http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/458/272.html

סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות

פרופ' מאיר בוזגלו מהלך על הקו הדק שבין כור ההיתוך לקשת הדמוקרטית המזרחית, בין האמונה למדע ובין גבעת רם להר הצופים. המשואה שידליק ביום העצמאות מסמלת בעבורו את המאחד בין הקטבים של חייו

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

פתח דבר

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

כ״ז. טופס פס״ד על ענין כתובת בנין דכרין. לפי שר׳ משה בן נחמיאש בר יוםף נ״ע, נשא אשתו הראשונה מרת מקנין בת ר׳ לוי הכהן, בכתובה כדת וכהלכה, מסך תל״ם ממעות ישן נושן, כמו שראינו אנו החתומים הכתובה הנזכרת, כתוב וחתום כך מהסך הנז׳, ומזמן המעות כנז׳, ומקנין הנז׳ נפטרת לב״ע בחיי ר׳ משה הנז' והניחה בנין דכרין הייה ר׳ יוסף, ור׳ לוי, בני ר׳ משה הנז׳. ואחייכ נשא ר׳ משה הנז׳ אשה אחרת, ונלב״ע, והניח עם האשה השניה בן אי, ושמו ר׳ אברהם. והאשה השניה הנז', אם אברהם הנז׳, גבתה כתובתה מעזבון ר׳ משה הנז׳.

ור׳ יוסף ור׳ לוי הנזי, הוציאו לפנינו כתובת אמם, לגבותם מנכסי אביהם הנז׳ בתנאי ב״ד. ותבעו ממנו מה ששורת הדין נותנת, עפ״י רוב הפוסקים, שהדין עם ר׳ יוסף ור׳ לוי הנז׳, וראוי לפרוע להם כתובת בנין דכרין מעזבון ר׳ משה הנז׳, אעפ׳׳י שהשנייה קיימת. ור׳ יוסף ור׳ לוי ת״ב הנזי, הוציאו קצת שטרי משכונות מנכסי אביהם הנז׳_׳ ואמרנו לשני סופרי ב״ד, להשביע לבנים הנז', שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים. והבנים הנז׳ נשבעו שבועתם בס״ת כמ״ש ב״ו מיד סופרי ב״ד. ועלה בחשבון הכתובה הנז׳, ממעות אדוננו המלך יר״ה, אחר ניכוי שליש הכתובה, כפי מה ששורת הדין נותנת, במנהג התושבים באלמנות, כשמגבין להן כתובתן ארבע מאות ושנים וששים אוקיות ורבלע האוקייא, בחשבון אוקייא וחצי אוקייא וששה פונדיונין לכל אוקייא, לפי קצבה הקצובה במעות הנז׳. והגבינו לבנים הנז׳, שטר משכונה אחת, שעל חצר מסעוד בן זאזון ליוסף הנז׳, והודה בפנינו שהם מעזבון אביו, והיא מסך מאה וששה עשר אוקיות, ועולה בנימי שלה ו״ת. ועוד משכונה אחרת נגד אסתר ר׳ נחמיה הכהן, ואלא טאטא חמותו, מסך שמונים אוקיות, ועולה בניכוי שלה ג״ם בקירוב. ועוד משכונה אחת, נגד אלמנת אסתר דון אלעזר די קואיליאר, מסך ארבעים אוקיות, ועולה בניכוי שלה א״ם בקרוב.

ואם שטר משכונה אחת שהודה בפנינו ר׳ לוי המי, שהיא בידו מסך ג״ם אוקיות, בחנות שיושב בה יצחק בינדיג׳א. ועוד משכונה א׳ מסך אב״ם נגד סולימאן בן בטאג, שהודה בפנינו ר׳ יוסף הנז׳, שקבל סך המשכונה הנז׳ מנכסי אביו, שעולה ככל המי, עם משכו׳ אחרת נגד הנגיד ר׳ שאול בן רמוך, מסך שבעים אוקיות, ועולה בכינוי שלה ג״ם בקירוב, תמ״ם ב״ת, נשאר לבנים הנז׳ בלא גביה בב״ם. ומעכשיו אנו מזכין לר׳ יוסף ור׳ לוי הנז׳ בכל הסך הנז׳ במשכונות הנז', וכמה שגבו מהם זכייה גמורה לפרעון הכתובה הנז׳ וכתבנו הכתובה הנז׳ פרעון כל הנז׳ ומעכשיו אנו נותנים רשות לבנים המי, לגבות הכב״ם מעזבון אביהם, לתשלום פירעון הכתובה הנז׳. ולראיה חתמנו פה בעישור אמצעי לחדש כסלו ש׳ שכ״ג לפר״ק, והבל שריר ובריר וקיים.

והסיבה שאמרנו לגבות הכתובה הנז׳ ומעכשיו אנו נותנים רשות לבנים הנז׳, לגבות הכב״ם מעזבון אביהם, לתשלום פירעון הכתובה הנז׳. ולראיה חתמנו פה בעישור אמצעי לחדש כסלו ש׳ שכ״ג לפרי׳ק, והכל שריר ובריר וקיים. והסיבה שאמרנו לגבות הכתובה הנזכרת, מהשטרות הנז׳ וזולתם מטלטלי, לפי שכתוב בכתובה, שקבל עליו לפרוע הכתובה, ושאר תנאי בית דין, מכל ארג נכסין וקנינין דאית ליה תחות כל שמיא, ממקרקעי ומטלטלי אגב מקרקעי וקיים ע״כ. וחתומים החכם בה״ר שם סוב אמיגו ז״ל. והחכם כה״ר אברהם עוזיאל ז״ל והחכם כה׳׳ר אברהם ביטון ז״ל. ואנו החתומים הטפסנו טופס זה כמאמר ב׳׳ד יצ״ו, ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כמה״ר מכלוף ן׳ אסולין זלה״ה הסופר. וכה״ר משה בר יעקב הלוי הסופר זלה״ה.

בחדש אייר ש׳ שכ״ה.

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

כ״ח. טופס להיות שנעשו ערבות הנשים לבעליהן להגוים, יבואו להשליכן בין הגוים, ויצא מזה נזק גדול שיקחו אותן לבית האסורים. וצער גדול לקהלות להניחם שם, ומזה יבואו להכריח להקהלות יצ״ו, לשלם בעדה, וכשיהיה הבעל יושב בבית האסורים, היה יכול לישא וליתן באופן אחר. ועל זה הסכמנו מע׳ החכמים ישי׳ץ, והנגיד המעולה יצ״ו, ואנשי המעמד יצ״ו, לעשות גדר בזה הדבר, וגוזרין בקנס נדוי גמור, שמהיום הזה והלאה, ששום אדם לא באונס, ולא ברצון, יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן. ולאשה ג״ב בדומה לו, כמו כן אנו שולחים בקנס נדוי גמור, שבשום צד שבעולם לא תכנס בערבות, על שום חוב שבעולם על בעלה, ולא על איש אחר כלל ואם ח״ו יעברו על הנדוי, מלבד שיהיו מענישין להעובר, ולא יתנו הקהלות י״ץ על שום אשה, אפי׳ פרוטה קטנה. וגם לא יתעסקו בהם ובצרתם, בשום צד שבעולם. ולפי שבכף הסכמנו, חתמנו שמותנו פה, בשמונה ימים לאייר שנת שלש מאות ועשרים ושמונה לפ״ק וקיים. וחתומים החכמים השלמים, דיינים ומצויינים, במוהר״ר אברהם ביטון זלה״ה, וכמוה״ר אברהם עוזיאל זלה״ה, וכמוה״ר שמואל חאג׳יז זלה׳׳ה, וכמוה״ר יוסף גבאי זלה״ה, וכמוה״ר חיים ביב׳אס זלה״ה, וכמוה״ר יצחק בן פיש׳י זלה״ה, וכמוה״ר משה בן טאשטיאל זלה״ה, וכמוה״ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר שמואל בן ג׳יקאטיליא זלה״ה, וכמוה׳׳ר בנימין נהון ז״ל, וכמוה״ר סעדיה ברבייה, ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה, וכמוהר״ר אברהם הכהן זלה״ה, ע״כ. ונתאמתו חתימתם.

