נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל


מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן.נוהג בחכמה

ג. מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן. מ״כ בליקוטים שבם׳ ליצחק ריח, או״ח, מערכת נון אות יוד, ז״ל: ניסן מ״כ בכ״י להרה׳׳ג מו״ה שמואל אלבאז זלה״ה, ז״ל: שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב עירנו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן, ואנחנו ג״כ מנהגינו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה, להיות כי בחודש הזה הוציאנו אלקינו ממצרים מבית עבדים ובאה המצוה בתורה זכור את היום הזה אשר וכו', ולהיות ידוע מאמר חז״ל אבא משכח לכן נהגו באכילת הזיתים איסור, אחרי אשר באכילתם נמצא נזק השכחה, וכעת אנחנו מחוייבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצוה בשעתה בעת ובזמן שנעשו הנסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה. וטעם השחורים לבד, להיות על הרוב עשיית השמן מהם, ולא אמרו אבא משכח אלא בזית דיש בו ברא דמפקח. ותו רובא דשכיחי בזה״ז הם השחורים, אבל הירוקים לא שכיחי ומילתא דשכיחא גזרו בה ודלא שכיחא לא גזרו בה, וברור עכ״ל.

ואני המאסר אומר טעם אחר לדבר, כי הזיתים השחורים נוהגים לאוכלם באבילות, והחודש הזה כולו שמחה, כי בו הוקם המשכן וכן נגאלו אבותינו ממצרים ובו עתידים ליגאל. לכן אין עושים דברים שהם סימני אבילות. ולכן אין אוכלים זיתים שחורים דוקא. וסמך וחוזק לדברי אלה דטעם מניעת אכילת הזיתים הוא משום אבילות, דמצאתי למהר״ י פאלאג׳י זצ׳׳ל, בס׳ יפה ללב, בקונטרס אחרון ליוד״ע, סי׳ קיו, אות יוד, וז״ל: אך בזיתים מצאתי להם תרופה כזית הנטופה שראיתי להרב מו״ק, בא״ח, סי׳ קע, שכ' שלא נאמרו דברי הגמרא שהזית משכח, אלא באוכלן לחין חיין וקובע סעודתו עליהן. משא״כ באלו הכבושין שאין אוכלים אותן אלא לקינוח. וראיה לדבר שאין חשש בזיתים כבושין. מר׳׳י בן גודגודה, פ״ק דיבמות נטו ב], ור״י דאכל זית מליח פב״מ, יעו״ש. וכשאני לעצמי אינו כ״כ ראיה מאלו אדונים שהיו מכוונים, שכ׳ בסידור תפלה שערי רחמים, להמהר״ח הכהן ומהר״ש עכאדי דף עג ע״ב, האוכל בכוונה מותר לו לאכול זיתים ואינם גורמיו לו שכחה אדרבא יוסיפו לו זכירת מאחר שהוא מעלה אותם ומתקנם ע״י כוונותיו, עיי״ש. לא לנו כמונו שאין אנחנו יודעים לכוין כראוי, עכ״ל. לפי דברי הרב דבכבושים אין בהם משום שכחה, ואינם נאכלים אלא כבושים א״כ ודאי הטעם למנהג שאין אוכלים אותם בניסן הוא, רק משום אבילות. וגם המנהג הוא בזיתים שחורים, והמה מה שאוכלים באבילות ולא הירוקים.

מנהג הרוב נוהגים לאכול ליל שישי מאכלי חלב, הטעם כדי לחבב אכילת בשר שיאכלו אותו בליל שבת לתיאבון.

מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון

מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון, ואומרים מפני שהביצה אוכלים אותה באבילות ולא מסמנא מילתא. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שהביא איזה מנהגי א״י, ושם כ׳ מנהג שאין רוצים לאכול ביצה בליל מוצאי שב״ק אפילו מתבשיל שבת, עיין להעה״ש, או״ח, סי׳ תעב, מ״ש בשם התשב״ץ ז״ל. ועיין א״ח סי׳ טז וסי׳ רסא. ועיין כף החיים, סי׳ לד, אות גן. וע״ע בהשמטות כף החיים, שבספר לב חיים, ח״ב סי׳ לה אות דן. ועיין ספר טוב עין, דט״ו ע״ב. ועיין חיים לראש, דכ׳׳ח ע׳׳ב, זהי חיים שנים, דס״ט ע״ב [ראה לעיל ערר אכילה, ב, וראה בם׳ חסידים, סימן כט, השולל מנהג זה, מ״ע].

      מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

יש אוכלים בשר בשבת חזון, בשר חי שנשחט ביום ששי. ויש שקונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומטגנים אותו עד שיצטמק, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון. ויש שאינם אוכלים כ״א שמן זית דוקא, ואין אוכלים בשר כלל. ויש קונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומשהים אותו במילחו כבוש עד ערב שבת חזון ורוחצים אותו, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון, ומניחים אותו במקום קר שלא יסריח. ויש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר משבעה עשר בתמוז עד עבור ת״ב. ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפס מחדש, חאו׳׳ח, סי׳ ק״ג, מ״ש בזה ובדין אשה שנתאלמנה אם חוזרת למנהג משפ׳ בית אביה. ועיין מרן סי׳ תקנא ס״ט. ועיין חיים שאל, ח״א, סי׳ כה. ועיין קול אליהו, ח״א, סי׳ מה. וכל אחד זריז במנהגו שלא ישנה אותו בשום אופן, אשריהם ישראל. השי״ת  יביא לנו משיח צדקנו ונאכל בשר ונשתה בחודש הזה וכמאמר הנביא יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אכי״ר נעל מנהג זה ראה מוהר״ר ידידיה מונסונייגו, דבר אמת, פאס תשט״ז, סימן ג; ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה, כאזאבלאנקא תר״ץ, סימן מט, מוהר״ר שמואל מרציאנו, ויען שמואל, ירושלים תשי״ט, עמי רו—רז, מ״ע].

מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב

ז. מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב, כתב בלקוטי דינים לאו״ח, בס׳ ויאמר יצחק, הל׳ תשעה באב, אות ב, וז״ל: ולענין אכילת בשר ושתיית יין מנהגינו שלא לאכול מר״ח ויום ר״ח בכלל. וכ״כ בני חיי, סי׳ תקנז. וליל עשירי ויום עשירי עד חצות, ואין שוחטין כ׳׳א ביום ה׳ קודם שבת חזון אחר חצות היום. ואין מוכרין הבשר רק אחר קריאת אלעאס״ר. וביום עשירי אין שוחטין רק אחר חצות. וכ' בס׳ מחב״ר סי׳ תקנח, שיראי ה׳ נהגו להחמיר שלא לאכול בשר ויין כל היום כמ"ש מרן, ווכן נמי לענין תספורת וכיבוס. ובאות ג, כתב בענין הכיבוס המנהג לאסור .בשבוע שחל ת״ב דוקא ולאחר התענית מכבסין ומסתפרין ביום עשירי :בבוקר, אבל בלילה הכל אסור, אפי׳ אם חל בשבת ונדחה מפני האבילות של יום, עכ״ל. ועיין בשו״ת בני חיי, סי׳ תקנז, שכתב שאין אוכלים בר״ח עצמו.

אמר המאסף משפחתינו נוהגין שאין אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו, ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם אוכלים ביום ר״ח עצמו. ושאר בני עירינו אוכלים ביום ר״ח. וכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן סאמון ׳זצ״ל בשו״ת עדות ביהוסף, ח״ב, סי׳ מא בענין המנהג שנוהגים במערב שלא לאכול מר״ח, אם ר״ח בכלל, ושם משא ומתן של הלכה על דברי מרן :או״ח, סי׳ תקנא, ס״ט, בסברא אמצעית שכתב, ויש מוסיפין מר״ח עד ׳התענית. וכתב שם שמנהג מדינת המערב כסברא אמצעית שכ׳ בשו״ע. שנחלקו בני המערב בדין יום ר״ח אב עצמו מה דינו, לפי מנהג סברא זו אם ג״כ אסור בבשר ויין.

ושקיל וטרי בזה בתשו׳ ארוכה ובסוף התשו׳ כתב: כבר יש בידינו ׳הרב מג״א ז״ל, וה׳ אליה רבה ז״ל, שכתבו הם בפי׳ דיום ר״ח אב עצמו הוא בכלל מנהג איסור האכילה, וכמ״ש לעיל וכלשון מריש ירחא הנז׳ .בגמרא בתענית דף יז ע״ב, שהוא כולל יום ר״ח עצמו וכמש״ל, עיי״ש. וראיתי בס׳ מעשה בראשית, וז״ל: טעם שנוהגים שלא לאכול גם בר״ח, אע״ג דאיתא בסי׳ תיט דסעודת ר״ח מצוה, משום שמת אהרן הכהן ויש ׳שמתענין בו כמ״ש בסי׳ תקף או״ח, סי׳ תקנא, בשם נזירות שמשון.

מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים

ח. מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים, ומנהג זה יש לו עיקר. עיין להרה״ק מוהר״א אזולאי ז״ל, בם׳ חסד לאברהם, מעין חמישי, עין משפט, נהר ו, וז״ל: כל הימים האסורים בעשיית מלאכה ובנפילת אפים, נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בו ולאכול בשר ולשתות יין. ובזמן הגלות שהמקדש בחורבנו ואין שמחה למעלה, לא היה ראוי לשמוח למטה דדיו לעבד להיות כרבו. אמנם ע׳׳י אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים לבד וכו', עיי״ש. ובודאי מפני זה נתייסר המנהג שבכל סעודה אוכלים ביצה קודם, וגם אם אין אוכלים אותה בעיניה עושים הביצים מבושלים טרופות עם תפוחי האדמה ושמין חתיכות בשר. ובימים הללו נוהגין להתחיל בסעודה ולא יעבור דגים, או מבושלים עם קרביהן ושמן זית וראשי בשמים, או מטוגנים בשמן זית, ואפשר דגם לזה יש סיבה, דבאבילות אוכלים דגים (עיין קונטריס זה להלן בס״ד ערף קבר וקברנים, כד) טעם לזה ולזכרון האבלות של החרבן אוכלין דגים שנאכלים באבילות, גם שבאבילות יש סיבה אחרת עיי״ש.

