מורשת יהדות מרוקו

פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

משפחת אלבאז היא משפחה עניפה במארוקו מצאצאי המגורשים מספרד וחלק נכבד ממנה היה מרוכז בערים מקנאס, פאס, צפרו ומראקש. במאמרינו נתמקד בחכם אחד ומיוחד שהותיר חותם ביצירתו הברוכה והמגוונת רבי רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו.

העיר צפרו

צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. בספרי דברי הימים, של היהודים ושל הגויים לא השתמרו זיכרה של צפרו וזכר תושביה הגויים והיהודים מתקופה קדומה. מידע על הקהילה היהודית בעיר השתמר רק ממחצית המאה הי״ז, וגם אלה הם ידיעות בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי״ח ואילך. רבי שאול סירירו מחכמי פאס פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז, כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:

בזה החודש (=חשון שפ"ג-1622) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי״ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.

הוא מציין את צפרו ככפר, וגם סמוך לראשית המאה הי״ח עדיין היא מוזכרת ככפר. משפחת אלבאז שבעיר צפרו מוצאה מהעיר אזאווייה, בשנת התכ״ח (1668) מולאי אראשיד החריב את העיר אזאווייא והגלה את תושביה הברברים, ונתן אורכה ליהודים של שלשה ימים לצאת מן העיר. הם נטלו כל מה שיכלו לשאת ובאו כאלף ושלש מאות משפחות לעיר פאס וחלקם עברו לעיר צפרו ולשאר מקומות. ורבי רפאל משה אלבאז, כשהעתיק לחיבורו 'כסא המלכים' מספר 'דברי הימים של פאס למשפחת אבן דנאן' את סיפור הגלייתם של יהודי אזאוויא לפאס, מסיים: "ואני הצעיר המחבר מבני בניהם, כי זקנינו הנבון וחשוב הגביר המרומם הרי יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים, אשר אני הצעיר דור שביעי לו".

מבני המשפחה נמנו ראשי קהל וחכמים החל מהמחצית השניה של המאה הי״ח. שלושה דורות רצופים של תלמידי חכמים מצויינים. הסב, הבנים והנכדים, שהם: רבי יהודה, האחים רבי שמואל ורבי עמרם, והנכדים רבי רפאל משה ב״ר שמואל ורבי אבא ב״ר עמרם.

הערת המחבר: על החכמים הנזכרים ראה מלכי רבנן בערכם; ר״ד עובדיה, קהילת צפרו, ירושלים תשל״ה- תשל״ו, ותשמ״ה [להלן: קהלת צפרו], ח״ד, תולדות הרבנים, בערכם. הרחבתי הדבור על כל אחד מהם במאמר הגדול הנ״ל בהערה 1, שיתפרסם במקום אחר. רבי יהודה בה״ר משה נולד בשנת התק״ל ונפטר בט״ו בשבט תר״ז (1770-1847). רבי שמואל בה״ר יהודה נולד ד' סיון תק״ן ונפטר בפאס בי״ב תמוז תר״ד (1790-1844). ורבי עמרם בה״ר יהודה נולד בט״ז חשון תקנ״ט נפטר בראש חודש טבת תרי״ז(1798-1857). רבי אבא בה״ר עמרם נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרח״ץ (1851-1938).כולם היו תלמידי חכמים והשאירו יצירה ברוכה ומגוונת.

רבי רפאל משה אלבאז

רבי רפאל משה אלבאז ב״ר שמואל [להלן: הרמ״א] נולד כצפרו בשנת התקפ״ג ((1823, עוד בצעירותו ניכר שנועד לגדולות. אביו השתדל להשגיח עליו שינצל כל זמנו ללימודים ואף הטיל עליו בשעות הפנאי העתקת ספרים מכתבי-יד. גם מטבעו היתה לרמ״א אהבה ומשיכה לשקוד על לימוד התורה, כדבריו:

כי תלי״ת[תהילות לשם יתברך] מימי חורפי נתתי לבי לשמוע בלמודים וכל ימי גדלתי בין החכמים שרפים עומדים, הם הרהיבוני, מנוח הדריכוני, וצדקתם היא סמכתני. כי בהיותי עול לימים נגעה בי יד ה', ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה. והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני, מלך רחמן גבר חסדו עלי. ואף אם הוגה, רחם כרוב חסדיו, והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת הרב מר דודי זלה״ה. לשקוד על דלתות תורת ה' תמימה מאירת עינים, מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות לדרש ולתור בש״ס ובפוסקים, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים.

בהיותו כבן עשרים נפטר עליו אביו, ובכל זאת המשיך בלמודיו בישיבת דודו רבי עמרם שכנראה אף תמך בו תמיכה כספית. הרמ״א נמנה על השוחטים בעיר.

בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי אברהם מאמאן שהיה עשיר ומראשי הקהל."

תפקידיו

בשנת התרי״א (1851) בהיותו כבן עשרים ושמונה הוסמך על ידי הרבנים: רבי עמור אביטבול ורבי עמרם אלבאז לדון ולהורות, בשנת התרי״ד (1854) מופיע שמו בין הרבנים הנתמכים על ידי הקהילה. באותה שנה אנו מוצאים אותו חותם בפס״ד עם רבי עמור אביטבול ודודו רבי עמרם אלבאז. לרמ״א היה בית כנסת משלו ובו הקדיש הרבה מזמנו לטובת בני עמו, בהדרכתם לתורה וליראת שמים באמצעות דרשותיו, שיריו ומליצותיו. היה בעל תפילה ותפילתו לא היתה שבה ריקם. הוא היה מוהל מומחה ואף היתה לו ולאחיו רבי אליהו חזקה על כך בכל העיר. הוא היה ממונה על נכסי ההקדש ומפקח עליהם, והוא עצמו היה בעל צדקות ולב רחמן.

השכלתו ורוחב אופקיו

לבד מגדולתו בתורה הוא רכש לו ידיעה רחבה בלימודי חול בכמה מקצועות, ואף כתב בתחומים אלו ספרים. הוא סבר שכל החכמות לא רק שאינן נוגדות התורה, אלא הן מתאימות וכלולות בחכמת התורה, ודרכם ניתן להגיע ולהבין את חכמת האמת. הוא חיבר ספר 'באר שבע' כולל פרקים משבע החכמות. וגם כתב שיר לכבוד הלימוד והידע של שבע החכמות, ובפתיחתו מפרט אותן:

פיוט יסדתיו אף עשיתיו על שבע חכמות, והם: חכמת ההגיון, חכמת המספר [=מתימטיקה], חכמת המדידה [הנדסה], חכמת התכונה, חכמת הניגון, חכמת הטבע,

חכמת האלהות. שכולם מתאימות וכלולים בתורתינו הקדושה וממנה יצאו. והם סולם לעלות אל חכמת האמת. הוא גם עסק בהיסטוריה וכתב כרוניקה היסטורית בשם 'כסא מלכים'.

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

עמוד 5

רמ״א – האיש, המנהיג והדיין

חינוך

הרב משה עמאר

בתקופה הקדומה בכל ארצות העולם היה מקובל שחינוך הילדים והלימודים זה נושא פרטי ועניינו האישי של כל אחד, וזה היווה נטל כספי על המשפחה. כי השלטונות לא דאגו למוסדות חינוך ולא למורים. לכן מי שהיתה לו יכולת שילם עבור חינוך בניו ולימודם. כזה היה המצב אצל הגויים בכלל עד למאה הי״ט. בארצות האיסלאם כזה היה המצב עד למאה הכ', רק מיעוט קטן זכו לחינוך כל שהו בעוד מרבית האוכלוסיה אנשים ונשים לא ידעו קרוא וכתוב.

לעומת זאת אצל העם היהודי שחלק ניכר מאורח חייו מחייב לדעת לקרוא הן להתפלל והן לברכות הנהנין וכו' בנוסף קיימת מצות עשה בתורה ללמוד תורה וללמדה לבנים כמו שכתוב: 'ושננתם לבניך ודברת בם (דבי ו, ז); לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). לכן עם כל הקשיים שבדבר גם קהילות קטנות דאגו למורה שילמד את כלל הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקיים אורח חיים יהודי, כמובן שהורי הילדים השתתפו בהוצאות לפי יכולתם. ולמעשה רוב ניכר של ילדי היהודים בימי הביניים ידעו קרוא וכתוב. חינוך זה כלל רק בנים, כי בנות לא מחוייבות בתפילה ובתלמוד תורה, ומאחר שהחינוך היה נטל כבד, לא דאגו להן לחינוך פורמאלי כלל. גם אצל הבנים המדובר לחינוך עד לגילאי 10-12. ומכאן ואילך מי שיכל מימן לילדיו השכלה נרחבת יותר, בעוד מרבית הילדים נשארו ללא מסגרת חינוכית. חלקם הועסקו בפרוטות כשוליות אצל בעלי מלאכה ובכך גם עזרו להוריהם בכלכלת הבית, ורובם הסתובבו באפס מעשה.

ולכן כאשר חברת כי״ח הציעה את עזרתה לטפל בחינוכם של ילדי ישראל, למרות שהחינוך שלה היה בעיקרו השכלה כללית שיבטיח את פרנסת הילדים בעתיד, הוא לא כלל לימודי יהדות ברמה נאותה והיו תקופות שהנטיה היתה להרחיק הילדים מקיום המסורת היהודית. בכל זאת הקהילות קיבלו הצעותיה, כי עדיף שהילדים ילמדו השכלה כללית ומקצוע לפרנסתם מאשר להסתובב ברחובות באפס תקוה. גם מרבית הרבנים השלימו עם תוכנית הלימודים שהביאה כי״ח, כי היו מודעים למציאות העגומה, הם אף שרו שירי הלל לכי״ח על תרומתה הגדולה. גם הרמ״א כששמע שחברת כי״ח עומדת להקים בתי ספר במארוקו ללמד בהם את ילדי היהודים, התלהב מהרעיון ואף תלה בו תקוות שזה ישפר את מעמדם ותדמיתם של היהודים בעיני הגויים. וגם הוא חיבר שיר למעלת ראשי החברה.

