נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל


נוהג בחכמה- הקדמה למנהגים – רבי יוסף בנאיים

הקדמת המחברנוהג בחכמה

י'דו ה׳גדולה ו׳זדועו ה׳נטויה, היא תמכתני מכד הוינא טליא. ושמרני שמירה מעליא, והוציאני לרויה. ושם בלבי להיות מסוחרי תושיה, אפרסמונא דכייא, סולת נקיה. ונתגדלתי בין ברכי ספרייא, בני עלייה. דנהירין להון שבילי דשמייא, מירא דכייא. לשתות מי התורה בדקא דמייא, בבתי מדרשות שכינה שרויה, הכל צריכין למארי חיטייא. ואנא זעירא דמן חברייא, גברא ענייא. נפל עלי פתקא מן שמייא, ובאוזני קיש קיש קרייא. ועוררני קום לך תפוס חנית מסע ושרייה קניא רפייא. קסתא דסופרייא. ועם שחכמתך חכמת מסכן בזויה, ואת ערום ועריה. שא נא עיניך זקוף רישך כחויא, למבעי רחמים מן אלהא דשמיא, מלך מלכייא. למיהב בידך עדנייא וזמנייא, לתור ולחפש במנהגים שבידי אנשי המערב גברייא ונשייא. ושומרים אותם כדברי בר בתיה, משה רעייא. ולאו במזלא תליא, כי זכית זכיה. וה׳ אינו מקפח שכר כל בריה, ומצאתי לכל מנהג שורש וטעמא מפי חכמייא. וראיתי שבכל המנהגים אין בהם נדנוד עבירה ולא קילקול לבטלם. וכמ״ש הרא״ש בתשר כלל נו, בתשו׳ המתחלת כל המנהגים שהביא מההיא דפרק מקום שנהגו, ללמד דיש לבטל מנהג שיש בו עבירה ואפילו מנהג שיכול לבא ממנו קילקול, יעו״ש. ועיין רבינו הרמב״ם ז״ל בפיה״מ במס׳ גיטין, פ׳ הניזקין, בענין ואלו דברים מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון. שכתב: ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג, אחר היותם בריאים מחולי המנהגות ומדעות האחרונים ודבריהם, ואין אצלם אלא עניינים נאותים ללשון הש״ס, ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד וכר, עיי״ש. ועיין מהרי׳׳ק, סי׳ ט: הריב״ש, סי׳ קיא; הרשבי׳ש, סי׳ תקסב; מהר״ם אלשקאר, סי׳ ח. ועיין מג״א, סימן תצו ד—ה וסימן תרץ כב. ועיין תשב״ץ ז״ל, ח״ב סי׳ יב והרשב״ץ ז״ל, סי׳ קלח. ובדברים כאלו אין לנו אלא מה שנהגו בהם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ועיין מהרשד״ם, חיו״ד סימן קצג, שיש לנו ללמוד זכות על הראשונים וכל טצדקי להראות על מה סמכו, ואם אפשר לקיים המנהג ובמקום שאי אפשר אי אפשר, עיי״ש. ועיין שדי חמד, כללים, מערכת מים, כלל לז, מה שהביא משם הרשב״ץ, ח״א סו״ס מט, בענייני המנהג. ועוד שם אסף איש טהור משם כמה רבנים ופוסקים מה שדברו בענייני המנהגים, ומשם יאורו עיניך. ועיין מהר״י פינטו, בספר כסף נבחר, סי׳ א, כתב דמנהג מבטל הלכה, ואפילו במילתא דאית בה נדנוד איסור. כגון ההיא דפי בתרא דתענית, רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר״ח סבר לאפסיקינהו שמענהו מדלגי ואזלי, אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם. הרי דאעפ״י שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום לא תשא וכר, מ״מ סמך על מנהג אבותיהם בידיהם ולא רצה לשנות מנהגם. וכ״כ מהר״י קולון ז״ל, בשורש ט, דהא דרב פשיטא שהיו מברכין עליו כפי מינהגינו שאנו מברכין על ההלל דר״ה כדברי ר״ת ושאר גאונים. ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ואמרינן בפ׳׳ק דברכות דעובר משום לא תשא. ומ״מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם, ואע״פ דפשיטא דרב גדול היה והיה בידו למחות שלא יקראו כלל כאשר היתה דעתו נוטה, ואפ״ה לא רצה לשנות מנהג אבותיי, עכ״ל עיי״ש. ובס׳ אברהם יגל, יש שם פס״ד מענין הזרת התפלה, וכתב שם בזה״ל: ועיני ראו ולא זר בעיר פאם עיר של חכמים, כל בית הכנסת יש לו מנהג בפנ״ע, עיי״ש. והגאון הרב ההבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ יוד אות מח, וז׳׳ל: ט״ב שחל במ״ש יבדיל על הכוס במוצאי ט׳׳ב בלי שם ומלכות. ובמקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, עיין גן המלך, סי׳ קצה. וזל״א, ח״א, מערכת ה, ועיין חמ״ז בפריו ומחצה ויש״י ובערך השלחן ומאמ״ר עיי״ש. ובס׳ שמח נפש, להרי שמ׳׳ח גאגין ז׳׳ל, כתב דמנהג שנהגו באיזה מקומות לברך על איזה דברים יכולים לברך ולא הוי ברכה לבטלה כ״כ התה״ד ז״ל, סימן לד, ועיין מש״כ באות ס, ספק ברכות להקל, ועיין בחת״ס ז״ל, חאו״ח סימן סו, ונתן טעם שאומר אקב׳׳ו, שציונו אל תטוש תורת אמך, עש״ב, ואמרו חז״ל דנקרא בעלם ״תורת אם״ כדאיתא בפסחים בבני בישן שהיו אבותיהם אינם עושים מלאכה בע״ש, ואמ״ל ר״י ואל תטוש תורת אמך. וזה דלא כספר הרדב״ז דסבר דאמבהגא אין מברכין. עיין מחב״ר, סי׳ תרי, אות א.

וראיתי בם׳ פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ קלג, וז״ל: מ״ש הרב פתה״ד, וז״ל וצא ולמד כה המנהג מן מוהריק״ו שו׳ ט, דכתב דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים וכוי. ועוד האריך שם והוכיח במישור, שאפילו מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו. ובשר נ״ד דאייתינא לעיל האריך עוד בזה, וכי דאפילו יבא אליהו ז״ל לבטל את המנהג אין שומעין לו, כמ״ש ביבמות, אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו וכו'. ואין לומר דדווקא במנהג קדום ומוחזק בישראל כמנהג חליצת סנדל הוא דאין שומעין אפי׳ לאליהו, אבל בשאר סתם מנהג שומעין לבטלו עפ״י גדול הדור, אלא אפילו סתם מנהג אין שומעין לו. ואין לחלק בין מנהג למנהג, עש״ב. ומדבריו אלו למד הרב לשון למודים ז״ל, ה׳ שבת דע״ט ע״ב, למנהג שנהגו כשמחלקין הדס ביום המילה בשבת להריח בו, ויש בו בד שיש לו ששה בדים קטנים, דמותר לקטום אותו בד גדול ולחלקו  לששה וליתן לכל אחד שיריחו. דאפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים מקדם קדמתא מאז נתיישב בעיר הזאת בפני כמה גדולים וכר אין בידינו לבטל המנהג, שלעולם לא ישנה אדם ממנהג המדינה, ונסתייע מדברי מוהריק״ו הנד, עיי״ש וכד עכ״ל [פקודת אלעזר]. ופוק חזי להרב פחד יצחק, מ״ש בטעם מנהג, וז״ל: זאת ישיב אל לבו להזהיר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב, כאשר השיב הר״ח בלק״ט וכד. וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל וקיימום דור דור ושופטיו וכד במסמרים בל ימוט. כגון השמת עטרת ס״ת בראש הקרואים בש״ת, לבעל משא מלך, וכן ההפטרה ביום הכפורים בלשון יוני, למהר״ם פאדווא, סימן מח. גלוי השערות לנשואות, למהר׳׳ם אלשקאר סי׳ לה. אמירת ש״ץ תפילת המוספין בלא חזרה, למהרלנ״ח סי׳ טז. קריאת ס״ת בטי׳ב ע״ג איש כפוף, לדב״ש סי׳ רמט וכוי. ומהרר״ב זצ״ל, ר״מ בק״ק מנטובה, מסר לי פה אל פה שבהיותו יורד לפני התיבה בימים נוראים, היה נזהר מאוד שלא לשנות בדיבורו ובניגוניו אפילו אות אהת מן המורגל. אפילו שהיה יודע שהגירסא משובשת, ירא וחרד מההיא דמהר׳׳י סגל, בצדקו עליו את הדין שמתה בתו ביוהכ״פ, על שאמר הליחה אחת שלא היו נוהגין לאומרה בקהל ההוא שהתפלל בו, יעו״ש באורך. ובירחון התורני ״הבאר״, דף קנו, בענין מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה וכד, וכתב שח״ו לעשות כזאת בישראל לבטל איזה מנהג אף אם הדבר תימה. ועיין בש״ס הוריות דף יב, שהיה להם בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, ואעפ״כ חששו להם מאד. ועיין בשו״ת חת״ס, יור״ד סימן קז, סוף התשובה, שהעלה שמנהג אבותינו לשנות, איסור תורה הוא אצלנו ועיין בסנהדרין עד ע״א, דבדבר פרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, אפילו לשנויי עקרתא דמסנא ,שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, אפילו שינוי כזה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראל (רש״י שם). ועיין בשו״ע חו״מ, סימן ב, דיש לילך בדור פרוץ אחר זמן ולהוסיף גדרים על גדרי התורה. וידוע שמי שמתחיל לשנות מנהגי ישראל, זהו סימן להתחלת אפיקורסות ומינות, ומי שמשנה מנהג ישראל צריך בדיקה אחריו. עי׳ שו״ת הת״ס, או״ח, סי׳ נא שהאריך בזה וכד עיי״ש.

קונטריס נהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בנאיים בצעירותו

ומצאתי חובה לעצמי להעתיק פה מש״כ החוקר מהר״י טולידאנו (נ״י) ז״ל, בקונטריס שריד ופליט, סימן ב, בקטע מפירוש התפילות לרבינו מימון אבי הרמב׳׳ם, ובתוך דבריו שם כתב בענין זה של מנהג יהודי צפון אפריקה, כתב רבינו מימון בן יוסף בחיבורו על התפילות בלשון ערבי בפירוש על ענין חנוכה, אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב אל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. וכשר המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג׳, והם הצפיחיות ובדבש ובתרגום האיסקריטין, והוא מנהג קדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים, עכ״ל (של רבינו מימון, ומכאן ואילך לשון רבי דוד הסבעוני) המעתיק פירוש התפילות הנז' וז״ל: ומכלל המנהגים ההם, התפוחים שמשליכים בשבועות מגג הבהכנ״ס ולוקטים אותם התינוקות, וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה התפוחים ביום שבועות. וכן בתרגום יונתן על פסוק ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש וכו'. וכן מנהגינו לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק חיטים בתולעים שקורים לו פדאווי״ש. וכן מניחים עוגות מצות מפסח עד העצרת ואוכלים אותם בסעודת הבקר בשבועות. וכן מנהגינו בי״ד בניסן לאכול הראש, ומאכל מעשה קדרה שנעשה מקמח, כעין גרעיני האפונים שקורין לו ברכוכ״ס עם חמאה וחלב לסעודת הבקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הדיפות מחיטים. וכלים חדשים לפסח. וקדירה חדשה לר״ה, ודלעת הנקרא קרא, ודבש, ומסדרין בטבלה דמונים ותמרים. ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלב״א, וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים ומבושלים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים בערב ת״ב. והרבה מנהגות נהגו ישראל בכל תפוצות, נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום ומנהגו, ומשפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש. וכן יש שאוכלים בסעודה שלישית ובמוצאי שבת בצלים, שהם משמחים הנפש עגומה. ויש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא ירצו אפילו לראותם ואפילו לשמוע זכרם, וכ״ש לזוכרם הם בעצמם, עכ״ל. מהרשום מדברי הראשונים ואחרונים, דאין לזלזל בשום מנהג שיש לו בסיס ואדנים לעמוד עליהם. דמנהגם של ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליו יופיעו נהרה, ליהודים היתד. אורה. ומהר״ם מפאדווא, ריש סי׳ עח, סוף דף קכז, כתב דכשיש קושיא על המנהג דיש לטרוח לקיימו ולבקש לו שורש. כ״ד מיעוטא דמיעוטא פי שנים, המקור, לאל לבנות חומות ירושלים, ולכונן את ירושלים בעדי עדיים, ביום ההוא יהיה אור החמה שבעתיים, ויזכיני האל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולאורך ימים ושנות חיים.

הצעיר שיירי שיריים עבד השם יוסף בן נאיים סי״ט.

 בן לא״א קרן ישעי משגבי, צניף תפארתי, כבודי ומרים ראשי, חכם יר״א וסר מרע, היינו צדיק היינו עובד אלוהים כמוהר״ר יצחק זצ״ל. יליד עיר סופרים וחכמים, עי״ת פאש יע״א.

אמירה נעימה ארשת שפתי לא אמנע מלדבר בענין מנהגים אלו שנהגו בית ישראל, אם יש באיזה מנהג מהם משום ניחוש ודרכי האמורי. הן אומר כבר מצאתי למר ניהו רבה מוהר״ש זוראפה זצ״ל, אחד המיוחד מרבני תוניס [אלג׳יר] יע״א, בס׳ שו״ת שער שלמה, סי׳ מ״ז, שעמד על זה. ואכתוב בקיצור מה שנסתפק באיזה משפחות שאינם מוציאים מי הוורד ומי אזה״ר. ובל״ע אומרים ״מא יקטרוס למא וורד ולמא זהר״. ואומרים דטעמייהו מפני שאבותיהם לא הצליחו בהוצאתם, שמת להם מת או הפסידו הפסד מרובה, או שאירע להם איזה קלקול בעת הוצאתם. וכן יש איזה משפחות שקבלה בידם מאבותיהם, שאינם נוטעים כלל שום נטיעה. וכן יש משפחות שאינם עושים מן הלחם שקורין אותו בערבי אולקוסקס״ו בר״ח. וכן יש איזה בני אדם שאינם נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצ״ש. ויש שאינם מכבים הנר במוצ״ש. וכן יש שנוהגים שאינם קונים המכבדות [מטאטה] שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן. והרבה נוהגים שאינם קונים האליה בר״ה, מפני שהוא זנב. וכן הרבה מקפידים שאינם כותבים בליל מוצא״ש. וכן יש מקפידים שלא ירביצו ביצה תחת התרנגולת.

וכן יש נוהגים לתת מטבע זהב או תכשיט זהב בעששית שמדליקין בליל ר״ח ניסן לסימן טוב בעלמא. וכן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי הפסח, שנותנים חלב בעששית שמדליקין בו. ותולין השכולים ודשאים בעששית ובמנורה. וכן יש שמניחים קערה ע״ג השלחן מליאה פולין חדשים בקליפתן, דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ולהצלחה. ויש שזורקין מן החלב בשבולים, ובזוויות הבית ועל המשקוף ועל שתי המזוזות. וכ״ז עושין במוצאי פסח לסט״ו, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה, והצלחה מרובה ומתוקה כדבש. ויש שנוהגים לאכול מיני תבשילים בדבש ומיני מתיקה, דראשון הוא לחודשי השנה. ויש שם תשובה ארוכה בגודל חוכמתו ובקיאותו, והעלה בראיות ברורות מש״ס ופוסקים דמותר לעשות דברים הללו, דאינם אלא לסימן טוב ואין בהם לא ניחוש ולא דרכי האמורי. ומכלל ראיותיו, דומיא דמושחין המלכים על המעיין דתמשיך מלכותן. ועוד כמ״ש בשו״ע או״ח, סי׳ רצ״ו וסי׳ קע״א, ששופכין מיין של הבדלה לסט״ו, עיי״ש בסי׳ רצו וסי׳ קעא. וכ״כ עוד בסי׳ תצד שנוהגים לאכול חלב ודבש בעצרת.

 וגם בהצטרפות עוד הני תרי טעמי הנ״ל, דאם עושים בסתם ואינם אומרים משום כך וכך, הכל שרי [רמ״א יו״ד סימן קעט, ג, מ״ע]. וגם אם אינם סומכים על אותם הדברים לגמרי, אלא לסימן בעלמא הכל שרי למאן דאמר. ולא עוד אלא שכתב הב״י שם בסימן קעט בשם הפוסקים דאין לדקדק על ישראל בכך, יעש״ב. ומנהגן של ישראל תורד, כנלע״ד. וכ״כ מהרש״א בחולין, דף צה ע״ב, וז״ל: ורב גופיה דבדק במברא וסמך ע״ז אם להלוך אם לאו. כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש. וכה״ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר לשוחטה, עכ״ל. ומקרוב נדפס שו״ת קרית חנה דוד, ובח״א בתשו׳ השייכים ליור״ד סי׳ יא, החזיק במעוז המנהגים וז״ל: על מה שראיתי בעירי עיר מולדתי דבדו יע״א, שהמסתפר שער ראשו נזהר ללקט שערותיו וגונזם, ואנכי מתחלה הייתי כאחד מהם. ובינותי בספרים בספרי דבי רב, ולא מצאתי שורש ועיקר לדבר זה, ועל כן לא הייתי נזהר בזה כל כך, עד שמצאתי בפירוש רש״י ז״ל, על יחזקאל, פ׳ ה פסוק ג שכתב, וז״ל: וצרת אותם בכנפיך, מכאן רמז שכל המסתפר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנוז, שכל מה שנא׳ במקראות האלו וכוי, עיי״ש. ומכאן תוכחת מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה רק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד, עיין לעיל דף צב ע״ב, מש״ש בענין שעורים שנותנים עם ביצים כשרוצים לבשלם, עכ״ל.

 

ובספר פקודת אלעזר, או״ח סי׳ עד. ס״ב, כתב וז״ל : הגה עיין באבהע״ז סק״ז, ועיין בתשר מהר״ם אלשקר ז״ל, סי׳ לה, כמה תוכחות על הצועק על מנהגי הא׳ אפילו מנהג אמותנו הראשונות שבערי ישמעאל שנהגו להניח מעט שער חוץ לצמתן בלי כיסוי הוא נקרא בת צדעא, הגם שבערי הערלים נהגו לכסותו וכו׳ ומ״ש בזוהר אפשר דשער שדרכה לכסותו משתעי וכו׳ עש״ב עכ״ל.

והרב שדי חמד, חלק יד, מערכת מים, כלל לז, בלשון המתחיל אם המנהג, כתב וז״ל: אם המנהג הוא תמוה וזר, יש לנו ללמד זכות ולבקש כל טצדקי על מה סמכו על המנהג ההוא. וכה עשו כל קדמונינו כשראו איזה מנהג של תמהון הרב מוהר״מ פדאווא, ריש סימן עת, הביא דבריו במשא חיים, אות הרן, ושכן כתבו הרבנים משאת משה, ה״א, חיור״ד, ריש סי׳ טוב. ופרח מטה אהרן, ח״א, סי׳ כא, דף נד. ע״א. והרב מים החיים, בחלק או״ח, סימן יב (בד״ה ומאחר), כתב שהרב מהרשד׳׳ם, חיור״ד, סי׳ קצג, הביא ראיה שצריך לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג, שהרי כתבו התוס׳ בפי במה טומנין, יש תימה איך אנו מטמינים על כירות שלגו ואע״פ שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זיתים, ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג. ועוד ראייה ממה שכתב המרדכי, בפ״ק דגיטין, ז״ל: פסק בס׳ התרומה, דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ״ז ג״ץ כמו שמזיינים בס״ת, כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים. הרי לך ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד, אפילו שנראה שהוא כנגד הדין. שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו בספר תורה, וכמו שאנו נזהרים שיהא מוקף גויל ושאר דקדוקים, עם כל זה אנו חוששים לזיין כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, עכ״ל. ולקמן בכלל לח, אכתוב עוד בזה, ב״ה שאין לבטל המנהג בנקל ושיש דרכים שיתכן לבטל המנהג, עכ״ל.

ומקור דיני המנהגים הלא המה ריש פ״ד דפסחים, וטור יור״ד, סי׳ ריד, ואו״ח סי׳ תסח ותצו ותרץ. ובספר פר״ח לאו״ח סי׳ תסח ותצו, שני קונטרסים גדולים שם נקבצו ובאו להקת נביאים, הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה. ועיין מנחות לב, בענין שאין לשנות הניגונים עיין או״ח סי׳ תריט ס״א, ועיין בם׳ מי מנוחות למה״ר אליעזר ליפמאן נייזאטץ זצ״ל, ברוח דעת, פ״א שדבר בעוצם יקר המנהגים שאין לפשוט ידי אדם בהם וז״ל במקום אחד בקצרה, הביטה וראה עוצם כח המנהג, עד שאפילו הלכות קבועות נידחות כמה פעמים מפניהם. וכמ״ש חז״ל מנהג עוקר הלכה. וכתבו שאין לבטלם ולשנותם ואפילו בניגונים הנהוגים עי׳ או״ח סי׳ תריט ס״א ובמנחות לב. אמרו חז״ל אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם במנעל. וביחוד אותם המנהגים אשר כבר נאחזו ויוסדו מאת רבותינו ואבותינו החכמים הצדיקים והחסידים הסכימו עליהם ברוב מנין ורוב בנין — והמה מורשה לקהלת יעקב ברוב מקומות תפוצותם זה הוראת מאות שנים וכו׳ עיי״ש דברים רבים בזה.

וראה זה חדש מצאתי להרב אברהם ביק ז״ל, בהקדמת ספרו בכורי אביב, וז״ל: וגם מנהגי ישראל כי המה תורה ואין להלעיג עליהם, כאשר רמזתי מנהג שימת שם לנפל, והשכבת המת על הארץ ושמירתו שלא ישאר לבדו. שקבלו הגאונים שמשימין שם לנפל שמת קודם מילתו שכשיעמוד בתחה״מ יכיר אביו ואמו, כי השם הוא הנפש. כדאיתא בב״י יור״ד סי׳ רסג בשם גאון, ובשו״ע ס״ה, וז׳יש הכתוב בחושך ילך גופו ובחושך שמו שמושם לו יכוסה ויטמן בעפר. ומצאתי בדחז׳׳ל מנהג חופה לחתן וכלה שמתו ר״ל, והוא רמוז במה שעשתה יוכבד למשה חופת נעורים בתיבה, שמא לא תזכה לחופתו. וגם מנהג של מדינות פולין שזורקין שומים על הקברות בימים שמקיפים אותם, אשר גדולים שחקו עליו, לפי דעתי נבנה על דחז״ל בשבת קנב, שמי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקבים. ובשום אמרו בב״ק לט, שמכניס אהבה ומוציא קנאה. הנה כי כן ירמזו שהתופס במדה זו בקבר יצליח, עכ׳׳ל שם.

סוף ההקדמה לנוהג בחוכמה….

נוהג בחכמה- מנהגים-ר' יוסף בן נאיים

מנהגים….נוהג בחכמה

אבל

א.   מנהג בבית האבל, מי שיש בידו יכולת בבוא המנחמין לנחם נותנים להם כוס קאוו״י בסוכר לברך ולשתות. ור״ל הכוונה בזה לא לתענוג עושים זה, רק להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר, שתהיה מצות ברכה זו נמשכת על ידו ויגיע לו זכות מזה, כמו שלומדים בבית הנפטר למנוחתו. ועיין להרה״ג מבבל זצ״ל בספרו רב פעלים, ח״ג יו״ד סי׳ לב שכ' על מנהגם שנותנים מין ריח טוב לכל המנחמין לברך,. ונתן טעם לזה להרבות ברכות למנוחת הנפטר.

ב.  מנהג בשבעת ימי אבילות, הולך האבל לבית החיים אחר תפילת: שחרית על קבר המת. והולכין עמו כל קהל בהכנ״ס ששם מתפלל, ועושים שמה ניחום אבלים והשכבה למת. ומי שהשיגה ידו נותן צדקה למנוחת. המת, ועושין פדיון למת ע״י תלמידי חכמים, ומחלקים בכל יום צדקה; כפי יכולתם.

מנהג לעלות לבית החיים הוא מנהג קדום, הביאו הריב׳׳ש ז״ל, סי׳ קנח; עיי״ש. ואדרבא התרעם על מי שאמר שמנהג זה הוא מנהג הישמעאלים. ונתינת הצדקה עבור המת כ׳ בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני אבל סי׳ תפ, בספרי גרסינן כפר לעמר ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה. מכאן הביא ראיה; הרב שמריה זצ״ל, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. ואפשר כי יסוד המנהג זה נתהווה, שמצאתי בהמאסף, שנה יט, ש׳ תרע״ד, כרר שני, סי׳ נט, אות ב, מהרב משה שמעון פסח, על מי שצוה שלא יקברוהו סמוך למיתתו רק ב׳ ימים אחר פטירתו. דשמא נתעלח וע״י הקבורה אפי׳ שלא: מת, ודאי ימות מכובד העפר, כפי הקבורה שלנו. ולא דמי למנהג קדמונים שהיו קוברים סמור למיתה, דשאני קדמונים שהיו קוברין בכוכין והית יכול לחיות אם לא מת. דמטעם זה היו פוקדים שלשה ימים, שמא עדיין חי הוא. כמו שאירע שהניחו בכיר אדם א׳ בחזקת מת ומצאוהו אח׳׳כ חי וקיים, וחיה עוד כ״ה שנים והוליד בנים אחרים. ודבר זה נכתב במס׳־ שמחות, פ׳ שמיני, שמבקרין על המתים ג׳ ימים משום מעשה הנז׳. והרב יעב״ץ כ׳ דבלי ספק היה נמסר לחז״ל שיעור מיתה, והאי עובדא דמס׳ שמחות היא מקרה בעלמא ממקרים הרחוקים אחד לאלף שנים, עיין בזה בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר קבורה.

 

ג.  מנהג במחז״ק נתחדש שלא היה לעולמים, לשאת את המת בעגלה והמנהיגים אישי החברה, ובהגיעם לפתח בית הקברות בכתף ישאו. וזה דוקא באנשים שמתו במקומות רחוקים, אבל אנשים שמתו בשכונת היהודים נושאים אותם בכתף. עיין טור יוד״ ע סי׳ שנח, ומנהג ישן הוא לשאת את הארון בכתף, ע״ד שנשאו הכהנים את ארון השם. ולשון הש״ם ברכות יז: נושאי המטה וחילופיהן ות״ח פטורים מק״ש וכו'. וכלשון הזה כ׳ מרן או״ח סי׳ עב, נושאי המטה. ועיין בשו"ת מו״ה צבי חיות, סי׳ ו, שכ׳ שמצד הדין אין לאסור להרכיב את המת בעגלה. ועיין בםס׳ ארץ החיים, סי׳ שסב בשם השו״ג, שכ' דבא״י אין נושאין בארון כ״א במוטות. והביא בשם ספר ויקרא אברהם, דף קכו, דכן נוהגין בעיר צפת ת״ו עפ״י האר״י ז״ל. ויש סמך מפסחים דף נו, שחזקיה גירר עצמות אביו על מטה של חבלים משום כפרה והודו לו חכמים, עיי״ש. ועיין בס׳ מעבר יבק, מאמר שפת רננות, ועיין שו׳׳ת מהר״ם שיק ז״ל, חאו״ח, סי׳ צב, כמה טרח למצוא סעד למנהג זה, ולדעתו טוב לישא את המת בכתף והביא ראיות לזה, עיי״ש. עוד כ׳ הרב הנז׳, בח׳ יור״ד, סי׳ שכ״א, תשו׳ ע״ז, ולבסוף כתב דלכל הפחות יש ליזהר שלא יעשה העגלה המיוחדת לזה, דוגמת העגלה שעושין אוה״ע לענין זה. דבכל דברים שאנו עושים בדי לידמות להם הם אסורים לנו מכמה לאוין, כמ״ש הרמב״ם בהל׳ עכו״ם ובחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אוה׳׳ע, עיי״ש.

ד.   מנהג אין אבילות פרהסיא נוהג בפורים, עיין ליקוטי ויאמר יצחק, ח״א, השייכי לאו׳׳ח, הל׳ פורים, אות ג, וציין לכמה פוסקים בזה. ועיין ברכ״י, סי׳ תרצו, הלכה למעשה.

:ה. מנהג במחז״ק פאס יע״א, נוהגים האבלים כפסק מרן ביו"ד, סי׳ שעח, סעי׳ ח—ט, שאוכלין בשר ושותין יין, ויש עיירות במערב שמחמירין על עצמן שאין אוכלים בשר כל ז׳ ימי אבילות, כגון קאזאבלאנקא, מוגאדור, אוזדא, ברכאן וכו'. ואינם אוכלים אפי׳ בשב״ק. .ובאוצר דינים ומנהגים, כתב כי מנהג סיביליא שלא לאכול בשר בימי אבילות. ועיין בשו״ת קרית חנה דוד, ח״א, תשו׳ השייכי ליו״ד, סי׳ לב, .מה שב׳ בזה ומה שציין לזה. ועיין לה׳ החבי״ף, בס׳ רוח חיים, ח׳ יוד״ע, סי׳ שעח, אות ב, כתב דמנהג איזה מקומות שאינם אוכלים דגים משום דהוא דאגה, עיי״ש.

נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים – מנהגים

ו.        מנהג בענין סעודת הבראה בחוה״מ, עיין ישרי לב, חיו״ד, אות ה,נוהג בחכמה

סי׳ ט, שציין לעיין פרי האדמה, ח״ג דף כג, שכ׳ דפה עיה״ק ירושלם תוב״ב לא נהגו להבראת בחוה״מ, ועיי״ש לענין פורים. ועיין ברכ״י, סי׳ תקמז, ומחב״ר, סי׳ תקמז, דמי שבאה לו שמועה בחוה״מ מאב ואם, שהמנהג בירושלים ת״ו שלא לקרוע, עיי״ש. וראיתי בתשבי"ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, הל׳ אבילות, סי׳ תלג, וז״ל: בירושלמי דסוף מועד קטן, ר׳ קרסטני דמר במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי, ובדקו ואשבחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר׳ פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחוה״מ ולא בר״ח, עכ״ל. פה מחז״ק פאס יע״א נוהגין להבראת. אני הכותב הייתי מצוי בבית האבילים בחוה״מ של פסח, והיה שם החכם הישיש כמה״ר מימון מאנסאנו זלה״ה, הוא ראש ונשיא ועד הרוחצים של חברת גמ״ח, וכל ימיו בילה לעבוד ולשרת בחברת גמ״ח שהנחילוהו אבותיו. ואמר שמה לאנשי החברה שיביאו סעודת הבראה, ובפני אמר בפה מלא שמנהג מחז״ק להבראת בחוה״מ. וחמותי וראיתי למוהר״י בן וואליד, בס׳ שמו יוסח, סי׳ קפב שעמד ע״ז, וז״ל: מי שמת לו מת ב״מ ביו״ט ונקבר בחוה׳׳מ, דעת מרן בשו״ע ודעימיה דמברין קרוביו של מת, דהיינו מי שחייב להתאבל. ויש פוסקין ס״ל דאין הבראה בחוה״מ, עיין מרן ב׳׳י או״ח סי׳ תקמז. וכן המנהג פה וויהראן דאין מברין בחוה״מ, ואם נקבר ביו״ט דאין בו הבראה, לכו״ע אין מברין בחוה״מ כיון דעבר זמנו. אף להסוברים דיש הבראה בחוה״מ, מ״מ זה שאינו זמנו היום אין מברין. אבל אחר המועד מברין יום א׳ דאבילות, והיינו דכי מרן סי׳ שעח סעי׳ יא, ולפי״ז אין סתירה ממה שכ׳ סי׳ סא וממש״ב באו״ח, סי׳ תקמז. ועיין זכול״א, הל׳ אבל, אות ס, ערר סעודת הבראה, עיי״ש. ופה וויהראן אין נוהגין להבראת אחר המועד כלל, וכס׳ מור״ם ז״ל, עב״ל. ואנו במחז״ק פאס כפי עדות החכם הנ״ל, מברין בחוה״מ.

ז.        מנהג שעושים סעודת הבראה בביצים, לפי שהם עגולים לרמוז שגלגל

הוא הסובב וחוזר חלילה, במ״ש בבל בו. ואני עני אומר טעם אחר לדבר, במה שמצאתי בס׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עג, אות יוד, דהטעם דלוקחין ביצה לטהר בו את המת, בידוע כי מחוקי הטבע שהתרנגולת וכן כמה עופות מולידין ביצה בלי זכר כשמתחממין את עצמן בחול חם בקיץ, עיין חולין נח. בדספנא מארעא, וברש״י שם. ויש כמה מיני עופות שמניחין את ביצתם בעפר, ומעצמם יוצאים אח״כ העופות על ידי חום השמש. וכבר מצאנו שהקדמונים דרשו מפסוקי התורה תחיית המתים מדאמר במדרש בראשית, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן לתחה״מ מן התורה. ומפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם, מכאן לתה״מ. וחד דרש (סנהדרין צ) מחוקי הטבע, שהחטה שיוצאה בכמה לבושין מכ״ש האדם. וכ״ז דרשו כדי לחזק האמונה, והראו כי הביצה שאפשר שנולדה בלי זכר, או מהביצה נתהוה עוף! בלי אם, רק על ידי העפר והחול אשר בו טמון. ובכן איך יוכל לעלות על דעת האדם, שגבר ימות ויחלש ולא יעמוד לקץ הימים ח״ו. וכפי״ז נוכל לומר שמפני זה מברים בביצים, לרמוז לאבלים שהמת הזה עתיד לחיות. והח״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ שכז, נתן טעם למה נוהגין לזלף ביצים עם יין על ראש המת, עיי״ש.

נוהג בחכמה- מנהגים-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ח.        מנהג כשמוליכין המיטה מהבית לבית הקברות, פורסין על הארוןנוהג בחכמה

של המת איזה מלבוש שלו ואחרי הקבורה מחזירין אותו מלבוש לבית. וראיתי למהר״י פאלאג׳י ז״ל, בם׳ יפה ללב, חאהע״ז, סי׳ פא אות ב, שכתב ומה שנוהגים כשמת בחור או בחורה נותנים בגדיהם החמודות ע״ג מטתם ומוליכים להם מביתם עד קברם משום עגמת נפש, ואח״ב חוזרים אותם לביתם וכו׳. עייש לענין אם יהיו נאסרין כיון ששמו אותם ע״ג המת, ונשא ונתן בהלכה על זה עיי״ש. והיום עשו אנשי חברת גמ״ח סדינים גדולים בגד שחור ושפתם קטונות קטון נהדר, ומכסין בו המטה בהולכה. וגם משאילין אותם לקרובי המת, לכסות בו הקבר בשלש פקידות. ונתהווה זה בשביל אנשים עניים שאין להם בגד חשוב של מת לכסות בו המטה ואתי לידי זלזול, לכן עכשיו כל אפייא שוים יחד עשיר ואביון מכסים בבגד ההוא שהוא של הרבים מכים אנשי חברת גומלי חסדים, ולא נשאר בושה לשום אדם. ומה טוב ומה נעים אם לא יכסו המיטה ולא הקבר בבגד שחור, לדעת המקובלים. כי הקליפות החיצונים מתדבקים ונאחזים בגוון השחור, לכן יש למנוע מזה ולהיות כסוי המטה מגוון אחר. והרב גור אריה הלוי, יוד״ ע, סי׳ שמט, אות ד, עמי׳ ש מרן ששיער המת אסור בהנאה, כתב וז״ל: ולכן המצע שמניחין על המת, או הכר וכסת שנותנים תחת מראשותיו, או סדין או טלית שפירסו על הארון, או על המטה שמוליכין בה המת, אינו נאסר, עכ״ל.

 

ט.       מנהג עתה לקרוע על המת החלוק הנקרא קאמיז״א דוקא ולא הקאפ״א, הרב זכול״א, בשם השו״ג, הביא דבריו בם׳ כרם חמר, ח״א, דף כה ע״א.

 

 

י. מנהג בענין הנחת תפילין ביום ראשון, ראיתי בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רסא, וז״ל: ודע דמנהגינו הוא בקובר מתו בחול סמוך לחשיבה, דלמחר מניח תפילין אחר הנץ החמה שדיינינן ליה ביום שני. דאע״ג דלס׳ הגאונים דסבירא להו יום מיתה וקבורה דאוריתא הי״ל לילך לחומרא, דשמא אותה שעה לילה הוא וצריך לנהוג כדין יום א; מ״מ מנהגינו הוא כמ״ד דאין אבילות דאורייתא דהרי בקובר מתו יו״ט שני, אין נוהגים אבילות כלל מהך טעמא, וכדאיתא ביו״ד, סי׳ שצט. ועוד דזה שקבר מתו סמור לחשיכה, ודאי דהיתה המיתה קודם בשעה שהוא ודאי יום, והו״ל יום מיתה שאינו קבורה. יום קבורה שאינו יום מיתה, לכו״ע אין אבילות מה״ת, עכ״ל.

יא. מנהג שאם מת ת״ח או אדם גדול ואדם כשר, כשבני החברה מחתכין את התכריכין, החתיכות שנופלים חוטפין אותם בני אדם כמי שחוטף דבר מצוה, ומשמירין אותם לזכרון ולמשטרת. ואפשר לתת טעם לזה והוא דאיתא בש״ס, דכל המוריד דמעות על אדם כשר מתכפרין עוונותיו, בשביל כבוד ובכיה שבכה על הנפטר. לכן אוחזין חתיכה מן התכריכין לבנה, לרמוז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. [וראה להלן ערך קבר, כט, מ״ע].

יב. מנהג שהאבלים גם בע״ש אחר חצות, נשארים יושבים על הארץ. ובליקוטי ויאמר יצחק, יוד״ע, הל׳ אבילות, סי׳ יד, ציין להד״ט, יו״ד סי׳ לו, אות לב, שכתב שהמנהג שאין יושבים בעש״ק אחר חצות.

יג. מנהג כשנפטר ת״ח, בשעת ההספד ובהולכת המטה תוקעין בשופרות תשעה שברים, הרבה פעמים והרבה בני אדם, עד פתח בית החיים ואז פוסקין מלתקוע. נזכר זה בזוה״ק, פ׳ ויקהל, דף קצו ע״ב, שהוא כדי להגין על החיים שלא ישלוט בהם מלאך המות להשטין למעלה, דאז אית ליה רשותא. עיין בזה בס׳ מעבר יבק, מאמר שפתי רננות, פרק עשירי. אלא דלפי טעם זה אמאי לא יעשו כך בכל המתים, ואפשר לפי שבהולכת מיטת ת״ח יהיו בני אדם לרוב משום יקרא, לכן חששו עליהם מקטרוג השטן. עיין שם בזוה״ק, שהביא זה ע״פ וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר ובו׳ [במדבר י, ט.], עיי״ש [וראה להלן ערך שופר, ג, נימוק נוסף, מ״ע].

נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל- מנהגים

נוהג בחכמה

יד.מגהג המנחמין בשבת,ראיתי בס׳ נהר מצרים, למוהר״א בן שמעון זצ״ל, ח״א, הל׳ אבילות, סי׳ קמ, שדיבר על מנהג מחז״ק פאם יע״א, וז״ל: דבעוב״י פאם המעטירה ששם עלו מגורשי קאשטילייא זיע״א, ראיתי מנהג יפה ג״כ, שכל בהכ״נ אחר גמר תפילתם, הולכים לבית האבל ועומדים בחצר נוכח בית האבלים, ואינם נכנסים בבית ולא יושבים, רק כולם עומדים ואומרים שבת תנחמכם והולכים להם, עכ״ל. וכן אנחנו עושים עד היום הזה, ויושבים עוד מעט ולומדים שם הנפטר או הנפטרת באלפא ביתא, ועוד קר״ע שט״ן באלפא ביתא. ואם נתבש״ם בר מינן איזה מו״ץ, מכריזים בכל בתי כנסיות שבעיר בהורמנא דבי דינא, שילכו כל הקהל לבית הרב, ולומדים שם הרב וקר״ע שט״ן באלפא ביתא ועושין השכבה והולכין. וזה מקרוב חדשו לומר אחר שם הנפטר באלפא ביתא, אומרים מזמור שיר ליום השבת, ה׳ מלך גאות לבש. ואמרו הטעם דאמירת שם הנפטר באלפא ביתא נראה כמו רושם אבילות בשבת, לכן אומרים מזמור של שבת ואחריו קדיש. ושמעתי באומרים לי משם ת״ח אחד, דהטעם דאומרים מז׳ שיר ליום השבת. דכשאומרין שם הנפטר באלפא ביתא אין אומרים מז׳ שלם — דכל אלפא ביתא היא מז׳ שלם, ואין לומר קדיש אלא על מזמור שלם. לכן אומרים מז׳ של שבת, כדי לומר מז׳ שלם ועליו אומרים קדיש. וראיתי במחב״ר, סי׳ רפז אות ד, וז״ל: יש מקומות שבשבת האבלים יושבים במקום מיוחד, וחשובי הקהל מבקרים אותם שהולכים אצלם ויושבים מעט פמליות פמליות, ויש סמך למנהג מדברי רבותינו באגדה, הביאה הרמב״ן ז״ל, בתורת האדם, דף עא עמוד ג (דפוס ויניצאה ש׳ שנ״ה), עיי״ש; ובנמוקי יוסף, פ׳ המוכר פירות; והרדב״ז, בתשובות הנדפסות סי׳ תרס״ב, יצא לישע למחזיק ולמעוז לו, עיי״ ש ודו״ק ואין להאריך, עכ״ל [וראה בשו״ע יו״ ד, סימן שצג, ד, מ״ע],

טו. מנהג במערב בשבת של אבילות, כל הקרובים מביאים סעודת שבת לבית האבל וסועדים שם ביום השבת ומנחמים את האבל. וטעם מנהג זה, שיש אבלים עניים שבשבוע זה בטלים ממלאכה, ולא יש בידם במה לעשות סעודת שבת. וכדי שלא יתבזו ויוסיפו צער ויגון על יגונם דאבילות, לכן מביאים סעודה גדולה כדי שיאכלו האבלים בשופע, וישאר להם במה לסעוד במוצאי שבת וביום ראשון, והוא מנהג נכון, ומזה נתפשט המנהג שעושים כן גם לאבילים עשירים. ועושים כן גם בשבת ראשון של חתונה, ושולחים הסעודה ביום שישי בלי בישול ובעלי החתונה מבשלים אותה. והכל עושים בשביל חתנים שאין ידם משגת ועושים לחתנים עשירים גם בן. ועי״ז לא נשאר בושה לעניים, דכשרואים עושים גם לעשירים כן.

טז. מנהג כשחוזרים מן הקבורה, תולשים עשבים ומשליכים לאחוריהם ואומרים ויציצו מעיר כעשב הארץ. ועיין מרן ביו״ד, סי׳ שעו סעיח ד, שכ׳ שתולשין עשבים ומשליכין אחר גיום. ועיין באה״ט, ס״ק ד, שב׳ שאומרים פסוק זכור כי עפר אנחנו [ראה להלן ערך פסח, ה, נימוק למנהג זה, מ״ע].

נוהג בחכמה-מנהגי יהודי מרוקו-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים- משה עמאר

מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו.נוהג בחכמה

יז. מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו. וגם כל בני העיר באים ביום שב״ק לבכנ״ס שמתפלל שם האבל, ויושבין שם זמן מועט ולומדים עם הקהל מעט תהילים למנוחת הנפטר והולכין להם. וכן אם היו כמה בתי כנסיות שיש בהם אבלים הולכין מזה לזה. וכעת מצאתי במאסף, שנת י״ח, כרך א' סי׳ פו, אות ד, הביא משם פדר״א, כדי שיצאו ישראל י״ח גמילות חסדים של נחום אבלים, עיי״ש דנחום אבלים היא מצות עשה של גמילות חסדים מדבריהם, וכמ״ש הרמב״ם בפ' יד מהל׳ אבל, ה״א, ועיי״ש שהאריך אם הנחום הוא מדאורייתא וכוי, ע״ב. וטעם הנחום בשבת דכל ימי השבוע העם טרודים ואין בידם לקיים הגמילות חסדים. וכבר אמרו רז״ל שבת דף יב ע״ב, דבקושי התירו לנחם אבלים בשבת, עיין בשו״ע או״ח, סי׳ רפז, בלשון דיכולים לנחם. וכו'.

מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות.

יח. מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות, מי שרוצה להוריד המת לקבר בסך כו״כ. והאנשים מוסיפים בדמים, ובפרט אם יהיה ת״ח או איש ירא שמים או איש נכבד, מוסיפים ומעלים בדמים עד שפוסקים המוסיפים, ומברכים האיש הקונה. והקונה אז הוא בעצמו מוריד ומניח המת בקבר, או בוחר ת״ח או אנשים חשובים. והמעות הנקבצים מזה, מניחים אותם בלשכת כיס החברה, ומהם ומהכנות אחרים עושים סגולה, שקוברים מהם אנשים עניים.

מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה

יט. מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה, כתב השכנה״ג, דמנהגינו שלא לקנח הידים מאותם המים של רחיצה ומניחים אותם שיתנגבו מעצמם, ולא שמעתי טעם נכון לזה, עכ״ל. וראיתי בכ״י מו׳׳ה רפאל אבן צור זצ״ל, שמצא בכ״י מ״ז מוהר״ר שלמה שמואל אבן צור ז״ל, שנתן טעם נכון, והיא ע״פ מ״ש רבינו בחיי ז״ל, הטעם הרחיצה זו הוא רמז לטל שמחיה בו הקב״ה את המתים. ולכך לא טוב לנגבם דומיא לטל שנבלע באיברים, רק מי רחיצת ידים יניחם עד שיובלעו בתור ידו, וטעמא טעים, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י, אמר שראה באיזה ספר, דטעם שלא לקנח דקשה לשבחה). עוד ראיתי בס׳ יפה ללב, חיו״ד, טי׳ שעו אות ב, דרחיצה זו אסמכוה אקרא ורחצו את ידיהם סופי תיבות מת, כמ״ש בשכנה״ג, הגה״ט, אות יב, בשם מהרי״ל. והביא שם ההיא דרבינו בחיי, וכתב מדידיה דאפשר שזה כמו הכתוב ביחזקאל לז, יב, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם, ס״ת מים. ומ״ש עוד בשכנה״ג, שם, באות יד כנז׳ל, דלא שמע טעם נכון, לזה ציין עוד לעיין בם׳ עיקרי הד״ט, חיוד״ע, סי׳ לה, אות ט, שבי משם פחד יצחק, שראה רבותיו מהרי״ב והריב״ק שהיו מקנחים אותם, וכן היה נוהג כמותם, עיי״ש. ויש שנוהגים כן בימות החורף שמזיק לידים, כשאינם נגובים היטב, אבל בימות הקיץ דליכא היזק לידים אם אינם נגובים, מניחים אותם בלי ניגוב, עכ״ל. וציין לעיין בטור ובפרישה, ס׳ שכט ם״א בזה. וראיתי עוד לה׳ הנז׳ בחלק חמישי, ביוד״ע, סי׳ שעו, שציין לעיין בס׳ מנחת יהודה, בדף רז, פ׳ שופטים, בפסוק כפר לעמר ישראל יעוש״ב, עכ״ל. וי׳׳א טעם שאין מנגבין הידים מחשש התדבקות מטומאה [ראה להלן ערר קבורה ב, מ״ע].

מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים

כ. מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים. וטעם הפשוט המצוי בפה כל, הוא לרמוז שכמו שהעדשים הם כדוריים ועגולים, כן המות גלגל הסובב וחוזר חלילה. ועיין רש״י ע״ה, בפסוק הלעטיני נא מן האדום שכ׳ טעם זה. ועוד שאין להם פה, כן אבל אין לו פה שאסור לו לדבר, עיי״ש. אבל טעם זה יספיק לעושים אותו בימי האבילות, אבל מה שעושים גם בסעודת המפסקת של ת״ב ובבין המיצרים מה טעם לזה. אבל נראה טעם הדבר, והוא כי הגאון הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ הכתוב לחיים, מז׳ נב, כתב בשם חכמי המחקר, כי תועלת למנוע הדאגה והעצבות מן האדם יאכל דבר אדום כתולעת שני וכדומה, ועי״ז יוסר ממנו הדאגה. ופי׳ בזה דרך צחות בבוא דוא״ג האדומי, התיקון הוא האדומי, עיי״ש. וראיתי לבנו הרה״ג מוהר״י פאלאג׳י, וז״ל: בס׳ נפש היפה, מערכת ד׳ אות דאגה, שהביא דברי אביו, וכתב ומה״ט היה מנהג קדום להאכיל על מתו מאכל עדשים שהוא מין אדום, להפיג צערו ודאגתו ולא יוסיח לדאבה עוד על שום דבר מזכר עד נקבה, עכ״ל. וטעם זה יספיק למה עושים אותו בסעודת ערב תשעה באב להפסקת התענית ובימים שבין המיצרים. ובס׳ נפש היפה, שבידי מצאתי כתוב בכ״י מן הצד, לא ידעתי למי מקדושים כתוב לאמר, וז״ל: כדמצינו גבי עשו שאמר ליעקב הלעיטני נא מן האדום הזה, שאמרו ז״ל תבשיל של עדשים, וק״ל עכ״ל. ועיין רש״י ע״ה בפי׳ עה״ת בפסוק הנז' שכ׳ שבו ביום מת אברהם אבינו ע״ה, ולכן עשו תבשיל עדשים לסעודת הבראה. ואפשר שעל זה כתב רש״י, מן האדום עדשים אדומות, לרמוז הסגולה הנז'.

מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית

כא. מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפי׳ לבקר חולה מקרוביה, אפי׳ לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה שתגרום להם היזק, ומתפחדים מזה ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה, והאמת כי לא נחש ביעקב, שומר פתאים ה'.

נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים-הרב משה עמאר

מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראהנוהג בחכמה

כב. מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה, אין נותנים אותה ביד האבלים, אלא מניחים אותה בקרקע בפני האבלים. ומצאתי סמר למנהג זה, שראיתי בx׳ מעבר יבק, פ׳ כז מאמר שפת אמת, וז״ל: ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו, אלא מניחין אותו לפניו לארץ. ואולי היה זה ע״ד כי אין שלטון ביום המות. ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו, ע״ד שאמרו במועד קטן או בדידך הוה וכו׳ והוה כשגגה היוצאה מלפני השליט וכוי. ואם בדיבור כך כ״ש במעשה, בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתייהיב רשותא ח״ו וכו׳, עיי״ש. ואפשר גם לסעודת הבראה חוששין לזה.

מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו

כג. מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו, בבית הכנסת אחר תפילת שחרית. ואם מת גדול בשנים, אחר תפילה הולכין עם האבל לקבר, ושם עושים השכבה אם יהיה איש או אשה. ולומדים שם שם המת באלפא ביתא וקר״ע שט״ן, ומנחמים שם האבלים.

מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה

כד. מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה אין מתפללין ערבית בבית האבלים. ואם יהיו למעלה מעשרים שנה, אחד זכר או נקבה גם אם לא יהיו נשואים, באים ומתפללים בבית עם האבלים ומנחמים אותם בבית אחר תפילת ערבית. ונראה ודאי הטעם לפי שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מבן עשרים שנה, לכן עושים הוראות, שזה אין צריר כפרה דאינו בר עונשים נראה עיקרי הד״ט, הלכות אבלות, סימן לו, יא, הזכיר מנהג דומה למה שאיו אומרים השכבה לנפטר פחות מבן י״ג, נראה שאינו בר מצוה אינו בר עונשים, ואין צורר לבקש למתק הדינים מעליו, והוא מעיר שם, דאי הכי עד בן כ׳ נמי לא ישכיבוהו לאינו בר עונשים למעלה, מ״ע].

מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות.

כה.  מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות. ועיין בס׳ זכר נתן, בהשמטות ערך קדיש, וז״ל: המנהג לומר קדיש על בית הקברות חוץ לארבע אמות של הקברים, ובתוך ד׳ אמות אסור כמו ק״ש, כמבואר בתורת האדם להרמב״ן, שער ההתחלה, וטור, סימן שעו, בשם הגאונים. ולא עוד אלא שמקילין סמור לקבר ממש, והטעם משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת. וכדתניא בברכות דף כה ע״א, ואם היה המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י׳ טפחים יושב בצדו וקורא ק״ש. וה׳׳ה מת עצמו עד שלא נקבר, או היה מונח למעלה או למטה מעשרה טפחים שרי וכש״ב כשנקבר. ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי, כמבואר בדברי רבינו השאלתות. ובימי הגמרא היה המנהג שלא להעמיק הקבר, כמש״כ התוס׳ מו״ק דך ה ע״ב, ד״ה מנפח. והרב העמק שאלה, פי׳ על השאלתות, בפי חיי שרה, סי׳ יד אות ו, יעש״ב וכו׳ עיי״ש מ׳׳ש בענין התפילין בביה״ק וס׳׳ת בזרוע וכו'.

כו. מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',-נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים

כו.  מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',נוהג בחכמה

ביום שב׳׳ק של שבעת ימי אבלות וכן בליל פקידת השבוע והחודש והשנה, קהל בית הכנסת וקרוביו ואיזה ת״ח ועניים מתקבצים ולומדים שם שני של פ׳ השבוע ואומרים קדיש. ולומדים הפטרת שובה ואומרים קדיש. ולומדים שעור מאדרא זוטא או איזה דפים מזוה׳׳ק ואומרים קדיש, ולומדים שם הנפטר באלפא ביתא וגם אומרים באלפא ביתא בר פלונית שמזכירים שם אמו, ועושים השכבה לנפטר. ויש עושים סעודה קטנה, פת כיסנין וביצה ודגים ושכר ויין, ובסוף הסעודה עושים השכבה לנפטר ולנפטרת ומחלקים צדקה לעניים ולת״ח. ובכל המערב עושים לומדי תורה בשלש פקידות וסעודת ביצים ודגים ופת כיסנין, ומזמינים לת״ח ולעניים ולכל קרוביהם ולבני אדם הרבה.

וטעם סעודה זאת מצאתי בעלה כ״י, וז״ל: הרה״ג מוהר״ר יעקב חיים ישראל אבולעפייא זלה״ה, אמר טעם פשוט להסעודות אשר עושים בפקידות השבוע והחודש והשנה. היות דידוע שהאדם מורכב בעוה״ז מרוחניות וגשמיות — מנשמה וגוף, לזה מזונותיו נתקן מדברים גשמיים הם יבולי הארץ מכל מיני מאכלים. ורוחניים הם ברכות ומצות ולימוד התוה״ק וכו׳. ביען שאדם לפעמים אינו נזהר בחייו ולפעמים נהנה מהעוה״ז בלא ברכה. או שנהנה מסעודת הרשות וכו׳ או מתבטל מד׳׳ת וכו׳, ואז נהיה פגם ח״ו ברוחניות וגשמיות האדם הזה. ומה גם אם ח״ו החטיא את הרבים, בשני פנים ופרטים אלו, לזה נהגו בכל תפוצות ישראל לתקן קרוביו של הנלב״ע הפגמים הללו באופן זה. שע״י קבוצת האנשים והתלמידי חכמים הלומדין לעילוי נשמת קרוביהם הנלב׳׳ע, נתקן פגם הרוחניות. וע״י הסעודות והאכילות שנותן להם לאכול ולברר, אז בזה נתקן לו בחינת הגשמיות שנפגמה. והואיל והאכילה הזאת באה בגמר הלימוד, לזה תקרא סעודת מצוה. ובפרט כשיש בה ת״ח, כדרשת חז״ל ע״פ לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, שכל הנהנה מסעודה שיש בה ת״ח כאלו נהנה מזיו השכינה. א׳׳כ עי״ז נתקן מה שנהנה ואכל בסעודת הרשות.

 וע״י שרבים המשתתפים במצות אז נתקן לו גם מה שגרם להחטיא את הרבים ח״ו, הואיל ולסבתו היה קיום המצוות הללו ע״ י קרובים הלומדים ומקיימים מצות לימוד התורה ובמצות הנאתם מסעודה ומצוות הללו, ע״י נתקן מה שפגם ברוחניות ובגשמיות. ואך! אם תמצא לומר שלא פגם ברוחניות ובגשמיות, מ׳׳מ עי״ז מוסיף לו כח לעילוי נשמתו בעוה״ב בכל הפרטים הנז׳ שהיה כלול מהם בחיותו, ולזה מנהג קדוש הוא בישראל. ונהגו ג״כ לעשותו מדי שנה בשנה ביום פקידת האדם הנלב׳׳ע, להצילו מן הדין ולסייעו לעלות למדרגות הראויות לו. כידוע שבכל שנה ושנה ביום הפקידה, האדם נידון בב״ד של מעלה להעלותו למדרגה יותר עליונה, ונידון על דברים ועוונות יותר קלים ונענש עליהם, כנז׳ בשער הגלגולים, הקדמה כב דף כא ע״ב, וז״ל: כי כפי ערר המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפי׳ בדקדוקי מצוה כחוט השערה, ע״כ. ולזה להצילו עושים כל זה ולסייעו ג״כ לזכות למחיצתו, ובפרט בנתינתם צדקות לעלוי נשמתו להלומדים ולתלמידי חכמים ולאביונים, ובפרט לעניי וחכמי ארץ ישראל הקדושה ע״כ. ושמעתי ממשכיל אחד ששמע משם הראשונים, דטעם סעודה זו כי הנפטר אפשר שבהיותו בחיים במשאו ומתנו עם בני אדם נשאר בידו משלהם והוי גזל בידו, ועכשיו כשאוכלים בסעודה זו ואומרים נפשו צרורה בצרור החיים עושים לו מחילה [וראה להלן ערר קבר, מ״א, מ״ע].

כז. מנהג יש נוהגים שלא לטעום כלום ולא לשתות אפי׳ מים בבית האבל כלל, ומתרחקים מזה כבורח מן הנחש. ואומרים הטעם לפי שאירע להם או לאבותיהם או לבני משפחתם, שאיזה פעם נתאבלו אבלות תכופה על שני מתים שמתו להם זה אחר זה ועירבו האבילות. לכן אין להתערב באכילה ושתיה עם האבל כיון שעירבו האבלות. ואין זה טעם נכון כי שומר פתאים ה׳. וודאי הטעם דנשמרים שלא לאכול מלחם האבלים דאמרו חז״ל דשורה רוח רעה על לחם האבלים ולחמם טמא, לכן נמנעים מלאכול מלחמם. וכן נזהרים שלא ליקח מבית האבל מאומה כל ימי משך שבעת ימי אבילות אפי׳ אש להדליק התנור. וכן ראיתי בספר אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב ס״ד, משם אליהו רבה, על או״ח סי׳ רכד, והובא בחי׳ רעק״א, סי׳ שעו, משום שרוח רעה שורה עליהם כל שבעת הימים, עי״ש שהאריך בזה. וראיתי בליקוטים שבסוף ס׳ ליצחק ריח, בליקוטי יור״ד, מערכת א, אות ד, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחים שום דבר גדול וקטן מבית האבל כל משך ז׳ ימי אבילות, משום רוח הטומאה ששורה ז׳ ימים, וישראל קדושים הם ולא מטמאין בכל אלה. ועיין לחה״פ, יור״ד בק׳׳א, סי׳ שעו, ועיין בם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ רפד, אות מה—מו, דכי הטעם מפגי רוח רעה שורה על לחם האבלים. ובס׳ יוסף אומץ, דף קצב, כתב קבלתי ממורי הגאון מוהר״ה סגל ז״ל: מה שנוהגין שלא ליקח מבית האבל שום דבר תוך שבעה אין לו שום עיקר בעולם, וטעות זה בא מהא דכי הפוסקים המשאיל חלוק לחבירו לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל, עכ״ל,

מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון-רבי יוסף, בן נאיים זצ"ל

כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנהנוהג בחכמה

כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה, ובתשלום השבוע ובתשלום החדש. וקורין להם פקידת השבוע, פקידת החדש ופקידת השנה. וחכמי הדרש עשו רמז לדבר בפסוק, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם וכו׳, היינו שלש פקידות. וראיתי למאריה דאתרין מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, בכתב ידו ממש, שמצא בקובץ כ״י, שהרדב״ז ז״ל היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס ומצרימה ותיקן המשמרות של קברים וכוי, וגם בתשו׳ הרדב״ז ח״א שאלה כו, נסתייע ממנהג פאס, וז״ל: וכן הוא מנהג העיר המהוללה פאס יעו״ש. וראיתי בס׳ דברי ימי ישראל לד״ר צבי גראטץ ז״ל, חלק שביעי, דף 19, בהערות ד״ר הרכבי, הערה 6, וז״ל: יוסף בן יצחק סמברי בכ׳׳י של אוקספורד לנייבוער עמוד 158, והנה במקום הזה מפורשים דברים הסתומים במקום אחר, ר״י עאקריס אומר בספרו בשבחו של הרדב״ז, אף הוא תיקן המשמרות של הקברים וכו׳. דברים שאין להם הבנה ומפורשים אצל ר׳ יוסף סמברי הנ״ל לאמר: ותיקן המשמרות לקבורת מתים ושמחת חתן וכלה. לאמר, קבע חברה קדושה. או נחום אבילים וחלק את המצוה הזאת בין בני העיר במעמדים שונים להיות מתעסקים בקבורת המתים והלוייתם, כל מעמד ומעמד בחודש ידוע. וכן עשה לחובת המשמרות לשמח חתן וכלה וכו', יעו״ש. אני הדל תמית שר״י סמברי פי׳ דברי ד״ר הרכבי בדברי הרדב״ז שהוא תיקן החברה קדישא וכו'. הרואה בדברי הרדב״ז באותה תשר שציין לה מוהר״ ר אי״ ש ז״ל הנז' שלא היתה כוונתו של הרדב״ז לזה, אלא על משמרות שעושים על הקברים שלומדים איזה למודים בליל המשמרה והולכים ביום הנועד על הקבר. גם אין לפרש שהוא תיקן החברה קדישא, דזה תלמוד ערוך כי מנהג זה היה בימי חכמי התלמוד, כמ״ש בתוס׳ מועד קטן דף כו ע״ב, רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קל שיפורא דשכבא חזאי הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר ליהו הנך אינשי בשמתא לא שכבא איכא במתיא, אמרו ליה חברותא איכא במתא. אמ״ל אי הכי שריא ליכו. ואם יהיה כפירוש מוהר״י סמברי ז״ל וודאי לא עיקר החברה תיקן, רק תיקן להם הסדרים והמשמרות כיצד יתנהגו בסדר הנהגתם ועבודתם. וכל הרבנים הנ״ל חלקם בחיים, לא שלטו מאורות עיניהם במס׳ שמחות, פ״ח ה״ח, יוצאין על המתים ופוקדין עליהם וכוי. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר ככר לאדן, חי׳ מס׳ שמחות, שהביא משם מהר״א ברודו, שפי׳ בזה פסוק אם כמות כל האדם ימותון אלה וכו', עיי״ש נעל שלש הפקידות ראה להלן ערר קבר, יד, ובשו״ע יו״ד, סימן שמד, כ, ובספר חסידים סי׳ תשט-—תשי, מ״ע].

מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון

כט. מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון. הטעם שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, כי אז יש להרוח יותר מקום להתדבק בו וינזק. ועיין אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב, ס״ג, שציין לזה ביערות דבש, ח״א. ואולי טעם לדבר לכסות המראה בבית האבל, שכתבו הפוסקים באו״ח, סי׳ ץ, שאין להתפלל נגד המראה, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה מתפלל. ובבית האבל מתפללים מנחה וערבית עם האבל לכבודו, לכן מכסים המראה, ויש מסלקין אותה כל עיקר מן הבית. וכעין זה מצאתי בהערה בס׳ אלח למגן, שבס׳ מטה אפרים, שהביא משם ם׳ תום׳ ירושלם, יור״ד, סוס״י יא, שצריר ליזהר שלא לישחוט כנגד המראה שקורין שפיגעל, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה הוא שוחט, יעו״ש.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים-מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתניםנוהג בחכמה

ל. מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים. וגם הנערים יום התחניכם במצות תפילין, מושיבים אותם בהיכל הם והילדים הבאים עמהם, ודורשים דרשה בענין מצות ציצית ותפילין שמלמדים אותם המורים. וגם ביום ש״ ת מושיבים בהיכל חתן המסיים התורה וחתן המתחיל התורה. ומצאתי למוהר״ח פלאג׳י ז״ל, בס׳ יפה ללב, או״ח סי׳ קן, אות ו, וז״ל: כב׳ נוהגים לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים, כדי שכל הנכנס יכיר ויגמול חסד זכר למקדש. ומה גם שבית הכנסת נקרא מקדש מעט. מו״ה מעיל צדקה, אות תשנא, דף מח ע״ג, ויעו״ש. ועיין כך החיים הבבלי, סי׳ קן אות מז. ומרן פסק באבל לשנות מקומו.

מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת

לא. מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת, ביום צאתם מהאבלות מחליפין החלוק שלהם, ואין מחליפין אלא בבית המת שנתאבלו שמה, ואין מוליכין החלוק לביתם לכבסו רק מכבסין אותו בבית האבילות, ובורחין מזה כבורח מן הנחש.

מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

לב. מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש. והטעם דדגים נאמר בהם אסיפה, והצדיקים נאמר בהם אסיפה.

מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת.

לג. מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת. ובערים אחרות עושים אףלתשעה חודשים. ונראה שהמנהג שלנו יש לו בסיס על מה לסמור, דראיתי למוהר״ א הכהן האתמרי זצ״ל, בס׳ מדרש אליהו, דרוש שביעי, שעמד על זה, וז״ל: ונחזור על המנהג הקבוע לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה, והטעם למנהג עם מה שפירשנו לא ימנע מן החלוקה, דההספד הזה סיוע בין לצדיקים בין לרשעים. אם הוא רשע וישב בגהינם י״ב חודש, אנו בוכים עליו ומייללים עליו לסייעו להוציאו החוצה, משום שההספד שסופרים ומספרים שבחיו שהיו בו, הוא סיוע להעלותו מיד. והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בתור הבור העמוק ולא היה רשות לצאת משם, וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. ג״כ אחר י״ב חודש ניתן לו רשות לזה לצאת מגיהנם, והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו על ידי הבכי וסיפור שבחיו וכו'. וכן לגבי צדיקים אחר י״ב חודש שנשמתו שוב אינה יורדת בזה העולם כדפירשנו, אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו, הוא סיוע לו להעלותו ליותר מדרגה שבג״ע. והשם ברחמיו יזכנו להיות כמוהו ולעמוד במחיצת הצדיקים, לחזות בנועם ה׳ ולבקר וליכנס בהיכלו אמן, עכ״ל. ומה טוב מנהג עי״ת מקנאס יע״א, שבליל פקידת השנה נאספים בערב בבית הנפטר, ואומרים כי הם נאספים לעשות הספד, ואומרים קינות בקול רם בתמרורים המשברים את הלב. ועיין בס׳ מדרש אליהו הנדז', שהביא ראיות להספד השנה. וראיתי למהר״א הכהן ז״ל, בם׳ חסדי כהונה, דף נב, וז״ל: מה שנהגו ישראל לעשות פקידת השנה אע״פ שכבר עשו כל שלשים יום הראשונים, דכל י״ב חודש הנשמה עולה ויורדת והוי בפניו, ואין יכולין לומר כל שבחה אבל בתשלום השנה שעולה ואינה יורדת, הוי שלא בפניו ויכולין לספר כל שבחיה דקיי״ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, יעויי״ש.

מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת

לד. מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת. עיין יוד״ע, סי׳ רמס סעי׳ טז בהגהה, מה שנוהגים לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין ומהני לנשמותיהן (רקח סי׳ ריז).

מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו

לה. מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו ושמו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, וכמ״ש מרן או׳׳ח, סי׳ קנד ס״ב, דזהו גניזתן שיהיה לו קיום. וראיתי בשיירי כנה״ג, יו״ד, סי׳ שנג, שכי עמ׳׳ש הטור, אין מניחין ס״ת על מטתו של חכם. וכי על זה עיין הרדב״ז, ח״א, סי׳ קז, כתב הרלנ״ח, בסי׳ סג, דהשתא עבדינן לחכם במיתתו מאי דלא ס״ל בחייו כשהוא דבר מוסכם, עכ׳׳ל. וודאי מזה נשתרבב מנהג זה. ודין זה הוא במס׳ מגילה דף כו, ס״ת שבלה קוברין אותו אצל ת״ח ופסקו בטור ובשו״ע יור״ד, סי׳ רפב. והרב תורת חכם למוהר״י ידיד הלוי, ח״א, סי׳ ג, עמוד עז, עיי׳׳ש.

מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר.

לו. מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר. ועיין להרב החבי״ף ז״ל, בס׳ רוח חיים, יוד״ע, סי׳ שעט אות ב, שנתעורר בזה וציין לעיין בס׳ אבק דרכים, סי׳ יג; ותפארת למשה, מ״ש בעניו זה. ובהלויית המת קפדי שלא להתערב עם הנשים, רק אנשים ונשים לבד, עיין זוה״ק, פ׳ ויקהל דף קצו ע״א. ועיין שדי חמד, ערך אבילות, אסיפת דינים סימן קצט, שאסר בזה דעות החולקים והאדיר כדרכו בקדש.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

אווזותנוהג בחכמה

מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע

  • מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע, כנה״ג, סי׳ ערב סק״ט. וכן נראה מדברי הרשב״ץ, ח״ב, סי׳ חן, דליכא בזה משום צער בעלי חיים. ועיין אדני פז, בתשו׳ סי׳ טו; שער אשר, ח״ב, בקונטרס מטה שמעון, סי׳ ערב, אות כו. ויש משפחות שאסור להם להושיב אפי׳ תרנגולת על ביצה כל עיקר, וטעמם הוא שאבותם הושיבו תרנגולת על הביצים ומת איזה אחד מהם קודם הוצאת האפרוחים, ומשם אמרו דלא אדיר למיעבד הכי, והאמת הוא שומר פתאים ה׳ [וראה לעיל בהקדמה מ״ש בשם מהר״ש זוראפה, ועיין בם׳ חסידים סי׳ םז׳ מ״ע].

רבי מנחם עזריה מפאנו, המכונה גם עמנואל דה-פאנו או בקיצור: הרמ"ע מפאנו (ה'ש"ח – ד' באב ה'ש"ף1548 – 3 באוגוסט 1620) היה רבפוסק ומקובל. נחשב לגדול המקובלים באיטליה.

 

אונאה

מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,

א.   מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,

ולבטל המקח ביותר משתות עד ב״ד שעות. כן שמעתי מגאון עוזינו מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זיע״א וטעמא טעים ואכמ״ל –    ואין כאן מקום להאריך. כן כתב גאון עוזינו מאריה דאתרין מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל, בליקוטי ספרו אשר לשלמה.

 

מנהג מבארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה

ב.   מנהג מכארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה

כלל, בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח. וכתב מו״ה יעקב בן מלכא זצ״ל, הובא דבריו בס׳ נר המערבי, ח״א, דך! כ ע״א סי׳ ח, וז״ל: וכאשר דמיתי כן מצאתי בטעם הדבר במהרי״ט, ח״ג, סי׳ י״ט, שכתב שם שזהו מנהג פשוט בין הסוחרים וקורין לו חלקי״ש. ודימה זה לנושא ונותן באמונה, דאין בו אונאה. וכמ״ש ה״ה בטעמו, מפני שלא סמך משעה ראשונה על השווי אלא על הדמים שלקח זה. כן בנ״ד – בנידון דידן – שאינן מזכירין השווי אלא שיעור הריוח, יעוש״ב וכו׳ עיי״ש. ועיי״ע שם בסי׳ יוד, מ״ש עוד בזה.

 

מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה.

  • מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה. והגם שכתב מרן בחו״מ, סוס״י רכז, דיש לו אונאה, מיהו קבלנו מרבותינו ואבותינו שהמנהג הוא שהסרסור שלנו מכריז בשוקים וברחובות עד שיפסקו המוסיפין, אין לו אונאה. וכן מצאתי בם׳ ישן מב׳׳ד שלפנינו, בשם רבני מכנאס יע״א שעברו נ״ן, דמ״ש מר״ן שהסרסור יש לו אונאה, הנ״מ – הנַפְקָא מִנַּהּ) בארמיתיוצא ממנה)  הקוריטוריס וכדומה שאין דרכו להכריז. אמנם הסרסור שלנו שמכריז בשוק אין לו אונאה, וכן היו דנים ב״ד שלפניהם, וכן נמ״כ בכ״י מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל שדימוה לההיא דאם עשו אגרת בקורת אין בו אונאה, עיין סי׳ קם ס״ג.

אכילה – מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים

אכילה

מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוציםנוהג בחכמה

 

  • מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים, ואין סוחטים לימונים חמוצים לתבשיל. וזכורני שעט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נזהר בזה. ושוב מצאתי להגאון חיד״א זצ״ל, בס׳ טוב עין, על מ״ש מר״ ן בסי׳ תקפג, יהא אדם רגיל וכו׳ יש בני אדם שנוהגים שלא לאכול בראש השנה דבר חמוץ אפי׳ לימונים. וכמ״ש במורה באצבע, ובספרי טוב עין, סי׳ יח׳ ועתה ראיתי בתשובות הגאונים, סי׳ קיד; שכתב שבר״ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ, עכ׳׳ל. הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים, עכ״ל. ועיין בס׳ מועד לכל חי, להגאון החבי״ף זצ״ל, סי׳ יב, אות כג, וציין לזה לספר אשל מפריו, סי׳ תקפג נראה להלן ערך ראש השנה, מ״ע].

 

מנהג מקרוב נדפס ס׳ עדן מקדם, למוה״ר רפאל משה אלבאז זצ״ל ושם מערכת מים

 

  • מנהג מקרוב נדפס ס׳ עדן מקדם, למוה״ר רפאל משה אלבאז זצ״ל ושם מערכת מים, ערר מנהג, כתב וז״ל: מ״כ בכ״י כמה״ ר דוד הסבעוני ז״ל, וז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפי׳ מנהג קל. וכ״כ רבינו מיימון בר יוסף אביו של הרמב׳׳ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגר״י, ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכלי פרסום לנס שעשה ה׳ ב׳׳ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין. בערבי אלספינז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכי הר״ן במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תורת אמר, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה. וסיים הרב הנז', וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים. וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכ״ס בערבי עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לר״ה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים ערב ת״ב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם ונהרא נהרא ופשטיה ומקום מקום כמנהגו. וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כלם הליכות אלי מלכי בקדש. כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפי׳ לראותם או לשמוע זכרם וכ״ש לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, עכ״ל. אמר המאסף כל המנהגים שזכר החכם הנז׳ עדיין מוחזקים בהם עד היום. וכבר רשמתי בהקדמת זה הספר דברי מוה״ר סבעוני הנז', שזכרו מוה׳׳י טולידאנו נ׳׳י בס׳ שריד ופליט. [על מנהגי שבועות, ראה להלן ערר שבועות, א, ד, מ״ע].

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר