפחה שמוצאה היה מקורדובה. הוא גדל ובילה את רוב חייו בסאראגוסה, בירתה של אחת המדינות המוסלמיות המרובות שקמו בספרד לאחר חורבן קורדובה (1013). בהיותו צעיר מת עליו אביו, ובשש הקינות שנשא על מותו הביע את גודל יאושו. באחת מהן מופיעה דמות החכמה, המוכיחה את היתום על שהוא מזניחה באבלו, והופעתה של דמות זו אינה מקרה! הרי מימי ילדותו התמסר גבירול ללימודים ולעיון, והתשוקה לחדור יותר ויותר לתעלומות החכמה היא היא שנתנה טעם לחייו. והוא עבד בהתאמצות יתרה, כאילו הרגיש שלא יאריך ימים ועל כן הוטל עליו לעשות לא פחות מאלו הזוכים לזקנה ולשיבה.

לשם כך היה מוכן לכל קרבן:

הֵן מִדְרַשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל / וּבָשָׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת.

(לו היתה נפשי, 3)

הוא אילץ עצמו לעבוד בשארית כוחו, אם כי היה נגוע במחלת עור ממארת. טיבה של מחלה זו אינו ברור לנו כל צורכו, אך היא גרמה למשורר עינויים קשים. לעתים קרובות רותק למיטתו, נתייסר בנדודי שינה ובבדידות. אין ספק, שמצב זה השפיע הרבה על יחסו לבריות ועל השקפת עולמו. מראשית דרכו בטוח היה שנועד לגדולות ולנצורות. גאוותו המופרזת באה לידי גילוי בשיריו הראשונים הידועים לנו, ואותם חיבר בהיותו בן ט״ז—י״ז.

הקוראים שהרגיזוהו בלעגם עוררוהו להשמיע מפעם לפעם דברים עוד יותר יהירים וחריפים. אמנם, מאחורי התרברבות זו מורגש צערו של איש היודע כי ״נפשו נגופה״ מטבעה, המקונן, כשהוא בן שש־עשרה בלבד, על הנעורים שחלפו ואינם! צער לב הכואב על שנגזר עליו להיגזר משמחת החיים. הגורל התאכזר עליו ודווקא הוא הוכרח להפוך את שירתו קרדום לחפור בו, לבלום את ״נפשו הרגזנית״(כביטוי של משה אבן־עזרא) ולהתייצב בפני נדיבים המוכנים להעניק לו שכר. קיום כזה כרוך היה בהשפלה עצמית ובעלבונות. ואולם נראה שתחילה האירה לו ההצלחה. בדמותו של השר היהודי יקותיאל בן־יצחק אבן־חסאן (אלמתואכל אבן־קברון) הופיע. לפניו לא רק בעל ממון המקורב למלכות, אלא גם משכיל ומלומד, שהיה מסוגל להעריך את שיריו ואפילו את מחקריו המופלאים. כעדותו של משה אבן עזרא ״בכל מקום שגבירול הילל את אבן־חסאן הצליח מאד בדבריו והתרומם למעלה גדולה. הסיבה לזה פשוטה, משום שמצא חומר יפה ונעים לשירו ושכר לעמלו״. אושר זה לא נמשך זמן רב. מחמת סיבות שאינן ידועות לנו הוטל יקותיאל לבית־הסוהר וב־1039 הוצא להורג. אמנם, האויבים שגרמו לאסונו באו על ענשם כעבור שנה, אך גבירול נשאר ללא פטרון.

גם עם שמואל הנגיד קשר המשורר קשרים בימי נעוריו, וכן שלח לו ברכה לאחר שקרא את שירו ״אלוה עוז ואל קנוא ונורא״ על נצחונו על אבן עבאס (1038). אולם היחסים בין שני גדולי דור אלה נפגמו לאחר זמן. פעם אחת, לפחות, פרץ ביניהם סיכסוך גלוי, ושוב אין אנו יודעים, אם נגרם על ידי התנהגותו של הנדיב או מחמת רגשנותו ורגזנותו של המשורר. יהי כאשר יהי» גבירול סיים זמר־יין קצר בהערה עוקצנית על קרירות שירתו של הנגיד. ואם נקמה ספרותית זו נתנה לו סיפוק מה לרגע קט, הרי כעבור זמן מה הוכרח לשנות את סגנונו בתכלית ולערוך שיר־התנצלות אל הנדיב. אמנם, הוא הביע את צערו על המקרה בדברי הסתייגות וכיסוי, אף־על־פי־כן היתה כאן הודאה בכשלונו.

כנראה, הוטל עליו לחבר כמה קינות על מותם של אנשי־שם, והן הוקראו בימי אבלם! סימן, שזכה להוקרה מסוימת בנעוריו, אך אין להפריז במידתה. בבדידותו המדכאת ביקש תמיד אנשים שיהיו מוכנים לשמור לו אמונים. גבירול היהיר והעוקצן, שלא חונן בצורה נאה והיה נגוע במחלה קשה, לא היה עשוי למשוך בקלות את הבריות. ומה גם, כשלבו נתון היה לעיונים נועזים, שלא היו לפי טעמם. אמנם, היה גבירול ירא־שמים, אך הוא לא נסתפק בדעות שקיבל במורשה מקודמיו, אלא בדק יסודותיהן מחדש. הניאו־אפלטוניות, שהגיעה לספרד בלבוש ערבי, עוררתהו למחקריו. לאורה ביקש לברר את הבעיות העמוקות ביותר, כגון חומר וצורה, מוצאו של העולם, מהות יוצרו. למחקריו אלה ייחד כמה ספרים שחיבר בערבית, וביניהם ״מקור חיים״. יהדותו של המחבר אפילו אינה נרמזת בו! מוצאים בו את שמו של אפלטון, אבל אין בו זכר לתנ״ך או לספר עברי אחר.

[55]

[הנפש הנגופה]

מְלִיצָתִי בְּדַאֲגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְּחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק-יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שֶׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

״יְדִידִי, הַלְּבֶן עָשָׂר וְשִׁשָּׁה / סָפַד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִפָה-

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?״

5 שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׁם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׁם קְצוּפָה.

״וּמָה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמָה יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמָה יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?״

וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְּקוּפָה?

01 וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִּלְעָד-וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאַב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

(1037־1038)

[55]

משקל השיר: המרובה. — דו־שיח בין המשו­רר וידידו. המשורר: 1—2, 5—6! 9—10. הידיד: 3—4, 7—8.

2. 2. לחיתי(תה׳ קמג, ג)— על נפשי; שהיא שוא בשי״ן כמו בקה׳ ג, יח. 3. וששה במקום ״ושש״, לצורך המשקל; האסיפה

מיתה בלשון התלמודית (השווה ״האסף אל עמיו״). 4. כחבצלת (יש׳ לה, א)— פרח אדום. 5. לבבי— מושבו של השכל בלב.

6. 6. החרוצה — המשתוקקת לפעול. 8. ומה — ומה התועלת בדמעה השפוכה ? יועיל (איוב טו, ג)— שם לפי המשקל של אוביל, אופיר וכו׳. 9. והיום— והיום עוד ארוך ותקופת מכאובי לא נגמרה. 10. וימות —וי״ו בהוראת ״הרי״.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל-ספר ראשון חלק א

עמוד 178

 

ג) תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים

כאן בקהילה היהודית במוגדור נולד, חי ופעל ר׳ דוד אלקאיים, שעל תולדות חייו כתב לראשונה יוסף שטרית ביוגרפיה על סמך מקורות וראיונות. אחריו כתבו חוקרים נוספים, והאחרון שהעשיר את הביוגרפיה של רד״א ומשפחתו הוא דוד אזולאי. הדברים להלן נשענים על קודמיהם ומוסיפים עליהם.

לידה: ר׳ דוד אלקאיים נולד במוגדור ב-1851, מאה שנה לאחר יסוד מוגדור החדשה.

כתבותיו בעיתון הצפירה: בשנים תרנ״ב-תרנ״ג (1893-1892) שלח ר׳ דוד אלקאיים כתבות לעיתון הצפירה. שתיים מהן מופיעות בנספח של מהדורה זו. באחת מהן מתאר הוא את חגיגת בר מצווה של בן נשיא הקהילה ראובן אלמליח, כולל סעודות ותזמורות, שהשתתפו בה קונסולרים ושגרירים שבאו לחלוק כבוד לנשיא הקהילה. זהו מכתב תיעודי שיש בו גם משום תעודת כבוד לעיליתא היהודית במוגדור שלא זנחה את מסורת אבות של תפילות ופיוטים, עלייה לתורה ודרשת החניך. בכתבה שנייה המלווה במקורות תורניים מביע הוא את השקפתו בלימוד מלאכה לשם פרנסה בכבוד ויוצא נגד תורה שאין עמה מלאכה, כאשר האידיאל הוא תלמיד חכם המתפרנס מיגיע כפיו.

כישוריו האמנותיים: ר' דוד אלקאיים ניחן במגוון כישורים, שבהם גם עסק למחייתו: עיסוק בנגרות וייצור רהיטים אמנותיים ומסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות מיוחדות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרם, ציור דיוקנאות ובכללם חתנים וכלות לפני חתונתם וכתיבת כתובות על קלף ועיטורן בצבעי זהב וכסף, שמדגם מהן מופיע בנספח למהדורה זו.

ר׳ דוד אלקאיים כמשורר וכאחד מעורכי שיר ידידות: ר׳ דוד אלקאיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳ יחד עם דוד יפלח ור^׳ חיים ש. אפרייאט, קובץ שיצא לאור בתרפ״א/.1921 לראשונה נכללות בקובץ שירים ופיוטים מאת חכמי מרוקו במאות ה-20-19 וביניהם קצידות הנשענות על לחני המלחון ובכללן קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע של שני חומשים בראשית ושמות, וכאן הוא מתגלה גם כמשורר. ההנחה היא שכבר אז סיים את קובץ שירתו ׳שירי דודים/ שלא יצא לאור בחייו. שירת הבקשות שיש לה היסטוריה חשובה עם מגוון מסורות קיבלה תוקף רשמי על ידי הנוסח האחיד והרפרטואר הנבחר שגובש ונערך בספר ידידות מתרפ״א, שר׳ דוד אלקאיים הוא אחד מעורכיו.

השכלה ועברית: ר׳ דוד נמנה על חבורת משכילים עבריים שפעלה במוגדור. הוא כתב כתבות בעיתונים ׳הצפירה׳ ו׳היהודי/ שבהן דיווח על מקרים שאירעו במוגדור. חלק מהכתבות שימשו טורי דעה, שבהם הביע את דעתו על מנהגים שנהגו בעירו. ר^׳ דוד היה פעיל בהקמתן של כמה אגודות יהודיות במוגדור, שאחת מהן היא ישיבת 'קהלת יעקב׳ שנתייסדה במלאח ב-1898, בראשה כיהן ר׳ דוד כנפו ובמסגרתה למדו עשרה חכמים, שקיבלו פרס מנדיבים. במעמד ייסוד הישיבה נאמו רבנים ונסים אביטבול, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח. חברה אחרת היא אגודה משכילית, ראשונה מסוגה בשם 'לשכת יסוד המערבי׳, שהייתה לשכת בת של 'חברת בני ישראל׳ בירושלים. חברי האגודה היו מתכנסים ודנים בעניינים שעמדו על הפרק. אחת ממטרותיהם הייתה לדבר רק בעברית ולפעול פעולות למען תושבי העיר, שלא ראו בעין יפה את התכנסויותיהם של חברי האגודה, ועקב כך החלו להתכנס בחשאי. בסופו של דבר התפרקה אגודה זו בעיקר בגלל חוסר קשר עם חברת האם הירושלמית, ומשכילי העיר הקימו אגודה אחרת בשם ׳שערי ציון׳ ומטרותיה היו ציוניות מובהקות, וגם בה ניתן דגש על החייאת השפה העברית. בני החברה התכתבו עם הרעל בנוגע למטרותיהם. רד״א כיהן כמזכיר האגודות האלו ואף נשא בהן נאומים אף שלימים חדל מלהשתתף בהן.

ר׳ דוד עסק בהחייאת השפה העברית בקרב בני עירו. הוא שימש כמורה לעברית בבית הספר האנגלי של סטלה קורקוס שהיה במוגדור, ואף כתב כמה שירים בשבח השפה העברית (נב-נו).

חבורת הזוהר: ר' דוד היה בקי בזוהר והעביר שיעורים בספר, כך העיד עליו ר׳ שמעון זעפרני:

׳זכורני, כד הוינא טליא, בגיל עשר לערך, אבא מארי ז״ל היה לוקח אותי עמו בלילות שני וחמישי של ימות החורף עוד בטרם עלה השחר לשמוע שיעור בזוהר הקדוש מפי ר׳ דוד אלקאים. השיעור התקיים בבית הכנסת שנקרא על שמו. הוא הסביר את השיעור באופן ברור ונעים בשפה הערבית המרוקאית׳.

גם אביו, ר׳ מרדכי זעפרני, מספר שבבל שני וחמישי בלילות החורף היו באים בני החברה לבית הכנסת, שם היה ר׳ דוד מוסר את השיעור. השיעור היה בין השעות אחת אחר חצות ועד לאור הבוקר. בלילות שבת היו קמים בשעות אלו לשירת הבקשות. לפני פטירתו בעת גסיסתו ביקרו ר׳ מרדכי. ר׳ דוד פקח את עיניו ואמר לו ׳היה תמיד זהיר בלימוד הזוהר, ואפילו תלמד אותו יחיד׳, ואכן כך היה ור׳ מרדכי מונה לראש חברת הזוהר הקדוש (פיוט לט).

עדות נוספת לכך היא מצבת קבורתו, עליה נחקק ׳מעיין מתגבר בזוהר הקדוש כתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו׳. ר׳ דוד חיבר פיוט על סיום הזוהר הקדוש. ספר שירי דודים על גלגוליו: ר׳ דוד חיבר ספר פיוטים בשם ׳שירי דודים/ שתכנן להדפיס עוד בימי חייו. בתחילת ספר ׳שיר ידידות׳ (מראכש תרפ״א) חתמו העורכים ר״ד אלקאים שייך דוד יפלח ור׳ חיים אפרייאט הסכם. בהסכם נאמר, שהרווחים ממכירת הספר, לאחר ניכוי הוצאות הדפוס, יתחלקו בין שלושתם בשווה, והכסף יחולק על ידם לצדקה, מלבד רד״א שישאיר את חלקו להוצאת ספרו ׳שירי דודים׳. כך משתמע גם ממקור פיוטי, שכבר היה במחשבתו להדפיס ספר זה בכתובת שבראש הפיוט ׳אשיר שירה׳ (קלט):

׳פיוט זה חברתי לידידי החתן הנעים הר׳ מסעוד אבן חיים ביום חתונתו, ובשמחת לבי שרתי עליו בעלותו לספר תורה, והוא אח לידי״ן ואו״ע הגבר המרומם הנעלה זרע קדש אשר הזיל זהב מכיסו לעזריני בהדפסת הספר הזה, שכרו כפול מן השמים כה״ר מנחם אבן חיים יצ״ו אבי״ר, ושני לו בעזרה הגבר המרומם הנעלה לשם ולתהלה בה״ר מאיר טאפיררו יצ״ו אבי״ר.

עקב בעיות מימון לא זכה רבי דוד להדפיס ספר זה בחייו. רק בשנת תשמ״ג הודפס ספר זה בירושלים במהדורה פקסימלית מכתב יד בהעתקת ר׳ מרדכי זעפרני. ר׳ מרדכי סיפר, שאת שיריו היה כותב ר׳ דוד בשעות הלילה לאחר חצות, מכיון שבשעות אלו דעתו של אדם צלולה.

על כתיבתו של הספר מספר ר׳ מרדכי, שלאחר שר׳ דוד היה כותב את שיריו, היה מוסר לו אותם להעתקה, והיה אומר לו ׳שים לב על השירים שלי ושמור אותם׳. האוטוגרף של הספר נמסר לאחר פטירתו לחיים משה, בנו של ר׳ דוד, שהעתיק את מקום מגוריו לאגאדיר. לאחר רעידת האדמה שאירעה באגאדיר בשנת 1960 נחשב הספר לאבוד. למעשה, האוטוגרף לא אבד, ונשמר בידי צאצאיו של ר׳ דוד. הספר נסרק על ידי ר׳ משה כהן מירושלים והסריקה נגישה במכון לתצלומי כתבי יד. באוטוגרף נמצאים שירים, שלא הועתקו על ידי ר׳ מרדכי זעפרני, והם מופיעים כנספח במהדורת תשפ״ה.

שירי דודים-מאיר נזרי

עמוד 20