פעילותו למען הקהילה

הרמ"א חי בתוך העם, חש בסבלם מעול הגלות הקשה וכאב את כאבם. את צערו זה ביטא בכל הזדמנות במיוחד בחלק גדול משיריו, בהם שילב בתיאורים קודרים את סבל הגלות, תוך הבעת אמונה ותפילה לגאולה שתבא במהרה. באחד מתיאוריו הוא כותב בחרוזים נאים:

רב החסד לכל קוראיך אנא ה' לישועתך קוינו כל היום כלה שארי ולבבי.

הבט משמים וראה בעוני אמתך עדה קדושה לקהת לנהלה, עולליה הלכו שבי. דלונו

מאוד מפני גויים מפני לסטים, גוי עז פנים והוא כלבי.

זה רודה וזה מרדה שבו ויבוזו, עד מתי רשעים יעלוזו, זמותי נתקו מורשי לבבי.

ברוגז רחם תזכור, ה' שלח משיח לפי תומו, מדלג על ההרים דומה דודי לצבי.

ושבו בנים לגבולם,… והבית בהבנותו באבני חפץ וחומת אש סביב ולא יהל שם ערבי….

מספרים כי לרמ״א עצמו היו יחסים טובים עם נכבדי המוסלמים ובמיוחד עם חכמיהם. הוא השתדל לעזור לבני עמו להקל מעליהם עול הגלות הקשה, פנה במכתבים למנהיגי יהדות העולם ודרש את התערבותם לטובת אחיהם במארוקו. באחד המכתבים בשנת התרמ״ז (1887), פנה ליהדות אמריקה להפעיל את השפעתה במשרד החוץ על מנת להשיב את השגריר האמריקאי מר פיליף מאטיוס על כנו לשרת במארוקו, מאחר שהוא עזר רבות ליהודים. הוא מדגיש שאין בכל השגרירים אדם אחר המסוגל לעזור כמותו, ובמכתבו מתאר את סבלם של יהודי מארוקו. הוא פנה גם לחברת כי״ח וביקש עזרתה לפעול להקלת סיבלם של יהודי מרוקו, היה בין אלה שכתבו לחברת כי״ח פרטים על חיי היהודים בעיר צפרו. וכשהפניות לעזרה עשו רושם והגיעה משלחת מטעם ממשלת צרפת ביוזמת ראשי כי״ח, לבדוק מצבם של יהודי מרוקו ומעמדם, הוא כתב שיר לכבודם:

פיוט כוננתיהו לכבוד השר באסאדור סי' פירו אשר שולח מאת ממשלת פראנסא רייפיבליך לשחר את פני המלך לטובת אחינו בני ישראל. גם צווה מאת החברה הקדושה הברת כל ישראל חברים לדרוש ולתור בענין עם בני ישראל הפזורים בארצות המערב לתור להם מנוחה. ובא עמו הגביר המרומם הלו הוא חיים בך שמול אשר על ידו שלחו מתם איש יודע ספר ולשון פראנסא לחנך את הנערים במתא פאס יע״א ללמדם כתב ולשון וחכמת המספר ה״ה שלמה עולייל והמשגיח עליהם במתא פאס יע״א הוא ידידינו אור יקרות החה״ש כהה״ר יעקב בן זמרא יש״ץ

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

עמוד 7

משפחתו

הרמ״א היה חשוך בנים, מספרים שהוא גידל יתומה בתוך ביתו, וכשהגיעה לפרקה השיאה ועשה לה כל מה שהאב עושה לבתו. כנראה שאשת נעוריו מתה בחייו והוא נשא אשה שניה שהיתה נשואה והיו לה בנים. כי בצוואה שערך לפני פטירתו ציוה לתת לבנו החורג סך עשרים צ'ורו לצורכי נשואיו, וכן ציוה שאשתו ובניה יתפרנסו מנכסיו ארבע שנים לאחר פטירתו. את הצוואה ערך בדיעה צלולה כמה שעות לפני פטירתו, בה ציוה על נכסיו ועל ספריו. הקדיש מכספו ארבע מאות צ'ורו להדפסת ספר תשובותיו 'הלכה למשה' והספרים יעדן מקדם' ו-'עטרת פז'. כמו כן ציוה להושיב ישיבה של תלמידי חכמים ללמוד תורה בתוך ביתו שלשים יום, וישלמו ללומדים חצי צ'ורו ליום.

הרמ״א נפטר ביום ששי כ״ב לחודש תמוז שנת התרנ״ו(1896 ). בהוודע דבר פטירתו הספידוהו בערי מארוקו הקרובות לעיר צפרו. בפאס הוספד ביום א'. אשתו נפלה ליבום לפני אחיו ר' אליהו שבינתים נפטר, וחלץ לה אחיו הצעיר כה״ר בצלאל. היא עלתה לירושלים וסבלה הרבה מקשיי פרנסה, ומספרים שקרו לה כמה נסים בארץ בזכות בעלה הרמ״א. היא קבורה בהר הזיתים.

בני הקהילה זכרו לטובה את כל פעולו ומסירותו למענם, הם קבעו את יום פטירתו יומא דהילולא שבו עולים לקברו, ועוסקים בחבורות בלימוד משניות ובקריאה בספר הזוהר בעיקר האידרות – רבא וזוטא. גם כשחוסלה הגולה בצפרו בעקבות העליה לארץ ישראל, יהודי צפרו בישראל המשיכו לכבד את זכרו, קבעו בתי כנסיות על שמו בערים שונות ושומרים את יום ההילולה שלו.

הרמ״א כדיין

עם פטירת דודו רבי עמרם, הפך הרמ״א לסמכות המרכזית בעיר. הופנו אליו מרבית השאלות והבעיות שהתעוררו בקהילה בענייני אישות ובדיני ממונות. במרוצת הזמן הלך שמו לפניו ושאלות בהלכה הגיעו אליו גם מקהילות אחרות: מפאס, מקנאס, מאראקש, אספי, טאנגייר, אצוירא, דבדו, לקסאבי, אפראן, ועוד. גם הרמ״א הפנה שאלות שלא הוכרעו בבית דינו לחבריו הרבנים, בעיקר לחכמי פאס. בנוסף לפסקי דינים שהיו נפסקים בבית דינו ושהופנו לחבריו הרבנים במקומות אחרים לחוות דעתם עליהם. בשבתו כדיין השתדל להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, עמד לימינם של העניים והשתדל לפשר. הרבה מסופר עד היום בפי ההמון על פעילותו ותרומתו בהשכנת שלום. גם בפסקיו אנו מוצאים ביטוי לאהבתו ורדיפתו אחר השלום. פסק דין אחד מוקדש רובו ככולו להטפה מוסרית למען השלום והאחדות, במליצה נפלאה ומשכנעת השזורה ובנויה מפסוקים ומאמרי חז״ל, חכמת הטבע והקבלה. לרוב חשיבותו של הפסק אצטט ממנו פיסקה קטנה:

"גם בעינינו יפלא על עדה קדושה ושלימה קהל דובדו יע״א הכהנים והעם, איך פרצו גדר ועקרו נטע שעשועים הנטוע בזרע קדש דכתיב וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך (ישעי נד, יג). ועשו ואייו דשלום קטיעא, במקום שהיה להם להאריכה כמורדייא דלברות, ובפרט בדבר שחכמי ורבני העיר מסכימים בו, איך הכת האחרת ליזלו בתר איפכא ולא חיישי אלו עוברים על לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דבי יז, יא), בוא וראה כמה שנאוי המחלוקת לפני המקום כי בזמן שעשו ישראל את העגל כיון שהיו בשלום לא נפסק המן, ובמחלוקתו של קרה לא ירד המן באותו היום כמ״ש חז״ל, ואף בתכונת והרכבת האדם, כל עוד שיסודותיו בשלום יחדיו הרי הוא חי ובריא ובזמן שיגבר אחד על חבירו גבר יגוע ויחלש וכמו שאמר אבי המשוררים אין שלום בעצמי מפני חטאתי(תהי לח, ד). גם בששת ימי בראשית נאמר בהם כי טוב, לבד מיום שנאי בו יהי רקיע וכו' ויהי מבדיל בין מים למים לא נאמר בו כי טוב.^"

היתה לרמ"א אהבתו עזה לתורה וללומדיה. ביטוי לכך אנו מוצאים בשירים הרבים שחיבר לכבוד התורה. וכן בתוכחה גדולה שחיבר במליצה נפלאה על איש שהעז לדבר נגד תלמיד חכם, כדברי פתיחתו: "מנחה היא שלוחה לאיש שלח שוט לשונו לדבר סרה בגדולים אשר קטנם עבה ממותניו, דברים שלא ניתנו ליכתב…".

באחד מפסקיו הוא מטיף מוסר שלא להרהר ולערער אחרי פסק דין שיצא מפי בית דין משום שזה מוביל למחלוקת ולחילול ה':

כדי שלא ליתן פתחון פה למצפצפים ולמהגים, אשר שתו בשמים פיהם ומדברים עתק על דיינים מומחים אשר לא כדת, והעיקר הוא דברי בית דין שעמדו לפניהם לדין… וכאשר יגזרון כן יקום… והדבר הזה הוא יתד בל ימוט, הן מצד הסברא והן מצד האמת… שאם כן כל מי שיתחייב בדין יסוב כל הארץ כערבה, אולי ימצא איזה בית דין קטן וגדול… ויאמר לפי דעתו זכאי הוא בדינו ומתוך כך יטילו מום בקדשים וירבה פירוד הללות ומחלוקות בישראל, ולקתה מדת הדין, מלבד חילול ה' ונעשית תורה כשתי תורות ח״ו…

הרמ״א ישב בדין עם שמונה רבנים שרובם מבוגרים ממנו. לדון עד ימיו האחרונים. פסק דין אחרון כתב בחודש תמוז התרנ״(1896) כמה ימים לפני פטירתו.

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז-משפחתו.

עמוד 9

יצירתו וחיבוריו

הרמ״א היה מהחכמים הפוריים והיודעים למשוך בעט סופר, בלשון רהוטה ועשירה, בהירה וברורה וכתובה בסגנון מליצי להפליא, חרוזה בקטעי פסוקים ומאמרים מהספרות התלמודית והמדרשית. הוא קיים מאמר חז״ל 'וקנה לך הבר' (אבות א, ו) – במליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היום. מספרים שבכל מקום שהיה רגיל להיות גם ליד מיטתו, היה לו שם קולמוס, דיו ונייר, וכל רעיון, חידוש או פירוש שנצנץ במוחו מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישכח ממנו. לבד מזאת היו לו בכל יום שעות קבועות שאותן הקדיש לכתיבה. הרמ״א אהב והעריך את מלאכת הכתיבה ועל כך תעיד המליצה שחיבר על הקולמוס. יצירתו כוללת כעשרים חיבורים בתחומים שונים במקצועות היהדות ובמקצועות חול. כשמעיינים במיגוון יצירתו עומד לנגד עינינו הטיפוס של תלמיד חכם הספרדי מלפני הגירוש שהיה איש האשכולות. בקי במקרא, במשנה ובתלמוד, דרשן, פוסק ומשורר, היסטוריון, אסטרונום, מתימטקאי, ומקובל עוד. אחר כך מצאתי שגם הרב א״י הכהן קוק זצ״ל, תיאר את הרמ״א מעין זה כשהובא לפניו חיבורו 'באר שבע' בכת״י.

חלק גדול מיצירתו חיבר כספרות עזר לרבנים ודיינים בצורה אנציקלופדיסטית ערוכה לפי א״ב של הנושאים. כל נושא מחולק לסעיפים ותת סעיפים, כשבכל נושא הוא מציין מראה מקומות לספרות הפוסקים שדנו בו ואת תמצית פסיקתם. מקוצר המצע לא נוכל לסקור את יצירתו אחת לאחת ונסתפק לסקור רק הספר'הלכה למשהי.

הלכה למשה שאלות ותשובות. כולל מאתים וששים ואחת תשובות הערוכות לארבעה חלקי השו״ע, לפי החלוקה: או״ח תשע. יו״ד חמש. אבה״ע ששים וחמש. חו"מ מאה ששים ושתים. החלוקה כשלעצמה מראה על סוגי הבעיות שהעסיקו את הרבנים במארוקו בתקופה זו. כשבעים אחוז מהתשובות שייכות לתחום המשפט העברי – בעיות בדיני ממונות שהרבנים התמודדו איתן ומצאו את פתרונן במסגרת ההלכה, דבר שלא היה קיים באותה מידה במרכזים יהודיים אחרים בתקופה זו ואף בתקופות קדומות יותר. באירופה במאה הי״ח עם הענקת האמנציפציה ליהודים, הלכה האוטונומיה השיפוטית – היהודית ופחתה עד כמעט לביטולה כליל, ובספרי השו״ת של חכמי התקופה באירופה, תופסים יותר ויותר מקום מרכזי שאלות בענייני אורח חיים ואיסור והיתר, בעוד שו״ת בדיני ממונות הולכות ופוחתות. וכזה היה המצב גם במרכזים אחרים, אם כי במידה פחותה יותר. בתשובותיו אנו שומעים הד חזק על מצבם הכלכלי, ההברתי והבטחוני של היהודים במארוקו בכלל ובאזור צפרו בפרט. שומעים על מקרים של אונס אכזרי: "ואמרה האשה שהגוי נכנס אצלה ושלף חרבו ואמר לה השמעי לי, ואם ממאנת את אהרוג אותך כמו שהרג גוי פ' (=פלוני) אשה פ' ומחמת יראה הניחתו לבא עליה כרצונו".

שומעים על תנאי המחיה הקשים של יהודי צפרו שחלק ניכר מהם התפרנס מרוכלות בכפרים של הברברים. הם נדדו מכפר לכפר במשך חודשים, לפעמים יצאו מהבית אחר חג הפסח וחזרו ערב חג ראש השנה. ושוב יצאו ממוצאי חג הסוכות וחזרו בערב פסח. ולא פעם בדרכם חזרה לאחר כל הקשיים, הטלטולים והסבל ארבו להם שודדים ולקחו מהם כל שהצליחו להביא כסף ושווה כסף, כי חלק מהמכירות היו עושים בחליפין. ואם היהודים גילו התנגדות לשודדים, היו הורגים אותם. ביהלכה למשה' מוזכרים למעלה מעשרה מקרי רצח שרובם לוו בשוד ובביזה. בין השיטין אנו שומעים גם על מלחמת הקיום של היהודים, שבזכותה יכלו להחזיק מעמד בגלות קשה. מתן שוחדות, נקיטה באמצעים מעוררי רחמים, הצהרה מוגזמת על הרכוש הנשדד, כנראה מתוך כוונה שאם יצליחו וקבילתם תתקבל ישאר בידם לאחר כל ההורדות הסכום האמיתי שנשדד. השאלה שלפנינו מציגה את מה שתיארנו:

15. נשאלתי לחוות דעתי בענין העלוב הרי נסים ן' מכלוף הנ' הרוש הי״ן [ה' ינקום נקמתו.] שהיה שותף עם הר' שלמה הנ' עלי והר' יעקב בנו, ובזמן שנשתתפו התנו ביניהם שכל מה שירויחו להם מה״ש בכ״ע משו״מ ואפי' מצ״ב, [מהשמים בכל ענין משא ומתן ואפילו מציאה בדרך.] יטול שלמה המחצית בריוח, ונסים ויעקב הנז' יטולו הרביע לכל אחד. ובתוך זמן השותפות באו מאהלי פלשתים למתא צפרו יע״א לחוג את חג הפסח, ובהיותם בדרך עמדו עליהם ליסטים מזוינים ושללו את אשר הביאו דבר מועט, ולפי שנסים הנז' נתעצם עם השוללים עמדו עליו והרגוהו הי״ן. ואחרי מותו עמד שלמה הנז' ופנקס את השלל ואת המלקוח בתוספת מרובה על העיקר והלך לקבול לפני המלך יר"ה, והוליך את אסתר בתו עמו, היא אלמנת ההרוג הנז' ושני בניה עמה, כדי להגדיל המדורה לפני השררה. וה' נתן את חן הקובלים הנז' לפני גדולי המלכות, ונענו מאת השררה שהגויים המתגוררים באותו מקום שבו נמצא החלל ובו נשללו, הם יתנו להם את כל הרשום בפנקסם על אשר לא שמרו את דרכם, ועל דבר כופר נפש יתעכב הדבר עד בוא המלך יר"ה למתא פאס יע״א, וכאשר יגזור כן יקום. ובכן פרעו להם הגויים הדרים בכפר לבהאליל סך שבע מאות וארבעים מתקאלים, הוא הסך שנשאר שפוי אחר ההוצאות ושוחדות. והן היום נדרשתי מאת הר' שלמה הנז' והמדבר בעד יתומי נסים הנז' להגיד להם איך תהיה חלוקת המלקוח יתר הבז שהוא כעין מציאה, בין יורשי ההרוג הנז' ובין השותפין הנז'.

ממעשה זה גם לומדים שכדי להגיש תלונה ושהיא תגיע למקום הנכון יש צורך בהוצאות ובשוחדות. במקרה שהתלונה מגיעה לשלטון המרכזי, לפעמים הוא מחייב תשלומי כופר ליהודים הנפגעים, והתשלום מוטל על תושבי האזור שבו בוצעה הפגיעה 'על אשר לא שמרו את דרכם'.

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-מחבר פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז-יצירתו וחיבוריו

פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

משפחת אלבאז היא משפחה עניפה במארוקו מצאצאי המגורשים מספרד וחלק נכבד ממנה היה מרוכז בערים מקנאס, פאס, צפרו ומראקש. במאמרינו נתמקד בחכם אחד ומיוחד שהותיר חותם ביצירתו הברוכה והמגוונת רבי רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו.

העיר צפרו

צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. בספרי דברי הימים, של היהודים ושל הגויים לא השתמרו זיכרה של צפרו וזכר תושביה הגויים והיהודים מתקופה קדומה. מידע על הקהילה היהודית בעיר השתמר רק ממחצית המאה הי״ז, וגם אלה הם ידיעות בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי״ח ואילך. רבי שאול סירירו מחכמי פאס פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז, כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:

בזה החודש (=חשון שפ"ג-1622) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי״ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.

במאה הי״ט חלה אצל יהודי מרוקו התעוררות גדולה לעלות להתיישב בארץ ישראל. הד לתופעה זו מוצאים בנושאים שנדונו לפני הרמ״א, בדיון בפלוגתות אלו אנו מגלים את יחסם ההם של חכמי מארוקו למצוות ישוב ארץ ישראל. הרמ״א דן בענין תשלום מזונות לאלמנה שעומדת לעלות לארץ ישראל, ורוצה לקחת את בתה עמה, ותובעת שיתנו לה את כספי מזונות  הבת. המשפחה התנגדה לעליית הבת משום סכנת דרכים וטענה שאם הדין ירשה שתקה הבת עמה, תפסיד את המזונות לבת. הרמ״א דוחה טענת סכנת דרכים, על סמך המציאות שאנו רואים הרבה עולים ומגיעים בשלום. נוסף לכך האמונה הקיימת שישתמר מצוה ש"שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהי ח, ה), ופסק שיכולה להעלות אתה את בתה הקטנה. ופסק שעל המשפחה לתת לה דמי המזונות לשנה מראש מדי שנה, כולל גם ההוצאות לדרך. ומנמק שבעליית האלמנה והבת לישראל הם עושים נחת רוח למנוח אבי הבת.

וכל שכן בנדון זה שנפשם איותה לשכון כבוד בארצנו, פשיטה דאמדינן דעת המצוה דבהכי ניחא ליה וקרינן ביה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹכֲלְנָה שָׁנָה בְּשָׁנָה, [דברים טו, כ] ובודאי שיתעדן בעולם הגמול שממונו במקום קדוש יאכל… היה נראה שמשום ישוב ארץ ישראל יכולה לתבוע מזונות שנה בשנה לפחות. המורם מזה דבנדון דידן דלא ברי היזקא, ועינינו הרואות שרוב העולים מהבא להתם אין שום פגע רע כיון דאיכא מצוה מגינה ומצילה… ואם כן צריך האפוטרופוס לתת בידם הוצאת הדרך כי רב הוא באין אומר ואין דברים. הרמ״א היה בין חכמי מארוקו הבודדים שזכו לערוך את יצירותיהם מראש ועד סוף, כתב להם מבואות והכינם לדפוס. כנראה מחוסר אמצעים לא זכה להוציא את מחשבתו לפועל ולהדפיס את ספריו בחייו, ויתכן שגם שמרוב חסידותו וענוותנותו לא רצה להדפיסם בחייו. זכותו עמדה לו וכמעט כל יצירתו יצאה לאור בשנים האחרונות וחלקה זכתה למספר מהדורות וגם למהדורות מוארות. יהי רצון שזכותו תגן על כלל ישראל, על ארץ ישראל ועל חיילי צבא הגנה לישראל, אכי״ר.

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז-יצירתו וחיבוריו

עמוד 12

Les révélations du Zohar

Haddaji Ibtissam'

Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps

Résumé :

Il semble très présomptueux d’aborder la thématique de la mort et l’Au-delà parfois, en revanche, dans la religion juive il n'y a aucun problème à se poser des questions, bien que les Sages recommandent toujours la prudence avant d’enseigner ou prononcer les principes ou les fondements de la Torah. Quelle est la raison de cette mise en garde ? Peut-on essayer d’aborder ce sujet qui est au cœur des préoccupations de tout être humain quelle que soit sa foi ?

Si les rabbins juifs n’avaient pas ouvert le chemin d’une réflexion poussée, nous ne serions pas aujourd’hui en train de nous poser ces interrogations, sachant que cela demande la bonne maîtrise des notions de la tradition juive pour plus de justesse et respect envers les Sages, mais aussi en impliquant le Corps, l’Ame et ce qui annonce le Zohar, ou Livre de la splendeur, le classique de la mystique juive, le plus achevé de la Kabbale qui nous amène à partir de nos doutes et nos hypothèses vers la vérité divine.

Mots clés : la Mort, l’Âme, le Corps, la Torah, le Zohar, l’Au-delà, le Divin

Introduction

Quand le corps physique meurt, le désir qui subsiste est appelé en hébreu « rochem », (capable souvenir ou réminiscence), une sorte de code qui inclut tout ce dont une personne est composée, une sorte d’ADN spirituel transmis de génération en génération. C’est la particule à partir de laquelle nous développons finalement une Ame.

La mort met fin au processus vital dans un corps humain, elle amène vers le chemin de ‘l’au-delà’ qui peut paraître audacieux ou encore prétentieux, en judaïsme on n’interdit aucun questionnement sur le sujet, les sages ou les Hakhamim ont recommandé toujours la prudence avant de prononcer une vérité absolue de la Torah « on ne doit pas enseigner l’œuvre de la Création du Monde en public »' mais encore la Mishna Haguiga (11, b) qui précise : pas plus que deux personnes, mais alors pourquoi cette recommandation ? Nous avons quand même pu avoir une partie de la réponse qui réside dans l’importance d’une interprétation directe et authentique des lois, des secrets de la Torah ou d’une manière générale, aux doctrines ésotériques liées à cela.

Dans le cas contraire les conséquences seront de vrais dégâts qui diminuent la qualité du vrai contenu qui doit être dévoilé dans un cercle très restreint des individus capables de saisir la valeur réelle de la sagesse, et qui appréhendent la vérité divine en toute fidélité et force spirituelle à travers l’histoire du Judaïsme.

L’au-delà ?

Traiter et aborder l’au-delà peut apporter des réponses aux préoccupations des êtres humains de confession juive ou autres, mais sans une mauvaise interprétation des lois sacrées de la tradition juive et surtout il faut être un connaisseur des notions spécifiques à cette tradition afin de tenir en compte ce que les anciens Maîtres ont déjà expliqué ou encore chez les kabbalistes qui insistent sur l’investissement dans l’évolution spirituelle et la correction de l’Âme ont pu y rester comme si étant en vie, ont enlevé une chemise afin de la laver pour se débarrasser de leurs vêtements sales. Ce qui entre en intersection dans cette approche, c’est le besoin d’avoir une Âme développée avant la mort pour pouvoir la connecter après au monde divin sous plusieurs formes, d’une incarnation à l’autre.

« Dans notre monde, il n ’existe pas de nouvelles Ames, faites comme les corps le sont, seulement des Ames qui s’incarnent, ainsi une même génération existe depuis la création du monde jusqu ’à sa fin… ».

Comme nous pouvons le constater, c'est que grâce à ce système spirituel de la Kabbale qui nous connecte, on peut ouvrir à notre environnement et à notre entourage non seulement un équilibre parfait, mais encore l’affirmation d’une raison d’existence des vivants reliée à cet équilibre qui est citée dans la Kabbale – le bonheur intérieur sans se déconnecter du monde matériel.

Une telle sagesse que procure la Kabbale ne peux que nous motiver à faire un voyage pour la découverte de l’Âme pendant notre vivant et après aussi, s’ajoutent les écrits du Zohar sur la mort qui donne des réponses à ceux qui s’interrogent encore sur le sens de leur vie.

Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.

Page 46

Le Zohar

Les conceptions du Zohar sur la mort apparaissent pour certains chercheurs très variées et fidèles au fondement de la doctrine juive, comme le disait la théologienne Corinna Coulmas, inclut l’unicité du Divin, le reflet de l'homme et son image mais pour cela, il faut parcourir un long chemin, le Zohar parle de l’Ame, du corps de leurs fonctions et leur sort pendant la vie et après la mort pour arriver en fin de compte à l’unité, en effet le Zohar éclaire avec précision leur vrai sens à partir de la naissance, la mort, le sommeil des instants de passage entre le physique et une autre façon de vie.

^[1] Corinna Coulmas, née en 1948 à Hambourg, Allemagne, d’un père grec et d’une mère allemande, Docteur ès lettres à !’Université de Paris IV, Sorbonne. Etudes d’hébreu et de judaïsme à Jérusalem et à Paris (INALCO et Paris IV-Sorbonne). Études d’Italien à Florence et rédaction d’une thèse sur la communauté juive de Florence.

Dans notre réflexion nous n’allons pas entrer dans le fond des origines du Zohar et son histoire à partir de l’Espagne de la fin du XlIIe siècle et son impact sur le judaïsme ainsi que sur le christianisme au cours des dernières décennies de ce siècle, ou encore la manière dont l’auteur du Zohar s’est investi dans l’essence de la tradition juive sans nier les bases essentielles, ce qui ne se fait pas d’habitude dans les courants juifs philosophiques de l’époque médiévale. Ce qui nous intéresse c’est de discuter de l’originalité du Zohar et la séparation qu’il fait entre le corps et l'Âme dans les différents mondes supérieurs, inferieurs, sa définition de l’unité de Dieu et l’homme comme c’est cité dans les séphirot. Dans la tradition juive, la mort est représentée comme un mal, et Dieu est le seul vivant, la genèse elle, par contre, ne mentionne aucune présence de la mort depuis la création. En philosophie, la mort est un phénomène naturel, le corps humain avec le temps se dégrade, se détériore, par contre l’Âme (Néchama en hébreu) reste sereine. Avant d’entamer ce que le Zohar nous enseigne sur la mort nous allons essayer de définir la notion et le concept de la Néchama dans le judaïsme.

Qu’est-ce que l’Âme ?

C’est le soi dans la pensée juive qui habite le corps et réagit par ce corps. Plusieurs ternies ont été utilisés pour désigner l'Âme mais le plus fréquent est la Néchama ou Néfech (proche du mot arabe nafs) souffle, la genèse compare la Néchama au souffle de Dieu qui nous guide : Genèse 2:7 – « L'Eternel Dieu forma l'homme de la poussière de la terre, il souffla dans ses narines un souffle de vie et l'homme devint un être vivant ». En parallèle, toute création a une Âme, par exemple les animaux, les plantes, les objets… chaque graine est touchée par une « étincelle divine » qui l’incorpore tout le temps en lui donnant une raison d’être. Il existe cinq niveaux de l’Âme dans la tradition juive , (les sages hassidiques les associent aux cinq noms donné à l’Âme ) : Nefech c’est le moteur de la vie corporelle, Rouah, les émotions qui constituent la personnalité de l’être humain, Néchama c’est la partie intellectuelle, Haya la supranationalité, la foi, les désirs et enfin la Yahia qui constitue l’essence de l’Ame, la vraie source qu'évoque Dieu en nous, autrement dit une partie du divin en nous « une parcelle de Dieu d’en haut »). Les mêmes Maîtres hassidiques mentionnent deux Âmes qui forment la vie de l’être humain : une est animale l’autre est divine, la première ressemble à toutes les Âmes animales par sa nature, l’autre a le désir en permanence de se ressourcer et renouer avec les origines. Donc nous possédons une vie pleine de contradictions et de rivalité entre les deux Âmes, d’où le besoin et le désir qui nous envahit en permanence afin de maintenir l'équilibre entre nos désirs, nos besoins physiques et spirituels, loin de notre égocentrisme. D’autre part, puisque l’Âme humaine est la seule qui détient en elle sa propre essence que Dieu lui a donné, l’être humain dispose de forces supranaturelles puisqu’il a la capacité de se transcender et le pouvoir de choisir une ou plusieurs réactions du mal ou du bien envers lui-même ou envers son entourage, des actes qui donnent à son sort des conséquences particulières, car, dans notre monde matériel il existe un vrai champ de bataille entre le mal et le bien où la vérité est dissimulée et mise à l’épreuve de la pureté ou de l'impureté de l’Âme, sachant que le pouvoir Divin finit toujours par gagner cette bataille quel que soit le temps que cela prend pour les Âmes divines. En Judaïsme, la nourriture se fait à travers la Torah, celui qui apprend la Torah, obtient une énergie divine qui le préserve et le protège de toutes les épreuves difficiles de la vie.

Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.

Page 48

L’Âme peut accomplir une Mitsva (action divine) qui peut être sous forme d’un acte de soutien aux démunis de la société, une subvention matérielle ou spirituelle comme la mise journalière des Tefiline [Deux petites boîtes en cuir contenant des parchemins sur lesquels sont écrits des passages de la Torah. Les hommes, à partir de l'âge de treize ans, les portent sur la tête (chel roch) et sur le bras gauche (le droit pour les gauchers) (chel yad), pour l'office du matin en semaine et ce, conformément aux instructions de la Torah :] ou encore l’allumage des bougies de Chabbat… Cela amène à la présence de Dieu et sa bénédiction, un épilogue de la phase la plus importante qui relie Dieu au monde entier.

L’Âme ou la Néchama quitte ce monde et le corps physique pour rejoindre une existence spirituelle. Alors, elle ne peut plus faire des Mitsvot ou des actions divines déjà réalisées pendant son vécu qui peuvent la placer dans une place privilégiée et haute, ou le contraire, la classe d'ici-bas. Ainsi les Mitsvot sont des semences qui germent dans le monde matériel vécu et peuvent être multipliées, développées afin de propulser l’Âme à l’endroit quelle mérite.

Les révélations du Zohar

Le voyage de l’Âme va en fin vers le futur

A l’ère messianique on parle du monde futur de l’Âme quand elle rejoint le corps « la mort sera à jamais anéantie » sans limites ni frontières, l’infini du Créateur et le corps physique transcenderont la finitude.

En reprenant ce qui dit le Zohar sur la mort nous remarquons qu’il réinterprète en quelque sorte ce que la Kabbale et le Talmud ont déjà cité vu que pour ce livre, la mort est toujours liée à un péché, une souffrance, une faute commise. Mais quand même il est en accord avec la tradition juive pour indiquer la présence de la mort comme un état du monde entier.

Si pour les kabbalistes la force de l'être humain égale à sa capacité d’unifier le monde par des actes divins, surtout dans le jardin d’Éden où Adam, le premier homme, a été placé, entouré des réalités divines, et où il avait accès à tous les biens que le Divin lui a procurés. Les mondes étaient liés et connectés les uns aux autres, ainsi de même pour l’Arbre de la Connaissance du bien et du mal. La mort ainsi n'eut de place que lorsque Adam manga les fruits de l’arbre interdit, il provoqua ainsi une rupture au sein de l’univers. Les répercussions de cet acte sont des réflexions zohariques qui parcourent les frontières du cœur et de l’existence, entre le mal et le bien. Deux voies naquirent : celle de la vie et celle de la mort. La rupture est aussi présente au niveau supérieur (en haut). Dieu qui souffre des actes de l’homme, pour les kabbalistes c’est la Séphira Malkhout. La faute commise par l’être humain détruit les mots et le langage, la voix (parole de Dieu à l'homme) est perdue. On désigne alors la Séphira Tiféret éloignée de la parole (Séphira Malkhout). Voilà pourquoi le Divin et l’univers ne nous contactent qu’occasionnellement et si Dieu n'avait pas utilisé une haute voix forte personne ne l’entendrait, ainsi la faute d'Adam a secoué le monde entier et la réflexion zoharique tend à réparer cette faute selon le processus de l’être humain et de son existence entière.

La problématique qui vient de paraître pour nous, c’est comment l’image de l’être humain mortel défile devant le Divin Etemel ? Une question qui se pose presque dans toutes les religions et des efforts pour trouver des réponses. A cela ont été fournies – surtout des solutions basées sur la l’histoire du déclin d’une part et d’autre part les concepts interprétés de différentes manières de la Néchama et du corps, leur mode de fonctionnement et surtout leur rôle essentiel.

Il est fondamental pour nous, au-delà de notre définition précédente, que l’Âme approfondisse sa relation avec le corps, son immortalité, son unité, sa liaison avec la divinité. Tant de questions ont été posées depuis des siècles déjà en Europe juive et chrétienne et même au moment de la rédaction du Zohar. Celui-ci est divisé en trois parties : L’Âme en Âme végétative, animale et rationnelle comme cité ci-dessus (Néfech, Rouah, Néchama…) accompagné d’une interprétation aristotélicienne, platonicienne ce qui laisse la philosophie juive entrer au jeu à partir de Saadia Gaon qui s’est appuyé sur l’éthique et les thèmes suivants : la création, les attributs divins, la loi divine, la nature de l’Âme et sa destinée, le messianisme et les sanctions. La Kabbale apparait après par Moshé de Léon qui tissait des relations avec les kabbalistes nommés « gnostiques ». Sans rentrer dans les détails, notre intérêt ici se limite à l’Âme triple dans le Zohar et sa confrontation continue avec le corps. Ce dernier qui se situe tout bas en gardant l’Âme hautement élevée vers la gloire et le trône : « …se divisent dans le corps, car ils sont destinés à se séparer, chacun retournant à son fondement lorsque l'homme quitte ce monde ci ». Le Zohar insiste aussi sur le rôle de l’Âme par rapport au corps :

"L'Âme existe dans ce monde ci pour rectifier les voies du corps et afin de gagner du mérite à travers lui », avant d’habiter un corps physique, l’Âme passe 30 jours au Paradis terrestre ou elle apprend la Torah en sa totalité après, elle l’oublie d’où la pensée platonicienne zoharique. Cette pensée nous rappelle aussi que l’Âme craint de descendre au monde matériel elle préfère rester au Paradis, en effet pourquoi aller dans un endroit où elle est exposée aux tentations malsaines ? Certains kabbalistes ont essayé de répondre à ce problème. Ils pensent qu'Adam a provoqué la rupture entre le bien et le mal après qu’il a mangé le fruit de l’Arbre de la Connaissance et que la réparation de cela doit être faite par celui qui a commis la faute. Les hommes sur terre ont une mission en double fonctions : l’unification du bas (reconfigurer la liaison entre eux et le Créateur) deuxième fonction : l'unification du haut (Récupérer la partie de Dieu échappée aux hommes, c’est à dire la Chekhina.)

Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.

La Néchama est l’action juste, l’intuition de la Torah pure, selon le Zohar. Par contre la Rouah n’a aucune fonction. La Néfech est la lumière de l’esprit qui la reçoit de la Néchama qui a son tour est liée au monde divin, une vraie chaine « …. L’individualité (néfech) c'est l'éveil d’en-bas, qui est attaché au corps. Telle la lumière de la flamme… »'¹ en revanche, la Néchama étant dans le monde supérieur, elle se retire quand l’homme commet un péché suivi d’un ensemble d’autres péchés puisqu’il ne peut résister à la tentation malsaine. Le terrain de ce combat est le corps…

"Chekhina est un mot féminin hébraïque signifiant Présence divine, utilisé pour désigner la présence de Dieu parmi son peuple, le peuple d'Israël ou l'immanence divine dans le monde, particulièrement dans le Temple de Jérusalem."

Dans un autre passage du Zohar, la Malkhout (séphira), procure l’esprit au corps ainsi que ses autres membres tant dit que les forces du mal donnent la chair, les veines. La peau est donnée par le ciel. Ce dernier uni avec la terre, donne à l’homme les principaux éléments qui sont acquis par tous les êtres vivants « …mais l'ensemble (corps humain et corps mondain) est à l'image de la Torah : celle-ci est entièrement composée de sections et de chapitres juxtaposés ; lorsqu'ils sont bien arrangés ensemble, ils deviennent un corps ». A ce stade, deux observations importantes se dessinent :1/ nous sommes en face des réalités en désaccord qui nous poussent à donner un sens à notre vécu. 2/ Le concept du corps et sa relation avec l’Âme sont bien perçus dans le Zohar et nous amènent à bien les cerner et les comprendre. Le corps dans le Zohar n'est ni mauvais ni bon c’est juste un endroit ou l’Âme réside sauf que certains passages le voient bien ou mal vu son association avec les séphirot et les degrés de la pureté qui les concerne comme on a déjà mentionné. Malgré cela, le Zohar a su comment échapper à l’antagonisme puisqu’il a classé le corps en 3 types : (corps malsain, l’irrécupérable est divin (qui peut être sauvé après un péché)) l’union entre le corps et l’Âme disparait aussi pendant le sommeil, voir même est remise en question, selon le Zohar on appelle le sommeil "la petite mort" – La nuit est synonyme de la mort dans le Zohar. C’est une force du mal de l’autre côté et à la chékhina qui juge  l’Âme pendant le sommeil. Ainsi l'arbre de la vie s’éloigne de l’arbre de la connaissance, que ça soit en bien ou en mal, et apparait la mort. Cette dernière, lorsqu’elle est réelle et absolue, la chékhina, comme nous l’avons citée, prend l’Âme pour la juger définitivement.

La mort.

Elle est décrite sous forme de processus avec des étapes qui n’arrivent pas eu même temps sur le corps et l’Âme, débutant avec le premier jugement comme la petite mort. A Roch Hachana, le nouvel an juif, quand le Divin désigne la personne qui va mourir au courant de l'année selon les actes que cette personne va commettre, le Zohar va loin en parlant d'une mort protectrice, c’est à dire celle qui anticipe les péchés à commettre dans le futur d’une personne et qui l’amène à s’éloigner de la sainteté (en hébreux Kédousha).

" Viens et observe : tant que les jours de l'homme tiennent dans les degrés supérieurs, il subsiste en ce monde, dès qu'ils ne s'y maintienent plus, il en sort et descend en bas, il s'approche du degré où réside la mort, alors on prend la permission de faire partir l'Ame. Elle traverse le monde d'un seul vol, en laissant les corps impurs, sont heureux les justes qui ne se sont pas souillés et en lesquels ne demeure aucune impureté ». Vient après la 2^eme phase du jugement qui réside dans les 30 derniers jours de la vie de l’homme ce dernier perds complètent le contrôle sur son Âme, il doit répondre à tous ses actes. Par cette phase, le Zohar s’aligne avec le Talmud.

L’heure de la mort ce n’est pas seulement le moment où l’homme s’éteint, mais c’est un moment d’éveil où il va être doté d’un esprit secondaire quand il voit ses parents ou ses proches morts avant lui qui viennent l’accueillir avec joie s'il a été juste. S'il ne l'était pas ils s’attristent pour lui ; il voit surtout Adam, le premier homme, qui vient l'avertir de la situation, étant donné que lui-même a commis le premier pêché. Vient aussi l'ange de la mort, la Chékhina, enfin l’Âme quitte le corps et revient vers son lieu d’origine ; alors une séparation s’annonce de nouveau, la Néchama sainte revient et s’installe dans les hauteurs, l’Ange de la mort n’a aucune prise sur elle qui ne subit aucun jugement. Par contre, la Néfesh reste attachée au corps et porte son deuil pendant 7 jours sous la terre, l’Âme rejoint encore le corps pour un autre jugement appelé Din-hakéver, la néfech sera punie durant toute l’année pour les péchés commis pendant la vie de l’homme jusqu’à la décomposition totale du corps. Elle fait le va et vient, d’où la communication entre les morts et les vivants pendant cette période.

Sachant que l’Âme qui a commis des péchés peut être purifiée pendant cette année dans le feu de la Géhenne,¹⁴ elle est sauvée après – sauf le cas des Âmes perdues à jamais. En ce qui concerne les Âmes qui n’ont pas pris en compte le commandement primordial de la procréation ; elles retournent habiter d’autres corps sur terre, les Âmes font la migration ־ sujet déjà traité au début de la Kabbale – une sorte de punition pour certains péchés commis sans qu'ils transgressent une loi universelle. Certains Kabbalistes parlent déjà de 3 réincarnations et le Zohar traite ce phénomène dans la citation suivante :

« …l’homme s'aperçoit que son arbre ne produit rien. Il le déplace et le replante ailleurs. Plusieurs fois. Comme il est dit : tout cela Dieu le fait trois fois chez un homme (Job 23, 29)". On remarque dans le sens de cette citation, la manière restrictive et l’unicité des concepts contradictoires liés à la migration et l’emplacement dans l’enfer. Ce n’est qu'après un certain temps que l’auteur de la partie Raya Méhémna et Tikkouné Hazohar va faire au niveau de la réincarnation une séparation entre les différentes parties de l’Âme. Dans le judaïsme traditionnel la réincarnation des corps a toujours était un élément fondamental sauf que la question qui se pose à notre niveau est : comment une seule et unique Âme a habité plusieurs corps ? Autrement dit, si tous les corps du monde un jour se relèvent de la poussière, qu’arrivra- t’il aux corps où une unique Âme a été implantée ? Rabbi Yossi a donné une réponse en disant que les corps qui ont subi un grand échec et chuté, seront effacés comme s'ils n’avaient jamais existé, comme les arbres secs qui ne donnent jamais de fruits. Par contre, seul le corps où l’Âme a été implantée réussira à être sauvé puisqu’il a bien entretenu la racine de cette Âme. S’ajoutent aussi les travaux de Gershom Scholem, le chercheur spécialiste de la mystique juive, « Von der mystischen Gestalt der Gottheit, Surhkamp Verlag Frankfurt Am Main, 1973 ». D’autre part, le Zohar se concentre surtout sur le chemin que prennent les Âmes après qu’elles se séparent du corps. Il a des étapes et des circonstances importantes sui s’opèrent lors des séjours entre le monde inferieur et supérieur,¹⁶ un vrai tableau de cosmologie juive et de littérature des Hékhalot.

Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.

Page 53

Les révélations du Zohar

Il n’est pas question de discuter les péchés majeurs, mais les œuvres qu’on a citées parlent elles-mêmes d’une démarche qui reflète la valeur de la philosophie qui donne le moral au monde qui fonctionne, parfois contre les valeurs justes. D’autres Ames séjournent entre le Paradis et la Géhenne parce qu’elles n’ont pas pu se convertir à la vraie foi ou pareilles, appartenant à des justes et des sages d’une autre religion.

Et si on essaie d’examiner ce que dit le Zohar sur la Géhenne :

"…le Saint, béni soit-il, a créé un jardin d'Eden sur terre, Il a créé une Géhenne. … La Géhenne d'en bas est destinée à ces méchants qui ont dédaigné l'alliance de la circoncision et qui n 'ont pas mis leur confiance dans le Saint, béni soit-il et dans Sa loi, ce sont eux les idolâtres qui sont châtiés par le feu. La Géhenne d'en-haut est réservée aux criminels d'Israël qui ont transgressé les commandements de la Torah et ne se sont pas repenti, on les repousse au-dehors jusqu'à ce qu'ils subissent leur peine… »

Ainsi l’homme juif tant qu’il a contrarié les lois de la Torah, le Zohar le place pendant une année dans Géhenne. Donc la rétribution est réelle mais pas finale. C’est une ancienne tradition qui se réfère à la Michna du traité Sanhédrin. Ce dernier parle du peuple d’Israël qui est composé d'hommes justes qui hériteront de la terre. Dans cette définition, le traité parle du monde futur est non de la vie sur terre comme concept. Ainsi le Zohar se focalise sur le rachat de l’Âme et non sur le châtiment, les méchants qui ont fait beaucoup de mal sont punis par la chaleur du feu qui les purifie.

Le monde supérieur est désigné par le monde de la Mércaba¹⁹ ou le Char divin qui représente les anges et le monde séfirotique. Il parcourt les 7 palais de la Kédoucha (sainteté) ou résident les Âmes et où ils peuvent voir un aperçu du jardin d'Eden en bas et du jardin d'Éden en haut, selon la Kabbale, il y a beaucoup de ressemblance entre les systèmes de ces mondes. Sans schématiser le contenu, une sorte de reproduction est opérée, ce qui laisse voir les mondes supérieurs que le Zohar cite et si complexes à décrire puisque les éléments les constituant sont tantôt matériels et tantôt abstraits à tel point qu'il est impossible de différencier la manière d’agir entre ces deux cas, sauf pour un vrai plan et un fait important dans la tradition juive qui désigne Davar (mot ou objet) où on voit les anges, les Âmes, les lumières s’unissant, se séparent, en forment où se dégradent : "Ce souffle remonte le courant de l'attachement produit par l'unification de la prière, qui unifie toutes choses atteignent le troisième Palais, emboîtées comme au début :feu dans l'eau et l'eau dans le feu, souffle dans la poussière et poussière dans le souffle…. ».

Ceci dit, les lieux ont une valeur à travers les êtres qui les abritent, le Zohar leur donnent une structure bien définie à travers les créatures physiques, les lumières, le feu, les arbres, l’eau…ainsi l’abstrait et le concret se joignent.

La clé du Zohar parait dans son analyse à approcher les mondes séparés ce qui nous laisse faire deux remarques :

1/ Tout résultat physique ou spirituel constitue un composant de communication et de langage que nous sommes obligés d’appréhender pour mieux comprendre son contenu.

2/ Le contenu de ce langage nécessite un support pour être compris et cerner ce support peux être transformable comme l’indique le Zohar par sa définition au corps.

À ce niveau plus exactement, on arrive au stade de l’Âme/corps au niveau du Zohar, le corps qui sert d’arbitre pour que les entités spirituelles se manifestent à tous les niveaux d’existence, même pour le mal qui détient son origine de la divinité mais s’est égaré de son chemin, où Dieu a donné son nom au monde des séphirot et celui des palais des séjours de l’Âme (les Hékhalot).

Alors suivant ce raisonnement, toute Âme peut accomplir sa mission et sa fonction à travers un corps. La raison de sa création est donc d'habiter un ou plusieurs corps : « …l'Ame de l'homme, nul ne peut la connaître, si ce n'est grâce aux organes du corps… »

Les séphirot sont désignées par le corps. Adam, la première image crée par Dieu pour l’homme, reste inaccessible et supérieur à toute réflexion humaine. Cette approche n’est pas de nature physique dans le Zohar, mais une montée par échelle et degré vers la divinité et le divin «… les degrés, c'est à travers eux qu'est connue la gloire du Saint, béni soit-il »

Conclusion

Comme nous l’avons vu, les notions sont liées à la mort et l’Au-delà, le corps et l’Âme. Un grand Maître, Rabbi Moshé Bar Na’hman, dans son Chaar Haguemoul disait : « …nous croyons tous à la résurrection des morts et à l’existence de cet évènement avec ses moindres détails et grandes lignes… » Zacharie nous apprend que le jour qui va venir, "!’Étemel sera Roi sur toute la Terre et sera Un. " Zacharie (i4,9), d’autre part, le dernier maillon de la chaîne des 3 degrés de l’Âme que nous avons vus, c’est le corps physique qui peut être restitué pour qu’il rejoigne l’Âme dans un niveau très élevé. Lorsque les morts se réincarnent, le centre de notre pensée sur la mort est l’unification que nous avons essayé d’aborder, et nous pensons y avoir réussi, loin de la pensée de Maimonide et ses 13 articles de foi dont il dit : « je crois d’une foi parfaite que les morts ressusciteront selon la volonté du Créateur, béni soit son Nom » ou encore son code Hilkhot Téchouva « …dans le monde à venir il n'y aura pas de corps, il n'y aura que les Ames des justes sans corps…

Le Zohar, à l’inverse, les justes créent un corps nouveau grâce aux actions et à la connaissance, ce qui se trouve en paradoxe en haut c’est la liaison entre l’arbre de la connaissance du bien et du mal avec l’arbre de la vie et du Nom Divin. La prise de conscience de la faute vient du haut, par contre la faute est en bas. A partir de ce constat, le Zohar trouve son succès et sa victoire sur la Mort.

HADDAJI IBTISSAM Doctorante-chercheuse

Laboratoire de recherches LIMPACT : Langues, Identités, Médias, Patrimoine, Culture et Tourisme

Faculté des Lettres et des Sciences Humaines Marrakech Ibtissam.haddaji@ced.uca.ma

Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.Fin de l'article.

צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.

על ר' רפאל־משה אלבאז-(תקפ"א 1823- כבי תמוז תרנ"ו-1896) (הנתונים במאמר זה מתנו באישור creative commons)

(על קהילת יהודי"צפרו", ראה מאמרי"הגאויות והשיטפונות בעיר "צפרו" "ברית" 27)

בהמשך למאמרי הנ״ל, הפעם אני רוצה לעמוד על חלק מיצירתם של רבניה הגאונים של העיר, ולמה דווקא צפרו.

מבוא

אלה דברי ימי היהודים בק״ק צפרו יע״א, "מקורות ותעודות, למצבם ומעמדם הכלכלי, החברתי, המדיני והרוחני. קורותיהם ומאורעותיהם, תקנותיהם ומנהגיהם, מכתביהם, איגרותיהם ושרידי זיכרונותיהם… אנשים ונשים". (דוד עובדיה, "קהלת צפרו", המכון לחקר תולדות קהילות יהודי מרוקו, ירושלים תשל״ה, ח״א, עי השער).

כך מתחיל ר' דוד עובדיה בתיעוד קורות חייהם של אנשי קהילתו בספריו, "קהלת צפרו". הרב עובדיה היה רבה הראשי האחרון של קהילת יהודי צפרו שבמרוקו, עד שנת 1963. עבודתו המושקעת בכתיבתו אינה מבוססת על מתודה מחקרית של היסטוריון, עם זאת, אנו מוצאים בספריו מקורות חשובים ורבי ערך לצורך חקר קורות חיי־יהודי־קהילתו. חשובות לנו, בעיקר, אותן 691 "תעודות" עליהן הוא מספר והמוצגות בספרים אלה. מחשיפתן ומהעיון המעמיק והמקיף בהן, ניתן ללמוד על חיי הקהילה, כפי שיתברר להלן. בשתי שורות ההקדמה שלעיל, שם הכותב דגש על האנשים והתנהלותם בחיי היום־יום, כי הם מרכז האירועים שחלפו לפניו. במאמרנו זה נלמד שהשתלבותו של האדם במרחב הגיאוגרפי, סביבתו הטבעית, מורה על שאר מעשיו ודרך התנהגותו בתחום חיי החברה, הדת, החינוך, הפוליטיקה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה וכדי. כל אלה משקפים את עולמו הרוחני ואת הוויות תקופתו, באלה הוא מניע את גלגלי ההיסטוריה, ועליו אנו בונים ומספרים את הסיפור ההיסטורי, כפרט, כקהילה או כעם. קיומו של האדם נחקר רבות בעולמה של התרבות האנושית לדורותיה, וזוכה בה למקום מרכזי, כך גם ראה ולמד ר' דוד עובדיה את אנשי קהילתו. במאמר זה יעשה ניסיון לעמוד על חלק מקורות האנשים כפי שהתגבשו בחיי הקהילה בצפרו, וכמשתקף בתעודות אלה, ומהנלווה אליהן.

צפרו שוכנת בתוך "הרי הריף" שבצפון מרוקו שהם שלוחה של הרי האטלס האדירים, במרחק של כ-25 ק"מ מהעיר פאס בירת המחוז, (כ-6 שעות הליכה). פאס כידוע, הייתה עיר הבירה העתיקה של מרוקו והיא נושאת עמה לא מעט מההיסטוריה היהודית רבת האנפין של כלל יהדות המגרב. ניתן לומר שדברי ימיה של צפרו, קשורים בקשר הדוק ובל ינתק מדברי ימיה של פאס, וזאת על שום־מה?

פאס, אחת הערים המוסלמיות האדוקות שבאסלאם, קנאית מאוד להתנהגותם הדתית של תושביה ואזרחיה. פעמים רבות בהיסטוריה של העיר פרצו בה מהומות על רקע דתי, בעיקר ביימי זיכרון לנביאם או לחכמי הדת שלהם שהלכו לעולמם. מועדים אלה היו לימי פורענות לקהילה היהודית, והשלטונות, קרי, השולטן ומשמרות הממלכה, לא תמיד היטו חסד והגנו במלא עוצמתם על הקהילה היהודית האורחת בארצם. בהתרחש עת צרה כזו, וכאלה היו רבים, רבנים וחכמי-דת יהודיים נטשו את פאס ועברו לצפרו, העיר הסמוכה והקרובה, בה הקהילה היהודית הייתה דומיננטית, והמשיכה להתנהג בהייה התרבותיים־רוחניים ע״פימסורת-אבותם. גם מזג האוויר הנעים של צפרו היושבת על רמה בגובה של כ-850 מטר מעל פני־הים, והתברכה באקלים נוח כמעט לאורך כל ימות השנה, מזגם הנוח, יחסית, של תושביה, היוו כר נוח להתיישבות חלק מרבני פאס, שכאן סבלו פחות מהתנכלויות או פורענויות מצד המוסלמים.

רקע

ההתעוררות שחלה בחקר יהדות ארצות האסלאם במחצית האחרונה של המאה הקודמת, פסחה במידת מה על קהילת יהודי העיר צפרו, שהיא אחת מהקהילות העתיקות שהתיישבו במרכז צפון מרוקו זה למעלה מאלף שנה. הסיבות ההיסטוריות לצמיחתה של קהילה זו, טרם מוצו במחקר, ואחת ממטרות עבודתנו תשאף להגיע, במידת האפשר, לשורשיהן של סיבות אלו. כבר עתה אנו יכולים להצביע שאחת הסיבות שלכדו את הקהילה וגבשו את אורחות חייה, הייתה הפעילות התורנית שבה נתייחדה קהילה זו.

מדוע דווקא העיר צפרו? בעיר זו חייתה קהילה יהודית בעלת מסורת תרבותית-אתנית עתיקת יומין ששמרה על ייחודה וזהותה האידיאולוגית, מתוך זיקה לאומית הדוקה והזדהות מוחלטת עם ישראל ושורשי מורשתו. קהילה זו חייתה חיים יהודיים מלאים בהשענה על בסיס המיתוסים והזיכרונות הלאומיים, הסמלים והערכים המשותפים וההיסטוריים, תוך כסופים וערגה לגאולת ישראל, בה תחדש את חירותה ועצמאותה. מנהיגיה האמינו בנצח ישראל ובתחיית תקומתו בארצו, שקדושתה מעולם לא בטלה. בארץ ישראל נמצא המוקד הרוחני של כל ההוויה היהודית וכל ישיבתם בגלות להלכה, הינה זמנית, על אף התנהלותם של החיים ששיקפו לכאורה, ישיבת קבע. הנרטיב שהנחה אותם היה שהם חלק מאותה אומה עתיקת יומין, הומוגנית ומאוחדת, שאף על פי שמורשתם הרוחנית והחברתית נתגבשה בגולת ישמעאל, הם ממשיכים לינוק מתורת ישראל ומשפיעים על כלל ההוויה היהודית בנכר. עם זאת, המגע ההדוק והיחסים החברתיים והתרבותיים הקרובים בין יהודים למוסלמים, שהמשיכו להתקיים, והמסגרת ההוקתית-דתית שהגדירה את מעמדם כבר מראשית שלטונו של האסלאם, הטביעו את חותמם על סדרי קהילתם בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות בארץ הולדתם.

תיעודה של צפרו במסגרת היסטורית נאותה, יציג קהילה שחיה ויצרה, והייתה משכן לתורה ולתעודה. דברי חכמיה ותלמידיהם, הפיחו בקהילה רוח רעננה ומתקדמת, תוך שימור פנימיותה של היהדות. היו אלה בעיקר צאצאי "המגורשים" שהגיעו מספרד והביאו עמם הלך רוח בעל אוריינטציה רציונאלית-פילוסופית, והיו לגדולי-תורה שתרמו תרומה משמעותית לעיצוב רמתה התורנית של הקהילה. את הווייתם הפנו כלפי הלמדנות המופלגת, כהמשך לתקופת הזוהר בארץ מולדתם. עמדתם המשמרת, הובילה את תושביה הוותיקים של הקהילה לקראת מנהגים ותקנות מתקדמים שהיו"לגופים הציבוריים" המוסמכים שעמדו לצידם. תחילה, השתדלו לבודד עצמם מן התרבות המרוקאית-מוסלמית, למרות שתרבות האיסלאם לא הייתה זרה להם. רק עם השתרשותם, עצבו את חייהם במסלול קרוב לזה של שכניהם המוסלמים, בדיאלוג מתמשך עמם, שמעולם לא נגמר. באופן זה, ארגנו היי חברה עם מוסדות חינוך מתקדמים, אירגוני סעד נאותים ותרמו לעיצוב חיי-רוח תרבותיים, תוך שימור הצביון היהודי של הקהילה מפני השפעות זרות. בזכות המנהיגות הרוחנית והאינטלקטואלית, יוצרת ובלתי מעורערת, שהאצילה מרוחה על הכלל, שרדו את המשברים הרבים. הם השכילו לתעד בספרות ענפה וברוכה את הערכים החינוכיים הלאומיים, ויצרו בקהילה חוסן נפשי בקרב אותן חוליות חלשות שנטו אל סף הייאוש מן הגלות המתמשכת. מנהיגות זו הייתה לסמל של ההקרבה העצמית למען אחדות הקהילה בעתות משבר, והצליחה לבסס בתוך קהלה רעיונות בעלי השפעה מכרעת על חייהם להישרדות ולהמשך קיומם הפיסי והרוחני. ניתן לומר שהייתה זו מעין השתלטות תרבותית שמחקה לא במעט את התרבות המקומית של "התושבים". "התושבים" ראו עצמם מקופחים מצד "המגורשים" שהגיעו זה לא מכבר, ונטלו לידיהם את המונופול לפרשנות בקביעת ההלכה ותיקון התקנות, ולטעמם, גם את עמדות ההנהגה. על רקע זה קמו מחלוקות בין "התושבים" ל״מגורשים" ונוצר פער שרק הזמן ירפאן.

צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו

עמוד 15

קהילה צפרו, לא הייתה מן הקהילות הגדולות במרוקו, ניתן להעריך בזהירות כי מספר היהודים בעיר מנה בשיאו קרוב ל-5000 נפשות בלבד, עם זאת, איכות יצירתה ונפחה, היה לנחלת עם ישראל בכלל וליהדות מרוקו בפרט, הרבה מעבר לגודלה המספרי. למרות מיעוט תושביה, היא העשירה את המורשת היהודית בכל תחומי הדעת של הפרשנות למקרא לדורותיה, שקלא וטריא בפסיקה ההלכתית, בתוך העדה ומחוצה לה, השירה והפיוט ועוד. היא לא הסתגרה בד' אמותיה של ההלכה בלבד, אלא רכשה גם בקיאות בענייני שלטון ומנהל, כלכלה ומסחר, חינוך ותרבות וכיו'ב.

לימודי הקודש קבעו את זהותה הדתית, והיו בעיני חכמי העיר המשאב הלאומי-תרבותי החשוב במעלה. הזיקה האתנית-היסטורית, היא זו שהכתיבה להם את סדר היום כמטרה מוגדרת להיות "אחים ללאום", מבלעדי זה, דינה של הקהילה היה התבוללות וטמיעה בקרב הרוב המוסלמי שבקרבו היא חיה. לפיכך היא תפסה מקום נכבד בתולדות חיי הקהילות היהודיות, והותירה אחריה עושר של מורשת יהודית עתיקה ופולקלור מודרני מגוון. הזדהותה עם תורת ישראל, חיזקו בה מאוד את הזיקה לארץ ישראל, ואף יצרה קשרים מיוחדים עם המיעוט היהודי שישב בירושלים, באמצעות השדרים הרבים שהגיעו מארבעת ערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה וצפת.

כל מה שנתחדש בהלכה ובתקנות החכמים, בעיקר בזיקה אל המקדש ולירושלים, הגיע לידיעתם, בכך הודקו קשרי אחווה וזהות לאומית בין בני הפזורה. אף על פי שיהדות צפרו שמרה תורה ומצוות במידה לא פחותה מהקהילה היהודית שישבה בא״י, נוצרה בה מעין כפיפות מרצון להנהגה הרוחנית הדלה שישבה בארץ הקודש, בין היתר, זה בא לביטוי בסיוע כספי כעזרה ליושבי הארץ ולישיבותיה.

מהתבוננות במאפייניה של הקהילה, ננסה לבחון את הקשר החינוכי, התרבותי והייחודי ביצירתם של חכמיה, מבלי לייהד את הדיבור על כל אחד מן היוצרים ועל יצירתם מבחינה תמאטית, לשונית או פואטית, על אף שהעיון בהם כשלעצמם, די מרתק, מסקרן ומאתגר, לא בזה נעסוק. עם זאת נאמר שיצירתם הרוחנית תרמה תרומה איכותית לתרבות היהודית, ליצירה המשותפת יהודית-מוסלמית ולהתפתחותה של העיר שבה נוצרה שותפות זו. לצערנו, היום לא נותר בצפרו כל זכר לנוכחותה ולפעילותה של הקהילה היהודית בעיר, פרט לבית העלמין, שהוא העדות הנאמנה מעברה ההיסטורי והמפואר.

מאמר היסטורי-מונוגרפי זה על קהילת יהודי העיר צפרו, הינו המשך טבעי לחקר כלל הפזורה היהודית, ונועד לשפוך מעט אור על בעיותיה המסורתיות של קהילה יהודית-עצמאית שחיתה כמיעוט בתוך עיר בעלת אוכלוסייה מוסלמית שלא תמיד גילתה סובלנות כלפי"הכופרים", אף אם אלה היו מייסדיה ובוניה הראשונים של העיר. במרחב מחיה זה, מצאנו קהילה יהודית שורשית, שהשלימה עם גזרות השלטון, בחינת "דינא דמלכותא דינא". חיי השכנות לצד המוסלמים, גם אם לעתים היו טובים, לא תמיד האירו פנים. עצם היות הקהילה תחת שלטון שאיים על קיומה הדתי- רוחני, היה בו כדי לחולל משבר אמוני בקרב חלק מבניה, בעיקר, אצל אלה שהיו תלויים כלכלית בחסדיהם.

ברם, לא רק התלות בשלטון הייתה לרועץ, גם וועד הקהילה, שבדרך כלל הועמד בראשו נגיד "מטעם", היה גורם מאוד משמעותי ביחס לפרט, ולא היה ברור למי הוא נוטה חסד. ההתמודדות בענייני הפנים הייתה חסרת חשיבות, לעומת יחס העוינות לו זכו לעתים בני הקהילה מידיהם הלופתות והעריצות של השליטים השונים שקמו ונפלו בזה אחר זה, ומבני עמם. הטרגדיות בתקופות הבצורת והרעב, המגפות והחולי, הגיאויות והשיטפונות שהיה הנהר אגאי הסמוך למלאח היהודי, שימשו עילה ותואנה להתנפלויות הסרות רחמים של המוסלמים על המלאח, שעל אף שהיה סגור בפניהם ע"פ צו הוקי, היו חודרים אליו ומכלים בו את זעמם בשלל מעשי-ביזה בחנויות, ברכוש, ובאסמי התבואה ומסיימים בהרס בתי-כנסת.

לעתים קרובות נסתיימו התנפלויות אלה במעשי-טבח או באילוץ להשתמדות לאסלאם, וכן באיסור לסחור בכפרי המוסלמים, בהם מצא הלק מיהודי העיר את פרנסתו. בדרך זו, התנכלויות ליהודים היו חוזרות על עצמן, מסיבות שונות ומשונות. אירועים אלה ודומיהם, שנהפכו ללחם חוקם של אנשי הקהילה, עשו את חייה כמעט לבלתי אפשריים. אחרי כל פוגרום שכזה, היו רבים נותרים חסרי כל, ונופלים לנטל על מוסדות התמיכה והסעד של הקהילה, שהיו דואגים למחסורם, למזער. בעתות אלה, הייתה הקהילה מחפשת נתיבי מילוט אל פנים חיי המשפחה, מסתגרת בתוך עצמה וכואבת את כאבה, מתחזקת בעושרה הרוחני-תורני ובדברי העידוד והמוסר של חכמיה ורבניה, עד יעבור זעם.

העויינות בין יהודים למוסלמים בהיסטוריה האנושית, נוצרה על היות שני העמים שייכים ל״משפהת אברהם" שממנה יוצאת לא רק הזהות היהודית, אלא גם יתר הזהויות היריבות לה. מכאן נוצרה היריבות הפנימית והמאבק בטענה לזכות על תרבות הבכורה ולעליונות הדת. יחס זה בין יהודים למוסלמים, הושתת ע"פ הדפוס שהתקיים בהבדל הסגולי בו ראו המוסלמים את עליונותם על פני היהודים, ולא כי היהודים נחשבו בעיני המקומיים כטפילים בארץ לא להם, אלא משום שהם "דה'ימי" (בן־הסות המאמין ב״ספר", ה'תנ״ך', ומשלם מס גולגולת). קביעה זו של מעמד "הד'הימי" כבני חסות, מעוגנת בקוראן (בשורת ההצהרה, 29/9 ) ואינה נתונה לשיקול דעתו של השליט המוסלמי.

 28 قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה – (א.פ)

לעומת זאת, "תקנות עומאר" (תקנות שנקבעו ע״י עומאר השני, איבן- עבדאלעזיז, 717-720, על מנת להדגיש את עליונות האסלאם על פני שאר הדתות) שלא נקבעו בקוראן, הפלו את היהודים לרעה, והגבילו את חירותם במטרה להשפילם. השליטים השונים יכלו לקבל או לבטל אותן, אולם העדיפו להתעלם מאפשרות ביטולן, בכך הנציחו את היחס המפלה, רוב מוסלמי שולט ומיעוט יהודי נשלט. זו הייתה קביעה שאי אפשר היה לגשר עליה, יש לקבלה ולהישמע לחוקים ולמנהגים הנלווים אליה, רק הנאמנות הפוליטית לשולטן ותשלומי המיסים, הבטיחו את קיומם הפיסי ואת קשריהם הכלכליים והמסחריים.

חשיבות רבה הייתה אם כן בארגון היכולת היהודית בתחום הכספים, כצורך פוליטי וחיוני להישרדות. זה היה קורה בעיקר בעת הצורך למימון מלחמותיו של המלך או לביצוע פרויקטים שונים בתחומי המדינה. אז הייתה נפוצה תעמולה מטעם השלטונות כנגד היהודים, במטרה לגבות מהם מיסים נוספים מעבר לחובם. גורם בעל השפעה נוסף שפעל במערכת העדינה שבין היהודים למוסלמים, הייתה הקנאה המתמדת בהישגיהם החומריים של היהודים. משבאו עתות בצורת, רעב ומצוקה, שהיו גורמים להתקוממויות עממיות של האיכרים והסוחרים, השלטון אז היה עובר לרחוב, בעיקר לרחוב היהודי, והיה שוב צורך לשלם אתנן נוסף לשליט המקומי, בו היה תלוי גורל הקהילה והישרדותה. ברם, היו גם זמנים טובים בהם התקיימה סימביוזה שבה כל צד במערכת היחסים, היה תלוי במשנהו. אלה איכרים ועובדי אדמה, והיהודים סוחרים ובעלי מלאכה. אז הייתה מתקיימת תלות הדדית כאשר האינטרס של כל צד היה להגן על תפקודו של הצד האחר. בדרך כלל, היחסים התקינים נשמרו על רקע החיים הצנועים והשכנות הקרובה, רק הזהות הדתית נותרה כחיץ שהפריד ביניהם. לעתים, בעתות בצורת, פנו חכמי המוסלמים לחכמי היהודים שיתפללו לבוא הגשמים, כמו שאמר החכם: "בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד" (משלי יז/17). חכמי היהודים היו נענים ברצון, ורותמים את כל הקהילה לתפילת המטר בבית העלמין.

צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו.

עמוד 17