אלי פילו
רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה
אין בית בישראל שלא מכיר את הפיוט הנשגב והמרטיט אותו חיבר הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל – ראב״ד מקנס שבמרוקו, וממקימי עולם התורה הספרדי בארץ ישראל.
תורה לשמה
מטבע הדברים, העיסוק הרב בצרכי הכלל נטל מרבינו שעות רבות והתפרס על פני כל סדר יומו. בכל זאת, לא וויתר רבינו על מסכת התעלותו האישית. גם כאשר היה עסוק במשך מרבית יומו בצרכי הכלל, הקפיד להקדיש זמן מיוחד מדי יום ביומו בכדי להמשיך לעלות ולהתעלות, לעבוד את בוראו באהבה וביראה על פי מושגיו המרוממים.
דוגמה לכך היא המעשה הבא, אותו סיפר רבי משה אסייג, מתלמידיו הבולטים של רבינו:
ביום מן הימים הגיעו אל רבינו שני תלמידי חכמים מחשובי מקנס, וביקשו להיוועץ בו בדבר הלכה. את הדלת פתחה הרבנית שהבהירה להם כי הרב מסתגר בחדרו, ועל פי הוראתו אין להפריע לו במהלך השעה הקרובה.
המתינו אפוא תלמידי החכמים מחוץ לחדרו של רבינו. מקץ שעה בדיוק נפתחה הדלת ורבינו יצא מחדרו.
כאשר הבחין בממתינים לו, התנצל על העיכוב והסביר: "במשך היום כולו אני טרוד בענייני בית הדין והקהילה. אמנם זוכה אני ללמוד תוך כדי כך, אבל אחרי הכל הלא אני מקבל משכורת על כך. מתי אפוא אקדיש זמן ללימוד לשם שמים? לפיכך קבעתי לעצמי שעה בכל יום בה אסתגר בחדרי ואלמד אך ורק לשם שמים, ביני ובין קוני בלבד״.
חכמת נשים בנתה ביתה
תקופתו של רבינו כראב״ד מקנס התאפיינה במשקל שנתן לנשות הקהילה. משכבר הימים התחנכו הבנות לצד אימהותיהן כדרך ישראל סבא, וספגו יראת שמים ועיקרי הלכה מהדוגמה האישית שראו בבית.
עד זמנו של רבינו לא היה מקובל להתקין בבתי הכנסת במרוקו ׳עזרת נשים׳. הנהגה זו נבעה ממידת הצניעות המופלגת בה נהגו נשות מרוקו, שכמעט ולא יצאו מפתח ביתן מלבד לצרכים דחופים וממילא אף מבית הכנסת הדירו רגליהן. רבינו סבר כי הנהגה זו נאה הייתה לדורות קודמים, אך יוצרת קושי בדור הזה. לפי הבנתו, השייכות לבית הכנסת היא בעלת חשיבות החורגת מעבר לסדרי התפילה ומהווה את הבסיס לעולמן הרוחני של הנשים, שכן מלבד התפילות הייתה כאן הזדמנות להרעיף עליהן דברי תורה ויראת שמים בדרשות הרבות שנשא.
הואיל וכך, גמר רבינו אומר בליבו להקים ׳עזרת נשים׳. כאשר בנה בית הכנסת משל עצמו במלאח החדש הפקיד את אחותו הצדקת, מרת אסתר אלכרייף, להיות האחראית על חדר נוסף ומרווח שנבנה עבור הנשים הפוקדות את בית הכנסת.
הייתה זו ׳עזרת הנשים׳ הראשונה במקנס ואולי אף במרוקו כולה. התקבצו בה נשים במספרים הולכים וגדלים שהגיעו לבית הכנסת, בכדי לשאוב מלא חופניים של יראת שמים מהתפילות עצמן ומדרשותיו של רבינו. בדרשותיו, היה רבינו פונה אל הנשים ישירות ומעורר אותן על חלקה ואחריותה של האשה היהודיה בשמירה על קדושת וטהרת הבית היהודי, ועל חובת חינוך הילדים המוטלת על האימהות.
טהרת המשפחה
באופן מיוחד התמסר רבינו להקמת מקוואות טהרה. כל אימת שהגיעה לאזניו שמועה על מקום בו עדיין לא הוקם מקווה טהרה, לא נח ולא שקט עד שהביא את המצב לידי פתרון מניח את הדעת. במקרים רבים גייס בכוחות עצמו את מלא הסכום שנדרש לכך. רבינו הקפיד על כך שלצד הידורם ההלכתי של המקוואות, גם יהיו נאים ומתוקנים במישור הגשמי.
כה גדולה הייתה שמחתו של רבינו על כל מקווה טהרה חדש שנחנך, עד שהורה כי מאורע כזה מצדיק עריכת סעודת מצווה. כאשר נודע לו כי בשכונת ׳שוק אל ארבע׳ הושלמה בנייתו של מקווה מפואר שהוקם בסיועו, הורה לערוך סעודה גדולה ומפוארת בדומה לזו הנערכת בעת הכנסת ספר תורה או סיום מסכת. זו הייתה אחת השיטות הפיקחיות בהן נקט, על מנת לייקר את ערכה של מצוות טהרת המשפחה בעיני הציבור הרחב. בסעודה זו השתתף רבינו בעצמו, ואף נשא בה דרשה ארוכה בה הפליג בחשיבות טהרתו של הבית היהודי.
על החשיבות הרבה אשר ייחס רבינו לכל פעולה בנוגע לקידום השמירה על טהרת המשפחה, יכולים אנו ללמוד מתוך החלטה שקיבל לגבי בעיה שהונחה לפתחו. היה זה בתקופה בה התגורר בארץ ישראל, כאשר הוזמן לשאת דברים בכינוס בשכונת עמישב בפתח תקוה למען חיזוק טהרת המשפחה. רבינו הביע את הסכמתו להשתתף באירוע, אולם כאשר התקרב התאריך המיועד, התברר לו כי באותו יום נועד להתקיים אירוע נוסף – אירוסי נכדתו היקרה, בת לבתו. מה עושים?
רבינו הודיע לנכדתו, כי לצערו לא יוכל להשתתף בשמחתה מחמת חשיבות חיזוק חומות הטהרה. החלטה זו הייתה קשה לחלק מבני המשפחה. ״אפשר לשלוח רב אחר״, אמרו, ״אולם לשמחה המשפחתית אין לנו סבא אחר!״
אך רבנו עמד על שלו. ״מצווה בו יותר מבשלוחו״, השיב להם. ״לשמחה נוכל להגיע גם מאוחר יותר״.
אל השמחה המשפחתית הגיע רבינו בסופו של דבר בשעת לילה מאוחרת, לאחר שכל האורחים כבר עזבו. אולם נהרה עילאית שפוכה הייתה על פניו. ״זיכוי הרבים הוא הדבר המשמח ביותר!״ אמר. ״זאת הסגולה הטובה ביותר לקיומו של קשר האירוסין שנקשר הערב!״
רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 125
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Les élèves du beth hamidrach ont été très marqués par la personnalité et le niveau de Rabbi ‘Hayim Messas. Il faisait régulièrement la prière de l’après-midi au beth hamidrach avec les élèves et sa prière était en soi toute une leçon. Il livrait aussi aux élèves, chaque jour, des paroles de moussar qui, venant d’un cœur pur, leur allaient droit au coeur. Rabbi Baroukh buvait avidement chacune de ses paroles et il adopta des usages de piété qui lui étaient particuliers ainsi que sa façon intègre d'accomplir les mitsvoth. Plus tard, suivant l’exemple de son maître, il allait faire preuve d’un sens de responsabilité exceptionnel envers chacun de ses frères.
Dans sa préface à l’ouvrage de Rabbi ’Hayim Messas, édité après sa mort par son fils Rabbi Yossef, Rabbi Baroukh évoque les paroles de moussar entendues de son grand maître comme étant si puissantes que « lui et ses camarades en avaient les larmes aux yeux et que toutes les vanités de ce monde perdaient de leur attrait ».
Une des coutumes particulières que Rabbi Baroukh apprit de son grand maître était celle de se lever au milieu de la nuit pour dire le tikoun ‘hatsoth. Chaque nuit, depuis sa jeunesse et jusqu’à la fin de ses jours en Erets Israël, Rabbi Baroukh se levait et disait, assis par terre, le tikoun ‘hatsoth avec une grande ferveur. C’était un spectacle saisissant que de le voir pleurer l’exil de la Chekhina et l’exil d’Israël, face au Maître du monde. Celui qui avait la chance de se trouver à proximité, dans ces moments-là, était imprégné de sainteté et purifié, avec un regain de forces pour servir HaChem.
Notons aussi qu’il reçut, plus tard dans sa vie, une initiation à la kabbala, mais qu’il n’en faisait pas état et n’aimait pas en parler. Nous savons cependant qu’il a étudié Torath haSod auprès du Grand Rabbin, le kabbaliste Rabbi Yossef Elkouby, mais cette étude se déroulait non pas dans un lieu public, mais très discrètement dans un grenier.
Bien entendu, là aussi, ses proches savaient qu’il avait mis le meilleur de lui même pour boire à la source de ce grand maître et qu’il s’était surpassé en la matière. Le Zohar et les écrits du Arizal lui étaient devenus familiers, mais jusqu’à la fin de ses jours, il n’en fit pas état en public.
C’est ainsi que Rabbi Baroukb passa les vingt premières années de sa vie dans la « Tente de la Tora », entièrement plongé dans l’étude et à l’écoute de maîtres remarquables. Ce fut pour l'ensemble du Maroc des années mouvementées alors que se préparaient de grands remous, des changements dramatiques dans lesquels Rabbi Baroukh sera un acteur engagé.
Mais à ce stade, tous ces bouleversements passaient au-dessus de la tête de Rabbi Baroukh, protégé qu’il était, dans son « Arche de Noé », derrière les murs du mellah, car il s'adonnait à la construction de son monde spirituel.
Plus tard, il apparaîtra clairement que ce sont ces années où il a pu « séjourner dans la Maison de D. » sans la moindre perturbation, qui l’ont pourvu des forces d’âme nécessaires pour être un rocher inébranlable face à toutes les vagues avec lesquelles il devait se confronter tout le reste de sa vie.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Page 58
מספרד לצפון אפריקה -השירה העברית במעבר-אפרים חזן- עומר השכחה' והפיוטים שבו-סיכום המאמר
עומר השכחה' והפיוטים שבו
בין ידידי ר"א בן זמרה , הזוכים לשירי שבח ממנו, נמצא את ר"א גאבישון , מחבר
'עומר השכחה' , חיבור שבעיקרו הוא פירוש לספר משלי , ועם זאת כולל ידיעות
היסטוריות לא מעטות, בעיקר עניינים בשירה ובפיוט. הדפים האחרונים הם קובץ של שירים שונים משל המחבר וצאצאיו ומשל בני דורם , וביניהם, כאמור, משירי ר"א בן זמרה , וכן משירי ר"מ דנאן , מנדיל אבי זמרה ואחרים. סיפור חייו של המחבר, ר"א גאבישון , אופייני למשוררים מן המגורשים שראינו . הוא היה משורר, משכיל ורופא , שהביא עימו לצפון אפריקה את תרבות יהודי ספרד ואת חריצותם ושאפתנותם , ועד מהרה נעשה רופא החצר של מלך אלג 'יר וקנה לו מעמד נכבד בקרב בני עמו . קובץ השירים הנספח ל'עומר השכתה' בנוי במתכונת אופיינית של קובצי השירה שראינו : שירי שבח ושירי קינה , שירי קודש והודאה לקב"ה , שירי מוסר ומשלים, מכתמים – בחלק גדול מהם מתורגמים מן הערבית ומובאים מקור בצד תרגום –חידות המוחלפות בין ידידים , בעיקר על שמותיהם, שירים וירטואוזיים כתובים בטכניקה צורנית מסובכת, כגון שירים שיש בהם רק יתדות, או שירים שכולם מילים בנות הברה אחת, ואף שיר בצורת משולש. בולטים השירים שנכתבו בשבח המקרא ובשבח התלמוד, בהם שירים המפרטים את שמות הפרקים של מסכתות הש"ס ,וכדוגמה לכך מובא שירו של ר"מ דנאן .
מעניינים במיוחד הם דברי ההקדמה והקישור בקובץ , המבטאים את השקפהם של בני שלושה דורות. בדברים אלה מבוטא רצון עז לשמר ולהצדיק את תרבות שירת החול של יהודי ספרד . כן מובא שם קטע אפולוגטי ארוך על ההזדקקות לערבית ולתרבותה , המציין את הקירבה הרבה שבין העברית לערבית, שהרי בעזרת הערבית מתפרשים פסוקי מקרא ולשונות מן המקרא שיש קושי בהבנתם , ואף פרשני המקרא ורש"י עימהם נזקקו לה בפירושיהם . גם גדולי החכמים וההוגים היהודים בספרד כתבו דברי עיון ומחקר בערבית, אומר המחבר , ועל כן אין רע בכך שהוא עצמו נזקק לדברי משל וחוכמה בערבית כדי לעבדם למכתמים עבריים . התנצלות אחרת היא על כתיבת שירי חשק אלגוריים . אברהם גאבישון , נכדו של בעל 'עומר השכחה' , מבקש לכתוב שיר חשק אלגורי באהבת התורה , אך חושש שמא יחשדו בו שאין כוונותיו טהורות, ועל כן מגייס לעזרתו את רבי סעדיה בן דנאן ואת שירתו , הכתובה במתכונת שירת החשק . השירה והמשוררים זוכים להערכה רבה על הכישרון הנדרש לכך,והשירה אף נחשבת למעין נבואה.
