מורשת יהדות מרוקו

בזכות מה ננצח – את החמאס והחיזבללה?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י  =  כ-ל   י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

1."כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו יהוה אלהיך בידך".

2. כי תצא מחנה על אויביך – ונשמרת מכל דבר רע…
3. כי יהוה אלהיך – מתהלך בקרב מחנך – להצילך,

 

4. 4. ולתת אויביך לפניך – והיה מחניך קדוש.
5. ולא יראה בך ערות דבר – ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי:

"כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 

 ישנם שני אויבים:

 אויב בשמים, ואויב בארץ

 

1. 1. האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה.

כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך – בידיך".

 

3. כך גם כיום במלחמה נגד החמאס והחיזבללה – רק כאשר ננצח את השטן שלהם למעלה, ע"י חזרה בתשוה, נכריע אותם במחילותיהם ובנהרותיהם.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

 

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק. שלום בן עישה ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

המשך……….

״אני רוצה לבקר בטבריה״ אומר סלומון.

״אני רוצה לבקר בכותל״ משטח פרוספר את משאלתו ״אני זוכר שנתקלתי ביגאל אלון בחדר האוכל וכשפנה אלי ביקשתי ממנו שיסדרו לי חופשה לבקר בכותל. הוא אמר שאין חופשות. שיש עכשיו מלחמה ויש קרבות בלטרון״.

יעקב לא מדבר. הוא מהורהר. סלומון מנסה להוציאו משתיקתו.

״יעקב, מה המשאלה שלך?״. יעקב מחייך.

״לראות את ריטה ואת ירושלים״ אומר לבסוף, כמעט בלחישה. החברה, אלה שהיו איתו במחנה המעצר בקפריסין, נדים בראשיהם ושותקים. הם יודעים על מה הוא מדבר. מכבדים את הפרטיות שלו. סלומון נאנח. הוא מודע לאהבתו של יעקב לריטה. היא אחת מאותן ילדות השואה שהוריהן, לפני שהובלו בקרונות המוות, דאגו להסתירן אצל משפחות של גויים תמורת כסף או צרור של תכשיטים. ריטה. אותה אחות רחמנייה שבדרך, נערה ענוגה ושקטה, עם תוגה בעיניים, שטיפלה בו יפה כול כך. היה זה כשקיבל הרעלת קיבה, כשראשו התפוצץ מכאב, כשנפצע בברכו וכשחטף הצטננות קשה. אחר כך חלקה עמו לילות של ריגוש וצפייה אל העתיד. זה המחר של עשן הקרבות החוסם את מימוש החלומות.

״אני רואה שקשה לך לשכוח אותה״ מגיב שייקה באיחור, בשפת היידיש, למשאלתו של יעקב.

״גם אתה רצית אותה״ מזכיר לו יעקב.

״לא היה לי סיכוי מולך״ מצטנע שייקה.

״לא הפרעתי לך. אתה הכרת אותה לפניי״.

״אי אפשר להכריח את הלב. אני וריטה היינו ידידים, חלקנו גורל משותף״ אומר שייקה ביידיש באמירה ציורית.

״אבל לך היה קשר הדוק דווקא עם רבקה. אפילו דברתם ביידיש״ אומר יעקב.

״כ…ן״ מושך שייקה את המילה ונאנח. באהבה אין הגיון, הוא ממלמל לעצמו. סלומון מסיט שוב את תשומת הלב לפיוט נוסף של רבי דוד חסין, הרווי כיסופים לירושלים ולטבריה: ״אוחיל יום, יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, מתי אבוא ואראה, ירושלים בנויה״. סלומון מסיים את טכס ההבדלה שנקטע. מברך על הבשמים של עלי הזעתר, שנקטף מהשדה הקרוב, ומקרב את ציפורניו לנר הדולק. שייקה מעוות את פניו לשמע הברכות אבל נשאר נטוע במקומו.

״למה קשה לך כול כך עם האמונה והמסורת, שייקה?״ מקשה עליו יעקב. שייקה שותק, כנמנע מליצור גירוי מיותר באווירה, המוחזקת בעיני חבריו כמעמד של קדושה ואמונה.

״שכחת את השיחות שלנו בקפריסין, יעקב?״ מגיב שייקה בכול זאת, בנימה של תוכחה ונאנח שוב.

״אני יודע שאתה בא ממשפחה של רבנים…״.

״שגם הם מתו בשואה ונמחקו״ זועם שייקה. יעקב שותק. הטרגדיה של שייקה משרה דיכאון על יעקב. החברים נועצים בהם מבט שואל. שייקה נבוך. יעקב חושב שבאמת, לאף אחד אין זכות למתוח ביקורת על שייקה. הוא מניח את ידו על כתפו של יעקב. הוא שזקוק לנחמה יותר מכול מעודד עכשיו את חברו. יעקב מסב אליו מבט מחויך וכורך את זרועותיו על שכם חברו. הם שותקים רגעים ארוכים. נותנים לרגשות לומר את דברם.

״יעקב, אני זוכר שאמרת לי בקפריסין שיש פילוסופים שחושבים שאלוהים קיים אבל הוא לא מתערב בעולמו״ מזכיר לו שייקה.

״נכון, אני זוכר״ יוצא יעקב משתיקתו.

״אז למה אני צריך להתפלל אליו אם הוא העדיף לא להתערב כדי להציל את המשפחה שלי?״ יורה שייקה.

״אבל הוא הציל אותך״ אומר יעקב.

״זה לא מספיק״ מוסיף שייקה להתעטף בכאבו.

״תראה שיק״ פונה אליו יעקב בשם חיבה מקוצר ומעורר את חיוכו ״אני לא דתי כול כך אבל מכבד את המסורת של הבית, של סבי שהיה רב ושאני קרוי על שמו. כול זה מזכיר לי את המשפחה. אני מרגיש נקיפות מצפון שעזבתי אותם…״.

״לך לפחות יש הורים ומשפחה״ כואב שייקה ונושך את שפתיו.

״אנחנו עכשיו המשפחה שלך, שייקה״ אומר יעקב. שייקה משפיל שוב את מבטו. מה הוא מחפש שם באדמה, מהרהר יעקב. סלומון מארגן ארוחה מאולתרת. בוצע את הלחם ומברך ׳המוציא׳. חברים עונים אמן. סלומון מחלק לכול אחד פיסת לחם מבורכת.

אחד המפקדים מגיע, מגביה את ידו ומבקש שקט. הוא מציין שאתמול, העשרים ושמונה למאי 1948, נפל הרובע היהודי בידי הלגיון הערבי. שרק לפני פחות משבועיים הוכרז על עצמאות ישראל ועכשיו נפל הרובע. רחש מעיק פושט מסביב. חושבים על עצמאות שאחריה ירעשו התותחים, תתרחב המלחמה. מוחם הנקי של הנוכחים ממשיך להיות מועמס באירועים היסטוריים. הם חשים שהיו רוצים לקחת חלק בזה.

יעקב הולך להשלים את שנתו הקטועה. הוא משתרע במיטת השדה. כנף האוהל מתבדרת ברוח כדגל בסערה, ואולי כנפנופים של אזהרה. הוא ממשיך לשחזר את הימים האחרונים. בכלל הוא אוהב לחזור לאחור ולחיות שוב את הזמנים שחלפו. כמו מבקש להכפיל ולשלש את שנות חייו המעטות עד כה, במין יצר חיים ודחף לצבור חוויות יותר ויותר. בגיל צעיר אדם אינו מחשב את הזמן הנותר. הוא חי בתחושה שכול השנים לפניו. אבל כאן, במציאות המתוחה והבלתי ודאית, הוא מרגיש שהימים הולכים ואוזלים, כמו קפצה עליו זקנה. מרחב הזמן הולך ומצטמצם כמו ארבע כתלים קרבים והולכים, בדרך למחוץ אותו.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 30

פורים

בפורים חילקו לכל ילד בבית הכנסת מגילת אסתר קטנה מגולגלת בצורת ספר תורה, געגועים למגילה כזו(מגולגלת כספר תורה) עולים בי בכל פעם שפורים מגיע. הייתי שמח להחזיק שוב מגילה כזו ביד. זהו אחד מזיכרונות הילדות שאני נושא עימי. בזמן קריאת המגילה, השמחה הייתה רבה. השמחה וההשתטות של האבות בזמן הקריאה היו רגעים שובי לב. רגעים אלו היו פיצוי לחום ולקשר הפתוח שהיו חסרים לי מאבא.

הכפרות ויום כיפור

בערב יום הכיפורים נהוג היה לקיים את מצוות ה״כפרות״. כילד זה נראה היה מחזה משעשע, היינו מצטופפים סביב הרב שהחזיק בידו תרנגול שיועד לברכת הגברים והילדים, ועוזרו שעמד לידו החזיק תרנגולת לברכת הנשים והילדות. את העוף החזיק בידו והתחיל בפסוק מהתנ״ך: ״בני אדם יושבי חושך״, לאחר מכן סובב את התרנגול/ת סביב הראש ואמר: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום״.

מתוך המקורות: מנהג הכפרות, קשור בעבודת בית המקדש ביום הכיפורים. היו נוהגים לקחת שני ״שעירים״ ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה בגורל כקורבן לה׳, ואילו את השני היו שולחים לארץ גזירה במדבר, לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כל עוונותיו ואת כל עוונות בית ישראל. שעיר זה, שנשלח לעזאזל, היווה אפוא כפרה לעם כולו. כשהיו מתקרבים הימים הנוראים, חיל ורעדה אחזו את אבי ז״ל. אני זוכר בעודי עדיין ילד קטן, כיצד ביקשתי גם לצום ביום כיפור. אבא מחבק אותי, ואומר להצלחה בצום, אתה בא איתי מחר לאמירת סליחות בבית הכנסת. פעם ראשונה בבית הכנסת באמירת הסליחות, היה מרגש מאוד. בית הכנסת היה מלא וצפוף, כששליח הציבור והקהל אמרו ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, בית הכנסת רעד מקולות המתפללים, מאימת הימים הנוראים המתקרבים. עוד זיכרון מילדותי המלווה אותי עד היום. ביום כיפור אימא הייתה מוציאה לאבא את הגלביה הלבנה שהייתה מיועדת אך ורק ליום זה. וכך אבא בגלביה הלבנה ישב כל היום בבית הכנסת. למוחרת יום הכיפורים, אימא כיבסה את הגלביה ושמרה אותה עד ליום הכפורים הבא. צום יום הכיפורים הראשון, עוד כילד ״בחדר״ ניסיתי לצום להרגיש שאני גדול, לא עמדתי בזה. גם לא היה מי שיתמוך ויעזור, אבא כל היום בבית הכנסת, אימא נחה. האוכל לארוחה המפסקת עמד מוכן, אימא נתנה את אישורה, אם צריך אתה יכול לאכול. בשנה הראשונה שעברתי לתלמוד תורה ואני בן שבע, הצלחתי לעמוד במצווה ולצום כל היום. האם זה בזכות התפילה עם אבא באמירת הסליחות, או זה כוחה של האמונה שטבועה בנפשו של הילד היהודי המתפלל, לא יודע.

בערב יום כיפור, היה כל אחד לוקח את הסלסלה שלו, מסובב סביב הראש ואומר: ״זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי״. לאחר מכן היו משליכים את הסלסילה לתוך נהר, כדי לקיים את הפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאותם״.

אין פירושו של דבר, כמובן, כי הדבר הסמלי עצמו, כבר מבטיח את התגשמות העניין כולו. זאת אומרת, שאין אכילת התפוח בדבש כשלעצמו מבטיחה שנה מתוקה. היא רק מזכירה לנו כי עלינו לבקש ולהתפלל, שה׳ ייתן עלינו שנה טובה ומתוקה. הוא הדין לכפרות, שאינן מבטיחות באופן אוטומטי מחילת עוונות, רק מזכירות לנו כי עלינו להשיג מטרה נעלה זו על ידי תשובה ומעשים טובים.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

 

יא. כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן

מַרְגְּלִיתָא דְּשַׁפִּיר

 

כתובת מצבתו של רבי יעקב הכהן המכונה ״איש כהן גדול״. כתובת המצבה מלאה הלל ותשבחות לדמותו המיוחדת של רבי יעקב שזכה בשלושה כתרים, והיה אדם חכם וחריף וצלל לעומקה של תורה וידיו רב לו בתלמוד ובפוסקים.

המשורר רבי דוד אלקיים כתב עליו בשיר ׳הילולה׳ (שירי דודים עמ^׳ 242) כך: ׳קול יעקב ים סואן, תורה ושיר בשתיהן, בשתי כותרות יהין, רבי עכאן הכהן׳ (בכינוי 'עכאן׳ כשם חיבה, כונו מי ששמם יעקב). רבי יעקב, מלבד היותו תלמיד חכם עצום, היה ברוך כשרונות ובעל קול נעים (זמיריו עלו בשיר המעלות 9). רבי יעקב היה גם סופר ומשורר וכתב שני ספרים ׳יזכור לעולם׳ ו׳זכר עשה׳. חלק משיריו מופיעים בקובץ ׳שיר ידידות׳. אקרוסטיכון: יעקב זצ״ל.

 

חריזה: א/א // ב/ב // א/א(בדילוג).

 

יִלְאוּ נְבוֹנִים לְתָאֵר בְּמִלִּים

שִׁבְחֵי אִישׁ חַי צַדִּיק רָם וְנַעֲלֶה

עַל רֹחַב שִׂכְלוֹ בְּצֹלְלוֹ בִּמְצוּלוֹת

מַיִם אַדִּירִים בְּאֵין קֵץ וְתִכְלֶה

 

5. קוֹנוֹ יִזָּכֹּר לְעוֹלָם לוֹ אֱיָלוּת

זֵכֶר עָשָׂה אֵלָיו כֶּתֶר נִפְלָה

כְּהונָה תּוֹרָה לִמְלוּכָה נִמְשְׁלָה

זְמִירָיו עָלוּ בְּשִׁיר הַמַּעֲלוֹת

 

10. וּבְמִדּוֹתָיו קָנָה שֵׁם טוֹב וּתְהִלָּה

צִנְצֶנֶת מָן מְלֵאָה חָכְמָה בִּכְלָלוּת

עָצוּם וָרָב בַּתּוֹרָה יָדוֹ חוֹלְלָה

לֹא נָטָה לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת

אָכֵן יְדִיד הָאֵל וְעָבְדּוֹ סֶלָה

 

15. 15. נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים מְצוּקִים

שְׁכִינָה אוֹמֶרֶת אִמְרוּ לְצַדִּיק כִּי טוֹב

מַרְגְּלִיתָא דְּשַׁפִיר חָזֵי

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתֶאֱבַל הָאָרֶץ

עַל אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל בֵּית יַעֲקֹב

 

20. 20. אִישׁ תָּם מַה טוֹבוּ אֹהָלָיו

רַב כַּהֲנָא וְרַב חִסְדָּא וְרַב

תַּנָּאִיתָא בָּבַת מְאִירָא בְּבָתֵּי

בָּרָאי יִזְכֹּר לְעוֹלָם

אַגַּב חוּרְפֵיהּ דָּק וְאַשְׁכַּח

 

25. 25. צָלַל בְּמַיִם אַדִּירִים בְּתַלְמוּד שָׁ״ס וּפוֹסְקִים

זֵכֶר עָשָׂה קְרָא וּסְבָרָא אַלִּבָּא דְּגְמָרָא

לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל

אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בּוֹ אָן פָּנָה אָן הָלַךְ

תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ

 

30. 30. תּוֹפֵשׂ מַגָּל גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה

נִכְתַּר בג׳ כְּתָרִים מָאן מַלְכֵי רַבָּנָן

הָרַב הַמֻּפְלָא וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא צָנִעַ וּמַעָלֵי

הַיָּשִׁישׁ וְנִכְבָּד אֵי חָסִיד אֵי עָנָו מַר נִיהוּ

כש״ת כמוהר״ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן זלה״ה

 

35. 35. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ נָסַע לִמְנוּחוֹת

אוֹתָנוּ עָזַב לַאֲנָחוֹת

וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאָכֵי אֱלֹקִים

לֵיל ב׳ בְּשַׁבָּת כ׳ לְחֹדֶשׁ תַּמּוּז

שְׁנַת תרע״ב לפ״ק זצוק״ל.

 

2-איש חי: המנוח נקרא חי גם אחרי מותו, כמו שאמרו חז״ל: צדיקים במיתתם קרויים חיים. 4-3. בצללו… אדירים: העיון וההעמקה בסוגיות התלמודיות מדומים לאדם הצולל במעמקי מים אדירים, ושולה מתוכם פנינים. 4. באין קץ ותכלה. התלמוד, משול לים רחב ואדיר ממדים שאין לו סוף וגבול, וככל שמעמיקים בו מוצאים עוד ועוד פירושים והסברים. 5. קונו… איילות: האל יזכור למנוח לעולם, איילות – את מבטחו בו ומידת הביטחון החזקה שהייתה למנוח בהשי״ת, גם במצבים הקשים ביותר. 6. זכר… נפלה: בביטוי זה רמוז גם ספרו של המנוח ׳יזכור לעולם׳, ולכן נכתב במצבה באותיות גדולות. הקב״ה עשה למנוח דבר שהפלה אותו מאחרים והם: 8-7. בשלשה… נמשלה: המנוח היה גם כהן וגם גדול בתורה, וגדולתו בתורה זיכתה אותו ממילא גם בכתר מלכות, מכיוון שחכמי התורה נקראים מלכים כמו שדרשו חז״ל בגיטין סב,א על פסוק ״בי מלכים ימלוכו״. כותב המצבה גם כאן רמז את ספרו של המנוח ׳זכר עשה׳ ולכן כתבו באותיות גדולות. 9. זמיריו… המעלות: שיריו זכו להיכנס לספר השירים והפיוטים המעולים ׳שיר ידידות׳. ר׳ יעקב שהיה משורר, כתב קצידות ופיוטים, שחלקם מופיעים בקובץ הפיוטים ׳שיר ידידות׳. ד״ר א. אמזלג-עילם בחיבורו על ה״קצידה״ מונה אותו עם המשוררים של מוגדור שעסקו בשיר קצירה, הלוא הם: ׳ר׳ שלמה אביטבול, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט ר׳ דוד קיים ור׳ יעקב הכהן׳. 11. צנצנת מן: ביטוי למי שהוא מלא וגדוש בתורה המתוקה מדבש ונופת צופים, כמו צנצנת המן שהייתה מונחת ליד ארון הברית בקודש הקודשים, והמן טעמו כצפיחית בדבש. 12. בתורה ידו חוללה. מתור הפיוט ״לכבוד תורה ההדורה״ (לר׳ יעקב דהאן). ושם המובן הוא שהקב״ה ברא את העולם על פי צירופי אותיות התורה, וכאן הכוונה לשבח את המנוח שגם ברא (=חידש) חידושים בתורה. 14. סלה: לנצח, לעולם ועד. 15. נצחו אראלים מצוקים: ניצחו אראלים,.שהם המלאכים, את המצוקים, הם בני האדם הנמצאים בצרה וצוקה ובמלחמה שיישאר עוד חי כאן, אבל לבסוף המלאכים גברו ולקחו את הנשמה למעלה.17. מרגליתא דשפיר חזי: מארמית, מרגלית שרואה היטב, כלומר רואה ומבין היטב את התורה. 18. ישמחו… הארץ: הקב״ה שמח שבאה אליו נפש נקייה וצדיקה, ומאידך, כאן בארץ אבלים על הילקח הצדיק מהם. פרפראזה על הכתוב בתה׳ צו,יא ׳ישמחו השמים ותגל הארץ׳. 19. על אריאל אריאל: על דרך ׳הוי אריאל אריאל', ישעיהו כט, א. והוא כינוי למזבח, ומדמים את המנוח למזבח כפרה לישראל. 20. מה טובו אוהליו: ביטוי הערכה למקומות שבהם בילה את ימותיו, ביתו, ביהכ״ס ובית מדרשו. על דרך הכתוב בבמד׳ כד,ה ׳מה טיבו אהליך יעקיב…׳.

21. 21. רב… חסדא: מליצות על פי שמות חכמים תלמודיים. כלומר, המנוח היה כהן רב מעלה ורב חסד. 22. ורב תנאיתא: המנוח היה בקי גדול במקורות התנאיים. 23-24. בבת… בראי: היה מאיר את העיניים בלימודו שהיה מלמד לרבים בבתי מדרשות, ולא היה לומד רק לעצמו בביתו. יזכור… חורפיה: מחבר המצבה מתייחם עתה לתוכן הספרים של המנוח. ספר ׳יזכור לעולם׳ העוסק בפלפולים ודקדוקים שמצא המנוח המחבר אגב לימודו החריף. דק ואשכח: מארמית, בדוק ותיוכח. 26. זכר… דגמרא: והספר ׳זכר עשה׳ עוסק בדקדוקי מקראות וסברות אמיתיות שהעלה המנוח בעיונו בגמרא. 27. לן יאות למספד: מארמית, לנו ראוי להספיד. 31. מאן מלכי רבנן: על פי הגמרא גיטין. מי הם הנקראים מלכים? חכמי התורה. 32. וכבוד ה׳ מלא: בשבח המנוח ששכינת ה׳ הייתה חופפת עליו. צניע ומעלי: מארמית, צנוע ומעולה. 33. אי חסיד אי עניו: איה חסיד איה עניו. מר ניהו: הוא האדון. 37. ויפגעו… אלוקים: ביטוי מעודן להסתלקותו מהעולם. 39. שנת תרע״ב. 1912 למניינם.

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יא. כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן- מַרְגְּלִיתָא דְּשַׁפִּיר

 

עמוד 62

אוֹצֵר אֲסָמִי / אֶתְעַנֵּג בְּשִׁירֵי אֹמֵר / חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִּמְגַלָּתִי מַגֹלָל

15 מְשָׁרְתֵי עַמִּי / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר / דַּיּוֹ בְקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלָּל

 

קָשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר / הוּא הוּא גּוֹאֲלֵי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל

צָפוּ בְיַמִּי / יָם שִׁרַתִּי לִי כַעֲמַר / שָׁטוּ מַעְגְּלֵי / נָחַלְתִּי בּוֹ אֶנְחָל

טִעְמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאַכְלֵי / נֶפֶשׁ מֶנּוּ לֹא תִּבְחַל

חֶלְיִ וְנִזְמֵי / עֶדְיוֹ עָרוּ בְּלֵב נִכְמָר / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי / אָזְרוּ כֹּחַ כָּשַׁחַל

20 אַף רַב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר / נָטָה גַלְגַּלִּי / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחָל

 

יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻגַּר /  עַוָּלִי / תֹּף שַׁלְשֶׁלֶת מִכֶּבֶל

רִמְשֵׂי רוֹעֲמִי / פֶּרֶץ נַחֲלִי מֵעִם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלֵי / כְּפָלִים רוּחוֹ חִבָּל

 

הערכה ללשון הקודש ולשון התפילה

• אוצר…מגלל: אף־על-פי-כן אני מתענג בשירי הנוצר ומתחבר על פי האוצר המילוני של שפתי שמקורה במרקם ספרי הקודש, שהם מנת חלקי, ושבהם מגולל אוצר זה.
• משרתי…אתפלל: אילו באה לשון הקודש לעולם רק לשמש מקור לתפילה לחזנים ומתפללים די לה בכך. משרתי עמי: חזנים ושליחי ציבור.

המשורר רואה בשירתו מפעל חיים

קקזטי…אתחל: החלטתי הנחושה לחבר שירה היא פרי מחשבה אמיתית והוא מקור גאולתי. קשטי בןממי: מחשבתי אמיתית עדה״ב משלי בב,בא. אחת אמדתי: כמו ׳אחת דברתי׳(איוב מ,ה). לא יומר: אין דרך חלופית. הוא…פצחי: השירה היא מפעל חיי. בו אתחל: בו אתחיל כמעשה בראשית. 17. צפו…בעמר: בעבר צפו בים שירתי(זמרי ופצחי) שהייתה צחה כצמר לבן ושימשה מקור השראה. עיטו…אנחל: ובהמשך גם נעו והשתלטו על נחלתי. 18. טעמו…תבחל: נהנו משפע ארצי, ארץ זבת חלב ודבש, שאף נפש לא תמאסהו. טעמו• בטעמי: עדה״ב שמו״א יד,מג. בנפת עוף: עדה״ב יט,יא. נפש… תבחל: עדה״ב זב׳ יא,ח. 19. ךוליי…כשחל: התקשטו בעדיי, נעלו מנעליי, וצברו כוח כאריה על חשבוני. חליי…עדו: עדה״ב הושע ב,טו. בלב נכמר: עדה״ב הושע יא,ח. אזרו ביה: כמו ׳אזרו חיל׳(שמו״א ב,ד). 20. אך…ןאתחלחל: הסיבה למהפך שהתרחש על עם ישראל שנתהפך גלגלו לרעה והביא על העם פחד ורעדה הוא חטאי העם. הטה קטבו וגמר: אשמי הכריע את כליוני הסופי. קטבו: כריתתו וכליונו על פי הושע יג,יד ׳אהי קטבף שאול׳.

התנכלות האויב לישראל בעקבות החורבן

21. 21. יומי…מבבל: יום החורבן היה יום קודר שנתעמעם אורו, הוא היום שבו עם ישראל החופשי נלכד בשלשלת על ידי אויבי. יומי עוממי: עדה״כ יח׳ לא,ה. בדוחו סגר: עדה״ב יח׳ יט,ט. עדי: אויבי על פי שמו״א בח,טז ׳וה׳ סר מעליך ויהי עךך. עולי: האויב העושה לי עוול על פי צפ׳ ג,ה ׳ולא יודע עול בשת׳. מבבל: כבול. 22. ךמשי…חבל: לפנים בערב האויב פרץ את החומות

לֹא כֵן אֲדָמָה / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / כּוֹתְבָיו וּלְנָפְלִי / שָׂם עֶזְרָתוֹ וְנִבָל

אוֹיְבִי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הִתְגָּר / וּמֵחִי קַבָלִּי / שָׁב כְּאֶבֶן הַסַּבָּל

25 בְּנֵי עַם רָמִי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הַגָּר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל

 

מִרְדִי בִּדְמָמַי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעֱבַר / עַד כִּי בִּגְלָלִי / נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל

וּבְנֵי עוֹלָמִי / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי / קִווּ חֶרֶב מְאֻכַּל

עַמִּי וּלְאֻמִּי / שִׂיחָתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכַּר / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל

טוֹבִי וּשְׁלָמִי / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר / וּבְנִי אֻמְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל

30 מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קִים יְבֻכַּר / יִבְנֶה מִגְדָּלִי בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי

 

והגיע ליד אבן הזוחלת והחריב את בית המקדש פעמיים. רמשי: בערב, מן הארמית ׳רמשא׳. רועמי: אויבי. מעם גר אבני זוחלי: על פי מל״א א,ט. כפלים רוחו חבל: על ידי המקדש שנחרב פעמיים. 23. לא כן אדמה: שהחורבן היה רק בידי אדם עדה״ב יש׳י,ז. הפך…ונבל: הזמן המזוהה עם הגורל הפך את גלגלו והושיט עזרה לאויב בדי להנחיל לי מפלה גדולה ולבזותני. וחגר מתניו: כמו ׳וישנס מתניו׳(מל״א יח,מו). ולנפלי: ולמען מפלתי. שם: הושיט. ונבל: ביזה. השווה נחום ג,ו ׳והשלכתי עליך שקעים ונבלתיך. 24. אויבי…התגר: אויבי המשיך להתגרות בי גם בתקופת הגלות. ומחי קבלי: הנשק שבו אני מנחית מכה, על פי יח׳ בהט ׳ומחי קבלו יתן בחמותיך. ומחי: מכה משרש מחה = מחא =הכה. קבלו: מכשיר לניפוץ חומות. שב כאבן הסבל: הפך לאבן הריחיים, שהיא לטורח על נושאה׳(שטרית). 25. בני…וגבל: בני עמים חזקים בעלי קומה וביניהם עמי ישמעאל עטו על השלל והביזה. עמון ומואב וגבל: על פי תה׳ פג ז-ח. 26. מךךי…נעבר: העמים הזדרזו להשתיק כל מרד של ישראל נגדם עדה״ב תה׳ לט,ג ׳נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר/ ושיעור – נאלעתי להחריש גם על הטוב שנתרחק ממני ועל הכאב שפגע בגופי. עד…נאבל: כדי שהאויב ירע לי. נשרף גדיש נאכל: עדה״ב שמות כב,ה. 27. ובני…מאבל: בני דורי וסביבתי הקרובים ביותר מכל הרבדים של החברה איחלו לי הכחדה בחרב. חרב כלאבל: עדה״ב יש׳ א,כ ׳חרב תאכלו׳.

הערכה לתפילה, איחולי המשורר לבני קהילתו וחתימת השיר בנושא הגאולה לעתיד

28. 28. עמי…ההיכל: תפילתם של בני עמי היא שעודדתני להחזיק מעמד. עמי ולאמי: עם ישראל. שיחתם בשי ואשכר: תפילתם הנחשבת כקרבן ומנחה לפני ה׳. היא שעמדה לי: הפיחה בי כוח ותקווה להמשיך בחיים. שיח מפתן ההיכל: התפילה בבית הכנסת וליד ההיכל. 29. טובי…יכר: איחולי המשורר לבני קהילתו כל טוב ושלום והכול יהנו ממנו ללא בין עשיר ועני שיזכו לשיוויון כלכלי. טובי ושלמי: עדה״ב שמו״א כד,יט ׳וה׳ ישלמך טובה׳. עני…יכר: עדה״ב איוב לד,יט. ובני…אוכל: אבל לא אוכל לסבול חסרי דעת ותבונה. נשוא לא אוכל: עדה״ב איוב לא,כג ׳ומשאתו לא אוכל׳. 30. מבית…והיכלי: חתימת המשורר בתפילה על גאולת ישראל, ביאת המשיח שיבנה את ירושלים ובית המקדש. מבית הלחמי: מוצא המשיח על פי שמו״א טז,יח. בן דוד קים: חתימה גם בשם המשורר. יבכר: יועדף שלטון בית דוד.מגדלי: סמל לירושלים על פי תה׳ מח,יג ׳סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה׳.

שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם-חלק שני
עמוד 558

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון

 

שירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והחמוגגוח

האמנם ניתן לכנות את יהודי מרוקו אוהבי שירה? ומרוקו עצמה, מבחינת השירה העממית, האמנם היא ארץ המועידה את מיטב זמנה לשירה? אין ספק שכן הוא. ככלל, מרוקו ויהודיה אהבו את מנעמי החיים, אולם אין מדובר אלא בתשוקה לחיים מעונגים, שיש בהם כדי להסיח את הדעת מתעוקות השעה לזמר ולשיר. פתגם ערבי נפוץ הוא ״סאעת אזזהו לא תדוזהא, וואכא פוקת קטיע רראס״ (שעת העלצון אל תחמיצינה ואפילו בזמן עריפת הראש). הרגש השירי הטבוע באופיים, עלה בקנה אחד עם אהבת היופי והניב שירי חיים עליזים, לעתים בנעימה שקטה, ולעתים סוערת. יהודי מרוקו אהבו והעריצו נשים יפות, ועל זה אמר המשורר: ״על צורת הלבנה, איך תשכון עננה״ (אברהם אבן־עזרא).

 

האומנם אהב מאוד היהודי במרוקו מפגשי עונג והתמוגגותי כך הוא מאז ועד ימינו. נחזור עתה לנושאו של חלק זה בספרנו, והוא בבחינת דברי קוהלת: ״ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמחה, כי אם לאכול לשתות ולשמוח״ (קהלת ח, טו). עשר שמחות הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה. עניים כעשירים גם יחד, הכל בלא הבדל עושר ומעמד, התמוגגו התרפקו ונאנחו אנחות רווחה בשמעם שירה ונגינה. ואם יש את נפשך להיווכח צא לדרך וראה כיצד מקיימים טכסי אירוסין או נישואין, או, להבדיל, עתות אבל ויגון. אלה ואלה נבעו נביעה טבעית, שורשית וספונטנית, ולא היו מעולם ענין מלאכותי וממוסחר. ״נעטירה ראשינו בציצי פרחים שלא יבולו, איש מאיתנו לא ייעדר בהוללותנו. בכל נשאיר עקבות מליצותינו ועליצותנו, כי זה חלקנו וגורלנו״ (חכמת שלמה ב, ח).

 

 

מחבבת בן שושן

אופליל ייא טול הזרי, וועלאש מולוע ביהום,

ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום.

וולחבאב תווללאוו מגיירין, אולא קדרת לכיר פיהום,

אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר דבבי עליהום.

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי(2).

 

שירי אהבה, יופי ועונג

אהבת בן שושן

ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם?

והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסר בואם.

וידידי היו לנעגמים ואף לא ידעתי טובת כולם,

נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולם.

הן אנוכי שהתיסרתי מנעורי(2).

 

 

סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי,

סרת פי כלפא נזרי.

סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי,

אנא גשים מאזלת גדרי.

מא נוויתס לעשק ישררב לבהאן, נסיר חאצל פי קלוב,

סעאב ווכסאן, אנא נשים מאזלח גרדי,

וואגא ללי מתחתנת מן סגרי.

 

שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ,

נמצאתי בפסיעה מתרוצץ.

טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני בער,

אני פתי עודני, תמים בניכר.

לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות,

קשים ורעים, אני פתי עודני תמים,

אני שהתיסרתי כבר מנעורי.

 

וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאחני קולת זינהא,

בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא,

לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא.

הייא פלאצל רומייא, ואסמהא מרייא מולירא,

בעד לכתאם נפדח סדרי, בעד לכתאם נפדח סדרי.

חין זאבני דבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי,

סמעו תדיחי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי.

צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין,

עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי,

וואנא ללי תמתחנה מן סגרי.

 

אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר.

בעיניים שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר,

המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה.

היא נוצריה במוצאה, ושמה מארייא מולירא,

בתואנה זו נתגלי סודי, בתואנה זו נתגל סודי.

מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גירסתי,

שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי.

קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים,

עליה ועל אחיה, אני פתי עודני בער.

אני שהתיסרתי מנעורי.

 

 

וואנא יתיק טיחת פקאע לביר, לביר גארק וודלא לקסיר,

מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר,

חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר.

צעב ווקצא ייא לזוואד, ווחתרזאת, זינת נדרא.

זאבננא וונכממלו לגראד, ועשדחני בעדן הזרא,

בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא.

 

הן אפשר שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר.

מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב.

שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער,

קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר,

זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט הטוהר.

על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר.

 

 

הנא לכאטר ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בלעשרא,

הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן.

אנא רוחהא ווהייא עמרי, אנא רוחהא ווהייא עמרי,

סאיין ממא חקוללהא דאב ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי,

חחתא כאנת וודכל פיהא שיטאן,

וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גריי,

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי.

 

נחה הדעת ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו,

נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אוחדה כאחים אהבתנו.

אני נשמתה והיא חֶלְדִּי, אני נשמתה והיא חֶלְדִּי,

כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי,

עד שגנבה אמוני, וחדר אל ליבה השטן,

וראשי ראש מופתע, הו!! אחי, אני פתי עודני בער,

אני שהתיסרתי מנעורי.

 

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון