מורשת יהדות מרוקו

רבי חיים ויטאל ,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל .
יום ההילולא – יום שישי ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף ) 1620 . )
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ " (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט(.
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה
אלשיך בגיל 14 , שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב
משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי
חיים ויטאל בהיותו בגיל 14 , הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את
עינו, היות ונועד לגדולות .
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570 , כאשר הרב
ויטאל היה בן 27 .
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים
הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י
הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד,
ביום ה' אב של"ב ) 1572 .)
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו.
הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.
במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו:
הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש,
שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו
הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר
התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור
חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב
אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם
יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה,
והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו,
ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד "א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש מ מנו לעבור לגור בירושלים, שם
תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי
שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים,
ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד
מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו
שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב
מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט שמע על גדולת רבי חיים ויטאל, ולכן דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות
הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש
כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת
מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב,
ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר
שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי .
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א ,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

              ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט , יז- ח"י)

איך ניתן לתקן את מלחמות האחים – המרחפות מעלינו.

מלחמות שבעבר – פירקו את המדינה, וגרמו לחורבן.

כמו:

מלחמת ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה – בגלל כבוד,

מלחמה שגרמה – לפילוג עם ישראל לשתי ממלכות,

וחורבן בית המקדש הראשון – בשלב יותר מאוחר.

 

מלחמת האחים: יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס – בגלל כבוד,

 שגרמה להשתלטות הרומאים – ואח"כ חורבן המקדש השני.

 

המסר האמוני:

 

מלחמת האגו והכבוד – של "המנהיגים" והגנראלים כיום,

מובילות להמשך המלחמה,

בניגוד לרוב העם – החפץ בחיי שלום ושלוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות – מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

תרשים זרימה:

במקום לשנוא, תברר, ואז לא תנקום, והתוצאה – תאהב את חברך.

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

              בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

בדברי האר"י הק' הנ"ל,

רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה,

ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

 

הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

 

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

 

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

 

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

א.  "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו,

יוכל כל אדם לקיים.

 

וכדברי קדשו:

"ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום: בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב)

 

להלן עוד ביטויים מהזוהר הק' בנושא שמירת ברית קודש:

 

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

 

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות.

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

 

פועל יוצא מדברי רש"י, רמב"ם, רמב"ן ורבנו-אוה"ח-הק':

על האדם לשלוט ביצריו בכל תחום, ולהתקדש ע"י קיום מצוות ה', בגלל שה' ציוה.

 

הרמב"ם: 'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

בסוף פרשת 'אחרי מות' התורה מדברת על יצר העריות, ותחילת פרשתנו על 'קדושים תהיו'.

רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' לומדים על דרך הסמיכות, שיש להתקדש בנושא עריות.

הרמב"ן לומד מפה, שאל לו לאדם לטבוע בעולם החומר, ועליו לקדש את עצמו במותר לו,

ובכך לא יהיה 'נבל ברשות התורה'.

 

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

 

א. "אחרי מות – קדושים אמור": רצף שלוש הפרשות הנ"ל המבורכות  ב-142 מצוות, יצר את הביטוי המפורסם "אחרי מות קדושים אמור". אחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". הסיבה המרכזית לכך היא: אחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, למצוא את הדברים החיוביים, מתוך המכלול השלם באדם.

 

 

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" – ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה,

ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 

 

ארבעת החכמים

שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 

לצערנו, חלוקת התואר "קדוש", ניתנת לכל דיכפין. לכן, מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש ביושר רב:

 

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה הנשיא המכונה גם "רבי" או רבנו הק', ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, המהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, והבסיס להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה.

הוא היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה, עד "שמעולם לא הכניס ידו מתחת לאבנטו" כדברי חז"ל, היות והיה גלגולו של יעקב אבינו שנטר את הברית במשך 84 שנים, עד לנישואיו.

 

ב. רבנו יצחק לוריא אשכנזי – רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזהר, כפי שכתב בשמו, תלמידו המובהק רבנו חיים ויטל בספריו הקדושים,  ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת.

הוא היה ידוע בקדושתו היתירה הבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה ע"פ שמות הקודש, טהרה במקווה גם בימים הקפואים של צפת. הוא זכה לראיה רוחנית גבוהה, כך שיכל לראות אותיות ג.ז.ל על מצחו של רבי אברהם גלאנטי מגדולי חכמי צפת, שביקש תיקון לנפשו, ואכן זה תוקן. הוא נפטר בגיל 38 בלבד.

 

ג. רבי ישעיה הורוויץ, המכונה "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפס': "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים".

המשך הפס' הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', הקב"ה יענה למשאלותיו.

 

ד. רבנו-חיים-בן-עטר המכונה בפי כל "אור-החיים הקדוש", על שם פירושו המפורסם לתורה:

 הקדושה מאירה מתוך פירושו לתורה "אור החיים" הנלמד מתוך קדושה ע"י עמ"י בכלל, וחסידים בפרט.

 דוגמאות: על הפס' "קדושים תהיו" כותב רבנו: "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע… אם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה". בפרשת אחרי מות (יח, ד) כותב רבנו: "אין חפץ לה' בהם – אלא במצוה הנעשית בקדושה".

בעל ה"דברי חיים" כתב על תורת רבנו: "ולכן בעל האור-החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ק"ה). לאחרונה, התגלה המקוה בו נהג רבנו לטבול. המקוה הוקם בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" ברח' אור החיים ברובע היהודי בירושלים. הוא נהג לטבול גם אחרי "קטנים".

 

בנוסף לפירושו "אור החיים", הוא כתב "חפץ ה'" על מס' מסכתות בתלמוד, "פרי תאר" על שו"ע יו"ד, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" אותו כתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים בה את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל.

 עד אז, הייתה בעיקר עליית יחידים, כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות" כדברי רש"י: השבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה" (כתובות קיא ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עושה חשבון ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפר' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתפתח.

ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כ"כ בא"י.

 

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה.

רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את פירושו בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר כמו: "אור יקר", "ישמח משה", "ילקוט אור החיים המבואר", "אור החיים המבואר – עוז והדר, "אור החיים – אור לעיניים", "פירוש אור החיים – מוסד הרב קוק", אור החיים היומי, ובעזהי"ת הספר שלי – "להתהלך באור החיים" וכו'.

במוקדים רבים מתקיימים שיעורים בתורת רבנו-אור-החיים-הק'. דרשנים באשר הם, לא פוסחים על פירושיו הנפלאים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מפורסם כמלוב"ן,

ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

את ציונו הק' בהר הזיתים, פוקדים מידי יום ביומו רבים וטובים,

ועשרות חסידים מסיימים לידו את התהילים מידי יום.

ביום ההילולא ב-ט"ו בתמוז – פוקדים את ציונו הק' עשרות אלפים מעמ"י.

זה לי עשרות בשנים שאני פוקד את ציונו הק' בערבי ר"ח,

וכמעט ולא קרה שאין מתפללים בציון הק'.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת  אהבת עם ישראל,

 של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה,

בעקבות מצות "ואהבת לרעך כמוך" בפרשתנו.

 

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אזי כל ברכותיך יתקיימו".

 

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו.

אחרי מלחמת העצמאות, הישיבה עברה לשכונת גאולה בירושלים, וחכם בן ציון ע"ה, שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת: "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד.

כאשר האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפס': "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

 

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך שרביטו, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך הארת פנים, כאילו הוא הראשון המתברך אצלו.

 

באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך אותם אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו".

 

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך.

באותה עת, הרב בן ציון היה מרותק לכיסא גלגלים.

החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה.

האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.

 

אמר רבי יהושע בן לוי:

"בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו,

. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם,

 שנאמר: "זבחי אלהים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט).

ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת,

 שנאמר :"לב נשבר ונדכה – אלהים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

 

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקוימו בו דברי חז"ל:

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה והנהגתו בענווה.

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור הגאולה.

 

ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,

והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,

ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,

לאור פרשת השבוע "אמור".

 

רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב  (פרקי אבות).

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.

בעל לב טוב –  שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו

בעל לב טוב – מתקן את הגאוה שבלב – ע"י עשיית טוב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

 

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון

לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

"כי לוחות הברית – של סנפירנון היו,

לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה,

אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס').

 

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

 

א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

 

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.

 

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".

 

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

 

הבאת העומר וספירת העומר.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

 

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:

הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

לאור דברי קודשו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

 

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

 

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

 

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

 

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שמונה טעמים לספירת העומר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית,

 

ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות},

יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו,

לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.

 

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים,

כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים.

כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות,

 היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג):

"כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה,

 ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה".

כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

 

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

 

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

 

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

 

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

 

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים.

בעל לב טוב –  שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.

 

 "לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

 

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

 

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

 

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

 

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.

 

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

 

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

 

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

 

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו"

(פרשת בהר. כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול…

 על תהליך גאולתנו…,

 

 "ועל זה עתידים ליתן את הדין –

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",

על כך – שלא מעוררים את העם לגאולה!!!

 

אדוני הארץ וגדולי ישראל = המנהיגים והרבנים,

חייבים לפעול ביתר שאת,

 למען גאולת השכינה ובנין המקדש, ועליה לארץ ישראל.

אחרת, יתנו את הדין, ובגדול.

 

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,

שתהיה בדרך הטבע {בניסים נסתרים} – אם לא נשוב בתשובה:

 

"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).

עתיד הקב"ה באחרית הימים, להשליט עלינו מנהיגים ש-פ-ל-י-ם,

על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".

 

רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:

"ושפל אנשים – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון

 אדם ש-פ-ל  ו-פ-ח-ו-ת – מן האנשים".

 

כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,

השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,

כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב,

כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

 

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

 

רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".

"גדולי ישראל" = הצדיקים.  "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).

 

הסבר הפס' ע"י רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

 

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

 

הוהר הק' אומר:  גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):

 "דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".

נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה

 

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

 

 

תפילת רבנו-אור-החיים-הק' – על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

 

"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

 

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

 

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

 

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

 

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

 

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).

 

א.  'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

 

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

 

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והחסר – נשלם מעצמו".

 

'בכל, מכל כל' (ברכת המזון):

האבות ראו בכל מה שיש להם – את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

 

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

 

 

 

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

ב.  "ברכת ה'" – בפרנסה.

 

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

 

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.

 העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

 

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

 

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

 

ג.  "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.

 לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

 

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

 

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

 

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

 

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

 

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

 

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

 

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

 

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

 

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

 

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

גהמצפה לגאולה קרובה ברחמים.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר  החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .

 

"במדבר סיני" {גימ'}  "בשלום" {גימ'} 378 (החיד"א).

כאשר מקבלים באהבה – את התורה שניתנה במדבר סיני,

 הכל בא על מקומו 'בשלום'.

 

"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני… (במ' א' א)

סיני – נקרא לפנים סין, וכאשר ניתנה עליו התורה,

 נוספה לו האות יוד = י' – הפותחת את השם  י –   ה-ו-ה.

 

המסר האמוני:

הרוצה להתקדש לקראת חג מתן תורה – יעסוק בתורה

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה" (רש"י).

 

חומש במדבר, פותח בהתארגנות בני ישראל לקראת המסע אל א"י, מסע הנמשך ארבעים שנים.

במהלכו, דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק בניהם ובנותיהם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.

חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו:

המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.

 

מטרת המפקד: 

רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

דברי רש"י כביכול, סותרים את עצמם. בתחילה אומר רש"י "שמתוך חיבתם מונה אותם כל שעה" ואילו מיד אח"כ, הוא מונה זמנים מיוחדים בהם הם נמנו. משמע מכך, שזה לא היה כל שעה.

 

את הדילמה הנ"ל, מיישב רבי יחזקאל מקוז'מיר על דרך שאלה נוספת, לפי הכלל שכל "דבר שבמניין", יש לו חשיבות מיוחדת. אם כן, איך נמנו כל ישראל יחד, כאילו כולם חשובים, הרי בטוח שהיו ביניהם גם אנשים פחות ראויים?

 המשנה באבות  (ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה" ולכן היו יכולים כולם להימנות כאחד. וזו הייתה גם כוונת רש"י: "שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". כלומר, הקב"ה מונה כל אחד ואחד לאור השעה הטובה שבו, והרי "ישראל מלאים מצוות כרימון", ולכל אחד יש שעה טובה. לכן, כולם חביבים לפניו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר?

במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה, היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל, היו "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" {3550} (במ' א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לרבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: בשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר, למספר הראשון לבד הלווים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום".

כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מב"י, שהשלימו את חסרון הלויים.

 

"במדבר סיני" –

"אין דברי תורה מתקיימים אלא

במי שמשפיל עצמו – כמדבר"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות יט, ב).

 

פרשת "במדבר" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה.

 על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא  להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות.

 

ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.

שמו של מדבר סיני היה לפנים מדבר סין, וכאשר ניתנה עליו התרה, נוספה לו האות י', כנגד עשרת הדברות.

רבנו בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב 'אלה המצוות', וסמיך ליה 'במדבר'. לומר: אם אין אדם משים עצמו כמדבר – אינו יכול לידע תורה ומצוות" (במ' א, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: 'ויחנו במדבר'. פירוש: לשון שפלות וענווה" (שמות יט ב).

 

רבי אלימלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:

א. "במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה, כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלהים לשבתו" זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.

ב. "באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". שילוב של ענוה פנימית, וקבלת החג מתוך שמחה של מצוה.

 

"במדבר" – מלשון דיבור.

הקב"ה הורה למשה שכל דבריו "במדבר סיני" – יהיו רק דברי תורה.

 

לפני 3337 שנים {תשפ"ה}, קיבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות כך, הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשיה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה'.

 

 

 

"במדבר" – התורה ניתנה במדבר,

כדי ללמדנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל – בכל מצב.

 

 במדבר אין מים ואין גידולים, אין מגורים ואין עסקים, ובכל זאת ב"י ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים באמת בתורת אלוקים חיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה, בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את יהוה בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.

 

 "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם,

 במספר שמות, כל זכר לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה,

כל יוצא צבא בישראל – תפקדו אותם לצבאותם" (במ' א, ג).

 

"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:

שאו – לשון נשיאות ורוממות" לעם ישראל

  (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' א, ג).

 

כל אחד מעם ישראל במעמד הר סיני –

נחשב בעיני ה' – ככינור בשירת הבריאה.

 

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (א, ב). המפקד אינו מצטמצם לספירה פונקציונאלית בלבד, כדי לדעת את מספר היוצאים, אלא התייחסות לייחוס המשפחתי של כל אחד –"מתוך חיבתן לפניו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במ').

במפקד הנ"ל, לא מנו את האנשים רק כדי לדעת את מספרם, אלא "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולותם", ביטוי החוזר בפרק א' י"ד פעמים. כלומר, הבדיקה מתמקדת אחרי שם האדם, לאיזה בית אב הוא משתייך, לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ורק לבסוף לאיזה שבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הדגיש בדבריו, את עניין ספר היחוס לכל אדם ואדם מעם ישראל, שכתוצאה מכך, הקב"ה מנשא ומרומם כל יהודי באשר הוא: "שאו – לשון נשיאות ורוממות".

 

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ…

 אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ" (רבי יהודה הלוי).

 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך.

  מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב, שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.

 וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל– חרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים,

וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ...".

 

 

דברי רבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי, ודברי רבנו-אוה"ח-הק' הפרשן הלאומי,

מזכירים לנו שכל אחד מאתנו, הוא בבחינת כינור ייחודי בתזמורת הכלל עולמית המנגנת לכבוד הקב"ה,

דוגמת שירת המלאכים לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

מספרים על קומפוזיטור מפורסם שחיבר יצירות מיוחדות, וניצח על תזמורות פילהרמוניות רבות בעולם. בשלהי ימיו, ביקש מביוגרף שילווה אותו לכל מקום, ויתעד את פעילותו הענפה אותה יהפוך בשלב מאוחר לספר אוטוביוגרפי.

 יום אחד, ביקש הקומפוזיטור מהביוגרף שלא יבוא למחרת, היות ויצטרך להאזין דרך הרדיו לביצוע יצירה מוסיקלית, אותה אמורים לבצע תלמידיו במדינה אחרת, והוא חייב להיות מרוכז. הביוגרף ביקש שבכל זאת ירשה לו לבוא, ויתנהג "כזבוב בקיר", כך שיוכל להתרכז בהאזנה ליצירה.

 

בתום ההאזנה, הביוגרף שאל: "איך הייתה היצירה"? "הביצוע מעולה" הוא ענה. והוא המשיך: "חבל שבמקום 14 כינורות, הם שילבו רק 13 כינורות. היה חסר כינור אחד, וזה פגם ביצירה".

הביוגרף שאל: "איך הצלחת לגלות שחסר כינור אחד, מתוך עשרות כלי נגינה המשתתפים ביצירה?".

 

תשובת הקומפוזיטור: "אני כתבתי את היצירה, ולכל כינור חיברתי צלילים המיוחדים רק לו.

הנמשל: כולנו כינורות של הקב"ה, ולכל אחד מאתנו, הוא יצר את הצלילים המיוחדים רק לו.

הקב"ה זקוק לכל יהודי באשר הוא, כך שכולנו ניצור תזמורת פילהרמונית עולמית יהודית,

 המהללת והמנגנת לכבוד הקב"ה, בבחינת דברי ריה"ל: "אני כינור לשירייך".

  

 רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" י"ב פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:

"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר – שלא היה ראוי לצאת לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם – אחד שאינו ראוי לצאת בצבא".

פועל יוצא מדברי קדשו: ב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות, כפי שעינינו רואות בימינו. כל זה, בתנאי שהולכים בדרך ה', כנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במ' לא מט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במ' לא יד – טו).

הם הסבירו למשה רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד. כלומר, הם לא חטאו בעבירה, אבל על הרהורי עבירה אם היו, הביאו כקרבן את התכשיטים.

 

חג השבועות – חג מתן תורה,

"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

 לעליונים ולתחתונים…

            תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

שלושת התנאים לקבלת התורה

לאור משנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 א. זריזות ב. ענוה. ג. אחדות בעם ישראל.

 

פס' א': "בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

פס' ב': ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

 

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א. זריזות.   ב. ענווה.   ג. אחדות.

 

א. זריזות

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "… ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מעיד על עצמו שעסק בתורה "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב. ענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים

אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר,

 

 וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

 

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

 

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל

 

רבנו-אור-החיים-הק': עם ישראל הגיע למדבר סיני לקראת קבלת התורה, בר"ח סיון.

רבנו אור-החיים-הק' מדגיש את חשיבות האחדות בתוך עם ישראל, כבסיס להצלחה בכלל, וקבלת התורה בפרט.

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל, כבסיס לקבלת התורה, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

 

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

 

לצערנו, הפסיפס היהודי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה.

עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הם הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו.

מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו-אור-החיים-הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", מתוך מעט ענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

 

"אורות מתן תורה –

  מתעוררים מחדש בחג השבועות".

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה קושר מטפחת לראשו מפסח לשבועות,

 היות וכאב לו הראש משתיית 4 כוסות יין בליל הסדר.

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מסביר את הגמרא כך:

 בימים הללו של ימי הכנה לקראת קבלת התורה, רבי יהודה בר אלעאי, היה מנסה להתרכז בלימוד תורה, כדי לזכות להיות כלי קיבול נאה לתורה בחג מתן תורה.

 כאשר חש בראשו, הוא קשר אותו במטפחת, כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה.  

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שתיבותיה ואותיותיה – ספורות ומזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם וכו'" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' (במדבר ז,  א).

 

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א).

בחג השבועות, אנו נידונים על הצד הרוחני. כל אחד מאתנו מקבל את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה, בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה, בבחינת "הטורח בערב שבת – יאכל בשבת".

כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: פרנסה, בריאות וכו'.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

 רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א  מסבירים את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים מחדש כל האורות שהיו בעבר.

 

"לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).

לקחת את כלת התורה הביתה –

שם מתחיל קיומה הלכה למעשה.

 

חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.

ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר?

האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זהו החתן.

הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-'ויתחנן':

 "לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם תורת אלוקים חיים אותה קיבלתם.

כמו שביתו של אדם הוא מבצרו, כדברי הפתגם, כך אמורה להיות תורתנו בעינינו.

 

פירוש נוסף המשלים את הפירוש הקודם:

תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם רעייתו {"אהל"}, כאשר בני אדם אחרים לא רואים אותו. כלומר, על האדם להתחיל לקיים את מצוות התורה בראש ובראשונה – ביחסו לנוות ביתו, ובכל הקשור בביתו כשאנשים בחוץ לא רואים אותו, היות והשכינה נשמצאת בכל אשר יפנה, לרבות בביתו מבצרו.

 

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

הראב"ד והמשורר

הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה

 

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 

להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור ע"ה,

שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין.

 

הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה וכו'.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

השיר:

 "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה.

 

ראב"ד בעיר פס במרוקו,

מחבר שו"ת 'משפט וצדקה ביעקב", וכ- 400 פיוטים.

נתן הסכמה לרבנו אור החיים הק', על ספרו 'חפץ ה'

 

 שירו ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים /

הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמישה.

 

עמודי שחק רגזו רעשו /   כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. /

עד עת ידידים צורם דרשו.

להם ניתנה תורה מורשה.

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. /

יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. /

ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם האל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. /

אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

                                                                                         

שבת שלום ומבורך וחג קבלת התורה שמח.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה לייחד שמו יתברך של מלך העולם

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה, וחכמים.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",

 הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

שמות החג:

 

חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.

עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.

 

חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.

כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.

 

"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.

תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.

 ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.

 

האמורא רב יוסף בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

 

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

 

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"ו} לפני 3338 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

 

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

 

גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה ,

 בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה.

 

כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

רבנו האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב:

 "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

 

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).

ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)

אחדות – בין חכמים –

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

 

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א.  זריזות                               ב. ענוה                         ג. אחדות.

 

א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.

 

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י):

"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

 

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).

באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא =  השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).

לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.

 

מסר חשוב מכך כדברי רבנו:

 "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.

"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".

 

"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).

מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).

בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.

 

תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".

המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".

 

"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:

 כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו

מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)

 

ב. ענוה – השפלות והענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

 

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.

 

 כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א

תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" .

 

מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו,  התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.

 

ראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.

רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.

רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה

"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

 

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש

" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".

 

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד,

והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.

 

רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם  דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).

ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.

 

רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון  לתלמידים  – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.

 

בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:

 

 רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.

 "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

 

שבע מצוות בני נח:

א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:

 

"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

 

אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.

 

אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח). מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער,

 הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

א.  שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…".

איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.

 

חג שבועות שמח –

וקבלת התורה מחדש, ומתוך שמחה.

משה אסולין שמיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות,

לאור תורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

 

"הרי כל יום כעושה מחדש,

שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…

 

ואני אומר, אילו הייתי שם,

הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים.

 דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

סמל לקיום מצוות – מתוך התחדשות והתלהבות.

 (זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').

 

"בהעלותך את הנרות"

 "בהעל-ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..

 

 

 

 דברי רקע לפרשת בהעלותך:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).

שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',

 מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:

 

בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:

מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.

כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).

 

בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".

אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.

 

מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.

כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו":  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

 

פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.

 

 

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".

 

פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:

"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

 

המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.

את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.

חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?

 

על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בה – שהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.

 

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר אל אהרן ואמרת אליו".

 לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

 

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:

 "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.  

 

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).

 

 

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

 

הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

 

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה"

רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).

 

.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).

 

ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',

 ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.

 

אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,

כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

 

מוסר השכל:

לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,

 

 כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,

 בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.

 

"אל מול פני המנורה" – יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

 

 אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').

 

  

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.

 

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).

הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".

קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

 

"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.

 

רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):

"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא  מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.

והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".

בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".

 

רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.  

 

מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.

האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:

נאמר: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב.  את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".

 

"אל מול פני המנורה".

 

שבעת קני המנורה – מסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.

שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.

 

שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.

שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.

שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו

                              בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.

 

רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.

 

רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).

 

הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).

העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.

הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).

כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.

 

רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).

 

 "בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".

כנגד היצר הטוב, קיים  היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.

 

בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.

הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.

ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.

 

'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.

"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

 

"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).

"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.

 

"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).

 

רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.

כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.

 

רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).

מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).

 

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".

 

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,

וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').

 

מוסר השכל:

 את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה,

 התלהבות רבה ולשם שמיא.

 

"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:

נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,

לכה אתנו והטבנו לך,

 

כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).

כך אנחנו צריכים לדבר טוב על יהודי.

 

משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".

יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י).

 

"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).

 

"ויסעו מהר יהוה –  סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).

זו הפורענות הראשונה.

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" – "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,

 

שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).

 

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.

 

ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה". 

גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".

 

'ויסעו מהר יהוה":  מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו. 

 

כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.

תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.

 

רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה". 

 

פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".

 

'מאחרי ה".

רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".

תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'.  וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.

 

ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.

יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים

אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.

 זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:

"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).

 

"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

 

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,

קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).

 

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).

 

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

 

"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

 

"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקלי

פות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

 

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

 

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר'

המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.

כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל,

 שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

 

א. אי אהבת התורה {רמב"ן}.                                ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

 

 

           "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.

על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".

מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.

מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

 

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.

 

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

 

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

 

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

 

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

 

"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".

כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

 

"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

 

 

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.

 (זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).

 

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".

 

בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).

 

התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".

 כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?

 

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

 

"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,

          והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).

 

הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',

לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.

 

המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 

גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"

עונה המלאך: "אלה שני בני היצהר – העומדים על אדון כל הארץ".

 

מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.

'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.

'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד

 

 

"אלה שני בני היצהר

העומדים על אדון הארץ".

 

זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:

שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,

כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,

בין הרבנות לראשי השלטון  (זכריה ה, יד).

 

הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:

המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').

המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע

 

מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,

ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.

יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.

{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}

 

סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה –  הרה"ג יוסף משאש ע"ה,

מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

 

סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".

"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.

רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.

 

 

חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:

פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.

 

כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.

עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.

בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.

רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.

מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.

 

החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).

"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.

 

מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.

סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.

 

הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.

הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.   

 

 רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',

על ספרו הראשון: "חפץ ה'".

 

רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".

 

רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':

"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

 

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

 

הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,

וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,

שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,

ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

בברכת התורה ולומדיה

 משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

להצלחת הספר החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה"

 

תיקון חטא המרגלים בפרשת השבוע – שְׁלַח,

ע"י מסירות נפש למען ארץ ישראל,

כפי שזה קורה ב"מלחמת התקומה" ו"שאגת הארי"

 

ע"י עמ"י מאוחד, רה"מ נתניהו והנהגת המדינה והצבא,

העומדים איתן בעז"ה – מול איראן ההמנית והעמלקית.

 

אסור לוותר על אף מ"מ – מרגבי מולדתנו,

תמורת שום הסכם "שלום מזויף",

 

 כמו הסכמי אוסלו – ב- 93 – 95 של רבין,

והבריחה מרצועת הביטחון בלבנון ב- 2,000 של ברק

ההתנתקות מגוש קטיף – בשנת 2005 של שרון.

 

מתקפת הדמים החמסית ישמעאלית – בשמחת תורה,

והצורך במלחמת  "עָם כְּלָבִיא" – למיגור איראן כמעט גרעינית,

מוכיחות את כישלונם הקולוסאלי המדמם. של הוויתורים

 

כדברי רבנו-אור-החיים-הק'

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים".

 

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי {כמו ארץ ישראל},

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה {כמו המרגלים}.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד לעשרת המרגלים התבוסתנים של אז, ושל הפרוגרס כיום,

 יהושע וכלב – דיברו טוב על ארץ ישראל:

"טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק':

 

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

 

תורף דברי קדשו:

 מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י

מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלוקיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אור-החיים-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עליית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,

 ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,

 

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

 

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

 

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום מחדש, גם היום.

כמו מתן תורה – ה' נותן לנו את התורה כל יום מחדש.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

 

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה:

"ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

 

"ויתורו" – לשון יתרון.

לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תוכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות

של חטא המרגלים אז – 60 ריבוא מתו במדבר,

וכיום – מלחמות אינסופיות עם הערבים – בגלל הוויתורים

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה,

מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ,

 גם הארץ לא תרצה אותו.

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו. וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

 

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

 

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 הקבלה: המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל:

"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב ביבאס נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

 

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה

ששימש גם כנסיא ישיבת פורת יוסף אומר:

כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט):

 "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

 

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

בברכת תורת ארץ ישראל לעם ישראל

– משה אסולין שמיר