מורשת יהדות מרוקו

 

מעמד קבלת התורה – מדבר אלינו:

"אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך – פניה לכל אחד מאתנו.

אשר הוצאתיך מארץ מצרים – גלות מצרים.

 מבית עבדים" – גלותנו.

(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות כ, ב).

 

מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה – במתנה.

קבלת התורה – תלויה ברצון כל אחד ואחד – לקבלה.

 

"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות,

היה עומד על כל אחד מישראל,

ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,

                     ומחבקו ומנשקו – ועולה ומתעטר על ראשו"(שי"ה רבה א, ב).

 

 

הגאולה בפרשה – בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים"

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מה משמעות הכפילות: "מארץ מצרים", ו"מבית עבדים".

רבנו משיב: ישנן שתי גאולות: הגאולה ממצרים, והגאולה מבית עבדים – לעתיד לבוא.

 

וכלשון קודשו: "אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים

אני עתיד להוציאך מארץ עבדים, וזה ירמוז על הגלות האחרונה".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

ביום שבת קודש הקרוב – הרב משה אסולין שמיר , ימלאו 3338 שנים (תשפ"ו), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.

פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.

הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב יהוה לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

 

המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל יהוה, פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).

האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.

 

רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר יהוה אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל יהוה"  " (שמות יט, ט).

רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).

 

הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דב' כט, ג – יד). כלומר, גם הנשמות שלנו השתתפו במעמד קבלת התורה.

עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא שלושה טעמים:

 א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).

 ב. בעקבות טהרת עמ"י מזוהמת הנחש, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.

 ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.

 

לדברי רבנו-אוה"ח-הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.

הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא': "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).  

 

ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).

 

לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו, מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".

 

שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

 

"אנוכי יהוה אלהיך…

לא יהיה לך אלהים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

 

שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,

מהווים שני קרני לייזר רוחניים,

 החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".

לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את תמצית כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

 

הזהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זהר יתרו, פב ע"א).

 

שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).

התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".

רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.

 

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים עדיין תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי יהוה…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

 

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח. כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:

רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (הרמח"ל ורבנו-אוה"ח-הק').

 

ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי יהוה אלהיך", לא יהיה לך, "לא תישא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).

 

"אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).

הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר, וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…".

 

מדברי הרמב"ן הנ"ל: "ויצווה אותם שידעו ויאמינו… כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו… ממצרים" עולה, שבשלב ראשון, יש לדעת ולהכיר שהקב"ה קיים, היות ובציווי ה' נאמר: "אנוכי יהוה אלהיך וכו'. כלומר, הציווי הוא לדעת שה'  קיים בעולם, ורק אח"כ להאמין בו.

זו בעצם דרכו של אברהם אבינו אבי האומה: הסתכל בגרמי השמים, והבין שיש מנהיג לבירה, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל – ומעשה ידיו יגיד הרקיע" (תהלים יט, ב).

בתפילת "עלינו לשבח" החותמת את התפילות נאמר: "וידעת היום – והשבות אל לבבך". קודם כל, תדע ותאמין, אח"כ תעבוד את ה' מכל הלב – "לבבך".

 

איך מגיעים לידיעה ואמונה ב-ה'?

 ע"י לימוד תורה בה מתגלית החכמה האלוקית.

להיות סקרן, לשמוע ולהקשיב למתרחש סביבנו, כמו יתרו ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והתגייר מיד. לראות את הנסים והנפלאות הנעשים לעם ישראל החי בין שבעים זאבים, גם בימינו אלה.

המצוה המרכזית בחיי כל יהודי הנאמרת פעמים ביום, מתחילה ב"שמע ישראל". קודם כל שמע, ורק אח"כ תגיע ל-ה' אלוקינו ה' אחד". כאשר הלל – נשיא ישראל נשאל בהלכה, היה משמיע תחילה את דעת שמאי חברו המנוגדת לדעתו, ורק אח"כ את דעתו. הלל בצניעותו כי רבה, ידע לשמוע ולהקשיב לדעת אחרים, ולכן נקבעה הלכה כמותו.

 

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".

 

"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה… ודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.

כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. כנ"ל כאשר משתטחים על קברי צדיקים, יש לבקש רק מהקב"ה, בזכות הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב: 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".

 

"לא תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המילים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל.

כאמור, פסל = פסולת = פסילה.

 

"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי יהוה אלהיך אל קנא…"

 שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס.  על הכועס {להתקרר} ולהיטהר במקוה.

 

"לא תחמוד – בית רעך.

לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,

 ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).

"ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו'" (דב' ה, ,יח)

 

"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו,

                גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).

 

"לא תחמוד" – מכת דור חמדת הלבבות.

 

הדיבר העשירי "לא תחמוד", חותם את עשרת הדברות.

מהו הגדר ההלכתי של "לא תחמוד", האם זה מספיק בלב, או עד שהוא עושה מעשה? האם הוא עובר על "לא תחמוד" וגם "לא תתאוה" המופיע בפרשת "ואתחנן"?

 

הרמב"ם  כותב בהלכות גזלה ואבדה: "כל החומד עבדו או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בדמים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אע"פ שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' 'לא תחמוד'. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כעניין שנא' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך' – חימוד שיש בו מעשה"

 

הלכה י': "כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיון שחשב בליבו היאך יקנה דבר זה, וניפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה שנא': "לא תתאווה" (דב' ה), ואין תאווה אלא בלב בלבד".

הלכה יא: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל…"

הלכה יב: "הא למדת, שהמתאוה – עובר בלאו אחד. והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין. לכך נאמר 'לא תחמוד' 'ולא תתאווה'. ואם גזל, עובר בשלושה לאווין" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט – יב. שו"ע חושן משפט, סימן שנט).

 

רבי משה ב"ר יעקב מקוצי כותב בספרו "ספר מצוות גדול" (לאוין, סימן קנח): "כתוב בעשרת הדברות 'לא תחמוד', וכתיב שם (דב' ה יח) עוד 'לא תתאוה", והכל אחד… החימוד והתאוה הכל לאו אחד".

 

כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו, הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.

ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב: "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). הקב"ה מבקש מאתנו "לתת לו את הלב". כלומר, לעבוד אותו מבחינה פנימית, ולא "כמצות ה' מלומדה". לגבי השאלה איך ניתן לעשות זאת, הרי היצר הרע מקיף אותנו?

הקב"ה נותן לנו עצה: "ועיניך – דרכי תצרנה". ע"י שמירת העיניים, נוכל להתרכז בעבודת ה' מכל הלב.

כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.

 

לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני תחבולות כדי לקחת כל דבר מאדם אחר ללא רצונו, גם בתשלום.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.

 

בדבריו, רומז רבנו לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".

רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחימוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

 

רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי יהוה אלהיך" בבחינת "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".

 

הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב  בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).

אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.

 

רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו: 'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).

 

א. "וישמע יתרו".

"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (זהר הק', יתרו).

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלהים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.

גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע  ששמע  עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה עושים איתן הלאה?

 

הזהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

 

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק, מסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לאנטשמיות, בגלל שהקב"ה בחר בנו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים, לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

 

רבי אליעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית (שמות רבה כ"ז, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב" (רבנו-אוה"ח-הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקח.

 

ב. "ברוך יהוה – אשר הציל אתכם".

מה שלומך? ברוך ה'!

תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי,

 מבית מדרשו של יתרו.

 

"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "חמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'".

 

ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה'" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.

 

לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני, והקרבת עולות לה' כאות תודה לקב"ה, הוא חזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז). 

שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הניסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך יהוה אשר הציל אתכם" (ברכות נד, ע"א).

 

מוסר השכל:

ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.

 

 

 

 

 

 

ג. יתרו = 13 = אחד = 13

 "ה' אחד ושמו אחד" – אחדות ה' בכל העולמות.

 

 כדרכנו בפרשיות קודמות, ננסה לראות את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה.

 ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבע אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

 

נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי יהוה אלהיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' היה לעד, על דל שפתם.

 

"והייתם לי סגולה מכל העמים…

ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמ' יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

 

דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא ארבעה פירושים לביטוי "סגולה".

א.  כשם שאין היגיון להשפעת הסגולה, כך עם ישראל בעיני הקב"ה בם בחר להיות לו עם סגולה, ולא בעמים האחרים, והוא מביא דוגמאות לכך. יהודי שחשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, כאילו עשאה, בניגוד לעכו"ם

ב.  "עוד ירצה, שיהיו בני ישראל סגולה, והסגולה היא – שיהיו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוקי עולם" בניגוד לעכו"ם

ג.  הסגולה האמיתית נמצאת בתורה בה הכניס הקב"ה חיים ורפואה. חיים – כנגד מצוות עשה, ורפואה כנגד מצוות לא תעשה. לדוגמא, האיסור לאכל שקצים ובשר טמא, כדי שלא ניטמטם.

ד.   הסגולה היא ניצוצות הקדושה אותם שואבים בני ישראל בעולם ע"י קיום מצוות התורה, בניגוד לגויים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל  העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק': "או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".

דברי רבנו-אוה"ח-הק' מבוססים ע"פ הזהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם "מהדרים בנטילת ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת תוצרת חקלאית וציוד חקלאי מהמושבים והקיבוצים.

 

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". במלחמות העולם ה-1  וה-2 כו' נהרגו עשרות מיליונים, ביוזמת אדום.

עמון ומואב –  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את עמ"י במדבר, תוך הפקרת בנותיהם. לכן, הם סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

 

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח).

 

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל,

 וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ מעט.

 

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דב' ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות ללא כוונות מיוחדות. מעט שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב, ו).

גדולי תורה הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בר' כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דב' א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' א, א).

 

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

"כה תאמר לבית יעקב –

ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

 

"כה תאמר" – עבודת ה' מתוך אהבה. "ותגיד" –  מתוך יראה.

על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, צולל לתוך עומק הפשט ושואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים וגם לגברים באותה מידה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".

לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

 

"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה", כדברי קדשו.

רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר:  שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).

 

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קדשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.

ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו-אוה"ח-הק' מעדיף את הפשט על הדרש).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגדנה שלא דיברו איתן.

 

רבי חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.

כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.

כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר.

רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל  דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).

"שיויתי {שמתי} יהוה לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),

ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".

 

"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך שילוב של אהבת ה' ויראתו.

 את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה. 

 ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.

בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".

בעל המשנה ברורה  העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי יהוה לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.

 

א.  אמונה: "אנוכי יהוה אלהיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…

ב.   "לא יהיה לך אלהים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.

ג.  "ייחוד ה'" –  "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.

ד.  "אהבת ה' –  "ואהבת את יהוה אלהיך…".  וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.

ה.  "יראת ה'" – להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את יהוה אלהיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.

ו.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.

שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה. 

 בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.

כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו – שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 

לרבנו חיים בן עטר – בעל הפירוש "אור-החיים" לתורה.

שזכה ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה",

 

רבנו החיד"א מעיד על אהבת התורה – של רבו רבנו-אוה"ח-הק':

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו:

עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד,

 והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו.

 

אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא.

 וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה,

ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").

 

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

 

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה מהמקורות דלהלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך…":

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דב' כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב: "אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

 

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו-אור- החיים-הק' את הלומד תורת הסוד, לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קדשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

 

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות התורה:

"דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

 כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמ' לא' יג').

 

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה,

חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה.

אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו:

"המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם,

 את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אור-החיים-הק' במ' יב ו).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

והצלחה לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים –  "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

ליקוטים לפרשת תרומה  

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי  [כה-ב] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא. יש לי לדקדק למה נכתבו כאן שלוש תרומות והלא היה די לכתוב : ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחושת. ועוד מה טעם נכתבו שתי תרומות האחרונות סמוכות ואילו תרומה ראשונה נפרדת. הטעם הנראה לי על מה שנכתבו שלוש תרומות לרמוז לשלוש מדרגות בנותני הצדקה, מדרגות אלו רמוזים הם בתיבות זהב וכסף ונחושת האמורים בפסוק וזה באורם: זהב בראשי תיבות זה הנותן בריא לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בהיותו בריא בגופו ורחוק מכל רעה ודעתו מיושבת עליו ונותן הצדקה לשם שמים. כסף בראשי תיבות: כשרואה סכנה פותח לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בעת צרתו או בעת מחלתו כשהוא שכיב מרע וכונתו שזכות הצדקה תציל אותו מרעתו או ממות. ונחושת בראשי תיבות: ובמותו נותנים חשבון של תרומתו לרמוז בזה לאדם שנותנים יורשיו צדקה מכסף הירושה שהשאיר יוצא לנו מזה הפסוק ברמז שלוש תרומות הנכתבים לענין צדקה להודיענו ולומר שהמדרגה המשובחת בשלושת התרומות היא המדרגה הראשונה כולה קודש לשם שמים, ועל כן תרומה זו נכתבת בנפרד בראשית הפסוק, בגלל חשיבותה.

ויקחו לי תרומה [כה-ב] המילה "לי" מורכבת משתי אותיות בלבד,אך ההבדל ביניהן עצום האות "ל" היא האות הגבוהה ביותר, ואילו האות "י" היא האות הקטנה ביותר רש"י הקדוש הסביר כי המילה "לי" היינו לשמי והלקח עצום ונפלא: ללמדך כי אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים.

אומר המחבר : המילה תרומה האותיות שלה ת ו ר ה  מ האומר שכל מי שנותן תרומה זוכה בכל המצוות שבתורה הניתנת ב מ=40 יום.

וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת [כה/ג] אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב  וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם ראשי תיבות [והאמת] וסופי תיבות [תרומה] גם כן, כי כל הנותן תרומה ומעשרות או צדקה, יקבל מן הקב"ה יותר ממה שייתן, לכן נאמרו בכולן לשון קיחה, וייקחו לי תרומה, תיקחו  את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, ולא אמר לשון נתינה, ויתנו לי תרומה, תתנו את תרומתי, להורות שכל הנותן צדקה הוא לוקח מהקב"ה יותר ממה שנותן, כמו שאמרו חז"ל יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. ועיקר הצדקה הוא לתת ללומדי התורה וליושבים לפני השם ולעוסקים בתורה באמת לשמה, לכן בא הרמז בראשי תיבות [והאמת], וסופי תיבות [מתורה] [תרומה] אותיות [תורה מ], שצריכים להחזיק בעלי תורה בממון. לכן מיד אחר ציווי של הפרשת תרומה למלאכת המשכן , ציווה מיד בראשונה על הארון שהיו בו הלוחות והתורה, להורות שעיקר הצדקה לתת בתחילה רק ללומדי תורה. [את תרומתי] אותיות [תורתי אמת] , שתתנו צדקה לאלה הלומדים תורתי באמת לשמה. [וזאת התרומה] אותיות [זו התורה אמת], [מאתם] אותיות [מאמת ] שאין התורה מתקיים אלא במי שעוסק בה לשמה באמת.

 

                    ת   ר   ו   מ   ה

וזאת התרומה אומר הג"ר יענקלה גלינסקי [והגדה שמות עמ-468 הארון. הג"ר יענקל'ה גלינסקי זצ"ל ("והגדת", שמות עמ' 468 (עורך חשבון פשוט ממנו עולה כי כל אדם מישראל תרם לכל היותר. . . חצי גרם של זהב!! כמות עצומה בהחלט . . . מכמות כה קטנה קשה להבין כיצד יתכן "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון".הנה החשבון – הלא היו שש מאות אלף איש מגיל עשרים עד גיל ששים, ובוודאי שגם צעירים מגיל עשריםיכלו לתרום וכמו כן גם מבוגרים מעל גיל ששים. כך שהיו לפחות כפול מששים ריבוא. כמובן שכנגדן היו גם נשים לפחות באותו מספר, וגם הן תרמו לצורך הקמת המשכן כדכתיב ויבואו  האנשים על הנשים וגו'" (לה,כב). נמצא שמדובר בערך בכשניים וחצי מיליון איש ואשה שתרמו לנדבת המשכן. וכמה זהב תרמו בסך הכל? זה מפורש בפסוק בתחילת פרשת פקודי- " כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי  זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים שקל בשקל הקדש " (לח,כד).לשיטת רש"י (שם), משקלו של ככר זהב הוא שווה ערך למשקל הנהוג כיום של כארבעים ושנים וחצי קילוגרם, דהיינו ששלושים ככר הם כטון ורבע זהב, ואת זה יש לחלק לשנים וחצי מיליון איש, כך שמתקבלת התוצאה שכל אחד תרם בסך הכל – חצי גרם זהב! גם אם נניח שמכל חצי גרם נלקח פירור זהב לצורך עשיית הארון, הרי שאין זה נחשב לנתינה חשובה, ספק אם זה נחשב "שווה פרוטה". . .

זהב וכסף ונחושת ממשיך שמנה לחמו כמו שאין ערך הזהב שווה לכסף, ואין ערך הכסף שווה לנחושת, כמו כן יש מדרגות שונות בנותני צדקה, מדרגה ראשונה, אלא הנדיבים לבהנותנים צדקה תמיד בלי שום טעם וסיבה, רק שיודעים שהמצווה  גדולה עד מאוד, ולבבם טוב ורוח נדיבה תסמכם, הוא מדרגת הזהב. מדרגה שנית , אלה שיש להם לב קשה קצת וממאנים לייתן לצדקה כל זמן שבתיהם שלום מפחד, והם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם הם בריאים וחיים, אינם רוצים ליתן לצדקה, רק כשהם או איזה מבני ביתם נופל למשכב, או איזה צרה וסכנה יבוא עליהם, אז ירך לבבם ויתנו לצדקה, וירבו לעשות צדקה וחסד, גם זה צדקה יחשב, אך הוא מדרגת הכסף. ומדרגה השלישית, הם אלה האנשים אשר להם לב קשה כאבן, וקופצים את ידם מליתן צדקה בכל ימי חייהם, רק בעת חוליים ונוטים למות ורואים שמיתתם קרובה לבוא, אז יעשו צוואה ליורשים, ויצוו גם כן לחלק מהונם ורכושם גם לצדקה ולדברים טובים, גם זה צדקה יחשב, והוא מדרגת הנחושת, לכן תיבות [זהב וכסף ונחושת] מרמזים על זה, זהב נוטריקון זה הנותן בריא. כסף נוטריקון כשיבא סכנה פתאום. נחושת נוטריקון נדבת חולה שאמר תנו.

זהב וכסף ונחושת אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי יש לרמוז מכאן שקוראים בתורה בסימנים האלו שהם זהב כסף ונחושת [זהב] ז– שביעי שהוא שבת ה– יום חמישי בשבוע, ב- יום שני בשבוע, [כסף] כ- כיפור, ס– סוכות,  פ– פסח/ פורים, [נחושת ] נ- נא הושענה רבא, ח– חנוכה, ש– שמחת תורה, שבועות.

זהב וכסף ונחושת אומר רבינו בחיי זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב  בנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא. וכסף כנגד מלכות מדי, שנאמר[אסתר ג] ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, ונחושת, כנגד מלכות יוון, שהוא פחות מכולם . אילים מאודמים, כנגד מלכות אדום שנאמר

                          –  ת  ר  ו  מ  ה  –

[בראשית כה] ויצא הראשון אדמוני, מה כתיב אחריו שמן למאור, זה מלך משיח, שנאמר [תהילים קלב] שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, בשמים לשמן המשחה, שעתיד למשוח כהן גדול, ולקטורת הסמים, כעניו שכתוב [יחזקאל כ] בריח ניחוח ארצה אתכם. אבני שוהם אלו אבני כדכוד, שנאמר [ישעיה נד] ושמתי כדכוד שמשותיך, ואבני מילואים, אלו אבני אקדח שנאמר ושעריך לאבני אקדח. ועשו לי מקדש זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ושכנתי בתוכם לעולם ולעולמי עולמים.

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם [כה-ג] ראשי תיבות של המילים " אשר תקחו מאתם " הם אותיות אמת ובאה התורה לרמוז בזה שהקב"ה חפץ ורוצה שיתרמו   רק תרומות שהגיעו לאדם ביושר ובאמת, אבל תרומות שהגיעו אל האדם בדרך לא כשרה אין הקב"ה חפץ בהן.

ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים [כה/ה] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [תמים] שהיו העורות גדולות שלושים אמה כאורך המשכן, כדאיתא במדרש תנחומא , וכל עור היה תמים שלושים אמה, לא מחובר מכמה עורות תפורים יחדיו, רק עור אחד תמים אורכו שלושים אמה ורוחבו עשרה אמות , וזה היה על פי נס למצוא עור כזה, ולא היה אלא לפי שעה. וציווה הקב"ה לייקח לנדבת המשכן מכל מדרגות הנבראים, מדומם/ומצומח/ומבעלי חיים, ומכול מדרגה ייקחו המין מהיותר גדול ויקר, וגם מהמין היותר קטן ושפל. ממין הדומם יקחו את הזהב והכסף ואבני שוהם ואבני מילואים, שהם היותר יקר במין הדומם, וגם נחושת שהוא מהפחות שבמין הדומם.[לבד ברזל, כי ברזל לא היה כלל במשכן ולא במקדש, כי מן הברזל הוא החרב ושאר כלי זיין והוא חלקו של עשיו ושרו, והוא נברא לקצר ימיו של אדם, והמקדש וכל כליו היו להאריך ימיו של אדם ולהשפיע לו כל טוב, אינו מן הדין שיונף המקצר על המאריך]. וכן מן מדרגת הצמחים היו עצי שטים, שהוא מין ארזים שהוא הגדול שבמין הצומח, וגם בשמים ושמן זית שהם היקרים שבמין הצומח, ובקטורת הייתה גם חלבנה, שהוא דברשפל, וגם שש, שהוא בד פשתן שהוא השפל שבמין הצומח. וכן מבעלי חיים הייתה תולעת שני הצבוע בדם תולעים שהוא השפל שבמין בעלי חיים, עד עורות תחשים שהוא גדול שבבעלי חיים, שהיה עורו מחזיק שלושים אמה, שנאמר במדרש רבי תנחומא, ולא נברא אלא לשעה, להורות בזה שכל הנבראים כולם הנמצאים בעולם, מהגדול עד הקטן שבהם כולם הם לצורך העולם. ולפני הקב"ה לא ניכר שוע לפני דל וכקטן כגדול כולם שווים לפניו יתברך.

תחשים אומר רש"י הקדוש מין חיה, ולא היתה קיימת אלא לשעה, שנבראה במיוחד לצורך מלאכת המשכן. והרבה גוונים היו לה, לכך הוא מתורגם באנקולוס "ססגונא", על שם שהוא דומה כמי ששש [לשון ששון ושמחה] ומתפאר בגוונין שלו [ססגון=תיבה המורכבת משתי תיבות "שש-גוון]

אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן [כה/ז] אומר רבינו בחיי  ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב  תרומה הן 15 עשר, כי הבשמים והסמים הכול אחד, וכנגדם מצינו בפסוק בראשית 15הברות מן הנקוד חוץ מהעבדים. כי המשכן דוגמת בר העולם. וטעם הדבר בבריאת העולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב [ישעיה כו] כי ביה ה" צור עולמים,

                       ת    ר    ו    מ    ה

גם כנגדם נמצאו 15 פעמים ת"ק בשבעה רקיעים, כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי 13 פעמים ת"ק. ויש למעלה מראשי החיות רקיע שהוא ת"ק. הרי 14 פעמים ת"ק בשמונה רקיעים. ורגלי החיות ת"ק הרי 15, וזהו רמז ורגליהם רגל ישרה הרי עם רגלי החיות ברום שלהם שהם ת"ק הרי 15 פעמים ת"ק, והקדוש למעלה מהכול. כנגדם חכמי האמת בישתבח 15 שבחים, שיש בו, ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול . וכנגדם תקנו 15 שבחים באמת ויציב, שכול השבח ההוא נקשר [בווי "ם]  חוץ ממילת אמת שהיא בראש. והוא שמו של הקב"ה, כעניין שנאמר: [ירמיה י] וה" אלוהים אמת. כנגדם אמר דוד 15 שבחים להקב"ה [דברי הימים א/כט] לך ה" הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כול בשמים ובארץ לך ה" הממלכה והמתנשא לכול לראש , והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך כוח וגבורה לגדל ולחזק לכול. וכנגד הזכיר 15 תיבות בפסוק [דברים כו] את ה" האמרת וכו… וכנגדם 15 תיבות בברכת הכוהנים.

סוד כלי המשכן  ומחצית השקל כנגד 10 ספירות אומר הזוהר הקדוש מתוק מדבש פרשת תרומה [דף שעח] תנאים ואמוראים התאספו כולכם לתקן את תקוני המלכות שהם המשכן וכליו, כי הגיעה לתקן את הכלים של המלכות להיות המלכות נסדרת ונתקנת לפני ז"א , כי תיקון הכלים של המלכות הוא סוד כלי המשכן שיש בהם מספר עשר כנגד העשר ספירות של המכות ואלו הם המנורה כנגד החסד, השלחן כנגד הגבורה, המזבח כנגד התפארת ושם כלול המלכות עמו, כיור וכליו כנגד הנצח וההוד, והיסוד נכלל עמהם, ארון כנגד הבינה, וכפורת כנגד החכמה, וכרובים כנגד הכתר, והכל נכלל במלכות שהיא סוד השקל כדלקמן, ובשביל סוד זה צוה הקב"ה לישראל בנתינת השקל בלשון "זה" יתנו, לרמז על המלכות שעליה נאמר " זה השער לה" "

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [כה/י] אומר הזוהר הנגלה  רבי אלעזר פתח: מדוע באתי ואין איש מדוע באתי- כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכול מקום שהם שוכנים [בבתי כנסיות ובתי מדרשות] מצוי הקב"ה בניהם. לפי שאינו מסיר אהבתו מהם שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.[ועשו לי מקדש] סתם, שכל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. וכבר העמידוהו. והשכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האיש שהוא מעשרה הראשונים בבית הכנסת, לפי שבהם נשלם מה שנשלם, והם מתקדשים תחילה בשכינה. ודבר זה כבר נאמר. וצריך שימצאו עשרה בזמן אחד בבית הכנסת, ולא שיבואו אחד אחד בהפסקות , כדי שלא תתעכב שלמות אברי המרכבה. שהרי הקב"ה ברא את האדם בזמן אחד, והתקין אל כל אבריו כאחד, זהו שאמר הכתוב: הוא עשך וכוננך. בוא  וראה: כיוון שהשלימו אברי האדם באותו זמן, נתקן כל אבר ואבר כיאות כעין זה, כדי שהשכינה תקדים לבית הכנסת, צריך שימצאו שם עשרה כאחד, וישלם מה שישלם , ואחר כך יתוקן הכול. ובמה תלוי תיקון הכול? כמו שנאמר: ברוב עם הדרת מלך. ולכן העם הבא אחר כך, כולם הם תיקון הגוף וכאשר השכינה מקדימה ובאה, ואנשים אינם באים כאחד כיאות, קורא הקב"ה מדוע באתי ואין איש מהו ואין איש? שאין נתקנים האברים  והגוף אינו מושלם. כאשר הגוף לא הושלם- אין איש ולפיכך נאמר ואין איש כפשוטו . ובוא וראה : בשעה שבגוף הושלם למטה, קדושה עליונה באה ונכנסת באותו גוף, ונעשה

                      ת   ר   ו   מ   ה

למטה כעין למעלה ממש, ואז כולם צריכים להיזהר שלא יפתחו פיהם במלי דעלמא, לפי שישראל עומדים בשלמות עליונה ומתקדשים בקדושה עליונה אשרי חלקם.

ועשו ארון עצי שטים אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה ועשו ארון דוגמא לכיסא הכבוד וזהו שאמר ואת תבנית כל כליו , שהראה הקב"ה  תבנית כל כלי המשכן, שלכך היו פורשים על הארון בגד תכלת, שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד , והוא שכתוב בפרשת במדבר סיני [במדבר ד] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ולשון כליל תכלת שכולו היה דומה לתכלת של מעלה דוגמת מקום השכינה למעלה שכולו תכלת, ומפני שכיסא הכבוד מיוסד משלושה יסודות בשלושה מראות כמו שהזכרתי בפסוק [שמות כד] כמעשה לבנת הספיר, לכך הוצרך בצלאל לעשות שלושה ארונות, וזהו שדרשו חז"ל שלוש ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ, שקע של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ וציפה שפתותיו זהב שנאמר מבית ומחוץ תצפנו, נמצא מצופה זהב מבית ומבחוץ, והיו שלושה ארונות ונראים ארון אחד, ולכך בפרשה זו של ארון כל אותיות אלפ"א בית"א חוץ מאות [גימל] שרצתה התורה להעלימה בכאן להעלמת יסודות הכיסא שהם שלושה, ובצלאל רמז בחשבון ארונות שעשה. וכנגד שלושה מראות שבכיסא תמצא שלוש מראות בקשת, ופני זה נכתבה מילת קשת שלוש פעמים בפרשת הברית של נח.

ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי קומתו [כה/י] אומר ילקוט שמעון בארון שמונחות שני לוחות הברית כתוב שכל המידות לחצאים, התורה באה ללמדנו כמה שאדם ילמד תורה יגיע רק לחצי, כי בארון שם מונחות לוחות הברית , התנא בפרקי אבות אומר: ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה, אלא הציווי על האדם רק ללמוד, כי התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, בהפטרה כתוב: וה" נתן חוכמה לשלמה , ידוע כי שלמה היה החכם מכל אדם, והקב"ה שאל אותו מה אתה מבקש שאתן לך עושר וכבוד או חוכמה, בקש מה" רק חוכמה, אמר לו הקב"ה היות שאתה מבקש את החוכמה אתן לך את הכול, בסוף משלי ספר שכתב שלמה המלך- כתוב ג המה נפלאו ממני- וארבע לא ידעתים א] דרך נשר בשמים- ב] דרך נחש עלי צור – ג] דרך אוניה בלב ים – ד] דרך גבר בעלמה. החידא עליו השלום אומר: ואני שמעתי תשובה מהולכי דרכים – א] דרך נשר בשמים- פירוש שהנשר מעופף עד לשמים ונשרף ונופל לים ומת ושוב מתחדש, כמו שכתוב: תתחדשי כנשר נעורייכי פעולה זו הוא עושה עשרה פעמים ובסוף נופל לים ונשאר מת, וזה פלא אחרי שפעם אחד נשרף ובקושי מתחדש איך יעלה עוד פעם להישרף, ב] דרך נחש עלי צור- הוא פלא ידוע כי הנחש עפר לחמו אז מה הוא עושה שם על הסלעים – ג] דרך האוניה בלב ים – שהים מקום מסוכן כמה סכנות ורוחות סערה ודרך האוניה בלב ים.- ד] דרך גבר בעלמה- למה שהאדם מתרגל נשאר בטבעו עד יום מותו- אם אדם רגיל לשתות שתיה חריפה מופרזת עד שמקלקל את אבריו הפנימיים בא רופא מרפא אותו ומזהיר אותו לבל ישוב לדרכו הראשונה, אך דרך גבר בעלמה ונשאר בדרכו וטבעו. ויש על זה פירושים רבים. בדרך אחרת. באור הדברים האלה בצורה רוחנית: דרך נשר בשמים- זה בא ללמדנו שהאדם בעולם הזה צריך להיות כל ימי חייו קל כנשר כמו שעף בשמים להדבק נפשו אל שורשה- וזה העניין שהנשר עולה לשמים ונשרף ונופל עשרה

                  ת   ר   ו   מ   ה

פעמים. דרך נחש עלי צור:- וכן ידע האדם כי כל עצות היצר הרע רק בעסקי העולם הזה נגד ה" ותורתו זהו שכתוב דרך נחש עלי צור נחש שהוא היצר הרע עלי צור ישראל נגד הבורא וישראל פירושו נגד האדם. דרך אוניה בלב ים:- ידע האדם שהעולם הזה דומה לאוניה בלב ים והביא על זה משל: לאנשים שיצאו מעירם לארץ אחרת והנה הים סוער עליהם ובאה רוח סערה והשליכה את הספינה לאי נידח, אין שם איש רק אילנות טובות ומעיינות ומפלי מים נמצאים שם. והנה נחלקו האנשים בדעותיהם חלק ירדו לטייל באי נהנו מהנוף ואכלו מהפירות וחזרו בחזרה לספינה, חלק מהם לא ירדו בכלל ונשארו במקומם עד שהספינה תמשיך בהפלגה, וחלק ירדו מהספינה ונשארו באי ולא חזרו בכלל. והנמשל : הצדיקים נשארים במקומם לא זזים מהתורה והמצוות, הבינוניים עושים קצת חיים ושבים בחזרה למסלול, והרשעים נשארים ולא חוזרים כלל וכלל.

 עצי שיטים: למה נקראו עצים אלו בשם שיטים: שבאו לתקן את מה שקלקלו ישראל בשיטים עם בנות מדיין, ולכן המילה שיטים מוזכרת בפרשה זו 24 פעמים לרמוז שעצי השיטים הרי הם כפרה על אותם 24 אלף מבני ישראל שמתו במגפה בשיטים [תנחומא שם]

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים [כה/כ] אומר הזוהר הנגלה  כעין הכרובים למעלה, [וגם הכרובים למטה] עומדים על אות ונס. וכבר בארנו סוד הכתוב " והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ולא נאמר " פרושי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם" אלא שעל אות ונס היו עומדים, ובזמנים ידועים היו מרימים כנפיהם ופורשים אותם למעלה בכול יום ויום. והיו חוזרים וסוככים על הכפורת. ועל כן באות ונס היו עומדים . בכול מקום שרוח עליונה באה ושורה, באותו מקום ששורה, יש בו ממשות וקיום באות ונס. האדם נברא מן העפר, ועד שלא שרה עליו נצוף רוח עליונה, לא היה בו ממש. כיוון ששרתה עליו הרוח, נהיתה בו ממשות ועמד על מכונו, ואם תאמר שלא מצינו כזאת אלא באדם הראשון, בוא ולמד ממטה אהרון, שהוא עץ ללא ממשות כלל, כיוון ששלח בו הקב"ה רוח מעטה, עמד על עמדו ונעשה בריה וממשות. ומה עץ, שאין דרכו בכך ששלח בו הקב"ה רוח מעטה אחת, עמד על עמדו והייתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים, ועומדים בקדושה כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה.

והיו הכרובים פורשי כנפים וכו… אומר הזוהר הנגלה לכהן הגדול היו ארבעה  רמזים אם ישראל זכאים באותה שנה 1-היו הכרובים מחוברים בדבקות פנים בפנים . כיון שחטאו היו מחזירים פניהם זה מזה 2- בקורבנות שעל גבי המזבח, וכאשר כהו ברך את העם-היו יודעים סוד הכרובים וסוד הקורבנות כשהיו ישראל זכאים, היה העשן עולה למעלה ישר כמקל. בין לצד מזרח. בין לצד מערב.בין לכל צדדי העולם. בדרך ישר היה עולה. וכאשר לא נטה לימין ולשמאל, ידעו שהיא עת רצון למעלה ולמטה. והקב"ה רוצה במעשה ישראל באהבה יתרה.כשהיו  ישראל זכאים ,  3 -היתה נראית על גבי אש המזבח דמות אריה האוכל את הקרבן שעל המזבח. וכאשר לא היו זכאים, היו רואים דמות כלב רובץ על המזביח. 4- כהן המברך את העם בשעה שזקף ידיו, כשהיו ישראל זכאים וראויים לברכה, היו ידיו נזקפות למעלה בלא טרח כלל,

                         ת   ר   ו   מ   ה

והתרוממו בשמחה וברצון.כי השכינה שרתה עליהן. ונזקפו מעצמן. ואז ידע הכהן שישראל ראויים לברכה, וכאשר היו ידיו כבדות. ובטורח רב נזקפו,ולא היה יכול להרימן אלא ברב טרח, אז היה יודע שהשכינה אינה שורה על ידיו וישראל אינם ראויים לברכה.

 והיו הכרובים פורשי כנפים אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא איתא במדרש: כשביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל אמר להם תנו לי ערבים שאתם מקיימים את התורה, אמרו לו: הרי האבות ערבים בנו. אמר להם: אבות העולם הבאתם לי ערבים, שיש לי עליהם כמה חובות? אלא תנו לי ערבים שאינם חייבים לי. ומי הם אלה שאינם חייבים לי? התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אימותיהם. אמר להם הקב"ה: ערבים אתם את אבותיכם שאם אתן להם תורה שהם מקיימים אותה, ואם לאו אתם נתפשים עליהם? אמרו לו : הן. אמר להם: מפיכם אני נותן את התורה שנאמר : מפי עוללים ויונקים יסדת עוז [תחילים ח] ולפי מדרש זה, אולי זה הטעם שציותה התורה לשים אל ארון העדות דמות שני תינוקות סוככים על הארון, מאחר והם הערבים שקיבל הקב"ה בבואו לתת תורה לישראל והם האחראים לקיום הכתוב בספר התורה המונח בארון.

ועשיתה שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת [כה/יח] אומר אור החמה כתב החיד"א הקדוש בספרו ציפורן שמיר בשם חז"ל כי הכרובים רומזים שצריך האדם להיות נקי מעוון כתינוק [כרוב הוא תרגום של תינוק] ולי נראה לרמוז על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק " מענה רך ישיב חמה ולשון רכה תשבור גרם" תיבות " תשבר גרם" נוטריקון תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלות. ולזה ציוונו הקב"ה לעשות צורת הכרובים כצורת ב תינוקות על הכפורת של ארון העדות והיו הכרובים פורשי כנפים סוככים  על הכפורת- לרמוז שעל ידי הבל פיהם של [תשב"ר] המצפצפים בקולם בתורת ה" בהבל שאין בו חטא, יהיו סוככים עלינו בסוכת שלום מכל גזירות קשות ורעות.[אומר המחבר : [תשבר] ראשי תיבות תלמידן של בית רבן בגלל התינוקות הקב"ה מבטל את הגזירות].

ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל [כה\כב] אומר רבינו יהודה פתיה בספרו הרוחות מספרות אף על פי שהקב"ה מלא את השמים ואת הארץ כמו שכתוב [ירמיה כג\כד].מפני אהבת ישראל צמצם אורו בין שני הכרובים. כי האור אף על פי שהוא גדול מאד, יוכל להצטמצם. שהרי אם תניח כף ידך סביבות החשמל, יחשך כל אור הבית, וכל אור הבית יצטמצם בתוך כף יד. ובזה השיבותי לשואלי דבר, ששאל על פיוט אמרו רבותינו, הנזכר בהגדה דליל פסח [נוסח בגדד והודו] שנזכר שם, כי כשירד הקב"ה למצרים, ירדו עמו תשעת אלפים רבבות מלאכים. ותמה ואמר, והלא תשעת אלפים רבבות הם סך עצום, העולים תשעים מליון. והמלאך הוא שלישו של עולם [חולין צא] [בהראשית רבה פרשה סח אות יז] ואיך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון מלאכים?. אמרתי לו, חדא שאין גודל המלאך שלישו של עולם, אלא הוא  השני, ואחר חוזר ועף שליש השלישי. וכמו שכתוב [בברכות ד\ב] תאנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע. ועל מה ששאלתה איך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון, הנה האור תופש מקום. שהרי אם תדליק נר אחד בחדר, יתמלא כל החדר כולו, עד אפס מקום פנוי. וכאשר

                      ת   ר   ו   מ   ה

תחזור ותדליק עוד כמה נרות אצלו, יכול החדר לקבל את אור כולם, אף על פי שכבר נתמלא החדר מאור הראשון.

ועשית מנרת זהב טהור [כה-לא] אומר ילקוט מעם לועז. רמז המנורה: דעו שכל מעשיה מכוונים לתורה הקדושה. שבעת הקנים הם כנגד שבע התיבות שיש בפסוק בראשית. וי"א הכפתורים הם כנגד י"א התיבות שיש בפסוק ואלה שמות. ו"ט הפרחים הם כנגד ט התיבות שיש בפסוק ויקרא. וגובה המנורה שהיה י"ח טפחים כפי שאמרנו. דע שטפח אחד לא היה שלם. נמצא שנחשבים כי"ז טפחים בריוח. והם כנגד י"ז תיבות שיש בפסוק במדבר. וכ"ח הגביעים הם כנגד כ"ח התיבות שיש בפסוק של אלה הדברים. נמצא שכל חמשת הפסוקים הראשונים של התורה מרומזים במנורה. ומספר כולם.[מ"ט] [ע"ב].

את תרומת השם מאמר מהזוהר הקדוש ספר מתוק מדבש פרשת ויקהל [דף רטו]: מלת "את" באה לרבות את כל אותם מחנות העליונים האחרים להתחבר הכל כאחד עם הד" מחנות העיקרים שהם 12 מחנות בכלל אחד, וכנגדם הם 12 מינים במלאכת המשכן, שהם א-זהב ב-וכסף ג- ונחושת ד- ותכלת ה- וארגמן ו- ותולעת שני ז- ושש ח-ועזים ט- וערת אלים מאדמים וערת תחשים י- ועצי שטים יא- ושמן למאור יב- ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים עד כאן הם 12 מינים שהביאו לצורך מלאכת המשכן. ואמר אלו ה 12 מינים הם כנגד ה 12 מחנות מלאכים שכלולים כולם יחד בכלל 4 מלאכים הנקראים חיות הקדש כמו שלמדנו, כי כל חיה כלולה מ2 חיות אחרות, הרי 12 חיות.

יום ראשון ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו זכה לתואר "איש האלוקים", היות והוא ברך את בני ישראל לפני מותו, בברכה שלמה ומתוך שמחה, ולכן נאמר "הברכה" ב-ה' הידיעה.

 

משה רבנו ברך גם את המתנגדים לו כמו 'תלמידי' קרח ועדתו, בבחינת הכתוב": "ובני קרח לא מתו" – בעלי המחלוקת הנצחיים כמו דתן ואבירם ודומיהם שבאו אחריהם.

 

גם אחרי מותו, לא בכו אותו כל ישראל אלא רק חלק, בבחינת הכתוב: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב" (דברים לד ח). לא נאמר בפס'  "כל בית ישראל" כמו אצל אהרן, בו נאמר: "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (במדבר כ, כט).

 

וכל זה, למרות שהם אלה שהכעיסו אותו בפרשת מי מריבה, דבר שגרם לו להכות בסלע ולא לדבר אליו, ובגלל זה לא נכנס לארץ ישראל. בכל זאת ברך את כולם מכל הלב.

 

בעצם, לכל מנהיג היו ויהיו מתנגדים. גם אצל מרדכי היהודי נאמר: "רצוי לרוב אחיו". למרות שהוא הציל את כולם משמד, בכל זאת היו כאלה שהמשיכו לשנוא אותו.

לפי הקבלה, אלה היו משבט יהודה שקינאו בו, בגלל שמרדכי היה משבט בנימין.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה, בהם "לא כהתה עינו – ולא נס לחה" (דב' לד, ז). הוא ראה 6/6, והיה בריא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כן יהיה לנו אמן כן יהי רצון.

 

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער החמישים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

 

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר {היה מהול}, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס':

"ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים".

 

וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים, שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב: "וירא אלהים את האור כי טוב".

 

אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים את בני ישראל לפני מותו".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

 

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמיתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים, מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו זכה לתואר "איש האלוקים", היות וברך את בני ישראל לפני מותו, בברכה שלמה ומתוך שמחה, ולכן נאמר "הברכה" ב-ה' הידיעה.

וכל זה, למרות שהם אלה שהכעיסו אותו בפרשת מי מריבה, דבר שגרם לו להכות בסלע ולא לדבר אליו, ובגלל זה לא נכנס לארץ ישראל.

 

משה רבנו לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

 

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון.

ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 

בכוח הדיבור, ניתן לקטלג כל אדם לטוב או לרע.

על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן.

 זה תלוי ביחסנו אליו.

 

כמו כן, השימוש בתואר עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות"

 מתוך התפילה בחגים – "אתה בחרתנו".

 

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל:

 "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז".

הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

 

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה:

 "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר:

 "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה,

 בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

 

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

 

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב..

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

"ואתה תצוה את בני ישראל,

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).

 נ-ר  ת-מ-י-ד – אותו נדליק  ל-ת-מ-י-ד –

 במנורת בית המקדש השלישי – בקרוב מאוד.

 

ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

עלינו לזעוק ולהתפלל – לגאולת שכינת עוזנו ומקדשנו.

 

"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)

 

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

דברי התורה-  לע"נ סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה – י"ב אדר

 

בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".

כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

1. "למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
2. "עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
3. "עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

 

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

 

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

 

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה",

ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה.

 בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות.

 

 

"לכל תלמיד חכם,

יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).

 

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

 

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר:

"אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

 

המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

 

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.

 

רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

 

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.

 

 

מדוע גלותנו האחרונה,

מתארכת כאלפיים שנה?

 

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

 

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

 

הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים –  חנוכה.

 

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.

וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים

 

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות…

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').

 

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.

 

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' האחרון בסוף פרשת אחרי מות: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".

 

מה משמעות השכינה?

 

 הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

 

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משורש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

 

 

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.

פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.

 

 

הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת:

 מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".

 

רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.  

נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

 

הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

 

"ונשמע קולו

בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).

 

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.

מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.

גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.

 

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

 

 

"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם

 קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".

וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".

ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).

 

העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.

הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).

 

"והיה פי ראשו בתוכו,

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:

"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.

 

הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

 

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

 

כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

 

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).

 

 מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה

 ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' – עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

 

חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

 

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.

 

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

 

הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

 

            "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).

              "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

 

 

הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).

 

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.

 

משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י  פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.

 

 

  זירוז הגאולה:

 

א.  "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.

 

               ב.  "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלהים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

           הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר     

             יהוה אל משה" וכו'.

 

ג.  "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק':  "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

 

ד.  "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

                 הראשון –  410 שנה = ת"י.  השני – 420 שנה = כ"ת.

               "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

     שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

     מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי

    "למאור – להעלות נר – תמיד".

 

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.

 

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 לדוגמא, ניתן לומר על אדם שהוא מנהיג שזה ביטוי חיובי. לעומת זאת, אם נשתמש בביטוי שליט או עריץ – זה שלילי.

 

בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

"מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",

נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת אימא חניני ע"ה. יצחק בן מזל מויאל ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה נ"י.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. והוצאת מהדורה שניה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" עם תוספות חדשות

ברכות חמות – לחיל האויר הישראלי – וכל כוחות הביטחון:

"וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר:

לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה – וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל

       מִכַּף מִדְיָן – "אירן" – הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שופטים ו, יד)

 

הרמב"ן אומר: המלחמה הראשונה של ישראל,

 הייתה נגד עמלק ברפידים, והמלחמה האחרונה לפני הגאולה,

תהיה נגד עמלק – המהווה סוג אחד מחמשת סוגי ה"ערב רב" {זוהר}.

 

יאטוללות איראן של היום – דינם כעמלק:

הצורר ח'מנאי שר"י – נהגה בפרסית המנאי = המן.

האיראנים – רואים את עצמם כגזע הארי.

 

את המערכה נגד איראן – התחלנו בשני שלבים ניסיים:

א. מבצע "עם כלביא" – היה בניסן {ניסים}.

ב. מלחמת "שאגת הארי" – התחילה ב"שבת זכור",

 דרך "פורים" – בו הושמדו 75,500 עמלקים – ובראשם המן,

בעזהי"ת, עד ניסן ופסח – תוכרע איראן העמלקית, ונחתום בגאולה. 

 

השם איראן נגזר מהמונח הפרסי העתיק "אריאנם .(Aryānām)

מבחינה דקדוקית, זוהי צורת הרבים של המילה "אריה (Arya) .

כלומר, משמעות השם היא 'ארץ האריים'. המילה "ארי" שימשה בעת העתיקה

כסמל לזהות משותפת של אצילות ושייכות.

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

               קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (בעל הטורים).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",

ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח העמלקי בשמחת תורה תשפ"ד,

וביתר שאת – בניסים הגלויים  – במלחמה נגד איראן העמלקית,

כאשר טייסי חיל האויר הישראל  הי"ו – שולטים בע"ה – בשמי איראן.

 

וזה המקום לברך את כל כוחות הביטחון בברכת:

"וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו –  יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

 

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

 

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

 

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

 

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.

 

ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

 

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

 

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

 

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.

 

 הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

 

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

 

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

 

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

 

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,

גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

בברכת גאולה בחסד וברחמים  -כבר בפסח.

משה אסולין שמיר

 

 

ויקרא או ויקר –

ויקר – מה שקורה לנו – זה לא – מקרה.

כולל מלחמת – 'שאגת הארי' – נגד איראן וחיזבאללה.

ויקרא – מה שקורה לנו – קריאה אלוקית.

 

"ויקרא אל משה",

וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".

"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח).

 

משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.

 בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!

איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 לע"נ סבתי הצדיקה – עליה בת מרים ע"ה. יום שבת  ג' ניסן.

 

א' זעירא במילה "ויקרא",

            רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).

 

את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.

הפס' המאפיין את חודש ניסן הוא:

"ישמחו השמים ותגל הארץ" – ראשי תיבות י-ה-ו-ה.

כלומר, שם הוי-ה המסמל את מידת החסד המרחפת מעלינו ממרומים, לאורך חודש ניסן.

 

בחודש ניסן – חנוכת המשכן.

בחודש ניסן – ירדה אש התמיד מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.

בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.

בחודש ניסן – הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.

בחודש ניסן – נולדו האבות.

בחודש ניסן – נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3336 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.

בחודש ניסן – נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים

בחודש ניסן – לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.

בחודש ניסן – נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, א)

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו  נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".

גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).

 

כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.

גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.

כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.

 

הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).

 

משה אהרון. מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.

אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).  

אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

 

על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.

"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).  

 

תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).

ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.

 

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.

השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".

 

ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.

רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).

ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).

 

בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.

 

 ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.

כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.

 

הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".

 

המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.

"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.

התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל,

מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?

 

א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".

 

ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".

 

ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.

 

רבנו רש"י  מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).

 

לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.

 

רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).

מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.

 דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.

 

 

 

 

 

 

 

מידת הענווה של משה רבנו.

 

המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.

 רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.

ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".

 

כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.

למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.

המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).

 

מוסר השכל:

הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}. 

 

המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף.

 

משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.

 

 מוסר השכל לכולנו:

הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:

 "י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו"  = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.

 

                                                "ואמרת אליהם:

אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.

 

ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת:

 

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם…  וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.

 

הרמב"ן פותח לנו צהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:

"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.

 

א.  סמיכת ידיו – כנגד המעשה.

ב.  וידוי – כנגד הדיבור.

ג.  שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.

 

ד. הכרעים – כנגד ידיו ורגליו..

ה. זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו   שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).

 

 

"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

"כי יקריב – לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות

בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

"כי יקריב" –

 מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.

 

רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.

רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".

רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה".

רבנו שואל: מדוע בתחילת הפס' נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בלשון יחיד, ובסוף הפס' נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן – תקריבו את קרבנכם" בלשון רבים.

 

תשובת רבנו: ישנם שני סוגי קרבנות:

הקרבן השני – "תקריבו קרבנכם", מדבר על קרבן בהמה.

הקרבן הראשון – "אדם כי יקריב מכם קרבן", מדבר על הצדיק המקרב אחרים לעבודת ה'.

 

כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).

 

וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".

באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".

 

הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה,  היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.

במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהם… ורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".

חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה.  הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל".  לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.

 

"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".

          כי כל שאור וכל דבש,

לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).

 

הקשר בין מנחת עני לחג המצות.

צניעות ואחדות  – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.

 

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית  מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).

בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה  אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).

 

רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".

 

על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).

 

כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך.

אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם:  (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר:

 "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).

 

רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.

 

מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך:

"הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).

 

בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".

דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער:  "ערער = רָע + רָע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.

 

רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות  ורֵעות:  ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).

 

בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי).

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק

 

"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת  סבתי הצדקת מרת חנה בת מרים ע"ה – אמת – תיכון לעד.

עלתה לגנזי מרומים – ביום י"ב אדר

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",

נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

 

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

 

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה לאור של ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

כל הכתוב בו לחיים טובים ולשלום – לשם יחוד דקודשא בריך הוא, ושיתקבל ברצון בפני אלוקים ואדם

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בן זוהרה.

 

 

השבת הגדול השנה וחג הפסח – יחולו באותם ימים,

בהם נגאלו אבותינו ממצרים – לפני 3338 שנים.

כאז כן עתה. נתפלל לקב"ה, שעוד הפסח – ניגאל ברחמים.

 

השבת הגדול – השבת הקרובה שלפני פסח.

השבת האחרונה – של עם ישראל במצרים.

שבת האמונה – בה הצטוו לקחת שה לקרבן פסח.

 

קרבן הפסח – המסמל אמונה בה', בניגוד לאליל המצרי.

קרבן הפסח – אותו אוכלים ביחד, המסמל אחדות עמ"י.

קרבן הפסח – ההופך את הבית לבית מקדש קטן.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר:

בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה  לבית אבות שה לבית…

משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח… וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואהרן כן עשו (שמות יב, א – כח).

חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה, "וקחו לכם" צאן של מצוה, ודבקו נפשותיכם בבורא עולם.

הזהר: זכו להידבק בבורא עולם, בזכות השבת המכונה "יומא דנשמתא".

 

השבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הגדול, ע"ש שם הנס הגדול שנעשה לאבותינו  במצרים.

באותה שבת – י' בניסן מלפני 3336 שנים, כאשר נתבקשו בני ישראל לקחת שה = טלה, ששימש אליל מצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים מיום י' בניסן ועד י"ד בניסן. לשחוט אותו בי"ד בניסן בצהרים, ובלילה ליל ט"ו בניסן, לצלות אותו על האש, וכל זאת, מבלי שהמצרים יעשו להם דבר.

 

כל זאת בגלל יראה ממרום שנפלה עליהם, וגם בגלל שעם ישראל חזר בתשובה מעבודה זרה בה גם הוא היה נגוע כמו המצרים, ובני ישראל קיבלו על עצמם את מלכות שמים, מלכות בורא עולם (שו"ע סימן תל ס"א).

 

החזקוני מסביר שהקב"ה העביר את עם ישראל סדנה חינוכית, דרכה הוציא מהם את הפחד מהמשעבד המצרי על אלילו שהוא השה = טלה, שהוא גם המזל של חודש ניסן כדברי הרמב"ם.

 

הם התבקשו לקחת שה תמים ולצלות אותו, כך שריחו יגיע לשכנים המצרים, ולא יוכלו להתנגד. וזה לא דבר פשוט בהתחשב במצב הדיכוי והשעבוד המצרי של אז, שנמשך 210 שנים.

המדרש אומר שרק 20 אחוז מהיהודים עלו, השאר – 80%, לא הצטרפו לחזון הגאולה, ומתו במכת בכורות.

 

נקווה שבימינו עם בוא הגואל, כלל עם ישראל יצטרף למרכבת הגאולה.

 

גאולת הגוף – מול – גאולת הרוח.

 

הקב"ה אמר לעם ישראל במצרים, וגם לנו כיום:

על גאולת הגוף – אני אחראי. לכן אני גואל אתכם מאימפריית הרשע המצרית.

על גאולת הרוח – אתם אחראים. לכן, קבלו עליכם שתי מצוות:

 

א.  ברית מילה המסמלת קדושת הגוף, לכן הם מלו עצמם לפני הקרבת קרבן הפסח. הבית של כל יהודי, הפך להיות מיני בית מקדש.

ב.  קרבן פסח המסמל אמונה בקב"ה, בכך שיתרחקו מעבודה זרה בדמות השה ששימש כאליל מצרי.

 

באותה שנה, י' בניסן בו התבקשו לקחת את השה ולקשור אותו במשך 4 ימים היה שבת, כאשר המצרים ראו איך האליל שלהם נקשר ומבוזה, ולא יכלו לעשות דבר, וזהו נס גדול, ולכן השבת נקראת "השבת הגדול".

 

"סור מרע –  ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד, ט"ו).

 

שתי המצוות הנ"ל מבטאות: "סור מרע ועשה טוב" כדברי הלל.

קרבן פסח מסמל 'סור מרע', היות והשה אותו שחטו, סימל את האליל המצרי.

מצות 'ברית מילה' מסמלת "ועשה טוב". לעשות משהו טוב כמו "ברית מילה", מצוה שעברה אצלם מדורי דורות, החל מאברהם, יצחק ויעקב, דרך י"ב שבטי י-ה שירדו למצרים.

 

סיבה שניה: ע"ש ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג).

 

כלומר, כדי להיגאל, עלינו להתחזק באמונה ב"ה, וקיום מצוות התורה כנאמר בהמשך ההפטרה: "זכרו תורת משה עבדי…", כדברי הנביא מלאכי שהיה הנביא האחרון, הסוגר את תקופת הנבואה.

 

ה"שבת הגדול" –  מנוף ל"אתחלתא דגאולא".

 

במשך אותם ארבעה ימים, בני ישראל עברו סדנה חינוכית באמונה בה', היות והשה אותו הקריבו, שימש כאליל המצרי, ובכך ביטאו את האמונה בה' ללא מורא ופחד מהמשעבדים המצרים, עד תמול שלשום.

 

"שבת הגדול" מציינת למעשה התחלה חדשה של דרך ארוכה, של "אתחלתא דגאולה".

כאז כן עתה. ב"שבת הגדול" הקרובה, נצטרך להפנים שבשביל להגיע לגאולה הנצחית, עלינו לחשוב בגדול איך להגיע לכך. לחשוב מחוץ לקופסא. התשובה נמצאת בסיבה השניה כדלהלן:

 

ה"לבוש"(סימן ת"ל סעיף א),  הסיבה השניה לשם "שבת הגדול" – הקדמה לגאולה, כנאמר בהפטרת השבת בה אנו קוראים את דברי הנביא האחרון מלאכי:

 "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות".

מהי המנחה הערבה? התשובה להלן:

בפס' שלפני האחרון נאמר:

"זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".

 

השכר מופיע בפס' האחרון החותם את ההפטרה בה נאמר:

 "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא,

 לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם…" (מלאכי ג).

 

אם אנחנו רוצים גאולה, ושדרכנו תהיה ערבה לבוראנו, בבחינת הפס' הראשון של ההפטרה – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נצטרך לקיים תחילה את הפס' שלפני האחרון בנבואת מלאכי:

 "זכרו תורת משה עבדי", ואז, נזכה בעזהי"ת לבשורת הגאולה המופיעה בפס' האחרון: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…".

 

אליהו הנביא מוכר בתנ"ך כאיש קנאי שעמד על כבוד ה' מול מלכים רשעים כמו אחאב ואשתו אי-זבל הגויה שהמיטה אסון על עם ישראל בגילוליה.

מצד שני אליהו מבשר בשורות טובות לאורך ההיסטוריה, ומתגלה לצדיקים.

 

קיימים שני גואלים:

משה ואהרן, מרדכי ואסתר, אליהו הנביא ומלך המשיח.

