מורשת יהדות מרוקו

ליקוטים לפרשת נשא  

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכול כליהם ולכול עבודתם ובשמות תפקוד את כלי משמרת משאם [ד/לב] אומר שמנה לחמו אפשר שהיו ממונים מיוחדים לשאת כל מיני כלים לבדם, נושאי הקרשים לבדם, נושאי העמודים ואדניהם, נושאי היתדות ומיתריהם לבד, ולא היו משנים ומחליפים ממשא למשא ומעבודה לעבודה, כמו שאמר להלן איש איש על עבודתו ועל משאו.

מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד [ד/מז] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה. הקשה הרא"ם דאם כן צריכים אנו גם כן לפרש עבודת משא עבודה למשא ולא היה עבודת למשא ולא היה עבודה למשא, אלא על כורחך צריכים אנו לפרש עבודת משא עבודה של משא , וכן יש לפרש עבודת עבודה עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם עבודה כדכתיב: לעבוד ולמשא ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן כך, מאחר שנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם עבודה אם כך הוי למכתב סתם עבודה שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כבת בקרא עבודה אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, אבל עבודת משא שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה רק עבודת משא ואינו סתם עבודה הוצרך לכתוב עבודת משא, ואין לכתוב עבודה ותו לא. אבל עדיין קשה שנוכל לפרש עבודת מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלוהים רק כמו עבודה רבה שפירושו פעולה, ועבודה שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא אבודה לשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן כגון נעילת שערים ושיר וכל הנך נקראים עבודה מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה עבודה, ועבודת עבודה פירוש כמו פעולת העבודה שהיא העבודה לה" יתברך, ולפי זה יהיה לשון עבודת נאמר רק על הטורח שהם עושים הלווים , ועבודה הבא אחריו נאמר על עצם העבודה שהיא לה" יתברך.

לעבוד עבודת עבודה אומר שמנה לחמו בגי" [מלמדי שיר] ושלוש תיבות אלה בגי" [בשיר בפה ובכלי] עבודת עבודה בגי" [היא היה השירה].

לעבוד עבודת עבודה אומר רבינו בחיי זה שיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקורבנות, וכן הוא אומר [תהילים ק] עבדו את ה" בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב [בדברי הימים ב/לה] והמשוררים בני אסף על מעמדם. אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכינורות ומצלתיים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקורבן ואמרו חז"ל כמה נימין היו בכינור, שבעה, שנאמר [תהילים טז] שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד אומר שבע ביום היללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבוא עשרה שנאמר בנבל עשור זמרו לו, ואומר עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו חז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו [פכ] ובאור העניין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעולם הבא תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא

                                          

                                          –  נ  ש  א  –

אדוננו דוד עליו השלום. והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלווים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף/הימן/ידותון/איתן האזרחי, הרי ארבעה , ולוי היה ששמו בן, הרי חמישה ועל הגתית, הוא משפחת הגתית, והוא משפחת עובד אדום, הרי ששה, ובני קורח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפילה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים גם כן בשמנה כלים ואלו הן: על נגינות/על מחלת/על עלמות שיר/והמשא, שנאמר [דברי הימים א /טו] וכנניהו שר הלווים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון [בראשית כט] ויישא את קולו, ודרשו חז"ל [במסכת ערכין לא] אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב [מלכים א/א] והעם מחללים בחללים ועל שושנים, על הגיתית, על השמינית.

ואם לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה" לכוהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו [ה/ח] אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ראשי תיבות [לגאולה ] [להגואל], פירוש שעתה אנחנו בגלות החל הזה, ורשעי אומות העולם חושבים שאין לנו גואל, ולא נזכה לעולם לגאולה, ולכן הם גוזלים וחומסים אותנו, אבל כשנזכה לגאלה, ואז כשיבוא הגואל עתידים אז כל אומות העולם להשיב לישראל כל מה שנטלו מהם עם תוספת חומש, כדכתיב [תהילים עב/י] מלכי תרשיש ואיים ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, ועל החומש אמר במדרש  [ שיר השירים ח/יב] האלף לך שלומה ומאתים לנוטרים את פריו מאתים הוא החומש של אלף וכמו שכתוב [ישעיה ס/יז] תחת הנחושת אביא זהב.

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה" [ה-ו] מדוע כפל הלשון [למעל-מעל] אלא ידוע הגונב עושה שני חטאים: האחד שאינו נותן בדעתו שעין של מעלה רואה אותו. והשני שאינו מאמין שהכול מאיתו יתברך, העושר והעוני. כי אילו היה יודע ומאמין בזה לא היה גוזל מאחרים. עניין זה נרמז בכפל המילים "למעל מעל", שתי מעילות.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל [ה/יב] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [הוי] ללמד שמועלת גם בהקב"ה, גם ידוע הוא ששם [הוי] כסדר הוא מורה על רחמים, ושלא כסדר הוא הדין, וכאן הוא כסדר ומראה על רחמים, שאם לא נטמאה, אז יהיה לה לרחמים, שתזכה לבנים נאים ולילד בריווח ולא בצער אבל אם אמת הדבר שנטמאה יהיה לה דין, לכן מנחת קנאות היא וביד הכהן יהיו, ראשי תיבות [הוי] שהוא מורה על דין, שייהפך לה לדין ויעשה בה דינו ככל האמור בעניין , וכאן שם [הוי] בסופי תיבות, לומר אם טהורה היא אז בסוף יהיה לה לטוב ולחסד ולרחמים.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים [ה/יז] אומר שמנה לחמו ולקח הכהן מים קדשים סופי תיבות [מנחם] שבדבר זה מנחם הבעל אם תמות מזה, ואם טהורה היא יהיה הדבר הזה לה לנחמה בסופה. מים קדשים בכלי חרש, לרמז בזה שהזרע באדם צריך להיות כמו מים קדושים בכלי חרש, אף שהאדם הוא ככלי חרס וסופו להיות עפר, מכל מקום אם משתמש זרעו בקדושה כדי להוליד

                                        –  נ  ש  א  –

בנים צדיקים ולקיים מצוות פרו ורבו, אז נחשב שכבת זרעו כמים קדושים בכלי חרס, אבל זו שעשתה זימה ושמעה לעצת הנחש הוא היצר הרע שפתה אותה לחטוא בזנות, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש שנתקלל על שפתה אל חווה לחטוא, ועפר תאכל, ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה. ולפי שגם האישה הזאת שמעה להסתת הנחש , על כן התעוררה האיבה, לכן  "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן  "ראשי תיבות [והאיבה] שעל ידי זנותה התעוררה קללת הנחש ואיבה אשית, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש. המשכן ייקח אותיות [כי קם הנחש] שעל ידי מעשה זה קם הנחש לקטרג עליה. קדשים בג" [וזו נפשה] רוצה לומר שבזו החטא טמאה את נפשה זו נשמתה וגם גופה, לכן ייקח מים קדושים כנגד הנפש, וייתן בכלי חרש ועפר ייקח מקרקע המשכן, כנגד הגוף שהוא רק עפר מן האדמה שנברא ממקום המקדש.

ובאו המים המאררים למרים [ה/כד] אומר אור החמה לכאורה קשה, כיוון שאמר כבר והשקה את האישה ודאי שבאו בה, בא לרמוז מה שכתוב [במדרש תנחומה] מעשה בשש סוטה שהייתה צריכה לשתות מי המרים ועשתה רמאות ושלחה את אחותה התאומה שהיא נקיה ושתתה במקומה, וכשחזרה אצל אחותה שתיהן התנשקו יחד, וכשהריחה מי המרים צבתה בטנה ונפלה ולזה אמר ובאו בה אפילו שהיא לא שתתה ובתיבת [למרים] שעולה בגי" קטנה [לריח] לרמוז מה שכתוב לעיל.

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות,

לאור תורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

 

"הרי כל יום כעושה מחדש,

שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…

 

ואני אומר, אילו הייתי שם,

הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים.

 דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

סמל לקיום מצוות – מתוך התחדשות והתלהבות.

 (זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').

 

"בהעלותך את הנרות"

 "בהעל-ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..

 

 

 

 דברי רקע לפרשת בהעלותך:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).

שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',

 מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:

 

בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:

מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.

כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).

 

בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".

אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.

 

מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.

כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו":  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

 

פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.

 

 

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".

 

פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:

"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

 

המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.

את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.

חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?

 

על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בה – שהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.

 

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר אל אהרן ואמרת אליו".

 לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

 

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:

 "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.  

 

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).

 

 

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

 

הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

 

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).

.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).

 

ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',

 ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.

 

אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,

כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

 

מוסר השכל:

לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,

 

 כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,

 בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.

 

"יערת דבש" = כסמל לעבודת ה' מתוך התלהבות.

 

"יערת דבש" = חלת דבש; תאי דונג שבהם מייצרות דבורים דבש. ביטוי המעיד על התלהבות.

חז"ל מביאים על כך את הפס' בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי,

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שי"ה ה, א).
כלומר, מרוב התלהבות ממתיקות הדבש, עד שאוכלים גם את היערה – "יערת דבש", כך אצל אהרן הכהן, שעבד את ה' מתוך התלהבות בהדלקת המנורה.

 

את הביטוי "יערת דבש" מוצאים אנו גם אצל יונתן בן שאול המלך: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו (שמואל א' יד, יז, יז).

 

"אל מול פני המנורה" – יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

 

 אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').

 

  

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.

 

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).

הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".

קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

 

"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.

 

רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):

"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא  מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.

והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".

בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".

 

רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.  

 

מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.

האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:

נאמר: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב.  את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".

 

"אל מול פני המנורה".

 

שבעת קני המנורה – מסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.

שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.

 

שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.

שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.

שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו

                              בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.

 

רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.

 

רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).

 

הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).

העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.

הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).

כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.

 

רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).

 

 "בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".

כנגד היצר הטוב, קיים  היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.

 

בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.

הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.

ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.

 

'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.

"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

 

"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).

"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.

 

"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).

 

רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.

כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.

 

רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).

 

מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).

 

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".

 

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,

וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').

 

מוסר השכל:

 את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה,

 התלהבות רבה ולשם שמיא.

 

"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:

נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,

לכה אתנו והטבנו לך,

 

כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).

כך אנחנו צריכים לדבר טוב על יהודי.

 

משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".

יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י).

 

"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).

 

"ויסעו מהר יהוה –  סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).

זו הפורענות הראשונה.

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" – "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,

 

שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).

 

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.

 

ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה". 

גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".

 

'ויסעו מהר יהוה":  מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו. 

 

כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.

תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.

 

רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה". 

 

פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".

 

'מאחרי ה".

רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".

תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'.  וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.

 

ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.

 

יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים

אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.

 זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:

"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).

 

"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

 

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,

קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

 

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).

 

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).

 

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

 

"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקלי

פות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

 

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

 

 

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.

כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

 

א. אי אהבת התורה {רמב"ן}.                                ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

 

 

           "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.

על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".

מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.

מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

 

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.

 

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

 

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

 

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

 

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

 

"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".

כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

 

"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

 

 

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.

 (זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).

 

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".

 

בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).

 

התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".

 כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?

 

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

 

"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,

          והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).

 

הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',

לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.

 

המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 

גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"

עונה המלאך: "אלה שני בני היצהר – העומדים על אדון כל הארץ".

 

מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.

'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.

'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד

 

 

"אלה שני בני היצהר

העומדים על אדון הארץ".

 

זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:

שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,

כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,

בין הרבנות לראשי השלטון  (זכריה ה, יד).

 

הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:

המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').

המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע

 

מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,

ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.

יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.

{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}

 

סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה –  הרה"ג יוסף משאש ע"ה,

מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

 

סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".

"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.

רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.

 

 

חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:

פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.

 

כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.

עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.

בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.

רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.

מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.

 

החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).

"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.

 

מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.

סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.

 

הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.

הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.   

 רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',

על ספרו הראשון: "חפץ ה'".

רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".

רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':

"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

 

הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,

וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,

שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,

ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

בברכת התורה ולומדיה

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

להצלחת הספר החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה"

 

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

 

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

 

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

 

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

ולא יהיה – כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה –  ביד משה לו" (במ', יז, א-ה).

 

אמר רב:

 כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה – כקרח וכעדתו" (סנה' קי ע"א).

 

השלום הוא כלי המחזיק ברכה –

          "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

 

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

 

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

 

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

 

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

 

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

 

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

 

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

 

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב)

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

 

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה      זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

 

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר בעל הנס

זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס,

 

 היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

 

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתי

ם וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה,

זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

 

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:

 

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

מהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

 

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר,

האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

 

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דברי קדשו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות"

 = שהם אנשים חיים – כמוך וכמוני.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

 

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

 

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

בברכת התורה ולומדיה, להצלחת כוחות הביטחון, והחזרת השבויים בשלום

ולגאולה קרובה ברחמים

 משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה בן רינה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה

לעילוי נשמת כל חללי כוחות הביטחון

 

לבריאות איתנה לעבודת הבורא – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים".

והספרים יתקבלו בשמחה רבה אצל הציבור הרחב, ותלמידי חכמים

ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק',

 ביום שישי בעוד שבוע, ט"ו תמוז – 11/7 לסדר פרשת 'בלק'.

 

רבן יוחנן בן זכאי: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"

קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').

רבנו-אור-החיים-הק': "כי קיום מצוה בלא טעם,

 יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,

 לקיים כל מצוות הבורא".

 

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה

             אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹול" (במ' יט, א – ב)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא לפרשה.

פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.

הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).

 

מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).

 

עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).

אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).

 

הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה"."צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה. 

בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

 

בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.

ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.

 

 רבנו–אור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש.

 

 וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".

 

לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.

 

בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".

 

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה',  שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".

רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).

 

פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).

באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.

 

ליהודי לעומת זאת,  קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

 

בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'.

כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".

 

"אשרי איש ירא את יהוה –

במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א)

 

"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,

ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.

רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".

 

רבנו  המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".

 

לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?

 תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.

גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.

 

כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:

"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".

 

ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".

 

רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.

 

 

 

 

 

 

שמירת ברית הלשון וברית המעור.

 

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו,

טמא הוא" (במ' יט, טו).

 

"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},

שומר מצרות נפשו" (משלי  כא, כג).

 (רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).

 

קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.

 

רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.

 

דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.

 

וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור – "אשר אין צמיד פתיל עליו".

'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.

 

והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.

 

ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).

 את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".

"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".

"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,

ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".

 

מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה

 

 

 

 

 

שירת התורה –

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.

באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.

 

וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.

      ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /

ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).       

 

שירת הבאר –

   "כי שירה – על התורה אמרוה"

(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).

 

לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.

רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).

 

 "אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.

כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה". 

בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".

 

 כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א

 

מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור  המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.

 

הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.

חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.

המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.

חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'  (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".

על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.

חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.

 

א.  "באר חפרוה  שרים".

 

הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב  ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה"  (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).

כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.

 

ב.  "כרוה  נדיבי העם".

 

רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.

כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.

 

ג. "במחוקק במשענתם".

 

רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.

הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".

 

הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף  בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).

"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.

"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".

"במחוקק" = תלמידי חכמים.

"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.

 

ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /

ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב

 ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).

 

כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'".  בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.

 

"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.

 

באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.

 

הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.

כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).

 בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

 

רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":

הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל  נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.

הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון  שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו  א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).

 

"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.

'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון' – "שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.

וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.

אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".

תורף דברי קדשו:

"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.

אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".

 

הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב – ביום ט"ו בתמוז,

ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.

 

רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".

 

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת  דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו

 את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".

 

השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /

לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

 

השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).

 

"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי  'לייחד שמו הנורא".

 

יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".

 

השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.

 

"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

 

במראה מקום תן עיניים /  ויאירו דברי באור החיים.

ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".

ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:

"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים /  ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

"אעשה נפלאות"

 לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,

להילולה של משה רבנו – ז' אדר. הרשב"י – ל"ג בעומר, ח"י אייר.  רבנו-אור-החיים-הק' – ט"ו בתמוז, והאדמו"ר מבלעז – קיים מכנה משותף: היא תחול באותו יום בשבוע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לתורה במילים: "כי מ-ש-ה נביא ה' אמת, ותורתו תורת אלוקים

ח-י-י-ם אמת". ע"י הזכרת שמו  ח-י-י-ם במקביל למ-ש-ה רבנו, דבר המצביע על הקשר הנשמתי.

 

 דבר שני, רבבות מעמ"י פוקדים את הציון שלהם ביום ההילולה {פרט כמובן למשה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע}, ונעשות הילולות ברוב עם ובשמחה רבה מתוך לימוד בתורתם המטהרת את הנשמה כדברי אדמור"ם רבים, ובפרט לרשב"י ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

 גם לגבי האדמו"ר מבלעז, רבבות פוקדים את ציונו ביום ההילולה, היות והיה קשור לרבנו-אור-החיים- הק', והפנה רבים משואליו, להתפלל בציונו הק' {השתתפתי בהילולה שלו, וראיתי רבבות}

 

הנס הראשון בזכות רבנו-אור-החיים-הק' – הפוקד עקרות.

 

רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.

פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.

 

מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.

למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו,  ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.

 

ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו. היא טענה שאת החלום היא חלמה לפנות בוקר, וזוכרת בו כל פרט ופרט כמו בהקיץ, דבר המצביע על הכתוב: "בחלום אדבר בו".

האישה לא ויתרה, והלכה לספר לשכנתה הטובה. שלא כבעלה, השכנה הבינה לרוחה ואמרה לה שבחלום הזה יש ממד נבואי, וחייבים להתייעץ עם אחד מחכמי ישראל. השכנה הפנתה אותה לאדמו"ר רבי אהרן מבלעז ע"ה, שהיה גר במרחק שני בניינים מהן, והיה מקושר לרבנו-אוה"ח-הק' ותורתו.

 

עוד באותו בוקר, האישה פנתה לאדמו"ר מבלעז, שציווה עליה לעלות לציון רבנו עוד באותו יום – יום ההילולה, לקרוא את כל התהלים, ולבקש מהצדיק שיעתיר בעדה מלפני שומע תפילת כל פה. הוא גם ביקש ממנה, שתבטיח לצדיק, שאם יהיה לה בן, היא תקרא לו חיים, על שם רבנו-חיים-בן-עטר – בעל ה"אור החיים" הק'.

האישה נפקדה עוד באותה שנה, והברית התקיים ב-טו' בתמוז – יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק'.

כפי שהבטיחה, המוהל הכריז – 'ויקרא שמו בישראל' – חיים.

הנס השני בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

השכן שלנו רבי מאיר טובול הי"ו מספר: אחותו קבורה לא הרחק מציונו הק' של רבנו-אור-החיים-הק'. מידי שנה ביום פקידת שנתה, הוא מבקר בציון בהר הזיתים, קורא תהלים ומדליק נרות. כ"כ, בציון רבנו-אוה"ח-הק'.

לילה אחד, רבי מאיר חולם שהוא נמצא בעבודה כמידי יום ביומו. והנה, דרך מערכת הכריזה, הוא שומע שעליו להגיע לטלפון במשרד. הוא ניגש בדחילו ורחימו לעבר הטלפון מתוך חשש, שאולי קרה משהוא במשפחה. כאשר הוא הרים את השפופרת, הוא נדהם לשמוע שמהעבר השני של הקו, מדבר אתו לא אחר מאשר רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, וכה דבריו: 'אתה מבקר בציון שלי, ואף פעם לא מבקש דבר, אם אתה צריך דבר מה, תוכל לבקש".

 כך נגמרה השיחה, וכך חלפה השינה. רבי מאיר התעורר – והנה חלום – חלום טוב – חלום שלום.

 

עוד באותו בוקר, רבי מאיר עשה את דרכו לציונו של רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, כשכל כולו אחוז התרגשות. בהגיעו לציון, הוא החל להשתטח על הציון כשדמעות מציפות את עיניו. כדרכו בקודש, הוא קרא פרקי תהלים, והדליק נרות לע"נ הצדיק. הוא הודה לרבנו על שהתגלה אליו בחלום, וביקש שיעתיר עליו מלפני שוכן מרומים שיפקוד אותו בבן זכר זרע של קיימא, היות ויש לו רק בנות. הוא גם הבטיח שיקרא לבן בשם חיים ע"ש רבנו-אור-החיים-הק'.

אכן, ביום ההילולה – טו' בתמוז, רבי מאיר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

 

שיר לכבוד רבנו-אור-החיים-הקדוש זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מדרש שיר.   כותרת השיר: אור-החיים-קדשנו.   הכותרת משקפת את קדושתו של רבנו-אור-החיים-הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ואור-החיים-הק'. על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כ"כ דברי "הערבי נחל". בהתייחסותו לרוח הקודש, רבנו כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).   מבנה השיר. השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.   תרשים זרימה: השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות  {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.   הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו-אוה"ח-הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".   בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו. הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').   הבית האחרון: "כתר זהב רבנו שזר". רבנו עסק באמנות שזירת פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח / ואנוכי בסוף מערב".

  אוֹר הַחַיִּים רַבָּנָא / בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה.

ד. תּוֹרָתוֹ מְאִירָה / כַּמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה,

   בְּעָלְמָא דְּאַרְעָא / וּבָרְקִיעָא מְעַלְּיָא.

 

ה. קוֹבְעֵי עִתִּים בְּתוֹרָתוֹ / בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה,

    יִזְכּוּ לְאוֹרָה וְשִׂמְחָה / מִפִּי בַּעַל הַתְּעוּדָה.

 

ו. הַשּׁוֹקְדִים בְּתוֹרָתוֹ / אוֹר יְקָרוֹת יַעֲטוּ,

   בְּחָכְמָתוֹ יַשְׂכִּילוּ / וּבְתוֹרָתוֹ יִתְקַדְּשׁוּ.

 

ז. לַהוֹלְכִים בְּהַנְהָגָתוֹ / מִתּוֹךְ יִרְאָה וַעֲנָוָה,

   יִזְכּוּ לְחֻלְקָא טָבָא / בִּמְתִיבְתָּא דַּרְקִיעָא.

 

ח. כֶּתֶר זָהָב רַבֵּנוּ שַׁזָּר / אוֹר תּוֹרָתוֹ בְּמַעֲרַב זֶרַח,

    וּבַמִּזְרָח מוֹרֵנוּ בָּחַר / וּבְהַר הַזֵּיתִים קָדְשֵׁנוּ שֶׁכֵּן.

:

   אור החיים קדשנו / כתר תורה לראשנו.

         נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות,

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.                                                                                                  

שבת שלום  –  משה שמיר

 

תהליך הגאולה בימינו – בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל / גּוֹלַת אֲרִי-אֵל

עִלְזִי וְצַהֲלִי / בְּתוּלַת יִשְׂרָ-אֵל

לְעֵת הָרָשׁוּם / בְּסֵפֶר דָּנִי-אֵל

 

וּבָעֵת הַהִיא /  יַעֲמֹד מִיכָ-אֵל

וְיִקְרָא עַל הָר / וּבָא לְצִיּוֹן גוֹ-אֵל

אָמֵן וְאָמֵן / כֵּן יַעֲשֶׂה הָ-אֵל

(רשב"ג. שְׁבִיָּה עֲנִיָּה)

 

תהליך הגאולה בימינו: "בְּ-עִ-תָּ-הּ – דרך טבע",

מתוך ניסים נסתרים, כמו בפורים.

                    "אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב).

 

רבי יהושע בן לוי אומר:

                   "זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח ע"א).

 

  גאולה "בְּ-עִ-תָּ-הּ בדרך טבע" – בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם",

בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם".

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה / אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב,

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב / וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב / וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו / וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

(במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' לפס':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה,

וכנגד שני קצים אלו, דיבר בכתוב…

גאולה בְּ-עִ-תָּ-הּ  – או –  אֲחִישֶׁנָּה".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

לכבוד ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק'

שתחול ביום שישי טו בתמוז, לסדר פרשת בלק

 

הגאולה אליה עינינו נשואות,

רוחנו ונשמתנו מייחלות,

יכולה לבוא באחת משתי דרכים:

 

'בְּעִתָּהּ' –  "בדרך טבע" מתוך ניסים נסתרים,

או 'אֲחִישֶׁנָּה' – מתוך ניסים גדולים וגלויים.

 

מבוא קצר:

תהליכי הגאולה בימינו,

ותפילה לביאת משיחנו.

 

נושא הגלות והגאולה,

תופס מקום נכבד וכר נרחב בתורה, בנביאים, בכתובים, ובדברי חז"ל:

נביא דוגמאות בודדות, כדי להראות, עד כמה הנושא העסיק את חכמינו לאורך הדורות.

לכן, מחובתנו לעסוק בכך, כדי להכיר את תהליכי הגאולה, ובאיזה שלב דורנו נמצא, כדי למצוא נקודות תורפה אותן אנו צריכים לתקן, ובכך נזכה לזרז את גאולתנו.

 

פרקים שלמים בספר, עוסקים בתפילה ובציפייה לגאולה.

בגלות ישמעאל בה אנחנו נמצאים, והדרכים להיגאל ממנה.

אפשרויות הגאולה – בעיתה או אחישנה.

ההבדל בין עידן משיח בן יוסף בו נמצאים כיום, מול עידן משיח בן דוד – אליו עינינו צופיות ומייחלות, בגאולה השלמה וכו'.

 

"אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן: כל הנביאים כולם, לא התנבאו בדבריהם  על הגאולה ואחרית הימים – אלא לימות המשיח.

הנביאים לא עוסקים בעולם הבא, היות והוא למעלה מבינת אנוש, אותו לא ניתן לתאר בעין אנושית, כאמור בישעיה (סד, ג):

" עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה {אלוקים} לִמְחַכֵּה לוֹ" (סנהדרין צט ע"א).

 

כלומר, נבואותיהם של כל הנביאים, עסקו בעיקר בימות המשיח – ימים בהם נצטרך לתקן את העולם במלכות שדי, ע"י קיום תורה ומצוות, כמו בימינו, כדי לזכות לגאולה השלמה.

כלומר, ישנם שני שלבים לגאולה, כדברי רבנו אור החיים הק' בחזון בלעם (במ' כד, יד – כה), אותו נסביר בהרחבה בהמשך בעז"ה.

שלב ראשון: תיקון עולם במלכות שדי – בבחינת עידן משיח בן יוסף, שהוא מצבנו כיום.

שלב שני הגאולה השלמה, עידן משיח בן דוד.

 

הגמרא עוסקת רבות בנושא, ובפרט במסכת סנהדרין פרק חלק, לו מקדישה הגמרא, ארבעה דפים (עמ' צו – צט).

פרקי דרבי אליעזר בשם רבי ישמעאל כהן גדול, מקדיש לנושא שלושה פרקים (פר' ל – לג), ובעיקר לגלות ישמעאל, בה אנחנו נמצאים.

רבי שמעון בר יוחאי וחברי האדרא רבה בזוהר הק', ראשונים כמו רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, הרמב"ן בספר הגאולה, ואחרונים, כמו האר"י הק' ותלמידיו.

רבנו אור החיים הק', הגאון מוילנא, ובפרט בספר {'קול התור' לתלמידו רבי הלל משקלוב}, הבעש"ט ותלמידיו, הרמח"ל, והרשימה ארוכה מיני ים.

 

ברכות תפילת שמונה עשרה,

עוסקות ברובן בתהליך הגאולה:

 

החל מברכת "גואל ישראל", "ברכת השנים", "קיבוץ גלויות", "השיבה שופטינו" {שלב בתהליך הגאולה, בו נמצאים כיום, לכן אנו עדים לעימותים הבלתי פוסקים ברשות השופטת והעומד בראשה, ובפרט בבג"ץ, המתנהל בצורה שערורייתית בכל קנה מידה}… דרך ברכת "בונה ירושלים" {משיח בן יוסף}, "צמח דוד" {הציפיה לגאולה השלמה – משיח בן דוד}, וכלה בברכת העבודה במקדש {והשב העבדה לדביר ביתך}.

כל הברכות הנ"ל – עוסקות בתהליך הגאולה, כפי שקבעו אנשי הכנסת הגדולה, ע"פ הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב),

יוצא שבשלוש תפילות ביום, עוסקים אנו בעיקר, בתהליך הגאולה.

 

על כך כבר אמר ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר שני סעיף כד):

המשיח מתעכב, בגלל שתפילותינו על הגאולה, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר". כמו שהציפור מצפצפת באופן אוטומטי, כך תפילותינו עוברות לאוטומט, ללא כוונה אמיתית.

 

וכלשון קדשו:

"ואילו היינו מזדמנים {מתפללים} לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ונפש חפצה – היינו פוגעים {משיגים} ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים {גאולה}.

ואין דיבורנו {תפילותינו}: "השתחוו להר קדשו",  "והמחזיר שכינתו לציון", וזולת זה – אלא כצפוף הזרזיר".

את ספרו הוא חותם כך:

"ירושלים תיבנה – כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה".

 

החתם סופר:

אנחנו חותמים את התפילה ב"עלינו לשבח" – המדברת בחלקה השני על הציפיה לתיקון עולם במלכות שדי, וגאולת עולמים, בבחינת הכתוב בדברי הנביא זכריה (יד, ט):

וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

כדי שכל מאתנו כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, יחשוב מה יוכל לעשות במשך היום, כדי לקרוב את הגאולה.

 

ובכך נזכה לקיים הלכה למעשה, את דברי רבא בגמרא (שבת ל, ע"א):

בין יתר השאולות ששואלים את האדם בעולם האמת, נמצאת השאלה: האם ציפית לישועה?

הר"ן מוסיף מילה אחת על דברי רבא: "בימיך".  כלומר, בכל יום ויום, מה פעלת למען ישועת הגאולה. {לנושא הציפיה לגאולה, מוקדש פרק שלם בספר}.

 

יעקב אבינו, היה הראשון שניסה לגלות לבניו את מועד הגאולה, אבל לא אפשרו לו משמיא (בר' מט, א):

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בסופו של דבר, הוא רק ברך אותם, אם כי, הוא רמז להם שהגאולה תלויה באחדות שבניהם, כדברי רבי יעקב אביחצירא (פיתוחי חותם לפס').

 

כמו כן אצל דניאל, חוזה חזיונות הגאולה (יב, ט):

"וַיֹּאמֶר: לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים, עַד עֵת קֵץ".

 

כאן המקום להדגיש שהדעות בנושא הגאולה, הן מגוונות, ולעיתים אף סותרות בצורה קיצונית, לכן חשוב מאוד מאוד לעיין היטב במקורות, ולנסות למצוא את הדעות המתאימות לדורנו, והמקובלות על חכמי הדור.

לדוגמא: איך יבנה בית המקדש, כאשר הישמעאלים שולטים בהר הבית מזה 1,300 שנה, ומצד שני האיסור לעלות להר הבית כפסיקת הרבנות הראשית לדורותיה.

האם בית המקדש ירד משמיא מאש כדברי הזוהר הק' ורש"י, או כדעת הגמרא והרמב"ם, שאנחנו צריכים לבנות. {קיים פרק שלם בספר}.

 

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

הרמב"ם מזכיר את משיח בן דוד, ואינו מזכיר את משיח בן יוסף.

חכמי הקבלה לעומת זאת, כמו האר"י הק', רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א וכו', כן מזכירים את שניהם, ולאורם הם בונים את כל תהליך הגאולה. בבחינת הכתוב (ויקרא כו, יג):

 

" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם,

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

קוֹמְמִיּוּת – שתי קומות הגאולה.

קומה ראשונה – עידן משיח בן יוסף בו אנו נמצאים.

קומה שניה – משיח בן דוד בגאולה השלמה, אליה עיננו צופיות ומייחלות ('קול התור' מאת רבי הלל משקלוב).

 

על נושא הגאולה, כתבתי בהרחבה, בספרי "להתהלך באור החיים" כרכים א – ב.

עד כאן המבוא.

‘

רבנו-אור-החיים-הק'

מרחיב את היריעה בנושא הגאולה, במקומות רבים בפירושו "אור החיים" לתורה, ובפרט לפס' הבאים בחזון בלעם.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם.

 

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה,

אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב,

וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו

 וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

 (במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בפירושו לפס' הנ"ל, הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צח ע"א), המדברת על שתי אפשרויות הגאולה: בדרך הטבע, או בדרך ניסית, ע"פ דברי הנביא ישעיהו (ס, כב):

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף

וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

רבי יהושע בן לוי שואל בגמרא, לפשר הסתירה בפס': אם הגאולה תבוא בזמנה – בְּעִתָּהּ, אז מה פירוש אֲחִישֶׁנָּה, כלומר לא בזמנה. וכן להיפך.

 

תשובת רבי יהושע בן לוי:

"זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, על המצב הרוחני השפל בארץ}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך" {בהמשך הפס' במ' כד, יז):

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

 

השֵׁבֶט השולט בארץ, יצטרך להילחם עם אויבינו מסביב, כמו 'פַּאֲתֵי מוֹאָב {בעבר הירדן} ובְּנֵי שֵׁת' – "כללות הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת, בנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כדברי קדשו.

זהו בעצם מצבנו כיום, כפי שקורה לנו מזה 77 שנים מאז קום המדינה – מלחמות אינסופיות עם אויבינו מסביב ובתוכנו, וגם עם מדינות רחוקות 2,000 ק"מ מאתנו, כמו איראן והח'ותים בתימן, וכן כנגד האנטישמיות הגואה בעולם, ובפרט בימינו, לאחר מלחמת "התקומה בשמחת תורה תשפ"ד" – מלחמת 7 החזיתות.

 

המלחמות הנ"ל תמשכנה לצערנו,

עד שהשֵׁבֶט השולט בארץ יפנים,

שרק אם ישוב לאבינו שבשמים,

וישיב את העם לדרך התורה,

אויבינו יכירנו בנו ויניחו לנו, מפני שהם משמשים כשוט לרדות בנו כדברי רבנו אור החיים הק' בתחילת פרשת 'ראה' כפי שיוסבר בהמשך, עד שנתקן את רוע מעללינו, ונאמין שאנחנו חיים בארץ ישראל, רק מכוחו של בורא עולם, ובתנאי שנלך לאור תורתנו הקדושה, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר שמלחמת גוג ומגוג הייתה בשואה, והדור האחרון יבחן בנושא האמונה בה'.

{כנראה ש-גוג – רומז ל-גוגל המשתלט על הדור, ומשעבד אותו לעולם החומר.

המשימה שלנו, להתגבר עליו, ולהתחבר לעולם הרוח אצל בורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 אומר על הפס' (חבקוק ב, ד):

 "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ – יִחְיֶה".

 'יִחְיֶה' – בזמן עתיד. כלומר, הצַדִּיק יחיה ויגאל, רק בזכות אֱמוּנָתוֹ בקב"ה.

 

המצב הרוחני באחרית הימים,

יהיה כל כך ירוד,

האמורא עולא, אמר על המשיח:

"ייתי ולא אחמיניה". כלומר, יבוא המשיח, ואני לא אראה אותו. לדעת עולא, הצטרפו עוד שני אמוראים: רבה ורבי יוחנן.

 

האמורא רב יוסף אמר:

"ייתי, ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". כלומר, המשיח יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו. ובלבד שאזכה לראותו.

 

הרב קוק (אגרות הראיה, תקנ"ה) מסביר, שחלילה לנו לומר על שלושת האמוראים הנ"ל, שהם לא רוצים להיות בתקופת ביאת המשיח, הרי זה מעיקרי האמונה, כדברי הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד… וכל מי שאינו מאמין בו, ואינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו…" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א).

 

הרב קוק מדייק מדברי עולא שאמר: "ייתי" = יבוא: כלומר, הוא מאמין שהמשיח יבוא. אבל הוא כביכול לא יהיה. כלומר, יהיה לו קשה להבין איך המשיח יבוא לגאול דור כל כך ירוד מבחינה רוחנית, דור השקוע בעולם החומר, והגאולה תבוא בדור של רשעים.

רב יוסף לעומתו, לא נרתע מהצב הרוחני, ומוכן לשבת בין גללי החמור המסריחים של המשיח, המסמלים עבירות. העיקר שהמשיח יבוא ויגאל אותנו.

לפי רב יוסף, החמור מסמל את עולם החומר.

 

חמורו של משיח.

החמור – כסמל החומריות.

 

בהיסטוריה היהודית, יש לנו שלושה מנהיגים, עליהם נאמר שהם רכבו על חמור: אברהם אבינו, משה רבנו, ומלך המשיח.

 להלן תרשים זרימה, המסביר את תהליך התפתחות האמונה בה', מאז אברהם אבינו, דרך משה רבנו, ועד ביאת משיח צדקנו.

 

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ).

רש"י: עַל הַחֲמֹר – הוא הַחֲמֹר שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו. שנאמר:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ

 

צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר,

וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט)

 

החמור הוא חיה טמאה.

מצד שני, הוא החיה היחידה שבכורותיה קדושים (שמות יג, ב).

כלומר, מבחינה חיצונית הוא טמא, אבל מבחינה פנימית, יש בו קדושה. כנראה, זה יהיה דורו של המשיח.

 

החמור מסמל את עולם החומר.

א.  אברהם אבינו גייר יחידים:

"וַיִּקַּח אַבְרָם… ואֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בר' יב, ה).  הוא קירב נפשות לאבינו שבשמים, בכך שהרים אותם מבחינה רוחנית מעל החומר – 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' (בר' כב, ג).

ב.  משה רבנו, הצליח לקחת עם שלם – עם ישראל, ולהרכיב אותו מעל החומר – 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' (שמות ד, כ).

ג. משיח צדקנו – יקח את כל העולם – וירכיב אותו מעל עולם החומר – 'עָנִי, וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר', בו דורנו שקוע עד שד עצמותיו.

כדוגמא, ניתן לציין את הטלפון הנייד, ההופך "לאליל" התורן של דורנו, אליו משועבדת האנושות.

 

כדי להבין את דברי קדשו, של

רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל,

עלינו להסביר בהרחבה את שני הזמנים האפשריים לגאולה, ע"פ הפס' בישעיהו (ס, כב):

"אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

א. "בְּעִתָּהּ" – גאולה בזמנה בדרך הטבע – קמעא קמעא, בבחינת "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), מתוך ניסים נסתרים הנפרשים על פני שנים רבות, כמסופר במגילת אסתר,  היות והקב"ה מהווה את כל הנעשה בעולם, בכל רגע ורגע,

 

ב. "אֲחִישֶׁנָּה" – מתוך ניסים ונפלאות שיעשה לנו הקב"ה לפני הזמן הקבוע, כמו ענני שמיא, כדברי דניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא

 וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

פירוש מצודת דוד לפס':

"חָזֵה – רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא כדמות בן אדם, ועל מלך המשיח ירמוז".

 

הנביא ישעיהו, מבשר לנו על תהליך הגאולה באחרית הימים, ורומז לנו לאור דברי חז"ל, שזמן הגאולה, תלוי אך ורק בנו ובמעשינו, כדברי רבי יהושע בן לוי לפס' בתהלים (צה, ז):

"כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ,

וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ,

הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

להלן תמצית המפגש בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא, ומלך המשיח, המסביר את הכתוב בתהלים (צה, ז): הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (סנהדרין צח, ע"א).

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רשב"י, ושאל אותו שאלה שכולנו שואלים:

מתי יבוא המשיח?

 

אליהו הנביא הפנה אותו למשיח עצמו, היושב בשערי רומא.

ריב"ל שאל את המשיח: מתי אתי מר?

המשיח ענה לו: הַיּוֹם.

 

לאחר שהמשיח לא הגיע באותו יום, ריב"ל פנה שוב לאליהו הנביא לפשר התשובה – הַיּוֹם.

אליהו הנביא הסביר לו ולנו:

המשיח התכוון לכתוב:

"הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך – היו נגאלים מיד, אפילו לא יעבור עליהם – אלא יום אחד בגלות. דכתיב (תהלים כ, ב):

"יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה,

יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".

 

המסר האמוני:

עם ישראל הוא עמו וצאן מרעיתו של בורא עולם, ולעולם לא יעזוב אותנו, בבחינת הכתוב (תהלים צד, יד):

'כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ,

וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"

הקב"ה רוצה לגאול אותנו בכל יום ויום – זה תלוי בנו, במידה ונשמע בקולו, ונקיים את דברי תורתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר בהרחבה את הבטחת הקב"ה על תהליך הגאולה, לאור ברכת בלעם:

ההבטחה היא כפולה ומכופלת במילים נרדפות, ע"י שימוש באמצעי אמנותי ספרותי הנקרא תקבולת נרדפת:

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה

{גאולה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה"},

 אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב

{גאולה "בְּעִתָּהּ" כגאולתנו}

 

 דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

{גאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה},

 וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

 {גאולה בְּעִתָּהּ, כגאולתנו}

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במ' כד, יז).

{המלחמות נגד אויבינו}.

 

כלומר, במסגרת תהליך הגאולה בְּעִתָּהּ – בדרך הטבע,  כאשר העם לא ראוי להיגאל, יקומו שליטים עליהם נאמר – 'שְׁפַל אֲנָשִׁים' – שאינם מחוברים מספיק לתורה ולמצוות, שיצטרכו להילחם כל הזמן עם האויבים, בבחינת 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' (זכריה ט, ט) הרומז לתהליך גאולה איטי ומסורבל בו אנחנו נמצאים, כדי לנסות למחוץ את אויבינו ממזרח – 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב',  כמו  = ירדן, עיראק, איראן, ח'ותים בתימן וכו', וכל אויבי ישראל האחרים מבני שֵׁת – 'וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' – על שם בנו של אדם הראשון הנקרא שֵׁת, ממנו הושתתה האנושות.

 

לצערנו, במשך 77 שנות קיום המדינה, מדינת ישראל נלחמת עם אויביה ללא סוף, וללא הכרעה. בהתחלה זה היה עם מדינות ערב – מלחמות העצמאות, ששת הימים, כיפור, אח"כ עם כנופיות טרור כמו חמאס, אש"ף חיזבאללה וכו'.

 

מלחמת התקומה "שמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" נגד כנופיות הטרור של החמאס ברצועת עזה, נמשכת מזה שנה ושמונה חודשים, ועדיין אין הכרעה, ואין אור בקצה מנהרות החמאס, הממשיך להתל בנו, ואינו משחרר את כל חטופנו היקרים הי"ו.

זו המלחמה הכי ארוכה מאז קום המדינה, וזה דבר לא הגיוני. מדובר במלחמה נגד כנופיות טרור ללא טנקים ומטוסים. לכן, צריך לחפש את הסיבות האמוניות למצב הבלתי הגיוני הזה אליו נקלענו.

רק שיבה לאבינו שבשמים – תפתור את הבעיה, כפי שיוסבר בהמשך.

 

המלחמה עולה שלב,

מדינות כמו איראן והח'ותים בתימן, הרחוקות מאתנו 2,000 ק"מ, משגרות לעברנו טילים בליסטיים המדירים שינה מעינינו.

המדינות הנ"ל נלחמות נגדנו מלחמה דתית. אחרת, איך ניתן להבין את הח'ותים היחפנים, המשגרים לעברינו טילים בליסטיים מידי שבוע, למרות הנזקים הקולוסליים שהם סופגים מארה"ב וישראל, המפציצים אותם השכם והערב.

 

אותו דבר קורה באיראן.

ההנהגה הפונדמנטליסטית איראנית, מרעיבה את אזרחיה, ומשקיעה את רוב כספה במלחמה בישראל, ע"י יצור מאסיבי של נשק מתוחכם כמו טילים בליסטיים, וניסיון ליצור פצצה גרעינית, והן בתמיכה מאסיבית בכנופיות טרור כמו החמאס והחיזבאללה וכו', למרות 2,000 קמ"ר המפרידים בינינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אכן כיוון כנראה לדורנו,

כאשר אמר שבמסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ",  ישלטו מנהיגים עליהם נאמר: "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", שיצטרכו להילחם כל הזמן עם אויבינו, כפי שקורה לנו במשך 77 שנות קיום המדינה, מבלי לנסות גם את הדרך השניה – דרך התורה והאמונה בבורא עולם.

 

וכלשון קודשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, כאשר מתמנים מנהיגים "שפלים" – שאינם אמונים על התורה}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך"- {בהמשך הפס' במ' כד, יז},

 

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"

{להילחם עם אויבינו:

 פַּאֲתֵי מוֹאָב ובְּנֵי שֵׁת}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בעיון, ומעט הרחבה:

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת (במ' כד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מפרש את הפס' הנ"ל, בשני אופנים שונים:

אופן א':

בבחינת הכתוב בברכת בלעם – "דרך כוכב מיעקב", התואם גאולה בדרך של "אֲחִישֶׁנָּה" כדברי הנביא ישעיהו. כלומר, גאולה היכולה להגיע בכל זמן כמו כוכב הזורח בשמים, בזכותם של היהודים הבינונים בעם ישראל, ההולכים בדרכי ה' יתברך.

 

גאולה זו תהיה מלווה בנסים ונפלאות. הגואל יזרח כמו כוכב בשמים – דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, ועליה נאמר "אראנו ולא עתה". אפשר לראותה בעתיד הנראה לעין. אמנם לא עתה, אבל קרוב.

 

אופן ב':

בבחינת "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", התואם גאולת "בְּעִתָּהּ"  כדברי הנביא ישעיהו, כפי שהסברתי קודם לכן בדברי רבנו.

אם עם ישראל לא זכאי, הגאולה תתרחש בזמנה ובְּעִתָּהּ. הגאולה הזו, תבוא "בדרך טבע", בזכותם של הצדיקים בעם ישראל, בכך שיקום שבט מעמ"י, בבחינת "עני ורוכב על חמור" כדברי הנביא זכריה, כמו המצב כיום, ועליה נאמר ע"י בלעם: "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", כצופה מרחוק, והיא תהיה רחוקה, כמו מצבנו כיום.

 

וכלשון קדשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום לצערנו, במדינת ישראל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מביא עוד פירושים, לגבי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אותם מסמלים דברי בלעם לגבי סוג הגאולה:

"דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"

 = משיח בן דוד.

 

"אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב"

 = משיח בן יוסף

 

 אם ישראל יהיו בגדר יַּעֲקֹב – יאיר להם משיח בן דוד, ואילו משיח בן יוסף יהרג במלחמה חלילה. ואם ישראל יהיו צדיקים, בגדר יִּשְׂרָאֵל – משיח בן יוסף לא יהרג.

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" – תהיה לו תקומה בפני אויביו.

 

רבנו שואל: לכאורה הדברים נראים סותרים, הרי יַּעֲקֹב מסמל את המצב הירוד של עמ"י, לעומת השם יִּשְׂרָאֵל, המסמל דרגה גבוהה של שלמות.

אז איך יתכן שהפירוש הראשון לפס' "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב", מתייחס לגאולה העליונה – "אחישנה", בה כל הבינונים שבים בתשובה, וזוכים לגאולה נסית.

 

ואילו בפירוש השני – "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל"  – זוהי גאולה בדרך הטבע – "בְּעִתָּהּ", בה משיח בן יוסף יהרג חלילה, ונחשבת לגאולה פחותה בה בני ישראל לא שבים בתשובה, והגאולה תבוא רק בזכות הצדיקים, ותהיה גאולה טבעית.

 

רבנו מיישב את הדברים:

גאולה בבחינת "אחישנה",

היא גאולה "בינונית",

המקצרת תהליכים, ומלווה בניסים ונפלאות. בגאולה כזו, הבינונים שהם רוב בני אדם, אינם שותפים בתהליך קירוב הגאולה ע"י שמירת תורה ומצוות, וסומכים בעיקר על הצדיקים שיעשו את המלאכה במקומם. בגאולה זו, משיח בן יוסף עלול להיהרג.

 

זה מזכיר את גאולת מצרים,

שהייתה מהירה מתוך ניסים שמעל הטבע. התוצאה הייתה, שרק 20% מבני ישראל נגאלו, והשאר מתו במכת החושך. והרי כתוב "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב'. י"ד, י"ד). לכן, הגאולה בה הבינונים המהווים את רוב עם ישראל חוזרים בתשובה, עדיפה מהגאולה שתהיה רק בזכות הצדיקים, כאשר רוב העם נשאר מאחור.

ב"ה, תהליך התשובה בבינונים עם ישראל הולך ומתעצם, כך שאנחנו בדרך המלך העולה בית אל, למרות מנהיגי המדינה וזרועותיה, וכך נזכה לגאולה ניסית.

 

רבנו-אור-החיים הק',

פונה לגדולי הדור – לפעול בקרב עמ"י למען הגאולה.

רבנו גם פונה לקהילות עם ישראל – לעלות לארץ.

 

רבנו-אור-החיים הק',

מיישם את הפס' על הגאולה.

 

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ

וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו,

וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"

(ויקרא 'בהר'. כה, כה).

 

"פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל… ואמר: 'וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ', ירצה על משכן העדות {בית המקדש} אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

 

ובעוונותינו, נמכר הבית {חורבן בית המקדש} ביד האומות…  {כפי שקרה בעבר בחורבן המקדש, וקורה לצערנו גם כיום, כאשר בית המקדש לא נבנה מחדש, והר הבית נשלט בידי הישמעאלים, אותו הפכו ל"שיקוץ שומם" כדברי דניאל (יב. יא) לאור פירושו של רב סעדיה גאון, כפי שיוסבר בהרחבה בספר, בפרק על גלות ישמעאל}, והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו "בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג)…

 

{הצדיק מכונה אח כדברי הזהר (ויקרא כב ע"א): "וקודשא בריך הוא משתעשע בגינתא דעדן {בגן עדן}… ולא עוד אלא דאלין אקרון – אחים ורעים ליה {הצדיקים קרויים אחים ורעים לקב"ה}, דכתיב בתהלים (קכב, ח):

"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי,

אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"

 

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק החייב לעורר את בני אדם לגאולה}, ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ  גולים מעל שולחן אביכם {בית המקדש}. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם – הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד…

 

ועל זה עתידים ליתן את הדין

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

{שאינם עושים די למען הגאולה},

ומהם יבקש ה',

עלבון הבית העלוב"

 (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק',

מעביר את תוכן הפס' הנ"ל מהמישור הפרטי בו אדם נאלץ למכור את אחוזתו, ובא גואלו הקרוב וגואל את השדה, למישור הלאומי אמוני בו עמ"י, אחרי שחרב מקדשו וגלה מארצו, חייב להתעורר ולפעול למען גאולתו, כאשר בראש המיזם הגאולי, חייבים לפעול מנהיגי העם  – "אדוני הארץ גדולי ישראל", כדברי קדשו.

 

בעל "מנחת אלעזר ממנונקאטש (דברי תורה מהדו"ת אות ק') הביא ראיה ניצחת מדברי רבנו אור החיים הק' הנ"ל, שיש לדבר על הגאולה ברבים, ויוצא נגד אלה האומרים שעדיף שלא לדבר על הגאולה ברבים, כי זה מביא לידי יאוש.

אדרבה, ע"י שאינם מזהירים על הגאולה, הם יתייאשו לגמרי, ולא יתקנו מעשיהם, כדי לקרב את הגאולה ("כל הכתוב לחיים" כרך א' עמ' רכט).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פונה לקהילות בגולה, ומזרז אותן לעלות לארץ ישראל.

להלן קטע קצר ממכתב ששלח לקהילת קסלי לעלות לארץ:

 

"כי קול יצא מלפני ה',

בלב כל בחירי המוני

 עם אלוקי אברהם.

 

נאספו ממזרח, הללו בלב ים,

והללו ממדבר הרים,

להתגולל בעפרה ובקדושתה,

 ולומר די לצער השכינה…

 

קומו ונעלה אל הר ה',

 שם נתוועד על התורה,

 כדי לרומם דגל התעודה".

 

עבד ה' ויראיו –

חיים ן' עטר. לסדר

'ואתה ת'צ'ו'ה' תק"א.

 

 

 

 

עמ' חדש

"כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ – וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ".

הגאולה יכולה לבוא מתוך "כביסה" ברחמים – 'יַּיִן לְבֻשׁוֹ',

או "כביסה" – מתוך דם, יזע ודמעות – 'עֲנָבִים סוּתוֹ'.

(רבנו-אור-החיים-הק'. בר' מט, יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מדבר לדורנו – דור אחרית הימים.

הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים: מתוך ניסים ונפלאות, או מתוך יסורים, כפי שקורה בימינו.

 

התורה משתמשת בדימוי של ניקוי עוונותינו, ע"י מכונת כביסה.

המכונה הראשונה – עובדת על בסיס יין – "יינה של תורה". כאשר עוסקים בתורה, ניקוי העוונות המעטים, יהיה יותר קל, ותהליך הבירור באחרית הימים, עליו מדברים הנביאים, יחזקאל, זכריה, ודניאל, יהיה יותר קל:

 

"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים,

וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים

וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים,

וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י).

 

המכונה השניה {גרמנית'!!} – עובדת על בסיס דם, כדי להסיר מעלינו את כתמי עוונותינו. התהליך מלווה בדם יזע ודמעות, כפי שקורה בימינו.

כאשר רודפים את "יינה של תורה", חוטפים במקומו "דַם עֲנָבִים"- במקום מיץ ענבים.

 

המלחמה שלנו נגד האיראנים, החמאס והחיזבאללה וכו' – מתחילה בשמים, וכל עוד שלא מכריעים את השר שלהם למעלה בשמים, ע"י עיסוק בתורה והליכה בדרכיה, לא נוכל לנצחם למטה. המלחמה שלנו נגד כנופיות הטרור החמאסיות, נמשכת מעל שנה ושמונה חודשים, בניגוד לתורת השכל הישר. אלה בסך הכל לוחמי גרילה, ללא טנקים ומטוסים וכו', כאשר מולם, מתייצבת מעצמה צבאית.

 

יעקב אבינו, רק לאחר שנאבק עם שרו של עשיו, ומנצח אותו, הוא זוכה לנצח את עשיו, ללא יריה אחת. עשיו אף מחבק אותו, למרות שבא עם 400 חיילים, כדי לחסלו

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ,

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בר' לב, כה – כו):  

 

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בר' לג, ד – ח"י).

 

יעקב אבינו יצא "בזול" מהמאבק עם עשיו {פגיעה קטנה בכף הירך}.

מאוחר יותר, הוא הבריא ממנה לגמרי:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שָׁלֵם בגופו ובממונו. כדברי חז"ל.

 

זה הדגם למאבקנו נגד אדום,

וגם נגד ישמעאל בדורנו.

 

דרך א' -'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ':

היין – רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השירים רבה ב).

אם עם ישראל יעסוק בתורה וילך בדרכיה, הגאולה תבוא מתוך ניסים ונפלאות.

 

הביטוי 'לְבֻשׁוֹ', מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר כמו מעיל, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים, בבחינת הכתוב בדניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

וכלשון קדשו:

"גלות רביעית שבו יגלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל – מצות עסק התורה. וזולת זה, יתעכב מבוא. ולזה רמז באומרו: 'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ'.

 

פירוש: כי כוחו של המלך המצופה 'שילה' {מתוך הפס' "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו – עד כי יבוא שילה". בר' מט, י}, שמו הוא בחינת עסק התורה, שיעסקו ישראל ביינה של תורה.

ועיין מה שפירשתי בפס' "הביאני אל בית היין" (ראשון לציון שיר השירים ב, ד), שם מדמה רבנו, בין ארבע ההנאות מהיין – אכילה, שתיה, ריח, שמחה, לבין ארבע הדרכים בלימוד תורה:

פרד"ס = פשט {אכילה}, רמז {ריח}, דרש {שמחה}, סוד {שכרות}.

ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו, שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו".

 

דרך ב' – 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ':

רומז לגאולה מתוך יסורים, בבחינת הכתוב בנביא זכריה (ט, ט):

גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

 

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ,

 צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

 

וכלשון קדשו:

"ואומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ'. נתכוון לומר, כי אם יגיע זמן הגאולה, ולא ימצא יין. פירוש, שאין בנו תורה – תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון {צרות} האומות לישראל. כאומרם ז"ל:

כי כשיגיע קץ הנחתם, ולא יהיה בישראל זכות לגואלם – יעמיד להם מלך קשה כהמן (תענית פ"א ה"א. כדברי רבי אליעזר הגדול לרבי יהושע בן חנניה. מלך – לאו דווקא, אלא גזירות קשות, כמו הטרור החמסי והאיראני).

 

והוא אומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים', כי באמצעות היסורין, יזדככו הנפשות, ויתבררו ניצוצות הקדושה, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה {ע"י התורה}, וזו מלאכתו בלתי נאה {ע"י יסורין} וכו'.

 

ניתן לדמות את תהליך הגאולה,

לכיבוס במכונת כביסה:

'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ' – כביסה ע"י "יינה של תורה" – מתוך חסד ורחמים, ניסים ונפלאות,

'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ' – כביסה ע"י "דַם עֲנָבִים", מתוך דַם יזע ודמעות, בדמותם של מחבלים צמאי דַם יהודים,  המקיפים אותנו מכל עבר, עד שנשוב בתשובה לאבינו שבשמים.

 

בינתיים, מכונת הכביסה הלאומית,

עובדת שעות נוספות על בסיס דם, יזע ודמעות, עד שנשים בראש מעיינינו את "יינה של תורה", והליכה בדרכיה.

(הדימוי למכונת כביסה, נלקח ממאמרו של הרה"ג אמנון סבג, בעלון "משכן שילה).

 

עמ' חדש

 

הגאולה – בבחינת 'אֲחִישֶׁנָּה'.

 

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא ,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה.

 וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי" (דניאל ז, יג).

 

תרגום הפס': רואה הייתי בחזיונות הלילה,

 והנה עם ענני השמים כבן אדם מגיע.

 ופירשו רב סעדיה גאון, רש"י ומצודת דוד,

 שהכוונה למלך המשיח.

 

על החשת הגאולה, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "ואני ה' בעתה – 'אֲחִישֶׁנָּה' (ס, כב),

 אומר רבנו-אור החיים-הק'.

 

וכלשון קדשו:

אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בזוהר, גאולת אֲחִישֶׁנָּה בזכות ישראל" (במ' כד, יז).

 

רד"ק מסביר את הפס' " אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – "כשיגיע עיתה – אֲחִישֶׁנָּה,  לגומרה מהרה, כי לא יארך זמן מעת החל הישועה, עד כלותה".

רד"ק מציין גם את הפירוש בגמרא בשם רבי יהושע בן לוי:

זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ

 

המלבי"ם מוסיף ומבאר שהפועל אֲחִישֶׁנָּה, לא מתייחס לזמן הגאולה, אלא על צורתה, וכדברי קדשו: "בבוא העת המיועדת, אעשה הדבר בזריזות". וכן כדברי רבי אברהם אבן עזרא ומצודת דוד.

הפרשנים הנ"ל מתייחסים לפועל ח.י.ש, שורש המילה אחישנה. כמו בגאולת מצרים, כאשר הגיעה העת, מיד הקב"ה גאל אותם.

 

רש"י מציין את הגמרא (סנ' צח):

"זכו – אחישנה.

לא זכו – בעיתה".

כלומר, קיימות שתי תקופות שונות ליישום נבואת הגאולה, דבר התלוי בעם ישראל. ככל שיהיו ראויים מבחינה רוחנית, הקב"ה יחיש את הגאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה, ויקדים אותה.

 

כידוע, הנבואות ניתנות ליישום בדרכים שונות, זה תלוי בעם ישראל. כלומר, הנבואה עשויה להשתנות בהתאם למעשינו מול בוראנו, כפירושו של רד"ק לדברי חז"ל: "אין מזל לישראל". אנחנו מעל המזל, כמו נוזל המשנה צורתו בהתאם לסוג הכלי אליו יצקנו אותו, כך הנבואות יכולות להשתנות לאור מצבנו הרוחני, בבחינת דברי חכמים: 'רק נבואות שהוצרכו לדורות נאמרו'.

 

כדוגמא,  נציין את נבואת יונה הנביא על נינווה: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".

לאחר שחזרו בתשובה, נינווה לא נחרבה.

 

באותו הקשר, ניתן להשוות את נושא הסתירה כביכול, בין 'בעיתה' ל'אחישנה', עם דברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בבקעת ארבל, כאשר החל השחר להאיר: 'כך גאולתם של ישראל קמעא קמעא' (ירושלמי ברכות ד ע"ב).

 

מצד שני, מלאכי (ג, א) אמר:

שהמשיח יבוא 'פִתְאֹם':

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי

 וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי,

 

וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ

הָאָדוֹן {מלך המשיח}

אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים,

 

וּמַלְאַךְ הַבְּרִית {אליהו הנביא}

אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים

הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"

 

הסבר הסתירה כביכול:

הגאולה באה קמעא קמעא כדברי רבי חייא, אבל לעיתים קיימים דילוגים מהותיים בתהליך הגאולה, כמו איחוד ירושלים בכ"ח באייר, הקמת המדינה בתש"ח באישור האו"ם, כפי שהיה בבית שני ע"פ רישיון כורש (עזרא א, א).

וכן כפי שהיה ביציאת מצרים ע"פ אישור פרעה, שרק אחרי שאישר לצאת בליל ט"ו בניסן אחר מכת בכורות והקרבת קורבן פסח, הם יצאו. כך שלא עוברים על מדרש איסור שלוש השבועות – 'שלא יעלו בחומה' בניגוד לאומות (כתובות קיא, ע"א).

כדאי לציין, שלאיסור שלוש שבועות, המופיע כמדרש אגדה, אין תוקף הלכתי, והרמב"ם והפוסקים, אינם מזכירים אותו.

 

בימינו, זכינו לשפע כלכלי וקיבוץ גלויות, בקנה מידה עצום, כפי שלא היה בהיסטוריה היהודית, דבר המתכתב עם שני הסימנים הראשונים לתהליך הגאולה (מגילה יז ע"א), ועל פי שתי הברכות בתפילת שמונה עשרה:

ברכת השנים – שפע כלכלי,

ו"קיבוץ גלויות" –

כ-8 מיליון יהודים בארץ.

 

וכן ברכת "בונה ירושלים" – ההולכת ונבנית, ומתפתחת בקנה מידה עצום, והופכת לעיר הגדולה מבחינת מספר תושביה בארץ ישראל. וכן להתפתחות הביטחונית, הכלכלית והמדעית, ומעל לכל ההתפתחות התורנית, כפי שלא היה מעולם בארץ ישראל.

 

כל זה מצביע על תהליך מואץ של תהליך הגאולה, בו עם ישראל משמש כאור לגוים בבחינת הכתוב:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים

כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט, ה).

 

בלעם מדגיש שחזונו הנבואי,

דן באַחֲרִית הַיָּמִים,

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי – לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ – בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במ' כד, יד).

 

בעל הטורים,

מתייחס לתוספת המילים 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן' ע"י בלעם בנאומו הרביעי, מילים שלא נאמרו בשלושת הנאומים הקודמים:

 

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה,

נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

"אמר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", לפי

שרצה לגלות ימות המשיח".

  

הרמב"ן מרחיב את היריעה:

"והנבואה הזאת {של בלעם} לימות המשיח היא… ועתה בנבואה הזאת הרביעית – יוסף לראות ענין המשיח… ואמר שזאת עצת ה' – להיות בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

 

הרמב"ן מדגיש את עוצמת הנבואה הנ"ל, בכך שבלעם הוסיף את הביטוי: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, טז)

הרמב"ן: "והוסיף לקרוא עצמו "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", והאומר כך "יודע אני דעת פלוני", ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בליבו, הדברים שלא יגיד בפיו. וכן זה יכוון לומר שהוא יודע, ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו – בסוף כל הימים".

 

הרמב"ן אף מוסיף: "וזה כעניין שנאמר (בישעיה סג, ד):

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

 

הרמב"ן מביא את המדרש (קוה"ר יב י):

"ואומרו 'ליבא לפומא – לא גלי'. והנה אמר הכתוב כאן: "וישא משלו ויאמר", ולא הזכיר שהיה זה בנבואה, כאשר הזכיר בשלוש הפעמים הקודמות, כי כיון שאמר:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

 מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה

 נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

כידוע שהייתה עליו יד ה',

כאמור בפעם השלישית".

 

מדברי המדרש לפס':

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

לומד הרמב"ן, שהקב"ה גילה את מועד הגאולה והנקמה ברשעים באחרית הימים, רק לליבו, בבחינת – 'ליבא לפומא – לא גלי'. כלומר, איש לא ידע מתי זמן הגאולה.

 

הרמב"ן  לומד מדברי בלעם:

"וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", שבלעם הגיע למדרגה גבוהה בנבואה בנושא הגאולה באחרית הימים, שרמז בדבריו, שהבין כביכול "דַּעַת עֶלְיוֹן". כלומר, מה שהקב"ה  חשב בליבו על מועד ותהליך הגאולה – וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", והנקמה באויבי ה' לפני הגאולה – כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי".

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר על כך, שמועד הגאולה ידוע רק לקב"ה, ושום אדם לא ידע את התאריך המדויק של הגאולה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בר' א, ג): "הוא אור הגאולה העתידה המופלא. ואומרו "וַיְהִי אוֹר", על דרך אומרם בתיקוני הזוהר: 'ויהי רז – אור בגימטריא רז' {= סוד} (זהר חדש בר' יב ע"ב).

 

וכלשון קדשו:

"הכוונה, שגזר ה' יתעלה שמו – שאור זה של מלך המשיח {שיבוא באחרית הימים במסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ דרך הטבע} – לא יתגלה בעולם {תאריך הגאולה} – ויהיה סוד טמון אצלו, כאומרם (תיקוני הזוהר. תיקון כא) לליבי גיליתי -מליבא לפומא לא גלי".

 

הסיבה לכך שקץ הגאולה האחרונה לא נתגלה, בניגוד לגלות מצרים שם נאמר במפורש לאברהם:

 "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם,

 אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בר' טו, יג).

 

 וכן בגלות בבל, נאמר לירמיה (ירמיה כט, י) שהגלות תימשך שבעים שנה:

 

"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה,

 כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל

שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם,

 

 וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב,

 לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה",

 

 מפני התיקון השלם שצריך להיות בגאולה האחרונה שלנו, ונפילת הסיטרא אחרא, בניגוד לשתי הגאולות הקודמות, שהיו זמניות.

 

לאור דברי קדשו,

חשוב מאוד לזכור ולהזכיר, שאיש לא יוכל לנבא את התאריך המדוייק של הגאולה,

אבל כן ניתן ללמוד על תהליכי הגאולה, ואיך ניתן לזרז אותה, כפי שנביא בהמשך בדברי הזהר הק' (וירא קיח, ב), וכן בדברי רבנו-אור-החיים-הק', על פי חזון בלעם (במ' כד, יז. ומקורות אחרים).

 

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר:

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם,

 

אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בר' מט, א).

 

יעקב אבינו ניסה לגלות לבניו את הקץ, אבל נסתם ממנו משמיא. ובמקום זאת, הוא ברך אותם.

מצד שני, הקב"ה רמז להם ולנו במה תלוי הקץ – באחווה, שלום ורעות בתוך עם ישראל, כדברי רבי יעקב אביחצירא, ורבי דוד אזוג הכהן ממרוקו לפס' הנ"ל, כדלהלן:

 

רבנו יעקב אביחצירא: 

"מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

 ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מ"ב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, כדברי הנביא ישעיהו:

"שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב,

 אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו" (נז, יט).

 

הכתוב מקדים את הרָחוֹק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקָּרוֹב . ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358 (פיתוחי חותם. בר' מט, א – ב).

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן

המלומד בנסים מרבני מרוקו:

 "הגאולה תלויה בכך שתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

 

גם חמורה מצוה זו –  שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום יש כמה אלפי רגעים, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

 

עמ' חדש

 

תהליך ראשית תהליך הגאולה משנת ה'ת"ק {1,740},

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 ומשנת ה'ת"ר {1,840} – בתורת הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פתח את עידן העליה לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות, ולא רק של עליית יחידים כפי שהיה עד כה, כמו עליית הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן, רבי יוסף קארו וכמה מתלמידיו כמו רבי שלמה הלוי אלקבץ וכו', הרדב"ז, האר"י הק', רבי חיים ויטל, רבי חיים אבולעפיה וכו'.

 

רבנו היה הנחשון והחלוץ הראשון לפני המחנה, כאשר עלה לארץ ישראל בראש תלמידיו הרבים ובני ביתם, כדי לקרב את הגאולה.

הם יצאו מליוורנו שבאיטליה ביום כ"ח אב תק"א – 1741, ולירושלים הגיעו  ביום ט"ו אלול תק"ב – 1742, לאחר שהייה בעכו, בגלל מגפה שהייתה בירושלים.

 

רבנו רואה בשנת ת"ק = 1,740 כשנה בה נפתחו שערי תהליך הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל.

שנת ת"ק היא תחילת השעה הראשונה של אור בוקר יום השישי באלף השישי, בה החלה רוח אלוקים לפעם – רוחו של מלך המשיח.

 

הגאון מווילנא כותב ששנת ה'א ת"ק 1,740 היא "סף דאתחלתא" של הגאולה. במילים אחרות: 'אתחלתא דאתחלתא של הגאולה',

 אבל שנת ה'א ת"ר 1,840 היא זמן אתחלתא של הגאולה ע"פ (הזוהר הק' ח"א קיז):

"כאשר יבוא האלף השישי… בשנת שש מאות לחיי נח, נבקעו מעיינות תהום רבה… וכדין לזכור ברית עולם – שהיא כנסת ישראל, אותה יקים מעפרא, ויזכור אותה…".

 

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ,

 בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו" (בר' ז, יא).

 

על הפס' הנ"ל אומר הזהר

(חלק א קיז, א. בתרגום חופשי):

 

"במאה השישית לאלף השישי {שנת ה'ת"ק. 1840}, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתוקן, כדי להיכנס לאלף השביעי".

הזהר הק' מתייחס לשתי תגליות שיתרחשו בתקופת המאה השישית לאלף השישי – משנת ה'ת"ר, 1,840 למניינם ואילך:

 

הראשון – "שערי החכמה למעלה",

רומז לחוכמת התורה.

השני – "מעיינות החכמה למטה",

רומז לחכמת המדע.

כל זה משמש כהכנת העולם לביאת משיח.

 

אכן, משנת ת"ר ואילך,

חלה התפתחות עצומה בעולם,

בשני התחומים הנ"ל:

 

"וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו",

נפתחו שערי חוכמת התורה.

 

מאותה תקופה, התפשטה תורתם

של שלושה ענקי רוח,

שעסקו בתורת תהליכי הגאולה לאור פנימיות התורה, כמו הזוהר הק' וכתבי האריז"ל, ובראשם – העליה לארץ ישראל, כמרכיב מהותי בתהליך הגאולה, כדברי הגמרא (מגילה יז ע"א).

וכן, כברכת 'קיבוץ גלויות' בתפילת שמונה עשרה, ברכה אותה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה, כחלק חשוב בתהליך הגאולה.

 

""פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

אליהו הנביא חי לעולם,

והוא זה שיבשר לנו על הגאולה:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא,

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה – הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג, כג)

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

 

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

 

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

 

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר:

 "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם,

 וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. 

 וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ;

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

 

 מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס. 

א.  ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.

ב.  קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר:

"קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו,

שהיו לאליהו הנביא.

 

להלן חלק קטן מהשיר המתאר

את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

 

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות:

נפש, רוח ונשמה,

ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

 

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

 

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

 

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

 

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב))}}

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו-אור-החיים-הקדוש בהר הזיתים, עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב. למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה. פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים. לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות, חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,  ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א שביקר אצלי בשבת, מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש. רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר". הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.  למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –  והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה: "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי. לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.  אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים. הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק', ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

 הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה: "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב: "באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר. כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,  ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק', מתקבלות ועושות פרי, בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה.

 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

 נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…"

רבנו-אור-החיים-הק'

(דברים. כו, א).

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – לָרֶשֶׁת אֹתָהּ,

 

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,

 וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם,

 וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם – עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ

 

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם"

(במדבר. פרשת מסעי. לג, נא – נו).

 

בתום מ"ב מסעות בני ישראל במדבר, שנמשכו ארבעים שנה, עם ישראל מגיע ל"ערבות מואב על ירדן יריחו" (דב' לו, , יג), לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הקב"ה מבקש ממשה רבנו, להנחות את עם ישראל איך לכבוש את הארץ, ואיך לנהוג עם האוכלוסיה הפגנית אלילית, כדי שיוכלו להתיישב בה (במ' לג, נב – נג):  

 

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ

 וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ,

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

 

פסיקת רמב"ן בהוספותיו, לספר

המצוות לרמב"ם (מצות עשה ד):

 

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב – ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה, והוא אומרו להם:

 

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

 כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במ' לג, נג–נד),

 

ופירט אותה להם במצוה זו

כולה – לגבולותיה ומצריה…

והראיה שזו מצוה,

אומרו יתעלה בענין המרגלים:

'רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ,

 

עֲלֵה רֵשׁ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר

יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ,

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דב' א, כא).

 

אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

הרמב"ן כותב בפירושו לתורה:

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.

על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'… כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור על המצוה הזו במקומות רבים (דב' א, ח):

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ.

בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ,

 

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם,

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

 

בדברי הרמב"ן,

ישנם שלושה חלקים למצוה:

 

א. כיבוש הארץ וירושתה,

ולא תהיה בידי אומה אחרת.

ב. ישוב הארץ, על הכלל והיחיד.   

ג. המצוה נוהגת בכל הדורות.

 

מצוה זו של ישוב הארץ כדברי הרמב"ן לעיל, וכדבריו המסכמים של ה"פתחי תשובה", 'המאסף לכל המחנות' על דברי השו"ע (אבן העזר סימן ע"ה סעיף קטן ו):

 

"כל הזמנים שווים למצוה זו,

וכן מבואר בכל הפוסקים

ראשונים ואחרונים".

 

"ישיבת ארץ ישראל, שקולה

כנגד כל המצוות שבתורה".

(ספרי ראה נ"ג. תוספתא ע"ז ה, ע"ב).

 

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל.

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. שנאמר (ויקרא כה לח):

"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".

וכן אמרו בתוספתא (ע' זרה. ה, ב).

 

וכן פסק הרמב"ם

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה" (הל' מלכים ה, יב).

 

רבים מהאחרונים סוברים,

שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב הארץ, היא אכן מצות עשה, ולא מנה אותה בספר המצוות, מהסיבה הבאה:

"היא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיות האומה תלויים בה. אם כן היא מצוה כוללת ולא פרטית. על כן, אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים…", כדברי הרב יששכר טייכטל, (אם הבנים שמחה. עמ' קנד).

 

וכן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל).

"רבנו הגדול הרמב"ם לא פירט ופירש את זה בתורת מצוה חיובית מפורשת, לפי המבורר בדבריו בספר המצוות מצות עשה קנ"ג – "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, כמו "והתקדשתם והייתם קדושים – הם צווים לקיים את כל התורה…

 

כי קיומה של כל היהדות כולה, לכל ממשות מעשיותה, הוא קשור לגמרי בהתקיימותה בתוך היישוב אשר בארץ ישראל… וכן מבוארים הדברים בלשונו של רבנו-האור-החיים זצ"ל על התורה, בסוף פרשת ניצבים: 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".

 

רבנו-אור-החיים הק':

אומר שישיבת הארץ,

היא מצוה כוללת כל התורה.

לאור הפס' הבא (ניצבים ל, כ).

 

"לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ,

 

לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ)

 

וכלשון קדשו:

"והוא אומרו ואומרו 'וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ואומרו  'לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' וגו' – כאילו אמר ולָשֶׁבֶת וגו'. ודבר זה גם כן הוא – מהשגת השלמות – כי ישיבת הארץ – היא מצוה כוללת כל התורה.

צא ולמד ממאמרם ז"ל: שכל ההולך בה ארבע אמות – יש לו חלק לעולם הבא – שכולו חיים, כדברי רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

 (כתובות קיא ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר בראש פרשת  'כי תבוא':

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דב' כו, א).

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…

ונראה שכוונת הכתוב: שיצו ד' מצוות:

 

אחד – שידע בליבו, כי לא בכוחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ – אלא מתת ה'. {ולא ע"י "כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה", כדברי הגנרלים}.

והוא אומרו: 'אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. ודקדק לומר 'אֱלֹהֶיךָ', להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו, והוא 'נותֵן'.

שניים – להוריש את הארץ מיושביה – הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן, יגרש אויבי ה' מארצו – והוא אומרו 'וִירִשְׁתָּהּ'.

שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה {בנוסף למצות ירושת הארץ וכיבושה}. וכמו שמצאנו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ.

רביעית – הבאת ביכורים – כאומרו בהמשך 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה".

 

הרב יששכר שלמה טייכטל

(אם הבנים שמחה"), אומר:

"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן {שכחת העשין, המצוה הרביעית} שחשב זאת למצות עשה,

מכל מקום, בעיקר המצוה, אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…,

 

ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר (ישעיהו נו, ח):

"נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".

 

ועיין (יבמות סד ע"א) שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן אנשים פחותי ערך, הן בינונים, הן בישרים בלבותם – קרוב לוודאי שהתנוצץ רוח הגאולה" – כמו בדורנו.

 

בתשובתו, מציין בעל "אם הבנים שמחה", שהעתיק מדברי תשובות בעל "ישועות מלכו" – הרב ישראל יהושע מקוטנא לרבי מקוצק, בענין מצות ישוב ארץ ישראל.

 

וכן "אבני נזר",

(הלכות ישיבת הארץ. יו"ד סימן תנ"ד. מצוה תכליתית),

הסובר שוודאי ישנה למצוה זו גם לדעת הרמב"ם, ולא מנה אותה בספר המצוות, משום שכאשר ישנן שתי מצוות, האחת אמצעי, והשניה תכליתית, הרמב"ם מונה את האמצעי ולא התכליתית.

דוגמא לכך: הרמב"ם לא מנה את מצוות הארון והכפורת במשכן, כיוון שהן התכלית של מצות הקמת המשכן, אותה כן מנה.

 

גם פה, הרמב"ם מנה את מצוות החרמת שבעת העמים שהוא אמצעי, ולא את ישוב הארץ, שהיא המצוה התכליתית.

 

 וכך מסכם את תשובתו:

"העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה הזמן, והדבר ברור שנוהג בזה הזמן…".

 

בתשובתו, הוא דוחה כרבים אחרים, את דעת בעל "מגילת אסתר" הסובר: "שמצות ירושת הארץ וישיבתה, לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח".

הוא טוען שבעל "מגילת אסתר", ראה רק את דברי הרמב"ן, ולא ראה את המקור בספרי (פרשת ראה נ"ג) האומר: 'ישיבת ארץ ישראל – שקולה ככל המצוות" וכו'.

 

הארה והערה:

 

השבח לבורא עולם,

הדור שלנו זכה בסייעתא דשמיא,

לכבוש את ארץ ישראל וליישבה

 מדן ועד אילת, ומהים ועד הירדן.

 

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,

רחבה היא מיני ים,

והשתדלנו להביא בעיקר,

את תמצית הדברים.

 

 

 

 

 

לקראת ט' באב, מאמר בנושא

 הציפיה לבניין בית המקדש.

מתוך ספר חדש העומד לצאת לאור בעז"ה:

 

"להתהלך באור הגאולה –

בתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

 

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

(ש"ב ז. ו, ז).

 

 גם כיום אחרי 1,955 שנה,

אין לקב"ה בית בהר קודשנו!!

עלינו להתפלל לבוראנו שיגאל

 את מקדשנו ואותנו, אמן סלה.

 

        "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח)

 

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם

 לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם,

           "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' י"ב, ה)

 

'תִדְרְשׁוּ' – כשנדרוש ונתפלל מעומקא דליבא

על השכנת השכינה ובנין בית המקדש – 'לְשִׁכְנוֹ', 

הקב"ה יקים מקדשנו, ויזכה אותנו – 'לבוא שָׁמָּה'.

 

מבוא:

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר את החוויה הרוחנית הקדושה והנשגבה אותה ניתן להשיג, כאשר בית מקדשנו יכון על מקומו והיכלו בהר קודשנו, דרך הפס' הדן בהקרבת קורבן שלמים, קורבן בו שותפים הקב"ה, הכהן והמקריב עצמו – קורבן העושה שלום בין כולם.

לכן, עלינו להתפלל לבורא עולם שיחיש את גאולתנו ובניין בית מקדשנו.

 

את זה לומד רבנו מהפס' הבא:

"וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם"

(ויקרא. פר' אחרי מות. יז, ה).

 

רבנו שואל: מבחינה תחבירית, המילה 'אוֹתָם' החותמת את הפס', צריכה להיות אחרי המילה 'וְזָבְחוּ', כך שבפס' יכתב כך:

'וְזָבְחוּ אוֹתָם – זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה'.

כלומר, הם זובחים ומקריבים את קורבנות השלמים לה'.

 

בתשובתו, רבנו מתאר את חיבת הקודש של הקב"ה לעם ישראל – כאב לבנו, כאילו הקב"ה והמקריב, אוכלים יחד על שלחן אחד.

את זה לומד רבנו, מכך שהמילה 'אוֹתָם' מופיעה בסוף הפס', לכן יש לייחס אותה לישראל – מקריב הקורבן. וכך יש לנו את המשולש: הקב"ה, ישראל המקריב והכהן – השותפים בקורבן.

לעומת זאת, אם הייתה נכתבת בתחילת הפס' – 'וְזָבְחוּ אוֹתָם', היינו מייחסים אותה לקורבנות השלמים אותם הם זובחים ומקריבים, ולא לישראל המקריב.

 

וכלשון קודשו:

"ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חיבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קורבנות בשולחן אחד – יחד בנים ואביהם. והוא אומרו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם', וחוזרת תיבת 'אוֹתָם' לבני ישראל הזובחים, האמורים בתחילת הכתוב – {'וְזָבְחוּ אוֹתָם'}, לא לנזבחים".

 

כלומר, הביטו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם'– מורה על השלמות הרוחנית לה זוכה המקריב קורבן שלמים לה', וזו דרגה גבוהה של דבקות בעבודת ה', בבחינת הכתוב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ד).

 

רבנו ממשיך לתאר בסגנון שירי ופיוטי, את החוויה העמוקה והקירבה היתירה בין הקב"ה לעם ישראל – כמו בין אב לבנו, דרך הקרבת קורבן שלמים בבית המקדש:

 

"ועל דבר זה לבד, תתנתק הנפש מנרתיקה {מרוב חוויה רוחנית}, ותקוו לעבודת האל במסירת נפש, מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש, בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת נועם חיבתו.

וכל זה, קטן הוא למתחייב לנו עשות, לערך המוקדם ממנו יתברך, בבחינת שעשוע חיבובנו ורוממות אשר רומם עם קדשו".

 

פירוש דברי קודשו:

כלומר, כלל הציוויים שציווה אותנו בורא עולם, אמורים להיות קלים לביצוע בעינינו, לעומת החוויה הרוחנית, אותה ניתן להשיג מהקשר הרוחני שלנו לבורא עולם. מעין גן עדן עלי אדמות.

 

וכל זה יקרה, בתקופה שבית המקדש יבנה בעזהי"ת, דבר שאיננו יכולים להשיג כיום ,כאשר בית המקדש בחורבנו, והר הבית בשיממונו.

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

חייבים להתפלל בייתר שאת, על בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד, דבר שיזכה אותנו בקרבה רוחנית גבוהה לאבינו השמים, כמו בין אב לבנו.

(ברכת ה' לידידי וחברי, הרב דוד דדון שליט"א – הבקיא במעיין תורת רבנו אור החיים הק', שהפנה אותי למקור הנ"ל בדברי רבנו).

 

הרעיון הנ"ל של הקשר הרוחני העמוק בין הקב"ה לעם ישראל, מופיע רבות בתורת רבנו-אור-החיים- הק', כמו בפרשת נדב ואביהוא, שם אומר רבנו:

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש… מתוך דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות".

{להרחבה, נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון, פרשת 'אחרי מות' – עמ' 488 – 492}.

 

וכן בדברי רבנו בפרשת 'בחוקתי' לפס' (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם"

 שם אומר רבנו:

"על דרך אומרו 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), שעיקר משכנו יתברך – תוך נשמות עם {ישראל} קדושו… כי יבטיח ה' עשות כן, לצד עוצם האהבה… אשר ישכון בתוכם… כי נשמות עם בני ישראל – חצובות מאורו יתברך. והרחקת שכונתם בעולם הזה, לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה.

 

ודרך שם – יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה".

הקשר הרוחני הנ"ל בין הקב"ה אלינו, יתקיים בתנאי שהולכים בדרכי ה', כדברי קודשו בהמשך.

{להרחבה. נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון" לפרשת בחוקתי, שם כותב רבנו מ"ב פירושים לפס' הראשון בפרשה}.

 

ב- ט' באב שנת תשפ"ה, ימלאו 1,955 שנים לחורבן בית המקדש, 'והעולם כמנהג נוהג'.

נאמר בגמרא (ירושלמי יומא דף ה א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו". כלומר, גם לדור שלנו בכלל, ולכל אחד מאתנו בפרט, יש אחריות לכך שבית המקדש לא נבנה מחדש. לכן, עלינו לתקן את הדרוש תיקון, ובפרט מידת אהבת חינם לתיקון שנאת חינם, בגינה חרב הבית השני.

 

אין כנסים שבועיים, או לפחות חודשיים ברחובה של עיר, בהם היו אמורים להשתתף אלפים ורבבות מיראי ה', עם גדולי הדור בראשם, וביחד יצעקו בגרון ניחר, את צעקתו של דוד המלך:

מדוע לכל אחד מאתנו יש בית, ולקב"ה מלכו של עולם, אין בית בתוכנו, בבחינת הכתוב (שמ"ב ז. ב):

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים,

וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"

 

נכון שישנם רבנים המקדישים שיעורים שלמים על נושא הגאולה, אבל הם מעטים. רבים אחרים, מסתפקים בחתימת השיעור בברכה הידועה, וכל אחד לפי סגנונו: נזכה לביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו.

 

הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש מאתנו מזה 3,338 שנים מאז מעמד הר סיני, להקים לו בית בתוכנו, ודרכו ישכון בתוך כל אחד מאתנו, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני, שפעלו במשך 830 שנים.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

'בְּתוֹכָם' – הקב"ה ישכון בתוך עמ"י.

 

מצות הקמת בית המקדש,

נפסקה להלכה בפוסקים.

 

למרות שיש לנו מדינה "ככל העמים" לצערנו, אנחנו עדיין בגלות, כדברי הרמב"ן.

הגאולה השלמה תהיה, רק כאשר בית המקדש יתנוסס על מכונו בהר המוריה, בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כפי שיפורט בהמשך.

 

לדעת הרמב"ן, המגפה שהייתה בימי דוד המלך בה נהרגו 70,000 איש, נבעה מכך שלא התעוררו להקים את בית המקדש: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאוהל לאוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה בית לשמו, כעניין שנאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 

המלבי"ם אומר שבאחרית הימים, יתרחשו אירועים מפחידים, על כך שלא דורשים ומתפללים על הגאולה ובנין בית המקדש. הוא מסתמך על הפס' הבא:

 

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם 'טוּבוֹ' ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים כאשר הגאולה בשער, אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה חפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י).

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מאשר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

 

הברכה ה- 17 = טו"ב {בגימטריה} בתפילת העמידה, היא 'ברכת העבודה', בה מתפללים לקב"ה על קבלת תפילתנו ברצון ע"י הקב"ה, ועל הגאולה וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש:

"רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".

עד כאן המבוא.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

מצות עשה מהתורה לבנות את בית המקדש, בבחינת הכתוב: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 וכדברי קדשו:

 "שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ:

למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דב' טו, טו), ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק" (דב' כה, יט), ולבנות להם בית הבחירה, שנאמר (דב' יב, ה): "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה').

 

המסר האמוני מהפס':

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה"

כשנדרוש ונבקש באמת ובתמים מבורא עולם להשכין את שכינתו בבית המקדש – הקב"ה אכן יזכה אותנו לבנות את בית המקדש, ונזכה לבוא שָׁמָּה.

 

הרמב"ן (הקדמה לספר שמות)

קובע, שהגאולה השלמה תחול,

 רק אחרי הקמת בית המקדש.

וכדברי קדשו: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

 

ויש להבין, מדוע גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ונפדו מבית עבדים לחירות עולם, ולאחר שראו את המצרים מתים על שפת ים סוף – עדיין לא נשלמה גאולתם – עד לעשיית המשכן".

 

הרמב"ן אומר שמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר:

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר  (דברי הימים א, יז):  

 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ,

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲרָזִים,

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה תַּחַת יְרִיעוֹת".

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר

ונתעוררו בו מתחילה,

היה נעשה בימי אחד השופטים

או בימי שאול, או גם בימי דוד,

כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם.

ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז):

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

הדעות השונות –

בנושא תהליך בניין בית המקדש.

העיקר – שנזכה לראותו בנוי כהלכתו וקדושתו.

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי: "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין של בורא עולם (חלק ג רכא, א).

הזהר הק': "הטיבה ברצונך תבנה חומות ירושלים" – דהא מן יומא דקודשא בריך הוא – אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא.

מאי הטיבה! והשתא הטיבה על ההוא טיבו – ודאי הכי הוא".

 

תרגום 'מתוק מדבש':

ודאי כן הוא שיש בה כבר טובה – והיינו שבית המקדש שיהיה בנוי למעלה"

 

"תבנה חומות ירושלים – קודשא בריך הוא לאו הכי – אלא בני בי מקדשא בקדמיתא"

תרגום 'מתוק מדבש':

אלא הקדוש ברוך הוא בונה את בית המקדש בתחילה למעלה" (זהר סבא דמשפטים דף קח ע"א)

 

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר:

"מקדש יהוה כוננו – ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

ה.  הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"א).

"מצות עשה לעשות בית לה'

מוכן להיות מקריבים בו קורבנות.

וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה.

שנאמר: "ועשו לי  מקדש".

הרמב"ם: (ספר המצוות מצוה כ'):

"שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

הרמב"ם אומר: "מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה" (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו. ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס': "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב):

"בניית בית המקדש – הוא תכלית העולם".

 

וכדברי קודשו:

"וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון: "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב במקומות רבים:

'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', {כאשר המטרה} – לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ז. הרש"ש (סידור הרש"ש דף פ"א ע"ב).

הרש"ש אומר שיש לומר בתפילת שחרית בסוף הקורבנות, ולפני 'הודו':

"יהי רצון מלפניך ה' שתבנה {ולא שיבנה כמקובל בסידורי אשכנז} בית המקדש במהרה בימינו. ותן חלקנו בתורתך לעשות רצונך בלבב שלם".

 

הרה"ג אבנר עפג'ין שליט"א – ראש ישיבת "צדק ושלום" בראש העין, מנתח בספרו הקבלי "דברי שלום", את מנהגי הרש"ש בישיבת המקובלים "בית אל".

הרב מסביר מדוע הרש"ש  קבע שיש לומר "שתבנה בית המקדש", ולא יבנה בית המקדש.

 

הרב מצטט את דעת הרה"ג בן ציון מוצאפי שליט"א האומר, שזו מחלוקת בין רש"י האומר שבית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים  (ראש השנה ל ע"א), לבין הרמב"ם הפוסק, שעלינו לבנות את בית המקדש (ספר המצוות. מצוה צ"ה).

 

יוצא שהאשכנזים נוהגים כרמב"ם, ואילו הספרדים, נוהגים כמו רש"י.

 

הספרדים נוהגים גם כמו הזהר הק' (בר' דף כח ע"א).

המצטט את הפס':

"וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה,

חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב,

וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).

 

הזהר הק' אומר שבית המקדש הראשון והשני נבנו ע"י אדם, ולכן נחרבו.

בית המקדש השלישי שיבנה ע"י הקב"ה – יתקיים לצמיתות, בבחינת הכתוב:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה.

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת,

שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ,

 

אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר,

שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר (תה' קכז, א)

 

הרב מיישב את הסתירה הנ"ל כך:

עלינו להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי כדעת הרמב"ם, והקב"ה יוריד את בית המקדש הרוחני כדעת הזהר הק', שיתלבש על בית המקדש שנבנה על ידינו. שילוב בין רוחני לארצי.

 

ח. רבנו-אור-החיים-הק':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ –

 וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

 

וכלשון קדשו:

"ונראה כי אומרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" , היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {משכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם (פר' א' מהלכות בית הבחירה): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

רבנו אור החיים הק'

מביא במקום אחר, שהקב"ה יבנה תחילה בית המקדש, ואח"כ חומות ירושלים, ע"פ הכתוב:

"הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן,

תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם" (תהלים נא, כ),

 

וכלשון קדשו:

"הקב"ה בונה בי מקדשא בקדמיתא, (בונה תחילה את בית המקדש למעלה), ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה (ולסוף כשיוריד אותו מן השמים ויושיב אותו על מקומו), כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא (אז יבנה חומות ירושלים).

ועל דא אמר דוד המלך עליו השלום: 'הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן' – בקדמיתא (שתשכלל את בית המקדש בתחילה), ולבתר, 'תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם"  (התרגום בסוגרים – מתוק מדבש)

 

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו שהוא {בית המקדש שיבנה ע"י הקב"ה} משוהם, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו מישפה (בבא בתרא עה ע"א). וכאומרו (שמות טו, יז):

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

 מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה,

 מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".

 והוא אומרו:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא).

 

פירוש – משכן שכוננו ידי – אורידהו ואתנהו בתוככם.

ומאז ועד עולם, יעמוד הדבר.

'ולא תגעל נפשי אתכם, כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ כאומרו (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".

 

משתי התשובות של

רבנו אור החיים הק',

ניתן להבין שבתשובתו הראשונה, רבנו סובר כמו הרמב"ם שאנחנו מצווים לבנות את בית המקדש, ואילו בתשובתו השניה משמע, שהקב"ה יבנה בית המקדש כדברי הזהר הק'. היתכן?

 

התשובה לכך, דיוק בלשון קדשו:

בתשובתו הראשונה, רבנו מתייחס לפס':

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". כלומר עם ישראל צריך להתעורר ולבנות את בית המקדש.

בתשובתו השניה, רבנו מתייחס לפס': "ונתתי משכני בתוככם". כלומר, אחרי שנקים את בית המקדש, הקב"ה ישרה שכינתו בבית המקדש ובעם ישראל.

וכלשון קדשו:

"שעתיד הקב"ה  להוריד משכן מן השמים". רבנו מתייחס במפורש למשכן = מלשון שכינה.

 

יוצא מדברי קדשו:

שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, והקב"ה ישרה את שכינתו בתוכו ובתוכנו.

 

סימוכין לכך, ניתן לראות בדברי היעב"ץ:

"בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך".

 'בנה ביתך' – ע"י אדם.

'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים).

 וכן כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל.

"ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, יבנה ע"י הקב"ה.

 

ט. הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה, ומסרו נפשם למות על קיום העבודה במקדש.

"עיקר הגזירה הייתה, על שהתרשלו בעבודה. על כן נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם למות" (שו"ע סימן תר"ע).

 

י. היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

יא. השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה.

בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (תרומה. תר"מ. תר"נ).

מדברי קדשו ניתן, להבין שברגע שבאמת נשתוקק לבנות את בית המקדש, הקב"ה יעזור לנו להשיג את מבוקשנו, בבחינת: איתערותא דלתתא, תמשוך אחריה איתערותא דלעילא.

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצות חג הפסח בו דנה המסכת – הקרבת קורבנות פסחים ע"י עם ישראל.

 

תשובתו:

"כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

יג. המלבי"ם רומז לכך בפירושו לפס':

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם טובו ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים

כאשר הגאולה בשער,

אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה שחפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

 

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י),

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

לצערנו, עד היום לא רואים אור בקצה מנהרות עזה.

וכן אירועים שונים ומשונים בעולם, שיגרמו לפחד איום ונורא, דבר שיוביל אותנו לשוב בתשובה מתוך יראה ופחד, בבחינת הכתוב:

"וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

להלן ב-ק-צ-י-ר האומר,

כמה נושאים חשובים לתיקון.

בזכותם – נזכה לזרז את הגאולה ובניין בית המקדש:

 

א.  אחדות עם ישראל:

ע"פ יחזקאל (לז כב – כה).

"וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ. וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

 

וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם. וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם.

וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם,

וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

 

ב.  תלמוד תורה:

"כל העוסק בתורה לשמה….

מקרב את הגאולה" (סנהדרין צט ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

ג.  חזרה תשובה:

"וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דב' ל ב – ג).

רמב"ם הלכות תשובה (ז, ה):

"כל הנביאים כולם – ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם – ומיד הם נגאלים".

ד .  שמירת שבת:

"אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח ע"ב).

 

ה.  צדקה:

"אין ירושלים נפדית – אלא בצדקה" (שבת קלט, ע"א).

המסר האמוני:

עלינו להאמין שבית המקדש אכן יבנה,

באחת מהדרכים הבאות, כפי שפירטנו לעיל.

ע"י הקב"ה כדעת הזהר הק', רש"י והתוספות,

 

 או ע"י עם ישראל כדברי הרמב"ם,

או ע"י שילוב הקב"ה ועם ישראל כדברי היעב"ץ,

רבנו-אור-החיים-הק', והרשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א.

 

ברגע שנשתוקק באמת לבנות את המקדש,

הקב"ה יהיה בעזרנו, כדברי הרמב"ן,

"שפת אמת" והגרי"ש אלישיב ע"ה.

נותר לנו רק לבקש מבורא עולם:

הגיעה העת לבנין בית המקדש,

כדברי דוד מלכנו משיחנו:

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן,

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד"

 (תהלים קב, יד)