מורשת יהדות מרוקו

הפטרות

מנהג שאומרים הקהל בקול רם איזה הפטרות עם המפטיר. כגון הפטרת פרשת יתרו בשנת מות המלך עוזיהו, ובחג השבועות הפטרת מרכבה דיחזקאל. והפטרת ותשר דבורה בפרשת בשלח. וביום השבועות וה׳ בהיכל קודשו. וביום ראשון של ר״ה כשמגיע המפטיר לפסוק ותתפלל חנה, כל הקהל אומרים בקול רם עס״ו ההפטרה. וגם שמורם באו״ח, סי׳ רפד סעי׳ ה, משם הריב״ש סי׳ לו. וש״ס מגילה בא, שלא לומר הקהל ההפטרות בבת אחת דתרי קלי לא משתמעי. ועיין בשו״ת חת״ס, חלק או״ח, סי׳ סח, מה שזכר ליישב המנהג שהציבור אומרים ההפטרה בקול רם עם המפטיר שהיא נגד משמעות השו״ע, עיי״ש. וודאי טעם למנהג זה לפי שהם מדברים בשבח המקום אין כבוד ליחיד לומר לבדו ואומרים כל הקהל דברוב עם הדרת מלך.

הקפות

א. מנהג במה שמקיפין התיבה בקריאת ההושענות, יש חילוק בבתי כנסיות. יש שמקיפין אחר קריאת ההלל ויש שמקיפין אחר תפילת מוסף. ובשניהם אומרים קדיש תתקבל אחר ההקפות. וראיתי למהר״ם גאלאנטי זצ״ל, בס׳ קרבן חגיגה, סי׳ פו, דף מו, שב׳ שזה היה מחלוקת בין רבני זמנו, שבכל מקום היו עושים אחר המוסף ובירושלים עיה״ק תוב״ב נהגו בבית הכנסת הגדולה ות״ת לעשותם אחר ההלל וכו', עיי״ש. שנתן טעם לשני המנהגים דמאן דאומרים אותם אחר ההלל משום זריזין מקדימים למצות. ומאן דאומרים אחר המוסף משום דברוב עם הדרת מלך, שנתקבצו הקהל לשמוע קריאת התורה ואחר מתפללין מוסף ואח״ז ההושענות עיי״ש מ״ש בזה. ובסוף דבריו כתב אך מה יעשה שרבינו בשו״ע ובטור לא אנהר לן עיינין ואזלי בתר מנהג צרפת לעשותם אחר מוסף, אר מנהג בעה״ק ירושלם ת״ו מנהג ותיקין הוא, עכ״ל.

ב.מנהג יש בתי כנסיות שעושים הקפות גם ביום שמחת תורה אחר תפלת שחרית בקצרה. ובתי כנסיות הללו מתנהגים עפ״י סדר רבינו האר״י ז״ל.

ג.מנהג פה מחז״ק פאס יע״א, ביום הושע״ר בבל הקפה שמקיפין התיבה אומרים ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו וכו׳ שלשה פעמים. ואני מתפלא מה טעם אמירת הפסוק הזה. ושאלתי ת״ח ולא ענו אותי דבר. וחפשתי בספרים והשם אינה לידי ומצאתי בס׳ צרור המור למוהר״א צבע ז״ל, בפ^׳ מקץ וז״ל: נראה שהמלחמה רמוזה בזה הפסוק באמרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדים סוד צני״ד לב״ש היוצא מזה הפסוק מר״ת אותיות צרי דבש נכאת לוט בטנים שקדים. והוא מסוגל לכל צרה דכתיב בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ששה אותיות ובו כלול סוד סימני הקטורת דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם להם מלחמותיהם, וזה באים בכח מעשיהם, בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה וזאת אשר דבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ, ארץ החיים. ולכן אמרו חז״ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע יאמר כשנכנס בשער העיר זה הפסוק ג׳ פעמים ואינו ניזוק. לפי שיש בו כד תיבות שהם ע״ב, רמז לשם המפורש של ע״ב ובר עיי״ש. ובן מנהג בליל יוה״ב אחר תפילת ערבית, כתוב במחזורים לומר פסוק והיה פי ראשו בתוכו וכר שבעה פעמים.

