רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

עבור ילד משותק שהתרפא נסלל כביש מוביל עד קבר הצדק                                                                                                                               

הגישה לקברו של רבי עמרם בן דיוואן היתה קשה מנשוא וכמעט בלתי ניתנת למעבר, והדבר הגביל את העולים לקברו של רבי עמרם, שברובם באו על גבי בהמות על חמורים, פרדות וסוסים, היו כאלה שבאו גם ברכב, ובגלל שהיה סלול רק מאבנים התקשו מאד להגיע לבית הקברות, ונסיעה בכביש צר, סיכנה את הנוסעים. לעיר וואזן התמנה ראש עיר צרפתי נוצרי ודתי, היה מיודד  עם היהודים נכבדי העיר, לצער היהודים ידידיו ולצער משפחתו היה לו בן יחיד שחלה בשיתוק ילדים לא עלינו, יהודים וערבים מידידיו היו מצטערים על מצבו ועל מחלת  בנו שלא נמצא לה מרפא, ידידיו היו לעיתים מייעצים לו לקחת בנו אל קברו של רבי עמרם הצדק, בהתחלה למרות ההפצרות בו החוזרות ונשנות של ידידיו היהודים לא שוכנע שתצמח לבנו תועלת שהוא יתרפא ע״י הנסים שהצדיק מחולל.

בסופו של דבר נאות ושוכנע שאין לו מה להפסיד והביא את בנו אל קבר הצדיק רבי עמרם שבפי הערבים כינו אותו ״הסייד״ שפירושו הצדיק היהודי.

כשהתקרב ראש העיר אל מול הקבר שמעו אותו אומר שברגעים אלה צריך להאמין בכל, ובשפתו בצרפתית פתח בתפילה בקול רם, ונדר, שאם אכן יתחולל הנס ובנו יבריא הוא יסלול מכספו דרך גישה חדשה לבית הקברות עד הקבר ויסלול כביש תקין מהעיר עד לבית הקברות כדי להקל על הבאים ברכב להתפלל על קבר הצדיק.

והנה קרא הנס, בנו של ראש העיר ששהה כמה פעמים בקרבת קברו של רבי עמרם התחיל להניע רגליו המשותקות לאט לאט ולאחר שנה עד יום ההילולה של השנה הבאה הוא התרפא כליל והתחיל להתהלך נורמלי לגמרי, התחיל לבוא לבקר את מקום קבורת הצדיק במשך כמה שנים, אבי הילד ראש העיריה היה נאמן לנדרו ולהבטחתו סלל מכספו את הכביש עד בית הקברות, כביש רחב ונוח לנסיעה לכלי רכב, לרגל המאורע הקים בבית הקברות בקרבת הקבר הקדוש אוהל ענקי, והוא היה הראשון שהנהיג המסורת לערוך מצעד וקבלת פנים חגיגית לנכבדים ולמוזמנים ביום ל״ג בעומר כל שנה, וכן גם לסגל הקצינים של המפקדה הצבאית בעיר, הוא הזמין הפאשה של העיר ואנשי המשטרה, השתיה והכיבוד כדת כיד המלך, האמונה בצדיק חדרה עמוק בלבו של ראש העיר, והוא התחיל לפרסם את שמו של הצדיק, ועקב גם מאורע מפורסם זה עולים רבים התחילו לפקוד יותר ויותר את המקום כל שנברוך המקדש שמו ברבים

הקברן איש חברה קדישא, שהתפלל לבריאות ״ערבי ובנו שהיו משותקים״

נהוג בכל מרוקו ובפרט בעיר וואזן משנים קדמוניות שבחור צעיר אחרי שהגיע לגיל בר מצוה מחנכים אותו הוריו להצטרף כמתנדב לשרת את חברה קדישא, איך מחנכים אותו?

ביום שיש לויה של אדם זקן לאחר שחפרו לו חלקת הקבר לוקחים החברים הותיקים, בנוכחות סגן יו״ר חברה קדישא את הנער לתוך הקבר הפתוח, וכל הנוכחים כולל אביו משקים את אנשי חברה קדישא בשתיה לחיים, וסגן היו״ר של ח״ק מכריז עליו: בזכותך רבי שמעון בר יוחאי תשמור על הנער וישרת שנים רבות בחברה הזאת על שמך, הבחור נשכב על הגב בתוך הקבר, לשניה, וקם ויוצא ומאותו רגע הבחור ישרת בחברה קדישא עד יומו האחרון.

יוטל עליו אח״כ כשתגיע התורנות שלו תפקיד לפי כושרו ולפי יכולתו, ואין הוא יכול לסרב, אם הגיל שלו יאפשר לו להרים את ארון המת, הוא יהיה חייב לעשות זאת.

היתה רחבה ביציאה מהעיר שנקראה מקום המיטה, כלומר ברחבה הזאת יקראו בשמם של התורנים להרמת ארון המת למרחק 9 ק״מ דהיינו מהעיירה עד בית העלמין, אם הנפטר היה כבד משקל, היו שולחים 12 תורנים כל ארבעה יובילו על כתפיהם הארון של המת למרחק 1.50 ק״מ, אחר כך הקבוצה מתחלפת וארבעה אחרים ישאו הארון.

בינתיים החופרים יוצאים ברגל לבית קברות ומתחילים להכין הקבר, אבל אם הנפטר הוא ילד או ילדה בני חמש ירימו אותם בארון קטן שני אנשים בלבד, ואם המת או המתה הם בני גיל שנתיים או פחות אדם אחד נושא אותה על כתפו בסל או בתוך צרור.

פעם אחת התורנות נפלה על איש גיבור חיל ואמיץ, הוא היה סוחר, ולא רצה לשלם תורנות לאיש אחר שיחליף אותו, לא בגלל קמצנות אלא, הוא ראה בזה שליחות מצוה של חסד אמת עם המת, וכאמור הוא הרים הילדה ויצא לדרך לבד.

בדרך כארבע ק״ט לבית קברות ישנו וואדי, ולמזלו של אותו מתנדב, אותו יום ירדו גשמים עזים, כמו שאומרים ארובות השמים נפתחו, המתנדב לא נרתע מזרמי המים של הוואדי, שם את גופת הילד על ראשו ועבר בשחיה את הוואדי הזורם בעוצמה רבה, והיה תוך שחיה קורא! בזכותך בעל הזוהר רבי שמעון בר יוחאי תעזור לי לצאת ולמלא שליחותי, באמונתו ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכשהגיע לגדה השניה כשכולו רטוב, גמא כהרף עין את המרחק, ומיד התחיל לחפור את הקבורה לילדה.

לפתע הוא הבחין בערבי חמוש ברובה העומד הוא ובנו במקום אפור לעמידה כלומר על האבנים של הקבר של הצדיק וכיון הרובה לעבר היהודי שהתחיל בחפירה כשהוא רועד כולו מפחד הערבי המכוין הרובה לעברו, היהודי רץ לעבר העץ של הצדיק ונצמד אליו, הוא אמר אם אני צריך למות אני מעדיף למות על קידוש השם כשאני אוחז בגזעו של העץ של רבי עמרם.

הערבי איך שידו היתה מורמת על מנת לירות בו ידו השתתקה, לפתע הקברן ראה גם שילד משותק יושב צמוד לקבר הצדיק, אז הוא הבין שזה אביו שבא להתפלל על בנו המשותק.

הערבי נשאר המום לא יכל לדבר או לזוז שהוא עומד ממולו משותק כמו פסל, הקברן בעודו נשען על גזעו של העץ, סובב הראש לכיון הצדיק ואמר אדוני רבי עמרם אני מתפלל לפניך, מאחר והוא לא פגע בי ולא הרגני, שתציל האיש הזה ואח בנו ותרפא אותם ממחלתם ומשיתוק ידם ותלם, מיד התחיל הערבי לדבר ולזוז עם בנו כשהערבי ראה הנם הגדול המידי ביקש ממנו סליחה ומחילה ואמר לקברן: לא ידעתי שהצדיק שלכם מסוגל לחולל נסים כאלה.

היהודי איש חברה־קדישא חזר לוואזן וסיפר על המעשה, היהודים שהיו רגילים לשמוע על הנסים של הצדיק רבי עמרם האמינו למה שסיפר להם הקברן היהודי וראו בנס שנעשה לערבי כדבר מובן מאליו.