תפקידו של אליהו הנביא הוא להכין את הקרקע לקראת הגאולה, בכך שנזכור את "תורת משה עבדי", עד להשבת עם ישראל – בנים כאבות, לאביהם שבשמים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".  על שבת הגדול ראה בהרחבה בסוף המאמר.

 

סיבה שלישית: "שבת הגדול"

על שם ישראל הנקרא "גוי גדול עצום ורב", בפרשת הביכורים (דברים כו ה).

לאברהם אבינו הובטח ע"י הקב"ה: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גוי הארץ" (בר יח, יח).

עמ"י צריך לחשוב בגדול, ולהפנים שהוא גוי גדול בארץ, שתפקידו להיות קודם לכל אור לעצמו, ואח"כ אור לגויים.

 

 סיבה רביעית לשם "השבת הגדול" ע"פ המהר"ל: 

 "יציאת מצרים נקראת גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל הקב"ה כאשר יצאו ממצרים".

 

בעל "חידושי הרים" משווה בין השבת הגדול שחלה ביום י' בניסן, ליום כיפור החל ביום י' בתשרי. כמו שכיפור מזכך את הנשמה, כך שבת הגדול.

 

הזוהר: "מיניה מתברכין כל שיתא יומין".  ימות השבוע מתברכים בזכות השבת. כמו בשיר 'לכה דודי': "כי היא מקור הברכה".

כך שבתות השנה, מתברכות בזכות שבת הגדול אותה שמר עמ"י לראשונה

 

ה"שפת אמת"  – סיבה חמישית לשם "שבת הגדול"

בשבת זו, הנקראת גדול, נעשו בני חורין בעקבות קרבן פסח ומכת בכורות, ונעשו בני חורין לקבל עליהם מלכות שמים.

 עד אז היו עבדים, ועבד תלוי ברבו.

 

בציפייה לגאולה קרובה ברחמים – עוד בפסח הזה

משה אסולין שמיר.

 

לברכה והצלחה, לישועה ולרפואת משה בן זוהרה נ"י וב"ב – בתוך כלל חולי עם ישראל.

להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב העמלקי שיעי באיראן ולבנון

לאהבה ואחווה בין כל חלקי עם ישראל, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".

פ-ס-ח  כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

 

דברי התורה להצלחת עם ישראל וחייליו – גיבורי חיל ה',

בהכרעת האויב – העמלקי איראני חיזבלאי,

וגאולה ברחמים – עוד בחג הפסח הבעל"ט.

 

חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,

 ה-3338 של עם ישראל ה'תשפ"ו.

ה'תשפ"ו = 791 = ישועת ה' = 791

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,

            בעבור זה עשה ה'  לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.

אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?

 

תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)

"ביום ההוא – כי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים".

 

לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.

גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,

ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.

 

הזוהר הק': בלילה הזה – נפתחים שערי שמים,

רק תבקש מבורא עולם – ואז תקבל.

 

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…

כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".

בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,

נוכל להביא – את ימות המשיח.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,

 עתיד הוא לשמוח עם השכינה.

 

הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,

 כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,

 ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).

 

מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:

להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.

וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,

ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.

 

נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,

ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",

ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" –

מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.

(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).

פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.

 

מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח".  זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג:

"הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).

"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.

 

בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".

 

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.

כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.

 

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.

 

 

הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה

יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים. 

אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".

 

תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.

בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".

 

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.

 

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

 

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

 

ע"י  קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

 

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.

 

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד

ואיחוד כלל עמ"י – המסב בליל הסדר מתוך אחדות.

 

 

 

 

 

 

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

 

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:

"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).

 על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק':  לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.  

 

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק:

"שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): 

 

כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.

הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.

 

מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.

גם לנו בליל הסדר, יש  מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.

 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

 

א.  לשוב בתשובה לפני החג.

 

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.

 

 

ב.  "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.

 

 

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.

הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.

 

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

 

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו  להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.

הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

 

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

 

'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,

כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').

 

בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.

הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?

כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?

שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס'  המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?

 

בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).

המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.

לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".

מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם  כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.

 

החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':

 אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,

ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.

ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.

 

מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.

סגולה לחצות ליל הסדר:  לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.

 

את העת רצון של חצות הליל –  שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

 

 

 

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם},

לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},

 הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).

  לילה השמור ממזיקים לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.

וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.

 

א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).

ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).

ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך"  (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

 

הסבר הפס' כדברי קדשו:

"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…

וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.

וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…

וכנגד נס מרדכי אמר –  'הזה לה".

וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".

 

ניתן להוסיף על דברי קודשו:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.

 

 

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

 

כרטיס הביקור של הקב"ה:

"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.

כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.

 

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

 

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.

רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

 

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל  "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

 

"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא  משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?

הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).

 

בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).

בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.

 

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

 

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

 

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

 

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם:

 פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.

 

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.

 פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.

 

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.

 עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.

כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.

 

מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).

המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).     

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

 

על דרך החידוד ניתן לומר,

שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

 

 

סדר בליל הסדר.

 

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

 

4 חלקי הסדר:

 א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

 

4 בנים:

   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

 

4 קושיות:

חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

 

4 לשונות  גאולה:  והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

 

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

 

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

 

"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

 

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

 

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

 

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

 

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".

 

וכלשון קדשו:

 "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

 

גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:

עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם.  כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".

 

כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב –  ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,

יום ההילולה של

מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},

 

מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,

"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',

 

וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},

מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.

 

יום ההילולה של

 מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',

חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,

כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.

זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם

 

מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר". 

ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית  המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.

 כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית  האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:

"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".

מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.

לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".

כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').

 הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').

 

מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.

 במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?

בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.

 

מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.

 

רבנו משה אלשיך הק'.

 

 יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך

רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.

 "קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.

 

סיפור…..

"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר. 

 לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.

 

הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.

 

אראנו נפלאות

 למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,

 והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים

 

הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.

הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.

רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.

הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.

לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.

 

 בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' = 50 פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

 

משה אסולין שמיר

 

פסח כשר

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

  

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש ולתהליך הגאולה השלמה בו אנחנו נמצאים, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים, ובקרוב מאוד בעז"ה מהדורה שניה..

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה,

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

מצות הבאת העומר –  וספירת העומר.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

להצלחת עמ"י וחייליו במיגור האויב האיראני והחיזבלאי העמלקי ,

עוד בפסח הזה מתוך ניסים ונפלאות,

וגאולה שלמה ברחנים – עוד בפסח הזה.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה,

והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.

והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה,

שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן: הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו,

 בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואע"פ שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

לאור דבריו הקדושים, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ואז נוכל לקבל את חידושי התורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

 

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

 

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

 

 

שמונה טעמים – למצות ספירת העומר,

ועשר תובנות – לתיקון המידות בימי הספירה.

 

א.  רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…" כך:

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת,

וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

ב. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, וע"י כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות. "תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ג. ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ד. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ה. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד, כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם."והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, והשמיני בחג "מתן תורה".

 

ו. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים, כך עמ"י טובל באש התורה שנמשלה למים. זקוקים לשבעה שבועות, היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

ז. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות". כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות". הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת "מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו. (שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ח. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות,  כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה, אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

  "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

 (האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

א.  המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, וכו'.

 

ב.  רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

ג.  רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

ד.  רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

ה.  המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

ו.  רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצוה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

ו.  הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברים, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

ז.  רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

ח. רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

ט. רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ולא הגיע בה לשלמות.

 

י.  האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה,

 ונבטח בקב"ה שיפרנס אותנו, כמו שפרנס את עמ"י במן, במשך 40 שנה.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

להתענג באור החיים – לחג הפסח, ושבת חול המועד פסח.

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

 

"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

בברכת חג פסח כשר ושמח – וגאולה שלמה בחסד וברחמים

מאת: משה שמיר אסולין.

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה לאילנה בת בתיה וב"ב, וכן למשב בר זוהרה וב"ב.

להצלחת עם ישראל וחייליו, ורפואה שלמה לפצועים

 

 

 

 

צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)

בזכות ההתקרבות והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,

 

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"

 (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

 

                            בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,

כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' בנושא – האחדות בעם ישראל:

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

 

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

 

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

 

"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אימו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והווי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

 

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

 

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

 

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

מסר אמוני:

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

 

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

 

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

 

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

 

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

 

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

 

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,

בכל נפשך, ובכל מאודך".

 

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

 

"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

 

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

 

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון, ועמך ישראל.