ד.מנהג בבהבנ״ס של התושבים אומרים ויעבור בכל הקפה ביום הושע״ר, וראה בספר אהבת הקדמונים.

ה.מנהג בשבעה הקפות שעושים ביום הושע״ר, שעושים לשם שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פנחס ודוד.

ובכל הקפה אומרים פזמון לשם אחד משבעה כורתי ברית, הנדפס במחזורים. ואין אומרים פזמון של יוסף הצדיק, הגם שנדפס במחזורים. והרמ״ע מפאנו ז״ל, כת׳ שהשבעה הנז׳ נקראו שבעה כורתי ברית, ויוסף צדיק נקרא. וכ^׳ שמעתי שבמדינת פאס נוהגים כסדר הברייתא, שהרי יוסף צדיק הוי מכורתי ברית לא הוי. ובסידורי תפילה נדפס המאמר מהרמ״ע מפאנו ז״ל, שהביא הברייתא שדיברה בזה, עיי״ש. וגם בנוסח רחמנא שאומרים בימים נוראים כל השבעה אומרים אדכר לן קיימיה, וביוסף אומרים אדכר לו זכותיה דיוסף צדיקא.

התרת נדרים

מנהג במחז״ק נתייסר מנהג ע״י מאריה דאתרין מו״ה שלמה ן׳ דנאן זצ״ל, לעשות התרת נדרים בעשרים אב. ומנהג זה הביאו מו״ה אהרן בן שמעון ז״ל, בספרו נהר מצרים, ח״ב, סי׳ נא, וכתב כי מנהג זה בירושלים ובמצרים בין הספרדים לעשות ביום עשרים אב התרת נדרים וקללות. שהם ארבעים יום קודם ר״ה. ונותנים טעם לדבריהם שמא חטא אדם בדבר שחייב נידוי ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום, וח״ו יענש בזה שלא תהיה תפילתו נשמעת בימים נוראים. ע״ב מתירין הנדרים והנדויים ארבעים יום מקודם. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות א׳ ערך אב. ועיין כף החיים הבבלי, או״ח, סי׳ תקפא, אות צט, ומ״ש בזה.

ויהי נועם

מנהג כשחל ערב פסח בע״ש, כתב בספר שאלת [יעב״ץ] שאין אומרים ויהי נועם במוצאי-שבת שלפניו, כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות מדינא. ועיין עיקרי הד״ט, או״ח, סי׳ יב סעי׳ו, ובסי׳ לו, אות נה, כתב משם הרב הכנה״ג, שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה, רק שיהיו ששת ימי החול, יעו״ש. הביא דבריהם הרב ויאמר יצחק, בליקוטי או״ח, הל׳ פסח, סי׳ א, וכתב וכן מנהגינו לאומרו.

זימון

מנהג נוהגים העולם בסדר הזימון שהמבדר אומר ברשות שמים וברשות מו״ר. ומוהר״י בספרו בכורי יעקב, סי׳ יב, נסתפק בזה דיש בזה שיתוף ש״ש ודבר אחר, והביא דברי הרב שדי חמד, ונשא ונתן בזה, ובסוף דבריו כתב ומ״מ מצאנו רב גדול המכריע להתיר ונהרא נהרא, עיי״ש. ועיין בס׳ שערי רחמים, למו״ה רחמים פראנקו ז״ל, ח״ב ח׳ או״ח, סי׳ י שהביא דברי השדי חמד וחלק עליו וחיזק המנהג לומר ברשות שמים וברשותכם ואין באן חשש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד נח

זכרון

מנהג לעשות לזכרון חוט על האצבע שלא לשכוח הדבר. נראה הטעם לדבר דבראותו דבר משונה על אצבעו זוכר הענין. וראיתי בס׳  אוצר דינים ומנהגים, ערך זכרון, גשם ב״ר פ״ח כל היום היה מתנה תנאים (שר המשקים שלא לשכח את יוסף) ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן (מנהגי ישורון 138). וראיתי בס׳ יד שאול, פ׳ שלח לך, וז״ל: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' טעם קשר ציצית לפי פשוטן של דברים הוא כמו שדרך אדם לקשור איזה קשר באצבעו או בסודרו למזכרת דבר שלא ישכחהו, שכשהוא רואה הקשר מיד זוכר, עב״ל.

חולה

מנהג כשיהיה בתינוקות חולי האבעבועות הנקרא בערבי אזדר״י או בוחומרו״ן, שסוגרים הבית והחלונות ופורשים הוילון שבפתח הבית אין יוצא ואין בא, ומעטפין התינוק בבגד אדום. וכל זמן שהתינוק חולה אב ואם לא ישמשו מטתם, ולא עוד אלא אפי׳ איש ואשה אחרים שיבואו לבקר את התינוק, אם יהיה האיש והאשה בזמן טוהר שמשמשים מיטתם, לא יכנסו לבית ולא תדרוך רגלם אפי׳ על מפתן הבית. ונשמרים מזה כגשמר מן הנחש, וכל זה מלתא בלא טעמא ושומר פתאים ה׳. וחוק יש להם שלא יכנס שום אדם אפי׳ מי שאין לו אשה, שתהיה גזירה שוה על הכל, אשרי תמימי דרך.

חיים טובים

מנהג כשאדם מתעטש אומר לישועתך קויתי ה׳, והעומדים לפניו אומרים לו חיים טובים. כי מלפנים היה העיטוש סכנה, בתנחומא, פ׳ תולדות ובפרק ר״א, הובא בילקוט, פ׳ לך לך, רמז ע״ז, ע״פ ויהי כי זקן יצחק. עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת. תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהוא מת מעיקרא. עמד לו יעקב וביקש עליה רחמים. ועיין של״ה, שער האותיות, סי׳ ה. ועיין מ״ש עוד בזה אות עיין ערך עטוש.

חלה

א-מנהג מנהגינו לברך להפריש חלה מן העיסה, ובחלת מצה של פסח להפריש חלה מן המצה. עיין מרן ז״ל ביור״ד, סי׳ שכח. ועיין באה״ט סק״א; ס׳ שמח נפש למהר״ש גאגין, אות חית, ערך חלה.

ב-מנהג בהפרשת חלה שאין מפרישין אלא כל שהוא, וכמ״ש מהריק״ש ז״ל, בהגהותיו ליור״ד, סי׳ שרב. וכ״ב בס׳ חרירים, דה מט ע״ב. ולא ראיתי ולא שמעתי חסיד בדורינו נהג כן, עכת״ד. הביא את דבריו בס׳ השמים החדשים, הנדפ״מ בנימוקיו ליוד״ע, אות מח, שציין לעיין בשו״ת הרדב״ז ח״ג, דפוס פיורדא בש׳ תר״ב. וזה דלא כסברת האר״י ז״ל, דכתב בשער המצות, בפ׳ שלח לך, דצריר להפרישה כשיעורה האמיתי ע״פ הסוד, שהוא אחד ממ״ח.

רבי יעקב קאשֹטרו גם קאסטרו; מכונה מהריק"ש; רפ"ה, 1525 בערך – י"ב באדר ב' ה'שע"ב, 1612) היה מרבניה הנודעים של יהדות מצרים. נתפרסם בעיקר מחיבורו 'ערך לחם' שכולל הגהות על השולחן ערוך, הספר היה נפוץ בכתבי יד רבים, עוד קודם להדפסתו בשנת תע"ח

ג-מנהג שלוקחים שאור מהעיסה קודם הפרשת חלה, ועיין בברכ״י, סי׳ שכד משם הכנה״ג. וכתב הטעם דאי לאחר הפרשת חלה אז הוי שאור פטור. ומור״ם פסק בסי׳ שכד, שלא ליתן שאור של פיטור בעיסה של חיוב. וב׳ שם הברב׳׳י, דאם עושה כן הוי ברבה לבטלה, עיי״ש הסיבה לזה ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפ״ט יוד״ע, סי׳ מח מ״ש בזה.

חלון (ראה גם פתיחת חלון)

מנהג רבני פאס היו דנים להרחיק חלונות בית הכנסת שמונה אמות.

ורציתי לידע על מה הוטבעו אדני שורש מנהג זה, ומצאתי לרבינו ב״י או״ ח, סי׳ קן, וז״ל: ומצאתי כתוב בשם ס׳ האגודה, בפ׳ השותפין, מפירוש ר״ת הבאתי ראיה על אחד שבנה נגד ב״ה ורצה להרחיק ארבע אמות, ואמרתי דבית הכנסת צריך אורה גדולה כמו אספלידא דהבא, עכ״ל. (פירוש אספלידא, שורש הדבר הוא במס׳ ב״ב דף ז, הנהו בי תרי דפלגו בהדי הדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא. פי׳ אספלידא, מערה. פי׳ תרביצא, חצר. וכמו שתרגם המתרגם בתהלים, ומפני שאול במערה, מן קדם שאול באספלידא). והנה מרן הביא האגודה בלי שום חולק ופסקה בקצור או״ח, סי׳ קן, ס״ד, בודאי בן דעתו להלכה. אבל לא ביאר דעתו כמה צריך להוסיף בשיעור ההרחקה, ומצאתי להגאון נוב״י תניינא, ח׳ או׳׳ח, סי׳ טז, שנשאל בנדון בית הכנסת, והביא דברי האגודה, וכתב בדין זה להרחיק בית הכנסת יותר מארבע אמות, הוא דבר חדש אשר המציא בעל האגודה מדעתו, ולא למדונו דבר מדברי הראשונים: הרי״ף, והרמב״ם, והרא״ש. ואדרבא משמעות הרשב״א שהביא מרן הבית יוסף בחו״מ, סי׳ קנד, מחודשים כד, וז״ל: כתב הרשב״א בתשו׳ ד׳ מאות, שאמרו להרחיק מחלונות של חבירו שיעור מוחלט הוא שכך שיערו חכמים שבכך די לנו וכל שהרחיק ד׳ אמות, אע״פ שמאפיל אין צריך יותר להרחיק. וכל שיעורי חכמים כן הוא, הארבעים סיאה טובל, ארבעים סיאה חסר קורטוב פסול. הרי מפורש ששיעור זה מוחלט, ובעל האגודה הוא שהמציא דיו זה בחידושיו לב״ב דף! ז, גבי אספלידא, ועיי״ש־^, שהאריך בנוסחא של בעל האגודה, שיש לפניו שני נוסחאות, והביא מה שתמה מהר״א ששון, סי׳ קצב, על גירסא אחת והסכים לגירסא הב׳ שהעתיק דברי האגודה, שמפירוש ר״ת הביא ראיה וכר, ולזה הסכים מוהר״א ששון, עיי״ש מה שנשא ונתן בגירסא שהביא מהרי״ו ובו׳ ובסוך דבריו כתב, וז״ל: באופן שאין לנו ראיה מבוררת לדברי האגודה, ואמנם כיון שבעל האגודה היה קדמון, כמ״ש בתשובת מהרי״ו שהיה קודם הגזירה ולא מצינו בהקדמונים מי שחולק עליו בפירוש, והבית יוסף, הביאו בשולחנו באו״ח, סי׳ קן, לפסק הלכה בלי שום חולק וגם בד״מ שם הביא לאגודה. ושום אחד מכל האחרונים נושאי כלי השו״ע, לא חלק. ומהר״א ששון העיד שכן נעשה מעשה, אין לנו להשגיח על תשו׳ האחרונים. ולפי הנראה בהשאלה רוב חלונות של בי כנישתא זו, הם מצד זה, לכן בודאי שאין לזוז מפסק רבינו בעל השו״ע, וצריך האיש להרחיק יותר מארבע אמות לפי ראות עיני החכמים שם. ועכ״פ אינו צריך להרחיק יותר משמונה אמות. ההבדל שבין ארבע לשמונה, יכריעו שם החכמים לפי ראות עיניהם שיספיק לבית הכנסת, עכ״ל. וראיתי’ בכך החיים הבבלי, שב׳ עמ״ש מר״ן אינו מספיק לו ד׳ אמות אבל הרחקת ח׳ אמות ודאי סגי. כנה״ג, בח״מ, סי׳ קנד, בהגה״ט, אות מח; א״ ר אות ד; א״ א אות ד; הגט״ ר.

נוהג בחכמה -רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

עמוד סא

חנוכה

מנהג יש איזה משפחות שביום שמיני של חנוכה, שורפים הפתילות של חנוכה ומדלגין על האש, ואומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעי״ז תתעבר. גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה. וראיתי להחוקר מוהר״א ן׳ אמוזיג ז״ל בספרו אם למקרא, בפסוק לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, שכתב עניינים בעבודת המולך, ובתוך דבריו כתב ואני המחבר זכורני שבימי נעורי היתה אמי הצדקת, לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והיתה מצוה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי- האמורים, עד שראיתי דברים מתמיהים בתלמודינו, והוא שהמנהג הזה בשינוי קצת כבר היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות בימי הפורים.

ומן הסתם לא היו רבותינו מקיימים המנהג ומביאים ממנו משל ודמיון אלו שמץ אסור נמצא בו. וקראתי באותה (שעה) מה נאוו דברי המלך, ואל תטוש תורת אמך. וכL אני מנהיג אחריה את בני לזכר המנהג הקדמון ההוא שבא בתלמוד, וזה במס׳ סנהדרין פ׳ ד׳ מיתות (סד), אמ״ר יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי? אמר אביי שרגא דלבני במצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא. רבא אמר במשוורתא דפורייא. תניא כוותיה דרבא, אינו חייב עד שיעבירנו דוך העברה, העבירו ברגלו פטור. ופרש״י דמשוורתא דפורייא, אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרר שהתינוקות קופצים בימי פורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בה והוא עובר משפה לשפה. והרב כ״מ, הוסיר באור וכתבו (הרמב״ם הל׳ עכו״ם פ׳ ו הל׳ ג), והיינו דקאמר רבא משוורתא דפוריא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד. ובסמיר נאמר דמשוורתא עוברים בתור השלהבת, כר זה צריר שיעבור בתור השלהבת.

מנהג מקודם היו נוהגים בעלי בתים שידם משגת, ליתן לקרוביהם ומיודעיהם בשמונת ימי חנוכה, בשר כבוש וקלוי בשמן זית שקורים (בלשון ערבי אלכלי״ע). או בשר מבושל עם ביצים, או כוסכוסו או איזה דבר אחר. ועיין מזה במג״א שהביא טעם שהעניים מחזרין על הפתחים בשמונת ימי חנוכה. וראיתי עוד למוהר״א הכהן ז״ל, בס׳ מגלה צפונות, פ׳ וישב, וז״ל; שאל לי חד צורבא דרבנן על מה שנוהגים הנערים העניים לחזור בחנוכה על הפתחים, ובעל מג״א ז״ל כתב, דבספר תורת הבית כתב טעם לזה. והספר אין בידי לראות ולטעום טעמו. ולע״ד נראה דנהגו לחזור על הפתחים, לומר שהקב״ה מילא חסרון השמן בימים אלו, דמשיעור הדלקת לילה אחת הספיק לשמונה לילות. גם עתה ימלאו חסרונו, להספיק לנו מזון לשמוח בימים אלו. ואפי׳ מי שיש בידו מעט יתן, באמרו מהנשאר בידי יספיק לי ולכל בני ביתי, באשר נעשה נס בימים אלו שהספיק השמן המועט לשמונה לילות, והכל משום פרסומי ניסא, עב״ל. והוא טעם נכון וחיך יטעם לו.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד סה

חנוכת הבית

מנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה, ונותנים לפניהם מנות ומיני מתיקה ומגדנות. וכן כשנולדה לאחד בת למז״ט, כשקורא לה שם מזמין ג״כ כנ״ל. וכן כשנושא אשה, בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה, מזמין ג״כ כנ״ל. לפי דאחז״ל (חולין) ג׳ דברים אעפ״י שאין נחש יש סימן, בית, תינוק ואשה. לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו א״ל ועשה לי מטעמים ואברכך, כי ע״י המטעמים מכינים נפש המברך, וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה, לכן מזמינים אותם שיברכו אותו שיהיה למד׳ ט וסימן טוב ובכדי שיחול עליו הברכה, ס׳ שער בת רבים, פ׳ פנחס, דך סט ע״ב.