רושם הגירוש על השירה
מסגרות השירה בקבצים שסקרנו בפרק זה מלמדות על רצונם של יוצאי ספרד לשמור על קשר בינם לבין עצמם , ומכאן חילופי השירים ביניהם .שירי ידידות וחידות על שמות ודברי הערכה וחיבה, וכן הרצון לשמור על היסוד של התרבות העברית שבידיהם – כל אלה ניכרים בתרגומי המכתמים ודברי המשל , ובעיקר בהבאת המקור בצד התרגום . הדברים בזכות הערבית, הנאמרים ב 'עומר השכחה' , מלמדים על ההערכה הרבה ללשון זו ולתרבותה. יחד עם זה הם הרגישו צורך בהצטדקות ובהתנצלות. מכל מקום , ספרו של רבי סעדיה אבן דנאן 'מלאכת
השיר' על עיוניו ומכתמיו , והתרגומים מן השירה הערבית בקבצים שצוינו מלמדים על יסוד איתן של תרבות ערבית. שהביאו המגורשים עימם כחלק מהשכלתם והנחילו אותו לבאים אחריהם.
הנטיה אל האלגוריה והאלגוריזאציה של יצירות קדומות והאפולוגטיקה שהזכרנו מלמדות כי משבר הגירוש יצר אי אימון וחוסר ביטחון כלפי התרבות החילונית ושירת החול . השירה הזו מגוייסת מעתה אל הדידאקטיקה, אל לימוד התורה ואל כיוון הקודש, לכל היותר יש בה גם ממד נייטראלי הבא לידי ביטוי בשירי ידידות ודברי רעות, כגון חידות ומכתמי מוסר. החיבה אל שירת החול ויצר היצירה בתחום זה מוצאים דרכים אל האלגוריה , בעיקר שירי חשק באהבת התורה . אך גם שירת היין ושירת הטבע המלווה אותם מוצאות דרכן אל שירת הקודש במתכונת אלגורית
בנושא הגלות והגאולה . כך בנויים שירים לא מעטים משירי מנדיל . והם מבשרים את המגמה של 'קידוש' המוטיבים והציורים של שירת החול , זו תופעה שתעלה בעוצמה גם בשירת ר' ישראל נג 'ארה במזרח. תופעה נוספת העולה מתחושת המשבר שלאחר הגירוש היא ריבוי הכתיבה של קינות – לאומיות ואישיות – משל מצאו בכתיבה זו מקום לפרוק את צערם וכאבם . על רקע ריבוי הקינות הלאומיות הכלליות בולט מיעוטן של הקינות העוסקות באופן ישיר בגירוש ספרד . 8 הכתיבה המרובה של קינות ניכרת מריבוי קובצי הקינות שהגיעו לידינו ומן המאמץ שהשקיעו בכתיבתן . קובץ הקינות בכתב-יד בספריית בית מדרש לרבנים בפארים יכול להיחשב קובץ קינות מייצג . הוא כולל מאות קינות שכתבו חכמי אלג 'יר במאות הט"ז והי "ז . רובו קינות לאומיות ומיעוטו קינות אישיות על פטירתם של חכמים מבני המקום . בין הקינות הלאומיות קינות ארוכות ביותר ומורכבות בתבניתן , ואחת ההבניות אף הפכה לדגם שעבר מדור לדור. על -פי דגם זה כתובה הקינה של ר "פ שוואט, 'מי לא יירא גערת אריה' וקדמו-לה קינות, 2כתבו-ר' מנדיל אבי זמרה , רבי נתנאל קרקש ועוד. המסורת של הרחבת היצירה בסוג זה דווקא עוברת לדורות הבאים , ולא מעטים הם קובצי הקינה בני המאה הי "ח והי "ט . נדמה שמסורת ארוכה זו תרמה לא מעט לרמתו הספרותית של סוג הקינה בכתיבתם של בני צפון אפריקה .
על תשתית זו של שירה ופיוט שהונחה בידי הדור הראשון לגירוש בנו בני הדורות הבאים את בניינה של השירה בצפון אפריקה. מסורת זו ניכרת היטב בקובץ השירים שב 'עומר השכחה' , בקרב בני הדור השני בשירת אברהם בן יעקב גאבישון , שהוא נכד מחבר הקובץ וממשיך את מסורת זקנו ביצירתו הפורייה. מחזור אלג'יר קלט יצירות שונות של בני המקום , כגון : ר ' אברהם בן טוואה, ר' סעדיה זראפה,ן' צאצאי הרשב"ץ ועוד, בעיקר ניכרת יצירתם בקומפוזיציות הפייטניות שהעמידו חכמי אלג 'יר לזכר ההצלה שהיתה להם מפני קארלוס מלך ספרד בשנת בק "ר ( 1542 ) . לשבת שלפני הפורים השני (מעין שבת זכור) כתבו מערכת פיוטים סביב תפילת נשמת ופיוטי מי כמוך – כולם בעניין הנס וההצלה, שנכתבו בידי פייטנים שונים . שיאה של מסורת השירה בתקופה זו הוא ביצירתו של המשורר המחונן יצחק מנדיל אבי זמרה , פייטנו הגדול של המרכז הצפון אפריקאי
סיכום
בתקופת הגזרות ועקב הגירוש מספרד נוצר מתח עז בין מגמת השעשועים והמאנייריזם שעלו בשירת ספרד המאוחרת ובין מגמה של חשבון נפש ותשובה שעלו כתוצאה מן הגירוש. המגמה הראשונה ביקשה לשמר את התרבות היהודית שהתפתחה בספרד, להזדהות עם המשוררים שהיו מיוצריה ועם ההוויי ואורח החיים בקהילות ספרד במאות הי "ד והטו" ו . המגמה השנייה נובעת מתחושת המועקה הכבדה עקב הגירוש.
הפירוד נחשב לאויב הגדול ביותר בתרבות היהודית הספרדית במשך הדורות, והנה בא 'פירוד' זה ממקור גידולם וחיותם, מספרד , והרס את תחושת העליונות הספרדית על קהילות ישראל האחרות. דבר זה לא היה יכול לעבור ללא חשבון נפש, ובכל זאת מעטים השירים העוסקים ישירות בגירוש, וכבר תהו חכמים על כך . הווה אומר, כי את חשבון נפשם עשו גולי ספרד וצאצאיהם בדרכי עקיפין , ואלה ניכרות בשירה וביחס אליה : ביחס לתלמוד ובפיתוח השירה הדידאקטית, בהתנצלות על שירי החשק ובאלגוריזאציה שלהם . בפיתוח של שירי קינה לאומיים ואישיים וכן בחיפוש קרבת המגורשים ובחילופי איגרות ושירים ביניהם . ואולי אף בהעמדת חבורות נוגנים, כותבי שירה ודורשיה.
מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן- עומר השכחה' והפיוטים שבו-סיכום המאמר
זרים-גבריאל בן שמחון
זרים-גבריאל בן שמחון
זהו סיפור נוגע ללב על אהבה גדולה, העולה על גדותיה וחוצה גבולות, ועל חוויות של מהגרים עם חלומות תמימים במציאות סבוכה. הוא מתרחש בסמטאות העיר התחתית בחיפה ובשדרות הרומנטיות של עיר האורות, ומככבים בו צעיר ישראלי הלום קרב ממלחמת ששת הימים ושחקנית קולנוע פריזאית. בתווך ניבטת כל העת דמותה של אהובה אחרת, זו שלחמה עם הגיבור והוכרזה כנעדרת, אבל בפריז הוא מקבל ממנה שיחות טלפון מסתוריות. פסיכולוג קובע שהשיחות הן פרי דמיונו, תוצאת לוואי של כתיבתו עליה ואליה, ושהיא תפסיק לצלצל ברגע שהוא יפסיק לכתוב. אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא שב מצרפת אל סיני של הקרבות. גם שם יחפש את אהובתו הנעדרת; האם ימצא אותה?
גבריאל בן־שסחזן כותב ריאליזם פנטסטי שובה־לב, הנשען על חומרי חייו ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. קדושים, צדיקים ורבנים, סודות משפחתיים, עיירות שחרבו, יהודים אוהבי ציון שחלמו חלומות ולא חדלו לחלום, אמונה גדולה ששוכנת בלב ואינה דועכת, אוהבים מלאי תשוקה וזרים שלעולם לא יפרצו את חומות זרותם, מושאי אהבה בלתי מושגים, פיוט וקולנוע – כל אלה בלולים יחדיו ומרכיבים את סיפוריו הצבעוניים ומלאי החן שקהל גדול של קוראים התאהב בהם ובדמויות המשורטטות בהם מאז הספרים "נערה בחולצה כחולה" (2013) ו״המרוקא׳ האחרון" (6ו20), שהיו לרבי־מכר. זהו החלק השלישי בסיפורו של יונתן מרציאנו, אך גם מ׳ שטרם הכיר אותו יוכל להצטרף למסת ח״ו.
גבריאלבן־שמחון, יליד מרוקו, הוא סופר, מחזאי ופרופסור אמריטוס לקולנות באוניברסיטת תל אביב. מחזהו הראשון, "מלך מרוקאי", הוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1980 בהצלחה רבה.
מהמגרב למערב – יצחק דהן
מהמגרב למערב – יצחק דהן
גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.
סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.
המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.
ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן-כֶּתֶר מַלְכוּת-שלמה אבן גבירול.
כתר מלכות
״כתר מלכות״ ערוך בצורה חפשית. צירוף פסוקיו המחורזים וחסרי־המשקל מזכירנו במידת מה את סגנון ״המקאמות״ המאוחרות לו. כמה צורות של שירת־ הקודש העברית מתמזגות בו, ונראה שהוא קרוב במיוחד לסוג ״הבקשות״ הגדולות, בהן החל רב סעדיה גאון, וגם ל״רהיטים״ שהיו רגילים בתפילת יום הכיפורים לפי מנהג ספרד. אמנם, אין לומר בוודאות, כי גבירול חיבר את המפורסמת שביצירותיו בכוונה תחלה לשם תפילה. אף־על־פי־כן אפשר מאד שלכך נתכוון. ״כתר מלכות״ מכיל וידוי שלם, כמקובל בתפילות לימים הנוראים, ובסיומו התאמות מרובות לטסה תפילת נשמת ולקדיש, ומסתבר שאינן מקריות. ״כתר מלכות״ מעורר במלוא חומרתה את הבעיה האסתיטית, שהטרידה אף את מבקרי ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה» האפשר ליצור מזיגה מושלמת בין חומר מדעי — שהוא לפי מהותו פרי מחקר והפשטה — והבעת הרגש והדמיון. בחלק השלישי של יצירתו מרחיב דאנטה את דיבורו על הבקעים המוזרים שעל פני הירח ואין הבדל מהותי בינו לבין גבירול, הדן בחלק השני של ״כתר מלכות״ בפרוטרוט על ליקויי החמה והירח וכיוצא בהם. בחלק זד, מובאים לא מעט מספרים, הבאים להסביר את מידות גלגלי השמים ואת מהירות סיבוביהם. קוראים אסטניסים, הדורשים כי שירה צרופה לא תכיל כל חומר לימודי, עלולים אולי להיפגע מריבוי נתונים אלו, השאולים מחכמת התכונה, ואולי לא ישלימו גם עם העניינים הפילוסופיים שבחלק הראשון של ״כתר מלכות״. אולם כל המוכן להתעמק ביצירה זו יכיר כי הבאת המספרים אינה כאן מטרה בפני עצמה. וודאי אין המשורר שואף להעשיר את ידיעותינו וללמדנו פרק בתורת התכונה, אלא רק להבליט את אפסות עולם הבריאה לעומת יוצרו. המידות הולכות וגדלות 1 כל גלגל עולה על קודמו בהרבה ונראה לנו שכבר הגענו לגבול האפשרי בשמענו על הממדים הענקיים של הגלגל השמיני» סיבובו דורש 36.000 שנים, ומכאן למדים אנו, שהוא לא הפסיק להשלים אפילו שביעית של סיבוב אחד מזמן בריאת העולם! ולפני שיכולנו להתרגל למחשבה זו פותח המשורר לפנינו פרספקטיבה חדשה: אותו גלגל שמיני הרי מוקף הוא בגלגל התשיעי, הגדול ממנו לאין ערוך, עד כי ״כל ברואי עולם בתוכו כגרגיר חרדל בים הגדול לתוקף גדלו וערכו״. ואף מחזה אדיר זה נעלם בפני הבא! ״והוא (הגלגל התשיעי) וגדולתו — כאין וכאפס לגדולת בוראו ומלבו!״.
גם המבנה ההגיוני והמוצק של היצירה כולה כוונתו הראשית להבליט את האינסופיות למול הסופי, דבר והיפוכו. פעמיים עובר המשורר בדמיונו את המרחק העצום המפריד בין השלב התחתון בעולם הבריאה וקצה השלב העליון, הוא הגבול שאליו מסוגל להגיע השכל האנושי. בפעם הראשונה עולה הוא בהדרגה מן האדמה ומארבעת יסודותיה דרך תשעת הגלגלים הנעים עד לגלגל העשירי הנח, מכון השלווה העילאית והתחנה האחרונה שלפני המרכבה של הקב״ה. הוא סוקר את מחנות המלאכים המקדישים את הבורא, רואה את מקומות העונש והשכר ואת מכון הנשמות שמתחת לכסא הכבוד. בפעם השנייה עובר הוא בקפיצה את המרחק שבין שני קצות עולם הבריאה: יחד עם הנשמה המנותקת ממקום מנוחתה בשמים מגיע הוא שוב לאדמה ומסתכל כאן בזיווגה לגוף האדם השפל והטמא. זוהי בשבילו נקודת־המוצא לתיאור חיי האדם, העוברים מראשיתם עד קצם בסימן צירוף משונה זה של חומר ורוח. ייתכן שלא בכל טור של ״כתר מלכות״ מגיע היסוד השכלי והלימודי לזיקוק מוחלט בכור המצרף של השירה. אולם האדריכלות המופלאה שבמבנה היצירה, אחידות המחשבה המתבטאת בה, סגנונה הנשגב — כל אלה מרתקים את הקורא ומעלים את רוחו לעולמות שמעבר לטבע. ומה רבה התפעלותו בהכירו, איך מקבלים גם עניינים מופשטים חיוניות ומוחשיות. פרשת תוארי האלהים, הממלאה את רובו של החלק הראשון, מראה לנו את נפתוליו הנואשים של המשורר, השואף למצוא הגדרה לכוח המסתורי שמאחורי עולם הבריאה. מובן שאין הדבר עולה בידו, ודווקא כשלון זה מעורר בקרבנו תחושת האלהות. ואולם במקום אחר מצליח הוא לתאר במלים תהליך שלעולם לא היינו יכולים להמחיש בעזרת ההגיון הקר — הריהי בריאת העולם יש מאין בדרך ההאצלה!
וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע,
וְאֶל הַיֵּשׁ-וְנִתְקַע,
וְאֶל הָעוֹלָם-וְנִרְקָע!
כֶּתֶר מַלְכוּת
בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גָּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת.
סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ לֹא בַאֲרִיכוּת.
שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.
א. נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד.
לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד.
לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד.
לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד.
לְךָ הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר בְּסוֹדָהּ נִלְאוּ רַעְיונֵינוּ לַעֲמֹד, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.
לְךָ חֶבְיוֹן הָעֹז הַסּוֹד וְהַיְּסוֹד.
לְךָ הַשֵּׁם הַנֶּעְלָם מִמְּתֵי חָכְמָה, וְהַכֹּחַ הַסּוֹבֵל הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְהַיְכֹלֶת לְהוֹצִיא לָאוֹר כָּל תַּעֲלוּמָה.
לְךָ הַחֶסֶד אֲשֶׁר גָּבַר עַל בְּרוּאֶיךָ, וְהַטּוֹב הַצָּפוּן לִירֵאֶיךָ. לְךָ הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא יְכִילֵם שֵׂכֶל וְרַעְיוֹן,וְהַחַיִּים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם כִּלָּיוֹן, וְהַכִּסֵּא הַנַּעֲלֶה עַל כָּל עֶלְיוֹן, וְהַנָּוֶה הַנִּסְתָּר בְּרוּם חֶבְיוֹן.
לְךָ הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר מִצֵּל מְאוֹרוֹ נִהְיָה כָּל הוֹיָה, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה.
לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל, הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.
לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶׁר גָּנַזְתָּ לַצַּדִּיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ, וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.
סקירה על תוכן השיר
חלק ראשון: האלהים (א—ט! פתיחה (א) / אחדות האלהים (ב) / מציאותו (ג) / קדמותו (ד) / גדולתו (ה) / גבורתו (0 / אלהים הוא אור (ז) / אלהותו! אין להפריד בין תאריו (ח) / חכמתו; הרצון הנאצל מחכמת האלהים יוצר יש מאין (0).
חלק שני: הבריאה (י—לב) כדור האדמה וארבעת היסודות (י). / הגלגלים המקיפים את הארץ: 1) הירח (יא—יב) / 2) כוכב־מרקוריוס (יג) / 3) נוגה־וינוס (יד) / 4) החמה (טו—יז) / 5) מאדים־מרס (יח) / 6) צדק-יופיטר (יט) / 7) שבתי־ סאטורנוס (כ) / 8) גלגל המזלות (כא—כב) / 9) הגלגל המניע או ״היומי״ (כג) / 10) גלגל השכל (כד) / המלאכים (כה) / כסא הכבוד (כו) / נוה נשמות הצדיקים (כז) / מקום העונש (כח) / הנשמה (כט—ל) / הגוף (לא-לב).
חלק שלישי: תפלה (לג—מ)
אפסות האדם ושחיתותו (לג) / וידוי (לד) / האלהים גומל טובה לאדם (לה) / היצר הרע (לו) / חיי אנוש על אדמות (לז) / בקשת רחמים וסיום (לח—מ).
שיר פתיחה. המשקל: ט״ז תנועות בכל בית.
- 1. יסכון (איוב לד, ט) — ימצא תועלת. 3. כתר מלכות (אסתר א, יא) — השם רומז אולי לפעולת המלאכים ״הקושרים כתרים להקב״ה (פרקי דרבי אליעזר ד, ועוד), דהיינו משבחים אותו. יתכן כמו כן שהמלה ״מלכות״ מראה, כי יצירה זו נועדה מלכתחלה לימים הנוראים; שהרי ענין מלכותו של האלהים הוא מן הנושאים המרכזיים בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים.
א. 2—5. בעיקר צירוף פסוקים מקראיים, המתאימים בתכנם לרעיונות של היצירה.
המשורר הולך בעקבותיהם של הפייטנים הראשונים, שנהגו להקדים לכמה מיצירותיהם (סליחות, ״רהיטים״ בקרובות וכו׳) קבוצות של פסוקים. נפלאים — תה׳ קלט, יד; לך — דהי״א כט, יא—יב; המה — תה׳ קב, כז. המלים ״לך…. יעידו כי״ הן תוספת המשורר, והשווה לעיל שיר 104, שו׳ 6.4. לך הגבורה — עיין להלן פיסקה ו. כאן עצם ההתחלה׳ אם כי המשפטים 6—7 קשורים בחרוזיהם לפסוקים המקראיים. 7. חביון העוז (חב׳ ג, ד) — כנראה כינוי של הרצון (״החפץ״), הנאצל מן האלהים; עיין להלן 78; הסוד והיסוד — כנראה: הצורה והחומר, אשר משניהם מורכבת כל הבריאה. 8. השם הנעלם — השם המפורש שאינו ידוע אפילו למלומדים. 8—9. על בלימה (איוב כו, ז) — על הכוח האלהי, עיין להלן 84—86 ובשיר 97א, שו׳ 6. 9. תעלומה (איוב כח, יא) — כפשוטו: לגלות כל נסתר, ואולי הכוונה לכוחות הצמיחה, הלידה והגידול הטמונים בצמחים ובבעלי חיים, כוחות המופעלים על־ידי הבורא. 10. ברואיך — בעולם הזה; הצפון — בעולם הבא. 12. והכסא — המרכבה. עיין להלן פיסקה כ״ו. 13. הנסתר — גם מלאכי השרת אינם רואים אותו. 14. המציאות — לשון זכר; מצל מאורו — ציור להתהוות העולם דרך האצלה: נאצל רק הצל ממאור מציאותו של הקב״ה ועל כן האור עצמו אינו נגרע. השקפת כמה פילוסופים מבני האסכולה הניאו־אפלטונית; גם גבירול מדבר על ״צל״ בקשר לעניין הרצון: ״התנועה הבאה מהרצון ו מ צ ל ו והקרנתו״ (״מקור חיים״ ה, לו); אשר — איכה ד, כ: אנחנו חיים בעולם זה שנאצל מצל מאורו. 18. הגמול — זיו השכינה או האור הגנוז לצדיקים בעולם הבא. עיין להלן 53־54, 263־264; ותרא (שמ׳ ב, ב) — כאן גוף שני וזכר: ראית, אלהים, וכו׳.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן-כֶּתֶר מַלְכוּת-שלמה אבן גבירול.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן-נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר.
ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן
נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר
כתובת המצבה כשיר הלל, בלשון ציורית ועשירת דימויים, לאדם בעל אישיות מיוחדת, איש חסד רב פעלים איש משפחה אהוב ואוהב. אקרוסטיכון (במאונך ובמאוזן): אהרן תכהן.
חריזה אב // אב
אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ כְּיָם סוֹעֵר
בִּנְשׂוֹא גַּלָּיו נִפְרַד נִשְׁבַּר
הָיָה כְּרֹאשׁ לֶהָבָה בּוֹעֵר
וּבְמַעֲבָדָיו כְּנֵס מִדְבָּר
- רָם וְנִשָּׂא גַּם יִשְׁתַּעֵר
פִּרְיוֹ פָּרַח חַסְדּוֹ גָּבַר
נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר
וּבְקִרְבּוֹ עָבַר הִתְעַבָּר
הָיָה כְּמוֹ הַזְּמַן נֹעֵר
- חָלַף עָבַר הַיּוֹם נִקְבַּר
זֹאת הַמַּצֵּבָה לִמְנוּחַת
אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים
יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע
גּוֹמֵל חֲסָדִים לְעַמּוֹ וְעִם חֲבֵרָיו
- 15. אָב יָקָר לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ
אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳ נִכְתַּר בְּכֶתֶר כְּהוּנָּה
וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם
עוֹד לֹא בָּא בִּגְבוּרוֹת קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ
הַגֶּבֶר הַמְּרוֹמָם וְנַעֲלָה
- 20. רוֹדֵף צְדָקָה וְחֶסֶד
כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן זצ״ל
יָמָיו חֻצָּצוּ כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ
יוֹם ג׳ בְּשַׁ[בַּת] שִׁשָּׁה לְחֹדֶשׁ אֲדָר א׳ שְׁ[נת] תרפ״ז
תנצב״ה.
ביאור
- 1. אנוש אנוש: האנוש – האדם, אנושה מכתו, מכת מוות הוא מוכה. 2-1. בים… נשבר: דימוי, האדם בתוך העולם כים סוער, הנושא את גליו עד החוף ושם הוא נפרד מהם, עד להתנפצותם והשתכרותם אל החוף. 3. היה… בוער: דימוי נוסף המכוון למנוח עצמו, שהיה כמו לפיד בוער ההולך לפני המחנה. 4. ובמעבדיו בנס מדבר: ובמעשיו ובפעולותיו, פעל במרץ ובהתלהבות וללא ליאות, כעמוד האש שהלך לפני ישראל במדבר. 5. רם… ישתער: המנוח היה בעל מעמד גבוה ומכובד, והיה זריז ומהיר כרוח סערה לפעול פעולות. 6. פריו פרח: פעולותיו עשו פרי. חסדו גבר: המנוח היה בעל שם ומפורסם במידת החסד הרבה שלו. 7. נצב… ער: ניצב על משמרתו תמיד ללא ליאות, ולבו ער לכל המתרחש בקהילתו. 8. ובקרבו עבר התעבר: דימוי לאישה בהריון, וכוונתו שהמנוח נושא בקרבו את כל תלאות הקהילה. 9. היה… נוער: דימוי,לשון ערות, כמו ׳התעוררי׳. ראה בבלי ברכות ג/א׳"ה ׳דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה… משמרת ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישי. תינוק יונק משדי אמו…׳. הכה״ן: המנוח היה כמו הזמן מטלטל. נוער: לשון טלטול ונענוע. כמו ׳וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳ שמו׳ יד,כז. 16. וכתר… גביהם: כמשנה אבות שלושה כתרים הם כתר כהונה כתר תורה כתר מלכות ושם טוב עולה על גביהן. 18. עוד… בגבורות: טרם מלאו לו שמונים שנה. קראו… ומיודעו. על פי אבות. קראו להיות במחיצתו בגן עדנו, הקב״ה שהוא רבו וכו׳ – כינויים לקב״ה. 22. ימיו חצצו: לשון מחצית. הגיעו רק למחצית ה-120 שהוקצו לאדם על ידי הבורא. רומז לכך שהגיעו ימיו לגיל שישים. על סמך הכתוב באיוב כא,כא ׳כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חצצו׳. ראה אבן עזרא שם,שם ׳חצצו – כמו לא יחצו ימיהם׳. 22. בן חנו לדגליהם: ביטוי ציורי לימיו של המנוח שעם פטירתו כל ימיו באים אתו וחונים לדגליהם בסדר מופתי, ופטירתו של המנוח היא רק נסיעה ומעבר מהעולם הזה לעולם הבא. 23. תרפ״ז: 1927 למניינם.
׳"ה ׳דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן-נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר.
עמוד 55
משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
ג.תקנות ופנקסי בית-דין
25-המשפט העברי בקהילות מרוקו – א. תקנות פאס; ב. תקנות מועצת הרבנים במרוקו. תקנות שתיקנו חכמי פאס מהדור הראשון של מגורשי ספרד בשנת הרנ״ד עד שנת תק״י(1494־1750), והתקנות שתיקנו חכמי מרוקו בשנים תש״ז־תשט״ו(1947־1955).
26-פנקס בית־הדין לאיסור והיתר בקושטא – תקנות והנהגות ופסקים מהמאות הי״ח והי״ט. ההדרה ומבוא מאת ל, מקובצקי, 296 עמ׳.
27-פנקס הקהילה היהודית הפורטוגזית בתוניס – תקנות ותעודות מהמאות הי״ח – הכ׳י בעברית, בערבית, בצרפתית, באיטלקית ובפורטוגזית. עריכה, ההדרה מכת״י, תרגום ומבואות בעברית ובצרפתית מאת יצחק אברהמי, 380 עמ׳.
ד.דרוש הגות וקבלה
28-גינת ביתן – על ענייני הספירות להרה״ג רבי יצחק הכהן זצ״ל, מחכמי תארודאנת במאה הט״ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ חלמיש 148 עמ׳
29-אור החיים ־ פירוש על התורה בדרך הפרד״ס לגאון עוזנו ותפארתנו נר המערבי הרב הקדוש כמוהר״ר רבי חיים כן עטר זצוקלל״ה זיע׳׳א + ניקוד ומקורות, ב׳ כרכים א׳ – 533 עמ׳ ב׳ 571 עמי.
30-ליקוטי דוד – דברי הגות לנושאים שונים ועל מאמרים בדרך הפרדס, להרה״ג רבי דוד קפשיאן שליט׳׳א. 246 עמ׳.
31-ויאמר שאול – פירוש מקיף על התורה על־פי הקבלה להרה״ג המקובל האלקי רבי שאול נחמיאס זצ״ל. חי ופעל באזור וארזאזאת שבמרוקו במאה הי״ט. ההדרה מכת׳׳י + הארות ומבוא מקיף מאת מ׳ עמאר, שני כרכים 762 עמי.
32-דרש משה – דרשות ודברי הגות על התורה ולנושאים שונים, להרה״ג רבי משה מלכה זצ״ל, הרב הראשי וראב״ד פתח-תקוה, נפטר בשנת תשנ״ז(1997), 320 עמ,.
33-זרח יעקב – דרשות וחידושי דינים להרה״ג רבי יעקב מזרחי זצ״ל, מחכמי ארגנטינה, נפטר בשנת תש״ה (1945). ההדרה ומבוא מאת מ׳ עמאר, 318 עמ׳.
34-סידור לימודי ה׳ – כולל תפילות כל השנה, תיקונים והנהגות עם הפירושים ׳היכל הקודש׳ להרה״ג רבי משה אלבאז מחכמי תארודאנת במאה הט׳׳ז, ו׳לימודי ה״ להרה׳׳ג רבי יעיש קריספין זצ״ל מאזור תיזנית, נפטר בשנת תרצ׳׳ט(1939); אחד באחד – ביאור על י׳׳ג מידות. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר. בהוצאת מכון עמינדב ואורות יהדות המגרב, 768 עמ׳י(אפשרות לפורמט קטן).
35-מנחה חדשה – להרה״ג המקובל האלקי רבי יעקב אפרגאן זצ״ל מחכמי תארודאנת במאה הט׳׳ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ חלמיש. לוד תשס״ב. שני כרכים, 830 עמ׳.
36-שארית יעקב ־ דרשות, ואיגרות להרה״ג רבי יעקב פאריינטי זצ״ל, רבה של העיר בון(עונאבה) באלג׳יר. נפטר בשנת תרמ״ח 1848, 450 עמ,.
37-צפנת פענח – פירושים ורעיונות קבליים על כל הש״ס, להרה״ג רבי יוסף אלאשקר זצוק׳׳ל מתלמסאן, אלג׳יריה, 754 עמ׳.
38-מנחת יהודה – מהדורה תניינא, למו״ר הרה׳׳ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב׳׳ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה׳׳ה וזיע״א ראב׳׳ד פאט, יוצא לאור מכתב יד, ההדיר ערך והוסיף מבוא מ. עמאר, 354 עמ׳.
39-שיורי מצוה – פירוש מקיף על התורה בדרך הפרד׳ס להרה׳׳ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי׳׳ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר. 900 עמ׳.
40-שיורי מצוה – פירוש מקיף על המגילות ונ״ך בדרך הפרד׳ס להרה״ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי״ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 360 עמ׳.
41-אדרת אליהו ־ פירושים וחידושים על פסוקים ומאמרי חז״ל לרב הצדיק והחסיד רבי אליהו וידאל בן עזרא זצ״ל ההדיר מכת״י, הוסיף מבוא ומראי מקום. מ׳ עמאר, 286 עמ׳.
משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 14
אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה
אפרים חזן ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.
פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה
הקדמה
ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.
הפיוט הקדום בארץ־ישראל ובמזרח (מאות חמישית – אחת־עשרה) נסב, כידוע, סביב מועדים וחגי ישראל ומצוות היום. במשך השנה נכתבו פיוטים המבוססים על פרשת השבוע על פי הקריאה התלת־שנתית בארץ־ישראל בתקופה הקדומה. באסכולה זו אפוא השתלבו ענייני פרשת השבוע עם הפיוט, ובחינה מעמיקה של הפיוטים חושפת בפנינו את העיצוב המיוחד שהעניק הפייטן ללימוד הסדר, כפי שעשתה שולמית אליצור בספרה ״שירה של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים״, ירושלים, תשנ״ט.
לא כן הדבר בפיוט הספרדי. עניין ״פרשת השבוע״ כנושא לא השתלב בפיוטים הספרדיים. אלה קישטו את ימי החג והמועד וקוננו בימי צום ותענית. פיוטים אחדים שנכתבו מדי פעם בפעם לשבתות רגילות אינם אלא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שני פיוטים כתב רבי יהודה הלוי לפרשת ״עקב״, ועניינם מצוות תפילין שנזכרה בפרשה; מכאן שהנושא בפיוטים אלה הוא העיקר ולא ההליכה בעקבות הפרשה. עוד זאת, ״שירת הבקשות״ במנהגים השונים אינה מדגישה את ענייני הפרשה, אף על פי שהיא מתקיימת בשבתות החורף, משבת בראשית עד שבת זכור. יוצא מכלל זה מנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו, ״שיר ידידות״, שבו אחד העורכים, רבי דוד אלקיים, משורר מחונן בזכות עצמו, חיבר לצורך מהדורה מיוחדת זו פיוטים לפרשות התורה בתקופת הבקשות.
עם זה נושאים שונים מפרשות התורה עולים, בלא קשר לפרשה, בשירתם של משוררי ספרד והמשוררים ההולכים בעקבותיהם בארצות האסלאם. חשיבותם של פיוטים אלה רבה מאוד, ומחקרם יתרום רבות להעמקת ההבנה בסוגיות שונות בסיפורי התורה ובפרשיותיה. שירים אלה מתמודדים בצורה מקורית וייחודית עם הסוגיה המקראית תוך התייחסות ועיון מעמיק במדרשים ובפרשנות המקרא, ובעיקר משום שמשוררים אלה הם בעצמם היו פרשני מקרא, וההשוואה בין פרשנותם לשירתם היא בעלת ערך בל ישוער, שכן השירה מאירה את הפרשנות – והפרשנות מאירה את השירה. דוגמה מובהקת לכך היא שירת הקודש של רבי אברהם אבן עזרא(ראב״ע): מעל שש מאות שירי קודש כתב ראב״ע, והם מתייחסים בכיוונים שונים ובצורות מגוונות לענייני תורה ופרשנותה. דוגמה אחרת היא שירת רבי יהודה הלוי, שלא כתב פרשנות למקרא אך הגותו ב״ספר הכוזרי״ ושירת הקודש שכתב מציעים פרשנות לסוגיות רבות במקרא. הוא הדין בנוגע למשוררים מאוחרים, שפעלו לאחר הגירוש והלכו בעקבות משוררי ספרד. פיוטים רבים מחוברים ישירות למנהגי קהילות ישראל באשר הן, וזימנו לנו אפשרות לדון במנהגים אלה, המציינים את מעגל השנה ומחזור הקריאה בתורה ואת מעגל החיים, תוך חיבורם לנושאי הפרשה ולפיוטים המלווים את העיון בהם. חלק נכבד ממנהגים אלה שייכים לקהילות בודדות ואינם מוכרים לכלל הציבור. הצגתם ותיאורם בספרנו תורמים להכרה הדדית בין כלל שבטי ישראל. כך בעיון בפרשת בראשית מוצג מנהג שירת הבקשות, בפרשת נח מוצע דיון על זמירות השבת, ובפרשת חיי שרה נסקרים מנהגי שבת חתן בקהילות ישראל.
הספר מאתר את הפיוטים המתאימים לכל פרשה ופרשה תוך גיוון רב של מרכזים ופייטנים, כך שהקורא יוצא נשכר בהכרת המפה הפייטנית הן בספרד והן בשלוחותיה. דגש מיוחד ניתן לפיוט בדורות האחרונים ולמנהגי קהילות ישראל הקשורים לפיוטים השונים בפרשות המתאימות.
בפרשות מסוימות ביקשנו להדגים את השתלשלות ענייני הפרשה מן הפיוט הקדום לפיוט המאוחר, והצענו מבט משווה בין דורות, אסכולות ומרכזים. קנה המידה המרכזי בבחירת הפיוטים היה בראש ובראשונה האיכות הספרותית, אך התחשבנו גם בגיוון המשוררים ובמרכזי השירה.
הספר כולל מבוא לענייני הפרשה, המבוא מוביל לפיוט מתאים, הפיוט מוצג בצירוף פירוש מלא עם ציוני המקורות הנדרשים, לאחריו מוצג הפייטן, ובעקבות סעיף זה בא סעיף של עיון ודיון בפיוט על היבטיו השונים תוך שימת דגש בהיבט הפואטי. בספר מיוצגים מיטב משוררי ספרד וכן הפייטנים ההולכים בעקבותיהם במרכזי השירה בצפון אפריקה, בארץ־ ישראל, בתימן ועוד. הספר מציע אפוא פנורמה נרחבת של הפיוט הספרדי ושלוחותיו, וכולל בתוכו מעל אלף שנה של פיוט עברי.
אוניברסיטת בר־אילן
אפרים חזן
אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.
פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Danan-deuxieme-partie
Nom patronymique dont il est difficile de cerner le sens et de préciser l'origine linguistique. A première vue l'origine semble araméenne, "denan" signifiant dans le Talmud le "çis-nommé" ou encore dérivé de l'hébreu-araméen Dan, le juge. C'est aussi la thèse d'Abraham Larédo qui fait remonter le berceau de la famille à une une fraction de la tribu de Milan au nord de la Mésopotamie, mais sans donner deprécision sur le sens même du nom.
- SHEMOUEL (1532-1622): Le second. Fils de rabbi Saadia. Il présida le tribunal rabbinique de Fès de 1604 à sa mort en 1622. Disciple de rabbi Shémouel Haguiz et de rabbi Moché Sidicaro. Il était considéré comme le meilleur connaisseur de sa génération des coutumes des Mégourachim et des règles de l'abattage rituel. Quand en 1578 le roi du Portugal don Sebastien débarqua avec ses troupes dans le nord du Maroc, dans le projet de christianiser le pays, il ordonna à sa communauté de faire pénitence et de multiplier les prières pour déjouer l'édit.
Aussi la déroute des troupes chrétiennes à la célèbre Bataille des Trois Rois – ainsi nommée parce que le roi du Portugal et les deux prétendants au trône marocains y furent tués – fut-elle accueillie comme un miracle exauçant les prières, et pour en perpétuer le souvenir, il institua avec les autres rabbins la comémoration annuelle à cette date d'un petit Pourim, appelé "Pourim de los Christianos״, le Pourim des Chrétiens. Ce petit Pourim était célébré jusqu'à nos jours dans les communautés de Tétouan et Tanger. Son prestige auprès de ses contemporains était tel qu'il signa plusieurs fois seul sur les arrêts du tribunal et des Takanot alors que la tradition exige la signature de trois rabbins au moins.
- SHEMOUEL (1666-1730): Le troisième. Fils de rabbi Shaul. Il fut le rédacteur définitif du rituel de la synagogue familiale, la synagogue des tochabim ( Slat Elfassyin ), ״Ahabat hakadmonim״, imprimé pour la première fois à Alexandrie en 1889. Il fut également le premier rabbin de la famille à tenir par écrit les annales de la communauté de Fès, une tradition qui devait être transmise de génération en génération dans la famille. Il recueillit les témoignages écrits de ses ancêtres jusqu'à sa période et ses successeurs ont poursuivi cette tâche jusqu'à la fin du XVIIlème siècle. Ce document unique appelé ״Dibré hayamim״ (Chroniques) qui n'avait jamais été imprimé et n'était accessible qu'à un petit nombre de lettrés, a été révélé au public des chercheurs en 1949, dans sa traduction française par le grand orientaliste juif français, Georges Vajda sous le titre: ״Un recueil de textes historiques judéo- marocains״. L'ancien grand rabbin de Sefrou, rabbi David Ovadia lui a donné une plus grande diffusion en le publiant dans son livre en deux volumes consacré à la communauté de Fès en y adjoignant d'autres sources historiques plus tardives.
- MENACHE: Fils d'Abraham, rabbin et grand mystique mort en 1767 dont la tombe étaiet devenue un lieu de pèlerinage. On raconte qu'un jour de shabbat le shamash de sa synagogue vint le chercher pour l'office de Minha et le trouva en prière sur l'escalier. Le bedeau s’immobilisa et à un certain moment et répéta après lui kadoch, kadoch, kadoch. Quand rabbi Ménaché lui en demanda, après la prière, la raison, il avoua qu’il avait lui aussi entendu comme lui les voix des anges, venus étudier avec lui, récitant le Kadich. Rabbi Ménaché le félicita d'avoir eu ce privilège et le mit en garde de ne rien révéler de cet événement exceptionnel. Mais trop désireux de se faire valoir aux yeux des siens, le shamash ne put garder le secret et leur révéla le prodige dont il avait été témoin. Sa punition ne tarda point et il mourut subitement au bout de quelques jours. Depuis lors, la marche de l'escalier sur laquelle se tenait le rabbin au moment où il entendit les voix des anges, devint un lieu sacré, en portant la marque indélibile.
- MENACHE: Fils de rabbi Shémouel. Petit-fils par sa mère de rabbi Eliahou Sarfaty qui l'intronisa comme rabbin-juge au tribunal des Cinq. Grand rabbin de Fès, il accueillit chez lui l'émissaire de Hébron rabbi Amaram Ben Diwan lors de son passage dans la ville en 1780, alors qu'il venait de quitter Meknès pour retourner en Terre Sainte (il devait mourir en route près de Ouezane et son tombeau est devenu on le sait le pèlerinage le plus populaire du Maroc – voir Ben Diwan). Il lui demanda sa bénédiction n'ayant donné le jour jusque là qu'à des filles. Le saint homme le bénit et lui prédit la naissance l'an prochain d'un enfant – cette fois encore une fille à qui il devra donner le prénom peu commun de "Fdina" – qui signifie "nous en avons terminé" – car elle sera effectivement la dernière et après il n'aura plus que des garçons. Et c'est naturellement ce qui arriva.
- SAADIA: Fils de rabbi Yaacob, rabbin à Fès. Auteur d'un poème entré dans la liturgie de la synagogue des Fassis, "Bakacha abo bétékha". Il mourut de chagrin en 1819 après l'assasinat de son fils au village berbère d'Aït Atab.
- SHEMOUEL (1800-1872): Fils de rabbi Ménaché. Rabbin sohet d’une extrême piété. Excellent orateur, il faisait des sermons toutes les jours de shabbat dans la synagogue familiale. On raconte qu'au cours de l'un de ses sermons, il voulut sauter un passsage parce qu'il ne voulait pas se répéter, l'ayant déjà cité dans une de ses précédentes prêches, mais il se ravisa au dernier moment, en se souvenant du commandement des rabbins: "Que les paroles de la Torah soient toujours pour toi une nouveauté". Au moment de sa mort, il prophétisa que la même année disparaîtraient dix grands rabbins de la ville – et c'est ce qui devait arriver.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Danan-deuxieme-partie
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
TEXTE n° VI (fol. 14).
Année 5344 (1583/4).
Auteur : cf. n° V.
Voici ce qui nous est arrivé encore à Fès. En l’an 5344(1583/4) il ne tomba point de pluie depuis le début de Tèbët jusqu’à la première semaine d’Âdàr (novembre-mars). Le rabbinat imposa à la communauté trois jeûnes, lundi, jeudi et lundi. Le jeudi nous ordonnâmes un jeûne individuel et des prieres furent dites dans la synagogue de R. Benjamin Nahon. Dans la nuit du jeudi à vendredi il a plu un peu. Un autre cycle de trois jeûnes fut alors prescrit. Le premier lundi de celui-ci ayant coïncidé avec la néoménie d Adar, une vive controverse s’éleva parmi les rabbins quant à la question de savoir s’il fallait continuer les jeûnes. Finalement, ils convinrent qu’étant donne les raisons pour et contre, une fois le jeûne commencé, il ne fallait plus l’interrompre («). Ils jeûnèrent le jour de la néoménie, en insérant dans l’office [du matin] la leçon scripturaire Nombres XXVIII, 1-15 et dans celui de l’après-midi Exode XXXII, 11-14 ; XXXIV, 1-10, suivant la coutume observée aux autres jours de jeûne. Le jeudi suivant un office de supplications fut célébré au milieu des larmes et de la tristesse générales à la synagogue des Tôsâbîm comme la précédente fois, ainsi que dans les rues [du Mellâh où] toutes les boutiques furent fermées à partir de midi ; des célébrations analogues eurent lieu à la synagogue des Megorasim et sur les tombes de tous les rabbins. Malgré cela, nous ne fûmes point exauces si bien que les rabbins voulurent organiser pour le jeudi suivant une grande assemblée avec procession [des rouleaux de la Loi] et les sept bénédictions [additionnelles]. Dieu nous accorda cependant une pluie abondante le lundi. Bien que nous ayons pris la veille l’engagement de jeûner, les rabbins envoyèrent examiner le sol pour savoir s’il était détrempé à la profondeur prévue par nos Docteurs. On constata qu’il l’était, à plus de trois empans, à la suite de quoi on fit proclamer publiquement de ne pas terminer le jeûne. Quelques fidèles le terminèrent cependant. Et il n’est pas douteux que les pluies de cette année-là furent bénies et abondantes. Toutes les communautés récitèrent la bénédiction des pluies à la synagogue, sans toutefois réciter le grand Hallël, puisque ce n’est pas le jour même du jeûne qu’elles avaient été exaucées, mais par la miséricorde du Ciel « la fleur de la guérison avait fleuri avant la maladie ». Cette façon d agir est conforme à l’opinion de R. Salomon b. Adret ( )…»
TEXTE n° VII (fol. 16v°…).
Fin édifiante d’un cambrioleur juif.
Année 53531 (1593).
Auteur : Samuel Ibn Danân (le compilateur du recueil, écrivant en 1724). « Il advint à Fès en 5353 (1593) qu’on arrêta un Juif qui, parmi nous, portait le nom d’Abraham. C’était un maître larron, qui ouvrait toutes les serrures sans clé. Plus d’une fois pris et livré à la mort, il parvint à se libérer en disant aux Gentils qu’il était ün des leurs. Un jour il cambriola la maison du cadi Sidi Abdalwahid as-Samâ’idi, qui recommanda au sultan de le faire périr. Le sultan n’en fit rien [et les choses en restèrent là] jusqu’à ce que, entre les deux jours de jeûne du 17 Tammüz et du 9 Âb, le mercredi 26 Tammüz (16/26 juillet), le caïd Yahyâ vint à la casbah pour juger la ville. Il ordonna alors de mettre à mort [le voleur Abraham]. Celui-ci se déclara [encore] Musulman, mais le sayh le convainquit par des témoins musulmans. On le pendit et on brûla [son cadavre] à un endroit dit Oued as-Shül. On lui fit subir les quatre-sortes de peines capitales qu’inflige le Tribunal. Ce fut l’occasion de graves vexations des Juifs de la part des Musulmans. On dit que cet homme mourut en sanctifiant Dieu et [expira] en récitant la formule d’unification de Son Nom, béni soit-il. Que Dieu fasse de sa mort son expiation. Le compilateur ajoute : c’est à ce propos que le proverbe dit (en arabe) : « Volez voleurs aussi longtemps que Bïnïnô est en vie ».
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
Page 19
דוד אזולאי-קהילת זאוית סידי רחאל, תושביה ומנהיגיה ומנהגיה
הספר מתאר את חיי היהודים בקהילת ׳זאוית־סידי־רחאל׳ שבמרוקו. בספר שלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בנושאים: הכפר, המלאח, התושבים ועיסוקם, בתי הכנסת, בית העלמין, הקדוש המקומי, השדרי״ם, הפרעות, החינוך, העלייה לארץ. בסופו באה רשימה של תלמידי חכמים שהתגוררו בכפר. החלק השני עוסק בתולדותיו של רב הכפר, ר׳ חגי פרץ. בחלק השלישי באים חידושי תורה שכתבו שלושה מרבני הכפר, ר׳ חגי פרץ, ר׳ אברהם אזולאי ובנו ר׳ דוד אזולאי. רוב החידושים טרם ראו אור. מטרת המחקר היא תיעוד קהילה יהודית אחת בדרום מרוקו, על כלל הפרטים הנוגעים לה. על אף שסקירה זו ממוקדת בקהילה אחת, יבוא הפרט וילמד על כלל חיי היהודים בשאר הכפרים במרוקו, שאורחות חייהם דמו לאלו של בני קהילה זו.
המידע שבספר לוקט ממקורות רבים: ספרים ומאמרים שונים, חיבורים עבריים ולועזיים, כתבי יד וכתבי עת, פנקסי שדרי״ם ותיאורי מסע שכתבו נוסעים, יהודים ונוצרים, שטיילו במרוקו. כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את הווי החיים היהודים של בני כפר קטן במרוקו.
דוד אזולאי-קהילת לאוית סידי רחאל, תושביה ומנהיגיה ומנהגיה
לכבוד ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק'-הרב משה שמיר אסולין
תהליך הגאולה בימינו – בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.
הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל / גּוֹלַת אֲרִי-אֵל
עִלְזִי וְצַהֲלִי / בְּתוּלַת יִשְׂרָ-אֵל
לְעֵת הָרָשׁוּם / בְּסֵפֶר דָּנִי-אֵל
וּבָעֵת הַהִיא / יַעֲמֹד מִיכָ-אֵל
וְיִקְרָא עַל הָר / וּבָא לְצִיּוֹן גוֹ-אֵל
אָמֵן וְאָמֵן / כֵּן יַעֲשֶׂה הָ-אֵל
(רשב"ג. שְׁבִיָּה עֲנִיָּה)
תהליך הגאולה בימינו: "בְּ-עִ-תָּ-הּ – דרך טבע",
מתוך ניסים נסתרים, כמו בפורים.
"אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב).
רבי יהושע בן לוי אומר:
"זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח ע"א).
גאולה "בְּ-עִ-תָּ-הּ בדרך טבע" – בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת הַ-יָ-ּמִ-י-ם",
בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,
לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,
בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת הַ-יָ-ּמִ-י-ם".
"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה / אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב,
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב / וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב / וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.
וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו / וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"
(במדבר כד, י"ד – ח"י).
רבנו-אור-החיים-הק' לפס':
"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה,
וכנגד שני קצים אלו, דיבר בכתוב…
גאולה בְּ-עִ-תָּ-הּ – או – אֲחִישֶׁנָּה".
מאת: הרב משה שמיר אסולין
לכבוד ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק'
שתחול ביום שישי טו בתמוז, לסדר פרשת בלק
הגאולה אליה עינינו נשואות,
רוחנו ונשמתנו מייחלות,
יכולה לבוא באחת משתי דרכים:
'בְּעִתָּהּ' – "בדרך טבע" מתוך ניסים נסתרים,
או 'אֲחִישֶׁנָּה' – מתוך ניסים גדולים וגלויים.
מבוא קצר:
תהליכי הגאולה בימינו,
ותפילה לביאת משיחנו.
נושא הגלות והגאולה,
תופס מקום נכבד וכר נרחב בתורה, בנביאים, בכתובים, ובדברי חז"ל:
נביא דוגמאות בודדות, כדי להראות, עד כמה הנושא העסיק את חכמינו לאורך הדורות.
לכן, מחובתנו לעסוק בכך, כדי להכיר את תהליכי הגאולה, ובאיזה שלב דורנו נמצא, כדי למצוא נקודות תורפה אותן אנו צריכים לתקן, ובכך נזכה לזרז את גאולתנו.
פרקים שלמים בספר, עוסקים בתפילה ובציפייה לגאולה.
בגלות ישמעאל בה אנחנו נמצאים, והדרכים להיגאל ממנה.
אפשרויות הגאולה – בעיתה או אחישנה.
ההבדל בין עידן משיח בן יוסף בו נמצאים כיום, מול עידן משיח בן דוד – אליו עינינו צופיות ומייחלות, בגאולה השלמה וכו'.
"אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן: כל הנביאים כולם, לא התנבאו בדבריהם על הגאולה ואחרית הימים – אלא לימות המשיח.
הנביאים לא עוסקים בעולם הבא, היות והוא למעלה מבינת אנוש, אותו לא ניתן לתאר בעין אנושית, כאמור בישעיה (סד, ג):
" עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה {אלוקים} לִמְחַכֵּה לוֹ" (סנהדרין צט ע"א).
כלומר, נבואותיהם של כל הנביאים, עסקו בעיקר בימות המשיח – ימים בהם נצטרך לתקן את העולם במלכות שדי, ע"י קיום תורה ומצוות, כמו בימינו, כדי לזכות לגאולה השלמה.
כלומר, ישנם שני שלבים לגאולה, כדברי רבנו אור החיים הק' בחזון בלעם (במ' כד, יד – כה), אותו נסביר בהרחבה בהמשך בעז"ה.
שלב ראשון: תיקון עולם במלכות שדי – בבחינת עידן משיח בן יוסף, שהוא מצבנו כיום.
שלב שני הגאולה השלמה, עידן משיח בן דוד.
הגמרא עוסקת רבות בנושא, ובפרט במסכת סנהדרין פרק חלק, לו מקדישה הגמרא, ארבעה דפים (עמ' צו – צט).
פרקי דרבי אליעזר בשם רבי ישמעאל כהן גדול, מקדיש לנושא שלושה פרקים (פר' ל – לג), ובעיקר לגלות ישמעאל, בה אנחנו נמצאים.
רבי שמעון בר יוחאי וחברי האדרא רבה בזוהר הק', ראשונים כמו רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, הרמב"ן בספר הגאולה, ואחרונים, כמו האר"י הק' ותלמידיו.
רבנו אור החיים הק', הגאון מוילנא, ובפרט בספר {'קול התור' לתלמידו רבי הלל משקלוב}, הבעש"ט ותלמידיו, הרמח"ל, והרשימה ארוכה מיני ים.
ברכות תפילת שמונה עשרה,
עוסקות ברובן בתהליך הגאולה:
החל מברכת "גואל ישראל", "ברכת השנים", "קיבוץ גלויות", "השיבה שופטינו" {שלב בתהליך הגאולה, בו נמצאים כיום, לכן אנו עדים לעימותים הבלתי פוסקים ברשות השופטת והעומד בראשה, ובפרט בבג"ץ, המתנהל בצורה שערורייתית בכל קנה מידה}… דרך ברכת "בונה ירושלים" {משיח בן יוסף}, "צמח דוד" {הציפיה לגאולה השלמה – משיח בן דוד}, וכלה בברכת העבודה במקדש {והשב העבדה לדביר ביתך}.
כל הברכות הנ"ל – עוסקות בתהליך הגאולה, כפי שקבעו אנשי הכנסת הגדולה, ע"פ הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב),
יוצא שבשלוש תפילות ביום, עוסקים אנו בעיקר, בתהליך הגאולה.
על כך כבר אמר ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר שני סעיף כד):
המשיח מתעכב, בגלל שתפילותינו על הגאולה, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר". כמו שהציפור מצפצפת באופן אוטומטי, כך תפילותינו עוברות לאוטומט, ללא כוונה אמיתית.
וכלשון קדשו:
"ואילו היינו מזדמנים {מתפללים} לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ונפש חפצה – היינו פוגעים {משיגים} ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים {גאולה}.
ואין דיבורנו {תפילותינו}: "השתחוו להר קדשו", "והמחזיר שכינתו לציון", וזולת זה – אלא כצפוף הזרזיר".
את ספרו הוא חותם כך:
"ירושלים תיבנה – כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה".
החתם סופר:
אנחנו חותמים את התפילה ב"עלינו לשבח" – המדברת בחלקה השני על הציפיה לתיקון עולם במלכות שדי, וגאולת עולמים, בבחינת הכתוב בדברי הנביא זכריה (יד, ט):
וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
כדי שכל מאתנו כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, יחשוב מה יוכל לעשות במשך היום, כדי לקרוב את הגאולה.
ובכך נזכה לקיים הלכה למעשה, את דברי רבא בגמרא (שבת ל, ע"א):
בין יתר השאולות ששואלים את האדם בעולם האמת, נמצאת השאלה: האם ציפית לישועה?
הר"ן מוסיף מילה אחת על דברי רבא: "בימיך". כלומר, בכל יום ויום, מה פעלת למען ישועת הגאולה. {לנושא הציפיה לגאולה, מוקדש פרק שלם בספר}.
יעקב אבינו, היה הראשון שניסה לגלות לבניו את מועד הגאולה, אבל לא אפשרו לו משמיא (בר' מט, א):
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".
בסופו של דבר, הוא רק ברך אותם, אם כי, הוא רמז להם שהגאולה תלויה באחדות שבניהם, כדברי רבי יעקב אביחצירא (פיתוחי חותם לפס').
כמו כן אצל דניאל, חוזה חזיונות הגאולה (יב, ט):
"וַיֹּאמֶר: לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים, עַד עֵת קֵץ".