כ"ח. טופס פור קואנטו די פ׳יאיר לאם מוג׳יריס אלוס מארידוס פור מורוס לאס ויינין אה איג׳אר פריסאס בין הגוים דונדי סי ריקריסי מונג׳ה דישגראשייא אה אילייאש אי אלאש קהלות יש״ץ אין דיש׳ארלאס אליי פור דונדי ליס איס פור פ׳ואירסה אה לאס קהלות יצ״ו די פאגאר פור אילייאס אי קואנדו איל אומברי איסטובייסי סי פודריאה ניגוסייאר פור אוטרה ויאה פור דונדי דיטירמינארון לוס סינייוריס חכמים יש״ץ והנגיד המעולה יצ״ו ואנשי מעמד יצ״ו די פוניר גדר אין אישטי קאשו אי מאנדאן בקנס נדוי גמור קי די היום אי אדילאנסרי קי נינגון אומברי נו פור רואיגו ני פור פ׳אירסה מיטה אסו מוג׳יר פ׳ייאדורה אדינגון גוי שבעולם פור דינגונה מאנירה. אי אלה מוג׳יר פור איל סימיג׳אנטי מאנדאמוס בקנס נדוי גמור קי אין דינגונה מאנירה קי איניל מונדו נון אינטרי פ׳ייאדורה פור דינגונה ריבירה שבעולם פור סו מארידו ני פור אוטרו דינגונו אי סי חייו פסארי על הנדוי קי מלבד קי סירה אפינאדו איל טאל קי פסארי קי נון דאראן לאס קהלות יצ״ו פור נינגונה מוג׳יר אפילו און מאדיבידי אי נון אינטינדיראן אין סו קאשו אין דינגונה מאנירה שבעולם ולפי שבכך הסכמנו חתמנו שמותנו פה בשמונה ימים לאייר שנת שלש מאות ועשרים ושמונה לפ״ק וקיים וכוי.

תשרי של"ה

כ״ט. טופס פס״ד מנוחי נפש זלה׳׳ה, על ענין מעות אלקרארט. לפי שהאשה מ׳ שאלא תאמו, אלמנת ה״ר חנניה בי אסבאג נ״ע, צותה מחמת מיתה, ונתנה לשלשה בנה שטר כתובתה, ואחרי אשר ראינו אנו ב״ד החתומים, שטר הצוואה הנז׳ כוח׳׳ך, וראינו ג ׳כ שטר כתובת שאלא תאמו הנז׳, כוח״ך כדת וכהלכה, מסכום שלש מאות אוקיות כסף ישן נושן, צריך לנכות השליש כמנהג התושבים יצ״ו, נשארו מאתים אוקיות כסף ישן נושן, ששוות שלש מאות וחמשה עשר אוקיות כסף ממעות סוסיא. וראינו ג״ב שבועת אלמנה, שמחלו לאלא תאמו בחייה, בניה יצחק, וזבולון, וסעדיה, ושלמה. אנו אומרים ששלמה הנז׳ זכה בשלש מאות וחמשה עשר אוקיות הנז׳, ממעות סוסיא של כתובת אמו מכח כל הנז׳. ואם אין שם טלטל לגבות הסך הנז׳ ממנו, רשאי למכור ולמשכן ולהשכיר בקרקע אביו נ״ע, בכדי השלש מאות וחמשה עשר אוקיות הנז׳, ולית מאן דימחא בידיה, ולראיה וזכות ביד שלמה הנז׳ וכ״ך חתמנו פה בעשור אחרון לחדש תשרי שנת של״ה לפ׳׳ק וקיים ע״כ. וחתומים בו החכם כה״ר אברהם ביטון ז״ל, והחכם ה״ר שמואל חאג׳יז ז״ל, והחכם ה״ר משה בן טאשטיאל ז״ל, והחכם ה״ר בנימין נהון ז״ל, והחכם ה״ר יוסף בן גבאי ז׳׳ל, והחכם ה״ר סעדיה בן דנאן ז׳׳ל, והחכם ה״ר יוסף בן עמרם ז״ל, והחכם ה״ר שלמה עוזיאל ז״ל. ואנו החתומים נתאמתו לנו חתימת החכמים הנז׳ והכרנום, והעתקנו טופס זה על נכון וקיים. עוד היה חתום שם החכם ה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל, וקיים שנית. וחתומים החכמים השלמים, כה״ר מכלוף אסולין הסופר ז״ל. וכה״ר משה בן יעקב הלוי הסופר זלה״ה.

כסלו ש״מ.

ל. טופס פס״ד, על ענין שאין הבת נוטלת חלק כזכר, רק בפטירת האב, או האם תחילה. וז״ל, לפי שהחה״ש כה״ר אברהם מוריג׳ון ז״ל נלב״ע וחלי״ש, והניח יתומים זכרים ונקבות, שהיו לו מאשתו הראשונה שנפטרת בחייו, והיה נשוי עמה כמנהג הקהלות יצ׳׳ו, וקודם שנשא אשה אחרת, עשה חלוקה עם יתומיו כפי מה ששורת הדין נותנת ור״ל כפי התקנה. ועכשיו שנלב׳׳ע, הניח אלמנתו שהיה נשוי עמה, ג׳׳ב כמנהג הקהלות יצ״ו. וב״ד יצ״ו מינו אפוטרופוס על היתומים קטנים, ועל הנקבה, להחכם השלם בה״ר יצחק אבזארדיל נר״ו, והאפוטרופום שידך לבתולה הנז׳, עם פ׳. ופסק עמו לתת לה נדוניא כל הראוי לה, בירושת אביה ואמה, ועכשיו תבע המשדך להאפוטרופום, שיתן לבתולה הנז/ חלקה עם אחיה בירושת אביה, חלק כחלק, שוה בשוה עם אחיה. מלבד החלק המגיע לה בירושת אמה. ולסיבה זאת תבעו ממנו אנו החתומים, האפוטרופוס והמשודך המי, לברר להם מה שראוי לג׳אמילה הנז׳, בירושת אביה. ואין לה כי אם עישור נכסי הראוי לה מכח הדין, לפי שאין לבת ירושה עם הזכרים חלק כחלק מבח התקנה, זולת בנישואין ראשונים, ולא בשניים, ועכשיו שזכתה ג׳אמילה עם אחיה בירושת אמה חלק בחלק, ונפטר אביה אחייב, אין לה בירושת אביה זולת עישור נכסי. ועוד שמעשה רב שידענו ידיעה ברורה, שבא מעשה כזה לפני החכמים ז״ל, והורו כן, שאין לבת חלק כחלק עם אחיה, זולת בנישואין הראשונים, ולא נתנו לבת הנקבה עם אחיה, זולת העישור נכסי ולא יותר. ולראיה שכך גזרנו שאין לה זולת העישור נכסי כנז׳, ח״פ בעשרה לכסלו שנת שם ש״ם לו חק ומשפט לפר״ק, וחתומים בה״ר בנימין נהון, וכה״ר יוסף בן עמרם זלה״ה, וכה״ר אברהם בן רמוך ז״ל וקיים. וחתום החכם השלם הדו״מ כמוה״ר אברהם בן דנאן זלה״ה.

