מורשת יהדות מרוקו

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

עבור ילד משותק שהתרפא נסלל כביש מוביל עד קבר הצדק                                                                                                                               

הגישה לקברו של רבי עמרם בן דיוואן היתה קשה מנשוא וכמעט בלתי ניתנת למעבר, והדבר הגביל את העולים לקברו של רבי עמרם, שברובם באו על גבי בהמות על חמורים, פרדות וסוסים, היו כאלה שבאו גם ברכב, ובגלל שהיה סלול רק מאבנים התקשו מאד להגיע לבית הקברות, ונסיעה בכביש צר, סיכנה את הנוסעים. לעיר וואזן התמנה ראש עיר צרפתי נוצרי ודתי, היה מיודד  עם היהודים נכבדי העיר, לצער היהודים ידידיו ולצער משפחתו היה לו בן יחיד שחלה בשיתוק ילדים לא עלינו, יהודים וערבים מידידיו היו מצטערים על מצבו ועל מחלת  בנו שלא נמצא לה מרפא, ידידיו היו לעיתים מייעצים לו לקחת בנו אל קברו של רבי עמרם הצדק, בהתחלה למרות ההפצרות בו החוזרות ונשנות של ידידיו היהודים לא שוכנע שתצמח לבנו תועלת שהוא יתרפא ע״י הנסים שהצדיק מחולל.

בסופו של דבר נאות ושוכנע שאין לו מה להפסיד והביא את בנו אל קבר הצדיק רבי עמרם שבפי הערבים כינו אותו ״הסייד״ שפירושו הצדיק היהודי.

כשהתקרב ראש העיר אל מול הקבר שמעו אותו אומר שברגעים אלה צריך להאמין בכל, ובשפתו בצרפתית פתח בתפילה בקול רם, ונדר, שאם אכן יתחולל הנס ובנו יבריא הוא יסלול מכספו דרך גישה חדשה לבית הקברות עד הקבר ויסלול כביש תקין מהעיר עד לבית הקברות כדי להקל על הבאים ברכב להתפלל על קבר הצדיק.

והנה קרא הנס, בנו של ראש העיר ששהה כמה פעמים בקרבת קברו של רבי עמרם התחיל להניע רגליו המשותקות לאט לאט ולאחר שנה עד יום ההילולה של השנה הבאה הוא התרפא כליל והתחיל להתהלך נורמלי לגמרי, התחיל לבוא לבקר את מקום קבורת הצדיק במשך כמה שנים, אבי הילד ראש העיריה היה נאמן לנדרו ולהבטחתו סלל מכספו את הכביש עד בית הקברות, כביש רחב ונוח לנסיעה לכלי רכב, לרגל המאורע הקים בבית הקברות בקרבת הקבר הקדוש אוהל ענקי, והוא היה הראשון שהנהיג המסורת לערוך מצעד וקבלת פנים חגיגית לנכבדים ולמוזמנים ביום ל״ג בעומר כל שנה, וכן גם לסגל הקצינים של המפקדה הצבאית בעיר, הוא הזמין הפאשה של העיר ואנשי המשטרה, השתיה והכיבוד כדת כיד המלך, האמונה בצדיק חדרה עמוק בלבו של ראש העיר, והוא התחיל לפרסם את שמו של הצדיק, ועקב גם מאורע מפורסם זה עולים רבים התחילו לפקוד יותר ויותר את המקום כל שנברוך המקדש שמו ברבים

הקברן איש חברה קדישא, שהתפלל לבריאות ״ערבי ובנו שהיו משותקים״

נהוג בכל מרוקו ובפרט בעיר וואזן משנים קדמוניות שבחור צעיר אחרי שהגיע לגיל בר מצוה מחנכים אותו הוריו להצטרף כמתנדב לשרת את חברה קדישא, איך מחנכים אותו?

ביום שיש לויה של אדם זקן לאחר שחפרו לו חלקת הקבר לוקחים החברים הותיקים, בנוכחות סגן יו״ר חברה קדישא את הנער לתוך הקבר הפתוח, וכל הנוכחים כולל אביו משקים את אנשי חברה קדישא בשתיה לחיים, וסגן היו״ר של ח״ק מכריז עליו: בזכותך רבי שמעון בר יוחאי תשמור על הנער וישרת שנים רבות בחברה הזאת על שמך, הבחור נשכב על הגב בתוך הקבר, לשניה, וקם ויוצא ומאותו רגע הבחור ישרת בחברה קדישא עד יומו האחרון.

יוטל עליו אח״כ כשתגיע התורנות שלו תפקיד לפי כושרו ולפי יכולתו, ואין הוא יכול לסרב, אם הגיל שלו יאפשר לו להרים את ארון המת, הוא יהיה חייב לעשות זאת.

היתה רחבה ביציאה מהעיר שנקראה מקום המיטה, כלומר ברחבה הזאת יקראו בשמם של התורנים להרמת ארון המת למרחק 9 ק״מ דהיינו מהעיירה עד בית העלמין, אם הנפטר היה כבד משקל, היו שולחים 12 תורנים כל ארבעה יובילו על כתפיהם הארון של המת למרחק 1.50 ק״מ, אחר כך הקבוצה מתחלפת וארבעה אחרים ישאו הארון.

בינתיים החופרים יוצאים ברגל לבית קברות ומתחילים להכין הקבר, אבל אם הנפטר הוא ילד או ילדה בני חמש ירימו אותם בארון קטן שני אנשים בלבד, ואם המת או המתה הם בני גיל שנתיים או פחות אדם אחד נושא אותה על כתפו בסל או בתוך צרור.

פעם אחת התורנות נפלה על איש גיבור חיל ואמיץ, הוא היה סוחר, ולא רצה לשלם תורנות לאיש אחר שיחליף אותו, לא בגלל קמצנות אלא, הוא ראה בזה שליחות מצוה של חסד אמת עם המת, וכאמור הוא הרים הילדה ויצא לדרך לבד.

בדרך כארבע ק״ט לבית קברות ישנו וואדי, ולמזלו של אותו מתנדב, אותו יום ירדו גשמים עזים, כמו שאומרים ארובות השמים נפתחו, המתנדב לא נרתע מזרמי המים של הוואדי, שם את גופת הילד על ראשו ועבר בשחיה את הוואדי הזורם בעוצמה רבה, והיה תוך שחיה קורא! בזכותך בעל הזוהר רבי שמעון בר יוחאי תעזור לי לצאת ולמלא שליחותי, באמונתו ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכשהגיע לגדה השניה כשכולו רטוב, גמא כהרף עין את המרחק, ומיד התחיל לחפור את הקבורה לילדה.

לפתע הוא הבחין בערבי חמוש ברובה העומד הוא ובנו במקום אפור לעמידה כלומר על האבנים של הקבר של הצדיק וכיון הרובה לעבר היהודי שהתחיל בחפירה כשהוא רועד כולו מפחד הערבי המכוין הרובה לעברו, היהודי רץ לעבר העץ של הצדיק ונצמד אליו, הוא אמר אם אני צריך למות אני מעדיף למות על קידוש השם כשאני אוחז בגזעו של העץ של רבי עמרם.

הערבי איך שידו היתה מורמת על מנת לירות בו ידו השתתקה, לפתע הקברן ראה גם שילד משותק יושב צמוד לקבר הצדיק, אז הוא הבין שזה אביו שבא להתפלל על בנו המשותק.

הערבי נשאר המום לא יכל לדבר או לזוז שהוא עומד ממולו משותק כמו פסל, הקברן בעודו נשען על גזעו של העץ, סובב הראש לכיון הצדיק ואמר אדוני רבי עמרם אני מתפלל לפניך, מאחר והוא לא פגע בי ולא הרגני, שתציל האיש הזה ואח בנו ותרפא אותם ממחלתם ומשיתוק ידם ותלם, מיד התחיל הערבי לדבר ולזוז עם בנו כשהערבי ראה הנם הגדול המידי ביקש ממנו סליחה ומחילה ואמר לקברן: לא ידעתי שהצדיק שלכם מסוגל לחולל נסים כאלה.

היהודי איש חברה־קדישא חזר לוואזן וסיפר על המעשה, היהודים שהיו רגילים לשמוע על הנסים של הצדיק רבי עמרם האמינו למה שסיפר להם הקברן היהודי וראו בנס שנעשה לערבי כדבר מובן מאליו.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

מסע על חמור מכזה־בלנכה עד קבר

הצדיק של יהודי משותק בשתי רגליו

יהודי תושב כזה־בלנכה קיבל משוטר ערבי מכה קשה ומעוצמת המכה נפל היהודי על גבו, ונפגע בעמוד השידרה שלו, היהודי היה עדיין בחור רווק, לאימו הוא היה בן היחיד, אבא לא היה לו, כאמור מעוצמת המכה שקיבל בגבו מידי השוטר, הבחור הובהל לבית חולים שם קבעו שהוא משותק משתי רגליו.

יהודי ושמו חביב היה שכן של אם הבחור, המקרה קרה בשנת 1974, אף נהג של אוטובוס לא הסכים לקחת אותו על אלונקה כשהוא במצב כזה, ביחד עם הנוסעים אל הצדיק רבי עמרם.

חביב השכן ראה בסבל של אימו של הבחור המשותק שלא היה לה כח, ולא אמצעים כספיים לממן לו נסיעה פרטית בטקסי או להוצאות אחרות, החליט להביא בעצמו הבחור על גבי חמור, הלך לשוק קנה חמור חזק, ושם הבחור בתוך ״קופה״ בערבית ״סווארי״ העמים אותו על חמור ונסעו שניהם.

הבחור המשותק בתוך צד אחד של הקופה. וחביב ברגל, אשר עשה זאת מתוך רחמנות לאימא האומללה, את הקופה הריקה הוא מילא בציוד לצורך איזון המשקל של המשא על החמור ועם מטענו היה עושה הדרך מהבוקר עד הערב, ובלילה חביב היה מגיע לאיזה כפר ערבי ושם רחמו על החולה ועל רצונו של חביב לעזור ולהתנדב.

בכפרים שבדרך לאשג׳ן היו כמה משפחות יהודיות שקידמו אותם במזון ובמאכל, הנסיעה ארכה כ־10 ימים, חביב כמובן דאג להאכיל את החולה, גם לעצמו וגם לתת אוכל ומספוא לחמור, ולסידורים האישים שלו. אחרי מאמצים וסבל רב הגיעו סוף סוף אל רחבת הצדיק, מיד עם הגיעם לקח חביב את הבחור המשותק ושם אותו לרגליו של עץ הזית וביקש מאד מזקני העדה הדורכים על האבנים להואיל להתפלל עבור הבחור האומלל, לאחר שהסביר להם את רוע מצבו ומה שקרה לו.

אנא! חשבוהו כקורבן וכעולה לפני הקב״ה והתפללו לצדיק שיעשה נם וירפא אותו, חביב אז שמע שהבחור ממלמל ואומר: אדוני הצדיק רבי עמרם ראה בעוניה של אימי ורפא אותי, ואם לא אנא! קח נשמתי, כי טוב לי מותי מחיי, מרוב עייפות ולקול החוגגים והמשוועים לישועת הצדיק ולרחמי שמים, חביב נימנם קצת והתעורר על מנת לפקח על הבחור המשותק כל הלילה.      

     האנשים הותיקים והזקנים שהיו רגילים לבקר במקום מדי כל שנה בל״ג בעומר היו מספרים, שבשני זמנים רצוי להתפלל ולצעוק לסייעתא דשמיא ולקרוא לצדיק ולבקש עזרתו וזה קורה או בתוקף השמש בצהרים או בחצי לילה כשתנוח יונה על ענפי העץ, או נחש, שיתגלו על ענפי העץ של הצדיק, ואלה חייבים להתגלות, בדרך כלל גם מעל גל האבנים המפוייחים המסמלים את ציון מצבת הצדיק.

בכל אופן הלילה הראשון שום דבר לא קרה. הבחור ששמו לא ידוע המשיך כל הלילה להתאונן על סבלו ועל כאביו. ,» בלילה השני כלומר במוצאי יום ל״ג בעומר קרה הדבר המופלא, לעיני יודעי העתים הזקנים, המחלקים מים קדושים מבקבוקים המונחים כל הלילה בין אבני הקבר לכל מבקש, ותמורת המשקה הקדוש היו משלמים בלב שלם כל אחד לפי יכולתו, מין צדקה על טרחתם של המטפלים, ומה שקרה: מין נחש קטן הסתובב בין רגליו של הבחור המשותק, והבחור התחיל להזיז כפות רגליו, כאמור המטפלים עמדו כשגרונם ניחר מרוב שמחה והילולים היו- יו והויוה רבי עמרם, האומר: יחי רבי עמרם, האנשים הסיענים הרבים לקחו הבחור המשותק והתחילו להקיף אותו כמה פעמים מסביב לעץ של רבי עמרם, בקושי ובמאמצים רבים היה המשותק עומד ומניע רגליו, וזה היה נם גדול לעין כל.

בעל השמחה חביב היה היותר מאושר מכולם, כי רק בעזרתו וביוזמתו הבחור התחיל לאט לאט להתיצב על רגליו, הנס שהתרחש לבחור עשה הד ומכל האוהלים היו באים לראות הבחור, והשמחה והריקודים לא הפסיקו עד הבוקר, כשהחוגגים והמבקרים גמרו את תפילתם ושהיתם, היו עוזבים בעצב את המקום, וממרחק מהקבר היו העוזבים מנפנפים בידיהם לכיון הצדיק כמו להגיד לו להתראות בשנה הבאה בעזרת האל.

חביב והבחור שהכחות של רגליו הולכים ומשתפרים לאט לאט מיום ליום לא חזרו לביתם על החמור, נשארו לשרת את שומר בית הקברות הערבי ״לחסן״ עד שכמה מתנדבים אשר בקרו אחר כך בציון הקדוש לקחו את חביב ואת הבחור ברכבם הפרטי עד כזה־בלנכה חזרה לביתם.

קריאת שם ע״ש הצדיק

שמו של האדם גורם את שליחותו מן השמים לעולם זה כפי שמבואר בדברי חז"ל (חולין דף קל״ט, עמי ב׳):   

אסתר מן התורה מנין? שנא׳: (דברים, פרק ל״א פסוק י״ח):

״ואנוכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא׳/ שם אסתר מרמז על תפקידה להראות כי השגחה מצויה בכל המצבים.

כן אומר המדרש (מדרש רבה, פרשה ל״ג) על הפסוק במשלי: ״נבחר שם, מעושר רב״ נבחר שמו של משה שנאמר לולי משה בחירו, (תהלים ק״ו) וכן נאמר ״ואדעך בשם״ (שמות ל״ג) מעשרו של קרח שנאמר חמשים ומאתיים מחתות (במדבר פרק ט״ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא, מפני שיש לן עושר אתה מתגאה, נבחר שמו של משה, מכל עשרך.

מכאן נראה, שפרטים רבים על האדם, מתגלים בשמו, כפי שאומר הרב עמודי שמים(אות כ״ג) בשם האר״י הקדוש:

מצד הטוב, או מצד הרע, ובאיזה אופן יהיה הטוב שבו ובאיזה אופן יהיה הרע שבו, הכל יורה עליו שמו, והכל מרומז בשמו. ולא זו השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו. וכל אות ואות ונקודה בשמו, הכל מורה על פעולתו ועינייניו אשר באותו איש, באופן שאין שום דבר קטן וגדול שבכל איש ואיש, שלא יורה עליו שמו, ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על הטוב, יורה שיש בו ניצוץ טוב, ולפיכן ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות.

כן מצינו שרבי מאיר בעל הנם, היה בודק בשמות כפי שהגמרא במסכת יומא (דף פ״ג עמי ב׳) מספרת, כי ר׳ מאיר ועוד רבנים. נקלעו למלון ׳ששֵם בעליו היה כידור, 'שם, שעורר את ר׳ מאיר לומר, כי איש זה רשע, כי שמו מרמז לפסוק בספר דברים(פרק ל״ב פסוק כ׳) ״כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם״. הרבנים האחרים, לא חששו לשם והשאירו חפציהם במלון ואילו ר׳ מאיר, חשש ונטל חפציו עמו, לבסוף נגנבו חפציהם.

רבינו הגר״א, ידע היטב, על כל איש ישראל המיועד בשליחות שמים, ישועת ישראל וקבוץ גלויות, איפה שמו מרומז בתורה, בנביאים ובכתובים.

איש על דגלו באותות לבית אבותיו

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

על עצמו אמר רבינו הגר״א, שבתורה מרומז שמו בפסוק (סוף פרשת כי תצא) ״אבן שלמה, וצדק יהיה לך״, אב״ן שלמה ראשי תיבות אליהו בן שלמה. נם בהפטרה של אותה פרשה (כי תצא) ראה את שמו ייעודו, בפסוק ״ברחמים גדולים אקבצך״ העולה בגימטריא ־606- ושמו אליהו בן שלמה זלמן בגימטריא ג״כ ־606״.

האר״י הקדוש, בספר הגילגולים (פרק נ״ט) אומר, כי שם האדם הוא השם הכתוב בכסא הכבוד, ממנו נחצבה נשמתו של האדם:

 כי השם שקוראים לו אביו ואמו, הוא נכתב למעלה בכסא הכבוד. וכך הוא נקרא למעלה, כי אין הדברים באקראי, כי הקב״ה, מזמין אותו השם, בפי אביו ואמו, שיקראוהו כך ולכן ר׳ מאיר ור׳ יהושע הוו בדקי בשמא, וכאומרו, אל ו וקרי ׳שמות (שין בפתח) אלא ׳שמות (שין בצירא). הם היו יודעים לשקול מספר יסודי אותיות שמו של האדם, שידעו כמה חלקים יש בו מיסודות האש או מרוח מים ועפר.

זאת היתה חכמת אדם הראשון שקרא שמות לכל בריה כפי חלקי היסודות אומר רבנו בחיי שאדם הראשון השכיל בחכמת האותיות לקרא השמות כפי טבעי הבריות, בגבורה, קלות ואכזריות וכו׳ דכל המרות והכחות שבבריות באים ויוצאים מן היסודות שבהם.

ובעטרת צבי ח״א הביאו ליקוטי אוה״ח וזה לשונו: והאדם  ראה וידע כח כל נפש באיזה צירוף אותיות נברא ונוצר ונעשה והמשיך לו חיות האותיות, ובספרו בית ישראל כתב:

וקבלנו מרבותינו היות שם האדם הוא שורש נשמתו באותיות שמו. ואומר אוה״ח במדבר כ׳׳ה י״ד, כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע, לכן ר׳ מאיר היה בודק בשמות.

נמצא כי השם שקוראים לו אביו ואמו, הוא השם של נשמת האדם הקדושה.

קריאת שם לרך הנולד על שמו של הצדיק  משפיעה אח״כ על מדרגתו הרוחנית של האדם. דהיינו אם הוריו יחנכו אותו על ברכי התורה והיראה ילד זה ישיג בקלות יתירה תורה וקדושה מנשמת אותו צדיק.

וכן אומר הנועם אלימלך (במדבר פרשת נשא): מחמת שהשם יתברך גזר בבריאת העולם, שיהיה כך וכך שמות ראובן. כך וכך שמות שמעון. ונותן לו שם בשם צדיק אחד, שהיה כבר בעולם, זה גורם גם כן להיות צדיק מחמת שנתעורר האור של הצדיק שהוא בעולם העליון.

להלן מקרה לדוגמא, שגזירת שמים חלה על שמו של האדם, ומשפיע גם כן על מי שנקרא באותו שם:

מובא מדרש אגדה בדברי רש״י (שמואל א׳ פרק א׳ פסוק כ״ג) על שמואל הנביא שיצאה בת קול שהכריזה שבקרוב יעמוד צדיק אחד בשם שמואל מיד קראו הרבה אמהות לבניהם שמואל, ולבסוף זכו כולם לנבואה, והם היו אותן חבל נביאין שנתנבאו.

מכאן ששם שוה של אנשים מראה שהינם מאותו שורש, המציין סגולה מיוחדת, הקשורה בספירה עליונה.

גם כאן, אנו רואים בסיפורים בספר זה, שהצדיק ביקש מאותה משפחה שהביאה רק בנות וביקש שלבת הבאה יקראו לה ״פאדינה״, אשר פירושה ״גמרנו״, ואכן שם זה השפיע על היולדת מללדת בנות והתחילה ללדת רק בני. (עיין לעיל בעמוד 35).

כמו כן לקמן אנו רואים שמשפחת אלבז בצפרו קראו לבנם עמרם ע״ש הצדיק ואותו הבן גדל ונתעלה בתורה עד שהשיג מדרגת ״צדיק״ ונהיה גם אח״כ לאחד הפוסקים  הגדולים בדורו.

ידוע גם שכל משפחה מבני קהילת וואזן מקום קבורתו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, קראה בן ע״ש הצדיק, כי שם הצדיק משפיע עליהם שפע טוב וברכה ומביא אותם להיות עמ־רם וחשוב, וכל אחד נושא שם זה לגאון ולתפארת המשפחה.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

קראו לילד שם עמרם ע״ש הצדיק

הרב יהודה אלבז מעיר צפרו אשר הכיר מקרוב את הצדיק רבי עמרם בן דיוואן בעת שהתאכסן אצלו לשם עריכת מגבית עבור עניי וחכמי חברון כדרכו בקודש, כארבע עשרה שנה אחרי פטירת הצדיק רבי עמרם, אשתו עמדה מלדת וביקשה מבעלה שיתפלל עליה ללדת עוד בן. מיד נדר שאם אשתו תלד בן יקרא את שמו ע״ש הצדיק ״רבי עמרם בן  דיוואן״.

והנה מיד התקבלה תפילתו ובאותה שנה שנת תקנ״ט אשתו הרתה וילדה בן אשר נקרא ״עמרם״ על שם הצדיק כפי שבעלה נדר. ילד זה גדל ונתעלה בתורה ובקדושה עד שהתמנה לרב ודיין בעיר צפרו וכבר בגיל י״ח חיבר ספרים ופסקי דינים

הערת המחבר : ראה סיפור זה בספר מלכי רבנן עמוד ק"ב באות " עמרם אלבז " בשינוי קצת. ושם כתוב שבהיות רבי עמרם בביתם ביקש רחמים על אשתו ואמר לה כעת חיה ותלד בן ותקרא את שמו עמרם על שמי……

הצדיק התגלה בחלום לאדם שפקפק בנסיו ונפלאותיו

המספר אומר שהוא בעצמו היה נוכח באחד ממראות הנסים כשהביאו אילם וזרקו אותו כשהוא יחף על האבנים בסמוך ללהבה הבוערת שלשונה היה מגיע אל על צמרת עץ הזית הזקן במאות שנים, הובא העלם על הקבר של הקדוש, ומכח החום הלוהט של הלהבה הקרובה אליו ומרוב הצער פתח האילם את פיו ואמר בהתחלה בגימגום יא רבי עמרם בן דיוואן, הקהל הרימו קול בצעקות אין כמוך יא רבי עמרם ״והמטפלים״ באילם לא הרפו ממנו ואמרו לו: עוד תצעק רבי עמרם, והוא, פעם אחר פעם היה מבטא יותר טוב את השם רבי עמרם. הרפו ממנו רק כאשר ביטא בבירור את שם הצדיק, ומאותו רגע המשיך לדבר באופן חופשי נוכח הקהל המאיץ בו להמשיך לפתוח פיו ולדבר.                                                                                        

הערת המחבר : 'סיפור אישי אשר קרה בחול המועד סוכות של שנת תשצ״ח (1936) הביאו מר בן עמי בספר חערצת הקדושים ונשלח אלינו בטוב טעם ע״י מר משה דהאן נ׳׳י, אחותו של האילם סיפרה את הסיפור, בביקורי בהילולת הצדיק  בוואון בט״ו באב התשנ"ו ואמרה לי שהוא גר עם משפחתו בקירית גת ועד היום דיבורו איטי, באופן שמורגש בו שהיה אילם……עד כאן

כששמע האורח את הסיפור מחבירו פיקפק ולא האמין במה שסיפר לו וטען שאנשים שעשו זאת ביימו הצגה לשם תרמית מול הצופים                                                                                              

באחד הלילות ראה האורח שלא מאמין בחלומו את אחד מתלמידיו(הוא היה מורה) שאמר לו: אבי רוצה לראותך. ושם אביו היה עמרם, וכך סיפר האיש על חלומו:

איך שבאתי אל האיש גער בי מאד וסתר לי על הפנים ואמר לי: אינך מתבייש לפקפק במה שאומרים עלי, אתה מבייש אותי לעיני האנשים, עניתי לו חם וחלילה לא ביישתי אותך, ובחלומו הוא ממשיך לספר, הרגשתי שאני נשלחתי לבית סוהר, וכשהתעוררתי הבנתי מיד שהצדיק רבי עמרם כעס עלי על כך שלא האמנתי שבכחו וביכולתו לעשות נסים.

ושוב באותו לילה כשחזרתי לישון נגלה אלי בחלום אותו תלמיד ואמר לי: אבי שוב רוצה לראות אותך, כמקודם בחלומי הלכתי אחרי הנער כשכולי רועד, כשהגעתי אל האיש מצאתי אותו זורע גרעיני דלעת בגינתו, הרים עיניו ואמר לי הרגע! הפעם אין לך ממה לחשוש, רק להבא תיזהר מאד בדבריך.

התעוררתי ביראה וברעדה, ומאותו יום והלאה התחלתי להאמין בנסים ובכל מה שהיו מספרים על הקדוש, ומאותו מקרה אני הייתי מספר לאחרים את כל מה ששמעתי על הצדיק רבי עמרם, וסיפרתי להם את אשר קרה לי ומה שראיתי בחלומי, וביראת כבוד ובאמונה שלמה יותר לא פקפקתי, לכל מה שהיו אחר כך מספרים לי על הנסים והנפלאות, אני מצטער שהייתי יוצא דופן מכל אלה ששמעו וראו נפלאותיו של רבי עמרם הצדיק עליו השלום. מעשה זה קרה לפני כשישים שנה בערך.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

תפיסת הידעונית (א-סחרה) והשומר הנאמן של המערה

הערבי שומר המערה של הצדיק מזה הרבה בשנים, היה מאד אמין על ראשי הקהילה שמסרו לידיו כל הציוד, המבנים, המחסנים, בית הטהרה והמפתחות של בית הכנסת ע״ש הצדיק, ותפקידו העיקרי היה לשמור על האנשים  הבודדים, או האלמנות שבאים להתייחד עם יקיריהם, ואם היו צריכים ללון במקום, הוא שמר עליהם שלא יאונה להם כל רע, ורק כאשר הוא ראה שאין אף יהודי שנשאר בשטח  בית הקברות הוא היה עוזב את המקום והלך ללון בביתו אשר בכפר אשג׳ן.

השומר היה שמו אידרים, כל היהודים או הנשים מוואזן , היהודיות היו מכירים אותו וסמכו על אחריותו עליהם ועל המקום, לא יכולה להיות סעודה שנעשית בשטח שלא היה  מוזמן להתכבד בה, פשוט שומר בעל אחריות למילוי  תפקידו, הוא היה אמיץ ומכובד על בני עמו וכפרו.

אומרים שהוא היה חיל שלחם עם החיילים הצרפתים, הוא  היה מספר שלא למען השכר שקיבל מהקהילה הוא עבד, אלא ראה חובה מוסרית למילוי תפקידו באתר הקדוש, כי היה בעל רכוש; קרקעות ועדרי פרות וכבשים, מאחר שאבותיו מילאו תפקיד זה באמונה שלימה אצל קבר הקדוש הוא ראה שמחובתו להמשיך בדרכם.

ערביי כפר אשג׳ן מטבעם היו שונאי היהודים ורעים  בהתנהגותם לגבי היהודים הם התפרסמו כגנבים מקצועים, אבל לא כולם, ובגלל שאידריס היה השומר של המקום אף ^: פעם לא ניסו לפגוע לא במקום ולא ביהודים המבקרים בבית קברות.       

בהילולות של ל״ג בעומר ושל ראש חודש אלול הם היו עושים מסחר במקום הציון, מכרו מכל תוצרתם ליהודים. והיו מהם שהיו שואבי מים ומשרתים בקביעות תמורת כסף ליהודים האמידים שהיו באים בקביעות להילולה כל שנה.

אידרים יותר מכל יהודי ידע לספר מעשים על רבי עמרם, סיפוריו היו משכנעים ואמיתיים על נסים שראה כשנוכח כמקום, היו לילות שבתור חוויה.היה יורד מהכפר ושם עין אם הכל מתנהל בסדר.           

לילה אחת הוא סיפר: לאחר שהוא וידא שאין אף יהודי  בשטח בית הקברות כמנהגו עלה לכפרו על מנת ללון בביתו, והנה הוא חלם חלום, וכפי שהיו מתארים לו את דמותו של רבי עמרם חלם שהדמות שתיארו לו באה לו בחלום הלילה זהו ״הסייד״ הקדוש. נגלה אליו הצדיק בחלום וקרא לו אידרים כיצד הלכת ועזבת אותי לבד?

השומר בתוך חלומו נבהל, התעורר משנתו ונזכר במה – שראה בחלומו, מיד קם על רגליו ובריצה מטורפת גמא את המרחק מכפרו והגיע לקבר של ה״סייד״ הקדוש.

ולתדהמתו, לפני שהתקרב ראה ערביה בגיל העמידה  כשהיא רכונה על הקבר וחופרת אותו במו ידיה, אידרים השומר בהתחלה לא הבין מה היא מנסה לעשות, הערביההופתעה ופחדה מאד. כאשר שאל אותה אידרים השומר מההיא עושה? היא אמרה לו שהיא חופרת הקבר על מנת להוציא עצם מעצמותיו של הקדוש היהודי, כשהוא צעק, עליה להפסיק וראתה מי זה היה שעמד על ראשה התחילה לרעוד מרוב פחד והתנצלה על מה שעשתה.

אמרה לשומר ״יא סידי״ כלומר אדוני אני במקצועי מכשפה שבאתי ממרחקים על מנת לסחוב עצם מעצמותיו של הסייד היהודי, כי בעזרת עצם זה אני מצליחה לעשות כישופים, ומזה אני מתפרנסת.

  אידרים שהיה כאמור נאמן במילוי תפקידו עצר אותה ומסרה לידי השופט המקומי ששפט אותה על חילול הקבר הקדוש, היא נאסרה לכמה חודשים על מעשיה הנבזים שזעזעו את כל מי ששמע על מעשה המכשפה.

היהודים ששמעו את הסיפור התפלאו מאד על הצדיק שנגלה לשומר שהצליח למנוע מהערביה מלחלל קברו, הקהילה והאחראים על בית הקברות התפלאו על זכותו של השומר שבא בדיוק בזמן ועצר הערביה מלבצע זממה.

השומר אידריס הזדקן ונפטר, נזכר לטובה ע״י היהודים שהכירוהו, ועל מעשיו ונאמנותו לצדיק, לפני פטירתו אידרים היה מספר שזכות גדולה נפלה בחלקו שזכה להיות השומר של צדיק גדול יהודי. אלה שהכירוהו הצטערו על מותו. במקום אידרים מינתה הקהילה יהודי ירא שמים, שמו היה שמעון סבה ז״ל גם הוא מילא תפקידו בנאמנות שנים רבות עד יום פטירתו.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

הקצין הצרפתי שיצא מדעתו וירד מנכסיו

סיפור זה סופר אישית על ידי מיודעינו מר משה דהאן נ"י, מעשה זה קרה בשנות ה-40 בזמן היותו עוד במרוקו, לפני עלייתו לארץ…… 

*בשנים בין 1930-1931 בא להתיישב בוואזן אחד מהקצינים הצרפתים בדימוס, הממשל הצרפתי הקולוניאלי  היה מאד מעודד קצינים רבים שיבואו למרוקו ולפתח החקלאות שהיתה בפיגור לעומת ארצות אחרות שחלה בהן התפתחות וקידום החקלאות המכנית.

. ממשלת צרפת העניקה אשראי או הלוואות נוחות לזמן ארוך על מנת לעודד אנשי צבא בדימוס מדרגת סגן ומעלה, מצד אחד הכוונה היתה להגדלת התוצרת החקלאית שעשתה דרכה לצרפת עצמה, ומצד השני על מנת להקל על קצינים אלה שהשתתפו כבר במלחמת עולם השניה, ויש לדאוג להם שלא יסבלו מחוסר מעש.

הפוטנציאל של הקרקעות לא היתה בעיה, כי מרוקו היא  ארץ רחבת ידים.

אך לצערם של היהודים, המתיישב הקצין הצרפתי ז. פייר פורנייז בא להתנחל בשכנות של בית הקברות היהודי בכפר אשג׳ן, המקום שהוקצב לו היה על חלקת גבעה גבוהה, ממש מעל ראשם של היהודים הרבים הבאים להשתתף בהילולת ל״ג בעומר ובהילולתו ליום פטירתו של הצדיק רבי עמרם זצ״ל אשר נערכו כאמור ביום ט״ו באב ובראש חודש אלול.   

בהתחלה, על האדמה שהוקצתה לו לשם גידול בעלי חיים וחזירים, הקים גם מטעים של עצי פרי שונים, אלא, וישמן ויבעט, כשהתבםם טוב, שם עיניו באדמות שהיו רכושה של הקהילה היהודית אשר בחלק הראשון הוקם עליו בית הקברות היהודי עוד מזמן שהקהילה של אשג׳ן היתה קיימת בערך משנת 1730 כאמור, בהתחלה היתה שייכת לכפר הערבי אשג׳ן אשר היתה סלעית ושימשה למעבר תושבי הכפר וכמוצא לשדות ולמטעים שלהם.

אחר כך לועד הקהילה הוצעו אדמות לקניה להרחבת בית הקברות וכרזרבה לצורך פיתוח בבוא הזמן. הרכישה נעשתה בהשראתו של הגביר משה לוי ז״ל שהיה גם בעל חווה רחבת ידים, ערביי הסביבה כיבדוהו מאד ובתיווכו נקנו הרבה דונמים של מטעי פרי הדר, עצי זיתים, העיסקה נעשתה כמה שנים לפני בואו של המתישב הצרפתי ז׳פייר פורנייז.

הקצין התחיל להקניט היהודים ולהפחיד את אלה הבודדים שבאו להתייחד עם מתיהם, פעם ע״י התנכלות עובדיו הערבים בחווה שלו, ופעם הוא בעצמו היה מתקרב לחומה  של בית הקברות שהפרידה עם אדמות הכפר ועם הגישה לחוותו של הנוצרי האנטישמי ומתחיל לירות באויר לשם הפחדת הבודדים שהתכפלו מיד, מי שברגל ומי על בהמתו, תחבורה עדיין לא היתה בנמצא.

החוואי פורנייז כשראה שהתכסיסים שבהם השתמש לא עזרו לו לסלק היהודים מהמקום, וכחיל קצין במילואים פנה לרשות שיפוטית.

היתה אז התקופה ששלטון ״החסות״ הצרפתי היה במלוא עוצמתו, היתה מתהלכת מין שמועה שאמרה שהצרפתים מצאו במרוקו גן עדן עלי אדמות, וכל ״הקלושרים״ השוכנים תחת הגשרים והעניים המרודים שבאו למרוקו בזמן ההוא. התעשרו, נעשו יבואנים גדולים, וכל עניני הנדל״ן היו בידיהם, פשוט הם שלטו במרוקו ללא מצרים, הם חשבו שהכל מגיע להם, והם ״האדונים״ של הממלכה המרוקנית;

בבתי משפט המחוזיים והעליונים ישבו משפטנים צרפתיים, היו גם בתי דין שרעיים (דתיים) אבל אלה לא דנו בדיני נפשות ובדיני ממונות, רק השופטים הצרפתיים ועורכי־דין מלומדים ישבו במשפט הצרפתי, הם שניהלו כל בתי המשפט במרוקו, לכן החוואי פורנייז היה כל כן בטוח שאם יגיש קובלנא נגד היהודים על מנת להפקיע האדמות שמעברלגדר בית הקברות היהודי הוא יצליח לסלקם מהמקום ויעמיד בית קברות במין סנדוויץ מאד צר.

המשפט התנהל שנים רבות, היהודים העמידו מטובי עורכי הדין יהודים מלומדים, וסוף סוף תודה לאל הצרפתי הקצין הפסיד במשפט, ושילם פיצויים על כוונותיו הזדוניות נגד הקהילה, הוא נשאר מסוגר בארבע אמותיו, ונאלץ על כורחו להסתפק באדמות שהוקצאו לו בראשית התנחלותו.

במשך הזמן נולדו לו שני בנים, אשתו היתה צרפתייה טובה, יודעי דבר אמרו שהמאבק של בעלה נגד היהודים על מנת לסלקם היה למורת רוחה, עברו שנים, ובשנת 1939 הגרמנים הכריזו על מלחמת עולם השניה נגד צרפת ונגר מדינות אחרות באירופה, הקצין נקרא אל הדגל, גוייס לחיל ההנדסה ונשלח ללבנון שהיתה גם כן מושבה צרפתית, שם הצבא והקצינים היו צריכים לתחזק הכבישים והגשרים, וחששו מהארמיה השמינית תחת פיקודו של הג׳נרל רומל, שנחתה בטריפולי.

החווה של מר פורנייז בכפר אשג׳ן התחילה לסבול מחוסר טיפול ומידים עובדות של הערבים שעבדו אצלו, המלחמה הביאה למחסור בכל, ואין מי שהיה קונה התוצרת של החווה, הבנקים הפסיקו לתת הלוואות, הממשלה הצרפתית הפסידה במלחמה והגרמנים פלשו לצרפת, ושררה בה אנדרלמוסיה כשמחצית ממנה כבושה ע״י הנאצים.

אשת פורנייז בעלת החווה לא יכלה לשאת לבדה בניהול החווה, במטעים ובאדמות, במיוחד כשהעוברים בחווה לא היו מקבלים שכרם בזמן, כספים לא היו לה כדי להחזיק העובדים, בנתיים העמידה בחווה שומר אחד ערבי ונטשה עם ילדיה את המקום, וחזרה לצרפת מולדתה.

בעל החווה הוכה בתדהמה כשנודע לו על הידרדרות אחוזתו ועל עזיבת אשתו את המקום, הוכה בהלם נוראי ובדכאון נפשי, עד שמפקדיו ראו לנכון לשלוח אותו לאישפוז בבית חולים בבירות.

כאמור לאחר שהנאצים כבשו החלק הדרומי והמזרחי בצרפת שוחררו הרבה קצינים כאשר חתמה צרפת על  שביתת נשק.

 הקצין פורנייז השתחרר וחזר מיד לחוותו, עיניו החשיבו כאשר ראה העזובה והשממון שאליהם ירדה חוותו, מספרים שמבית חולים במזרח התיכון עזב כאשר מצבו השכלי, כולו היה מעורער ולא יציב.          

כשהגיע למקום מיד פנה לבנו של הגביר משה לוי, אברהם לוי והציע לו אם הוא יהיה מוכן לקנות ממנו את אחוזתו וכל הרכוש והקרקעות של החווה שלו, הצעה שבעל החווה פורנייז היה שואף לבצע מקודם בכיון הפוך.

אולם אברהם לוי ז״ל הלך להתייעץ עם גיסו יוסף עמרם שהיה גם כן אמיד, ומר יוסף עמרם ז״ל שראה צחוק הגורל למצב שאליו הגיע המתישב הצרפתי, התחיל לנהל עמומשא ומתן והחווה של ז.פ. פורנייז כאמור נמכרה לנ״ל במחיר חיסול.

קהילת וואזץ ראתה בזה נס גדול כשהקצין האנטישמי הצרפתי ז.פ פורנייז יצא מדעתו ונשאר בלתי שפוי בדעתו זה מה שנאמר בתהלים ז׳ פסוק ח׳ בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל: ישוב עמלו בראשו ועל קדקודו חמסו ירד הבור אשר חפר הקצין דהיינו שהיה בכוונתו לסלק את היהודים ולהפקיע את אדמותם הסמוכים לציונו הקדוש של הצדיק בזה שתבעם למשפט אזי גמולו שבעצמו יפול בו והוא עצמו הצטרך לשלם פיצויים לקהילה הקדושה המטפלת בעינייני צדקה וחסד ובטיפול המקום בו קבור הקדוש. זאת ועוד ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד, שכאמור מצבו השכלי התערער ולא יציב.

כן יאבדו כל אויבך ישראל

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.

הנס הכפול שנעשה למשפחת קורקום מטאנגייר ולבנם המשותק      

סיפור זה היה מאד נפוץ וכל היהודים תושבי העיר וואזן שמעו עליו מפי האנשים המוסמכים שהיו נוכחים בקרבת הקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל, אשר מרוב ניסיון של הצדיק נהגו חכמי וואזן לכנות הצדיק המלומד בנסים (המלוב״ן) וזה קרה בשנות מלחמת עולם השנייה.

משפחת קורקום מטאנג׳יר היתה משפחה מאד אמידה : ובעלת שרשרת של בתי מרקחת בעיר, אחד מהם היה מנוהל ע״י אחד מהבנים שהיה לו תואר של רוקח ״מדיצינל״ :; מוסמך.

הבן הזה ממשפחת קורקום חלה בפוליו ושתי רגליו השתתקו, הוא היה בן 30 שנה והוריו התעצבו על הטרגדיה שירדה על משפחתם, אבי המשפחה היה מאד דתי וחינך בניו ללכת בדרכו.

מצבו של בנם מנע מכל בני המשפחה חדוות החיים ודאגתם למצבו של בנם הלכה וגדלה מיום ליום לא נשאר רופא מומחה למחלות השיתוק שלא טיפל בבן המשותק לא מספרד ולא מצרפת, וכולם הרימו יד ולא היה פתח של תקוה שבנם יכול להתרפא, היו כואבים אבל לא מתייאשים לא נכנעו למר גורלו של בנם הרוקח, כמובן שתקותם לא אבדה ולא השלימו עם מצבו של הבן.   

והנה שמעו מפי יהודים מכובדים מטאנג׳יר על המצאותו של צדיק גדול בהרי הכפר הערבי אשג׳ן, ושם לקברו באים הרבה יהודים באלפיהם להשתטח על הקבר, ומי שסיפר לו על הצדיק עודד אותו לקחת הבן לצדיק ולבלות לפחות שבעה ימים במקום, כי היתה נפוצה מין אגדה האומרת שחולה שמבלה שבוע ימים אצל הצדיק ובקרבתו מובטח לו בעזרת האל שהצדיק יעשה לו נס, או אפילו יתרפא בעודו בזמן שהותו במקום.

מר קורקוס התקשר למר אלחדד אלי שרעייתו היתה גם כן ממשפחת קורקום העשירים מהעיר מוגדור במרוקו, משפחה שכולה שופעת תרבות צרפתי מובהק, למרות שאין כל קרבה בין שתי המשפחות, והודיע לו על הרעיון של המשפחה לבוא לשהות אצל הצדיק כמה ימים וביקש ממר א. אלחדד שידאג לארגן מנין או יותר של מתפללים, וכן חזן, שוחט, קצב ומשרתים ומשרתות לעבודות בית. הוכן עבורם כמה חדרים כבנין הפרטי של ראש ועד המקומותהקדושים ששמו יוסף עמרם ז״ל, כבקשת מר קורקוס האב.

הוכן במקום מעין כפר נופש על כל מה שנחוץ לו, שני מנינים [ מאנשי חברה קדישא הגיעו והתחילו כבר בתפילות ובקריאות, הקצב הכין מקום לשחיטה תחת עץ גדול ומוצל, הטבחות התארגנו והשוחט הכין פר גדול לשחיטה, וכל יום היו שוחטים כבשים ומחלקים לעניים ולאנשים הלומדים שהיו נזקקים וכמו מקום קיט הכל התחיל לנוע ולפעול, הנסיעה של משפחת קורקום תוכננה בשקט 

בזמן שהשוחט התכונן לשחוט הפר שנחשב כאילו קורבן לזכותו של הצדיק רבי עמרם המהוה למעשה קורבן תודה להקב״ה הביאו הנשים שבחבורה תופים כדי לתופף, והיו אחרות שהתחילו לקשט את ראשו של הפר בבדים פרחוניים נוצצים, שמו מטפחות מסביב לצווארו, והיו נשים שנפרדו זמנית מהצמידים שלהן והשחילו אותם מסביב לקרני הפר שפתאום לבש צורה חגיגית, וכיסו את גבו במעין כיסוי מאולתר, ולגמרי צורתו השתנתה.

מי שראה רגע זה של שמחה ושירים לכבוד הצדיק לא היה יכול לעלות על דעתו שפר הקרבן מובל לשחיטה, שבזכות הצדיק, הקב״ה יעשה נס וירפא החולה, האבא קורקום שמצד אחד היה עצוב על מצב בנו, ומצד שני היה שמח בתקוה גדולה שלא לחינם נעשה כל זה. הוא פתאום קם ממקומו כשכולם שומעים ונדר נדר שאם יבריא בנו, כל שנה יבוא וישחט פר ויחלק בשרו לעניים. שבודאי ישמחו על כך.

על פי בקשת משפחת קורקוס למארגנים: כל ענין ההתנחלות וארגון האירוע צריך לעבור ללא פומביות וללא שום פרסום, אלא בשקט, בגלל מעמדו בחברה וקשריו עם העולם הנוצרי והספרדי, רצוי בשבילו שזה לא יעשה הד בנתיים, וכולם כיבדו רצונו, מי שהיה צריך להתפלל שיתפלל, מי שצריך ללמוד ילמד, השוחט ישחט, החזן יתפלל בקהל, וכל אחד ימלא תפקידו בצינעה, בענוה וביראת כבוד.

כאמור נשחט הפר וכן גם כבשים, היה מישהו ממונה על הקניות שכל יום נסע העירה. אך על דבר זה הקפידו, שהבן של קורקוס המשותק ישתתף שלשה פעמים ביום בתפילות ובלימוד הזוהר, התהלים והאדרא. הכיבוד היה בשפע, כל יום וכל לילה הבן קורקום היה משתתף בתפילות שהתפללו עבורו ובברכות שהיו מברכים אותו.

סיפרו הזקנים ואנשי חברה קדישא שהיו נוכחים ששמונה ימים התנהל הסדר ככה, כמובן שכל הקריאות והלימודים היו מתקיימים בתוך בית הכנסת המפואר של הצדיק שענפיו של העץ חובקים את הכניסה לתוכו.

באופן פתאומי כשהיו בחצות יוצאים להתפלל על הקבר ממש קם הבחור המשותק על רגליו ועשה את הדרך על רגליו עד לקבר של הצדיק, שמחת האב לא ידעה מעצור, וכולם יחד פצחו בפיוט של רבי עמדם: ״רבי עמרם בן דיוואן אן חנה, הוא יושב בישיבה עליונה״ וכו'.

מספרים שכמה ימים מליל הבראתו, התחילה כל הקבוצה להתפזר, מר קורקום לא חסך מממונו; וחילק כספים לרוב, רק לאחר הבראת בנו הופצו הדברים, והרבה מכרים של מר  קורקוס עשו דרכם אל קבר הצדיק לראות הנסים והנפלאות שנעשו לקורקוס הצעיר.

מתוך סקרנות באו המון מבקרים לראות במו עיניהם את  הנס הגדול אשר נעשה לבחור שהיה משותק בבית כנסת של רבי עמרם בן דיוואן במלאח בוואזן, העיר היתה כמרקחה, כמובן השמחה היתה גדולה כשהשושבין יושב בספסל עם הגב להיכל והקהל שר שירי הצדיק, האבא קורקוס גם שם לא חסך ידו מכיסו, פיזר ונתן לאביונים, : אחרי כמה שעות היתה הפרידה הנוסטלגית מהמקום וגם מהאנשים שהיו שותפים פעילים באירוע, היו איחולים, היו ברכות, והיו גם דמעות.      

מפי השמועה שמענו אח״כ את המשך הסיפור שבגלל זה נקרא ״הנם הכפול״ של משפחת קורקום, וכך סופר מפי אותם אנשים שנכחו: הרי האבא קורקום נדר נדר שכל שנה בשנה הוא יתרום פרה או פר לזכות אדונינו בן דיוואן, ובשרו יחולק לעניים.

מסופר שבגלל עסקיו המרובים נעלם מזכרונו ענין של הנדר, והוא לא קיימו, שום פר או פרה לא נשחטו, והענין בא לביטוי בזה שאחרי שנה שנודר הפר, הבן שהבריא התחיל להרגיש שרגליו הולכות ונחלשות מיום ליום, בבדיקות אצל רופאים מומחים, אמרו לו שיתכן ותהיה חזרה על התקדמות הריפוי, אפשר לצפות אפילו לנסיגה רצינית.

כשפשפש בזכרונו, מר קורקום, הבין שיש קשר בין זה ובין אי קיום הנדר, אומרים ששוב השמחה כבראשונה חזרה לאתר הקדוש בסוד, והתחרטו שראש המשפחה אדון קורקום לא קיים את מוצא פיו כפי ששמענו.

חזרה בשנית המשפחה בפרטיות ובצער אל הקבר של הקדוש רבי עמרם, והביעו חרטה גמורה וביקשו מחילה, והבן החלים לחלוטין.

על כן קראו למקרה הזה, הנם הכפול.

אנו רואים מה כחה של צדקה, הצדיק ע״ה אינו צריך שיבואו לאכול ולשתות על קברו, אלא הוא דואג אף אחרי מותו שהאנשים יתרמו בעין יפה לעניים ולהאכיל את האביונים המרובים אשר היו באים להשתטח על קברו. ובזכות הנדר של חסד שאדם נודר, הצדיק מתפלל להקב"ה בעדו, וממלא את מבוקשו.

זכותו תגן עלינו

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

נחש שחסם את הדרך

עיתונאי מארץ ישראל אשר ביקר בציונו של הקדוש רבי עמרם בן דיוואן בוואזן בחזרתו לארץ פירםם כתבה וזה לשונה:

הכתב עמנואל הימן סיפר, קורות עץ הזית שענפיו הכפופים סוככים על קבר הצדיק ומעולם לא נשרפו מן האש העזה שעלתה לגבהים. וכעתונאי ראה מראות נפלאים שנראו בעיניו כמוזרים, כמו אישה שבילתה יום שלם תחת העץ של הצדיק מתון התרגשות כשכולה אחוזת רעד וצופה בנסים המתרחשים לנגד עיניה.

גם היא בעצמה סיפרה על אישה אחרת שהיתה בתקופת נידתה פרצה נגד רצון הצדיק ונכנסה לבית הקברות הקדוש, ופתאום ראתה נחש שהרים ראשו והסם לה את הדרך לכניסה, והיא מיד צעדה אחורה והבינה שהיה אסור לה לנסות להיכנס, בגלל שאינה טהורה, ובגלל שפעלה בקלות ראש, הצדיק גרם לה שלא להיכנס, עמנואל הימן מסיים ואומר שכל מה שהוא מספר כעת אינו אלא נחלת העבר החדרים ששימשו את העולים לחגוג עמדו  ריקים מאדם, והבחין באדם שכל שנה היה נוהג לבוא ולזבוח  כבש לכבוד הצדיק, לא ביטל מסורת זו, וגם השנה הוא הביא כבש גדול שנשחט, נוקה, והוכשר כהלכה, וכשהיה מוכן לאכילה הוזמנו קרובים ומכרים ואפילו סתם מהנוכחים, סעדו כולם לבם יחד.

אחרי שתית וויסקי וערק התחילו לשיר במקהלה בקול רינה  ותודה, הצטרפה לחוגגים מקהלה מזרחית יהודית ומפי כל אחד בקעה הסיסמה ״ויוה רבי עמרם׳/ בזכותך יא רבי עמרם םידנא נמסיוו לבלדנא, ונשמעו שירי ארץ ישראל המפורסמים: הבה נגילה, וארץ זבת חלב  ודבש, בין החוגגים היו גם יהודים מארץ ישראל שהשתתפו.

בתו של חבר הפרלמנט הצרפתי שנתרפאה ממחלת השגעון

בשנים בין 1935-36 נודע על אחד הנסים שנעשה לבתו של חבר פרלמנט צרפתי שייצג את הצרפתים שמעבר לים מאלג׳יריה, בזמן שהצרפתים עדיין משלו באלג׳יריה, נקראה אלג׳יריה צרפת שמעבר לים.

חלתה כאמור בתו הצעירה של חבר פרלמנט צרפתי במחלת (הסכיזופרניה) שגעון חמור. בגלל מעמדו הרם של אביה, הוריה חששו לשלוח בתם למוסד סגור בית חולים לחולי נפש בצרפת.

לאביה היו קשרים ידידותיים עם הרבה יהודים ממעמד מכובד.

אגב ידוע שרוב הורי היהודים של אלג׳יריה באו ממרוקו, והשתקעו באלג׳יריה. ומאבותיהם שמעו על צדיק הקבור בוואזן שמחולל נסים, ומספר רב שבאו להשתטח על קברו מתוך אמונה עמוקה הכירו שביכולתו לרפא חולים. ואכן השמועות בדבר הלכו והתפרסמו, מקום קבורתו של הצדיק הגיעו לאוזניהם. והם המליצו לידידם הנציג שלהם חבר הפרלמנט הצרפתי שינסה אפילו בתור טיול שיקח בתו אל הצדיק.

כששוכנע סוף סוף שאין לו מה להפסיד החליט עם רעייתו שיפקדו קבר הצדיק היהודי כפי שאמרו להם ידידיהם היהודים מאלג׳יריה.

כאשר מתך אמונה החליט לנסוע לקבר של הקדוש הוא פנה לראש ועד הקהילה בעיר אלג׳יר וביקשו שיכין לו מכתב בכתב ידו ושישלח אותו למפרע לראש קהילת העיר וואזן מר אליהו ־עמרם אלחדד, שיואיל בטובו לדאוג לקבלת פנים מכובדת לחבר הפרלמנט ולמשפחתו, כאשר הנ״ל שמו לא היה ידוע לו.

מר א. אלחדד שמח על ביקורו של חבר הפרלמנט, והוא יחד עם השייך(היו״ר) של חברה קדישא ארגנו מבין אנשי חברה קדישא הפעילים, מנין או יותר שיקדימו להגיע למקום ויארגנו תפילות וקריאת תהלים כדי שבעת שבת הפרלמנט באתר הקדוש תהיה החברה קדישא נוכחת על יד קברו של רבי עמרם.

מתוך אמונה הוא הודיע שישאר כמה שאפשר עם בתו ובקרבתה, והכינו עבורו כאכסניה את הבית שבו היה נוהג להתאכסן יו״ר הועד של המקומות הקדושים מר יוסף ־עמרם ז"ל.

האורח ואשתו שמחו על קבלת הפנים ולבתם הסבירו לה בשפתם מה שהאנשים המתפללים עבורה מוכנים לטפל בה, גם שוחט התלווה לקבורה.

ותיכף בהגיעם למקום מיד שחטו הכבש שנתרם מחוותו של חותנו של יוסף עמרם, הנשים המבשלות שהתלוו לקבוצה התחילו בהכנת שתיה וכיבודים כיאה לאישיות חשובה.

שחיטת כבש נעשתה כל יום בבוקר במשך שהותם במקום, כמה לילות סוערות עברה בתו של חבר הפרלמנט ללא שינה, והמאמינים לא הפסיקו בתפילות ובקריאת תהלים, הם היו מתחלפים מדי כל כמה שעות, אביה של הבת החולה היה מאמין באמונה שלימה שהאוירה הרוחנית והתפילות חייבות לגרום לאיזה שינוי במצב נפשה החולה של בתו, מרוב השעות שהיו מבלים בקרבת הקבר היו נרדמים מרוב עייפות.

באחת הלילות בשעת חצות הבת החולה שהיתה, סוערת ביותר כל היום, פתאום נרדמה, ונפלה עליה תרדמה עמוקה אשר נמשכה מאותו רגע עד למחורת.

בשעות הצהרים פתאום לעיני כל הנוכחים התעוררה כשהיא רגועה. שקטה ומרוכזת, מיד ראו כולם שחל שינוי לטובה בהתנהגותה ובתיפקודה.

אביה שהיה נרגש מאד ניגש אל בתו והתחיל לשוחח עימה:

היא סיפרה לו שהלילה בחלומה ראתה דמות של אדם זקן שהופיע אליה פתאום והעביר את שתי ידיו על פניה ועל פיה ואמר לה קומי בתי כעת את בריאה ואין לך מאומה.

אביה כששמע את מה שבתו היתה מספרת צהל מרוב שמחה, הצטרף למתפללים שגם הם התחילו לשיר שירי הצדיק, והשתיה כדת אין אונס.

חבר הפרלמנט מיד נסע העירה לבשר למר א. אלחדד על בריאות נפשה של בתו, וביקשו שידאג להזמין נכבדי היהודים וחברי ועד הקהילה שיצטרפו לסעודה שהוא מכין לכבוד ולתודה לרבי עמרם בן דיוואן אשר התפלל לרפואתה. והבטיח שהוא יפרסם גדולת הצדיק ואת כחו וסגולותיו, ורבים ישמעו עליו.

באותו יום הביא עמו הרבה משקה וסעודה כיד המלך פיזר מתנות לאביונים ופיצה בתשלום הוגן את אלה שהתפללו.

האמין אמונה שלימה שבזכות תפילתם ובזכות הצדיק השם יתברך שמו שמע תפילתם ורפא את בתם.

הסיפור עשה הד גדול, וכל אלה שהשתתפו בסעודה התרשמו מאד מהנס של הצדיק.

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם

 סגולת הזיתים מהעץ של רבי עמרם

*כל מי שסבל ממחלת עיניים וטעם ״מהזיתים הקטנים שגדלו בעץ הגודל מעל קבר הצדיק, שצללי ענפיו הירוקים היו הסמל הנצחי שמעל הקבר הקדוש מיד התרפא.

הסגולה של זיתיו הקטנים היתה לרפאות מחלות העיניים והטראכומה לצמיתות, הערבים שהתנסו בסגולה הזו, היו מתגנבים בעונת הזיתים ומושקים ממנו אחדים שהיו בולעים עם שתיית מים, הערבים למעשה הם שגילו ליהודים את סגולת הזיתים, כמו כן גם הערבים המוסלמים נהגו לעלות לקבר הצדיק ללא קשר עם יום ההילולה בל״ג בעומר והיו קוראים לחכם: לחזאן בן

עמרן וכעת שכל היהודים עזבו את הארץ ולא נשאר אף יהודי אחד בוואזן, הערבים הם ששומרים על המקום לפי ששלטונות העירוניים לקחו תחת הסותם את בית הקברות  היהודי וכן גם של הצדיק, מטפחים ושומרים על המקום ביראת כבוד, מעולם לא חולל אף קבר שם.

מעט יהודים באים כיום להשתתף בהילולה בל״ג בעומר, לעומת זאת ראשי השלטון האזרחי והצבאי בשיתוף עם ועד המקומות הקדושים היהודי בכַּזַה בְלַנְכָּה, ממשיכים לקיים 1 בערב שלפני ל״ג בעומר מצעד צבאי מרשים וממשיכים להקים האוהל הענקי המסורתי לקבלת פני הנכבדים הבאים לכבד את המקום, מסורת שנקבעה מתוך הערכה על ידי  השלטונות הצרפתיים.

ערבים המאמנים שאינם תושבי הכפר אַשְׁגֵ׳ן אשר נודע להם שהנסים שנעשים ליהודים יכולים להצליח, היו באים הרבה מהם.

וממול העצים המקבילים לעצו של הצדיק היו מתפללים גם הם ומשוועים אל ״החזן בן עמרן הצדיק שיעתיר לתפילתם  וירפא מחלותיהם, הרבה ערביות צעירות שהאמינו לפוריות של פרי בטנן אם הן היו עקרות ילדו.

והיו משפחות שבאו ממרחק להתארח אצל קרוביהן בכפר על מנת להיות קרובים לבוא גם הן לבקש תרופה או תשועה והתאוו להענותו.

             א"ם למסרת

*כתבה זו היא למעשה סיכום על המתרחש כיום במקום קבורת הקדוש רבי עמרם. חלקה נכתב גם ע״י מר ׳בן עמי׳, וחלקה ע״י מר משה דהאן אשר הובאה אלינו על ידו.

"״עץ הזיתים״ אשר גדלו בעץ זה נקראו ״בְרַרִי״ זן זיתים מאוד קטנים, מי שבלע כמה מהם הפסיק לסבול ממחלת העיניים.

ברוך הא-ל המושיע

מעשה הפלא שראה הנוצרי היווני: פאפא

פטרוס

מתוך הספר " מעין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיא

אם אומרים שצדיק באמונתו יחיה, הרי זה התקיים אצל יווני נוצרי שעבד מלצר במסבאה של היווני נוצרי, ושמו מר סנטום.

מרוב שפאפא פטרום התיידד במסבאה עם היהודים, התחיל גם הוא להאמין בנסים של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.

כמקובל אצל הצרפתים, היהודים שעבדו כפקידים במקומות  מכובדים היו באים בצהרים לשתות כוסית, ״אַפֵרֵיטִיף״ . ולפעמים באו גם אחרי הצהרים, כי יום העבודה אצל הצרפתים היה מפוצל.

אמרו על המלצר פאפא פטרום שהוא היה נאמן מאד לבעל בית הקפה. מר סנטום היה מפקיד ניהול המסבאה בידי המלצר, והיה לפעמים עוזב לכמה זמן וחוזר, היתה לו נאמנות ויושר כלפי המלצר שלו.כשהתקרבו ימי ל״ג בעומר ראה שהרבה יהודים התארגנו ונרשמו אצל סוכן נסיעות של אחד היהודים, ודיברו על נסיעה ועליה לקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

הדבר חזר על עצמו שלש פעמים בשנה, פעם הראשונה לקראת ל״ג בעומר בפעם השניה בט״ו באב, ובפעם השלישית לקראת ר״ח אלול, פאפא פטרוס מרוב סקרנות היה מתענין לדעת מה פשר העליה לרגל הזאת.

היהודים החברים שלו הסבירו לו שהנסיעה היא לקברו של צדיק יהודי השוכן ע״י העיר וואזן.

העולים היו נוסעים להילולת הצדיק ביום או בערב ל״ג בעומר ומבלים לילה ויום ע״י קברו של הצדיק, ונוכחים בחגיגות ובשמחה וריקודים, ולמחורת חוזרים במשך היום לכזה־בלנכה, וכל אחד חזר לעסקיו ולעבודתו.

מרוב השנים התחיל גם הוא כשהתקרב ל״ג בעומר להתעניין בחגיגת ההילולה הזו הוא חשב שמדובר במספר מועט של משתתפים ותמה מאד כשאחד העולים שביקר הרבה פעמים הסביר לו שבאים ממרוקו כולו ולפעמים גם מאלזיריה, לפעמים מספר המתפללים מגיע למעלה מעשרת אלפים, אבל בהילולתו המתקיימת בר״ח אלול באים קצת פחות.

 ככל שפאפא פטרוס היה שומע את הדברים היה הולך  ומתעניין בכל פרט איך נקלטים, מי מטפל בהם ודואג לכל  מחסורם, והיהודים המארגנים היו מעדכנים אותו על כל דבר עד שכאילו נעשה אחד מהם.

  יהודי אחד שראה רוב סקרנותו אמר לו בוא איתנו תצטרף לנסיעה ותראה במו עיניך הכל, הוא כנוצרי שמע על נפלאות שהצדיק ומרוב אמונה הסכים גם כן לעלות עם החברים המבקרים במסבאה, הוא היה חדור אמונה בכל מה שהיו מספרים לו.

הוא בעצמו התחיל גם לספר לבעל הבית שלו מר סנטוס וליוונים אחרים מה שהוא שמע מחבריו הלקוחות שלו, כשביקש חופשה של יומיים מסנטוס אישר לו החופשה בזה התנאי: אמר לו ״שתתפלל גם בעדי״.

נסע למקום ושם הוזמן להיות אורחה של משפחת הכהנים חביריו, חוויתו היתה גדולה כאשר ראה במקום רחובות של אוהלים, ורובע של המסחר בתוך באוהלים, ושם מכרו כל הנחוץ לכלכלה ושתיה מכל הסוגים, גם מנורות קרביד מכרו  שם, ראה ערימה של ארגזי נרות מכל הסוגים, ואנשים קונים  במשקל ארגזים מכל הגודלים ומשלמים לסבל שמוביל ארגזי הנרות לבערה ישר, ולשון הלהבה מתארכת ועולה עד לצמרת העין בלי שענפיו יתלקחו.

הכהנים מארחיו אסור להם היה להיכנס לתוף בית הקברות הלכו והקימו אוהלים מעבר לחומה, פניו היו בוהים – מרוב פליאה, מהאוירה החגיגית שראה, במקום דרבנו אותו  שיבוא על יד קבר הצדיק יצפה בנעשה ויתפלל ג״כ בעדו ובעד משפחתו.

פאפא פטרוס נזכר בבקשתו של בעה״ב סנטוס ובליווי של  כמה חבריו אשר היו מוכרים לו הגיע עד לקבר הגזע של העץ שמתחתיו נמצא קברו של רבי עמרם הצדיק.

כשכולו מתמוגג במראה מעל גל האבנים הלוהטות, אחד  ממכריו הסביר לו על עיוור שהתחיל לראות מעט, על אילמת שצועקים לה שתתאמץ להגיד ״ויוָה-רבי עמרם״ ובשיא התלהבותם של האנשים והנשים כשהלהבה  לוחכת את ענפי עץ הזית, ראה את ״המטפלים״ שדורכים על אבנים לוהטות ומפוייחות.

ראה אדם משותק איך מטפלים בו ומנסים להעמיד אותו בכח על רגליו, שם סיפרו לו הידידים  על בעל ואשה שהיו במקום מחלקים מתוך מגשים גדולים מגדים וכל מיני מאכל וכוסית רום או ערק לכל מי שנקרה בדרכם, אמרו לו שהאשה היתה עקרה ולא הביאה ילדים  לעולם, ונשאו נדר שאם יולד להם בן או בת יבואו לצדיק ויקיימו את נדרם, לחלק כסף לעניים וסעודה ומגדנים לכבוד הצדיק, כל זה היה מוסיף להתלהבותו של המלצר היווני.

פתאום הרגיש שכאילו מישהו מושך אותו מכתפו ואומר לו תתפלל תבקש גם אתה משהו

מהצדיק של היהודים ממקומו, והוא נזכר במחוייבותו לבע״ב סנטוס ואמר מה אני כבר יכול לבקש? כן קצת בריאות לי :: ולסנטוס חברי, ושאזכה שיהיה לי גם אני ביסטרו משלי ודירה למגורים משלי, מספיק אם יהיה לי דבר כזה, ושכח  אח״כ מכל הענין.

אחרי חצות ראה האנשים מרוב התלהבות שרים, ורוקדים ומהלהלים את היו-יו החד קול והמפורסם, מרוב עייפות והעמידה במקום ביקש שמשהו יראה לו המסלול עד לאוהל  של מארחיו.

לא היתה תאורה והוא איבד הכיון למקום האוהל, ופתאום בא לקראתו אדם קצת מבוגר ואמר לו: בגלל שאתה מאמין בצדיק (בשפתו) אני אראה לך איפה נמצא האוהל שאתה מחפש.

וכשהגיעו לפתח האוהל לא ראה יותר זה שליווה אותו, כל הלילה היה מהרהר במה שראו עיניו ומה ששמעו  אוזניו, מיד כשנכנס לאוהל של מארחיו כשכולו מתרשם מכל מה שראה, ומרוב עייפות נירדם.

למארחיו הוא היה מספר להם כל חוויתיו שחווה, ולא הזכיר מאומה על האדם שהראה לו את האוהל בחזרה, וכן גם לא סיפר להם כשהיה צמוד לעץ של הצדיק איך קרה שמישהו נגלה אליו ועודד אותו לבקש משהו מהצדיק.

כי הדבר נראה לו כאילו דבר זה מתרחש בטבעיות ומקובל אצל כולם, מה שכן סיפר להם, על האבנים ״הלוהטות״ ועל ״המטפלים״ שהתפללו עליהם וסעדו את החולים, העיוורים והאילמים.

למחורת ראה היווני פאפא פטרוס איך שהאנשים מתחילים , להתארגן לחזרה לכזה־בלנכה, המפגש והריכוז לקראת הנסיעה בחזרה נקבע לשעות הצהרים, כנוצרי מאמין התפעל מאד ממה שראה במו עיניו.

הנסיעה עד כזה-בלנכה ארכה כחמש שעות, מרוב עייפות וטלטולי הדרך לא יכל המלצר לחזור לעבודתו, והבה״ב סנטוס המשיך למלא עבודתו של פאפא פטרוס, למחורת חזר הנ״ל למקום עבודתו כשהוא מבולבל ומאושר גם יחד.

כשהתקרב לפתח המסבאה הוא ראה פטרונו סנטוס רץ לקראתו, חיבק אותו ונתנו ידים שניהם, ספר! ספר! אמר לו ״ סנטוס!

מה אני יכול לספר לך אומר לו: ראיתי אנשים מתלהבים, שרים ורוקדים מרוב התלהבות, וצועקים ״ויוה״ ״ויוה״ לקדוש שלהם, מרוב שמחה וצהלה, ואמונה בלב לציפיותיהם ממנו, ועוד יותר לא יאומן כי יסופר שלשון הלהבה מגיעה לצמרת העץ שהוא גבוה ואינה שורפת אפילו ענף אחד  מהעץ, בכל העולם לא שמעתי ולא ראיתי כדבר הזה, ואפילו מוזיליאום לא הקימו על קברו של קדושם, ראיתי פשוט גל אבנים שחורות ומפוייחות ולוהטות מרוב הנרות הנזרקים  עליהן, האנשים אצים ורצים עליהן, כפות רגליהם לא ניכו  מהחום, כמו שעשו כולם גם אני עשיתי התפללתי עלי ועל  משפחתי, ועליך ועל משפחתך שתינתן לנו: בריאות ומעט של אושר, וחיים טובים.

וראו זה פלא!! גש הנה יא חביבי! צעק לעברו בעל הבית אחל לי מזל טוב, אני חושב שתפילתך נתקבלה במקום, אתמול קיבלתי הודעה מיוון שקיבלתי ירושה  גדולה ממשפחתי, הכוללת בתים, חנויות, קרקעות, ובנינים וגם כסף, אל תדאג חביבי, כאשר הכל יסתדר וההליכים לקבלת הירושה יגמרו אני אוותר לך על  המסבאה והיא תועבר לבעלותך.

כמו כן גם הדירה שלי שאני גר בה מעתה תקבל אותה  כמחווה ממני על נאמנותך והתנהגותך כלפי, הרי אדם עשיר  אני מעתה, מה זה בשבילי, אתה תקבל ממני הכל בחינם כי אני אחזור לארץ מולדתי.

ככה האמין פאפא פטרוס שתפילתו התקבלה, ומי יודע אמר בלבו? אולי גם מר סנטוס נהנה ממה שהתפללתי עליו?

כמו כן התחיל להאמין שהאיש אשר אמר לו לבקש משהוא מהצדיק, והאדם שהראה לו האוהל בחשיכת הלילה לא היה אחר מאשר הצדיק עצמו שנגלה לו בתור אחד מהחוגגים.

מאז הרבה שנים אחר כך היה מבקר את קברו של הצדק  רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל פעמיים בשנה ברוב התלהבות ואמונה ומחלק צדקה לעניים אשר במקום.

גדולים מעשה צדיקים

נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיק

'מעשה זה סופר מפי מר יוסף דהאן שהוא היום תושב גבעת אולגה אשר סופר לו ע״י האישה היהודיה שהיא דודתו, סיפור זה תוחקר ע״י ידידנו מר משח דהאן הי׳׳ו והובא אלינו על ידו אחר כך

במלחמת פוראי סין לפני שהאמרקאים נלחמו נגד וייטנאם, הצרפתים היו הראשונים ששלטו על הודו־סין שהיתה מושבה צרפתית, הצרפתים חיכו בכליון עיניים לתגבורת שתבוא להם מאמריקה, האמריקנים בכוונה לא שלחו התגבורת כי הם ידעו שגם אם הצרפתים יקבלו הנשק לא יכולים להתגבר על המורדים מהודו־סין שהתקוממו נגד צרפת.

ראש ממשלת צרפת דאז היה מנדם־פרנם, הוא יזם שביתת נשק עם המורדים, ממש כניעה או איך שקוראים לזה יציאה בכבוד, לפני עזיבת הצרפתים.

התנהלו קרבות עזים עקובים מדם, וחלק מהצבא הקולוניאלי הצרפתי נשלח להילחם במורדים, ונפלו הרבה חיילים בקרבות.

אשה יהודיה שהגרה לצרפת עם משפחתה גרה בשכנות למשפחה צרפתיה, שבנם היחידי נשלח לפי חוק שעת חירום  להילחם בהודו־סין, יותר מאוחר הודו־סין נקראה וייטנם, המלחמה היתה קשה והרבה חללים נפגעו ונהרגו בקרבות, האשה הצרפתייה הנוצרית היתה מאד מודאגת לגורלו של  בנה יחידה שהשתתף בקרבות.

בשנה הראשונה למלחמה כעבור שישה חודשים הוא קיבל חופשת מולדת, של חודש ימים בביתו, היהודיה השכנה היתה משתתפת מאד בצערה ובדאגותיה של הנוצריה.

כל פעם, אולי מרוב תמימות היתה אומרת לה שתאמין בה׳ ובצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

זה מרוב האמונה שגילתה היהודיה לנסים שעשה הצדיק בזמן היות היהודים עדיין לא עלו לישראל, כי יהודי מרוקו כשעזבו את מרוקו כשני שלישים מהם עלו לישראל, דהיינו  למעלה ממאתיים אלף יהודים, והשליש השלישי חלק מהם הגרו לקנדה, וחלק לצרפת.

היהודיה השכנה ממש דאגה לשכנתה כאילו היתה קרובת  משפחה, אולם, היה קשה לה להחדיר לראש השכנה הצרפתיה שתאמין כמוה בצדיק.

כשהבן החייל, בנה של השכנה הנוצריה, היה עדיין בחופשה שכנעה היהודיה את שכנתה לנסוע איתה להשתתף בהילולה בל״ג בעומר במרוקו ולעלות עימה אל קברו של הצדיק, ותתפלל בשפתה על הצלת חיי בנה החייל : מהתופת של הקרבות שהתנהלו עדיין במזרח הרחוק.

סוף סוף שוכנעה, לאחר שראתה ושמעה על הנסים, היהודיה הציעה לה להכין קמיע ממטבע מרוקני בסכום של 4 פרנק ממתכת לבנה, הם לקחו את המטבע ושמו אותו כל הזמן שהם עמדו, בין האבנים השחורות שמעל קברו של הצדיק רבי עמרם, חזרו  מאצל הצדיק כשהחופשה הקצרה נגמרה.

האישה היהודיה והשכנה הנוצריה, חזרו לצרפת גם החופשה של בנה החיל בנתיים הסתיימה, וחזר לגדוד שלו בהודו־סין.

בשבועות הראשונים לאחר חזרתו היה בן הצרפתיה כותב להוריו כמה שנתאפשר לו, כעבור כמה חודשים הקרבות הלכו והתעצמו, וההתכתבות עם ההורים הופסקה, תקופה  ארוכה לא קיבלה האם הצרפתיה לא מכתב ולא שיחה ! טלפונית מהבן החיל.

לפני הפלגת הבן בחזרה:

ביקשה אימו טמנו שיענוד את הקמיע שהשכנה היהודיה הכינה ודחפה לתוך הקמיע את המטבע של 20 פרנק וביקשה ממנו שאף פעם לא יוריד  הקמיע מעל צווארו.

הבן הצייתן עשה כדבר אמו הדואגת, מעוצמת הקרבות נפגע החיל בן הנוצריה מכדור שפגע בחזהו, הכדור שנורה לעבר החיל פגע במטבע בלבד שהיה  ממתכת עבה ולא חדר לגופו, הבן הבין מיד שהנס קרא מהמטבע המקודש אשר נלקח מאבני קבר הצדיק.

חודשים רבים נשאר ללא קשר עם הוריו, כי יחידתו הוצבה

במקום נידח בג׳ונגל, חודשים הוא לא התקלח ולא התרחץ, וזקנו גדל בצורה פראית כמו חיות המדבר.

ההורים שלו נכנסו לייאוש חריף, בתוך תוכם היו חושבים שהוא נפל בקרב או נעדר והמפקדה שלו לא רצתה להודיע להם על נפילתו, כי היו דברים מעולם, הרבה פעמים הודיעו למשפחות הרבה על אובדן יקיריהם יותר מדי מאוחר, או עד החזרת כל היחידה למולדת.

מרוב ההשתתפות בצער למשפחת החיל, השכנה היהודיה הרבתה לבקר את שכנתה כל יום.

יום אחד, באופן מפתיע שמעו ההורים דפיקות בדלת, האימא באה לפתוח, ומולה ניצב אדם מזוקן ושערות ראשו פרועים, ובגדיו הצבאיים מלוכלכים, ואי אפשר היה להכי שזה בנה

שאלה האימא מי אתה? אני פלוני בנכם, מה את לא מכירה אותי?, מרוב שמחה האימא התחילה לבכות, וקראה לשכנתה היהודיה אשר היתה מאושרת ושמחה על חזרתו של בנה ואז הבן סיפר להן על הכדור שפגע רק בקמיע שנשא על צווארו והוא ניצל.

ברוך המקדש שמו ברבים