מורשת יהדות מרוקו

יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת משפטים  

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם[כא/א] אומר אהבת חיים פרשה זו פרשת משפטים כאמור היא סוף וסיום פרשיות לתקון שובבים, כי כבר ישראל זכו ויצאו ממצרים וכבר פסקה הזוהמה במעמד הר סיני, והנה תורת המשפטים בא ללמדנו  תורת החיים ותורת הקיום של איש הישראלי בעולם השקר הזה. הסיום מסתיים ב- משפטים לומר כוח על הכול יש דין ויש דין, ואין מידו מציל, וכי תמיד משפט ה" אמת צדקו יחדו . מילת " משפטים" צופנת בחובה אזהרה ועצה גדולה, " משפטים" פרושה מוצא שפתי פיכם טהור יהיה. והמם הוא עומד מן הצד משקיף על הריבוי והתוצאות, כי עקר תלוי ועומד על בסיס מאמר החכם מכול האדם, שאמר " כל עמל אדם לפיהו", שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. עוד משפטים רומז מבוא שפתי פיכם טהור יהיה, וה מם כאמור הוא המם הריבויים, עיגול המכיל בקרבו את כל תוצאות המשפט. לכן תורתנו הקדושה את עניני אכלה ועניני מוצא שפתים הינו המוצא והמבוא של הפה קשרה והסמיכה זה בזה, ותלתה את כל קדושת איש הישראלי בפסוקים אלו, כמו שנאמר " ואנשי קודש תהיו לי אזי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו, ובסמוך לא תשא שמע שווא, כי הא בהא תליה, כמו דברי הרמב"ם שאמר עקר כל תחלואי הגוף מוצאם ומקורם על ידי ריבוי המאכלים הבלתי נאותים התלויים בפה, על אחת כמה וכמה משחיתי הנשמה הם הדברים התלויים בפה כי הפה הוא הראי של מחשבה והנשמה.

ואלה המשפטים אומר ילקוט שמעון יש במילים ראשי תיבות ואלה : וחייב אדם לחקור הדין, המשפטים: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט, תמיד יש עדיפות לדיינים להציע פשרה בין שני בעלי דין. ואם אין ראיות והוכחות על הדבר, אזי ה" ישפוט ואין בית דין יכול לפסוק על ידי פשרה. והנסתרות לשם. מעשה: באדם אחד בזמנו של רבי יצחק מברדיטשוב, אדם זה הלך ליריד וקנה 400 חביות של שמן זית, והוא תכנן למכור אותם  בחוץ לארץ, רק מה היה צריך לארגן ספינה בשביל מסחר זה ייקח לו קצת זמן, היה לו חבר שביקש ממנו טובה ואמר לו ידידי היקר, לך יש שטח גדול בבית, תשמור לי את החביות השמן, ובעוד ארבעה ימים אבוא לקחת אותם ממך. עברו 3 ימים והנה, קרא אסון שנפטר לבית עולמו בעל השטח שהופקד אצלו השמן. המפקיד בא לקחת ביום הרביעי את השמן, והנה הבנים של הנפטר, מעכבים ולא מוסרים את החביות השמן, כי אין עם מי לדבר, וכך הורע מזלו של בעל השמן, מה יעשה? הלך לבית הדין והגיש בפני הדיינים את הבעיה שהם ישפטו את הדין לכך. אמרו לו בית הדין, אין לך עדים ואין לך שטר, הכול יישאר בבית היתומים וידך על התחתונה. הלך המפקיד לרבי יצחק מברדיטשוב והתחיל לבכות לפניו על רוע מזלו, לא הייתה תשובה לרבי יצחק, מה עשה? הלך לבית הכנסת והתחיל לבכות, ומה יעשה בנידון שלפניו. ובלילה בא אליו זקן בחלום הלילה, והודיעו כי בגלגול שעבר, המפקיד לקח לו 400 חביות שמן, ועכשיו גלגלו מהשמיים, שלא יהיה לו, לא עדים ולא שטר, וכך הדיון הסתיים על ידי גילוי משמים. והנ"ל קבל עליו את הדין.

והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם [כא/ו] אומר רבינו בחיי וחזר ופרש והגישו אל הדלת או אל המזוזה , כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים, על המקוף ועל שתי המזוזות, שבו יצאו ישראל

                              –  מ  ש  פ  ט  י  ם  –

מעבדות לחרות. לכך ורצע אדוניו את אוזנו. ויוצא דם ממנו, והכול מדה כנגד מדה. ואף על פי שאון הוצאת הדם מן האוזן מעכב, שהרי אם נקב את אוזנו בסם יצאה, מכול מקום רוב הנרצעים אינם בסם ודם יוצא מהם. ונקרא שם הכלי מרצ"ע והוא בגי" [ת], כי הוא כנגד מה שרצה להוסיף על עבדות 400 שנה של מצרים. ואמרו במדרש והגישו אל הדלת. אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חופשי והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח  ויש להבין עוד כי יש במלה דלת סוד ועל כן נזכרת המלה בלשון ידיעה והגישו אל הדלת, וכן מצאנו במשנה תורה[דברים טו] ונתת באוזנו ובדלת, והוא כי הדלת מקום כניסה לבית שאי אפשר להיכנס בבית כי אם בדלת, ולשון דלת מלשון אות [דל"ת] של  פסוק שמע שהיא כנסת ישראל , והוא השער לה" אשר צדיקים יבואו בו. ומה שאמר אל המזוזה בג" [אדני] הוא מספר הכינוי וזה מבואר , והעבד העברי הזה לא ידע ולא יבין את זאת והחליף אדנות קודש באדנות חול, לעל כן באה המצווה שיעבוד אדוניו עד הזמן אשר בו כל המושלים והאדונים בעליונים ובשפלים יכרעו לפני אדוני האדונים, ויכירו הכול כי לה" הארץ ומלואה.

ורפא ירפא [כא/יט] אומר רבינו בחיי  ואמר רק שבטו ייתן ורפא ירפא, ולא אמר שבתו ורפואתו ייתן. להגיד שייתן השכר לרופאים וירפאו אותו ולא יוכל לתבוע שייתן לו השכר  והוא יעשה בו דברים אחרים, רק ירפא אותו, על כל פנים, כן כתב הרמב"ן ורפא ירפא. כל רפואה בבשר ודם לא מצאנו בכל הכתובים כי אם בדגש וכן [ירמה  נא] רפאנו את בבל ולא נרפתה, אבל הקב"ה מצאנו ברפא והוא שכתוב רפאני ה" וארפא וכתיב [תהילים קמז[ הרופא לשבורי לב [הושע יד]ארפא משובתם. [בראשית כ] וירפא אלוהים את אבימלך, [שמות טו] כי אני ה" רופאך. והטעם בזב כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח והוא  שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה" היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ומה שאמרו חז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי.

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא [כא/יט] אומר שמנה לחמו אם יקום הפסוק מתחיל ומסים [באל"ף], לומר לך שכול המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא, ועוד שאף על פי שהקב"ה לבדו הוא רופא כל בשר והוא ימחץ והוא ירפא, מכול מקום נתן הקב"ה רשות גם לרופא לרפא, והוא יתברך שולח את רפואתו על ידי הרופא, אך אל ישי האדם בטחונו ברופא, כי אם בהקב"ה לבדו שהוא ימחץ והוא ירפא, ואם הרופא משתדל לרפא אותו ולקיימו, הרי הוא כאילו קיים עולם מלא, שכול המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ורפא אותיות [רופא] ירפא, שניתן רשות לרופא לרפא.

עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל [כא/כד] אומר שמנה לחמו עין שן יד רגל ראשי תיבות [עשיר] , כי מי שיש לו אברים הללו בשלימות הרי זה נקרא עשיר, וזה שאמרו[אבות פד/מא] איזהו עשיר השמח בחלקו, וחלקו הוא הבריאות בפנימיות גופו במזגו, והם חום/לח/קר/ויבש ראשי תיבות [חלקו] , אם הוא בריא באבריו   החיצונים והם ענים- שנים- ידיים- רגלים וגם כן בריא בפנימיות גופו שכול חלקי היסודות שבמזג גופו הם כולם במזג שווה,

                              –  מ  ש  פ  ט  י  ם  –

אז הוא [עשיר] נקרא ויוכל לשמוח [בחלקו]. וזה שאמר אחר כך כוויה –פצע-חבורה , כוויה היא חום, פצע היא לח שמוציאה ליחה, חבורה היא לפעמים על ידי קור ולפעמים על ידי יבש. ואם גורם היזק לחברו או חולי  באחת מאבריו החיצונים, או באחת מיסודותיו הפנימים, אזי חייב לשלם לו כפי פסק הדיינים, לכן היו צריכים הדיינים להיות בקיאים בחוכמת הטבע להבין עד כמה גרם החולי מן המכה,            

.וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור [כא/לג]אומר ילקוט שמעון על פסוק זה מפרש : רבי יעקב אבוחצירא זי"ע בספרו מחשוף הלבן שפסוק זה מרמז על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו למצרים, ועל העונש שנענשו עליו גלגול נשמות עשרה הרוגי מלכות. 800 שנה הנחש הקדמוני עומד ומקטרג לפני הקב"ה על עוון מכירת יוסף עד ימי עשרה הרוגי מלכות. הקב"ה שלח קיסר רומי, והוציא נשמות עשרת השבטים מגן עדן, ונתנם בגופי עשרה הרוגי מלכות לקבל צער הריגה, על שמכרו את יוסף. זה שכתוב: בא לרמוז לנו שהשבטים החשיבו אותם לאיש אחד, שנאמר " וכי יפתח איש בור" בור– זה מצרים שמכרוהו למצרים. ולא יכסנו שהיו צריכים לבטל ולהתחרט על מה שמכרוהו, ויכלו אחרי שבוע ימים לפדותו. " ונפל שמה שור או חמור" שור זה- יוסף [בכור שורו] חמור – זה חכם [יששכר חמור גרם] כלומר שהיה מלא חכמה כמו יששכר " בעל הבור ישלם"- האחים שהם מכרו אותו למצרים לעליהם לשלם את החוב, " כסף ישיב לבעליו" כסף זה- יוסף, "ישיב לבעליו" כלומר חייבים להחזירו שלם לקב"ה, " והמת יהיה לו" לבעל הבור שהם השבטים, הם יקבלו צער בהריגת עשרה הרוגי מלכות.

אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא אומר אור החמה יש לפרש בדרך רמז על האדם שאינו מתעורר לחזור בתשובה רק בשני ימים של ראש השנה ויום כפור, להיותו מפחד שמא יגזור עליו עניות או מחלות או כיוב..ובעבור הימים הללו יחזור לסורו. לזה אומר הפסוק: אך- לשון מיעוט אם יום- זה יום הכפורים או יומיים- של ראש השנה יעמוד האדם להתפלל ולשוב בתשובה ואחר כך יחזור לסורו, לא יוקם- אין תשובתו קיימת ומקובלת. היות ואינו חוזר בתשובה ממעקי לבו, אלא מפחד ורעדה על כספו שמא ייכתב בספר עניות ודלות ויחסר לחמו. לכן תשובה כזאת אין לה שום ערך, היות ועיקר התשובה היא החרטה כידוע ואפשר לפרש על פי שאמרו חז"ל שלא נגזר על ישראל להיות בגלות כ"א באלף החמישי שהוא בספירת הוד שהיא כידוע הספירה החמישית, ותיבת [הוד] נהפך [דו"ה], ומה שניתוסף גלות גם באלף השישי הוא כדי לצרפם ולזככם ולטהרם כמו שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף. וזהו שאמר : אך אם יום- שהוא אלף החמישי או יומיים- שנמשכו בגלות גם באלף השישי, יעמוד- כלומר, יעמדו באמונתם ולא יתייאשו, כי זה ודאי לא כדי להתנקם בהם אלא לצרפם – כי כספו הוא, וכתיב וצרפתים כצרוף את הכסף..

כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה [כב/ה] אומר שמנה לחמו "כי תצא אש "סופי תיבות [איש] "ומצאה קוצים ונאכל גדיש" סופי תיבות [שלמה] גדיש או הקמה אותיות [הוא גי המקדש] ובגי" וזהו המקדש " ישלם המבעיר את הבערה" ראשי תיבות [אהיה] רומז למה שאמרו חז"ל ששני בתי המקדש

     "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

        רבנו-אור-החיים-הק':

'ושכנתי בתוכם = בתוך בני ישראל.

 בכוחו של האדם להקים בגופו

'מקדש מעט' להשראת השכינה,

 בבחינת: 'אהל – שיכן באדם' (תהלים עח, ס).

 

"בתוך ליבי – משכן אבנה לזיוו,       "בלבבי משכן אבנה – להדר כבודו

קרבן תקריב לו – נפשי היחידה"         ולקרבן אקריב לו – את נפשי היחידה"

(המקור: רבי אלעזר אזכרי)                                     (הרב יצחק הוטנר)

 

          מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

 

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה:

 יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא עד היום, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה מ- 3336 שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

 

כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי, וענני כבוד שהפכו את המסע המדברי, למעין שייט בספינה ממוזגת, במשך 40 שנה.

ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

 

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עמ"י הופך להיות "שותף" לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר אתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש – 'ועשו לי מקדש', ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמ' כה, ט).

ההבדל בין מקדש למשכן: המקדש הוא מקום קבוע של קדושה, ומשכן הוא מקום שכינה זמני.

תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.

ותמצא שכתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פר' א, הלכה א'): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.

רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר: 'ועשו לי  מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".

כלומר, השראת השכינה בעמ"י הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר, הצטוו להקים משכן זמני אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם, על פי ציווי ה' יתברך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהשראת השכינה בעמ"י היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמ' כה, ח).

מדברי קודשו עולה, שברגע שעמ"י חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.

 

הרב יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א וחכמי ספרד, כותב בספרו על סוד המשכן והמקדש לאור תורת הקבלה: הוא בנוי כתבנית המרכבה, כמעלת שמים וארץ, כתבנית איברי האדם וכו'.

 להלן דוגמית מדברי קדשו: "וכשהיו על הים נגלה להם, ומיד הכירוהו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו' – שנתאוו ישראל שיהיה לו נווה ביניהם וישכון בתוכם, וכן הוא אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פד, ג). ואמרו רז"ל במדרש תהלים (שם): לא משל עכשיו, אלא משהיו ישראל בים, נתאוו למקדש, ונתאוו עוד להיות להם איש לעמוד לשרת את ה' יתברך, ולהלל ולרנן לפניו. הה"ד (שם ד') 'לבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (תורת המנחה. דרשה כז).

 

"ושכנתי – בתוכם".

איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.

 

שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.

הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות במקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים, השראת השכינה בעם ישראל וכו'.   

 

כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דב' כג, טו).

נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עמ"י גם כשהם לא כ"כ טהור ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן  כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת: "להצילך ולתת אויביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".

 

יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמ' כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה על פי ההלכה וקדושתה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

 

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה – שהכול יהיה לכבודו יתברך.

 המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערוה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.

 

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…". קדש עצמך – במותר לך.

 

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו, נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפס' "אל כל עדת בני ישראל".

 

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניך – רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורי בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

 

הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'

 

 "אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

"עיקר השראת השכינה היא – באדם" (האלשיך הק').

 

ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.

 

האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

 

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפס' כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי יהוה אלהינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפס' 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי יהוה אלהינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

 

 

 

ג. "השותפות" – בין איש לאשתו.

                         "זכו – שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

 

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דב' ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.

 

מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "את זקוקה לעזרה, פני אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".

מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.

 

ד. "השותפות" –  בין חב"ד לכלל ישראל.

 

האדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה. לאדמו"ר פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

 

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד יהוה על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

 

 רבנו רש"י אומר על הפס' הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים. ככל שיש "רצון טוב" בין הצדדים, הבעיות נפתרות בדרכי שלום: ביחסי עבודה, בין שכנים, בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, רב לקהילתו, בין מנהל לעובדיו וכו'. בעצם, בכל תחום בו קיים ויכוח בין שני אנשים או יותר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל, כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך" (בר' כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש, ברוחניות ובגשמיות.

 

 

 

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

 

ממד ההתקדשות במתן צדקה – "לקיחת הלב" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה?

תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

הקב"ה מצווה את עמ"י לאסוף את התרומות להקמת המשכן – "דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כח, ו). מסביר הרב ראובן קרלנשטיין: אם משה ואהרן היו גבאי הצדקה לאיסוף התרומות, איש לא היה מסרב להם, אפילו הקמצנים. לכן הקב"ה ציווה שבנ"י בעצמם יאספו, כך שרק מאנשים "נדיבי לב", ניתן לקבל את התרומה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה. לכן, הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למילה "תרומתי" הרצויה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזהר הק' בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצוה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן, יש לשלם כדבעי,עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {משקאות}, {ופחות ב-} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

 

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". גם נותן התרומה ירגיש שהוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

 

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפס' רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קדשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".  עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות. 

 

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן, כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.

האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.        האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה' – כנגד 5 אצבעות העני.

 

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם –

 זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).

 

שלוש דרגות במתן צדקה

 (החיד"א. וכן ב"אגרת הטיול" ערך זהב).

 

א. זהב.  ב. כסף.  ג. נחושת

מילוי המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא.

מילוי המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד.

מילוי המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

 

רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה (חתם סופר).

 

• זהב. ב. כסף.  ג. נחושת,

 ז – ה – ב:  ז = שבת {חל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.

כ – ס – ף:  כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.

נ – ח – ש – ת:  נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.

 

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים" (שמ' לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו,

 נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

שערי זריזות בעבודת ה' –

        "הוי עז כנמר, וקל כנשר…" (פרקי אבות ה כ}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמ' לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בנ"י. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה", כדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כן ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתשובתו השניה: "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שב-י"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו השלישית: ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".

 

מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.

כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').

 

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון, לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמ' לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו-אוה"ח-הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

 

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

 

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם ה' לשליחותו ואמצם בעזרתו".

 

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה, ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

 

 

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו: "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה ג' תשובות:

 

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".

תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב {רבים} יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב: "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים, לכן נאמר בלשון רבים.

 

השכינה שורה בתוך ארון הברית,

 המכוון כנגד כיסא הכבוד.

 

המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל'). 

לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במ' ד, ו).

כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון" (במ' י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.

 

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש מעלינו את מידת הדין ונלחם למעננו,

 בבחינת: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד).

 

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).

בימינו, ביהכ"נ מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לדבר בו שיחת חולין כדברי הזהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמ' יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך, 'ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

ה"חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו-אוה"ח-הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרשון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרשון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

 

מוסר השכל: כאשר מתפללים בביהכנ"ס ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, שהקפיד מאוד שלא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.

 

בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת, לנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחוקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה, כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.

 

 

בעל התניא: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום

– הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הכנסת אורחים של רבנו-אור החיים-הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

 

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו-אור החיים-הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

 

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באוניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף.

רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו שש ושמח, לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו-חיים-בן-עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

 

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.

 

אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה,

ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.

מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה}, את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא", כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

 

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

 

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, אצלו זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אברהם וישראל אבינעים. עזיזה אבינעים ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל  חיון בן רינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם שזכה להצלחה רבה "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה.

 

 

 

 

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,

כמו שהרפורמים – מזייפים את היהדות.

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,

 כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,

דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',

 ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה

דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

 

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",

ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח בשמחת תורה תשפ"ד.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

 

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

 

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

 

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.

 

ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

 

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

 

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

 

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.

 

 הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

 

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

 

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

 

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

 

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

 

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,

גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

 

המדד להצלחת האדם בחיים,

אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.

לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.

 

לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות

בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל –

 לשון נשיאות ראש  שהוא לשון מעלה…

בחינת הקדושה –  נשיאת ראשו.

החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,

זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".

 

מחצית השקל – תיקון חטא העגל

(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).

 

מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.

"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,

 והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).

 

"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".

 

מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.

 

"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).

משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש.  השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".

 

סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".

התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".

 

"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".

רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.

האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.

מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.

מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.

גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:

מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.

מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.

 

הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".

בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח  את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

 

כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).

כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.

 

"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).

"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".

 

שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.

מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000.  מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000

שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000

 

 

 

"זכר למחצית השקל":

למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.

 

הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".

 

 ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".

כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.

 

קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".

נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.

ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.

מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.

 

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

 

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

 

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

 

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

 

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

 

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק':

 מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

 

א.  עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.

 

ב.  אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

ג.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".

 

ד.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

 

ה.  רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

             בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.

 

  ו.  "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

 

ז.  "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.

מוסר השכל:

עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

 

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

 

"בבא סאלי"  מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:

"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

 

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס

 

על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.

אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:

 

האות שמעל ר' היא – ש'

                                                          האות שמעל א' היא – ב'

                     האות שמעל ש' היא – ת'   (הרב כדיר סבאן).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

 

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

 

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

 

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה,

שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

 

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

הרה"ג והפייטן רבי אלעזר מאיר עטיה שליט"א,

ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

 את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה ע"ה, ששימש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.

 

הרב עטיה ע"ה. גם פעל רבות להנצחת שמו של הרב אליעזר דה אבילה ע"ה, ע"י הנצחת רחוב על שמו בשכונת הר חומה בירושלים רבתי, הסמוכה לקבר רחל אמנו.

 

הרב עטיה ע"ה, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

הרב עטיה ע"ה, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.

הרב עטיה ע"ה הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.  

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. הרב מאיר אלעזר עטיה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

"א-ח-ד-ו-ת" = אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עם ישראל = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה במהרה.

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

משה רבנו הקהיל את בני ישראל למוחרת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)

 

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

 

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

 

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

 

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

 

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

 

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

 

 

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

 

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

 

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).

 

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה

(זהר, שמ' פח, ע"ב) 

"לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"

("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

 

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

 

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

 

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

 

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 

 רבנו–אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

 

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא – כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

 

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

 

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם – בצלאל בן אורי בן חור…

 

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

 

רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

 

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.

 סגולת אמירתה גם בערב שבת,

והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.

 

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.

"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.

 

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".

מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.

בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).

 

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

 

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

 

 

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

 

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

 

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

 

הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

 

בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה לספרי "להתהלך באור החיים". וכן לזכות לברך על המוגמר על ספרי החדש: "להתהלך באור הגאולה"

 

אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".

ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…

התוצאה: וכבוד יהוה – מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').

 

הורדת השכינה אלינו –  ע"י עשיית רצון הקב"ה.

 

   התמורה: הקב"ה משפיע ו"משביע לכל חי רצון",

 ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.

 

איך ניתן להוריד אלינו את השכינה,

 כמו בזמן הקמת המשכן?

 

    "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.

ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"

(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)

 

דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,

 בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לע"נ סבתי הצדקת אימא עליה בת מרים ע"ה – ג' ניסן

 

 

פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה":

 "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט):

 

 "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן,

תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).

 "בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.

 

ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב:

"וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).

 

כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה,

ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל

לתוצאה של: "כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.

 

בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.

בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.

 

התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.

 

עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת:

 "לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).

 

אבא בנימין אומר על כך בגמרא:

"אין תפילה של אדם נשמעת אלא כשמתפלל אותה בבית הכנסת. שנאמר:

 

 "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי,

 לשמוע אל הרינה ואל התפילה,

אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).

מכאן שבמקום רינה – שם תהא תפילה" (ברכות ו ע"א).

 

הרי"ף בספר 'עין יעקב' אומר על כך:

"פתח הכתוב בשתיים: רינה ותפילה,

 וסיים באחת: "אשר עבדך מתפלל לפניך". ללמדנו, שבמקום רינה שם תהא תפילה".

כלומר, : יש להתפלל מתוך רינה ושמחה.

 

"וכבוד יהוה מלא את המשכן":

התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.

כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.

כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.

 

במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל  צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".

בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון  שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.

 

מסר חינוכי אמוני:

כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.

כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).

כמו כן, לעשות הכל לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה.

 

רבנו אור החיים הק' אומר:  לפני ביצוע כל עבודה במשכן, היו צריכים לומר לשם יחוד… כמן שציווה ה' את משה. לכן נאמר פעמים רבות "כאשר ציוה ה' את משה"

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'),  וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).

 

 מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".

 

הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא:

קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.

 

לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בליבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.

 

תופעה דומה, רואים אנו  אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.

 

הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).

מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.

 

 בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".

 

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".

 

הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.

 

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,

כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)

 

"מה ברכה בירכם? אמר להם:

 

יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

 "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".

(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.

 

"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".

 

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".

 

הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).

 

 זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).

פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.

 

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב,

עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.

 

א  ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי

.

           ה"כלי יקר".

בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען  בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.

רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.

 

ב.  ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).

 

ג.  ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.

          כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו

         לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

                

"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:

הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.

 

חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו!

 

הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:

כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו.

 

כמו כן, לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.

לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".

 

משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.

משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.

 

 

"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).

רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'

נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').

 

"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).

משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,

 אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).

 

שקיפות בכספי ציבור.

 

"אלה פקודי המשכן" – משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).

 

משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.

על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש:  (תנחומא פקודי, סימן ז)  מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).

 

המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".

 

רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".

כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).

יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

 

"ויעשו בני ישראל,

  ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).

 

"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…

 ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).

 

 פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,

ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"?  על כך עונה רבנו:

 

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.

על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

"אור זרוע לצדיק" – לרבנו-אור-החיים-הק',

ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.

הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.

הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.

 

רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.

רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.

רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.

עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.

 

הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.

הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.

התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).

 

"אראנו נפלאות" –

לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.

 

מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר",  וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.

השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.

ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.

 

 בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.

בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.

מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר  אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.

 הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם,  כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.

לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור –  כפי ההכנה הראויה".

 

שבת שלום ומבורך  –  משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים"

פ-ס-ח  כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,

בעבור זה עשה ה'  לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.

אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?

 

תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)

"ביום ההוא – כי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים".

 

לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.

גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,

ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.

 

הזוהר הק': בלילה הזה נפתחים שערי שמים,

רק תבקש מבורא עולם – ותקבל.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…

כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".

בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,

נוכל להביא את ימות המשיח.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,

 עתיד הוא לשמוח עם השכינה.

 

הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,

 כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,

 ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).

 

חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,

 ה-3337 של עם ישראל {תשפ"ה}.

 

מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:

להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.

וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,

ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.

 

נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,

ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",

ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" – מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.

(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).

פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.

 

מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח".  זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג: "הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).

"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.

 

בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".

 

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.

כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.

 

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.

 

הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה

יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים. 

אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".

תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.

בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".

 

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

 

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

 

ע"י  קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

 

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עמ"י המסב בליל הסדר מתוך אחדות.

 

 

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

 

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:

"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).

 על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק':  לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.  

 

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): 

 

כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.

הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.

 

מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.

גם לנו בליל הסדר, יש  מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.

 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

 

א.  לשוב בתשובה לפני החג.

 

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.

 

 

ב.  "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.

 

 

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.

הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.

 

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

 

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו  להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.

הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

 

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

 

'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,

כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').

 

בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.

הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?

כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?

שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס'  המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?

 

בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).

המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.

לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".

מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם  כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.

 

החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':

 אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,

ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.

ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.

 

מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.

סגולה לחצות ליל הסדר:  לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.

 

את העת רצון של חצות הליל –  שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

 

 

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם}, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},

 הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).

  לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.

וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.

 

א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).

ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).

ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך"  (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

 

הסבר הפס' כדברי קדשו:

"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…

וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.

וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…

וכנגד נס מרדכי אמר –  'הזה לה".

וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".

 

ניתן להוסיף על דברי קודשו:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.

 

 

 

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

 

כרטיס הביקור של הקב"ה:

"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.

כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.

 

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

 

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.

רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

 

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל  "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

 

"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא  משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?

הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).

 

בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).

בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.

 

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

 

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

 

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

 

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.

 

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.

 פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.

 

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.

 עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.

כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.

 

מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).

המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).     

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

 

על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

 

סדר בליל הסדר.

 

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

 

4 חלקי הסדר:

 א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

 

4 בנים:

   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

 

4 קושיות:

חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

 

4 לשונות  גאולה:  והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

 

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

 

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

 

"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

 

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

 

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

 

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

 

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".

 

וכלשון קדשו:

 "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

 

גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:

עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם.  כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".

 

כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב –  ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,

יום ההילולה של

מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},

מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,

"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',

וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},

מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.

 

יום ההילולה של

 מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',

חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,

כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.

זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם

 

מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר". 

ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית  המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.

 כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית  האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:

"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".

מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.

לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".

כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').

 הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').

 

מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.

 במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?

בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.

 

מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.

 

רבנו משה אלשיך הק'.

 

 יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך

רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.

 "קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.

 

סיפור…..

 

"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר. 

 לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.

 

הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.

 

אראנו נפלאות

 למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,

 והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים

 

הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.

הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.

רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.

הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.

לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.

 

 בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

 

משה אסולין שמיר

 

פסח כשר

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

  

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים..

בס"ד

ליקוטים לפרשת צו- יצחק פריאנטה

וידבר ה"  אל משה לאמור, צו את ארון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו [ו/ב] אומר אהבת חיים ידוע שבזמן שבית המקדש היה קיים הקורבנות היו מוכרחים והיה על כל עוון, חטא, ופשע, קרבן בפני עצמו, לכן כשהיה מביא הקרבן לפני הכוהן היה מוכרח להתוודות ולאומר על עוון זה הבאתי קרבן זה, והיה מתבייש משום שהיה מגלה עוונו לפני בשר ודם, ופרשה זו מדובר על העולה, קרבן עולה היה מכפר על הרהור עבירה, על זה ציווה הקב"ה שיהיה אש מוקדה על המזבח כל הלילה , וזה מה שכתוב, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כשם שההרהורים באים לאדם בלילה ונגמרים בלילה כך הקרבן יישרף כל הלילה והקב"ה עשה חסד גדול עם בעל  תשובה בכדי שלא יתבייש ולא יודע של מי זה הקרבן , ולכן צווה שיישרף בלילה בעת שכול אחד ישן בביתו שאף אחד לא יראה ולא ידע. אדם אל יצטער כי לכול יש אפשרות ובנקל, כמו שכתוב במשנה " אין דבר העומד בפני הרצון" ראיתי בספר מעם לועז ובספר שבט מוסר ובאחרונה בספר טהרת הקודש דברים המשמחים לב האדם. האדם יש ביכולתו לעלות מדרגה גבוהה אפילו שחטא כל ימיו חס ושלום אין ייאוש בישראל, הינה מצאנו במה מתכפרים לאדם עוונות ולא יצטרך לעשות תעניות וסגופים. רק בעשיית ששה דברים אלה כמובן שצריך לעשות אותם בלב שמח כמוצא שלל רב. כלל אחד: ישתדל ראשית כול לענות אמן יהא שמיה רבא בכול קדיש שהוא שומע. כך מצינו בש"ס : כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכול כוחו אפילו היה בו שמץ מינות מוחלים לו, והחמירו בזה בזוהר ואמרו, שצריך להזדעזע בכול איבריו ולענות אמן וגורם למחית עמלק מכול העולמות ומחלק נפשו , גורם להשתתף עם צער השכינה, גורם המשכת השפע בכול העולמות, גורם להציל הרשעים מגיהינום .גורם להעלות הנשמות הנדחות המתגוללות בצער גדול, גורם להעלות כל ניצוץ קודש מהחיצונים לקדושה, גורם שיתקדש שמו בכול העולמות. הכלל השני : שמירת שבת אמרו חכמינו שכול הזהיר והזריז בשמירת שבת אפילו עובד עבודה זרה מוחלים לו לקדשו בלימוד תורה, במאכל, במשתה, לבוש נאה ושמחה רבה. כלל שלישי : יכוון בשירת הים לאומרה בקול ובשמחה רבה וכאילו באותה שעה יצא ממצרים. כלל רביעי: המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר נושא עוון ועובר על פשע. כלל חמישי : ראיתי כתוב בספר "בית מדות "כי ההתבודדות לאדם לפעמים זה מעלה גבוהה כי לעת רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד ואל יראוהו בני אדם ויישא עניו למרום ויבקש תמיד רחמים וכן כתוב בספר " חובת הלבבות". כלל שישי : ישתדל לשמוע  דברי תורה מיראה ה" בחשק ובאהבה וידוע כי דברי אגדה מושכים ליבו של אדם כמים עד כאן דברתי על ששה כללים שמכפרים העוונות ולא יצטרך לא תעניות ולא סיגופים הכתוב אומר ונשלמה פרים שפתינו, הלימוד בספרי מוסר ואגדות וכן תפילות שמתפללים והאמונה שמאמינים זהו במקום קרבנות של זמננו.

צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה אומר אור החמה כתב רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. אפשר לומר שזה רומז על זמננו זה שאנחנו רואים סימני הגאולה וכל יהודי הגולה מתכוננים

                                    –  צ  ו  –

לעלות ארצה ורק יש שתי סיבות המעכבות אותם מלעלות ארצה. 1] משום שאסור להוציא כספו וזהבו וכלי ביתו וכל המטען שלו, והאדם חביב עליו ממונו 2] משום חבלי קליטה שהם קשים יותר מחבלי לידה כי צריך הרבה זמן להסתדר בעבודה ודירה ולשון המדינה ולזה אמר הכתוב: צו את אהרון ואת בניו- רצונו לומר שכול אחד יחשוב עצמו כאלו הוא בחינת כהן מזרע אהרון שאין לו חלק ונחלה עם אחיו רק ה" הוא נחלתו, וממילא עוצם עיניו להתכונן לעלות לארץ ישראל ולא יתעכב בגולה מצד כספו וזהבו. והוסיף : זאת תורת העולה- רוצה לומר המשפחה העולה לארץ צריכה לרכוש הרעיון הזה כדי לעלות ארצה בפחות זמן. ועל זה מבאר רש"י אין צו אלא לשון זירוז- להזדרז בעלייתו לארץ להשאיר כספו בחו"ל וזה  חסרון כיס וצריך להזדרז כנגד זה. וכנגד הסיבה השנית שיש חבלי קליטה לזה אומר הכתוב: הוא העולה- שכול משפחה העולה לארץ ישראל תתאר לעצמה שהיא כמו קרבן עולה כליל לה" ואין מגיע שום הנאה לבעלים ובזה לא יחשוב וידאג אל קשיי חבלי הקליטה אלא תהיה עלייתו לשם שמים. ואש לבו מוקדה על המזבח- שהוא חרב כל הגלות הארוך הזה הנמשל ללילה והוא מחכה עד הבוקר שתזרח שמש הגאולה שזה תלוי בעלייתנו ארצה וכמו שכתבו חז"ל בגמרא [סנהדרין צז] כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים- כלומר שישובו עם ישראל לארצם ולנחלתם ואז נזכה לראות הבית בהיבנותו ואש המזבח תוקד בו בתוך בית המקדש.

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח [ו\ג]  אומר שמנה לחמו ילבש על בשרו והרים את הדשן סופי תבות [ שלום תן ] . לרמוז שעל ידי תרומת הדשן יתן שלום גם לכוחות הארציים, שמהקרבנות קבלו שפעם והשפעה לכל העולמות לברואי מעלה וברואי מטה כל הכוחות אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, לכן כתיב אצל הקרבן " אשה ריח ניחוח לה" " [אשה] הם המלאכים הנקראים אישים, [ריח] לשון רוח, על שם עושה מלאכיו רוחות [תהילים קד\ד], וכן כולם, וכוחות הארציים קבלו חלקם על ידי תרומת הדשן שנבלע במקומו, ובזה עשה שלום לכל הברואים מעלה ומטה, וזהו [תן שלום]. 

כל זכר בבני אהרון יאכלנה חק עולם לדרתיכם מאשי ה" כל אשר יגע בהם יקדש [ו\יא] אומר אור החמה [בהם] נוטריקון  ביאה , הליכה, משפט. רמז ל 3 דברים שיסתכל האדם בהם ולא יבא לידי עבירה כמו שכתוב במסכת אבות [פג\מא] עקיבא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת? ולאן אתה הולך? ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?- הוא המשפט. וזהו שאמר כל הנוגע לנפשו התעוררות מ 3 דברים אלו שסימנם [בהם] ביאה, הליכה, משפט, יקדש- שיהיה קדוש לאלהיו ושומר ידו מעשות כל רע. 

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה" [ז\יא]  אומר שמנה לחמו חמשה פעמים כתיב בפרשה " וזאת תורת" א] זאת תורת העולה . ב] וזאת תורת המנחה. ג] וזאת תורת החטאת. ד] וזאת תורת האשם .ה] וזאת תורת זבח השלמים. לומר לך שכול העוסק בחמישה חומשי תורה כאלו הקריב כל הקורבנות כולם. על כן " וזאת תורת זבח השלמים " בגי" [וזהו לימוד התורה כאילו הקריב קורבנות"] זבח בגי"[ טוב] , שהשלמים הוא טוב שבכול הקורבנות,

                                  –  צ  ו  –

שכל הקורבנות באים על החטא ,לכן בכל מקום שמזכיר קרבן שלמים או תודה נכתב אצלו גם זבח, להורות שהוא הטוב שבכל הזבחים, לכן הוסיף בו לומר גם כן אשר יקריב לה", והלא כל הקורבנות כולם לה" המה, אך השלמים הוא יותר מרוצה וטוב בעיני ה", לפי שאינו בא על חטא , לכן תרגם אונקלוס על שלמים [נכסת קודשיא]. וגם מרמז אשר אמר כאן אצל שלמים אשר יקריב ה", לשון עתיד, שהוא מרמז על לעתיד לבוא לימות המשיח, שאז  יבוטלו היצר הרע ואין חטא בעולם, שאז יתמו חטאים מן הארץ, ואין צריכים אז לחטאת ואשם, ורק עולות ושלמים יקריבו אז, כמו שכתוב [תהילים נא/כ-כא] הטיבה ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, הם שלמים. ועל ידי ישעיה [נו/ז] נאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וביחזקאל [מג/כו] יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלומיכם ורציתי אתכם, ובירמיה [לג/יא] מביאים תודה בית ה" על כן נאמר כאן אצל שלמים אשר יקריב לה" לשון עתיד, שזבחי שלמים ותודה עוד יקריבו לה" לעתיד לבוא לימות המשיח. אשר יקריב לה" בגי" [ יהיה לימות המשיח ].

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה  [ו\ו] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם נראה לי רמז נאה בפסוק זה, והוא כי תיבת [אש] רומזת על התורה דכתיב בה [דברים לג] מימינו אש דת למו. גם תיבת אש רומזת על ארבעת האופנים הכלולים במסגרתה של תורתנו הקדושה, מסגרת החכמה והבינה, מסגרת הדעה והתבונה, אות א דכתיבת אש רומזת אל תורת הסוד וקבלה , סוד מאורי אור חכמת האמת, כי אות א היא  כשלעצמה רומזת אל החכמה והבינה כמאמר הכתוב [משלי לג] ואאלפך חכמה .גם אות [א] רומזת אל האור,ואין אור כאור התורה דכתיב בה [משליו] ותורה אור, והוא סוד עולם האצילות הקדוש אשר כולו אור ואין בו שום מסך.      . ואות ש דתיבת אש יש במסגרתה שלשה קווים. הקו העליון הוא רמז אל התלמוד, סוד עולם הבריאה. הקו האמצעי הוא רמז אל המשנה, סוד עולם היצירה. והקו התחתון הוא רמז אל המקרא, סוד עולם העשייה. כידוע ליודעי ח"ן. תיבת תמיד היא הקש לתיבת תמיד הנזכרת בפרשת התמיד [במדבר כה] בקרבן התמיד של שחר ובקרבן התמיד של בין הערביים . לרמוז שכל המתמיד בלימוד התורה, נחשב לו כאילו הקריב קרבן תמיד על גבי המזבח. וכעין זה אמרו חז"ל [מנחות קי/ע"א] כי התורה שקולה ככל הקורבנות, דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. וטעם שנמשלה התורה לאש כי כל הדבק בלימודה תמיד יום ולילה , אש ורשף גחלת אהבתה בוער כבער הלפידים על הלב הדומה למזבח קדש הקדשים. ועל זה רמז הכתוב באמרו לא תכבה, כדמיון איברים ופרדים שלא נתאכלו מבעוד יום, הולכים ונשרפים כל הלילה, כך התורה האדם הלומד בה יומם ולילה תמיד, אש המחשבה הקדושה הולך ודולק כל היום וכל הלילה בלבו של האדם הדבוק בה, רמז נאה בזה, והוא כי תיבת [תכבה] היא אותיות [ב-תכה], לרמוז שכל הלומד תורה בשתי מסגרותיה, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, אזי הקב"ה הורג את האויבים החיצוניים והפנימיים , והרוחניים והגשמיים, הן למעלה והן למטה, בזכות התורה שלומד בה תמיד כאש תמיד היוקדת על המזבח לא תכבה, ועל ידי השקידה בלימוד התורה, נהרגים אויביו בשם [תכ"ה], הוא השם הקדוש אשר בו הרג משה את המצרי.

                                                    –  צ  ו  –

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים [ו/ו] אומר הזוהר הנגלה רבי אחא פתח ואמר: והאש על המזבח תוקד בו- לשם מה צריכים האש לדלוק תמיד על המזבח ?ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר – מדוע בשעה זו ? ומדוע דווקא הכהן מבעירם? והרי שנינו: בכל מקום אש מורה על דין, והכהן שורשו בבחינת ימין [חסד] ורחוק הוא מן הדין, שהרי כהן אינו שייך בדין לעולם: וכאן הוא צריך להבעיר דין בעולם, שנאמר וביער עליה הכהן ?- אלא כך למדנו: אדם שבא לחטא לפני קונו, הוא שורף עצמו בשלהבת היצר הרע: ויצר הרע, מצד רוח הטומאה הוא בא, ולכך שורה בו רוח הטומאה. ולפעמים ישנם קרבנות שבאים מצד הטומאה [כגון עז], שכן צריך להקריב על המזבח קורבן הדומה לחטאו. ורוח הטומאה אינה כלה ואינה מתבטלת- בין מן האדם, ובין מן הצר שבאה ממנו- אלא כאש המזבח, שאותה אש מבערת את רוח הטומאה ומינים רעים מן העולם. וזאת כוונת הכהן, לתקן את האש שתבער מינים רעים מן העולם. ועל כן צריך שלא לכבות את האש לעולם, ולא יחלוש כוחה ותוקפה לשבור את כוח הטומאה התקיף והרע מן העולם, ועל כן לא תכבה. והכהן יסדר עליו אש בבוקר בבוקר, בזמן ששולט הצד שלו ומתעורר בעולם, כדי לבשם את העולם [על ידי המתקת הדינים]. ועל כן שנינו: אש [המזבח] אוכלת אש [ההדיות] האש שבאה מלמעלה אוכלת אש אחרת [שמביא כהן הדיוט], לכן אש המזבח אוכלת אש אחרת .ועל כן אש זו לא תכבה לעולם, והכהן מסדרה בכול יום.

אם על תודה יקריבנו….חלות לחם חמץ יקריב [ז-יב-יג] אומר הרב שמשון נחמני בספרו זרע שמשון ;  כלל בידינו, כי ארבעה צריכים לברך את ברכת "הגומל". להודות ולהלל לה" על הניסים שעשה להם, חולה שהתרפא מחוליו, יורדי הים המפליגים באוניות הולכי דרכים שהלכו במדבריות ואדם שהיה במאסר. והנה במצות קורבן תודה האמורה בפרשה נרמזו ארבעה אלה. שנאמר "חלת לחם חמץ יקריב"- ומילים אלו הן ראשי תיבות של המילים : חייב לתת תודה לה" – חולה. מדבר. חבוש. מצולות. והלקח נפלא ועצום! אסור לו לאדם להיות כפוי טובה, אלא יזכור תמיד את חסד ה" הרבים שעושה עימו בכל עת ויודה עליהם לה" בכל לב תמיד.

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים [ז\לז] אומר ברב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ששה דברים מוזכרים בפסוק זה עולה, מנחה, חטאת, אשם, מילואים, זבח השלמים. וזה כנגד ששה סדרי משנה: עולה- כנגד סדר " זרעים שהאדם זורעם באדמה והם עולים למעלה וצומחים. מנחה- כנגד סדר מועד, שהם ימי מנוחה. חטאת- זה סדר נשים, שחטאים תלויים בהן. אשם- כנגד סדר נזיקין, דאדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד. מילואים- כנגד סדר קדשים, עינייני בית המקדש ששם כבוד ה" מלא. זבח השלמים- כנגד סדר טהרות, דהטהרה היא לזבוח היצר הרע על ידי עבודת ה".

ויעש משה כאשר ציווה ה" אותו ותיקהל העדה אל פתח אוהל מועד [ח/ד] אומר רבינו בחיי מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו [במדבר

                                         –  צ  ו  –

כ] וייקהלו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל את פתח אוהל מועד, אמר לפניו משה, ריבונו של עולם שישים ריבוא של אנשים ושישים ריבוא בחורים היאך אני יכול להעמידם פתח אוהל מועד, אמר לו הקב"ה על זה אתה תמוה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר [ישעיה מ] הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב"ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות כל מלאכי השרת, שנאמר[תהילים סח] רכב אלוקים רבותיים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב"ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון שנאמר : [יהושע ג] ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה" אלוקיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלוסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידים לומר [ישעיה מט] צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר [שם נד] הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך , וכתיב [יחזקאל מא] ורחבה ונסבה למעלה למעלה.

וישחט וייקח משה מדמו וייתן על תנוך אוזן אהרון הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית [ח/כג] אומר רבינו בחיי יראה לי בסידור איברים הללו כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים עולם המלאכים /ועולם הגלגלים /והעולם השפל,/ ונצטווה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה , לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אוהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבודת ה" יתברך והוא הכוהן הגדול, ושיהיה גם כן כולל בגופו ובתכונת צורתו שלושה חלקים אלו, וזהו צורת אדם שהוא עולם קטן ובו עולם הדיבור והוא הראש כנגד עולם המלאכים, ועולם החיות זהו מן החזה ועד מותניו כי באמצעות גופו הוא הלב שהוא בעל התנועה כנגד עולם הגלגלים, ועולם הטבע ממותניו ולמטה כנגד העולם השפל , ולפי שהקורבנות הם קיום העולם, ושהוא נחלק לשלושה חלקים אלו, הוצרך משה לתת מן הדם שהוא כפרת הנפש בשלושה איברים הללו מן הגוף שהן שלושת חלקי הגוף של הכוהן המכפר, וזהו שאמר על תנוך אוזן אהרון הימנית זהו עולם הדיבור, כי איבר האוזן בראש, ועל בוהן ידו הימנית זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות ועל בוהן רגלו הימנית זהו עולם הטבע .וחכמי הטבע כתבו בספריהם כי כשם שכול איבר ואיבר נברא לתועלת מיוחד בגוף, ויש ברובן שבכול אחד ואחד כלול שלוש תועלתיות ואין בו דבר לבטלה, כך חמש אצבעות שביד כל אחד ואחד מהם נברא לתועלת מיוחד, והוא כי כל אחד מהאצבעות הוא משרת לחוש אחד מחמישה חושים שבאדם שהם עיקר האדם, ובהם מתגלים כוחות הנפש, הראשון משרת לקינוח הפה והוא שבו חוש הטעם. והשני, תוך הנחיריים שבו חוש הריח והשלישי, לחוש המימוש למשיש בכל חלקי הגוף לפיכך הוא ארוך מכולם , והרביעי לקנח העין , והחמישי לקנח האוזן, והקב"ה ברא בגוף האדם חמישה חושים ומסר להם חמישה משרתים שהן האצבעות , וזהו שלמות הטבע, כי אין הטבע עושה דבר לבטלה ואנו רואים כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה, יתברך ויתעלה היוצר, יוצר בראשית אשר יצר את האדם בחוכמה.

נס קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח – לפני 3337 שנים,

ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש – על הגאולה אז,

 וכן על גאולתנו – הקורמת עור וגידים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –

וגאלתי אתכם = היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".

 

יציאת מצרים = גאולה פיזית.  

    קריעת ים סוף = גאולה נפשית.

 

"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).

 

שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,

 לכן הם זכו לומר שירה ברוח הקודש, כדברי רבנו-אור-החיים-הק':

"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,

 זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)

 

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי,

 דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

 

הקב"ה אומר למשה: זה לא זמן תפילה.

תגיד לבני ישראל שיקפצו לים,

ובכך יגלו שהם מאמינים, ואז אצילם.

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

 

שביעי של פסח,

הוא אחד  משלושה זמני עת רצון: {מוצ"ש בסעודת מלווה מלכה ושמיני עצרת}, מסוגל לתפילה.  

 

'דמשק אליעזר' (פרק יג} מביא לכך משל: מלך המבקר בעיר, כולם שמחים אתו. ביום האחרון לפני לכתו, מתחילות הבקשות. ככה גם פה, בסיום השבת או החגים, עת רצון. ("דמשק אליעזר", פרק יג. "באר אליהו" עמ' מו)

 

הזוהר אומר שיש לבקש בשביעי של פסח על הגאולה, כפי שהייתה גאולה סופית לעם ישראל באותו יום. ("אורות משה" חלק ז, עמ' י, בשם מהרא"ז).

 

הבעש"ט – לעשות סעודת משיח.

 הגר"א – לעשות סעודה שלישית כמו בשבת.

בעל 'מנחם ציון' – השמח בשביעי של פסח, זוכה שתפילותיו יתקבלו ברצון.

בעל 'מנוחת ישראל' – בחצות ליל שביעי של פסח, זמן מסוגל לבקש על הפרנסה וזיווג, בבחינת 'זיווגו ופרנסתו של האדם, קשים כקריעת ים סוף' כדברי חז"ל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".

 

רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

 

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,

ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך ע"פ הזוהר:

 הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב).

 

 קב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:

הארבה מסתיר את עין הארץ.

החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).

ב.  "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

 

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

 

 

הראשל"צ הרב בקשי דורון ע"ה:

 ישנן שתי דרגות: אמונה וביטחון. טוב שהאדם יאמין בה'. זה יבוא לידי ביטוי, כאשר תתייצב לפתחו בעיה חמורה בפרנסה, זיווג וכו', האם גם אז, הוא יבטח בה' שהכל מאתו יתברך, ולטובתו.

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה ושמחה.

א.  רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אז". די היה לומר 'וישר משה ובני ישראל'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו. המושג (השגה) כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש". כלומר, הביטוי "אז" מבטא את ההשגה הגבוהה אליה הגיעו ע"י האמונה בבורא עולם שיושיעם, והיא מהות השירה הרוחנית.

 

רבנו מלמדנו ששירה זו לא יצאה מהם בקלות, בגלל שפחדו מהמצרים שרדפו אחריהם, והים לפניהם. ורק אחרי שהתחזקו באמונה בקב"ה, שרק בורא עולם יוכל להושיעם כפי שהושיעם במצרים, אז בקעה מגרונם שירת הים.

נאמר בגמרא שכל מי שיש לו מה לאכול היום ודואג למחר,  הרי זה מקטני אמונה. ולכן הדגישה  התורה "אז", שרק כשהתחזקו באמונה, זכו ברוח הקודש.

גם בסגנון היום יומי, השימוש במילה "אז", מבטא משהו חשוב שלא חשבתי עליו קודם, ורק אחר כך נזכרתי.  

 

ב. רבנו אומר שהשימוש במילה "ישיר" בלשון עתיד, בא לבטא: – "שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה', יש לאל ידו".

כלומר, ע"י עבודת ה' מתוך אהבה ושירה, יכול האדם להגיע למדרגה גבוהה שהקב"ה ייחד את שמו עליו כפי שהיה בקריעת ים סוף, וכן על האבות – "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

בפירושו לפס' בשיר השירים: "הגידה לי שאהב נפשי (א, ה) כותב רבנו: "כי נפש כל איש ישראל, אהבתו לקב"ה אהבת נפש, מטבעה  ומזגה של הנפש…". כלומר, טצל כל יהודי קיימת בפוטנציאל האהבה לה', וצריך רק להוציאה לפועל ע"י "יראת הרוממות והאמונה השלמה" כדברי קדשו.

"אז ישיר משה" (שמות טו א) – "נכון כסאך מאז מעולם אתה"  (תהלים צג ב).

מדרש שמות רבה (פרשה כג אות א) מקשר בין המילים אז ומאז. "אמר רבי ברכיה בשם רב אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה – אז ישיר. לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'.

בהמשך אומר המדרש: עד שירת הים, איש לא אמר שירת הודיה לה', החל מאדם הראשון ועד הניסים שנעשו לאבות.המדרש אומר שעם ישראל אחרי שירת הים, אמרו את הפס' "נכון כסאך מאז" לפני ה', כדי להדגיש שבעקבות שירתם, התיישבה מלכותו בעולם, בבחינת "נכום כסאך מאז" שעמ"י אמרו "אז ישיר".

 

הזוהר הק' אומר: כל אדם שאומר את שירת הים ומכוון בה – זוכה לאומרה לעולם הבא.

בשירה הים, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י עד ביאת המשיח. "אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי… ואית בה יומי דמלכא משיחא" (זוהר בשלח ח"ב נד ע"ב).

ג . "או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

ד.  "אשירה לה'". רבנו אומר: "ואומרו אשירה לשון יחיד, כאילו הם איש אחד, שזולת זה היו אומרים נשירה.

מפה לומדים ששירת הים נאמרה ברוח הקודש. הרי לא היו להם דפים עם השירה, וגם לא ידעו לקרוא.

 הגמרא אומרת שמשה אמר פס' והם חזרו אחריו.

"זה אלי ואנוהו = אני והוא. זכו לראות את השכינה. "אלוקי אבי וארוממהו".

 

ה. "כי גאה גאה". רבנו-אור-החיים-הק': בפס' א – י'  הפותחים את שירת הים, עם ישראל משבח את ה' על מפלת פרעה והרשעים, וכלשון קדשו: "כי גאה גאה – אין לשבח תחילה אלא על מפלתם של רשעים, על דרך אומרו "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא י).

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,

ב. והישר בעיניו תעשה,

 

ג.  והאזנת למצוותיו,

 ד.  ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים,

לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדם – ע"פ הטבע, כמו במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:

 

 ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

 

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.

 

רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני:

 

עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,

ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.

מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.

 

 

עשר השירות בתנ"ך,

 נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה, ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

 "ביום ההוא יושר השיר הזה… פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחי ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,

כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".

 

לברכה והצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

  בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני ענבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

לברכה והצלחה ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה.

ברכה והצלחה לנכדי החייל יונתן בן קרן נ"י.

 

 

צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)

בזכות הקירבה והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

 

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,

 

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"

 (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר:

                               זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

 

                            בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,

כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

 

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

 

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

 

"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

 

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

 

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

 

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

 

מסר אמוני:

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

 

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

 

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

 

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

 

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

 

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

 

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,

בכל נפשך, ובכל מאודך".

 

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

 

"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

 

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

 

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון,

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

              ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט , יז- ח"י)

איך ניתן לתקן את מלחמות האחים – המרחפות מעלינו.

מלחמות שבעבר – פירקו את המדינה, וגרמו לחורבן.

 

כמו:

 

מלחמת ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה – בגלל כבוד,

מלחמה שגרמה – לפילוג עם ישראל לשתי ממלכות,

וחורבן בית המקדש הראשון – בשלב יותר מאוחר.

 

מלחמת האחים: יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס – בגלל כבוד,

 שגרמה לשלטון הרומאים – ואח"כ חורבן המקדש השני.

 

המסר האמוני:

 

מלחמת האגו והכבוד – של "המנהיגים" והגנראלים כיום,

מובילות להמשך המלחמה,

בניגוד לרוב העם – החפץ בחיי שלום ושלוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 

"באמצעות יחוד הלבבות- מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

 

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

              בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל,

רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה,

ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

 

הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

 

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

 

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

א.  "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים.

 

וכדברי קדשו:

"ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד,

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור