מורשת יהדות מרוקו

"א-ת-ם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

 

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שם ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין

 – "לפני יהוה אלהיכם".

 

תהליך התשובה והגאולה בדורנו:

א.  "והשבות אל לבבך…

ב.  ושבת עד יהוה אלוהיך…

         ג.  ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ד.  ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך",

 

המטרה הסופית:

 "לאהבה את יהוה אלהיך

                   בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                               התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול ה-  א-מ-ת הפנימית שלו,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 וכדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

מאת: הרב משה שמיר אסולין

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

 

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

 

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

א.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

 

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,

 

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

 

וכן ברכה והצלחה לכוחות הביטחון במיגור האוייב,

והשבת החטופים בשלום ובקרוב מאוד – עוד לפני החגים.

 

ביקרא דאורייתא  – משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה. שלום בן עזיזה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לברכה והצלחת בצבא לנכד איש החיל – יונתן בן קרן הי"ו. אמן סלה ועד.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

 

"שבת תשובה" ופרשת "וילך"

במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה,

 המהוות שתי אותיות בשם י-ה-ו-ה.

 

השבת – יש לנו הזדמנות נדירה,

 לתקן את כל שבתות השנה.

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

 

מצות כתיבת ספר תורה –

 המצוה החותמת – את תרי"ג מצות:

 

א. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ב. ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

ג. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

"כי יופי של שירה –

הוא ריבוי הקולות", כמו קונצרט.

 (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה, כשהפרשה לא מחוברת עם "ניצבים".

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

 

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

 

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

 

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

 

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

 

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

 

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

 

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

 

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

"כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

 

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' כותב בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט:

 "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

 

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

 

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה

 בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

 

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו

מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

א.  בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3337 שנים {תשפ"ד},

 

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

ב.  מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. 

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

ג.  למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

ד.  במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל סידנא בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות למען כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוותנותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

 

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מוחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

 

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו, דבר שהתפרסם בכלי התקשורת.

 

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קרשו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

 

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה

לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. ווידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

 

כתיבה וחתימה טובה ביום הקדוש.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לחתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב ביום הכיפורים, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו. 

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

תפילת "כל נדרי" הפותחת את תפילות כיפור –

מאגדת ומאחדת את עם ישראל לאגודה אחת.

 

בתפילת הנעילה – החותמת את 5 תפילות כיפור,

אנחנו ננעלים עם הקב"ה,

 עד שהוא מכפר לנו על עוונותינו.

 

חמש תפילות יום הכיפורים,

הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

 

1 נפש. 2 רוח. 3 נשמה. 4 חיה. 5 יחידה.

היחידה – היא כנגד תפילת הנעילה,

בה ננעלים עם הקב"ה עד שיסלח לנו,

היות ואנו דומים למלאכים – שאינם אוכלים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

זכה להארה עצומה – בפתיחת ההיכל ב"כל נדרי",

כאשר זכה לחוג את יום הכיפורים הראשון בירושלים תובב"א.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על ההארה הגדולה לה זכה, כאשר פתח את ההיכל ב"כל נדרי", כאשר חגג את כיפור הראשון שלו בירושלים.

וכלשון קדשו:

"ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היו בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת. וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש… ייאמנו דברי, שלא ראיתי מימי מעולם – הארה כאותה שעה". (מתוך ספרי "להתהלך באר החיים" עמ' 309).

 

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו בציבור, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת.

כמו כן, מתירים את כל הנדרים, כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

 

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שימשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד, הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת הכתוב:

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,

 לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו – וּלְדָבְקָה בו" (דברים יא כב).

 

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

 

המהר"מ חאגיז – הרב משה חגיז ע"ה, בנו של הרב ישראל יעקב חגיז ע"ה {בעל הלכות קטנות}, כותב בספרו "מנחת חכמים":

ביום הכיפורים מצווים אנו לחלוץ נעליים כמו מלאכים, וכמו הכהנים בבית המקדש שהלכו יחפים.
הקב"ה יורד לאט לאט על הארץ ומתקרב אלינו, החל מר"ח אלול בו עלה משה רבנו השמיימה.

השיא מגיע בכיפור, כאשר הקב"ה נוחת בארץ, וכך כל מקום בו יהודים נמצאים, הופך לבית מקדש אחד גדול.

 

הרב רפאל הירש מדמה את ירידת הקב"ה לארץ לנשר.

 "כנשר יעיר קינו – ועל גוזליו ירחף וכו'".

מצד אחד הנשר הוא חזק ואף אכזר, מצד שני הוא רחמן על צאצאיו. ככה הקב"ה: מצד אחד אחד הוא האלוקים הכל יכול, ומצד שני הוא רחמן על בניו, ואנחנו בניו:

"בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: (חפץ ה' מסכת שבת דף פט ע"ב).

 מצות התשובה היא ההוכחה שאנחנו ב'בנים' למקום – "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חכמים אמרו: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". לעומת זאת "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול". המסקנה: למרות שהקב"ה מלך, ואין כבודו מחול, ומן ההיגיון – לא יכול למחול לנו, אלא הוא מוחל לנו בגלל שאנחנו בניו. לכן אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו – חטאנו לפניך".

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות,

 בפני הקדוש ברוך הוא.

 

סליחה = סלח = חסל – דחיית העונש, אולי נחזור בתשובה.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפור. רושם החטא נשאר.

טהרה = טוהר = זיכוך מוחלט בכיפור. {במאמר עמ' 10 יש פירוט}

שנזכה כולנו – לטהרה

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

י"ג מידות הנאמרות כ"ו פעמים בתפילות כיפור:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך:

"כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן:

 "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

 

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

 רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

בערב יום הכיפורים, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר:

אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם,

 

 ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה –

כי יום כיפורים הוא, לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם"

(ויקרא כג, כו –  כח).

 

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש".

 

וכלשון קדשו:

"בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

 

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א):

 

 "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפור, צריך תשובה.  הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

 

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה).

 ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

 

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א).

"והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות,

 ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים:

 

 "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

 

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך:

 "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

 

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס':

"מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב".

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

 

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

 

 

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים:

1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי".
2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. וידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים:

 "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

 

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

 

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

איך נוכל לקרב הגאולה?

 

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

 

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף"

 המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן

 בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין.

 כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל,

דבר הבא לידי ביטוי בפירגון ואמירת מילה טובה,

 ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

 

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

 

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

 

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

 

 רבנו הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

 

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

 

גמר חתימה טובה – משה אסולין שמיר.

 

 

 

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

כל האזרח בישראל – ישבו בסוכות" (ויקרא כג מב)

בקיום מצות סוכה, אנחנו משלבים הוי-ה {26} ואדנות {65} = 91.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י  +  וכ {26} = הוי-ה  = 91 = אמן.

 

כולנו יושבים בסוכה –

עם השכינה והאושפיזין עילאין קדישין.

(דרשות רבנו אור החיים הק' שקובצו בספר "מאור החיים",

מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הקשר הפנימי – בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור:

"תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד).

 הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}.

בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב:

"כי חוק לישראל הוא –

משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

 

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

 

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

 

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים:

אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).

 

יעוד חג הסוכות:

ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

 

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

 

"אין שמחה כהתרת הספקות".

 לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

 

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"

("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).

 

 

יוצא מדברי קדשו:

 הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

 

.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן

 ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

 

 

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

האושפיזין עילאין קדישין

של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

 

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזוהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

 

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

 

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב:

בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

 

ייזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

"חג הסוכות תעשה לך…

ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה – בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

 מסמלים את חגי תשרי:

 

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

 

א . מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

 

   עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

 

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" – המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

 

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

 

השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

 

רבנו ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

 

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

 

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

 

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

 

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

 

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

 

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

 

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

 

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

 

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

 

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

 

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית" – מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר:

 "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

 

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו:

 

ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".

 

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב",

רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

 

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

 

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

 

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

 

כ"כ, מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

• "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).

 

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

 

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו.

שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

רבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בקזבלנקה בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

 

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו רפאל ברוך טולדנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. משמעות השם טולדנו = טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.

ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

 

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

חג סוכות כשר ושמח – וגאולה ברחמים.

"שישו ושמחו בשמחת התורה".

הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה, אלתר חצק בן שרה ע"ה.

 

לגמר חתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב, ושנה טובה ומבורכת, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו.  סילביה בת שמחה.

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

גדולתו של משה רבנו –

 לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל לפני מותו,

וחג שמחת תורה שמח – חג המהווה – שיא חגי תשרי.

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

"וזאת הברכה" – מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.

"וזאת הברכה" – קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.

"וזאת הברכה" – נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.

 

"וזאת הברכה" –  "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)

"וזאת הברכה" – "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)

"וזאת הברכה" –  "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות". "אביר יעקב"

 

"וזאת הברכה" – משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")

"וזאת הברכה" – הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},

 מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".

"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,

 אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,

אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).

רבנו-אור-החיים-הק': "ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".

ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, הייתה באמצעות ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.

 והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}. כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":

א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.

ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".

כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')

 כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').

 

וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן". 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,

לשתי השאלות הנ"ל:

 

התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו:  "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:

א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו. ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים. ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה "את" בני ישראל. ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.

רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי

קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

 

רבנו-אור-החיים-הק' – "ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת" כדברי ק'.

 

לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,

מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.

 

כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,

הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.

 

וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק  הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.

 

 עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א),  הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".

 

ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},

מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,

וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:

 

א.  "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.

 

ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א  לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן,  עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…

 

ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.

 

ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.

ד. "לפני מותו" –  כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.

 ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל:  שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה},  כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל"  – בזה נקרא "איש האלהים".

"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם  ז"ל וזה לשונם: אם יבוא  הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד:

 

 "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.

והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "

עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} – איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות

 ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" –  להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.

והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן,

ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

להתבשם באור החיים –

 לשמחת תורה.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו –

הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו,

בדומה למסר האמוני של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך טולדנו היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו,

ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש.

רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי:

 

"איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?"

היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "

יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 

  "אשורר שירה – לכבוד התורה"

מאת רבנו ברוך רפאל טולידנו ע"ה.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

 

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

 

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

 

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

"שישו ושמחו – בשמחת תורה"

הרב משה אסולין שמיר.

 

"חזק חזק ונתחזק".

בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד,

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו – 

ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).

 

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:

א.  בעד עם ה' – עם ישראל. ב. בעד ערי אלהינו…  – ארץ ישראל.

כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.

 

גם אצל יהושע בן נון נאמר:

 "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…

הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).