מורשת יהדות מרוקו

יום ההילולא של רחל אמנו –  י"א מרחשון.

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים,

רחל מבכה על בניה.

מאנה להנחם על בניה, כי איננו.

 כה אמר ה', מנעי קולך מבכי, ועיניך, מדמעה: 

 כי יש שכר לפעולתך נאום ה' – ושבו מארץ אויב.

 ויש תקווה לאחריתך נאום ה',

ושבו בנים לגבולם (ירמיה לא, יד –טז).

 

 "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית לה, יח).

יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שבניו עתידים לצאת לגלות אחרי החורבן, ובדרכם עתידים לעבור דרך בית לחם. לכן, הוא החליט ע"פ הדיבור, לקבור את רחל אמנו על אם הדרך בואכה בית לחם, כדי שתתפלל לקב"ה להשיבם מהגלות לגבולם בא"י (מ,ר פ"ב, וישלח).

אכן, תפילותיה התקבלו, ודורנו דור הגאולה,

זכה לשוב לגבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים והרוחניים.

 

רחל אמנו פועלת יותר מכולם –

 כשהעולם צריך לרחמים  (זוהר ויחי דף רכ"ה ב'. תרגום).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רחל אמנו פגשה את יעקב אבינו בגיל ט"ו שנים, ובגיל כ"ב היא נישאה לו.

בגיל ל"ו, היא ילדה את בנימין, ועלתה לגנזי מרומים.

יעקב אבינו קבר אותה על אם הדרך בואכה בית לחם.

 

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י – "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מבעלה יעקב אבינו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין, דבר המסביר מהו כוחה של תפילה.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…".

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו, לאור הסיכום עם אביה לבן הארמי. בליל הכלולות, אביה הרמאי החליט למסור ליעקב את האחות הבכירה לאה. רחל, ברוב צניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש רבה מספר שבשעת החורבן בכה הקב"ה… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם".

 גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן במשמעות גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

 

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו", האם של כולנו. יעקב השתעבד ללבן בשביל רחל.

 

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת הבית שני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

 

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עם ישראל מאז עלייתה לגנזי מרומים.

 

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

בזכות תפילת הראש"ל מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופרו ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

 

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל".

 

הסיפורים הנ"ל הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).

 

 

קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

 

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, כאשר קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.  ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, פתאום, מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית.

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

בזכות מה,

נוכל לזכות בברכת הקב"ה לאברהם אבינו אחרי העקידה?

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי

 הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

וְ-יִ-רַ-שׁ   זַ-רְ-עֲ-ךָ  אֵ-ת   שַׁ-עַ-ר   אֹ-יְ-בָ-י-ו",

כמו: אירן, חמס וחיזבללה… (וירא כב, יז)

 

בזכות – שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')

ודבקות – בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9 במאמר),

 דבר שהופך אותנו להיות – מרכבה לשכינה

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

   

ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים (רבנו-אור-החיים-הק')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"  –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,

 

 ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.

ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,

נזכה למגר ולהשמיד – את כל אויבינו בניסים ונפלאות

 

 

 "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

 

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

 

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
3. 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

 

לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י. 

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

 

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

 

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

א.  "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

ב.  ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל,

 כולל גוש קטיף ודרום לבנון

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו

עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:

 

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,

ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

א.  בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

ב.  בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

ד. באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו': 

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:

אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.

אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,

לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"

(בר' וירא. כב, א).

 

פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.

מהי המשמעות הסמנטית שלו.

אחרי אלו דברים  ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.

 

רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.

אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.

 

אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.

הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.

 

יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,

וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).

 

בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

 (בר' כו, כד).

 

להלן פס' מרכזיים בהסכם:

 

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:

 אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)

 

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.

הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}

 כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,

 וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).

 

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}

וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).

"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).

 

בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':

 

ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).

 

נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.

 

וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".

כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.

 

להלן כמה דוגמאות לכך:

'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.

לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.

הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".

 

בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות  והם רשעים גמורים.

כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים טו, ח"י)

 

דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:

'ויהי אחר הדברים האלה'  אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה –  שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.

כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.

 

וכלשון קדשו:

"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,

 והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).

 

יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון

 הקב"ה אומר ליהושע:

 "אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:

העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).

 

מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,

אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.

 

לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו   ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך". 

 

רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.

 

ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.

הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.

הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"

 

מסקנה מדברי קדשו:

איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,

לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

ברכה גלויה וברכה סמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

 

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו–אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו:

"שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים",  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

 

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה"  "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  

 

הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב. הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור (הרב יצחק גינזבורג).

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

 

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 רבנו האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

 

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

 

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים", כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).

ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

לרפואה שלמה למשה בן זוהרה

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

                           

אקטואליה בפרשת השבוע – 'תולדות'.

נפילת חיזבאללה, חמאס וסוריה – הישמעאלים,

 סימן לראשית – תהליך גאולת ישראל.

 

כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

 אזי יצמח משיח בן דוד – שהוא מתולדות יצחק".

 

יצחק אבינו – עמוד גבורה – הוא המשיח הראשון

שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:  

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

כאז – כן עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,

נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,

והקב"ה מצליח את דרכו.

 

בעזהי"ת, עוד נשוב להתיישב בעזה – בואכה גוש קטיף,

שהיא חלק מארץ ישראל, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' (בר' כו, ג).

"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…,

ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה הסכים  רמב"ן (בר' י יג).

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם – זולת ליצחק לבד".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לע"נ בתיה בת שרה ע"ה – ר"ח כסליו.

וגאולה קרובה ברחמים.

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).

 

הרמב"ם באיגרת תימן:

מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

 

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

 

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלסטינים החמסניקים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

 

 

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,

 

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"

 (רבנו-אור-החיים- הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

 

מסר לתקופתנו:

 "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

 

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

 

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

 

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

 

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה". 

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

 

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

 

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

 

יצחק רצה לברך את עשיו,

ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

 

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

 

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

 

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

 

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק" לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

 

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של מעל מאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

 

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

 

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה.. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום י"ב' כסלו,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע…

והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  

"ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

 

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

 

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים – עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

 

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

 

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

 

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

 

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב –

כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

 

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

 

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.

 

 

 

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:

 חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:

הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

יעקב אבינו – הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם – כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

               "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ – לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים צא, יא)

המילה  יְצַוֶּה – מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו – בדמות מלאך.

 רבנו-אור-החיים-הק'

 

המאמר דן בהרחבה –

במשמעות הנומרולוגית קבלית – של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה – לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה .

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

 

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

 

"כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ – לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ"

(תהילים צא, יא).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

 

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

 

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

 

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

 

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

 

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – דור הגאולה,

 מפרשת יעקב ועשיו.

 מעשה אבות – סימן לבנים" (רמב"ן בר' יב, ו).

 

כמו שיעקב ניצח את עשיו והשר שלו,

כך בדורנו – המשיח ינצח את האו"ם, ארה"ב ואירופה.

 

א.  ניצחון יעקב אבינו על שרו עשיו – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

"ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

 

ב.  כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ג. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

"ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

 

ד. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה:

 "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, ח"י).

 

הבסיס למסרים הנ"ל:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (רמב"ן. בר' יב, ו).

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב,

 והוא ענין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

• . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
• אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.

         

• סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
• האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
• המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.

 

• תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
• שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

 

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

 

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה –

 לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

 

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו':  

יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאת המדורה השניה של הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין

 

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים – ופרעה חולם" (בר' מא, א).

      "ויהי מקץ – קץ שם לחושך" (הזהר ע"פ איוב כח, ג).

 

מתוך החושך – צומחת הישועה, כמו בסיפור יוסף הצדיק

 היוצא מהכלא לאחר 13 שנה, ומתמנה כמשנה לפרעה למשך 80 שנה.

הוא זכה לכך, היות והוא עטף את חיי המעשה, במעטפה רוחנית אמונית.

 

בכל מפגשי יוסף: אשת פוטיפר, פרעה ואחיו –

  הוא בוטח בה'. לכן, ה' מצליח את דרכו:

"וכל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו" (בר' לט, ג).

 

פרשת "מקץ" – חלה מידי שנה בחנוכה או בסופה.

החשמונאים המעטים הולכים בדרכו האמונית של יוסף הצדיק,

לכן הם מנצחים את המעצמה היוונית,

וכך בע"ה, ניצחנו – את החמס, חיזבללה, ואירן,

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

התורה פותחת את פרשת "מקץ" בביטוי "ויהי", ביטוי המסמל צער כדברי הגמרא: "כל מקום שנאמר 'ויהי' – אינו אלא לשון צער" (מגילה  י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין שלושה סוגי צער הרמוזים בביטוי "ויהי" הפותח את פרשתנו.

א. "ויהי מקץ" – צער גלות  עמ"י במצרים, התחיל להתגלגל בעקבות חלום פרעה, דבר שהביא לשחרור יוסף מבית הסוהר והעלאתו לגדולה כמשביר על מצרים. הרעב בא"י,  גרם לירידת אחי יוסף לשבור שבר במצרים, ובשלב  מאוחר אחרי מות יוסף ואחיו, המצרים משעבדים את ב"י: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א יג). וכלשון קדשו: "ויהי מקץ – טעם אומרו לשון צער {"ויהי"} – כי עתה יתחיל לסובב גלות מצרים" (בר' מא, א).

ב. "ויהי מקץ" – רומז לבשורת הרעב למשך 7 שנים, דבר שמצער את הקב"ה: "בכל צרתם – לו צר" (ישעיה סג ט).

ג. "ויהי מקץ – ויהי מסיבת הקץ שהוא יצר הרע כדברי-רבנו-אוה"ח-הק'. צערו של יוסף שנשאר עוד שנתיים בכלא, בגלל שהיצר הרע הנקרא "קץ" התגבר עליו, והוא שם מבטחו בשר המשקים שיזכירו בפני פרעה כדי לשחררו מהכלא: "כי אם זכרתני והזכרתני" (בר' מ, יד), על כל זכירה שנה בכלא, שבסופן עלה לגדולה (ב"ר פט, ג).

 

פרשת "מקץ" מהווה קץ וסוף להרחקתו והגלייתו רבת השנים של יוסף הצדיק מבית אביו, גלות שנמשכה 22 שנים המורכבות מ- 7 שנות עבדות בבית פוטיפר שר הטבחים,  6 שנים בבית הסוהר, ו- 9 שנים הכוללות 7 שנות השבע, ו – 2 שנות הרעב הראשונות עד שהוא מתגלה לאחיו.

אמר רבי יהושע בן לוי: "יוסף נמכר ע"פ חלום – 'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא…, לכו ונמכרנו לישמעאלים" (בר' לז, יט – כו), ונגאל ע"פ חלום – 'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" (מ. תנחומא).

 

יוסף עולה לגדולה, ומתמנה לתפקיד משנה למלך מצרים. בכתב המינוי אומר פרעה: "אתה תהיה על ביתי – ועל פיך ישק כל עמי… ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בכל  ארץ מצרים" (בר' מא, לח–מו).

פרעה משדך ליוסף את "אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה", שהייתה ביתה של דינה אחותו, כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).

פרעה גם משנה את שמו של יוסף לשם מכובד ההולם את חכמתו: "צפנת פענח" = מפענח צפונות (רש"י).

תחזיותיו הכלכליות של יוסף כפי שפתר לפרעה אכן מתגשמות, והעם מכנה אותו בתואר כבוד ההולם את גדלותו למרות גילו הצעיר כדברי רבי יהודה: אברך = "אב – רך" = אב בחוכמה ורך בשנים, ואף מקבל בהכנעה את מנהיגותו כדעת רבי יוסי: "אין אברך אלא לשון ברכיים, שהיו נכנסים ויוצאים תחת ידו". כלומר, כפופים לו.

 

 

"מקץ" – שמה של הפרשה, רומז ל – ק"ץ השעבוד במצרים. ק"ץ = 190 שנים אותן ניכה הקב"ה לעמ"י מהשעבוד במצרים, ועבדו רק רד"ו = 210 שנים במקום 400 שנים שנגזרו עליהם בברית בין הבתרים.

כבר בראשית השעבוד, הקב"ה רומז להם על האור בקצה המנהרה. בבחינת הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז): בתוך הצרה, ניתן לזהות את הישועה.

 

"מקץ" – גם רומזת לק"ץ החלומות הנבואיים שהיו עד כה: חלומות יוסף לאחיו על האלומות, השמש והירח המשתחווים לו, דבר שגרם לשנאתו ע"י אחיו, וכעת, הם משתחווים לו בבואם לשבור אוכל. חלומות שר האופים ושר המשקים, כאשר האחרון מזכיר אותו בפני פרעה לאחר שנתיים, וחלום פרעה המעלה אותו לגדולה.

תפקידם של החלומות הנ"ל – להוביל מהלך אלוקי לירידת עמ"י למצרים, כאשר יוסף נבחר כשליח/משיח המכין את התשתית הכלכלית לאביו ולב"ב בגלות מצרים.

מפה גם ניתן ללמוד על הופעת משיח בן יוסף לפני הופעת משיח בן דוד.

 

"מקץ" –  מלשון "יקיצה". בפרשה – הכל מתעורר מחדש.

פרשת יוסף מתעוררת מחדש לאחר 22 שנות פרידה. יוסף נפגש עם אחיו פנים אל פנים, מבלי שהם יכירו אותו. יוסף בונה לו תכנית ארוכת טווח, דרכה הוא רוצה להביא את אחיו לחזרה בתשובה על כך שמכרו אותו.

פרשת מרד החשמונאים מתעוררת מחדש, לאחר שתופעת ההתייוונות התפשטה בחלקים ניכרים מעם ישראל בכלל, ובכהנים בפרט. מגרשי ספורט הוקמו ע"י היוונים בסמוך לבית המקדש, בהם השתתפו גם כהנים. כהנים גדולים כמו יהושע שהחליף את שמו ליאסון, הפך למתייוון.  

.

 

השאלה המרכזית העולה מסיפור יוסף היא. במה זכה יוסף הצדיק לטפס מבירא עמיקתא כפשוטו, למשביר האימפריה המצרית דאז, ואף להצליח לשלוט במצרם במשך 80 שנה?

יוסף הוא בבחינת נשמת כלל ישראל שקידש את ה' בכל מקום. הן מול אשת פוטיפר שר הטבחים כאשר אמר לה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים" (בר' לט, ט), דרך דבריו המדהימים מול פרעה האלילי: "בלעדי – אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), וכלה במפגש עם  אחיו במצרים בו אומר להם: "את האלהים אני ירא" (בר' מב, יח).

 

"שם שמים שגור בפיו" כדברי רש"י לפס': "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה – יהוה מצליח". כלומר, אפילו אדונו מייחס את הצלחת יוסף לה', בגלל ששמע את יוסף מצהיר בכל הזדמנות, שכל הצלחתו באה לו מה'.

המדרש אומר על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, היה מתפלל לה' בכניסתו לעבודה וביציאתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על האלשיך הק', שחיבר את דרשותיו, תוך כדי שעסק במלאכה לפרנסתו.

לאור אמונתו ובטחונו של יוסף בה', הקב"ה גמל לו ומינה אותו לשליט מצרים, כדברי המדרש: כאשר יוסף אומר לפרעה, "בלעדי – אלהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), הקב"ה גומל לו באותה מידה, ופרעה אומר לו כאשר הוא ממנה אותו למשנה למלך: "ובלעדיך – לא ירים איש את ידו ואת רגלו בארץ מצרים" (בר' כא, מד).

 

 

יוסף הצדיק – מול פרעה האלילי,

 השקפות שונות ומנוגדות.

 

במפגש בין יוסף לפרעה, ניתן להבחין בין שני עולמות שונים מבחינה אמונית.

יוסף מאמין באלוקים ומתבטל לפניו, כאשר הוא אומר לפרעה על ההתחלה: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז).  פרעה לעומת זאת, מאמין שהוא אליל מצרים, ואף מעל לנהר הנילוס המשמש כמקור מחיה ועורק החיים שלה. את זאת לומדים מדברי פרעה ה"עומד על היאור" (בר' מא, א), דבר המבטא את אליליותו.

 

דרך המפגש הנ"ל, יוסף מתגלה במלוא אמונתו ובטחונו בקב"ה. שעות ספורות קודם לכן, הוא יצא מבית הסוהר לאחר 12 שנות עבדות וישיבה בכלא, והמילים הראשונות היוצאות לו מהפה, מדברות על אמונה בה', כאשר פרעה  העומד מולו, ראה את עצמו כאליל, דבר שוודאי היה ידוע ליוסף מתקופת שהותו בכלא.

כל אדם באשר הוא, היה בוודאי מנצל את הרגע ההיסטורי ושעת הכושר הלזו, כדי להחניף לפרעה ולדבר בשפתו ובהתאם לאמונתו, אבל לא יוסף הצדיק, שעדיין דבק בחינוך האמוני בקב"ה עליו הוא גדל בבית אבא.

אכן, ראינו לאורך הדרך שיוסף הצדיק, סיגל לעצמו את האמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

 

הזהר הק' אומר בתחילת הפרשה: "רבי חייא פתח ואמר: "קץ שם לחושך – דא איהו קץ דשמאלא". כלומר, המילה "מקץ" רומזת לקץ השמאל שבקץ הימין {הימים}. כלומר, מתוך החושך תצמח הישועה כפי שקרה ליוסף ששוחרר מחושך כלאו, והפך להיות השליט על כל ארץ מצרים.

הפסוק עליו מתבסס רבי חייא הוא: "קץ שם לחושך – ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמוות" (איוב כח ג).

הקב"ה יודע את קץ הזמן המוקצב לאדם לסבול , כמו יוסף בבית האסורים, וכן את תכליתו.

מהמילה "מקץ", ניתן ללמוד על הקשר בין תחילת הזמן שהיה בכלא, לאחריתו כאשר שוחרר. 

על הפסוק הנ"ל, המדרש מביא את הפסוק מספר משלי: "בכל עצב – יהיה מותר…" (משלי יד, כג). כלומר, מתוך כל עצבות – תצמח לבסוף ישועה ויתרון. בעצם, כך צמחה ישועת יוסף מתוך העבדות אל הנהגת מצרים למשך 80 שנה, מגיל 30 ועד 110. "10 פעמים 8 נרות חנוכה".

יוסף הצדיק היה אמור לחיות 120 שנה, אבל כאשר שמע את יהודה אומר "עבדך אבינו" עשר פעמים ולא מיחה, ניכו לו שנה מחייו על כל פעם.

 

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (בר' מב, ח).

יוסף "בעל החלומות" – סוד החלומות.

 

"בעל החלומות". כך מכונה יוסף בפי אחיו לפני מכירתו (בר' לז, יט).  כנראה שהם כיוונו לדברי הגמרא האומרת, שישנו מלאך הממונה על החלומות המכונה: "בעל החלומות". אמר רב חנן: אפילו "בעל החלומות" אומר לו לאדם: למחר אתה מת – אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, ע"ב).

הפרשיות האחרונות מאופיינות בחלומות רבי עוצמה, עם השלכות הרות גורל כמו חלום פרעה ופתרונו על ידי אסיר אלמוני בשם יוסף, דבר שקבע למעשה את התכנית הכלכלית של המעצמה דאז למשך 14 שנה.

נתאר לעצמנו כיום שמדינת ישראל תגבש תכנית כלכלית או צבאית לאור חזון חלומי!

 

חלומות יוסף אודות אלומות האחים בשדה, השמש, הירח ואחד עשר כוכבים המשתחווים לו, כמעט והובילו אותו ל"גיא ההריגה" ע"י אחיו ששנאו אותו בגלל חלומותיו, לולא ה' מושיעו ש"שלח" אותו למצרים ל- 22 שנה. חכמים אומרים שבגין מעשה מכירת יוסף, נהרגו באכזריות נוראה "עשרת הרוגי מלכות". כמו כן, בכל דור אנחנו משלמים על המעשה הנורא, היות ותופעת "מכירת אחים" חוזרת ומתקיימת בווריאציות שונות בקרב עמ"י, גם בימינו.

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (מב, ח –ט). כאשר יוסף רואה לראשונה את אחיו במצרים, הזיכרון הראשון שהתנוצץ לו בראש היה –  החלומות…

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולת יוסף הצדיק שלא רק שאינו נוקם באחיו, אלא בונה לו תכנית פעולה דרכה יוכל להחזירם בתשובה, בכך שיאלץ אותם להביא את בנימין למצרים, ואז לברר אתם האם יפקירו אותו, או ילחמו למענו כפי שאכן עשו. ובלשון קדשו: "ראה אותם בראיית אחים והכיר אחווה להם, אלא שאליהם התנכר… ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף. גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבתם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים". בעצם, הוא רצה להוביל אותם ל"תשובת המשקל" כשיטת הרמב"ם.

 

הזוהר הק' (א, קצט ב) שואל: מדוע יוסף זוכר את החלומות, הרי הוא אב – רך = אב בחכמה…

על כך הוא עונה. ברגע שראה שאחיו משתחווים לו בבואם לשבור שבר במצרים, הוא מיד הבין שאכן חלומותיו מלפני 22 שנה מתחילים להתגשם, לכן "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם". הזוהר אומר שיש לזכור חלומות טובים כדי שיתגשמו. החלום מאפשר לרעיונות חבויים לצאת לאור.

 

הרמח"ל – רבנו משה חיים לוצאטו אומר שיש לאדם נשמה פנימית הקשורה לעולמות רוחניים עליונים, אבל סגורה בתוך גופנו, ורק לעיתים רחוקות זוכים אנו ל"קצת התעוררות ולא יותר" (דרך ה', חלק ג, פ"א).

הרמח"ל מסביר שרק כאשר האדם ישן, הוא יהיה מסוגל לתקשר עם נשמתו. גם המהר"ל מדבר על כך שכדי שהאדם יוכל להקשיב לנשמתו, עליו ללמוד את "קדושת הדומייה" שהיא קדושה עליונה.

 "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה ע"ב) כפי שאמר שר המשקים לפרעה כאשר המליץ על יוסף:

 "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג). חכמים אומרים שחלום שלא נפתר, דומה לאיגרת שלא נפתחה. לכן חשוב מאוד לפתור את החלום לטובה.

מסופר בגמרא על אישה אחת שחלמה שמשקוף ביתה נשבר. היא באה לרבי אלעזר שפתר לה שהיא תלד בן זכר, דבר שאכן התקיים. שנה לאחר מכם, שוב חלמה את אותו חלום, ושוב שבה  לבית המדרש, אבל רבי אלעזר לא נכח. התלמידים פתרו לה שתלד בן, ובעלה ימות. כאשר חזר רבי אלעזר לבית המדרש, סיפרו לו התלמידים על החלום ופשרו. הוא כעס עליהם ואמר: הרגתם את האיש… ויהי כאשר פתרו, כן היה.

 

הגמרא (ברכות) מספרת על רבי בנאה שחלם חלום אחד, והלך אצל 24 פותרי חלומות בירושלים כדי שיפתרו לו את החלום. לכל אחד מהם הוא שילם עבור הפתרון. כל אחד פתר לו בדרך שונה, וכל הפתרונות התקיימו בו. 

 

בעת השינה, יוצאים חלקים מהנשמה לעולמות עליונים כדי לפגוש דברים רוחניים כמו נשמת צדיק או קרוב, מהם יכול לקבל מסרים רוחניים, ואירועים העומדים להתרחש, וזה מועבר לחלקים הנשמתיים שנשארו בגוף, ומופיעים בצורת חלום. על חלומות כאלה נאמר: "החלום – אחד משישים בנבואה".

לעומת זאת, ישנם חלומות בהם האדם רואה מהרהורי לבו כדברי הנביא ישעיה: "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ ונפשו רעבה". וכאשר יחלום הצמא והנה שותה – והקיץ והנה עיף, ונפשו שוקקה" (ישעיה כט, ח).

 

התעוררת מחלום רע: תאמר: "וחלומות השווא – ידברו הבל" (זכריה י, ב).

הקיצות מחלום טוב: תאמר "אם יהיה נביאכם… בחלום אדבר בו" (במ' יב, ו).

פתרון החלום: יש לפתור את החלום בכיוון חיובי. "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג).

 

יוסף הצדיק והחשמונאים – יציאה מחושך לאור.

השכל האלוקי – מול השכל האנושי.

 

פרשת "מקץ" תחול לעולם בשבת חנוכה או בסופה, וזה לא בכדי. ניתן לעשות הקבלה בין יוסף לחשמונאים.

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו המטאורית של יוסף הצדיק מחושך לאור, לאחר 13 שנות סבל.

דבר דומה קרה אצל החשמונאים, שרק לאחר שלוש שנות מלחמה |167 – 164 לפנה"ס} נגד היוונים, זכו לטהר את המקדש, ולחדש את הקרבת הקרבנות. גזירות השמד של היוונים שהחלו בשנת 167 לפנה"ס ע"י אנטיוכוס אפיפנס הרביעי הרשע, אילצו את מתתיהו החשמונאי ובניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן,  למרוד ביוונים.

 

בעצם, גם לאחר נס פך השמן וטיהור המקדש ע"י יהודה המכבי ואחיו, היוונים המשיכו לשלוט במצודת "החקרא" שהתנשאה מעל הר הבית, ועשתה שמות בעולי הרגל לבית המקדש.

הקרבות על השליטה ב"חקרא", נמשכו עד לשנת 141 לפנה"ס –  23 שנים אחרי נס פך השמן וטיהור המקדש, לאחר ששמעון החשמונאי הכניע סוף סוף את היוונים ביום כ"ג לחודש אייר (ספר מכבים א', פרק י"ג).

שאלו השואלם: מדוע החשמונאים לא חיכו עם חנוכת המזבח עד לחיסול סופי של היוונים ביום כ"ג באייר?

התשובה: בחיים צריך לפעול בשלבים, ולחגוג עם מה שיש. נס פך השמן, נטע בהם תקווה שיום יבוא, ויצליחו לגרש את חושך היוונים מן הארץ. אם היו מחכים 23 שנים עד לחיסול היוונים בארץ, ספק אם היה לנו כיום – חנוכה.

 על כך יאמר: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

 

ימי החנוכה משופעים ומבורכים בברכת ה' בתוך לבושי הטבע {התלבשות שפע הדכורא בתוך הנוקבא}.

האבות ומשה רבנו היו רועי צאן, מקצוע בו יכלו לשלב עבודת ה' ע"י התבודדות בשדה המרעה, דוגמת יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה". יוסף לעומת זאת, יכל לשלב במסגרת תפקידיו השלטוניים את עבודת ה' ואף להצליח בהם, כעדותם של ראשי השלטון סביבו, המייחסים את הצלחתו לקב"ה: "וירא אדוניו כי יהוה אתו, וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג) כדברי שר הטבחים פוטיפר. וכן, "ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד – ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר … ואשר הוא עושה, יהוה מצליח" (בר' מ, כא- כג). גם פרעה גדול הכופרים מעיד: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" (מא, לח). כל זה נובע, מכך ששמעו את יוסף מזכיר את שם ה' בכל הזדמנות.

 

החשמונאים בדומה ליוסף הצדיק, יצאו לקרב נגד היוונים בניגוד לכל הסיכויים, אבל נר קטן של תקווה ואמונה בקב"ה, דלק בליבם פנימה שאכן ינצחו. כל רצונם היה, לטהר את המקדש מהאמונה ההלניסטית אלילית שפשטה בו. 

 

התרבות החילונית העכשווית, מהווה בבואתה, המשכה, ואף התגלמותה של התרבות היוונית כדברי הרמב"ן:

 "היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו" (ויקרא טז, ח). כפי שנהוגים לטעון: "תוכיח לי שיש אלוקים".

"ומנותר קנ-קנ-ים –

                    נעשה נס לשושנים" (הפיוט "מעוז צור").

"ו–נק–ה לא י–נק–ה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

 

 הקב"ה עשה נס לבני ישראל המכונים שושנים, בבחינת: "כשושנה בין החוחים" מהשמן הנותר בקנקנים.

רבנו האר"י הק' אומר: "אל תסתכל ב-קנ-קן, אלא במה שיש בו". כלומר, באותיות המסתתרות

במילה קנקן בי"ג מידות, תגלה שם הוי-ה:

 

"ו–נק–ה לא י–נק–ה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

ה' עשה את הנס במידת הוי-ה שזה רחמים.

לכן, גם ברגעים הקשים, נזכור שהקב"ה מחכה שנפנה אליו כדברי המדרש:

"אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו – זה יוסף". כך נהגו החשמונאים.

 בכל צרה –  טמונה הישועה: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

"ה-י-א" = אם ירצה ה'. ברגע שנאמין באמת ובתמים בה' – נינצל מהצרה.

 

בתקופת הרבי מבריסק הגרי"ז – הרב יצחק זאב הלוי סולובייציק, נאסר על היהודים להחזיק בתכשיטי זהב. הרבי נאלץ לעבור את הגבול, ובין בגדיו שהיו ארוזים במזוודה, היה גם שעון זהב בו השתמש לעבודת ה', כמו זמן הנץ וכו'. השעון היה מוסתר בין קפלי החולצה התחתונה. בגבול הוא נעצר ע"י חייל פולני, ששאל אותו תחילה האם יש ברשותו תכשיטי זהב. הרב ענה בשלילה. החייל חטף מהרב את המזוודה, והחל לבדוק כל בגד בנפרד.

 

הרב קלט שברגע שהחייל יגיע לשעון הזהב, דינו סכנת נפשות. הוא עצם את עיניו "וקבע בליבו ובמחשבתו שה' הוא האלוקים, אפס זולתו, ואין עוד כח בעולם זולתו, רק ה' יתברך קובע ומנהיג בכל העולמות וכו'", והחייל הבודק את שעון הזהב, דינו כאין וכאפס מול בורא עולם (מתוך סגולה המופיעה בספר "נפש החיים" שער ג', פי"ב).

כשהחייל הגיע לחולצה עם השעון, קצין פולני שהגיע משום מקום, דרש מהחייל הבודק להתפנות מהמקום ומיד, ולהצטרף לשיירת חיילים שהתקרבה למקום. במקביל לנפילת השעון מהחולצה אל תוך המזוודה, החייל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, והרב עבר את הגבול בשלום.

מסר אמוני: ברגע שהאדם מפנים ש"אין עוד מלבדו" – הקב"ה מושיע אותו.   

 

"לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

מתוך ההפטרה לשבת חנוכה (זכריה ב – ד).

מנורת הנביא זכריה וסמליה – אז והיום.

 

"ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה…" כך עונה הנביא זכריה לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?". לשאלת הנביא "מה אלה אדוני? עונה המלאך "הלא ידעת מה המה אלה". תשובת הנביא: "ואומר, לא ידעתי". נשאלת השאלה מדוע שוב שואל הנביא את המלאך, הרי הוא ענה לפני כן שהוא רואה מנורה וכו'.

התשובה לכך היא: הנביא ביקש לדעת מה מסמל מחזה המנורה? תשובת המלאך: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור: לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

 

 פשר החלום: כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח והפעלת כח (מצודת דוד), כך ניצחונות עם ישראל בכל התחומים כולל במלחמה, יתנהלו על פי ה' בלבד, ועם ישראל רק עושה השתדלות. אכן, הניצחונות הכבירים והנסיים של עם קטן מול מיליוני הזאבים הטורפים מסביב, יוכיחו.

 

כאשר הנביא שואל: "מה הם שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", הוא מקבל את התשובה: "אלה שני היצהר העומדים על אדון כל הארץ".

רד"ק מסביר מה מסמלים "שני אלה?": התשובה: השנים המוזכרים בהמשך: יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וזרובבל בונה המקדש.

עצת המלאך: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (ו, יג). שיתוף פעולה בין המנהיג המדיני זרובבל – למנהיג הרוחני הכהן הגדול (רד"ק). כנ"ל בדורנו, חייב להיות שיתוף פעולה ע"פ התורה, בין הרבנות להנהגת המדינה

 

"נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

 

בתוך תוכו של כל אדם – דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו.

על כל אדם לעמול – כדי לגלות את אור נרו.

עליו להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו (הרב קוק)..

 

בתפילות שחרית בימי חנוכה, נוהגים יהודי מרוקו לקרוא בפתיחת ההיכל, פסוקים עם מוטיב האור. אחד הפס' הוא: "נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.

הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, כפי שהצטווינו ע"י ה' בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה.

אברהם {גימטריב} רמ"ח. אברהם אבינו זכה להאיר את רמ"ח איבריו ע"י מצוות אותן קיים בהידור רב, כמו קבלת אורחים בהם נהג כבני מלכים , וכל מצוה מקבילה לאחת המצוות.

 

על הדלקת נרות חנוכה, אנו מברכים "להדליק נר {של} חנוכה".

שאלה: מדוע מברכים על הנר שהוא כלי כיבול של השמן או השעוה בנר, ולא מברכים על אור חנוכה?

תשובה: ע"י הדלקת נרות חנוכה, אנו מבקשים "להדליק" ולהאיר את איברי גופנו בהם כלואה הנשמה, בדומה לנר בו כלוא האור. 

 

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  להיות ליד הנרות מהם מתנוצצים אורות רבים, כדי להודות ולהלל לקב"ה על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, ובפרט בחצי שעה הראשונה של ההדלקה. זוהי גם עת רצון לבקש מהכול יכול היושב במרומים ומצפה לתפילותינו, ובפרט בעליה בתורה וקיום מצוותיה, מתוך אהבה ושמחה.

לכל יום מימי חנוכה, יש את הייחודיות שלו. על כך נכתבו ספרים רבים. אחד מהם הוא  הספר "מוסיף והולך" של הרב יהושע רן שריר שליט"א, המאיר את אורות חנוכה באור יקרות. מניסיון, חוויה לקרוא בכל יום את הנר שלו.

 

לכל יהודי, הקב"ה נתן אור משלו,

 השייך רק לו כדברי הרב קוק:

 

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר.

ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים.

להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".

 

לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).  

 

ה"בן איש חי" שואל על הגמרא בשבת: "שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל… ולא מצאו אלא פך אחד של שמן  שהיה מונח בחותמו של כהן גדול… נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת – קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כא ע"ב). מדוע חיכו לשנה אחרת, ולא קבעו בשנה הראשונה?

על כך הוא עונה: בשנה הראשונה עשו 8 ימים טובים בגלל הנס שנעשה בהם. בשנה השניה בימי החנוכה, "ראו חכמי הדור שאותה הארה שהייתה בשמים למעלה בשנה שעברה בה קרה הנס – חזרה ונתגלתה בשנה זו, והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה. לכן, גם הם קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה".

כלומר, בית הדין של מעלה הוא זה שקבע את ימי חנוכה כימי הלל והודאה בכל שנה ושנה, בבחינת "והימים האלה נזכרים {למעלה בשמים} – ונעשים" על ידינו למטה, כדברי חז"ל.

לאור זאת הוא מסביר מדוע נבחר השם חנוכה ולא השם חנוך, שנראה יותר מתאים.

"תוספת ה' בסוף המילה מורה על הריבוי – שנתרבית ההארה שהיא מתגלית בכל שנה – לשון נקבה שמתעבר, ו"חנוך" – לשון זכר שאינו מתעבר" (בן יהוידע חלק א', ה,ע"ב).

 

מימי בית שני.

על חשיבות בתי כנסת אמר הרב אסולין שליט"א: בית כנסת מלשון בית והתכנסות בו מתכנסים ומרגישים כמו בבית, בבחינת דברי יעקב אבינו: "אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים (בר' כח יז).

אבותינו ורבותינו ידעו תמיד לשמור על קדושת בית הכנסת כ"מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל, כך שכל אחד הרגיש, שהוא רצוי בעיני אלוקים ואדם.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרה"צ חכם מאיר אסולין ע"ה – שעלה לא"י עם קהילתו מבוגמז שבמרוקו.

"יפקוד יהוה אלוהי הרוחות לכל בשר – איש על העדה" (במ' כז, טז).

האיש מאיר, הנהיג את עדתו במרוקו ובא"י, מתוך אהבת התורה, ואחדות הקהילה.

 

עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס שבמרוקו. בראש הקהילה, עמד הרה"צ הרב משה אסולין שליט"א ששימש רב הכפר. עם בואם ארצה, הם הופנו על ידי הסוכנות היהודית למחנה עליה הנקרא "הרטוב" הסמוך לבית שמש. עם הזמן, הרב וקהילתו  הצפינו למושב "כרם בן זמרא" בו כיהן כרב, מו"צ, שוחט, וסופר סת"ם שזכה לכתוב עשרות ספרי תורה מהודרים.

הרב שימש כחברותא בלימוד קבלה עם המקובל הרה"צ מאיר גז ע"ה, ששימש כרב המושב, ואח"כ כרב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי בירושלים.

 

לאחר מספר שנים, הקהילה הדרימה לקרית גת, בה כיהן הרב אסולין כחבר מועצת הרבנות.

באחד הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנס גדול לקראת הימים הנוראים, שאליו הוזמן הרב משה אסולין שליט"א.

בדברי הפתיחה לכנס, דיבר המרא דאתרא בשבחו של הרב משה אסולין שליט"א. בין יתר דבריו הוא אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקה…".

 

כאשר הרב אסולין שליט"א עלה לשאת את דברו, הוא הצביע על יהודים המבדילים בין חרדי לחילוני המתחילים באות ח'. זהו שרש חטא קדמון, בו מקטלגים יהודים מאמינם בני מאמינים עובדי ה'.

הרב סיפר עוד: במרוקו, הרבנים לא הבדילו בין יהודי ליהודי. ההבדל היחידי, התבטא בהבדל בין גוי ליהודי.

בערי ובכפרי מרוקו, היהודים התבדלו מהגויים, וכולם הרגישו כאיש אחד. בתי כנסת היוו את הבסיס להמשך האחיזה בדרך התורה והמצוות, היות ושם הם זכו לשמוע דברי תורה מפי הרבנים שעשו זאת מתוך אהבה וענווה.

רבני מרוקו קיבלו כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות ובמאור פנים כדברי רבנו האר"י הק' שקבע, שעל כל אדם לקבל על עצמו מידי יום ביומו לפני תפילת שחרית, את מצות "ואהבת לרעך כמוך" – ולאהוב כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שאין מצוה {לאהוב} אלא על אנשים שעושים מעשה 'עמך', אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם כאומרו: 'הלא משנאך ה' אשנא" (ויקרא יט, חי).

הרב אסולין הוסיף, שמעולם לא שמע על מומרים ואפיקורסים בין חברי קהילתו, ועל עולי מרוקו בכלל.

גם בארץ ישראל, הם המשיכו לפקוד את בתי כנסת כדי להמשיך את דרך אבותם המסורה להם דוד אחר דור, עוד

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לעילוי נשמת הצדיקים והצדיקות:

 אבא מארי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. סבא רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים ויעקב מלכה בני רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע|"ה

 

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר בת שרה. יעקב בר מרים. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין.

 

ברכה והצלחה ורפואה שלמה החיים ונהורא מעליא למשה בר זוהרה וב"ב, אילנה בת בתיה הי"ו, אחיו ואחיותיו ב"ב.

ברכת ה' לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ונרקם לאור תורת רבנו אור החיים הק' וחכמים, המאירים את תורת תהליכי הגאולה הנפרשים לנגד עינינו, והוצאת מהדורה שניה של ספרי  הקודם "להתהלך באור החיים"

 

״אור זרוע לצדיק״

לרבנו יעקב אבן צור = היעבי׳ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו. ספרו "עת לכל חפץ” המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע”פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה – ב׳ בטבת.

רבי יעקב{בן הרה״ג ראובן} אבן צור זיע״א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ״ז אייר תל״ג, ונפטר בליל שבת ב׳ בטבת תקי״ג. ;3/5/1673 – 28/12/1752). ביום לידתו, נפטר הרה״ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, ‘ביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכף קוים בו הכתוב: ״וזרח השמש – ובא השמש״(קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו. רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה״ג רבי יהודה אבן עטר זיע״א המכונה ״רבי אל-כביר (רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השרת שלו ״מנחת יהודה׳/ הובא לדפוס בשנת 1733 , ע״פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיר בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערר. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב״ה שהוא ״עילת העילות וסיבת כל הסיבות״, ו״כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד״.

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט ״צור מעוז ישועתי: ״בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה״("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ״ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה־18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

(על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג{תשמ״א} עמי 123 ־39 מאת הרב פרופ׳ משה עמאר שליט״א. וכן אצל הרב: פרופ׳ בנימין בר תקוה שליט״א בספרו: "פיוטי ­ב­יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

• שו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ : ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכב ומעלה החותר לאמת ולצדק ע״פ התור־
• ״לשון לימודים״ – קובץ איגרות. במליצה ובחרוזים.
• עט סופר״ המכיל נוסחאות ש­ל שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.
• ״ויקרא יעב״ץ – דרושים. כדוגמא נציין את פירושו לפס׳: ״ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד׳(שמותכה,ל) ־ רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז ׳לפני תמיד׳. רצונו לומר: תזכה שיהיה ל- שולחנך לפני תמיד, על דרך ׳זה הולחן- אשר לפני ה״׳ (ויקרא יעב״ץ עמ׳ רל״ב. ־'בא־ ׳מלכי רבנן׳, תשב״ב).
• ״עת לכל חפץ״ – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והכי- בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד״ס – תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינור, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי״ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע״י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ״תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו״ (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו ״תפוחי זהב״ (כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב״משכיות כסף״(כלים מכסף).

נסיס ונפלאות ־ בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע״ה.

דפר שיריו המונומנטלי ״עת לכל חפץ״, •בה לעלות על מזבח הדפוס ע״י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל במוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר ־הדפיס את הספר כאות תודה לקב״ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל בך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם ־הפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק בכתב יד המחבר.

 

כיפור המעשה היה כדלהלן: שד״ר קהילת ־מערביים{המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד״ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוף מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות את השד״ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה •מים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס

בגלל ״עול הציבור העמוס על שכמו״ כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד״ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו. היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד״ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ״ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ״ס הנ״ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. ״ואילו היו שם – לא היו נגאלים״ כדברי האגדה לפסח. כ״מזמור לתודה״ לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״. בשלב מאוחר יותר, השד״ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד״ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה. כתב היד של השירים, היה גנוז במש 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק ר: אם הספר החשוב היה זוכה לעלות ׳' מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ״ג, 140 מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו לספר ״חפץ ה' של רבנו-חיים־בן־עטר בעל ה״אור החיים״ הק':

"מקור חיים ונוזלים מן הלבנון לליבונה מיושבת על אופנה. הקב״ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה״

ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין [מד-יב]  פעמיים מוזכר המילה גביע בתורה יוסף בא לרמוז להם כאילו הוא יודיע לנחש בגביה אבל חז"ל אומרים רומז להם שראשי תיבות של גביע ג-3 אבות בי– 12 שבטים ע– 70 נפש ירדו ממצרים עוד רומז להם שיין בגימטריה 70 הגביע בה אנו מקדשים את היין.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה [מד/יח] אמר אהבת חיים ויגש אליו יהודה. יהודה נגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור, שנאמר בכור שורו הדר לו ועלי נאמר גור אריה יהודה, מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי אלא רוחני, ואומר ליוסף  לנו אב זקן שהוא צדיק גדול ותפילתו זוהי מלחמתו , ולכן לא טוב שיהיה מחלוקת בין השכנים שהם כנען ומצרים, ועוד ידוע לכם היטב מה שעשו שני אחי בשכם עבור דינה אחותנו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני מוכרח לקחת אותו בחזרה בכל מחיר , ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות שערי מצרים להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר שיש 10 שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד. אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד ייקח שער אחד, ושלושה שערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף ששם כוח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי, מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה, תכף רמז למנשה, ובה מנשה ולטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה , הסתכל יהודה במנשה ואמר: בוודאי זה משלנו כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתנו? המדרש אומר: באותה שעה אמר הקב"ה לכל פמלייתו, היום מלחמה בין האריה ובין השור, יהודה הוא אריה כמו שנאמה גור אריה יהודה ויוסף הוא שור כמו שנאמר בכור שורו הדר לו.

ויגש אליו יהודה דבר אחר אומר אהבת חיים  אמרו חז"ל שיהודה נגש ליוסף בשלושה דברים בדורון/ בפיוס/ ובמלחמה,[ מעשה אבות סימן לבנים] עוד אמרו חז"ל אחר פרשת מקץ באה פרשת ויגש, לרמוז לנו, כיוון שהגיע הקץ, וחושך התפשט בכל העולם צרות ומהומות ומלחמות בכל חלקי תבל וישראל בתוכם, באותו הזמן כמעט וישראל עתידים   להתייאש , באותו זמן יתחלקו ישראל לשלוש חלקים, חלק אחד יאמרו אין לנו ברירה אלא להילחם באדום, ויאמרו שכל יהודי צריך לתפוס נשק בידו, וזהו ויגש יהודה שכמו שנגש יהודה למלחמה כך ישראל יגשו למלחמה, חלק שני יאמרו אנחנו בגלותנו חלשים ואין בידנו אלא תפילה ואז יאמרו שצריך להתפלל הרבה, דהיינו פיוס, וגם זה בלי תשובה לא מועיל, יען שהתפילה מונעת את הגזרות הרעות שיצאו לפועל אבל לא מבטלם לגמרי אלא נשמרים הגזרות תוך האוצר, וחלק שלישי יאמרו שצריך להרבות בצדקה כמו שנאמר בצדקה תכוננו, ובזה יפייסו  הקבר"ה וכן אמר דוד המלך לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואם חס ושלום לא חוזרים בתשובה כתוב וייתן את קולו בבכי, זאת אומרת בבכי יבואו כדי שלא יהיו חס ושלום קורבנות בנפש וצרות בגוף בארצנו הקדושה, אבל מובטח לנו שסוף סוף ישראל נגאלים על ידי התשובה, שנאמר והגדתם לאבי אל כל כבודי במצרי וכבודם של ישראל הוא שאף על פי שחטאו, אך משעה שנתנו רעתם לחזור בתשובה מתקבלת, כי אין דבר העומד בפני התשובה.

           ו   י    ג    ש

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה [מה/ד] אומר הזוהר הנגלה ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו , וכי למה קרא להם, והרי היו קרובים אליו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו לפי שראוהו במלוכה עליונה. אמר להם יוסף: גשו נא אלי, וייגשו שהראה להם ברית המילה, אמר: זאת גרמה לי מלוכה זו, לפי שנטרתי אותה. מכאן למדנו. שמי שהוא נוטר את אות הברית- מלכות שמורה לו.  ומנין? מבועז, שכתוב בו חי השם שכבי עד הבוקר- שהיה מסיתו יצרו, עד שנשבע שבועה ושמר את הברית, לפיכך זכה שיצאו ממנו מלכים ששלטו על כל שאר המלכים. ומלך המשיח.

וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדולה [מה/ז] אומר שמנה לחמו נראה מכל זה, שגלות מצרים וגאולתם ממש על ידי אותות ומופתים, היה גם כן דוגמא לגאולה העתידה , כדי להשריש בלבבם אמונה שלימה והבטחה חזקה על גאולתם מהגלות המר והארוך הזה אשר אנחנו בו עתה זה יותר מ 1800 שנה, ושהיה מופתי מצרים מופת חזק על גאולתנו ועל פדות נפשנו, וכמאמר הנביא[מיכה ז/טו]  כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, וכמו שאמרו במדרש את השירה הזאת כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבה, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות והגלות באו עליהם ונגאלו וחזרו ושעבדו אותן , והיו אומרים  שירה בלשון נקבה , אבל בעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר [תהילים לח/א] שירו לשם שיר חדש, על כן ומטעם זה היו בכל הגואלים גם כן נקבה, במצרים משה אהרון ומרים, במדי מרדכי ואסתר, אבל לעתיד יהיה הגאולה רק על ידי זכרים לבד. היוצא לנו מכל זה שעניין גלות מצרים והגאולה משם, הייתה דוגמא והבטחה על גאולת העתיד, על כן סיבב הקב"ה ירידת יוסף למצרים מקודם , דוגמת ביאת משיח בן יוסף קודם ביאת משיח בן דוד.                                  

וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו [מה/יד] אומר הזוהר הנגלה  אמר רבי יצחק: הרי בארו, שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני. צוואר זה בית המקדש. שהוא עומד בתקון נאה כמו צוואר לגוף . מה צוואר הוא היופי של כל הגוף, כן גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם. מה צוואר כל תכשיטי האישה תלויים עליו, כך גם בית המקדש כל תיקוני העולם תלויים ושרויים בו. והרי בארו, שהכתוב על צווארנו נרדפנו [פרושו] – בגלל בית המקדש שהוא הצוואר והיופי של כל העולם, נרדפנו. יגענו, לבנותו שתי פעמים ולא הונח לנו, שהרי לא הניחוהו לנו ונחרב. ולא נבנה אחר כך. מה צוואר, כוון שנכרת כל הגוף נכרת עמו. כן גם בית המקדש, כיון שהוא נכרת ונחשך, נחשך גם כל העולם, והשמש אינו מאיר, וכן השמים והארץ והכוכבים. לפיכך בכה יוסף על זה. ולאחר שבכה על זה, בכה על השבטים שיגלו שכאשר חרב בית המקדש, גלו כל השבטים, והתפזרו בן האומות זהו שכתוב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם- עליהם ודאי. על הכול בכה, על בית המקדש שנחרב שתי פעמים ועל אחיו עשרת השבטים שהוגלו בכלות והתפזרו בין האומות. ואחרי כן דברו אחיו

 

                                      

                                         ו  י  ג  ש

אתו, ולא כתוב ויבכו- שהרי הוא בכה לפי שנצנצה בו רוח הקודש . והם לא בכו, שלא שרתה עליהם רוח הקודש.

לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות [מה/כב] אומר רבינו בחיי וחמש חליפות שמלות, רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמישה לבושי מלכות, שנאמר [אסתר ח] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות /תכלת /וחור/ ועטרת זהב גדולה/ ותכריך בוץ/ וארגמן , וזהו שכתוב בו [אסתר ב] בן קיש איש ימיני, כי מבנימין היה.

וינשק לכל אחיו ויבך עליהם [מה\טז] אומר הרב אליהו אדלר בכה על עשרה הרוגי המלכות, שבאו אחיו בהם בגלגול בשביל שמכרו אותו, ויש לרמוז [ עליהם ] אותיות על י הרוגי מלכות.

 ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים [מו/כז] אומר שמנה לחמו ואמרו חז"ל [יבמות מא/א] אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וכבר צווחו על זה חכמי אומות  העולם למה אינם קרויים אדם, הלא גם הם אנשים בתואר ובצורה ובצלם אלוהים כמונו, וגם בהם יש חכמים אלא נשמות ישראל הם ממדרגה עליונה יותר גבוה מנשמות שאר עמי הארץ ונפש ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב חלקי השם אמרה נפשי [איכה ג/כד] הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [במדבר כג/ט] כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו[דברים לב/ט] ולא אמר אברהם חבל נחלתו או יצחק אלא יעקב דווקא, למעט ישמעאל ועשו. וכן נר אלוהים נשמת אדם [משלי כ/כו] אדם דווקא ולא איש, לרמוז על ישראל, שנשמתן של ישראל לבד הם נר אלוהים ולא נשמת איש מאומות העולם, ולהראות על אמיתת עניין זה כי תואר אדם הוא דווקא על ישראל, ולא על איש אומות העולם, הוא זה, יען כי מצינו ארבעה תואריים שנקרא האדם, אנוש/ גבר/איש/אדם/, ובכולם יש לשון יחיד ולשון רבים. אנוש אנשים, גבר גברים, איש אישם , אבל תואר אדם לא מצינו בו לשון רבים, רק לשון יחיד לבד, לפי שהוא בא להורות על נשמת ישראל דווקא שנאצל מהשם שהוא אחד,

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

יברך את ה נ-ער-ים…" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – ב– ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים – שאין עין הרע שולטת בהם"

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

הזוהר הק': יעקב ברך את נכדיו ברוח הקודש.

המלאך = השכינה = מלכות. (בלק קפז ע"א)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אור-החיים-הק').

רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות

 של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.

 

 ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

 

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).

 

"וידגו לרוב בקרב הארץ":

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הברכה הנ"ל:

 "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.

את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).

בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.

'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי

 

"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".

 

ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח ח)

 

רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".

 

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).

חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".

 

 

   אחווה ורעות בין הנכדים,

מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.

 

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.

האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 

לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת.

שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים.

אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

 

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

 

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).

 

שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

 

אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת  "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.

לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.

 ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).

למעשה, יוסף  מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.

 

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו,

שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

 

"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).

 

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').

חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.

 

"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב).  לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".

 

הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.

 

האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.

לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.

 

שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".

 

שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?

 

שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.

שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע  בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.

 

בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.

א.  "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.

 

ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.

להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ).  באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.

מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.

 

 לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו  שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).

כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".

 

לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".

 רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.

 

דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).

מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.

 

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:

 

 בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:

גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת

תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.

 

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י  בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).

רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).

 

 המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.

 

"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.

 באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.

 

"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.

יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.

 

אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".

 

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3533 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3338 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.

קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –

צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).

 

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").

 

אחדות  עם ישראל – כבסיס לגאולה.

 

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,

שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".  הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.

 

רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

 

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.

"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

 

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

 

כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.

עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני

 

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

 

"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.

 

 

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:

בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.

את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".

על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

 

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.

 

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.  

לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

 

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 

"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.

כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".

 

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).

 

א. המלכות – מזרעו של יהודה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

 

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

 

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)

 

                                 ב. "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

 

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

 

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.

 

                    ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

 

שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.

החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.

 

ד.  "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.

 הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).

 

הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.

"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

 "אור זרוע לצדיק"

לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.

קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

 

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

 

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.

 

 

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.

 

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.  

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

 

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…

כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א.  ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.

 

 שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. והצלחה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם אור הגנוז בע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בנ/תי חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.