כאן המקום להדגיש שהדעות בנושא הגאולה, הן מגוונות, ולעיתים אף סותרות בצורה קיצונית, לכן חשוב מאוד מאוד לעיין היטב במקורות, ולנסות למצוא את הדעות המתאימות לדורנו, והמקובלות על חכמי הדור.
לדוגמא: איך יבנה בית המקדש, כאשר הישמעאלים שולטים בהר הבית מזה 1,300 שנה, ומצד שני האיסור לעלות להר הבית כפסיקת הרבנות הראשית לדורותיה.
האם בית המקדש ירד משמיא מאש כדברי הזוהר הק' ורש"י, או כדעת הגמרא והרמב"ם, שאנחנו צריכים לבנות. {קיים פרק שלם בספר}.
משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.
הרמב"ם מזכיר את משיח בן דוד, ואינו מזכיר את משיח בן יוסף.
חכמי הקבלה לעומת זאת, כמו האר"י הק', רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א וכו', כן מזכירים את שניהם, ולאורם הם בונים את כל תהליך הגאולה. בבחינת הכתוב (ויקרא כו, יג):
" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם,
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".
קוֹמְמִיּוּת – שתי קומות הגאולה.
קומה ראשונה – עידן משיח בן יוסף בו אנו נמצאים.
קומה שניה – משיח בן דוד בגאולה השלמה, אליה עיננו צופיות ומייחלות ('קול התור' מאת רבי הלל משקלוב).
על נושא הגאולה, כתבתי בהרחבה, בספרי "להתהלך באור החיים" כרכים א – ב.
עד כאן המבוא.
‘
רבנו-אור-החיים-הק'
מרחיב את היריעה בנושא הגאולה, במקומות רבים בפירושו "אור החיים" לתורה, ובפרט לפס' הבאים בחזון בלעם.
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,
לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,
בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת הַ-יָ-ּמִ-י-ם.
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה,
אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב,
וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,
וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".
וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו
וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"
(במדבר כד, י"ד – ח"י).
רבנו-אור-החיים-הק'
בפירושו לפס' הנ"ל, הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צח ע"א), המדברת על שתי אפשרויות הגאולה: בדרך הטבע, או בדרך ניסית, ע"פ דברי הנביא ישעיהו (ס, כב):
"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף
וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם
אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".
רבי יהושע בן לוי שואל בגמרא, לפשר הסתירה בפס': אם הגאולה תבוא בזמנה – בְּעִתָּהּ, אז מה פירוש אֲחִישֶׁנָּה, כלומר לא בזמנה. וכן להיפך.
תשובת רבי יהושע בן לוי:
"זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ".
וכלשון קדשו של
רבנו-אור-החיים-הק':
"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ" שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".
פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, על המצב הרוחני השפל בארץ}.
שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},
ויעשה מה שנאמר בסמוך" {בהמשך הפס' במ' כד, יז):
"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,
וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".
השֵׁבֶט השולט בארץ, יצטרך להילחם עם אויבינו מסביב, כמו 'פַּאֲתֵי מוֹאָב {בעבר הירדן} ובְּנֵי שֵׁת' – "כללות הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת, בנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כדברי קדשו.
זהו בעצם מצבנו כיום, כפי שקורה לנו מזה 77 שנים מאז קום המדינה – מלחמות אינסופיות עם אויבינו מסביב ובתוכנו, וגם עם מדינות רחוקות 2,000 ק"מ מאתנו, כמו איראן והח'ותים בתימן, וכן כנגד האנטישמיות הגואה בעולם, ובפרט בימינו, לאחר מלחמת "התקומה בשמחת תורה תשפ"ד" – מלחמת 7 החזיתות.
המלחמות הנ"ל תמשכנה לצערנו,
עד שהשֵׁבֶט השולט בארץ יפנים,
שרק אם ישוב לאבינו שבשמים,
וישיב את העם לדרך התורה,
אויבינו יכירנו בנו ויניחו לנו, מפני שהם משמשים כשוט לרדות בנו כדברי רבנו אור החיים הק' בתחילת פרשת 'ראה' כפי שיוסבר בהמשך, עד שנתקן את רוע מעללינו, ונאמין שאנחנו חיים בארץ ישראל, רק מכוחו של בורא עולם, ובתנאי שנלך לאור תורתנו הקדושה, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר שמלחמת גוג ומגוג הייתה בשואה, והדור האחרון יבחן בנושא האמונה בה'.
{כנראה ש-גוג – רומז ל-גוגל המשתלט על הדור, ומשעבד אותו לעולם החומר.
המשימה שלנו, להתגבר עליו, ולהתחבר לעולם הרוח אצל בורא עולם.
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר על הפס' (חבקוק ב, ד):
"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ – יִחְיֶה".
'יִחְיֶה' – בזמן עתיד. כלומר, הצַדִּיק יחיה ויגאל, רק בזכות אֱמוּנָתוֹ בקב"ה.
המצב הרוחני באחרית הימים,
יהיה כל כך ירוד,
האמורא עולא, אמר על המשיח:
"ייתי ולא אחמיניה". כלומר, יבוא המשיח, ואני לא אראה אותו. לדעת עולא, הצטרפו עוד שני אמוראים: רבה ורבי יוחנן.
האמורא רב יוסף אמר:
"ייתי, ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". כלומר, המשיח יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו. ובלבד שאזכה לראותו.
הרב קוק (אגרות הראיה, תקנ"ה) מסביר, שחלילה לנו לומר על שלושת האמוראים הנ"ל, שהם לא רוצים להיות בתקופת ביאת המשיח, הרי זה מעיקרי האמונה, כדברי הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים:
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד… וכל מי שאינו מאמין בו, ואינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו…" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א).
הרב קוק מדייק מדברי עולא שאמר: "ייתי" = יבוא: כלומר, הוא מאמין שהמשיח יבוא. אבל הוא כביכול לא יהיה. כלומר, יהיה לו קשה להבין איך המשיח יבוא לגאול דור כל כך ירוד מבחינה רוחנית, דור השקוע בעולם החומר, והגאולה תבוא בדור של רשעים.
רב יוסף לעומתו, לא נרתע מהצב הרוחני, ומוכן לשבת בין גללי החמור המסריחים של המשיח, המסמלים עבירות. העיקר שהמשיח יבוא ויגאל אותנו.
לפי רב יוסף, החמור מסמל את עולם החומר.
חמורו של משיח.
החמור – כסמל החומריות.
בהיסטוריה היהודית, יש לנו שלושה מנהיגים, עליהם נאמר שהם רכבו על חמור: אברהם אבינו, משה רבנו, ומלך המשיח.
להלן תרשים זרימה, המסביר את תהליך התפתחות האמונה בה', מאז אברהם אבינו, דרך משה רבנו, ועד ביאת משיח צדקנו.
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ).
רש"י: עַל הַחֲמֹר – הוא הַחֲמֹר שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו. שנאמר:
"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,
הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,
הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ
צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,
עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר,
וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט)
החמור הוא חיה טמאה.
מצד שני, הוא החיה היחידה שבכורותיה קדושים (שמות יג, ב).
כלומר, מבחינה חיצונית הוא טמא, אבל מבחינה פנימית, יש בו קדושה. כנראה, זה יהיה דורו של המשיח.
החמור מסמל את עולם החומר.
א. אברהם אבינו גייר יחידים:
"וַיִּקַּח אַבְרָם… ואֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בר' יב, ה). הוא קירב נפשות לאבינו שבשמים, בכך שהרים אותם מבחינה רוחנית מעל החומר – 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' (בר' כב, ג).
ב. משה רבנו, הצליח לקחת עם שלם – עם ישראל, ולהרכיב אותו מעל החומר – 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' (שמות ד, כ).
ג. משיח צדקנו – יקח את כל העולם – וירכיב אותו מעל עולם החומר – 'עָנִי, וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר', בו דורנו שקוע עד שד עצמותיו.
כדוגמא, ניתן לציין את הטלפון הנייד, ההופך "לאליל" התורן של דורנו, אליו משועבדת האנושות.
כדי להבין את דברי קדשו, של
רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל,
עלינו להסביר בהרחבה את שני הזמנים האפשריים לגאולה, ע"פ הפס' בישעיהו (ס, כב):
"אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".
א. "בְּעִתָּהּ" – גאולה בזמנה בדרך הטבע – קמעא קמעא, בבחינת "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), מתוך ניסים נסתרים הנפרשים על פני שנים רבות, כמסופר במגילת אסתר, היות והקב"ה מהווה את כל הנעשה בעולם, בכל רגע ורגע,
ב. "אֲחִישֶׁנָּה" – מתוך ניסים ונפלאות שיעשה לנו הקב"ה לפני הזמן הקבוע, כמו ענני שמיא, כדברי דניאל (ז, יג):
"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא
וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".
פירוש מצודת דוד לפס':
"חָזֵה – רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא כדמות בן אדם, ועל מלך המשיח ירמוז".
הנביא ישעיהו, מבשר לנו על תהליך הגאולה באחרית הימים, ורומז לנו לאור דברי חז"ל, שזמן הגאולה, תלוי אך ורק בנו ובמעשינו, כדברי רבי יהושע בן לוי לפס' בתהלים (צה, ז):
"כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ,
וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ,
הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".
להלן תמצית המפגש בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא, ומלך המשיח, המסביר את הכתוב בתהלים (צה, ז): הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (סנהדרין צח, ע"א).
רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רשב"י, ושאל אותו שאלה שכולנו שואלים:
מתי יבוא המשיח?
אליהו הנביא הפנה אותו למשיח עצמו, היושב בשערי רומא.
ריב"ל שאל את המשיח: מתי אתי מר?
המשיח ענה לו: הַיּוֹם.
לאחר שהמשיח לא הגיע באותו יום, ריב"ל פנה שוב לאליהו הנביא לפשר התשובה – הַיּוֹם.
אליהו הנביא הסביר לו ולנו:
המשיח התכוון לכתוב:
"הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".
וכלשון קדשו של
רבנו-אור-החיים-הק':
"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך – היו נגאלים מיד, אפילו לא יעבור עליהם – אלא יום אחד בגלות. דכתיב (תהלים כ, ב):
"יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה,
יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".
המסר האמוני:
עם ישראל הוא עמו וצאן מרעיתו של בורא עולם, ולעולם לא יעזוב אותנו, בבחינת הכתוב (תהלים צד, יד):
'כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ,
וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"
הקב"ה רוצה לגאול אותנו בכל יום ויום – זה תלוי בנו, במידה ונשמע בקולו, ונקיים את דברי תורתו.
רבנו-אור-החיים-הק'
מתאר בהרחבה את הבטחת הקב"ה על תהליך הגאולה, לאור ברכת בלעם:
ההבטחה היא כפולה ומכופלת במילים נרדפות, ע"י שימוש באמצעי אמנותי ספרותי הנקרא תקבולת נרדפת:
"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה
{גאולה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה"},
אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב
{גאולה "בְּעִתָּהּ" כגאולתנו}
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
{גאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה},
וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל
{גאולה בְּעִתָּהּ, כגאולתנו}
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב
וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במ' כד, יז).
{המלחמות נגד אויבינו}.
כלומר, במסגרת תהליך הגאולה בְּעִתָּהּ – בדרך הטבע, כאשר העם לא ראוי להיגאל, יקומו שליטים עליהם נאמר – 'שְׁפַל אֲנָשִׁים' – שאינם מחוברים מספיק לתורה ולמצוות, שיצטרכו להילחם כל הזמן עם האויבים, בבחינת 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' (זכריה ט, ט) הרומז לתהליך גאולה איטי ומסורבל בו אנחנו נמצאים, כדי לנסות למחוץ את אויבינו ממזרח – 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב', כמו = ירדן, עיראק, איראן, ח'ותים בתימן וכו', וכל אויבי ישראל האחרים מבני שֵׁת – 'וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' – על שם בנו של אדם הראשון הנקרא שֵׁת, ממנו הושתתה האנושות.
לצערנו, במשך 77 שנות קיום המדינה, מדינת ישראל נלחמת עם אויביה ללא סוף, וללא הכרעה. בהתחלה זה היה עם מדינות ערב – מלחמות העצמאות, ששת הימים, כיפור, אח"כ עם כנופיות טרור כמו חמאס, אש"ף חיזבאללה וכו'.
מלחמת התקומה "שמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" נגד כנופיות הטרור של החמאס ברצועת עזה, נמשכת מזה שנה ושמונה חודשים, ועדיין אין הכרעה, ואין אור בקצה מנהרות החמאס, הממשיך להתל בנו, ואינו משחרר את כל חטופנו היקרים הי"ו.
זו המלחמה הכי ארוכה מאז קום המדינה, וזה דבר לא הגיוני. מדובר במלחמה נגד כנופיות טרור ללא טנקים ומטוסים. לכן, צריך לחפש את הסיבות האמוניות למצב הבלתי הגיוני הזה אליו נקלענו.
רק שיבה לאבינו שבשמים – תפתור את הבעיה, כפי שיוסבר בהמשך.
המלחמה עולה שלב,
מדינות כמו איראן והח'ותים בתימן, הרחוקות מאתנו 2,000 ק"מ, משגרות לעברנו טילים בליסטיים המדירים שינה מעינינו.
המדינות הנ"ל נלחמות נגדנו מלחמה דתית. אחרת, איך ניתן להבין את הח'ותים היחפנים, המשגרים לעברינו טילים בליסטיים מידי שבוע, למרות הנזקים הקולוסליים שהם סופגים מארה"ב וישראל, המפציצים אותם השכם והערב.
אותו דבר קורה באיראן.
ההנהגה הפונדמנטליסטית איראנית, מרעיבה את אזרחיה, ומשקיעה את רוב כספה במלחמה בישראל, ע"י יצור מאסיבי של נשק מתוחכם כמו טילים בליסטיים, וניסיון ליצור פצצה גרעינית, והן בתמיכה מאסיבית בכנופיות טרור כמו החמאס והחיזבאללה וכו', למרות 2,000 קמ"ר המפרידים בינינו.
רבנו-אור-החיים-הק'
אכן כיוון כנראה לדורנו,
כאשר אמר שבמסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ", ישלטו מנהיגים עליהם נאמר: "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", שיצטרכו להילחם כל הזמן עם אויבינו, כפי שקורה לנו במשך 77 שנות קיום המדינה, מבלי לנסות גם את הדרך השניה – דרך התורה והאמונה בבורא עולם.
וכלשון קודשו:
"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ" שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".
פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, כאשר מתמנים מנהיגים "שפלים" – שאינם אמונים על התורה}.
שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},
ויעשה מה שנאמר בסמוך"- {בהמשך הפס' במ' כד, יז},
"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,
וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"
{להילחם עם אויבינו:
פַּאֲתֵי מוֹאָב ובְּנֵי שֵׁת}.
רבנו-אור-החיים-הק'
בעיון, ומעט הרחבה:
"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת (במ' כד, יז).
רבנו-אור-החיים-הק'
מפרש את הפס' הנ"ל, בשני אופנים שונים:
אופן א':
בבחינת הכתוב בברכת בלעם – "דרך כוכב מיעקב", התואם גאולה בדרך של "אֲחִישֶׁנָּה" כדברי הנביא ישעיהו. כלומר, גאולה היכולה להגיע בכל זמן כמו כוכב הזורח בשמים, בזכותם של היהודים הבינונים בעם ישראל, ההולכים בדרכי ה' יתברך.
גאולה זו תהיה מלווה בנסים ונפלאות. הגואל יזרח כמו כוכב בשמים – דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, ועליה נאמר "אראנו ולא עתה". אפשר לראותה בעתיד הנראה לעין. אמנם לא עתה, אבל קרוב.
אופן ב':
בבחינת "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", התואם גאולת "בְּעִתָּהּ" כדברי הנביא ישעיהו, כפי שהסברתי קודם לכן בדברי רבנו.
אם עם ישראל לא זכאי, הגאולה תתרחש בזמנה ובְּעִתָּהּ. הגאולה הזו, תבוא "בדרך טבע", בזכותם של הצדיקים בעם ישראל, בכך שיקום שבט מעמ"י, בבחינת "עני ורוכב על חמור" כדברי הנביא זכריה, כמו המצב כיום, ועליה נאמר ע"י בלעם: "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", כצופה מרחוק, והיא תהיה רחוקה, כמו מצבנו כיום.
וכלשון קדשו:
"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ" שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".
פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום לצערנו, במדינת ישראל}.
רבנו-אור-החיים-הק'
מביא עוד פירושים, לגבי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אותם מסמלים דברי בלעם לגבי סוג הגאולה:
"דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"
= משיח בן דוד.
"אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב"
= משיח בן יוסף
אם ישראל יהיו בגדר יַּעֲקֹב – יאיר להם משיח בן דוד, ואילו משיח בן יוסף יהרג במלחמה חלילה. ואם ישראל יהיו צדיקים, בגדר יִּשְׂרָאֵל – משיח בן יוסף לא יהרג.
"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" – תהיה לו תקומה בפני אויביו.
רבנו שואל: לכאורה הדברים נראים סותרים, הרי יַּעֲקֹב מסמל את המצב הירוד של עמ"י, לעומת השם יִּשְׂרָאֵל, המסמל דרגה גבוהה של שלמות.
אז איך יתכן שהפירוש הראשון לפס' "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב", מתייחס לגאולה העליונה – "אחישנה", בה כל הבינונים שבים בתשובה, וזוכים לגאולה נסית.
ואילו בפירוש השני – "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" – זוהי גאולה בדרך הטבע – "בְּעִתָּהּ", בה משיח בן יוסף יהרג חלילה, ונחשבת לגאולה פחותה בה בני ישראל לא שבים בתשובה, והגאולה תבוא רק בזכות הצדיקים, ותהיה גאולה טבעית.
רבנו מיישב את הדברים:
גאולה בבחינת "אחישנה",
היא גאולה "בינונית",
המקצרת תהליכים, ומלווה בניסים ונפלאות. בגאולה כזו, הבינונים שהם רוב בני אדם, אינם שותפים בתהליך קירוב הגאולה ע"י שמירת תורה ומצוות, וסומכים בעיקר על הצדיקים שיעשו את המלאכה במקומם. בגאולה זו, משיח בן יוסף עלול להיהרג.
זה מזכיר את גאולת מצרים,
שהייתה מהירה מתוך ניסים שמעל הטבע. התוצאה הייתה, שרק 20% מבני ישראל נגאלו, והשאר מתו במכת החושך. והרי כתוב "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב'. י"ד, י"ד). לכן, הגאולה בה הבינונים המהווים את רוב עם ישראל חוזרים בתשובה, עדיפה מהגאולה שתהיה רק בזכות הצדיקים, כאשר רוב העם נשאר מאחור.
ב"ה, תהליך התשובה בבינונים עם ישראל הולך ומתעצם, כך שאנחנו בדרך המלך העולה בית אל, למרות מנהיגי המדינה וזרועותיה, וכך נזכה לגאולה ניסית.
רבנו-אור-החיים הק',
פונה לגדולי הדור – לפעול בקרב עמ"י למען הגאולה.
רבנו גם פונה לקהילות עם ישראל – לעלות לארץ.
רבנו-אור-החיים הק',
מיישם את הפס' על הגאולה.
"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ
וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו,
וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"
(ויקרא 'בהר'. כה, כה).
"פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל… ואמר: 'וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ', ירצה על משכן העדות {בית המקדש} אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.
ובעוונותינו, נמכר הבית {חורבן בית המקדש} ביד האומות… {כפי שקרה בעבר בחורבן המקדש, וקורה לצערנו גם כיום, כאשר בית המקדש לא נבנה מחדש, והר הבית נשלט בידי הישמעאלים, אותו הפכו ל"שיקוץ שומם" כדברי דניאל (יב. יא) לאור פירושו של רב סעדיה גאון, כפי שיוסבר בהרחבה בספר, בפרק על גלות ישמעאל}, והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו "בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג)…
{הצדיק מכונה אח כדברי הזהר (ויקרא כב ע"א): "וקודשא בריך הוא משתעשע בגינתא דעדן {בגן עדן}… ולא עוד אלא דאלין אקרון – אחים ורעים ליה {הצדיקים קרויים אחים ורעים לקב"ה}, דכתיב בתהלים (קכב, ח):
"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי,
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"
והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק החייב לעורר את בני אדם לגאולה}, ויאמר להם:
הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שולחן אביכם {בית המקדש}. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם – הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד…
ועל זה עתידים ליתן את הדין
כל אדוני הארץ גדולי ישראל,
{שאינם עושים די למען הגאולה},
ומהם יבקש ה',
עלבון הבית העלוב"
(ויקרא כה, כה).
רבנו-אור-החיים-הק',
מעביר את תוכן הפס' הנ"ל מהמישור הפרטי בו אדם נאלץ למכור את אחוזתו, ובא גואלו הקרוב וגואל את השדה, למישור הלאומי אמוני בו עמ"י, אחרי שחרב מקדשו וגלה מארצו, חייב להתעורר ולפעול למען גאולתו, כאשר בראש המיזם הגאולי, חייבים לפעול מנהיגי העם – "אדוני הארץ גדולי ישראל", כדברי קדשו.
בעל "מנחת אלעזר ממנונקאטש (דברי תורה מהדו"ת אות ק') הביא ראיה ניצחת מדברי רבנו אור החיים הק' הנ"ל, שיש לדבר על הגאולה ברבים, ויוצא נגד אלה האומרים שעדיף שלא לדבר על הגאולה ברבים, כי זה מביא לידי יאוש.
אדרבה, ע"י שאינם מזהירים על הגאולה, הם יתייאשו לגמרי, ולא יתקנו מעשיהם, כדי לקרב את הגאולה ("כל הכתוב לחיים" כרך א' עמ' רכט).
רבנו-אור-החיים-הק'
פונה לקהילות בגולה, ומזרז אותן לעלות לארץ ישראל.
להלן קטע קצר ממכתב ששלח לקהילת קסלי לעלות לארץ:
"כי קול יצא מלפני ה',
בלב כל בחירי המוני
עם אלוקי אברהם.
נאספו ממזרח, הללו בלב ים,
והללו ממדבר הרים,
להתגולל בעפרה ובקדושתה,
ולומר די לצער השכינה…
קומו ונעלה אל הר ה',
שם נתוועד על התורה,
כדי לרומם דגל התעודה".
עבד ה' ויראיו –
חיים ן' עטר. לסדר
'ואתה ת'צ'ו'ה' תק"א.
עמ' חדש
"כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ – וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ".
הגאולה יכולה לבוא מתוך "כביסה" ברחמים – 'יַּיִן לְבֻשׁוֹ',
או "כביסה" – מתוך דם, יזע ודמעות – 'עֲנָבִים סוּתוֹ'.
(רבנו-אור-החיים-הק'. בר' מט, יא).
רבנו-אור-החיים-הק'
מדבר לדורנו – דור אחרית הימים.
הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים: מתוך ניסים ונפלאות, או מתוך יסורים, כפי שקורה בימינו.
התורה משתמשת בדימוי של ניקוי עוונותינו, ע"י מכונת כביסה.
המכונה הראשונה – עובדת על בסיס יין – "יינה של תורה". כאשר עוסקים בתורה, ניקוי העוונות המעטים, יהיה יותר קל, ותהליך הבירור באחרית הימים, עליו מדברים הנביאים, יחזקאל, זכריה, ודניאל, יהיה יותר קל:
"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים,
וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים
וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים,
וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י).
המכונה השניה {גרמנית'!!} – עובדת על בסיס דם, כדי להסיר מעלינו את כתמי עוונותינו. התהליך מלווה בדם יזע ודמעות, כפי שקורה בימינו.
כאשר רודפים את "יינה של תורה", חוטפים במקומו "דַם עֲנָבִים"- במקום מיץ ענבים.
המלחמה שלנו נגד האיראנים, החמאס והחיזבאללה וכו' – מתחילה בשמים, וכל עוד שלא מכריעים את השר שלהם למעלה בשמים, ע"י עיסוק בתורה והליכה בדרכיה, לא נוכל לנצחם למטה. המלחמה שלנו נגד כנופיות הטרור החמאסיות, נמשכת מעל שנה ושמונה חודשים, בניגוד לתורת השכל הישר. אלה בסך הכל לוחמי גרילה, ללא טנקים ומטוסים וכו', כאשר מולם, מתייצבת מעצמה צבאית.
יעקב אבינו, רק לאחר שנאבק עם שרו של עשיו, ומנצח אותו, הוא זוכה לנצח את עשיו, ללא יריה אחת. עשיו אף מחבק אותו, למרות שבא עם 400 חיילים, כדי לחסלו
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ,
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בר' לב, כה – כו):
"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בר' לג, ד – ח"י).
יעקב אבינו יצא "בזול" מהמאבק עם עשיו {פגיעה קטנה בכף הירך}.
מאוחר יותר, הוא הבריא ממנה לגמרי:
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שָׁלֵם בגופו ובממונו. כדברי חז"ל.
זה הדגם למאבקנו נגד אדום,
וגם נגד ישמעאל בדורנו.
דרך א' -'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ':
היין – רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השירים רבה ב).
אם עם ישראל יעסוק בתורה וילך בדרכיה, הגאולה תבוא מתוך ניסים ונפלאות.
הביטוי 'לְבֻשׁוֹ', מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר כמו מעיל, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים, בבחינת הכתוב בדניאל (ז, יג):
"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא,
וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".
וכלשון קדשו:
"גלות רביעית שבו יגלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל – מצות עסק התורה. וזולת זה, יתעכב מבוא. ולזה רמז באומרו: 'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ'.
פירוש: כי כוחו של המלך המצופה 'שילה' {מתוך הפס' "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו – עד כי יבוא שילה". בר' מט, י}, שמו הוא בחינת עסק התורה, שיעסקו ישראל ביינה של תורה.
ועיין מה שפירשתי בפס' "הביאני אל בית היין" (ראשון לציון שיר השירים ב, ד), שם מדמה רבנו, בין ארבע ההנאות מהיין – אכילה, שתיה, ריח, שמחה, לבין ארבע הדרכים בלימוד תורה:
פרד"ס = פשט {אכילה}, רמז {ריח}, דרש {שמחה}, סוד {שכרות}.
ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו, שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו".
דרך ב' – 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ':
רומז לגאולה מתוך יסורים, בבחינת הכתוב בנביא זכריה (ט, ט):
גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,
הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,
הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ,
צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,
עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".
וכלשון קדשו:
"ואומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ'. נתכוון לומר, כי אם יגיע זמן הגאולה, ולא ימצא יין. פירוש, שאין בנו תורה – תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון {צרות} האומות לישראל. כאומרם ז"ל:
כי כשיגיע קץ הנחתם, ולא יהיה בישראל זכות לגואלם – יעמיד להם מלך קשה כהמן (תענית פ"א ה"א. כדברי רבי אליעזר הגדול לרבי יהושע בן חנניה. מלך – לאו דווקא, אלא גזירות קשות, כמו הטרור החמסי והאיראני).
והוא אומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים', כי באמצעות היסורין, יזדככו הנפשות, ויתבררו ניצוצות הקדושה, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה {ע"י התורה}, וזו מלאכתו בלתי נאה {ע"י יסורין} וכו'.
ניתן לדמות את תהליך הגאולה,
לכיבוס במכונת כביסה:
'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ' – כביסה ע"י "יינה של תורה" – מתוך חסד ורחמים, ניסים ונפלאות,
'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ' – כביסה ע"י "דַם עֲנָבִים", מתוך דַם יזע ודמעות, בדמותם של מחבלים צמאי דַם יהודים, המקיפים אותנו מכל עבר, עד שנשוב בתשובה לאבינו שבשמים.
בינתיים, מכונת הכביסה הלאומית,
עובדת שעות נוספות על בסיס דם, יזע ודמעות, עד שנשים בראש מעיינינו את "יינה של תורה", והליכה בדרכיה.
(הדימוי למכונת כביסה, נלקח ממאמרו של הרה"ג אמנון סבג, בעלון "משכן שילה).
עמ' חדש
הגאולה – בבחינת 'אֲחִישֶׁנָּה'.
"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא ,
וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה.
וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי" (דניאל ז, יג).
תרגום הפס': רואה הייתי בחזיונות הלילה,
והנה עם ענני השמים כבן אדם מגיע.
ופירשו רב סעדיה גאון, רש"י ומצודת דוד,
שהכוונה למלך המשיח.
על החשת הגאולה, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "ואני ה' בעתה – 'אֲחִישֶׁנָּה' (ס, כב),
אומר רבנו-אור החיים-הק'.
וכלשון קדשו:
אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בזוהר, גאולת אֲחִישֶׁנָּה בזכות ישראל" (במ' כד, יז).
רד"ק מסביר את הפס' " אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – "כשיגיע עיתה – אֲחִישֶׁנָּה, לגומרה מהרה, כי לא יארך זמן מעת החל הישועה, עד כלותה".
רד"ק מציין גם את הפירוש בגמרא בשם רבי יהושע בן לוי:
זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ
המלבי"ם מוסיף ומבאר שהפועל אֲחִישֶׁנָּה, לא מתייחס לזמן הגאולה, אלא על צורתה, וכדברי קדשו: "בבוא העת המיועדת, אעשה הדבר בזריזות". וכן כדברי רבי אברהם אבן עזרא ומצודת דוד.
הפרשנים הנ"ל מתייחסים לפועל ח.י.ש, שורש המילה אחישנה. כמו בגאולת מצרים, כאשר הגיעה העת, מיד הקב"ה גאל אותם.
רש"י מציין את הגמרא (סנ' צח):
"זכו – אחישנה.
לא זכו – בעיתה".
כלומר, קיימות שתי תקופות שונות ליישום נבואת הגאולה, דבר התלוי בעם ישראל. ככל שיהיו ראויים מבחינה רוחנית, הקב"ה יחיש את הגאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה, ויקדים אותה.
כידוע, הנבואות ניתנות ליישום בדרכים שונות, זה תלוי בעם ישראל. כלומר, הנבואה עשויה להשתנות בהתאם למעשינו מול בוראנו, כפירושו של רד"ק לדברי חז"ל: "אין מזל לישראל". אנחנו מעל המזל, כמו נוזל המשנה צורתו בהתאם לסוג הכלי אליו יצקנו אותו, כך הנבואות יכולות להשתנות לאור מצבנו הרוחני, בבחינת דברי חכמים: 'רק נבואות שהוצרכו לדורות נאמרו'.
כדוגמא, נציין את נבואת יונה הנביא על נינווה: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".
לאחר שחזרו בתשובה, נינווה לא נחרבה.
באותו הקשר, ניתן להשוות את נושא הסתירה כביכול, בין 'בעיתה' ל'אחישנה', עם דברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בבקעת ארבל, כאשר החל השחר להאיר: 'כך גאולתם של ישראל קמעא קמעא' (ירושלמי ברכות ד ע"ב).
מצד שני, מלאכי (ג, א) אמר:
שהמשיח יבוא 'פִתְאֹם':
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי
וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי,
וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ
הָאָדוֹן {מלך המשיח}
אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים,
וּמַלְאַךְ הַבְּרִית {אליהו הנביא}
אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים
הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"
הסבר הסתירה כביכול:
הגאולה באה קמעא קמעא כדברי רבי חייא, אבל לעיתים קיימים דילוגים מהותיים בתהליך הגאולה, כמו איחוד ירושלים בכ"ח באייר, הקמת המדינה בתש"ח באישור האו"ם, כפי שהיה בבית שני ע"פ רישיון כורש (עזרא א, א).
וכן כפי שהיה ביציאת מצרים ע"פ אישור פרעה, שרק אחרי שאישר לצאת בליל ט"ו בניסן אחר מכת בכורות והקרבת קורבן פסח, הם יצאו. כך שלא עוברים על מדרש איסור שלוש השבועות – 'שלא יעלו בחומה' בניגוד לאומות (כתובות קיא, ע"א).
כדאי לציין, שלאיסור שלוש שבועות, המופיע כמדרש אגדה, אין תוקף הלכתי, והרמב"ם והפוסקים, אינם מזכירים אותו.
בימינו, זכינו לשפע כלכלי וקיבוץ גלויות, בקנה מידה עצום, כפי שלא היה בהיסטוריה היהודית, דבר המתכתב עם שני הסימנים הראשונים לתהליך הגאולה (מגילה יז ע"א), ועל פי שתי הברכות בתפילת שמונה עשרה:
ברכת השנים – שפע כלכלי,
ו"קיבוץ גלויות" –
כ-8 מיליון יהודים בארץ.
וכן ברכת "בונה ירושלים" – ההולכת ונבנית, ומתפתחת בקנה מידה עצום, והופכת לעיר הגדולה מבחינת מספר תושביה בארץ ישראל. וכן להתפתחות הביטחונית, הכלכלית והמדעית, ומעל לכל ההתפתחות התורנית, כפי שלא היה מעולם בארץ ישראל.
כל זה מצביע על תהליך מואץ של תהליך הגאולה, בו עם ישראל משמש כאור לגוים בבחינת הכתוב:
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים
כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט, ה).
בלעם מדגיש שחזונו הנבואי,
דן באַחֲרִית הַיָּמִים,
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי – לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ – בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במ' כד, יד).
בעל הטורים,
מתייחס לתוספת המילים 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן' ע"י בלעם בנאומו הרביעי, מילים שלא נאמרו בשלושת הנאומים הקודמים:
"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,
וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,
מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה,
נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).
"אמר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", לפי
שרצה לגלות ימות המשיח".
הרמב"ן מרחיב את היריעה:
"והנבואה הזאת {של בלעם} לימות המשיח היא… ועתה בנבואה הזאת הרביעית – יוסף לראות ענין המשיח… ואמר שזאת עצת ה' – להיות בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
הרמב"ן מדגיש את עוצמת הנבואה הנ"ל, בכך שבלעם הוסיף את הביטוי: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, טז)
הרמב"ן: "והוסיף לקרוא עצמו "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", והאומר כך "יודע אני דעת פלוני", ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בליבו, הדברים שלא יגיד בפיו. וכן זה יכוון לומר שהוא יודע, ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו – בסוף כל הימים".
הרמב"ן אף מוסיף: "וזה כעניין שנאמר (בישעיה סג, ד):
"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,
וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".
הרמב"ן מביא את המדרש (קוה"ר יב י):
"ואומרו 'ליבא לפומא – לא גלי'. והנה אמר הכתוב כאן: "וישא משלו ויאמר", ולא הזכיר שהיה זה בנבואה, כאשר הזכיר בשלוש הפעמים הקודמות, כי כיון שאמר:
"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,
וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,
מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה
נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).
כידוע שהייתה עליו יד ה',
כאמור בפעם השלישית".
מדברי המדרש לפס':
"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,
וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".
לומד הרמב"ן, שהקב"ה גילה את מועד הגאולה והנקמה ברשעים באחרית הימים, רק לליבו, בבחינת – 'ליבא לפומא – לא גלי'. כלומר, איש לא ידע מתי זמן הגאולה.
הרמב"ן לומד מדברי בלעם:
"וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", שבלעם הגיע למדרגה גבוהה בנבואה בנושא הגאולה באחרית הימים, שרמז בדבריו, שהבין כביכול "דַּעַת עֶלְיוֹן". כלומר, מה שהקב"ה חשב בליבו על מועד ותהליך הגאולה – וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", והנקמה באויבי ה' לפני הגאולה – כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי".
רבנו-אור-החיים-הק'
אומר על כך, שמועד הגאולה ידוע רק לקב"ה, ושום אדם לא ידע את התאריך המדויק של הגאולה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בר' א, ג): "הוא אור הגאולה העתידה המופלא. ואומרו "וַיְהִי אוֹר", על דרך אומרם בתיקוני הזוהר: 'ויהי רז – אור בגימטריא רז' {= סוד} (זהר חדש בר' יב ע"ב).
וכלשון קדשו:
"הכוונה, שגזר ה' יתעלה שמו – שאור זה של מלך המשיח {שיבוא באחרית הימים במסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ דרך הטבע} – לא יתגלה בעולם {תאריך הגאולה} – ויהיה סוד טמון אצלו, כאומרם (תיקוני הזוהר. תיקון כא) לליבי גיליתי -מליבא לפומא לא גלי".
הסיבה לכך שקץ הגאולה האחרונה לא נתגלה, בניגוד לגלות מצרים שם נאמר במפורש לאברהם:
"וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בר' טו, יג).
וכן בגלות בבל, נאמר לירמיה (ירמיה כט, י) שהגלות תימשך שבעים שנה:
"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה,
כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל
שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם,
וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב,
לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה",
מפני התיקון השלם שצריך להיות בגאולה האחרונה שלנו, ונפילת הסיטרא אחרא, בניגוד לשתי הגאולות הקודמות, שהיו זמניות.
לאור דברי קדשו,
חשוב מאוד לזכור ולהזכיר, שאיש לא יוכל לנבא את התאריך המדוייק של הגאולה,
אבל כן ניתן ללמוד על תהליכי הגאולה, ואיך ניתן לזרז אותה, כפי שנביא בהמשך בדברי הזהר הק' (וירא קיח, ב), וכן בדברי רבנו-אור-החיים-הק', על פי חזון בלעם (במ' כד, יז. ומקורות אחרים).
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר:
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם,
אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בר' מט, א).
יעקב אבינו ניסה לגלות לבניו את הקץ, אבל נסתם ממנו משמיא. ובמקום זאת, הוא ברך אותם.
מצד שני, הקב"ה רמז להם ולנו במה תלוי הקץ – באחווה, שלום ורעות בתוך עם ישראל, כדברי רבי יעקב אביחצירא, ורבי דוד אזוג הכהן ממרוקו לפס' הנ"ל, כדלהלן:
רבנו יעקב אביחצירא:
"מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז).
ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מ"ב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, כדברי הנביא ישעיהו:
"שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב,
אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו" (נז, יט).
הכתוב מקדים את הרָחוֹק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקָּרוֹב . ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358 (פיתוחי חותם. בר' מט, א – ב).
רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן
המלומד בנסים מרבני מרוקו:
"הגאולה תלויה בכך שתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.
גם חמורה מצוה זו – שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום יש כמה אלפי רגעים, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').
עמ' חדש
תהליך ראשית תהליך הגאולה משנת ה'ת"ק {1,740},
בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.
ומשנת ה'ת"ר {1,840} – בתורת הגר"א.
רבנו-אור-החיים-הק'
פתח את עידן העליה לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות, ולא רק של עליית יחידים כפי שהיה עד כה, כמו עליית הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן, רבי יוסף קארו וכמה מתלמידיו כמו רבי שלמה הלוי אלקבץ וכו', הרדב"ז, האר"י הק', רבי חיים ויטל, רבי חיים אבולעפיה וכו'.
רבנו היה הנחשון והחלוץ הראשון לפני המחנה, כאשר עלה לארץ ישראל בראש תלמידיו הרבים ובני ביתם, כדי לקרב את הגאולה.
הם יצאו מליוורנו שבאיטליה ביום כ"ח אב תק"א – 1741, ולירושלים הגיעו ביום ט"ו אלול תק"ב – 1742, לאחר שהייה בעכו, בגלל מגפה שהייתה בירושלים.
רבנו רואה בשנת ת"ק = 1,740 כשנה בה נפתחו שערי תהליך הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל.
שנת ת"ק היא תחילת השעה הראשונה של אור בוקר יום השישי באלף השישי, בה החלה רוח אלוקים לפעם – רוחו של מלך המשיח.
הגאון מווילנא כותב ששנת ה'א ת"ק 1,740 היא "סף דאתחלתא" של הגאולה. במילים אחרות: 'אתחלתא דאתחלתא של הגאולה',
אבל שנת ה'א ת"ר 1,840 היא זמן אתחלתא של הגאולה ע"פ (הזוהר הק' ח"א קיז):
"כאשר יבוא האלף השישי… בשנת שש מאות לחיי נח, נבקעו מעיינות תהום רבה… וכדין לזכור ברית עולם – שהיא כנסת ישראל, אותה יקים מעפרא, ויזכור אותה…".
"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ,
בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו" (בר' ז, יא).
על הפס' הנ"ל אומר הזהר
(חלק א קיז, א. בתרגום חופשי):
"במאה השישית לאלף השישי {שנת ה'ת"ק. 1840}, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתוקן, כדי להיכנס לאלף השביעי".
הזהר הק' מתייחס לשתי תגליות שיתרחשו בתקופת המאה השישית לאלף השישי – משנת ה'ת"ר, 1,840 למניינם ואילך:
הראשון – "שערי החכמה למעלה",
רומז לחוכמת התורה.
השני – "מעיינות החכמה למטה",
רומז לחכמת המדע.
כל זה משמש כהכנת העולם לביאת משיח.
אכן, משנת ת"ר ואילך,
חלה התפתחות עצומה בעולם,
בשני התחומים הנ"ל:
"וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו",
נפתחו שערי חוכמת התורה.
מאותה תקופה, התפשטה תורתם
של שלושה ענקי רוח,
שעסקו בתורת תהליכי הגאולה לאור פנימיות התורה, כמו הזוהר הק' וכתבי האריז"ל, ובראשם – העליה לארץ ישראל, כמרכיב מהותי בתהליך הגאולה, כדברי הגמרא (מגילה יז ע"א).
וכן, כברכת 'קיבוץ גלויות' בתפילת שמונה עשרה, ברכה אותה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה, כחלק חשוב בתהליך הגאולה.