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

עוד מצאתי בכתב יד הראב״ד ז״ל הנז׳ וז״ל

ל״א. טופס שייך לתקנת המחילה שמוחלת האשה לבעלה, ומסלקת ליורשים. וז״ל הקדמונים ז״ל, אח״ב הסכמנו אנו החתומים במה שהסכימו החכמים השלמים, מן הטעמים שנזכרו בתקנתם. שאין רוב צבור יכולים לעמוד בתקנת הסכמת שלשה דייני המשמרה, ובמחילה שתודה כל אשה לבעלה מכתובתה, הסכימו שאין צריך הודעת קרוב, אפי׳ שיהיה מצוי בעיר. שלא יהיה קטטה בין הבעל לקרובי האשה. ולפיכך חזרו לתקן, שבהמצא לשם חכם מחכמי המעמד הנמנין לדין סגי, לקיים דבר המחילה ההיא, ואם לא יעידו עדי המחילה, שהיה שם מצוי חכם. אין בח במחילה להפקיע יד מי שיש לו זכות בכתובתה שמחלה לבעלה, או בנכסים שנפלו לה מצד אחר, הן בירושה, הן במתנה, הן בפירעון כתובה מאיש אחר, באיזה צד או אופן שיהיה, והכניסתם לבעלה בנדונייא, וכתב לה כתובה למנהג המגורשים יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות לזולת, לאו כל כמיניה לבטל ולמחול הזכות ההוא, שיש בו זכות לזולת אם לא ימצא שם חכם כמי. יען ראינו שגם אשה כזו לפעמים היא באנוסה מהבעל לבטל ולמחול הזכות ההוא. ובהמצא שם חכם, אפשר שיש תיקון בדבר. וחתומים בה״ר אהרן בן חיים, וה״ר יצחק בן זמירו, ובה״ר ישעיה בקיש, וה״ר יחייא בירדוגו. ע״ב מצאתי כתוב וחתום בהראב׳׳ד הנז׳ ז׳׳ל.

אדר שמ״ח

ע״ע מזונות הבת אצל אמה שנתגרשה, ותבעה מזונות לבן או בת מהבעל, שלא יתן לה דמים, כ״א לחם ולפתן ממה שהוא אוכל וכל שכן למורדת.

ל״ב. טופס במאמר ב״ד יצ״ו. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בישיבת הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי יצ׳יו, נשאנו ונתננו בענין המזונות, שתבעה פאדואינא מורדת החכם יהודה עוזיאל, בת החכם הה״ר שמואל זלה״ה לבעלה הנז׳, לבתה שיש לה ממנו. ואחר שראינו העדאת עדים שהעידו שהוציא החכם ה״ר יהודה הנז׳, ה״ה ישראל ג׳יבון, ומאיר בן ליג׳א שהעידו ממה שנגזר עליהם מלפני חכמים נ״נ זלה״ה, בענין המזונות שתבעו אותם הנשים שגירשו לבנות שהיו להן מהם, בהיות הבנות משלש שנים ולמעלה, שגזרו שלא יותן להן דמי מזונות כלל, אלא לחם ולפתן ממה שהאב אוכל, ואם המגורשת מניקה שום ולד יותן לה חצי ההנקה כנמ״ב בפסק א׳ להרבני מוהר׳׳ר שאול סירירו ז״ל, ומוהר״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל, ומוהר״ר עמנואל סירירו זלה׳׳ה. ואנו גוזרים ואומרים דמכ״ש הוא בנדון הזה, שהאשה מורדת על בעלה, שלא ינתן לה דמי מזונות כלל מכאן ואילך, אעפ״י שעד עכשיו פרע לה דמי מזונות, כי אם שיפסיק לה מזונות אצל אמה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו. ולראיה וזכות ביד החכם ה׳יר יהודה הנז׳, שכך גזרנו ח״פ בטו״ב הו׳׳א לחדש אדר הנהדר שנת שמ״ח נפש עבדן לפ״ק פה פ׳אם וקיים ע״כ. וחתומים החכמים השלמים הר״ר יוסף ן׳ עמרם ז״ל, והר״ר יצחק אבזרדיל דיל, והר״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, וה״ר אברהם הכהן ז״ל, וה׳׳ר סעדיה בן ריבוח ז״ל, וה״ר יצחק בן שלום ז״ל, וה״ר יצחק חאגייז ז״ל, והעתקנו טופס זה מהתורף תיבה בתיבה, ונמצא על נכון. והכרנו חתימות החכמים הנז׳ ז׳׳ל, ולראיה ח״פ במאמר ב״ד יב״ץ, וחתומים החכם השלם כה״ר יעקב בן דנאן זלה״ה, הסופר וכה׳׳ר יעקב חאג׳יז זלה״ה.

אב ש״ן

ל״ג. טופס פסק דין על ענין המצרנות. בהיות החכמים השלמים חכמי קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו, מקובצים בישיבת הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי יצ״ו, הלא המה החכם הה׳ר יוסף בן עמרם יצ״ו, והחכם אברהם בן רמון יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזארדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נהון יצ״ו, והחי הה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והחכם הה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק ן׳ שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ״ו, נשאו ונתנו בענין החצר הידוע בזה האלמלאח, לסמעאל בן צפט הלוי נ״ע, שממושכנת מכח מסירה לעולו אלמנת ע׳ מכלוף ן׳ לחסן בר אליהו נ״ע, ומכרתה יאקות בת סמעאל הנז׳ לגוי, וקנאה מהגוי מסעוד בר הלל בן סוסאן שרצתה עולו הנז׳, לסלק ללוקח בזוזי מטעם מצרנות, מכח המשכונה שיש לה על החצר הנז'. ואחר שנשאו ונתנו בדבר היטב, באו שקולים שארבעה מהם אמרו שיכולה לסלק למסעוד הנז׳ בזוזי מטעם מצרנות, מכה המשכונה הנז', אעפ״י שקנה מגוי. וארבעה מהם אמרו שאינה יכולה, ושלחו אותנו לשאול פי החכם ההי׳ר יוסף אלמושנינו יצ״ו, שלא נמצא באותו קיבוץ, מהו סברתו בענין הנז׳. והסכים עם האומרים שיכולה לסלקו מהטעם הנז', ובכן ציוו לנו החכמים השלמים הנז׳ יצ״ו, לכתוב ולחתום מה שיצא ברוב מנין כולם בענין הנז׳, שיכולה עולו הנז׳, לסלק למסעוד הנז' בזוזי, מהטעם הנז׳, ולזכות בחצר הנז׳. ולראיה וזכות בידה שכך נגזר ויצא ברוב מנין החכמים השלמים הנז', עה׳׳ד הנז׳, וצוו לנו לכתוב ולחתום ח״פ בטו״ב הו״א לחדש אב יה״ל ש׳ הש״ן ליצירה פה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳ב. וחתום בה הה״ר יעקב בן דנאן הסופר יצ״ו, ואנו החתו׳ העתקנו טופס זה מההעתקה הנז׳, שחתום בה הסופר הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר. וכהה״ר משה בר יעקב הלוי הסופר זלה״ה.

אלול שנ״ב

ל״ד. טופס הסכמת ענין הקדושין. בחדש אלול שנת וצויתי את ברכתי לכם בשנ״ה ליצירה, תקנו החכמים יצ״ו, תקנה בענין הקדושין. והיא היתה ג״כ מקדמת דנא בעיר הלזו, וראו לחדש אותה מחדש, שכל מי שירצה לקדש אשה מכאן ולהבא, לא יקדש אותה זולת בפני חכם מחכמי המעמד יצ׳׳ו. או ראש ישיבה, ועשרה מישראל. וכל מי שיקדש אשה שלא כפי התקנה הנז', אם יהיו מצויים שם עדים ויבואו ויעידו תכף ולאלתר לב״ד יצ״ו, הנה נקיים, ואם לא יבואו עד לאחר כן, מלבד העונש שיקבלו במכות וביסורין ובמאסר, יפרעו לקופה של צדקה נ״ם. והמקדש יפרע גם הוא לקופה של צדקה, מה שיראה לנגיד ולדיינים יצ״ו אשר יהיו בימים ההם, וישאר בבית האסורין עד שיתן גט כשר למקודשת, ולא יצא משם לא שבתות, ולא י״ט, עד שיגרשנה בגט כשר. ואפי׳ אם ירצה אביה ואמה לתתה לו, לא ישאנה עד שיגרשנה גרושין גמורין. ואחייב אם ירצה לעשות נישואין מחדש הרשות בידם. וכל זה אנו גוזרין בכח נח״ש, והוכרזה התקנה הזאת בר״ח אלול שנה הנז׳ עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר יהודה עוזיאל ז״ל, וכמוהר״ר סעדיה בן ריבוח ז״ל, וכמוהר״ר יצחק אבן צור ז״ל, וכמהר״ר שמואל בן דנאן ז״ל, ובמהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, וכמהר״ר יוסף בן חביב זלה״ה.

שבט שנ״ג.

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

זה הוא על דין פרעון כתובה, ובעל חוב שוה בזמן הזה.

ל״ה.

טופס פס״ד. לפי שר׳ אברהם בן צור נלב״ע, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא הניח שום זרע. וה״ר שמואל אחיו רצה לכנוס את יבמתו אשת אחיו הנז׳. ומרים אשתו עכבה על ידו באומרה, מאחר שנתחייב לה בשטר כתובתה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, כי על פיה ורצונה. ואם ישא אשה אחרת עליה בחייה, שלא על פיה ורצונה, שיפרע לה סך כתובתה במעות מוטבע. וה״ר שמואל הנזכר טען שאין לו במה לפרוע כתובתה, כי אם בשוה כסף קרקע וטלטל, ואחר ששמענו אנו החתומים טענותיהם ותשובה מורשה מרים הנז׳, והר״ש הנז', ונשאנו ונתננו בענין זה היטב, הסכמנו וגזרנו שיחרימו סתם בפני הר״ש הנז׳, אם יש לו מעות מוטבע כסף, או זהב, או כלי כסף, וכלי זהב, שיתננו לפירעון כתובת מרים הנז׳.

ובכלל החרם, שלא החביא שום מעות, ושלא נתן שום מתנה ע״מ להחזיר, לא מעות, ולא כלי כסף, וכלי זהב, לשום נברא. ואחר שיחרימו ויברר כל מה שיש לו מעות, וכלי זהב, וכסף, יתנהו לפירעון כתובתה. ומה שיחסר לפירעון כתובתה יפרעהו בטלטל שוה כסף, כפי מה שישומו אותו ששוה בשוק, בפירעון מיד. ואם לא יספיק הטלטל לפירעון כתובתה, יפרע לה בקרקע, כפי מה שישומו ששוה בעת הזאת, אחר ההכרזה הראויה כפי הדין.

 והדין הזה שהסכמנו בו הוא ג״כ בכל מי שרוצה לגרש את אשתו, שעם היות שכתוב בכתובה שנתחייב פ׳ לפרוע סך הכתובה, מהמטבע הנוהג בזמן הודאת הכתובה, לא נכתב המטבע, רק לענין אם יוסיפו עליו, או יגרעו ממנו, או אם ירצה לגרשה במדינה אחרת, יפרע לה מהמטבע הנוהג במדינה שנשא אותה. אמנם לענין הפירעון, הואיל וכפי הדין כתובת אשה בזבורית, אעפ״י שכתוב בה בפירוש במנה ומאתים, דאינון מזוזי כספא, אינו מועיל תנאי המטבע זולת לענין הנז'.

 דלא עדיפא אשה מב״ח. וכמו שהדין בב״ח שאם לא כתב לו בפירוש שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע שוה כסף כן בפרעון כתובה, הואיל ולא כתב לה שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע בכתובה שוה כסף. ועוד שעיקר חוב הכתובה היה בשומא. לכן הסכמנו אנו החתומים שדין פרעון כתובת אשה וב״ח, בזמנינו זה שוה. וכ״ש בנדון זה שאשה הקנו לו מן השמים. ולפי שכך הסכמנו ח״פ בעישור אמצעי לשבט שנת כשל"ג ילבינו לפ״ק פה פ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים החכם כהה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר יהודה עוזיאל ז״ל, והחכם ה׳׳ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק בן שלום ז׳׳ל, והחכם הה״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו. ואנו החתומים הטפסנו טופס זה מהתורף במאמר ב׳׳ד יצ׳׳ו, ונתאמתו לנו החתימות של החכמים הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר ז״ל, וכהה׳׳ר יצחק בן יוסף הסופר ז״ל.

אב שנ״ג.

ל״ו. טופס ענין התקנה החדש ע״ע הנישואין, שאם לסוף עשר שנים לא יהיה לו זרע לא זכר ולא נקבה. שיכול לישא אשה אחרת. ולייבם אפילו בתוך עשר ואפילו יהיה לו זרע.

בהיות שנתקבצו החכמים השלמים ואנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה כבה״ב מדרש ראשון הי״ג ונשאו ונתנו בצרכי הקהלות יצ״ו. ובדקו בנרות

ספר התקנות

החיפוש ומצאו, איך בעונות כמה משפחות נעקר שורש גזעם מן העולם, בסבת תנאי שלא ישא אשה אחרת עליה. וג״כ מצות יבום אשר היא מצוה ממצות התורה נתבטלה ג״כ, מצד השבועה הנז׳, וראו החכמים יצ״ו, שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח, ולכן הסכימו החכמים יצ״ו, עם אנשי המעמד והנגיד יצ״ו, לתקן המעוות. לבל יהיה העון הזה לפוקה ולמכשול מבאן ולהבא, כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי׳׳ת. והתקנה היא עזה״ד, שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפילו ילדה ומתו הבנים שילדה, בתוך עשר שנים. ולסוף עשר שנים לא היה לו זרע בין זכר בין נקבה, שיבול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה לא גט ולא כתובה, זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לה זרע בשנת י׳׳א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה לה ג״כ עשר שנים אחרת וכן עזה״ד.

עוד תיקנו החכמים יצ״ד שמכאן ולהבא ג״כ, כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו ליבום אפי׳ בתוך עשר שנים, ואפי׳ אם היה לו זרע מאשתו, שיכול ליבם את אשת אחיו, דאשה הקנו לו מן השמים, ואינו צריך ליתן לאשתו לא גט, ולא כתובה וכל הנושא מכאן ולהבא, על דעת כן הוא נושא. והחכמים יצ״ו, מחזיקים התקנה הזאת כל ימי עולם. וזאת התקנה קבלנו אותה אנו ובנינו ובני בנינו עד עולם, בגזירת נח״ש, ומינה לא נזוז, ולכן כל סופר מסופרי ב״ד, בנוסח הכתובה יוסיף בתנאי שלא ישא וכוי, אלא כפי התקנה החדשה, או על פיה ורצונה, ואם ישא אשה אחרת וכוי, ושלא כפי התקנה, שיפרע לה כל מה שהחזיק לה ע״ע, ויפטור אותה בגט כשר לאלתר, זהו מה שתיקנו החכמים יצ״ו, בסוף חדש אב יה״ל משנת גש״ן לפ״ק. וכרוזא קרא בחיל בכל ב״כ ביום ש״ק בחדש אלול המרוצה מהשנה המי, וסברו וקבלו כל קהלות הקדש יצ״ו, ומכאן ולהבא כל מי שמשיא את בתו בעיר הזאת, באלמלאח של פ׳אס יע׳יא, ידע שעל דעת כן הוא משיאה, ע״כ טופס שהגהנו מהתורף תיבה בתיבה, ולקיים כל דבר, ח״פ להודיע הזמן שנעשית התקנה הנז׳, וחתומים הרבנים המובהקים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל בן דנאן זלה״ה.

ניסן שנ״ט

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

ל ׳ז. טופס ההסכמה החדשה האחרונה בענין הנישואין, שאם לא יהיה לו זכר לסוף עשר שנים שיכול לישא אשה אחרת.

בהיות שמקדמת דנא שתקננו התקנה החדשה, למי שיקח לו אשה בתנאי, שלא ישא מיום התקנה ואילך, שרשאי לקחת לו אשה אחרת בסוף עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו זרע ממנה בחיים בסוף העשר שנים. ובאותה שעה גמרנו להקבץ שנית לבקש תקנה לאותם שלקחו נשים בתנאי הנז׳, קודם התקנה החדשה הנז'. לפי שראינו שהרבה מהם מתים בלי זרע מפאת התקנה הנז', ולא בא לידי גמר עד היום שנתקבצנו שנית, לשאת ולתת בענין המי, וגם לנישואים אחר התקנה הנז׳, שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה, לאחר עשר שנים לנשואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים לסוף עשר שנים לנשואיו. אעפ״י שהיה לו ומת ח״ו, קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר, ואפילו מי שקבל עליו התנאי הנז׳ שלא ישא וכו׳ בשבועה, אנו פוטרין אותו מהשבועה, ומתירין לו היתר גמור, שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי התנאי הנז׳, מטעם הפקר ב״ד הפקר. הואיל והוא לדבר מצוה. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו חי׳פ בעישור אחרון לניסן, שנת ליהודים היתה אורה ושמחי׳ה לפ״ק בפ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים ע״ז החכמים השלמים הה״ר שלמה עוזיאל ז״ל, והה׳ר אברהם הכהן יצ׳׳ו, והה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והה״ר יצחק בן צור יצ״ו, והה״ר שמואל בן דנאן יצי׳ו, והה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והה״ר וידאל הצרפתי יצ׳׳ו, דהה״ר אברהם הכהן הרופא יצ״ו, וה״ר שמואל ן׳ חביב יצ׳׳ו.

ל״ח. וס״ל כתוב גם אנו החתומים הסכמנו בתקנה הנ״ל, בראותינו שהיא תועלת הקהלות יצ״ו. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל והכל שריר וקיים. וחתומים ע״ז הנגידים המעולים, החכם ה״ר יעקב גיקאטילייא, והנבון ה״ר דוד ן׳ זמירו יצ״ו, ואנשי המעמד. והם, הנבון ה״ר יוסף בן נחמיאש יצ״ו, והנבון ה׳׳ר דינר נפ׳אוי יצ״ו, והנבון ה״ר שמואל קטן יצ״ו, וה״ר מסעוד בן חקוק נ״ע, וה״ר משה סונאיץ יצ׳׳ו, וה״ר יהושע קורקוס יצ״ו, והנבון ה״ר מאיר הלוי יצ׳׳ו, וה״ר יהודה פימינטא יצ״ו, וה״ר שלמה הכהן אלחדאד יצ״ו, וה״ר יוסף פ׳ראנקו יצ׳׳ו, וה״ר משה אלעזר יצ״ו, וה״ר שמואל הכהן יצ״ו, וה׳׳ר יונה בן שגיור יצ״ו, וה׳׳ר בנימין תאזי יצ״ו, ור׳ שמעיה חסאן נ״ע, ור׳ פנחס כהן יצ״ו בר נחמיה נ״ע, וה״ר יהודה בן ימין יצ״ו בר יעקב נ״ע, וה״ר מאיר בן עמרם יצ״ו. ואנו החתו׳ הגהנו טופס זה מהתורף, ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים והנגידים ואנשי המעמד הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ והכל שריר וקיים. וחתומים החכמים השלמים בהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכהה׳׳ר מכלוף אסולין הסופר זלה״ה.

חשון ש״ס

ל״ט. טופס הסכמה אחרת על ענין הנז״ל, שאפי׳ יהיה לו זרע זכר, אם יהיה אונס ניכר לב״ד מחמת האשה, שיכול לישא אשה אחרת.

בהיות, שאדוננו המלך יר"ה, בימים האלו שעברו אחר התקנה הכתובה בעבר הלז, יצא דבר מלכות מלפניו להפקיע כח תנאי, שלא ישא בכל מדינות מלכותו, וכל מי שירצה לקחת לו אשה על אשתו, אף על פי שימצא לו ממנה זרע זכר, עשה יעשה וגם יכול יוכל, ולית דימחה בידיה, וכאשר דבר מלך שלטון, ודינא דמלכותא דינא, עמדו קצת אנשים ופרצו גדר התקנה הנז', ולקחו להם אשה אחרת על האשה הראשונה שיש להם ממנה זכרים ונקבות, להשביע יצרם ולמלאת תאותם, וכעסתה צרתה, וכמעט קט רצו הנשים לעבור על דת יהודית ולכן לגדור כל פרצה עמדו קצת אנשים רואי פני המלך יר״ה, בהסכמתינו ובהסכמת אנשי המעמד יצ״ו, וחילו פני אדוננו המלך יר״ה, להיות דבר הנישואין שירצה כל בר ישראל לישא על אשתו, מסור לב״ד שיהיו בימיו, ונשא פניהם לדבר הזה. לכן ראינו לתקן המעוות בדבר אחר שיש בו צורך מצוה, שכל איש שיהיה נשוי וירצה לקחת לו אשה אחרת על אשתו, בהיות לו ממנה זרע זכר, ויראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם אונס נכר לב״ד אליהם. ופירש הרב יעב״ץ ז״ל, משם הרב הגדול מוהר״ר יעקב בן דאנן ז״ל, היכא דאיכא חולי המונע הלידה, או חולי המונע תשמיש וכיוצא, מחמת האשה שיש לו. אזי הרשות בידם להפקיע מעליו כח תנאי, שלא ישא לשיוכל לקחת לו אשה אחרת ואף על פי שקבל עליו התנאי ההוא בשבועה, אנו מפקיעין התנאי ההוא מעכשיו, הפקעה גמורה. ומתירין לו שבועתו, ולא יהיה לנו העון לפוקה ולמכשול. כל זה ראינו לתקן נוסף על התקנה הנז׳, בין בחולפים בין בהווים בין בעתידים להנשא. וה׳ יברך את עמו בשלום. ולראיה ח״פ בעישור אחרון לחדש חשון שנת לעבדו שכ״ם אחד לפ״ק, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים החכמים השלמים הה״ר שלמה עוזיאל ז״ל, והה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והה״ר סעדיה .בן ריבוח יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והר״ר שמואל בן דנאן יצ״ו, והר״ר וידאל הצרפתי יצ״ו. :ונתאמתו לנו חתימותיהם, ולראיה חתמנו פה וקיים. וחתומים החכמים השלמים הר״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה ובהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.

הקדמה לראיון שנערך עם פרופסור אלימלך וסטרייך על המסורת המשפטית של חכמי מרוקו

התפרסם בחוברת הברית תשס"ז

איסור הביגמיה בתקנות פאס והגבלתו לזיווג ראשון.

מעיקר הדין האיש רשאי לשאת כמה נשים. אולם האישה אינה אוהבת לחיות עם צרה בצדה, לכן היו נשים שהתחכמו והתנו על הבעל לפני החתונה, שלא יוכל לשאת עליהן אישה אחרת, ותנאי כזה תקף מצד ההלכה. דומה כי נוהג זה הלך ופשט עד שהפך נורמה מקובלת בקהילות שונות, במקרה שאין לזוג ילדים הבעל נקלע לדילמה, מחד גיסא קיימת התחייבותו לאשתו שלא לשאת אישה אחרת עליה. לעומת זאת האישה אינה חייבת במצוות " פרו ורבו ".

חכמים קבעו עשר שנים כזמן סביר לאישה ללדת, ואם עבר זמן זה ולא הביאה ילדים קלושים סיכוייה להרות ולכן חובה על הבעל לשאת אישה אחרת על הראשונה או לגרש הראשונה ולקחת אחרת. אפילו התחייב לה בשבועה שלא לשאת אחרת עליה. התקופה של עשר שנים הועתקה מחכמי המשנה.

בקהילות אשכנז קיימת תקנה דומה המיוחסת לרבנו גרשום מאור הגולה ( נפטר סביב 1028 ) האוסרת לשאת שתי נשים, והיא תקפה גם במקרה שאין לזוג ילדים או במקרה של ייבום.

אף שיהודי ספרד וצפון אפריקה לא קיבלו עליהם תקנות רבנו גרשום, האוסרות את הביגמיה, נהגו בקהילות ספרד לחייב את החתן בשעת החופה שלא לשאת אישה על אישתו ללא הסכמתה. בדרך כלל תנאים אלו, נכתבו בנספח לכתובות. המגורשים הביאו אתם מנהג זה למרוקו, ובין התחייבויות החתן לכלה המפורטות בכתובה שנהגו בפאס מצוייה גם התחייבות " שלא ישא אישה אחרת עליה בחייה, אלא על פי רצונה ".

את ההתחייבויות הכתובה היה מקבל עליו החתן בקניין ובשבועה, ושם נכתב שאם יעבור הבעל על אחד מתנאי הכתובה, מתחייב הוא לפרוע לה כל סכי כתובתה ויפטרנה בגט. המגורשים נתנו תוקף להתחייבות זו, גם במקרים שאין לזוג ילדים או במקרה של ייבום.

במרוצת השנים נמצאו בפאס הרבה זוגות שמתו עריריים בגלל השבועה, כי האישה הראשונה התנגדה בדרך כלל שייקח בעלה אישה עליה גם כשלא היו לזוג ילדים, וגירוש הראשונה היה כרוך בתשלום כל סכי כתובתה, דבר שלא כל אחד יכול לעמוד בו.

לכן בשנת 1593 , ישבו חכמי פאס על מדוכה זו ותקנו תקנה המפקיעה את התחייבות השבועה לאחר עשר שנות נישואין. באחד המקרים אם נפלה לפניו אשת אחיו לייבום או שלא היה לו זרע בין זכר או בין נקבה, כלומר במקרה שיש לזוג בת נותרה התחייבות הבעל בתוקפה.

לאור האמור או הנכתב לעי"ל, אין ספק שפרופסור אלימלך וסטרייך, ידע מה שהוא אומר, הנה כי כן רואים אנו לפנינו, שלפני יותר מארבע מאות שנה, את פסיקותיהם החכמות של חכמי מרוקו, ראשית לא סתם נתנו תוקף לפי ההלכה ואסרו מכל, ביגמיה, אלא היה זה הדבר בהסכמה, מותנה בהתחייבות, ותחום בזמן הסביר, אף הרחיקו לכת שבמידה ויש לזוג בת, אזי  התחייבות הבעל תקפה, ולכן עלייך לאמץ את זכרונך ולהביא את דבריו של הפרופסור המכובד הזה. 

וזה נוסח פסק דין שנמצא על הענין הנז״ל.

מ. לפנינו ב״ד חתומים, התרעם יעקב בר שמואל בן סוסאן הלוי באומרו, שלא זכה להבנות מאשתו רבקה בת ה״ר יהודה חטראג׳י נ״ע, כי זה לו כעשר שנים בקירוב נשוי עמה, והיא משכלת מה שיולדה, וקצתם מתים במעיה. ובכן תבע שורת הדין לפנינו, להרשותו לקחת לו אשה אחרת, אולי יבנה ממנה. ובראותינו תביעתו הנכונה כפי התקנה האחרונה, פטרנוהו מתנאי שלא ישא וכוי, שהחזיק לה על עצמו בכתובתה. וגם התרנו לו שבועתו שנשבע לקיים התנאי ההוא, אעפ״י שקדמה הכתובה הנז׳ לתקנה, שכך היתה התקנה אף לנישואין קודם לה. ולראיה וזכות בידו ח״פ בעישור אמצעי לאב יה״ל, שנת בשמ״ך לפ״קעב״ל. וחתו׳ עליו הרבנים, כמוה״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, ובמוה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה, וכמוה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה.

מ״א. טופס פסק דין א׳ שייך לענין הנ״ל בין היבם והיבמה.

בענין התקנה החדשה אשר התקינו בה, שאם נפלה לו אשת אחיו ליבום, שיכול ליבם ואפי׳ תוך עשר שנים, ואפי׳ יהיה לו זרע. כתב מורינו ה״ה הדיין המצויין כמהר״ר יעקב אבן צור ז ׳ל, בשאלה ששאלו חכמי פ׳אס יע״א, בענין יבמה שנפלה לפני יבם, ואין היבמה רוצה להתייבם מכמה אמתלאות, כאשר כתוב בשאלה בארוכה ואחת מהם שאין לו במה לפרנס, וגם הוא נשוי אשה. והכריח שם שכיון שהוא נשוי אשה, מצות חליצה קודמת, אבל מטעם זה לבדו אין כופין, אלא בצירוף טענת שאין לה במה לפרנס, וכאשר כתוב שם בארוכה. וכתב ואעפ״י שבספר תקנות קדמונינו נמצאת תקנה שתיקנו בשנת גש״ן, לקיים מצות יבום אפי׳ בנשוי, ואפי׳ תוך עשר שנים לנישואין, ואפילו היה לו זרע מאשתו הראשונה לא באו בזה לחלוק על הריב״ש ולומר, דאפי׳ בכגון דא, מצות יבום קודם. (פי׳ שאין לו במה לפרנס) דכל עצמם לא באו לתקן, אלא על מה שנוגע ליבם עם אשתו ראשונה, שקודם התקנה היתה יכולה לעכב עליו, שלא לייבם על דברת שבועת אלהים אשר נשבע לה בעת נישואיה, שלא ישא אשה אחרת עליה, וכמו שמבואר בפוסקים דחיילא נמי שבועה איבמה בכולל, ולפיכך תיקנו דמשם והלאה יבררו בשבועה, שלא ישא אלא עפ״י התקנה. שבזה לא תחול כלל שבועה איבמה, ולא תוכל אשתו ראשונה לעכב עליו בשום אופן. אבל הדין אשר בין היבמה עצמה והיבם כדקאי קאי, ולא דברו בו חכמי התקנה כלל. וזה מוכרח בלשון התקנה שכן כתוב וז״ל, עוד תיקנו וכו׳ שמכאן ולהבא כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו וכו׳ ככתוב בתקנה לעיל, ומוכח מתוך לשון התקנה שלא באו אלא לגרוע כח אשתו ראשונה, לא לגרוע כח היבמה. וא״ב עכ״ל דלא מיירו חכמי התקנה, אלא כשהיבם והיבמה שניהם חפצים ביבום, אבל כשאחד מהם מעכב, ישאר הדבר למה שיתן הדין. וכבר נתבאר דריב״ש ומרן ריק״א, כתבו בפסח להדייא, דכזה אפי׳ להרי״ף והרמב״ם מצות חליצה קודם. (וא״ב ראוי הוא להביא ראיה מהרא״ש שכתב, דבאין לו במה לפרנס כופין לחלוץ, אע״ג דס״ל דמצות חליצה קודמת, כיון דבנדון דידן, היבם נשוי אשה. וכבר כתבנו דבנשוי אשה כ״ע מודו דמצות חליצה קודמת). וא״ב כשהיבמה רוצה בחליצה, לה שומעין, שאמרה כהלכה, אלא שאין לכוף בטענה זו לבד, אלא בהצטרף עמה טענת הנאמרת מהרא״ש ז״ל, כמבואר בלשון תשובת מרן מוהר״י קארו ז״ל, שהעתיק מהר״י הלוי וכנז׳ לעיל. וא״ב בנדון דידן דאיכא טענת אין לו במה לפרנס מצורף להיותו נשוי, ודאי ילפינן מהרא״ש ז״ל, דכופין, וכפי מה שפי׳ מוהר״ם אלשיך ז״ל בדבריו עכ״ל. ומוכח מתוך דברי השאלה, גם מתוך דברי מוהר״ם אלשיך ז״ל, בסימן  י״א דבאין לו לפרנס כנז״ל, אפי׳ אינו נשוי אשה, אפילו לדידן דס״ל דמצות יבום קודמת, כופין לחלוץ.

חשון שס"ג

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

וזה נוסח פסק דין שנמצא על הענין הנז״ל.

מ. לפנינו ב״ד חתומים, התרעם יעקב בר שמואל בן סוסאן הלוי באומרו, שלא זכה להבנות מאשתו רבקה בת ה״ר יהודה חטראג׳י נ״ע, כי זה לו כעשר שנים בקירוב נשוי עמה, והיא משכלת מה שיולדה, וקצתם מתים במעיה. ובכן תבע שורת הדין לפנינו, להרשותו לקחת לו אשה אחרת, אולי יבנה ממנה. ובראותינו תביעתו הנכונה כפי התקנה האחרונה, פטרנוהו מתנאי שלא ישא וכוי, שהחזיק לה על עצמו בכתובתה. וגם התרנו לו שבועתו שנשבע לקיים התנאי ההוא, אעפ״י שקדמה הכתובה הנז׳ לתקנה, שכך היתה התקנה אף לנישואין קודם לה. ולראיה וזכות בידו ח״פ בעישור אמצעי לאב יה״ל, שנת בשמ״ך לפ״קעב״ל. וחתו׳ עליו הרבנים, כמוה״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, ובמוה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה, וכמוה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה.

מ״א. טופס פסק דין א׳ שייך לענין הנ״ל בין היבם והיבמה.

בענין התקנה החדשה אשר התקינו בה, שאם נפלה לו אשת אחיו ליבום, שיכול ליבם ואפי׳ תוך עשר שנים, ואפי׳ יהיה לו זרע. כתב מורינו ה״ה הדיין המצויין כמהר״ר יעקב אבן צור ז ׳ל, בשאלה ששאלו חכמי פ׳אס יע״א, בענין יבמה שנפלה לפני יבם, ואין היבמה רוצה להתייבם מכמה אמתלאות, כאשר כתוב בשאלה בארוכה ואחת מהם שאין לו במה לפרנס, וגם הוא נשוי אשה. והכריח שם שכיון שהוא נשוי אשה, מצות חליצה קודמת, אבל מטעם זה לבדו אין כופין, אלא בצירוף טענת שאין לה במה לפרנס, וכאשר כתוב שם בארוכה. וכתב ואעפ״י שבספר תקנות קדמונינו נמצאת תקנה שתיקנו בשנת גש״ן, לקיים מצות יבום אפי׳ בנשוי, ואפי׳ תוך עשר שנים לנישואין, ואפילו היה לו זרע מאשתו הראשונה לא באו בזה לחלוק על הריב״ש ולומר, דאפי׳ בכגון דא, מצות יבום קודם. (פי׳ שאין לו במה לפרנס) דכל עצמם לא באו לתקן, אלא על מה שנוגע ליבם עם אשתו ראשונה, שקודם התקנה היתה יכולה לעכב עליו, שלא לייבם על דברת שבועת אלהים אשר נשבע לה בעת נישואיה, שלא ישא אשה אחרת עליה, וכמו שמבואר בפוסקים דחיילא נמי שבועה איבמה בכולל, ולפיכך תיקנו דמשם והלאה יבררו בשבועה, שלא ישא אלא עפ״י התקנה. שבזה לא תחול כלל שבועה איבמה, ולא תוכל אשתו ראשונה לעכב עליו בשום אופן. אבל הדין אשר בין היבמה עצמה והיבם כדקאי קאי, ולא דברו בו חכמי התקנה כלל. וזה מוכרח בלשון התקנה שכן כתוב וז״ל, עוד תיקנו וכו׳ שמכאן ולהבא כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו וכו׳ ככתוב בתקנה לעיל, ומוכח מתוך לשון התקנה שלא באו אלא לגרוע כח אשתו ראשונה, לא לגרוע כח היבמה. וא״ב עכ״ל דלא מיירו חכמי התקנה, אלא כשהיבם והיבמה שניהם חפצים ביבום, אבל כשאחד מהם מעכב, ישאר הדבר למה שיתן הדין. וכבר נתבאר דריב״ש ומרן ריק״א, כתבו בפסח להדייא, דכזה אפי׳ להרי״ף והרמב״ם מצות חליצה קודם. (וא״ב ראוי הוא להביא ראיה מהרא״ש שכתב, דבאין לו במה לפרנס כופין לחלוץ, אע״ג דס״ל דמצות חליצה קודמת, כיון דבנדון דידן, היבם נשוי אשה. וכבר כתבנו דבנשוי אשה כ״ע מודו דמצות חליצה קודמת). וא״ב כשהיבמה רוצה בחליצה, לה שומעין, שאמרה כהלכה, אלא שאין לכוף בטענה זו לבד, אלא בהצטרף עמה טענת הנאמרת מהרא״ש ז״ל, כמבואר בלשון תשובת מרן מוהר״י קארו ז״ל, שהעתיק מהר״י הלוי וכנז׳ לעיל. וא״ב בנדון דידן דאיכא טענת אין לו במה לפרנס מצורף להיותו נשוי, ודאי ילפינן מהרא״ש ז״ל, דכופין, וכפי מה שפי׳ מוהר״ם אלשיך ז״ל בדבריו עכ״ל. ומוכח מתוך דברי השאלה, גם מתוך דברי מוהר״ם אלשיך ז״ל, בסימן  י״א דבאין לו לפרנס כנז״ל, אפי׳ אינו נשוי אשה, אפילו לדידן דס״ל דמצות יבום קודמת, כופין לחלוץ.

חשון שס"ג

טופס תקנה על מכירת היין

מ״ב. בהיותינו אנו החתומי׳ מקובצים במאמר אדונינו המלך יר״ה, בבית הנגיד הה״ר אברהם רותי ז״ל, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, בהסכמת הרשות הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ראינו לחדש התקנה שתקננו מקדמת דנא, לבלתי ימכור שום בר ישראל, לא יין ולא מים שרופים הנקראים מא אלחייא, לשום נברא. הן יהודי, הן גוי, הן איש, הן אשה, הן אדומי, הן ישמעאלי, הן פרסי, הן עלג, הן משומד, בתור עשר שנים מהיום. יען ראינו שכמה אנשים השחיתו התעיבו עלילה, בעשותם המזמתה. עד שיצאו כמה פרצות בישראל, וצווחה על היין בחוצות מיום שנפרץ הגדר, ולכן אנו החתומים מנדים ומחרימים, ומשמחים, ומאררים, בכל אלות הברית הכתובים בספר תורת משה, כל איש ואשה שיעבור על התקנה הנזכרת, בתוף הזמן הנז׳, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה. ובכלל החרם ג״כ אנו מנדין ומחרימין, אפילו לנותנו במתנה למי שאינו בן ברית, בשום ענין בתור הזמן הנז׳, ועל המערימים ג״כ להניח הכוס בפני הגוי כדי שיקחנו הגוי, הם בכלל החרם. ובכלל החרם ג״כ, שלא יניח שום בר ישראל, גוי או ישמעאלי או אדומי, הן סוחר הן זולתו, לשתות יין או מים שרופים ברשות הישראל, אפי׳ יביאם הגוי משלו בשום ענין, בתוף הזמן הנז'. ואע״פ שיזמין הישראלי לגוי או לסוחר אדומי לסעוד אצלו, לא יניחנו לשתות יין נסך ברשותו. וכל זה יובן בתוף העיר הזאת עיר פ׳אס יע״א, ושתי פרסאות סביבותיה, ומי שיהיה לו שבוי שאינו בן ברית מקנת כספו, רשאי לתת לו כוסות של יין או מים שרופים, בתנאי שישתה השבוי ההוא לפני אדונו. ולא נכנס בכלל החרם הנז׳, הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, שהוא רשאי לתת יין או מים שרופים למי שירצה, אפי׳ למי שאינו בן ברית ומעכשיו אנו מתרין לכל העובר על התקנה הנז׳ בכלל ופרט שמלבד שיכריזו עליו בשוקים וברחובות בתרועה ובקול שופר,־ במחורם ומנודה לשמים ולבריות, וגם יענש בגופו וממונו, לפי ראות עיני הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, ולקיים כל דבר ח״פ בעישור אחרון לחשון, שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק בס׳ כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ, פה בפ׳אס יע״א ואינה חתומה.

כסלו שס״ג

חיים לוק – בינו נא מורדים

מאת רבי דוד בוזגלו זצ"ל

לחן : באב אלוואד

בינו נא מורדים, רודפי קרב ורצח, לא לתת בקול

על עם שופך שיחו. מול שוכן שמיו, כל יכול לנצח

כי בצל סֻכן שם שׂם לו מבטחו

זכרו נא יום בן חלוף הוכן ליצירה

כת שלום בקול מר למריו

הלא הוא יציר נפשו לריב נמהרה

זאת עשו אפוא, קראו לכם שלום

נזר היצירה, אנוש נוצר כמלך, רק לבנות ציה

לנטוע ישימון, אך הוא שת בָתָה שדות יבול רב ערך

וימגר לארץ, עֹפל וארמון                         זכרו נא……

יעקב, ישר, דרש ברוך ונועם, את שלום אחיו

ואת שלום שונאיו. על צואר נרדפנו, יום חרון וזעם

ושלומים רדפנו, נחנו צאצאיו                   זכרו נא…..

תוך מֵי המקדש, מחקו שֵם בן ארבע, להשקות סוטָה

יום אשר קנאו להּ, למען בָרֵד את צדקהּ ונקבע

ולהשרות שלום, בינה ובין בעלה               זכרו נא

לכבודך ירושלים…בירת הנצח של העם היהודי…

עיר אשר את שמה נשאו על לשונם בחרדת קודש

עיר שחוברה לה יחדיו לאחר גלות ארוכה…

עיר המלכים הקדושה, שרבים חרפו נפשם עליה

ומה לעשות, ירושלים יש רק אחת ואין שני לה