מנהג כשבונים חצר ובית חדש, נוהגים שמחנכים הבית בשמחה והנשים מנגנים בהרמת קול שמחה. זה הוא מנהג קדום, ראה הרשב״ם ז״ל, בפי׳ תהלים, במזמור על נהרות בבל, שכתב ומהידוע מנהג בוני ערים וארמונים, יעמידו משוררים בראשית הוסר בניינו להרים קול בשמחה, כמו שעשו בבניו בית שני, ככתוב ויסדו הבונים את היכל ה׳ ויעמדו הבונים מלובשים בחצוצרות וכו'. ונאמר מי ירה אבן פינתה ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ומעין זה יאמר המשורר על נהרות בבל, בנו הכשדים לנו ערים לשבת, והיה מן הראוי שנרים קול בשמחה לפי המנהג, ולא די שלא שמחנו אבל גם בכינו, עכ״ל. ומזה נמשך כשנכנסים לדור בבית חדש שמחנכים אותו בשמחה. ויש אנשים בשעה שבונים יסודות הבית ששופכים מעט שמן זית, ואומרים שהוא לסימן טוב שיהיה הבנין הזה מבורך. וראיתי עוד להרשב״ם ז״ל, במזמור קמד, בפסוק מזוינו מלאים בנותינו בזויות. אבני הזויות היה מנהגם מקדם לצייר בם ציורים נאים, להיותם אבני הראשים בבית. וע״ש הציורים נקראים זויות, מטעם זיו, כדרז״ל דאית בם זיוא, ונקרא אבן בוחן ע״ש הבחינה שב״ א מסתכלים בציוריהם. כטעם אבן משכית שנקרא ככה, ע״ש השקפת הציורים אשר בם. וישקח ת״א ואסתכי.

מנהג לחנך הבית אם נבנה מחדש, וכן מי שעובר לבית חדש. ועושים סעודה, ועל הרוב עושים כוסכוסו או בחמאה או בבשר, ומזמינים את קרוביהם ומיודעיהם. גם מזמינים ת״ח עניים ולומדים שם לימודים הידועים לזה. וכבר נדפס ס׳ חנוכת הבית, שסידר הגאון חיד״א זצ״ל, סדר לימוד לחנוכת הבית, ותפלות ובקשות שיצליח בעה״ב. ויש בני אדם ששוחטים בליל הכנסתם לבית תרנגול שחור, ואומרים שזה סגולה שלא יכנסו המזיקים לאותו בית. וכבר כ׳ החת״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ קלח, הובאו דבריו בס׳ פתחי תשובה, יוד״ע, סי׳ קמט, שהוא מדרכי האמורי ואסור לעשות כן.

והחנוך רמוז בתורה, דכתיב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו (דברים כ, ה). וכמד׳ תנחומא, פ׳ בראשית, איתא שהקב״ה ברך וקדש כשגמר העולם, כגון אינש בנא ביתא וכו׳ ועבד הלולא. ובודאי שיסוד מנהג זה משום שפסק מרן באו״ח, סי׳ רכג, סעי׳ ג, דבנה בית חדש מברך שהחיינו וכו' עיי״ש. ולכו עושים סעודה ומברכים בשמחה לחבב הברכה, וכל השומעים מבקשים עליו רחמים שיצליח בבית הזה, ותהיה לו בסימן טוב. דרר אגב אזכור לטובה מעשה צדיקים, שאירע הגביר הרחמן וירא את דבר ה׳ קאייד נסים שמאמא ז״ל, שבנה חצר חדשה בעיר תונס, ועשה חינוך הבית והזמין קרוביו ומיודעיו וכל גדולי העיר. ומכללם את הרה״ג מו״ה אברהם הכהן זצ״ל, שהוא היה אחי אמו (הרב הנז׳ חיבר ס׳ משמרות כהונה, על הש״ס וס׳ שולחנו של אברהם, על ד״ח שו״ע, וס׳ חסדי כהונה, דרשות). ובעלותו במדרגות לא היו רחבים והיו צרים וצעק ואמ״ל לא הסקת אדעתך יום המות ואיך יורידו מטתו במדרגות הללו, ולא הקפיד על זה. ונשבר לבו בקרבו ע״ז, ואחר עבור ימים סתר המדרגות וחזר ובנה אותם רחבים כמאמר מוהר״א ז״ל הנז'.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד סז