מנהגי יהודי מרוקו-קבי יוסף בן נאיים זצ"ל…אסרו חג

אלהא דמאיר עננינוהג בחכמה

  • מנהג דכל מי שיש לו איזה צרה, שאומר אלהא דמאיר ענני. וזאת אזכרה שרב אחד במחז״ק פאס יע״א תיקן בבהכנ״ס שלו שלא לומר בתפילת יום הכפורים ענינו אלהא דמאיר, ענינו. ענינו אלהא דבר יוחאי, ענינו. וטעמו ונימוקו דוכי ח״ו אלו הצדיקים אלוה שלהם לבדו, אחרי ימים אינה ד׳ לידי שראיתי להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ פתח עינים, במם׳ ע״ז דח יח ע״א, שב׳ עמ״ש בש״ס אימא אלהא דמאיר ענני ומתנצל וכו', וכתב וז״ל: מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותינו דעל כל צרה שמתפלל האדם אומר אלהא דר״מ ענני, ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של ר״מ, וכתב הרמ״ע במאמר חקור דין, סוף ח״א, שהכוונה במה שכיון ר״מ ענני באותה כוונה, עיי״ש ובמפרשי. ובזה פירש הרמ״ע שם, אשרי יושבי ביתך, הם עצמן ביתך מרכבה, כמ׳׳ש זה אלי ואנוהו, אשרי אדם עז לו בר, שמבטיחו במסילות אשר בלבבם של יושבי ביתך, זה תוכן דבריו. והשתא הנוהג כר באומרו אלהא דמאיר ענני, טוב שיכוון בדעתו שייענה באותה כוונה שכיון ר״מ, במ״ש הרמ״ע. ומכאן אתה למד שמה שנהגו לומר שמכוונים לדעת רשב״י וכיוצא וכן בתורה ובמצוות, מנהג טוב נאמר בו אשרי עכד״ק. וכעין זה אנו אומרים בעת הוצאת ס״ת בנוסח הרי אנחנו מקבלין קבלת התורה והרי אנחנו מקבלין אותה לדעת רשב״י ולדעת ר״א בנו ולדעת יותם בן עוזיהו ולדעת האר״י ז״ל. הכוונה על מה שהיו הם מכוונים.
  • אסרו חג
  • מנהג במערב היהודים החונים על חוף הים וכן בשאר הערים החונים על הנהרות, נוהגים לצאת ביום אסרו חג הפסח ויושבים על שפת הים ועל הנהרות ורוחצים רגליהם וידיהם ממימי הים והנהר. ושמעתי טעם לזה שעושים זה זכר לקריעת ים סוף, לנס שנעשה לאבותיהם ועברו בתור הים ביבשה. ומזה נמשך המנהג שיוצאים ביום אסרו חג כל בעלי בתים ויושבים בשדות ופרדסים ואוכלים ושותים ושמחים, הכל עושים לזכר הנסים שעשה להם הקב״ה שהיו יוצאים לשדות ליבש הלבנים והצילם הקב״ה וגאלם.
  • מנהג במוצאי חג הפסח הנשים מקבלים קמח לעשות שאור, או מקמח של המצות שמחביאים אותו מקודם הפסח, לעשות ממנו שאור ללוש העיסה שלאחר הפסח. או עושים שאור מקמח של חמץ, ונותנים בקערה כדי להתחמץ, להיות שאור להחמיץ העיסה. ונועצים תור השאור ההוא פולין עדיין ירוקין בקליפתן, ושיבולי דגן ושעורים בקש שלהם, ותמרים שלמים ומטבעות בסף, והכל לסימן טוב. תמרים להיות השנה מתוקה, פולין ירוקין להיות שנה טובה וירוקה מכל מיני ירקות, מטבעות להרויח מעות בשנה ההיא. ובכל בתים כוס תלוי בשלשלת מועד לכל חי שאחר המות, מדליקין אותו בשמן זית לעילוי נשמה. בלילה הזאת נותנים בו חמשה רייאלי״ם כסוף, לסימן טוב להרויח מעות בשנה ההיא. ובלילה הזאת צועקים אנשים בשווקים וברחובות, כל אחד אומר לחבירו תרויח, וכן חבירו מברכו תרויח. ויש בני אדם שלומדים ארבעה קפיטלים ראשונים מם׳ משלי, שיש בהם דברי מוסר. ויש בני אדם שצועקים ואומרים שלשה פסוקים אלו: משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. כי בי ירבו ימיר ויוסיפו לר שנות חיים

כל ימות הפסח נותנים על גבי השלחן שאוכלים בו ובפרט בליל מוצאי החג, לימוני״ס תפוחי זהב ליתיני״ס, האלרנז, עשב הנקרא בבוני״ז, שיש בו ורדים וריח טוב. .וטעם הדבר בכל שמות הללו, רמוז בהם שם נם בנוטריקון כי למוני״ס, למו נס. ליתי״ן, ליתי נס. רזוני״ס, ראו נס. באבוני״ז, בבוא נם. ונותנים על השולחן קערה מליאה חלב, וכל מי שיבוא יטעום מהחלב. ונותנים על השולחן מיני מתיקה ותמרים, מגדנות ומרקחות וקערה מליאה תמרים. ומי שיבוא לבית איש או אישה נותנים לו חמשה תמרים או ארבעה או שלשה או שנים, ולצד הפחות אחת — מי שאין ידו משגת. ויש משפחות שמטבילין התמרה בדבש או בחמאה. ויש משפחות שאינם מוציאין מן הבית שום דבר בלילה הזה וכשנותן לו תמרה אומר לו לאוכלה שם, וגם הגרעין יניח אותו שם, כדי שלא יוצא דבר. וכל אחד מנהג משפחתו בידו, יש שעושין לביבות ויש שעושי! כוסבוסו ומחלקין לקרוביהם.

נוהג בחכמה להרה:ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

אתרוג

מנהג נוהגים להוליך אתרוג לבהכ״נ בתיבה או בבגד משי וכו'. כתב הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ כג, אות מו, וז״ל: ומנהג יפה לשים האתרוג בתיבה קטנה ולא בסודר דמוליד ריחא אם יחליה הסודר. ועי׳ להרב ב״ד, סי׳ רצ״ג ותנג, ובי״ע, סי׳ תרנח, ושם כתב דביו״ט לא ידחוק האתרוג אצל שאר מינים דמוליד ריחא. ובמערב נוהגים לשים האתרוג בצמר רחילים ואח״ב משימין אותו בתיבה קטנה, ביען דקודם המועד כבר קלט ריחא. ומהרי״ל הביא דבריו בס׳ מנהגי ישורון, שכתב שם שמשימין אותה בנעורת של פשתן מטעם הנז'. ועוד נ״ל שכורכין אותו בצמר לחמול עליו ולשמרו שלא יפסל, שאם ישימו אותו בתיבה לבדה, יתחבר עם כותלי התיבה בימות החג ויפסל, ומנהג נכון הוא.

ביבין

מנהג בענין הוצאת הביבין, המנהג להתחלק לפי הבתים. וחצר שיש בה ששה בתים משלמת ששה חלקים, ושיש בה שנים נותנת שני חלקים. והוא דין וסברא, לפי הזבלים שמוציאה כל בית נותנים, ולא לפי חצירות. ועי׳ בס׳ נופת צופים, ח׳ חו״מ, סי׳ ר. ועיין שופריה דיעקב, ח״א, ח׳ חו״מ, סי׳ כה, ושם תקנה משם רבני פאס כיצד ינהגו בהוצאת הביבין שיחלקו ההוצאה על הבתים, עיי״ש.

ביטול מלאכה

א. מנהג שבטלים ממלאכה ביום שני של ר״ח טבת, ועושים זה כיום יו״ט. מפני שרצו להיות בטילים ממלאכה יום אחד משמונת ימי חנוכה ובחרו לעשות יום שני של ר״ח, ועוד בטילים יום א׳ של חנוכה.

 מנהג יום שני של ר״ח

אלול עושים פורים. ואין בעלי אומנויות עושים מלאכה, וכבר מסופר מעשה שהיה בתחילת ס׳ אהבת הקדמונים.

     מנהג פאם משנת תרמ״ו

משום מעשה שהיה [נזכר אצלי בספרי זכרון ליום אחרון שעדיין בכ״י] שאין מלאכה ביום ל״ג בעומר, מפני הנס שנעשה בפאם ביום ההוא, ועושים אותו כמו יו״ט לשמוח בו.

    מנהג במחז״ק פאם יע״א נוהגים שלא לעשות מלאכה בכל איסרו חג.

ועיין באחרונים בזה ובם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תצד, אות מט. ושמעתי מהחכם המקודש כמה״ר שלמה ששון זצ״ל, שאפי׳ יבא אסרו חג בשבת לא ינכה זה בזה, ובטילים ממלאכה ביום ראשון. וסיפר לי מעשה היה פעם אחת היה אסרו חג בשבת וביום ראשון בעלי אומניות פתחו חנויותיהם לחושבם שכיון שבא אסרו חג בשבת אין צריכין ביטול מלאכה ביום א׳. ונודע דמאריה דאתרין הרה״ג מוהר״ר אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ויצא הוא בעצמו וגזר על בעלי אומניות לסגור חנויותיהם. ואמר להם כי מנהגינו שאף אם יבוא אסרו חג בשב״ק צריכים להיות בטילים ממלאכה יום ראשון ולא ינכה זה בזה. וטעם אסרו חג, הוא יו״ט ואסור להתענות בו משום דשלמים נאכלים לשני ימים, א״כ יום שאחרי חג איכא בשר קרבן.

וראיתי להגאון שדי חמד, חלק עשירי, מערכת האלף, כללים, סי׳ קנד, וז״ל: אסרו חג מה שעושים יום שאחר החג קצת שמחה וכבוד, מתבאר בפוסקים הנה על מקור המנהג הזה [שלא נזכר בתלמוד בבלי] וזמן התפשטותו וכמה שמות נקראו ליום הזה [ברא דמועדא וכיוצא], עיין בהפסגה, קובץ רביעי, במאמר חקירת מנהג, צד נו, וז״ן: וכת׳ שם בשם החוקר ר׳ ריפמאן, דמנהג זה היה ראשונה בארץ ישראל, שעשו כן משום אחיהם שבחו״ל שעושים יו״ט שני, שלא יאמרו הגוים שישראל נעשים אגודות אגודות. ושוב נתפשט גם בחו״ל, עיי״ש. ומדברי מהרי״ל בריש ספרו, בהלכות ראש חודש ניסן, שכתב טעם שאין אומרים תחנונים בכל חודש ניסן, לפי שבי״ב ימים ראשונים, היו ימים טובים להנשיאים שהקריבו קרבן בכל יום. ויום י״ג היה אסרו חג ובו׳, עיי״ש. מזה יש סתירה לדברי החוקר, שאם כדבריו מה מקום לעשות אסרו חג ביום שלשה עשר ואין שום שייכות ליום זה לבני חו״ל. ועיין בס׳ שו״ת להגאון אבד״ק קאפוליא יצ״ו, במלואים שבדף אחרון שאחר לוח המפתחות, שכתב שטעם מוהרי״ל נכון מאוד, דכל אסרו חג שהוא יום טוב ואסור להתענות בו הוא משום דשלמים נאכלים לשני ימים, א״כ יום שאחר יו״ט איכא עוד בשר הקרבן, וגם הנשיאים הרי הקריבו שלמים, עכ״ל. והרב שו׳׳ג, בסי׳ תעד, סוף ס״ק ד, כתב ח״ל: מן הדין כל מוצאי יו״ט מותר במלאכה גם במוצאי חג שבועות. ומ״מ מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור, משום דברים המותרים ונהגו בהם איסור, כ״כ מהרח״ש, בס׳ תורת חיים, ח״ג, סי׳ ח; וכ״כ חמדת הימים, בח״א, דף סט ע״א, עכ״ל. ועיין להרה״ג מוהר״ר יוסף חיים מבבל זצ״ל, בם׳ סוד ישרים, בח״ב, משו״ת רב פעלים, סי׳ א, מה שכ׳ טעם איסור מלאכה באיסרו חג עפ״י הסוד, עיי״ש. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר יוסף אומץ, סי׳ ב, דף ט ע״א, מ״ש בזה. ועיין בם׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ ב, דף צ, מה שכתב בזה.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – פורים דלכו״ר

ה. מנהג יום שנים ועשרים לחודש כסלו, אין אומרים בו סליחות ותחנונים ובטלים ממלאכה.

מפני מעשה שהיה במחז״ק פאס, שניצולו ממלחמה שהיתה בעיר, וקורים לו פורים דלכו״ר. כלומר שניצולו מכדורי ואבני תותח שהיו משליכים עליהם בעיר, ולא אמנע מלרשום פה המעשה. בש׳ התקצ״א – 1831- ליצירה מרדו שבט לודאיי״א במלך עב״ד ארחמא״ן, וברח המלך לעיר מקנאס ואסף חיילות אין מספר והביא עיר פאס במצור. והיה יורה כדורי אש בעיר, והוגד לו שהאלודאיא נחבאו בהאמללא״ח מקום חניית היהודים להמלט על נפשם. אז התחיל לירות כדורי אש גם על האלמללא״ח, והרבה משפחות בישראל שנעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים, ובכסליו תקצ״ג חמל ה׳ על זרע יעקב, וגברה יד המלך ופיזר שבט האלודי״א בקצות המערב, ונבלעו תור שבטים אחרים. עד שלא נשאר זכר למו להיות לנס כמו שהיו בתחלה. ובמקומם הביא שבט סראג״א ושבט אולא״ד זאמ״ע לדור שמה, ועדת היהודים שבפאס קבלו על עצמן להיות עושין בכ״ב בכסלו יום פורים, ואין אומרים בו סליחות ותחנון ובטילים ממלאכה, וקורין לאותי יום, פורים דלקו״ר.

בישול

מנהג המערבים והאשכנזים נוהגים כפסק מר״ן ומור״ם, סי׳ שי״ח ס״ד, דיש בישול אחר בישול בדבר שיש בו רוטב. הפר הספרדים שנוהגים בי״א שהביא מור״ם סט״ו, שאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר שיש בו רוטב ונצטנן. ומפני זה נוהגין לחמם ביום שב״ק מי האלקהוו״א והחמין שנצטננו וכו' פקודת אלעזר, סי׳ שי״ח ס״ד.

מנהג מצאתי בכ״י מוהר״ש אבן צור זצ״ל, דמנהג פאס בספק טריפה, שנתבשל ולא נודע עד אחר שעבר על הכלים מעת לעת דמותרים הכלים.

בית

מנהג כשנוסעים לדור בבית מכניסים לתוכו קמח ושמן זית. ויש טעם לדבר, כשרצה הקב״ה להניח לאדם הראשון הכין לו מקודם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן נח כשנכנס לתיבה הכנים תחילה מכל מיני מאכל, כן עושים ג״כ לסימן שאל יחסר לנו בבית הזה. ובס׳ אוצר מנהגי ישורון, כתב שנוהגים להכניס לבית לחם ומלח, כי האוכל טפל בלי מלח.

נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל-בית הכנסת

בית הכנסת

א. מנהג בבית הכנסת תולין בשלשלת שבו תלוי העששית, ביצת בת היענה, ומצפים אותה ברדידי נחושת כדי לתלות אותה בשלשלת. טעם לדבר כ׳ הרה״ק מוהר״א כהן ז״ל, בס׳ מדרש תלפיות, שני טעמים לדבר הא׳ לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני הה׳ על ישראל בלי הפסק רגע, וע״י השגחתו בנו אנו חיים. כמו ביצי היענה שע״י התמדה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים. ואם יפסק מהם הראיה רגע הם בלים ונאבדים. ובתתו האדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדביקות [ונלע״ד שדבר זה היה מימות התנאים, דאיתא במם׳ כלים, פי״ז מי״ד, בענין טומאה דברים שאין בהם טומאה וביצת הנעמית המצופה. ופי׳ הרע״ב, וביצת הנעמית בת היענה מתרגמינן נעמיתא. הרי דהיו מצפים אותה, ולמה היו מצפים אותה, ודאי כדי שלא תשבר ולראותה תמיד לאיזה כוונה שהיתה אצלם] בהקב״ה. בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק, כדי להגן ולשמור אותנו מכל נזק, כמש״ה הנה עין ה׳ ליריאיו למיחלים לחסדו. שעין השם תמיד על יראיו בלי הפסק רגע מלהשגיח בהם. ועושה כך בזכות המיחלים לחסדו שתמיד עיניהם תלויים בהקב״ה, גם הוא יתברך מדה כנגד מדה, השגחתו תמיד בישראל. וסוד טעם ב׳ שכיון שמעולם לא זזה שכינה מא״י, במא״ה ארץ אשר ה׳ אלקיר בה תמיד וכו׳ שתמיד השגחתו בה בלי הפסק כבת היענה, ובהכנ״ם הוא מקדש מעט, ובראות האדם הביצים הללו בבהכנ״ם, עולה ברעיונו וזכרונו שעיני הקב׳׳ה תמיד בא״י מקום מקדשינו, ובזה יבוא להתפלל על הגלות ועל החרבן. וגלמוד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל, כי לעולם יש להם שורש ע״מ שיסמוכו ע״ב אמרי קדוש.

ב. מנהג אבותינו תורה שנהגו להדליק עששיות של זכוכית בבהכנ״ס, ובתוכם רצוף מים חיים וממעל לו שמן זית זר צח. ולא נהגו כעין שמדליקין בבתים ובחצירות, בנרות של מתכות ואין בהם מים כ״א שמן לבד. וגם ראינו שכל עששיות עושין להם חוט ומשיחה לתלות אותם באויר, וגם מדליקין אותם בלקטנ״א. אכן ע״פ מ״ש האר״י ז״ל, שב׳ ששמן למאור שמדליקין בבהכנ״ם, הוא לכפר על אדם אם נתחייב שריפה, כי נר ה׳ נשמת אדם. ועפ״י דרכו אומר אני כי כל כוונתם של אבותינו בתיקון זה, הוא לתקן האדם אם עבר על ד׳ מיתות, כי נר מצוה היא נשמת אדם. והוא כאשר ישא האומן את הפתילה הנקרא קטנ״א שמדליקין בה העששית, כשמכניסין אותה בתור העששית והיא דולקת משליכין אותה בתור העששית והיא סקילה. ותולין אותה העששית באויר בחוט ומשיחה, לפי שכל הנסקלין נתלין. שאש בוערת אש תמיד תוקד בתור העששית, הרי שריפה. וכשחסר השמן מן העששית נופל פחם הפתילה בעששית, הרי הרג. וכשמגעת הפחם למים שבעששית, הרי זה חנק. שכן אמרו חז״ל המתחייב חנק טובע בים סוף, או בנהר. ואז הפחם כאשר צלל במים שבתור העששית, הרי זה חנק. ונמצא ששמן זית זר לכפר על כריתות ומיתות ב״ד. מצאתי כתוב בכ״י א״ז מוהר״ש אבן צור זלה״ה ועי״ש עוד בכתביו שנתן טעם עפ״י הסוד ומפני זה לא כתבתיו, ע״ב מצאתי כתוב בעלה ישן בכ״י.

ורביגו בחיי פ׳ תרומה, כ׳ טעם לדבר, כי נשמה נהנית בהדלקת נר לפי שהיא חתיכת נר חצובה באור השכל, עיי״ש. וז״ל בר חבה, כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעדוני האור והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתור הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל. ומטעם זה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אעפ״י שהוא אור גופני והגשמה אור רוחני ופשוט. ולכן המשילה שהע״ה לנר, כמ״ש נר ד׳ נשמת אדם, עב״ל. ומצאתי בס׳ מעבר יבק, במאמר שפת אמת, פט״ו, שסגולת הנר להבריח המזיקין, ואפי׳ בלילה אבוקה כשנים, ועל כן מדליקין הנר ומועיל לשבר מלתעות עול ולהניס הס״ם וכוחותיו החוצה, ולכן מדליקין נרות לפני הגוסס, עיי״ש. ומצאתי בס׳ מעשה בראשית, ח״ב, דך קצי׳א, שכתב שכזה אני אומר לעני׳ד, שלזה נהגו להדליק נר לנפטר כי יש בזה הנאה גדולה לנשמה כל הי״ב חודש, שהיא עולה ויורדת ומבקרת ובו/ כמ״ש חז״ל והוא ינב״א עכ״ל. ועוד כ׳ בדף! קצב ע״ב, וז״ל: טעם שמדליקין ג״ב ביום היארציא״ט הכום שעשו לו אז, שנותנים שמן באיזה כום ומדליקין אותו. הנה כבר ידוע כי בבום נותנים מים ושמן ובמש״ל. והוא אפשר לומר לענ״ד לרמוז, כי כמו שהשי״ת עושה שלום במרומיו, כי השמים הם מאש ומים והקב״ ה עירבן ועשה שלם ביניהם. כן יעשה שלום לנשמת הנפטר, ויבא שלום לו וינוח על משכבו בשלום, עכ״ל.

ראיתי להרב החסיד בעל שבט מוסר, בספרו מדרש אליהו, דרוש ששי, שבי וז״ל: גם בענין הנרות ראיתי באו״ח, סי׳ תרי, שב׳ עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש קטן או גדול עושין לו נר. גם נר לנשמת אביו ואמו שמתו. והטעם מפני שהנשמות קרויים נר שנא׳ נר ה׳ נשמת אדם. וכתיב באורים כבדו ה׳. ויש מן המקובלים שאומרים שבנרות שמדליקין בבית הכנסת על איזה ענין מוסיפין הארה בנרות של מעלה וכר, עכ״ל. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר גר תמיד, מ״ש בזה בהדלקת נרות בבהכנ״ס בזמנים ידועים.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל- משה עמאר

בסימן טוב

מנהג כשאומר איש לחבירו אם נולד לו ילד או חתונה וכו', אומר לו בסימן טוב, וחבירו משיבו לנו ולכם. וראיתי בליקוטים שבסוף ס׳ קרית חנה דוד, שנתן טעם לזה דלמה לא הקדים להשיבו לכם ולנו, דזה מדרך כבוד, ועיי״ש מ״ש. ואפשר דידוע מ״ש בש״ס דשני מלאכים מלוין לאדם, אחד מימינו ואחד משמאלו, כמ"ש ש מלאכיו יצוה לר וכוי. א״כ כשאמר לו בס״ט כוונתו לאדם שכנגדו ולמלאכים המתלוים עמו, לכן כשמשיבו אומר לנו. כלומר לו ולמלאכים שעמו, ולזה אמר לנו בלשון רבים, והקדים אותם לכבוד שהם מלאכים וצריר לכבדם יותר ממנו. ולכן מקדים לנו, ואח״כ אומר ולכם. ואפשר ג״כ כשאומר אדם לחבירו אפי׳ אם יהיה יחידי, אומר לו שלום עליכם לשון רבים, והוא משיבו עליכם שלום. מקדים לומר עליכם למלאכים אשר עמו, עושה להם כבוד להקדימן. ושניהם אומרים בלשון רבים כוונתם לאיש שכנגדו ולמלאכים שעמו. ואפשר שאומר שלום עליכם לשכינה שעמו. וע׳׳ע בס׳ קרית חנה דוד, ח״ב בהשמטות, דף קלד ע״א, מ׳׳ש עוד בזה.

ברזל

מנהג כשנותן איש לחבירו ברזל, כגון: סכין או מחט או מסמר או מספרים, שאינו נותנו מיד ליד רק מניחו לפניו בקרקע והוא נוטלו. ואומרים שאם נותנו מיד ליד תוולד שנאה בניהם. ואני אומר טעם לזה; יען מצינו דהזהירו דבשיקח תער לתקן הקולמוס או איזה דבר שלא יניחנה פתוחה אפי׳ רגע, כי אין רגע בלא פגע מחמת שישכח ונשאר פתוח ויבא לידי סכנה הוא או אחר שיפגע בו חלילה. ועיין בזה בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קיו אות כג מ״ש בזה, וציין לעיין בירושלמי פ״ד בשבת ולמו״ה באגדתיה שם. א״כ גם כאן חששו שמא יתן לידו האיזמל או הזוג והוא פתוח ויגרום הזיק, לכן מניח בקרקע. ויש לומר כי בזה יגרום שנאה דכשינזק המקבל יחשוב דבכוונה עשה וישנא אותו, וגם שהוא עשה לפי תומו. לכן מניחו על הקרקע כדי שיורגלו בזה גם לדבר המזיק. או אפשר דידוע דהר״ם היה מוחה לילר בסכין ארור בבהכנ״ס, לפי שהתפלה מאריך ימים של אדם והברזל מקצר ימים. ועוד אמרו במדות, פרק ג׳ משנה ד׳, דברזל נברא לקצר ימי אדם ומזבח להאריך ימים ואין בדין שיונה המקצר על המאריך. ואפשר דמפני זה אין מושיט הברזל מיד ליד, שלא ליתן ליד חבירו דבר המקצר ימים.

ברכת הלבנה

א.מנהג הרה״ג מאריה דאתרין מו״ה רפאל אבן צור זצ״ל, היה נוהג אם יבוא ליל ראשון בשבת אחר עבור ג׳ ימים מהחודש, לקדש הלבנה עם קהל ביהכ״נ שלו. וטעמו ונימוקו שעדיין כל הקהל מצויינים בבגדי שב״ק והמנהג הזה כפי הדין, עיין בשו״ת שבות יעקב, ח״ג, סי׳ טל שנשאל בזה והשיב גרסינן בש״ס סנהדרין דך מא ע״ב, אמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן עד כמה מברכין על החדש. פי׳ רש״י אם לא יברך היום יברך למחר, עכ״ל. אר״י עד שבעה. נהרדעי אמרי עד ששה עשר. הרי מבואר בש״ם דמליל הראשון עד שבעה מברכין כל החודש. וסוגיא זו העתיקו הרי״ף והרא״ש, וכל הפוסקים ראשונים. וכ״ב הרמב״ם, פרק עשירי מהל׳ ברבות הי״ז, וז״ל: אם לא בירך עליה בליל ראשון מברך עליה עד ששה עשר יום, עכ״ל. וכ״כ הסמ״ג ושאר פוסקים. הרי מיום הא׳ עד גמר י״ו זמנו היא לקדשו. אך ורק בב״י לאו״ח, סי׳ תכו, כתב בשם תלמידי הרב יונה, פי׳ למס׳ סופרים, פ״ב, שאיו מברכין על היריח עד אחר ג׳ ימים מיום המולד, שאז מאירה, עיי״ש. והר״י ג׳יקאטיליא, כ׳ בתשו׳ שעפ״י קבלה אין לברך על הירח עד שיעברו עליה ז׳ ימים, עכ״ל הב״י שם. וכ׳ המ״א בשם ם׳ הקנה, דמצוה מן המובחר לקדשה ביום ראשון, עכ״ל. והטעם דזריזין מקדימין למצוות. מ״מ הכריעו האחרונים דאם חל מוצ״ש אחר ג׳ או ה׳ ימים מיום המולד דמותר לקדשו.

וכ״ב הב״ח והלבוש ושארי האחרונים. הרי לך להדיא בש״ס ופוסקים ראשונים דליל ראשון זמנו לברך עליה אך לפי דמחמיריו לקדשו דוקא אחר ז׳ ימים מהמולד, מ״מ במו״ש אחר איזה ימים שניתן רשות לקדשו וכו', עיי״ש בנדון שבא עליו בשאלה.

וראיתי להגאון חיד״א זיע״א, בס׳ טוב עין, סי׳ עו, על דברי מרן בסי׳ תכו דין ד, שב׳ עד שיעברו ז׳ ימים זהו עפ״י קבלה כמ״ש בב״י. ולי אין עסק בנסתרות, אבל מצד הדין הדבר פשוס דאדרבא נכון להקדים לברך עליה ז׳ ימים לאפוקי נפשיה מפלוגתא. דגרסינן עד אימתי מברכיו וכו׳. ואע״ג דהלכתא בנהרדעי, מאן דבעי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ודאי שפיר עביד. ומן התימה על המחבר שהוא נאמן ביתו של הרמב״ם ומליצו ופרקליטו, ולא השגיח בדבריו בדין זה שב׳ בפ״י דברכות, אם לא בירך עליה ביום ראשון וכו׳. אלמא דראוי לברך עליה ביום א׳, וכן הוא פשטא דתלמודא דקאמר הרואה הלבנה בחידושה. ומאן דבעי למיחש לההיא דמס׳ סופרים ולהמתין ב׳ או ג׳ ימים, אה״נ דמצי למיעבד. אבל להמתין לכתחלה עד אחר ז׳ ימים, קשה מאד בעיני. הגהה כ״י לאחד קדוש וכו׳ עיי״ש. הרי דמנהג זה יש לו יסוד, ומן התימא דאיך הגאון חיד״א זצ״ל, לא הזכיר דברי הרב שבות יעקב. ומהר״א אשכנזי ז״ל, בס׳ בית עובד, כתב אם חל מו״ש קודם ז׳ ימים מהמולד, יש לסמוך על ר׳ יונה ומקדשין אחר ג׳ ימים מיום המולד, מפני שהוא מו״ש וגם מפני שהציבור מקובצין וברוב עם הדרת מלך, הרב הלבוש והב״ח שם. אבל אם חל מו״ש קודם ג׳ ימים, אין מברכין עליה באותו מו״ש דיכולין להמתין עד מו״ש הבא, מג״א שם, עכ״ל.

ואינה ה׳ לידי חתיכת נייר כתובה בכ״י מוהר״פ אבן צור זצ״ל, הנז', שכ׳ ע״ז ועיין להר׳ ע״ש, סי׳ תכו. שו״ר שדעתו לפסוק כרבינו יונה והב״ח, עיי״ש סק״ג, ולזה מסכים מ״ז מוהר״פ ז״ל בהגהותיו אהרד״א, וזל״ה: גם אין נזהרין שלא לקדש עד שיעברו ז׳ ימים כפסק מרן ס״ד, ובפרט בחורף שחוששין שמא ירדו גשמים ועבים עד עבור זמנה, רק מברכים אחר עבור ג׳ ימים [פי׳ אם חל מו״ש אחר עבור ג׳ ימים, דהיינו בליל ד׳ אבל ליל ה׳ מקדשין. ולאפוקי מס׳ מרן ובפרט בחורף דאיכא חששא דגשמים] ועיין בפר״ח שכ׳ שכן אנו נוהגין ורבותינו, ע״ש ובדברי הרב המחבר לקמן [ואביא לך לשון הרד״א שהוא ה״ה, וז״ל: ואמרינן בירושלמי אין מברכיו על הירח עד שיתבשם. י״מ עד מו״ש שיברך על הבשמים וי״מ עד שיהא האור שלו מתוק, ואדם נהנה ממנו. וזהו לאחר ב׳ או ג׳ ימים, דירח בן יומו אין אדם נהנה ממנו, וזהר הנכון עכ״ל הרד״א], ועיין בלבוש, וא״ר, עכל״ה. וכ״כ המחבר דרך חיים, שם אות ו, עיי״ש, עכ״ל. ובשו״ת שער שלמה, סי׳ קנג, כ׳ בסוף התשובה דהא בימות הגשמים בה׳ ימים או פחות שרי לברר.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל-משה עמאר

תשעה באב [ראה ערך אכילה]

מנהג שבליל ת״ב אחרי תפילת העמידה, עומץ ש״ץ ואומר בהכרזה אחינו בית ישראל שמעו, ואומר מנין השנים משנחרבה ביהמ״ק בכלל ופרט. ואומר דברים על החורבן דברים המשברין את לב הקהל. ויש ש״ץ ת״ח שעושים דרשה מענייני החרבן. וראיתי בס׳ תיקון יששכר, דר ו ע״ב, שכתב וז״ל: ועוד שגם אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון תוב״ב (הרב הנז׳ הוא נולד במחז״ק פאס יע״א), וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ ישראל קהלות ישראל הדרים בה בכל מקום, שבכל ת״ב הש״ץ עומד לפני הקהל קודם קריאת שום קינה, ואומר בלשון הזה בקול רם בהכרזה של עגמה ודאגה, אחינו כל בית ישראל דעו היום שנת כך וכך לחרבן בית קדשינו ותפארתינו, ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכף אל ירר, ואומרים כולם בדאגה ובעצבות גדול, ברור דיין האמת, וכולם גועים בבכיה ובוכים. ואח״כ מקוננים בקינות הלילה עיי״ש. והכנה״ג, הביא דבריו וסיים ואני ראיתי בקושטנדינא, מקצת הקהלות נוהגות כן אחר הקינות. ואחר שמכריז החזן חורבן בית המקדש, אומרים על היכלי, ואומרים קדיש, עכ״ל. והרב פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תקנט, הביא את דברי הכנה״ג הנז׳ עיי״ש.

מנהג ביום ת״ב עושים ממתקים לאוכלם בליל עשרה באב. דאדרבא ראוי להתאבל ביותר שבערב אחזה האש בהיכל. היינו שמטגנים זרעוני פשתן בדבש או דבר אחר ואוכלים אותם מוצאי ת״ב. ויש נוהגים שביום ת״ב בערב לובשים בגד חדש. וטעם כעיקר לפי שאמרו חז״ל דביום ת״ב בערב נולד משיח בן יוסף, לכן שמחים שצמחה התשועה. ואני שמעתי מזקנים שנתהווה הדבר הזה, מזמן (שבתי צבי) משיח השקר. שטעו אחריו גם איזה גדולים מן המערב, למה ששמעה אוזנם משקרו, (כבוד אלהים הסתר דבר). ואחזו הרצועה מן האמצע, שעשו חצי היום הראשון תשעה באב והשלימו התענית, ועשו ממתקים לסימן שמחה.

מנהג כשמסיימין מגילת איכה חוזרים לומר פסוק השיבנו וכו'. וכן כשמשסיימין מגילת שיר השירים חוזרים ואומרים פסוק היושבת בגנים. ואפשר לתת טעם לזה דבירושלמי אמרו דירמיה סיים מגילת איכה בדבר רע ואמר כי אט מאוס מאסתנו וכו'. ויש שהוכיח מהירושלמי דמה בכך אם סיימנו בדבר רע, דהרי ירמיה לא חש לזה וסיים בדבר רע. אבל ודאי תפסו דעת מ״ד דאין לסיים בדבר רע, לכן חוזרים לומר פסוק השיבנו דהוא דבר טוב. וכן בשיר השירים סיימו בפסוק ברח דודי, דהיינו כנסת ישראל מדברת עם דודה הבורא יתברך ואומרת ברח דודי ודמי לר לצבי וכו', ואינם רוצים לסיים בפסוק זה דדודה בורח ממנה, לכן כופלים פסוק היושבת בגנים וכו' המסיים לקולך השמיעני.

      מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

יש אוכלים בשר בשבת חזון, בשר חי שנשחט ביום ששי. ויש שקונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומטגנים אותו עד שיצטמק, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון. ויש שאינם אוכלים כ״א שמן זית דוקא, ואין אוכלים בשר כלל. ויש קונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומשהים אותו במילחו כבוש עד ערב שבת חזון ורוחצים אותו, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון, ומניחים אותו במקום קר שלא יסריח. ויש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר משבעה עשר בתמוז עד עבור ת״ב. ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפס מחדש, חאו׳׳ח, סי׳ ק״ג, מ״ש בזה ובדין אשה שנתאלמנה אם חוזרת למנהג משפ׳ בית אביה. ועיין מרן סי׳ תקנא ס״ט. ועיין חיים שאל, ח״א, סי׳ כה. ועיין קול אליהו, ח״א, סי׳ מה. וכל אחד זריז במנהגו שלא ישנה אותו בשום אופן, אשריהם ישראל. השי״ת  יביא לנו משיח צדקנו ונאכל בשר ונשתה בחודש הזה וכמאמר הנביא יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אכי״ר נעל מנהג זה ראה מוהר״ר ידידיה מונסונייגו, דבר אמת, פאס תשט״ז, סימן ג; ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה, כאזאבלאנקא תר״ץ, סימן מט, מוהר״ר שמואל מרציאנו, ויען שמואל, ירושלים תשי״ט, עמי רו—רז, מ״ע].

מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב

ז. מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב, כתב בלקוטי דינים לאו״ח, בס׳ ויאמר יצחק, הל׳ תשעה באב, אות ב, וז״ל: ולענין אכילת בשר ושתיית יין מנהגינו שלא לאכול מר״ח ויום ר״ח בכלל. וכ״כ בני חיי, סי׳ תקנז. וליל עשירי ויום עשירי עד חצות, ואין שוחטין כ׳׳א ביום ה׳ קודם שבת חזון אחר חצות היום. ואין מוכרין הבשר רק אחר קריאת אלעאס״ר. וביום עשירי אין שוחטין רק אחר חצות. וכ' בס׳ מחב״ר סי׳ תקנח, שיראי ה׳ נהגו להחמיר שלא לאכול בשר ויין כל היום כמ"ש מרן, ווכן נמי לענין תספורת וכיבוס. ובאות ג, כתב בענין הכיבוס המנהג לאסור .בשבוע שחל ת״ב דוקא ולאחר התענית מכבסין ומסתפרין ביום עשירי :בבוקר, אבל בלילה הכל אסור, אפי׳ אם חל בשבת ונדחה מפני האבילות של יום, עכ״ל. ועיין בשו״ת בני חיי, סי׳ תקנז, שכתב שאין אוכלים בר״ח עצמו.

אמר המאסף משפחתינו נוהגין שאין אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו, ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם אוכלים ביום ר״ח עצמו. ושאר בני עירינו אוכלים ביום ר״ח. וכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן סאמון ׳זצ״ל בשו״ת עדות ביהוסף, ח״ב, סי׳ מא בענין המנהג שנוהגים במערב שלא לאכול מר״ח, אם ר״ח בכלל, ושם משא ומתן של הלכה על דברי מרן :או״ח, סי׳ תקנא, ס״ט, בסברא אמצעית שכתב, ויש מוסיפין מר״ח עד ׳התענית. וכתב שם שמנהג מדינת המערב כסברא אמצעית שכ׳ בשו״ע. שנחלקו בני המערב בדין יום ר״ח אב עצמו מה דינו, לפי מנהג סברא זו אם ג״כ אסור בבשר ויין.

ושקיל וטרי בזה בתשו׳ ארוכה ובסוף התשו׳ כתב: כבר יש בידינו ׳הרב מג״א ז״ל, וה׳ אליה רבה ז״ל, שכתבו הם בפי׳ דיום ר״ח אב עצמו הוא בכלל מנהג איסור האכילה, וכמ״ש לעיל וכלשון מריש ירחא הנז׳ .בגמרא בתענית דף יז ע״ב, שהוא כולל יום ר״ח עצמו וכמש״ל, עיי״ש. וראיתי בס׳ מעשה בראשית, וז״ל: טעם שנוהגים שלא לאכול גם בר״ח, אע״ג דאיתא בסי׳ תיט דסעודת ר״ח מצוה, משום שמת אהרן הכהן ויש ׳שמתענין בו כמ״ש בסי׳ תקף או״ח, סי׳ תקנא, בשם נזירות שמשון.

נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-

מנהג בחודש תשרי ובחודש אב אין מברכיו הלבנה עד אחרי הצום,

כדי שיהיה האדם שמח. עיין מהריק״ש, סי׳ תנו. ומקרוב קמו איזה אנשים להתחסד ומברכין תוך י׳ ימי תשובה. ועיין ס׳ נהר מצרים, הלכות ר״ח, אות ו, ומה שדיבר על האנשים הללו. והביא משם ש״ת, שכ׳ שאין הפסד בזכות המצוה הזאת מכיון שהוא ממתין מלברר עליה לכבודה מגינה עליו תיכף. ובס׳ משמרת שלוט, אות יו״ד, ב׳ מנהג אבותינו הקדושים שאין לקדש הלבנה עד מוצאי יום הכפורים בדעת רמ״א. ובפירושו כ׳ וז״ל: ידוע דהלבוש כ׳ לקדש קודם יו״כ כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכויותיו, וכמובא בבאה״ט סי׳ תרב, עיי״ש. ובאשר מנהג אבותינו הקדושים כדעת רמ״א באתי לעשות סמוכות לדיעה זו. כי הנה נפסק בשו״ע אין מקדשין הלבנה אלא במו״ש. והוא ממ״ש מלשון שתתבשם מ״ש שאין מקדשין הלבנה עד מוציוה״כ שהעולם בפחד עד מוציוה״כ. גם כי אז נקיים מחטא ומסוגל לקבלת פני השכינה. ועל טעם הלבוש כ"כ במטה אפרים, שמזה שממתינים ג״כ יש זכות. ואני מוסיף כי בזה מקיימים מצוה לשמוע דברי חכמים וכלשון רז״ל כשם שמקבלים סדר יוה״כ ומקדשיו הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. וכלשון רז״ל כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה. וכן בס׳ הק׳ ב״ש אחר סדר יוה״כ ומקדשין הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. ומלשון הזוה״ק, אמור, דף ק ע״ב, ת״ח בהאי יומא אתכסיא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחודש, עכ״ל. נראה דאין לקדש הלבנה עד אחר יוה״כ. ועוד דבכל מקום שיש פלוגתא, שוא״ת. מ״מ במקום שנהגו לקדשה קודם יוה״כ יש להם על מה שיסמוכו, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י כתב מן הצד, וז״ל: ואני הכותב ראיתי להרב הגאון עוזינו מאריה דאתרין כמוהרשב״ד זלה״ה שבירר בין כסא לעשור ולא ידעתי טעמו, ואולי מפני הטעם הנז'. או אפשר לומר הטעם כדי שיברר במיתון ובכוונת הלב כראוי, לא כן במוצאי יוה״כ נחוצה כמו חי כמו חרון וכו׳ כידוע, ולכך בחרה החכמה בברכה ממותנה יותר מלברר באותו שמחה, ע״ה ידידיה מונסונייגו ס״ט).

מנהג לנער שולי בגדיהם כשגומרים ברכת הלבנה, ואומרים שלום עליכם שלשה פעמים. והטעם שמנערים שולי בגדיהם, מצאתי בס׳ כתר שם טוב, דרף תצג, סי׳ יט, דכל זה נתייסר מפי המקובלים שהוא מסוגל להבריח הקליפות. (ועל עזיבת החטא שעושיו כן ביום ראש השנה כשהולכין אל הנהר לומר סדר ותשליך, מנערים בגדיהם ואומרים ותשליך במצולות ים כל חטאתם). ויש רמז מהפסוק (נחמיה ה, יג) חצני נערתי ואומרה בכה ינער האלקים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה. וטעם אמירת שלום עליכם, כתב שם משם הרב כנה״ג, בשיורי הגה״ט, סי׳ תכז, לפי שאמרו ג׳ פעמים תפול עליהם אימתה ופחד, ונראה כמקלל, מטעם זה אומר ג׳ פעמים שלום עליכם. ובמט״ט, כ׳ סי׳ תקס, שלפי ס׳ מוהריב״ל, שאומרים שלום עליכם משום שמחה, הואיל וקיבלו השכינה. וכתב עוד בשם מהרי״ל הירץ, שקבל מהראשונים, אחר כי קלל ואמר תפול וכו׳ ראוי לומר לחבירו לא עליך כי אם שלום, עיי״ש. ואין הטעם הזה מספיק כי לפי נוסח ספרד ברכת השלום מוזכרת בסוך הפורמולא הזאת, ואחר תפול עליהם מפסיק בדוד מלך ישראל, אמן, סלה וכו׳ ואח״כ מברר שלום איש את רעיהו. ולפי נוסח אשכנז שנוהגים לומר השלום עליכם סמוך להפסוק של תפול, יבוא על נכון הטעם של כנה״ג ומוהרי״ל הירץ.

ובס׳ אוצר מנהגי ישורון נתן טעם משום שהלבנה קטרגה על החמה, ואעפ״כ החמה תאצל אורה ותשפיע אורה ללבנה ועושה שלום עמה. וממנה ילמד האדם לעשות שלום עם כל אדם, ואפי׳ לחבירו שעשה עמו רעה. ומפני זה אומר שלום לחבירו. ולפי דעתו נוכל לאמר באופן זה, מפני שהלבנה קטרגה נתמעט אורה כידוע, וכשאנו מברכיו את הלבנה עלינו לזכור עניינה שנתמעט אורה משום שקטרגה. ובזה נזכרים אנו שלא לקטרג איש על חבירו, ואומרים זל״ז בשלום ובמישור אנחנו, עכ״ל. וראיתי להרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ לח, אות כב, שכ׳ הטעם לנעירת הבגדים להבריח החיצונים והקליפות שנבראו מקטרוג הלבנה. ויאמר ב׳ פעמים שלום עליכם, ויכויו שלא יהיה עוד קטרוג כמו שקטרגו בראשונה דאי אפשר בשני מלכים ונתמעטה, דמכאן ואילך יהיה שלום, עיי״ש דף קנו, ע״ג. ועוד טעם אחר על כי אמרינו תפול עליהם וכו׳. ועיין במ״ז וש״ח וקשל״ה ואש״ל וא״ז וכו׳ עיי״ש. ופר״ח סי׳ תכו, כ׳ הטעם לפי שקלל ואמר תפול וכו׳, לכן ראוי לומר לא עליך כנז״ל.

נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-עמ'מא-מב

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

מנהג שמעתי ממוהר״ר שלמה ששון ז״ל, ששמע מהחכם בהה״ר יצחק מימראן ז״ל, ששמע ממאריה דאתריו הרה״ג מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זלה״ה, שמנהגינו פה מחז״ק פאס יע״א בשתיית החלב שוהים אחריו מלאכול בשר שש שעות כמו אכילת חמאה. וזה דעת מור״ם ביוד״ע סי׳ פס סעי׳ ב בשם המרדכי בשם מהר״ם, וב״י בא״ח, וכן הוא בזוהר. אבל שמעתי מפי מו״ה מאיר ישראל נ״י, שהוא שמש את הרה״ג מורינו כמוהר״ר חיים הכהן זצ״ל, שהמנהג שאחרי שתיית חלב אין שוהין, ואמ״ל שמשפחת אבן צור ביום שבועות אחר התפילה שותים חלב, לזכר הכתוב דבש וחלב תחת לשונך, ובצהרים סועדים במאכלי בשר. וזה דעת מרן מלכא ביוד״ע סי׳ פט סעי׳ ב.

            אתה תחזה ששתי אמרות טהורות של רבנים הנז׳ מכחישות זו את זו, שהאמת שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שבודאי בימי מוהר״ר אי״ש זצ״ל נהגו להחמיר על עצמן, כמו שעד עתה הרבה מחמירין על עצמן לשהות שש שעות. או שאפשר שלא כל בני העיר היו מוסכמים בזה, יש שהיו מחמירין ויש להיפך. ובזה ראה להגאון שדה חמד, חלק יד, מערכת מי״ ם, כללים, סי׳ לח, משם הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, וז״ל: בעינינו ראינו ואבותינו ספרו לנו, שאין לך דור שאינו מתחדש בו חומרות מה; שלא היה לפנים בישראל.

         כמו אכילת בשר אחר גבינה סעודה אחת״ דמימי עולם ושנים קדמוניות כך נהגו, ועיני ראו בכל הסעודות של חתן וכלה וברית מלה, שם ישבו רבנים ועצומים רבני אלפין, והיו מביאין מאכלי חלב וגבינה ואח״כ בישרא שמינה. ובזמנינו זה נתבטל מנהג זה וכו' עיי״ש. עוד הביא הגאון שדי חמד, וז״ל: ומרן החבי״ף בס׳ משא חיים, דף זן ע׳ ד, אות זקן, כתב ג״כ ששנינו מנהג שהיה קבוע בעירו, וגם גדולים חקרי לב שלמים וכן רבים היו נוהגים אותו, היינו שבכל שבת קודש בסעודת הצהרים, היו אוכלים מאכלי חלב ודבש ומאכלי גבינה ואח״כ באותה סעודה עצמה היו אוכלים בשר.

         ונהגו כן ע״פ מה שכ׳ בס׳ חמדת ימים, בחלק שבת, ד׳ סט ע״ב, ואחר זמן ראו סתירה לדבריו ממה שכ׳ כמה רבנים בשם רבינו האר״י, שלא אכל בשר ביום שאכל גבינה. וגם חמ״י עצמו כ׳ כן במקום אחר, ולא ניחא להו לחלק בין שבת לחול וביטלו המנהג ההוא לגמרי. וכ׳ שם שהיו עוד איזה מנהגים אשר לא ישרו בעיני דורות הבאים ובטלום. ומול סוף הביא שכ״כ הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, שהבאתי למעלה, עכ״ל עיי״ש.

          ולפ״ז אפשר לומר דהמחמירין היו מתנהגים במעשיהם ע״פ האר״י ז״ל, לכן היו מחמירין לשהות אחרי מאכלי חלב ששה שעות. ובעיר צפרו נוהגים שלא לשהות כלום, שרוחצים פיהם ואוכלים בשר. והוא דעת מרן ביוד״ע סי׳ פט סע׳ ב, עיי״ש. ועיין בס׳ יפה ללב, ח״ג או״ח סי׳ תצד אות ז, מ״ש בזה. ואינה ד׳ לידי שמצאתי בס׳ טהרת הקודש, ח״ב בוידוי הנדפס שמה, באות אכלתי בשר וגבינה, ומנהג אנשי מעשה שלא לאכול אפי׳ אחר חלב בשר אלא מעת לעת. וכן אמרו בתלמוד בההוא חסידא. וכן יש לזה הכריח מדברי רשב״י פ׳ משפטים, בסוף הסדר במאמר הנה אנכי שולח מלאך וכו׳, יעויין שם ותראה כמה הרבה שלא יהיה הולך בדרך רשעים באכילה שלא ידעו במה יבשלו, עכ״ל.

        ואח״ז ראיתי לה׳ החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ כד, אות כה, וז״ל: והחרדים אל דבר ה׳ אינם אוכלים ביום אחד גבינה ובשר, ולפחות יזהר להמתין מגבינה לבשר כשיעור מבשר לגבינה שהוא ששה שעות, ולפחות יזהר בסעודה אחת שלא יאכל גבינה ואחריו בשר ואפי׳ שיעשה הדחה ורחיצה היטב. ושלי״ת בעירנו אזמיר יע״א, נתייסד המנהג בזמנינו דבשום משתה ושמחה בין סעודת מצוה בין סעודת רשות, אינם משימין חלב וגבינה קודם הבשר ואכשור דרי. ופוק חזי מ״ש מחמד עינינו חסין קדוש מר שארינו מורינו ה׳ הפרדס זצ״ל, בס׳ אות היא לעולם, מערכת ה, דף קיז ע״ב יעו״ש. ועי׳ בס׳ ח״י ובמת״ל, דף כג ע״א, ובס׳ עבודה. ומו״ד דף קג ע״ג, בעונש האוכל בשעתא חדא.

        ועיין בסולת בלולה, ובס׳ בן יוחאי, דף לקט ע״ב עכ״ל. ובאות כו, כתב וז״ל: תא חזי לה״ה מופת דורינו בס׳ ככר לאדן, סי׳ ח דף זקן ע״ד, דהביא מנהגו הטוב של האר״י הקדוש דביום שהיה אוכל גבינה לא היה אוכל בשר, וכן להפך. אר בתבשיל לא היה מחמיר. ועיין בס׳ בית מנוחה, דף כה ודף בו, ובס׳ עבודה ומורה דרך, הביא דמנהג רבינו האר״י היה אפילו מתחילת הלילה עד לסוף אותו היום, יע״ש. ובס׳ נוהג כצאן יוסף, הנד״מ ד׳ כט ע״א וע״ב, האריך בזה ככל הצורך, עכ״ל. ובס׳ זכרון שהביא משם הפר״ח דראוי להחמיר כדברי הזוהר שלא לאכול בשר אחר גבינה בשעה אחת או בסעודה אחת, וגבינה אחר בשר נוהגים להמתין ששה שעות, עכ״ל בדף ו. והגאון חיד״א זצ״ל בליקוטים שבס׳ ככר לאבן סי׳ ח, עמד על דברי האר״ י ז״ל, במקומות שנזכר ענין זה, עיי״ש וינעם לך.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מב-מד

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

גאבילה

גאבילה — מס עקיף על מוצרי צריכה כבשר ויין

מנהג שמשימין הגאבילה על הבשר והיין. ולמה דוקא על שני דברים האלו, עיין להגאון החבי״ף ז״ל, בס׳ נפש כל חי, ערר גאבילה,

שנתן עשרה טעמים לזה. ופה ארשום אחד מהם, כי אמרו רז״ל דעם הארץ אסור לאכול בשר ויין, ועיין במס׳ שבת דף סז ע״ב, חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון. וא״ב כיון שע״ה אסור לאכול בשר ויין, כדי שיתירו להם עשו זאת לתת בתור לקיחת הבשר והיין סר מה לת״ת ולת״ח, ובזה שהם מחזיקים ידי לומדי תורה, הו״ל כאלו הם ג״כ לומדים, כמבואר בש״ס עיי״ש.

גוד או איגוד

מנהג מי שתבע את חבירו בגא״א וחבירו לקח, דהמתנה זמן ל׳ יום כמו שהוא הדין. ותבע המוכר שיקנה לו מעכשיו אם לא הביא לזמן הנז׳ והאחר לא רצה, המנהג פשוט דצריר שיגמר הענין לגמרי או יביא לשלשים יום ואם לא הביא חזר הדין שהאחר יטול, וצריך שיתחייב וכן אם תבע המוכר. עיין למורינו מוהרשב״ד זלה״ה, בליקוטים שבסוף ספרו אשר לשלמה, משם מוהרר״פ בירדוגו זצ״ל בשו״ת משפטים ישרים, ח״א סי׳ תבג, ובו׳ עיי״ש.

גט

מנהג במחז״ק פאס, שאם ירצה שום אדם לגרש אשתו, שאין נותנים לו בדי״ץ רשות לגרש רק עד אחר עבור שלשים יום מיום שנתחייבו לגרש. ואם תהיה סיבה מוכרחת נותנים להם רשות לגרש מיד, זולת אם היה המגרש כהן אין נותנים לו רשות עד עבור שלשים יום. שורש מנהג זה מן משנה ערוכה במס׳ כתובות פ״ז, המדיר את אשתו מליהנות לו וכו׳ בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה ובכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה. וכן במשגה שאחריה, המדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ר׳ יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהן שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. הטעם למה הוסיפו לכהן זמן, שאם קפץ וגירש אינו יבול להחזירה. וכן בתקנת השלשים אין מוותרין לכהן ממנה, לפי שאם גירש אינו יכול להחזירה (והיום חזרו ותקנו במועצת הרבנים בשנת תרצ״ט פ״ק, שאין לגרש אשה עד תשעים יום במקום שלשים. וכבר נדפסה תקנה זו בקונטריס ראשון למועצת הרבנים).

מנהג כתב מרן באהע״ז סי׳ קבו סעי׳ ז, כותבין בגט אדר ראשון.

וכתב מו״ה רפאל אהרן מונסונייגו זצ״ל, דמנהגיגו לכתוב בה״א הידיעה ודלא כמרן. ואם היה באדר שני כותבין לירח אדר השני, ועיין מהר״י מינץ זצ״ל.

מנהג כתב מור״ם באהע״ז סי׳ קבס סעי׳ ו, אבל כותבין פלוני בן פלוני הכהן. מצאתי במזה״ג למוהר״ר אהרן בוטבול הי״ו, שמנהגינו כותביו גם אצל הבעל. וכתב עוד החכם הנז' שמצא אח״כ בכ״י מו״ה רוי״ה להפך. עוד מצאתי בכ״י מו״ה אהב״ה הנז״ל, וז״ל: ועיין להרב ויאמר יצחק, חלק אהע״ז סי׳ קכא, ד״ה והנראה לומר, שנותן טעם למנהגינו שכותבין הכהן אצל האב בגט דוקא. ביען שמצאתי בס׳ הרב מוהר״ר אהרן מונסונייגו זצ״ל (בס׳ מי השלח), שמנהגינו לכתוב גם אצל הבן. אבל אני קבלתי שכותבין דוקא אצל האב, ודו״ק. ועיין באה״ט טיקטין, סי׳ קכט ס״ק יא.

מנהג שמענו מפי קדוש מאריה דאתרין מוהרשב״ד זצ״ל (הוא המחבר שו״ת אשר לשלמה ושו״ת בקש שלמה), דמנהג פאס יע״א דאשה שזינתה תחת בעלה אין כופין את בעלה לגרשה, כמ״ש הט״ז וב״ש. וטעמא דמילתא שלא יהיה גט מעושה, אבל צריך הרחקה ומגלגלין עמו בדברי פתויים ורצויים והפחדות מעונשי גהינם וכו׳ עד שיגרשינה מרצונו הטוב, כן עושים מעשים בכ״י. ועי׳ מ״ש הרדב״ז בחדשות, ח״ב סי׳ תשמ״ו, ועיין מ״ש אני הדל בספרי אבי הנחל, מערכת זנות, אות ז, ובספרי שו״ת שארית הצאן, ח״ד, סי׳ תמא.

מנהג מנהגינו לשלש בעד שם, אם שמו ושם אביו כבעל. או שם אביו כשם אביו. ועיין בס׳ ברית אבות, בליקוטים דר עד סור ע״ב. ועיין הוראה דבי״ד בשמות האנשים, מערכת חי״ת, אות חיים יעקב בן דוד; ובמזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, מצאתי שפעם אחת כתב בשילוש בגט עצמו בהאיש המגרש שהיה שם אביו כשם העד החותם בגט.

מנהג לכתוב נקודה בגט. ומצאתי במזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, שכתב למנהגינו שכותבין נקודת בגט. עיין גט פשוט, סי׳ קכו ס״ק ו, מוהרימ״ט ס״ל ראם לא כתב נקודה פסול. עיין גט מקושר-בולא, סי׳ מה, ס׳ לא, עש״ב. ועיין סי׳ לג, בענין עיר חדשה.

מנהג מנהגינו שאין כותבין בגט מילת בו (למנין שאנו מונין בו). ומנהג ירושלים לכותבו. ועיין גט מקושר-בולא סי׳ לג ס״ה, ומהרי״ל פוסל אם כתב בגט שאנו מוניו בו.

מנהג כשמקבלת האשה גטה ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, באותה שעה ישפכו בין רגליה כוס חלב בקרקע. ויש שמשברים גם הכוס זכוכית בקרקע. והכל רמז לסימן טוב, כלומר שגם שנתגרשה מאיש זה יזמין לה בן זוג אחר, כמו הכוס זכוכית שנשבר שיש לו תקנה להתיכו ולעשות כוס אחר, כן יהיה לה עוד בעל.

מנהג כשהאשה מתגרשת ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, אינה הולכת לביתה שמתפחדים השכנות ממנה, שנראה להם כמו סכנה. וגם אינה רוצה ליכנס לביתה אחר קבלת הגט שאינו סימן טוב לבני הבית, ובפרט אם היה לה בנות וכלות. ובאותה שעה יש שהולכות לבית החיים להשתטח על קברי הצדיקים, שתעמוד לה זכותם שהשם יתברר יזמין לה איש אחר. ויש שנשארות בבהכנ״ס ששם קיבלה גיטה, ועולה לעזרה ללון שם בלילה ההיא, ואם אין שם עזרה הולכת לבהכנ״ס אחרת ללון שמה. ובשעת קבלת הגט בורחים מפניה נשים אם היו שם, ואם היו איזה נשים זקינות קרובותיה נשארות עמה ולנים עמה בבהכנ״ס, ושולחים לה קרוביה או מביתה סעודת הלילה בבית הכנסת.

והתייר מו״ה יעקב ספיר ז״ל בס׳ אבן ספיר, ח״ב, במסעותיו בארץ הודו ראה בעיר כלכות״א שסדר שם איזה גיסיו, כתב וז״ל בהתעסקי עמהם בעסק הגיטין, ראיתי מנהגם ואולתם שם, איך יראים מהגט, ואפי׳ מריח הגט מפחדים ובורחים כמו מחולי המרבק, ולא יניחו לסדר הגט באחד הבתים שדרים שם בני אדם, פן תדבק בהם רוח רעה מאלה. וגם החלונות יסגרו בהבתים הפתוחים להמקום שמסדרים בו את הגט, שלא יכנס הקול והריח של הגט. הבגדים של המגרש והמגורשת טמאים הם להם כבגדי המנוגע. ולכן מיד אחר גמר מעשה הגט, ממהרים אל המים לטבול במקוה טהרה. ומי שמקדים אל המים כנשוך מהערוד (ברכות לג ע״א ברש״י) המגרש או המגורשת הרי זה משובח. וכל דאלים מרבה מתן לשמש המקוה שיכניסנו תחלה והבגדים שפושטים אצל המים לא יעלום עוד עליהם והם הפקר לעניים. ובצאתם מהמים ילבשו בגדים אחרים מכר רגל ועד ראש. ולכן לובשין בעת הגט בגדים פחותים, עכ״ל. אתה תחזה דכמנהגים אלו ישנם בעולם.

א. עָרוֹד (ז') [ארמית: עֲרוֹדָא] חֲמוֹר בַּר (Asinus onager); בַּעַל חַיִּים שׁוֹכֵן מִדְבָּר, גָּדוֹל מְעַט מִן הַחֲמוֹר, אָזְנָיו קְצָרוֹת יוֹתֵר. צֶבַע רֹאשׁוֹ וּצְדָדָיו כָּתֹם כְּצֶבַע חוֹל הַמִּדְבָּר. לְאֹרֶךְ גֵּווֹ עוֹבֵר קָו חוּם בֵּין שְׁנֵי קַוִּים לְבָנִים. עַד כֹּה לֹא הִצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ וּלְבַיְּתוֹ: "עָרוֹד… עֲרָבָה בֵּיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה" (איוב לט ו). "הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד אַף-עַל-פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה – כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה" (כלאיים א ו).

מנהג איזה נשים ששואלת לרב המסדר לתת לה חתיכה מן הגט שקיבלה היא בעצמה או גט אחר, ושורפת החתיכה ההיא על גבי האש ועשן השריפה עולה עם בגדיה, ואומרות שזו סגולה שתנשא לאיש בקרוב, וגם אם איזה אשה אלמנה או גרושה או חלוצה עושה סגולה זו כדי שתהיה לאיש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מז – 29/07/19

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-גלוח

נוהג בחוכמה

גלוח

מנהג מקודם היה מנהג כשמגלחין את הראש מניחין הפיאות ועוד מניחין פיאה קטנה במקום שרופה בראש תינוק, ונתבטל מנהג זה. ועד היום בגילוח ראשון שעושים לילד מניחין לו פיאה, ויש שמניחיו שריטה שערות מן המצח עד אמצע הראש, ויש שמניחים במין מטבע באמצע הראש, וכל אחד מנהג אבותיו בידו. ואני הכותב מר אבי זצ״ל, היה מניח לי ולאחי מעט מזער בלא גילוח במקום המוח כל ימי נערותי עד שעמדתי על דעתי, להודיע שהשריטה של שערות שמניחים בגובה הראש קורין אותה בלשון ערבי לחו״ת, כלומר דג. והמקום הקטן שמניחים במוח קורין אותו בלשון ערבי זממ״א, כמו מבעד לצמתיך, כלומר מקום קבוץ שער. והשיער שמניחין באמצע הראש קורין אותו טאב״ע, כלומר מטבע שמסובב כמו מטבע. ומשם ואילך מעבירין אותה. ובערי תאפילאל״ת עדיין אוחזין במנהג זה, יזכרם השם לטובה. וגם אנשים גדולים מניחים פיאה זאת, ועושים אותה גדולה מעט ונראית לעין כל. וטעם לדבר זכר לחורבן, דכשמגלחין כל הראש חוזרת ראשו לבנה כולה, ולזכר החרבן מניח מעט שחור במקום גלוי נגד הפנים נראה לעין כל.

מנהג מגלחין לקטנים תגלחת ראשונה, לקיים מצות פיאה ולחניכו במצוה זאת בהיותו בן תשעה חודשים, ועושים משתה ושמחה ומנגנים, ביום ההוא מזמינים קרוביהם לשמחה זו. ועיין בס׳ בן המלך, הביא דבריו בשערי תשובה, או״ח הל׳ יו״ט, סי׳ תקל״א ס״ק ב, שכתב שמותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להגדיל השמחה במועד, דמצוה נמי איכא בכך וכו׳ עיי״ש.

והענין של השמחה הוא מנהג ארץ ישראל ג״כ, שעושין שמחה בתגלחת ראשונה של קטן שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש. ועיין בפע״ח, שער ספירת העומר, שכ׳ בעניו ההולכים על קבר רשב״י ור״א בנו במירון בל״ג בעומר, שראה את מורו האר״י שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם, עיי״ש עכ״ל. ועיין בבאה״ט ס״ק ז, שהביא דברי הרב בן המלך, עיי״ש. עיין בס׳ כנסת מרדכי, בחי׳ על מס׳ ברכות, על מ״ש בגמרא אמר שמואל קטן מותר לגלחו במועד וכו׳, והביא שם מ״ש הר״ן בזה, וציין לשע״ת הנד, עיי״ש. ואני הדל לא ידעתי טעם למה מאחרין גילוח הקטן עד הכנסו לחודש התשיעי. ואפשר כנגד חודשי ההריון שהיה במעי אמו. ויש בני אדם לחביבות המצוה ולחביבות בנם שנתחנך למצוה, שוקלין שערותיו בכסך ומחלקין אותם לצדקה. רמז לדבר ראשית גז צאנך תתן לי. וישראל קרוין צאן, ועיין בס׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תקלא אות ל, שב׳ שמותר לעשות גילוח זה בחוה״ט. ועיין מה שציין לזה בדרכו בקודש.

וראיתי בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות שי״ן, ערך שער, שכ׳ דאין מגלחין בשערות מתינוק עד שמתחיל לדבר, משום דאיתא בגמ׳ תינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ובו׳ (סוכה מב), ומחנכו ג״כ במצוה ע״י שנוטל שערותיו ומשייר לו פיאות כדכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, וישראל נקראו צאן (ס׳ מטעמים, 105) עכ״ל. וראיתי לו עוד אות ג, ערך גלוח, שכ׳ גלוח לנער המנהג בין הספרדים בא״י לגלח שער הנער בפעם הראשונה במלאת לו ארבע שנים, ואז יזמינו כל קרוביהם ועושים סעודה קטנה לבניהם, ויכבדו כל אחד מהנאספים לספר איזה שערות מראש הנער עד אשר יסתפרו כל שערות ראשו מלבד הפיאות. יש שמגלחים אותו בחוה״מ פסח בביהכנ״ס ושם יעשו שמחה גדולה. ויש שעושים כן בל״ג לעומר. המנהג הזה נקרא בערבית חאלאק״א שהוראתו תספורת (ירושלים, ח״א, צד 5), עכ״ל. ואני הכותב אומר שהוראת מילת חאלאק״א בערבית היא נוי ויפוי. שכן אומרים למי שלובש ומתקן עצמו מחללי״ק.

מנהג שאין מגלחין כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישין למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי, ועיין שו״ת מוצב״י, ח״א, סי׳ קצב, פס״ד ממוהריב״ע זצ״ל. עוד שם בסי׳ רבד, בתב דלענין מנהג אין מנהג בזה, אבל גזרו ששום ספר לא יעשה מלאכתו בע״פ ובו׳ עיי״ש. ועיין מרן או״ח, סי׳ תסח, בענין מלאכה אחר חצות.

מנהג אם יבוא ל״ג לעומר ביום א׳, כתב מור״ם דיש נוהגים לגלח בערב שבת. ואנו מנהגינו לגלח בערב שבת כן שמעתי ממו״ה אהרן בוטבול הי״ו, ויש נוהגים שאין מגלחין עד ערב שבועות. ואני הכותב ומשפח׳ בית אבי אין מגלחין עד ערב שבועות. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ טוב עין, סי׳ תצג, דהקשה על הטור ומרן דבש״ס יבמות דף סב, על תלמידי ר״ע שמתו מפסח עד עצרת. וכתב שם שמצא למהר״ד אבודרהם, שב׳ שהרז״ה מצא בס׳ ישן עד פרוס עצרת. ונראה שכן היתה נוסחת הש״ס והיא עיקרית. לפי זה יש שורש להנוהגים שלא לגלח עד עצרת. ועיין למהריק״ש בס׳ ערך לחם, באו״ח סי׳ תצג, סי׳ יב, שב׳ שמסתפרין בערב שבת דעשה דדברי קבלה עדיף, וקראת לשבת עונג, וכיון דביום ראשון מסתפר מוטב להסתפר בע״ש. ועיין סי׳ תרצ״ו סעיף ו, עכ״ל. וכ׳ הרב החבי״ף ז״ל, בס׳ נשמת כל חי, סי׳ סה, והוא דשם פסק מרן בשו״ע, דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, דדברי קבלה נינהו שהם בדברי תורה, יעו״ש. ומת״ח אחד שמעתי, דאין מנהגינו לגלח בערב שבת ב״א ביום ל״ג בעומר עצמו. ומוהר״א הנז׳ אמר כי אין בפיהו אמת ושקר דבר.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-גלוח

עמ' נ

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

נוהג בחוכמה

גניזה

מנהג ביום אסרו חג של שבועות גונזים התורה וספרים בלויים שאכלם עש. ומכריזין בבתים מי שיש לו עלים בלויים ימסור אותם ביד איש המכריז. ועושים אותה בכיסין ובשקים, ועושים לה לויה בהמון חוגג ובקול רינה. ומנגינים בשירים ובפיוטים עד מקום הגניזה. שחופרים חפירה גדולה בקרקע וקוברים אותה ומחזירים עליה העפר. וכמה צריר להעמיק לגגיזת ספרים שבלו, הרב כנסת יחזקאל כתב שצריך עומק שלש טפחים. והרב זרע אמת, סי׳ קל״ג כ׳ דסגי בעומק טפח, עיי״ש.

וראיתי בקונטריס הנדפ״מ, שמו ״הגניזה״ שחיבר החכם א׳ מ׳ הברמן, אודות הגניזה של מצרים. ושם כ׳ כי הגניזה הוא מנהג קדום הוא בישראל דברים שבקדושה שיצאו מכלל שמוש לא השליכום ככלי אין חפץ בו. אלא עמדו וגנזו אותם. מפי חז״ל אנו שומעים, משגנזו ארון התורה נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל (יומא נב ע״ב, כריתות הב׳), וכן ספרו לנו עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלם נגנזו (שבת סג ע״א). וה״ה בשאר תשמישי קדושה דלוסקמא (רש״י) כמו אמתחת ושק לשום בו ספר ספרים. תפילין, מזוזות, ותיק של ס״ת, ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. ואמר רבא ס״ת שבלה גונזים אותו אצל ת״ח (מגילה כו ע״ב) וכו׳. ושוב כ׳ במרוצת הימים התחילו לגנוז כל דבר הכתוב באותיות עבריות, כשעבר זמן ושוב לא היה צורך בו. תחילה נאספו הדברים בארונות או בתיבות שבבית הכנסת, כשנתמלאו גנזו אותם במערה, בעלית ביהכ״נ ולבסוך בבית הקברות [בית גניזה], נראה שקבעו יום מיוחד בשנה או במחזור שנים, הכל כפי המקום והצורר, שבו גנזו מה שצריך גניזה, ועשו אותו יום יו״ט. במגילת תענית פ״ז, נאמר בתלתא בתשרי אתנטלית אדרכתא מן שטריא [בשלשה בתשרי נתבטלה האזכרה מן השטרות, כדי שלא יהא שם שמים שהזכירוהו בשטרות מימי בית חשמונאי מוטל באשפה. ונראה שאותו יום נקבע ליום הגניזה, ועיי״ש שמספר על ענין יום הגניזה בירושלים תוב״ב, ועל השמחה שעושים ועל האנשים המלוים הגניזה. ושם כתוב כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל ערה שלא תבוא וכו', עיי״ש. וכעת נתחדש במחז״ק פאס ע״י המנוח כ״ר יצחק נדאם נ״ע שהיו צרכי רבים ע״י, ובנה בית בבית החיים מיוחד לזה, ושם גונזים התורה. ועיין בס׳ אוצר מנהגי ישורון, מ״ש בזה. ושם כתוב בסי׳ מב, אות א, גם גונזים ספרים בלויים בעת המגיפה. והטעם לעורר רחמים בזה, כי כמו שאנו חסים על שמות ודברים של קדושה שלא ילכו לאיבוד ולביזיון, כן ירחם ה׳ עלינו ועל בנינו, שלא נלר לאבוד ולבזיון, בי גם אנחנו נקראים גוי קדוש ושמו משותף בשמנו בשעת המגיפה.

 

דיין

מנהג פשט מנהג במערב שהדיינים דנים ביחיד. עיין למאריה דאתרין הרה״ג מו״ה שלמה אבן דאנן זצ״ל, בס׳ בקש שלמה, דף עט ע״ג, שהאריך וב׳ שהמנהג במערב מימי קדם נהגו כן.

 

דין

מנהג כתב מו״ה יעב״ץ נהגו בי״ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה ראשונה, אבל המשנה אפי׳ מפטור לפטור ידו על התחתונה, זולת אם יראה לב״ ד בירור גמור שלפי תומו עשה ולא הרגיש שיש לו חיוב בטענה ראשונה, עכ״ל. עיין מוצב״י, ח״א, סי׳ רצ״ז וב׳ שם שכן נהגו בי״ד שלפנינו וכן נהגו אחריהם. וכאותה שאמרו הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וההיא דמפטור לפטור על הדרך שב׳ בסי׳ שנב. ועיין בליקוטי ליצחק ריח, הל׳ דיינים.

 

דירה

מנהג אומרים כשיוצא מן הבית שלא לחזור עד אחר שבע שנים (עיין בזה בס׳ חסידים). ראיתי בס׳ מעשה בראשית, מצוה תר״ם הביא משם ס׳ תו יהושע, וז״ל: כשיצא מהבית אשר דר שם לדור באחרת ועתה רוצה לחזור ולדור בבית הראשון שיצא משם, אזי לא ישוב לדור בה עוד הפעם עד שיעבור ז׳ שנים. ואם הניח איזה דבר בבית הראשון יש להקל. ויש מקילין אפי׳ לא הניח שום דבר בבית הראשון, רק אם היה בדעתו בעת שיצא שישוב באיזה זמן מה לבית זה בחזרה, אזי אין קפידה כל בך. ואם לבו נוקפו אזי העצה שיתעכב שלא לשוב לדור שבעה

ימים. או שבעה שבועות ויתפלל לה׳ שיהיה מספר הימים שנתעכב תמורה על השבע שנים או שיניח בהבית הראשון תרנגול זכר ונקבה שבעה ימים, ואז ישוב לדור שם בלא שום חשש כלל, כמבואר כל זה בשו״ת אמרי אש, ובשו״ת חת״ס, וכן פסק הגאון מהרי״ש ז״ל אב״ד דק״ק לבוב, עכ״ל, הביאו טעמי המנהגים, עיי״ש.

 

דרישת שלום

מנהג בכל העולם אומר איש לרעהו שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. מצאתי בס׳ שער בת רבים, מגילת רות, בפסוק והנה בועז בא מבית לחם וכו׳, וז״ל: כבר חקרו בטעם המנהג אשר השואל אומר שלום עליכם אז חבירו משיב עליכם שלום, לאשר חז״ל אמרו (נדרים ט ע״א), שהמפריש קרבן אומר קרבן לה׳ ולא לה׳ קרבן, משום דחיישינן שמא ימות בטרם שיאמר קרבן וקא מסיק ש״ש לבטלה. ואמרו חז״ל (שבת דף י ע״ב) ששלום הוא שמו של הקב״ה, לכן על המשיב להקדים מילת עליכם מטעם הנ״ל, ועל השואל ליכא חשש כי הלא שאלת שלום היא מצוה (בקש שלם ורודפהו), וכדאי מצוה זו להגין עליו שלא ימות ברגע דעסיק בה. אבל המשיב הוא רק מפני הכבוד, וז״ש חז״ל שתקנו שיהא שואל בשלום חבירו בשם, ורצה דשאלתו יהיה אחר הזכרת השם ומותר להקדים השם, כמ״ש בועז השם עמכם, ודוקא השואל מותר אבל הנשאל אסור להקדים וצריר להפר הסדר וכו' עיי״ש.

דרשה

מנהג שאחר הדרשה אומרים לחכם הדורש יישר כחך. מקור מנהג מן הגמרא. כששבר משה את הלוחות הראשונות אמ״ל הקב״ה אשר שברת, ישר כחך ששברת. כלומר יפה עשית ששברת.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמ' נב

עמ' נב

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

נוהג בחוכמה

 

הבדלה

מנהג הנשים שאינם טועמות מכוס של הבדלה. ראיתי בבית מנוחה, בדינים השייכים לכוס הבדלה דף רפט ע״א, שכ׳ משם השל״ה, וז״ל: נהגו שלא לטעום לנשים מכוס הבדלה, מטעם דעץ הדעת גפן היה. וע״י החטא ניתנה לה דם נדות להבדילה מן האדם, של״ה עכ״ל. ועיין בס׳ קרית חנה דוד, הנד״מ ח״ב סי׳ לז, שנתן טעם אחר לזה. ועיין במרדכי ריש מס׳ יומא, שהאריר בזה. ומג״ א סי׳ רצו סק״ד, כתב דגם לשאר ב ״ב אינם נוהגים ליתן מכוס הבדלה והטעם הפשוט בזה בכדי שישתה הבעה״ב כל הכוס. ויוכל לברך ברכה אחרונה. דאם ישתה רק מלא לוגמיו יהיה בזה ספק ברבה אחרונה, וכשו״ע או״ח, סי׳ רי סעיך א, והובא במשנה ברורה רצו ס״ק ו. עיין במאסף, חוברת ה, סי׳ נה, מ״ש מו״ה שבתי סופר ז״ל.

 

מנהג על הרוב מברכין ברכת הבשמים על ההדס, זולת אם לא היה מצוי. ומצאתי בתשב״ץ החדש, לרבינו שמשון בר צדוק ז״ל, שאסר מרבו מהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני הבדלה, אות פו, וז״ל: ואני ברור קבלתי על ההדס מצוה מן המובחר, וסמך לדבר ותחת הסרפד יעל ההדס וסמיך ליה כל שומר שבת וכו׳. ושמעתי מאיש אחד שראה באיזה ספר שהטעם שבחרו בהדס, דאין ריחו נודר אם לא ע״י חיכוך בידים ובהכי לא תהוי ברכה לבטלה שיריח קודם הברכה בשאר מיני בשמים.

 

מ נ ה ג ליל מוצאי שבת שחל ביו״ט, וליל קריאת המגילה שחל במוצאי שבת, וליל ת״ב שחל במוצאי שבת, אני זוכר שבליל מוצאי יו״ט לעולם הש״ץ מכריז קודם העמידה ותודיענו, וכשמגיע הש״ץ לותודיענו הוא מסדר אותו בקול רם והקהל נמשכים אחריו. וכ״ז עושים לפי שלא הדליקו הנר ויש מן הצבור שאינו יודע ותודיענו בע״פ, לכן מסדר אותה הש״ץ. וכן היום נתפשט בכל בתי כנסיות שמאחרין ערבית עד שהשמש מתפלל ערבית, וכשגומר תפלתו מברך ברכת מאורי האש, ואח״כ מתחילין הצבור להתפלל מתוך הסדור. ועם כל זה אומרים כל הקהל בקול רם ותודיענו. וחפשתי ומצאתי להרב החסיד מוהר״א הלוי בן טובו זיע״א, בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רצ״ב, שעמד על זה ולא הניח זוית ופנה ופוסקים ראשונים ואחרונים בזה וחילוקי דעות, ולבסוף הלכה העלה דיברו בורא מאורי האש תחילה בליל מוצאי יו״ט ובליל פורים ובליל ת״ב. ואין מה לדבר אחריו כמו שיראה הרואה בדבריו הקדושים. ואני עני כבר כתבתי בזה בספרי שארית הצאן, חוברת ראשונה, סי׳ קט, ועיין להחבי״ף, ז״ל בס׳ מועד לכל חי, סי׳ י, אות מו, וז״ל: ואם חל במ״ש יזהרו לברך בורא מאורי האש קודם קריאת מגילת איכה, עיין ע״ש ד׳ עג ע״א, וגו״א, וערך השלחן, ומ״ז בפריו והוא מהגי׳ משם אבודרהם ועיין הטעם בט״ז, ועיין בס׳ הנז׳ סי׳ יג, אות ה, שב׳ בליל ר״ה שחל במוצאי שבת מתפללין מן הסידור ולא יהיה חושש בשביל שעדיין לא אמרו בורא מאורי האש דיש להקל בדבר, שערי תשובה, סי׳ תקצט.

 

מנהג שצוחקין במוצאי שבת כשאומרים בהבדלה ברכת בפה״ג, ויש שצוחקין בשרואין ומסתכלים בצפורניהם בברכת מאורי האש. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שכ׳ שזה מנהג עיה״ק ירושלים ת״ו, וציין להרב נפש חיים, מערכת צי, אות כג, וכתב וזכורני שכתוב אצלי סגולה למנוע השחוק שיסתכל בצפרניו.

 

הגעלה

מנהג במחז״ק פאס יע״א, יש חצר אחת הנקראת ע״ש הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל (הוא הרב המחבר ס׳ ויאמר שמואל, עיין בספרי מלכי רבנן מ״ש אודותיו), שקודם פסח עושים שם הגעלה, שקורא כרוז בכל העיר ההגעלה בחצר פלונית, וכל בני אדם מביאים שם כליהם ועושים הגעלה. ועומדים שם איש נבון וחכם לראות סדר ההגעלה שתהיה ע״פ הדין. ומנהג זה נתייסד ע״י הרב הנז׳ בחצירו הנז׳ הנקראת על שמו. ועד היום אחד מצאצאי הרב הנז', מוציא מכיסו וממונו הוצאה הצריכה לזה, יזכרהו השם לטובה וישלם לו גמולו.

 

הטלת מים

מנהג בני אדם נזהרין שאין להטיל מים בלילה בשדה או באיזה מקום.

מצאתי בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קנו, אות טו, וז״ל: אזהרה שמענו מהמקובלים, דאין להשתין בלילה בשדה ובגינה אפי׳ בחצר במקום שאינו עשוי לבית הכסא, דמעותד לפגוע בו מזיקים. וכן שלא לזרוק שום דבר חלילה חוץ לביתו לשוק או לגינה ושדה, ואפי׳ לחצר דימצאון שם מזיקים וחובלים בו, כמ״ש בס׳ עיני כל חי ז״ל, דף קטו ע״ב, ואפי׳ לשפוך מים צלולים. ואם הוא צריך לשפוך איזה דבר בלילה חוץ לבית, יאמר קודם ברשות בלחש ובלשון שיהיה ואח״ב על הארץ תשפכנו כמים בנחת. ועיין בזוה״ק, ואתחנן, דך סה ע״ב, וכו׳ עיי״ש מה שציין עוד.

 

הלולא

מנהג בהילולת הרשב״י זצ״ל וזיע״א, נוהגים להדליק שמן זית בעששיות בבתי כנסיות ובבתים. ואנשי חברת גו״ח נאספים בבית הכנסת הידועה להם נקראת ע״ש הרשב״י זצ״ל, ומתפללים שם ערבית בפיוטים וזמירות וניגונים ושמחים הרבה, ולומדים אדרא זוטא — ומזמינים לשם אנשי שורה אגשים עשירים. ומדליקים עששיות, ומוכרים ע״י הכרזה בסרסור מי שיזכה להדליק בידו, ומהנקבץ עושים סגולה לחילוק צדקה, והייתי אומר כי הדלקת שמן זית לעילוי נשמת הרשב״י ע״ה שנתבש״ם ביום ההוא. ומן השמים זכו לי שמצאתי בס׳ שערי תורה; בקונטריס קרא משה, אות ה/ למו״ה זקן משה מאגוז זצ״ל, וז״ל: הלולא הנה נהגו בכל ישראל להדליק את הנרות בשמן לכבוד הרשב״י ביומא דהלולא, אפ״ל כי שמן ר״ת שבת מילה נידה, וכנודע כי רשב״י ע״ה בטל את גזרת מלכות הרשעה באלו, וכמ״ש בש״ס דמעילה, עכ״ל. ובני ידידי הי״ו שם רמז במ״ש בפזמון לכבודו שמן ששון מחברך, שמן ר״ת הנד, עכ״ל.

 

הנקה

מנהג גם הגרושה תטול חצי הנקה כמורדת. עיין בס׳ התקנות, סי׳ קמה, ועיין בליקוטים שבסיר ס׳ אשר לשלמה, אות ב וג (וכעת הסכימו במועצת הרבנים שהגרושה תטול שכר הנקה במושלם).

 

הספד וצדוק הדין

מנהג אין עושין הספד וצדוק הדין בר״ח, בחנוכה ופורים. והרשב״ש[שלמה בן שמעון דוראן], סי׳ שס״ו, השיב לשואלו הנח להם לישראל כמו שנוהגין ומנהגינו לאומרו, עיי״ש. ועיין זרע אמת, ח׳ יוד״ע, סי׳ תקנו, מ״ש בזה. ובעתון התורני המאסף כ׳ הרב שמעון משה פסח ז״ל, וציין בזה לעיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו ז״ל,[ רבי אליעזר פאפו] בדיני צדוק הדין בר״ח וחנוכה ובפורים וביו״כ ובחו״ה, דזה תלוי במנהגי העיירות. ועיין גם כן בס׳ הנז' בדיני הקדיש, דין כב, והביאו הרב קנין פירות, דף לח ע״א, דין נב, ושם בדף צט ע״א, דין יד משם שו״ת יכין ובועז וכו'. ושם בדמש״א הנז׳ בדין וכו׳ וכ״כ השו״ג או״ח, סי׳ תכב דף ב ע״ב, בסיום דבריו שם, וז״ל: כי מנהג קדמון בשאלוניקי להספיד בפני המת כדרכו בחול בין ת״ח בין ע״ה, וכמ״ש רבינו ז״ל ביוד״ע, סי׳ תא סעיר ו, וז״ל: אומרים על המת צה״ד וקדיש דרבנן וכן ביו״ט שני וכ״ש בניסן וכו׳. ושם בס״ק ז, פסק וז״ל: ע״מ שפסק מור״ם ז״ל, אין אומרים צה״ד בכל חודש ניסן פסק השו״ג הנ״ל כאלה הדברים במלכותו קאמר, דאלו במקומינו המנהג לאומרו בפני המת כמ״ש בסמוך. וכ׳׳כ זכו״ל, או״ח סי׳ קכט, דר פד ע״א, משם השו״ג הנ״ל, עכ״ל. (ובענין סעודת הבראה בחנוכה עיין בש״ס ירושלמי במ״ק, פ״ג הל׳ ב, דנראה דאין מברין. ועיין בס׳ שדה יהושע, דכתב דעכשיו נוהגין לעשות הבראה בחנוכה ופורים ולא בחו״ה, יע״ש. ועיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו, ח׳ יוד״ע, בדיני אבילות לפורים, דין ו, מ״ש ע״ז ומה שציין בסו״ד) ועיין לעיל אות אבל, מ״ש בעניו הבראה בחוה״מ. והכלל הוא מה שאנו נוהגים בהספד לת״ח דמספידין אותו בפניו בר״ח ובחנוכה ובפורים ובחוה״מ, ואין מספידין להמונים אפי׳ אם יהיה אדם כשר. וסעודת הבראה עושים בבל הימים הללו, אלא שבחוה״מ עושים שינוי קצת, דאם הם מברין בביצים וזיתים שחורים, משנים ומברין בפת הבאה בכסנין. וביו״ ט שני של גלויות מברים בזה הדרך שאומרים לאיזה שכן של האבל או קרובו להביא לו איזה דבר מאכל או לשתות קפה עם פת הבאה בכיסנין או רקיקיו [וכ׳ הכלבו, הלכות אבילות, דה פז ע״ה, דנוהגים לומר צידוק הדיו בחול המועד ולהברות אבלים, מ״ע].

 

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר