מורשת יהדות מרוקו

טהרה הריון ולידה

יח. נהגו אחרי שהמיילדת חותכת את הטבור, מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר, ואומרת לו; תמתק התורה בפיך, כסוכר המתוק הזה:

יח. כן הביא שם ביהדות מרוקו, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:

יט. נהגו לתלות בפתח חדר היולדת ראש של תרנגול, וכן לחמים הנקראים ״קעקע״;

יט. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ו), וכל זה משום הסכנה שיש ליולדת ולרך הנולד, וכמובא בברכות (נ״ד ע״ב), וראה בספר סגולות ישראל (מערכת י׳ אות ר), ובבית היהודי(ח״י סימן כ׳ ס ״ז):

כ. נהגו כהוולד כן, אומרים ״ברוך הבא״, וכהוולד בת אומרים ״מבורכת ומאושרת״ (מבארכא מסעודא):

כ. כן הביא בספר יהדות מרוקו, וראה בזה בספר פלא יועץ (ערך בת), וראה עוד בבית היהודי(ח״י סימן י״ח):

כא. נהגו בהוולד בת, קורין שמה בעליה לתורה בשבת:

כא. כן הביא שם, וראה בזה בבית היהודי(ח״י סימן כ״ג סקי״ב), והוא סגולה לאריכות ימים:

כב. יש נהגו בהוולד בת, עורכים סעודה קטנה בבית היולדת, ושמה ״ זֶבֶד הַבַּת ״, וחכם קורא לה שם באותו מעמד, ואין שום מסיכה המונית לזה, משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״:

כב. כן המנהג מימי קדם, והכל משום כל כבודה בת מלך פנימה, ואוי לאזנים שכך שומעות שעורכים מסיבה המונית לבת ושמה ״בריתה״, ויסודה מהמוני העם ומעמי הארץ, אשר דרכם כסל למו:

כג. נהגו שאשה יולדת במשך ארבעים יום אחרי לידה, אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות:

כג. כן הביא בספר יהדות מרוקו, והטעם שזה יכול להזיק לה וכדלהלן, בסעיף הבא

כד. נהגו שאין מוציאים מים מחדר היולדת, במשך ארבעים יום;

כד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד צ״ט), והחשש שלהם משום סכנה ליולדת, והוא סיים שמי שאינה מקפדת אין לה לחוש לזה, ושומר פתאים ה׳:

כה. יש נהגו ששתי יולדות, שלא עברו ארבעים יום מלידתן, אם נפגשו זו עם זו אינן משוחחות ביניהן:

כה. כן הביא בספר נו״ב (שם):

כו. נהגו כשהיולדת יוצאת ומשאירה את הרך הנולד לבדו, לשים ספר תהילים תחת מראשותיו, ויש מניחים ספר תהילים בדרך קבע ליד הרך הנולד:

כו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד רכ״ב), ומקורו מגמ^׳ ברכות (כ״ג) בענין הואיל ושרונהו רבנן וברש״י שם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים- מנהגי טהרה הריון ולידה

עמוד 136

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

נהגו במשך שמונת ימי המילה לערוך מידי לילה, סדר מיוחד בבית היולדת ושמו

״תחדיד״, הכולל פיוטים, ויהי נועם ג׳ פעמים, יושב בסתר וכו', בן פורת יוסף ג״פ, המלאך הגואל אותי וכו׳ ג״פ, שיר למעלות אשא עיני ובו׳ וברכת כהנים, ובר יוחאי, ויש נהגו שהתשב״ר באים ערב ערב לבית היולדת, לקריאת שמע והמלאך הגואל וכד, ומקבלים מיני מתיקה:

כן המנהג פשוט, וראה בזה באורך בספר נחלת אבות(עניני מילה), ובספר נו״ב (עמוד קט״ז), ובספר שיר ושבחה ועוד, ותחדיד מלשון ברזל או גבול, וראה בספר יהדות מרוקו שהביא מנהגים שונים בזה, וראה בספר מלאך הברית להגר״א בן שושן מש״ב בטעם ענין זה:

נהגו להביא כסא לבית היולדת, ומקשטים אותו לכבוד המילה, ונשאר שם עד שלשה ימים לאחר המילה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קט״ז), ובספר נחלת אבות (עניני מילה) והוא כתריס בפני הפורענות:

נהגו לערוך סעודה בליל השמיני ונקרא ״זוהר״, ושם נקראים קטעי זוהר, בר יוחאי, ופיוטים שונים:

כן המנהג פשוט ומובא בשו״ת הלק״ט (ח״ב סימן קס״ט), והטעם פשוט, כיון שהיולדת והרך הנולד נתונים בסכנה, ובפרט בליל המילה כידוע, על כן אנו מרבים בזוהר, שכוחו גדול להכניע את החיצוניים, וכמובא בספר צפורן שמיר למרן החיד״א:

נהגו כשהמילה נדחית, עורכים את הזוהר בליל המילה:

כן המנהג, והטעם משום שהכל בא כתריס בפני הסכנה, ודבר בעתו מה טוב:

נהגו בליל הזוהר, לכתוש במכתשת כמון וחינה, ועושים זאת תוך תרועות שמחה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני מילה), ומקורו מגמ׳ סנהדרין(ל״ב) בענין קול רחיים בבורני וברש״י שם:

יש נהגו להביא בשעת המילה מחתת אש, ומגמרים סם הנוטף מהעץ ושמו ״ אָזאווִּי ״:

כן הביא שם בנהגו העם עניני המילה (ס״י), ומקורו ממדרש עיי״ש:

יש נהגו להניח כוס מים מתחת לכסא אליהו, ואחרי המילה לוקחים אותו, וקבלה בידם שהוא סגולה לרפואה ולעקרות:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קי״ז), מפי זקנים, שיש בזה סגולה לרפואה וחיים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 137

נהגו שכל המשתתפים, עומדים בשעת המילה:

כן המנהג והובא בספר מלאך הברית (עניני מילה), ובספר נו״ב(עמוד קט״ז), ומקורו משבת (קל״ז) והרמ״א ביו״ד (סימן רס״ה):

נהגו שהסנדק יושב על כסא אליהו עצמו, ואין כסא אחר:

כן המנהג פשוט, וכן מנהג עיה״ק ירושלים, וכמובא בשדי חמד !מער׳ בית הכנסת אות ל״ט), וערוך השלחן(סימן רס״ה ס״ק ל״ד), וראה בזה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״א):

נהגו שהסנדק מביא מתנה הגונה, לתינוק הנימול:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קל״ז), ומקורו מהמדרש שהקב״ה סייע לאברהם למול עצמו, ונתן לו מתנה ז׳ ארצות, וראה בברכ״י(סימן רס״ה סקי״ח):

יא. נהגו רבים שאין יושבים סנדק לשני אחים:

יא. כן הביא בנו״ב שם ובמקור חיים (פרק רמ״ח סקט״ז), שכן נהגו להקפיד בעיר פאס וסביבותיה, והטעם כי סנדקאות דומה לקטורת, ובקטורת קי״ל חדשים לקטורת, ומקורו מהרמ״א (יו״ד סימן רס״ה סי״א):

יב. נהגו לברך ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״, בין מילה לפריעה:

יב. כן המנהג פשוט, והביאו במקוה המים (ח״ב סימן ל״א), וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן רס״ה ס״א), וכן הביא בספר נחלת אבות, ובספר נהגו העם, ובספר שיר ושבחה, וכן מסודר בסידורים ישנים, ויש מקומות בירושלים שנהגו לברך להכניסו לפני המילה, וראה בזה בנתיבי עם (סימן רס״א ס״א), ובשו״ת ישכיל עבדי(ח״ה סימן מ״ג), ובבית היהודי ח״ג (סימן י״א ס״ז):

יג. נהגו המוהלים למול שלא על מנה לקבל פרס, ויש אף שנסעו ממקום למקום על חשבונם:

יג. כן המנהג פשוט מימי קדם, וכמובא בספר יהדות מרוקו, והוא על פי מה שאחז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכן העיד שם על עורכי חופות שעשו שלא ע״מ לקבל פרס:

יד. יש נהגו לשמור ערלת התינוק לצורך נשים עקרות, או לנשים היולדות נקבות, והן בולעות אותה, וקבלה בידן שהיא סגולה, ויש מהחכמים שערערו על מנהג זה:

יד. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ה) והביא סימוכים למנהג, אלא שסיים שראוי להחמיר וכן כתב בספר נהגו העם, שמנהג זה לא ברצון חכמים עיי״ש, וראה גם בבית היהודי(ח״י סימן כ״ב ס״ה):

טו.נהגו שהמברך על הכוס פותח את הברכה: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולמצות (ולחפה) ולמעשים טובים.

טו.      כן המנהג ומובא בספר מלאך הברית, ומצוין בסידורים ישנים, וראה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״ח):

טז.      נהגו שהמברך טועם מהכוס אחרי קריאת השם, לפני שיר המעלות:

טז.      כן המנהג פשוט, והביאו בספר מלאך הברית(עניני מילה) ובנהגו העם (מילה ס״ח) וכן מנהג פשוט בא״י ומצרים, וכמו שהעיד בספר נהג מצרים (אות ל״ב) שאין בזה משום הפסק, וראה בזה באורך בבית היהודי ח״ג(סימן י״א סי״ג) ובמקורות שם, וכן פסק הגר״ש משאש בהקדמתו לסידור עוד אבינו חי:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 138

יז. נהגו להקפיד לשלוח כוס הקידוש ליולדת:

יז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו, והוא סגולה לחיזוק היולדת, וכפי שנהוג לתת גם לרך הנימול בפסוק ״ואומר לך בדמייך חיי״_:

יח. יש נהגו לשמור את בקבוק היין של המילה לנישואי הבן, ומברכים עליו כשעת החופה:

יח. כן מנהג מכנס, וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, ושיש בזה סגולה לאריכות ימים, ע״ד מה שאמרו חז״ל (ברכות ל״ט), הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי:

בחופה שלי, בירכו על היין מבקבוק שנשמר מברית המילה שלי (אלי פילו)

יט. יש נהגו בנוסח קריאת השם, שאין אומרים ״ויקרא שמו בישראל״, רק ״ויקרא שמו״ בלבד:

יט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קצ״ג) עיי״ש באורך:

כ. נהגו להקפיד לא לקרוא שם התינוק בשם אדם שנקטף בדמי ימיו, ויש נהגו להקל בתוספת שם:

כ. כן המנהג להחמיר, וכמובא בספר עשה לך רב (ח״ז עמוד שמ״ב), וראה בספר הבית היהודי(ח״ סימן י״א סט״ס וכן בחלק י׳(סימן כ״ג), וראה בזה בספר מלאך הברית (עניני המילה):

כא. נהגו שהבן הראשון נקרא על שם אבי הבעל, והשני על שם אבי האם, וכן המנהג בסנדקאות:

כא. כן המנהג, והביאו בבית היהודי(ח״ג סימן י״א פט״ו), ומקורו מבני יהודה, שער נקרא ע״י יהודה, ואונן ע״י אשתו, וענין הסנדקאות ג״כ כן המנהג, וכמבואר בבית היהודי שם (סימן י׳ סי״ד) בשם שו״ת חיים ביד (סימן ע״ה), ובספר ויקרא אברהם (דף קכ״ה) כתב שמנהגם להיפך עיי״ש:

כב. יש נהגו לקרוא ע״ש ההורים אף בחיים חיותם, ויש שהקפידו בזה:

כב. בספר נהגו העם (שונות) הביא שהיו מקפידים בדבר, ומאידך בספר נו״ב (עמוד קצ״ה), כתב שלא הקפידו בדבר, וראה בזה בבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ג):

כג. נהגו להקפיד שאין קוראים בשם התינוק בהוולדו עד שיקרא שמו במילה, וכן לא מפרסמים השם עד המילה, וכן הדבר בבת, עד קריאת שמה בספר תורה:

כג. כן המנהג להקפיד בזה, והוא סגולה לאריכות ימים, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ג) וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תכ״ז):

כד. נהגו לערוך פדיון הבן(הנקרא בערבית לפככאן דלכהן), כיום ל״א להולדתו, ויש מקדימים כבר מבערב:

כד. כן הביא בספר נהגו העם (עניני פדיון הבן), והסתייג הרבה מאלה הדוחים ליום, ומאידך בספר נחלת אבות כתב שנהגו לערוך את הפדיון ביום עיי״ש:

כה. נהגו לברך על הכוס ועל הבשמים בשעת הפדיון, ומברכים ברכת ״אשר קידש״ בלי שם ומלכות:

כה. נהגו בהגיע הילד לגיל שבע שנים מכינים אותו להפטרה קצרה, ואביו עורך סעודה קטנה לכבוד זה:

כו. נהגו כשהתינוק מגיע לארבעים יום, לוקחתו אמו לתלמוד תורה, והמלמד תשב״ר מרעיף עליו ברכות, והתינוקות עונים אמן, ומקבלים שכרם בצדם סוכריות ומממתקים:

כו. כן המנהג וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, בשם ספר ילקוט המנהגים, ומקורו ממה שאחז״ל על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו:

כז. נהגו רבים לגלח את הבן תגלחת ראשונה בסיום שלש שנים להולדתו, ויש נהגו בגיל תשעה חדשים, ונהגו לשמור מעט משערותיו למזכרת, ויש נהגו לשקול שערותיו במטבעות כסף ואותם נתנו לצדקה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד מ״ח), ושכן עשה האריז״ל עם בנו, וראה שם באורך: כח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכ״ז כדי להרגילו לתורה ולבר מצוה, וראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן פ״ס ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ד) ובמקורות שם:

כה. נהגו לברך על הכוס ועל הבשמים בשעת הפדיון, ומברכים ברכת ״אשר קידש״ בלי שם ומלכות:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (שם), וכן כתב בספר נחלת אבות(עמוד כ׳), ובענין אשר קידש כן העיד בספר נהגו העם (עמוד שצ״ג) והביאו בספר לבי ער (סימן כ׳):

כו. נהגו כשהתינוק מגיע לארבעים יום, לוקחתו אמו לתלמוד תורה, והמלמד תשב״ר מרעיף עליו ברכות, והתינוקות עונים אמן, ומקבלים שכרם בצדם סוכריות ומממתקים:

כו. כן המנהג וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, בשם ספר ילקוט המנהגים, ומקורו ממה שאחז״ל על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו:

כז. נהגו רבים לגלח את הבן תגלחת ראשונה בסיום שלש שנים להולדתו, ויש נהגו בגיל תשעה חדשים, ונהגו לשמור מעט משערותיו למזכרת, ויש נהגו לשקול שערותיו במטבעות כסף ואותם נתנו לצדקה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד מ״ח), ושכן עשה האריז״ל עם בנו, וראה שם באורך:

כח. נהגו בהגיע הילד לגיל שבע שנים מכינים אותו להפטרה קצרה, ואביו עורך סעודה קטנה לכבוד זה:

כח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי להרגילו לתורה ולבר מצוה, וראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן פ״ס ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ד) ובמקורות שם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 140-139

מנהגי בר מצוה

נהגו לספר את חתן הבר מצוה, בליל ערב הכנסו למצוות, במעמד קרובים וחברים, תוך שירה וזמרה, ומורחים על כף ידו ״חינה״;

כן המנהג בכמה קהלות במרוקו, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר יהדות מרוקו(עניני בר מצוה), ומקורו על פי הסוד כדי להסיר מעליו השערות שהם דינים ולהכינו ליומו הגדול:

נהגו ביום הבר מצוה, באים קרובים וחברים לבית הורי החתן השכם בבוקר, והחתן מברך ברכות השחר לפניהם, וכשמגיע לברכת עוטר ישראל בתפארה, מתעטף בציצית ומניח תפילין, בסיוע תלמיד חכם, ואת התפילין של הראש מניח לו אביו, ויש נהגו שהאב מניח לו של יד, והרב מניח לו של ראש:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר יהדות מרוקו, מפי השמועה:

יש נהגו שבני המשפחה, מתכבדים לכרוך לו את הכריכות של התפילין, וכ״ז תוך תרועת שמחה:

כן הביא שם בספר יהדות מרוקו מפי השמועה:

יש נהגו להביאו לשיחה בטלה בין תפילין של יד לשל ראש, ומברך גם על של ראש ״על מצות תפילין״:

כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר נר לעזרא דן בזה מפאת ברכה שאינה צריכה, ומסקנתו שאין למחות ביד הנוהגים כן, שיש להם ע״מ לסמוך, והמחמיר תע״ב:

נהגו אחרי הנחת התפילין, מברך ברכת שהחיינו:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד רמ״ד), ומהיות טוב שילבש בגדים חדשים ויכוון על הכל:

יש נהגו להניח לו את התפילין, בפתח אחורי הדלת:

כן הביא שם בספר נו״ב, וטעם לזה, לרמז לו לבר מצוה, כי מעתה הוא כעבד נרצע באזנו ובדלת, והוא עבד להקב״ה לעולם, לטוב לו כל הימים:

נהגו רבים לקחת את חתן הבר מצוה לטבול במקוה או מעין, ויש שנהגו לרחוץ לו

שם ידיו ורגליו:

כן נהגו בדבדו ובסביבותיה, וזה מנהג מימי חכמי ספרד, וראה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וביהדות מרוקו(עניני בר מצוה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי בר מצוה

עמוד 141

נהגו ללוות את חתן הבר מצוה לבית הכנסת בנרות דולקים, תוך שירה ופיוטים מעניינא דיומא, כשנשים משמיעות תרועות שמחה:

כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובספר יהדות מרוקו(שם):

יש נהגו להרים את חתן הכר מצוה על כסא מרופד, ולפניו צועדים שני שושבינים מחבריו, כשנרות צבעוניים בידיהם:

כן הביא שם ביהדות מרוקו והכל לכבודה של מצוה, כי היא עת שבה נמנה החתן ככל הגדולים לקדושה ומנין:

נהגו לכבד את חתן הבר מצוה בפתיחת ההיכל, ובעלייתו לתורה, שרים לכבודו, ובסיום עלייתו, מברך אביו ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה", בלי שם ומלכות, ויש שלא נהגו בברכה זו כלל:

כן המנהג פשוט, ובספר נהגו העם (עניני תפילין) הביא את המנהג שאין האב מברך כלל ברכה זו, וכתב הטעם, משום שמנהג היה לחנך את הנער מגיל קטן בתפילין, וברכה זו לא נתקנה לדרדקי, וכשכבר הגיע לגילו כבר נתחנך עיי״ש וצ״ע:

יא. נהגו בסיום התפלה, הקהל מלווה שוב את החתן לביתו, כשהוא מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין:

כן המנהג והביאו שם ביהדות מרוקו, ע״ד מה שנאמר ״ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך״:

יב. יש נהגו שבשלב מסוים חוטפים חביריו את התפילין מידו, והאב נאלץ לפדותם מהם בתשלום:

כן היה מנהג באיזה קהלות והביאו בספר נו״ב (עמוד רמ״ו) והכל לשמחתה של מצוה:

יג. נהגו רבים לקנות לחתן שעון יפה:

כן הביא בספר נו״ב(עמוד רמ״ו), והטעם כדי לרמז לו, כי מעתה יש לו לשמור על הזמן כי הוא יקר, ואמרתי בדרך צחות שמרו, עדותיו, וחק, נתן, למו ר״ת שעון:

יד. נהגו בשבת הבר מצוה, החתן עולה למוסיף, ויש נהגו להכינו להפטרה, וכל זה תוך פיוטים הנשמעים בתפלה ובקריאת התורה:

יד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

טו.נהגו אחרי התפלה, הציבור מלווה את החתן לביתו, ושם הם מוזמנים לסעודה:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני הבר מצוה):

טז.נהגו רבים לערוך בר מצוה לשני ילדיהם יחד, אף שאחד מהם עדיין לא הגיע זמנו:

כן נהגו והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני בר מצוה) עיי״ש:

יש נהגו כשיש ילד יתום או עני בגיל בנם, מצרפים אותם לבניהם, ומלבישים אותם בשוה ממש, ועורכים בר מצוה לשניהם יחדיו:

כן נהגו וכמובא שם, וראויה זכות זו להגן על הבר מצוה ובני ביתו, להתברך בכל מילי המיטב מפי אבי יתומים ית״ש:

נהגו ביום הכנס הבת לגיל המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, מכינים סעודה משפחתית חגיגית, והאב מברכה לעיני אחיה ואמה, ולובשה בגד חדש ומברכת שהחיינו, ואין שום מסיבה גדולה לכבוד זה, משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״:

כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם משום כל כבודה בת מלך פנימה, וראה (ח״ב סימן כ״ט), בזה בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד רמ״ה), וראה בזה ביחו״ד למרן הגרע״י ובשו״ת תשובות והנהגות (סימן קנ״ו) ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ז):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי בר מצוה

עמוד 143

מנהגי איסור והיתר

נהגו לשלם לשוחט רק על הבהמות הכשרות, ולא על הטריפות:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני שחיטה) ובספר תורות אמת(סימן י״ח) וראה כמו כן בספר תעלומות לב (יו״ד סימן י״ג):

נהגו להקל למעך ולנתק סרכות הריאה, ויש שהחמירו בדבר:

כן היה המנהג נפוץ, והביאו בספר נהגו העם (שם), וכמנהג המגורשים רבני קאסטיליא שהיו רבים מאד, והם היו לפני שזרח אורו של מרן, ואחד הדברים שהביאו עמם, הוא ענין מיעוך הסריכות, וציין שם לעיין בספר תורות אמת, ובספר אבני שיש ח״ב (דף צ״ב), ובספר ישמח לבב (דף מ׳) ובזבחי רצון ועוד, ומ״מ היו שהחמירו בדבר ואכלו אך ורק בשר חלק, שלא היו בו שום ספיקות בריאה, שהרי לדעת מרן ביו״ד (סימן ל״ט ס״י) הוא כאילו מאכיל טרפות בישראל, ודעת מרן הגרע״י ביחו״ד (ח״ג סימן נ״ו) שבא״י אתריה דמרן, בודאי צריכים להזהר בדבר מאד, ולא להכנס לחשש איסור טרפה עיי״ש, וכיום שיש בשר חלק בשופי, בודאי כל אחד חייב להחמיר בדבר כי מהיות טוב אל תקרא רע:

יש נהגו לאכול ״ארבה״, ויש שהחמירו בדבר:

הנה בפרי תואר (סימן פ״ה ס״א) לרבינו חיים בן עטר אסר את הארבה, ומ״מ היו גדולים שחלקו עליו והתירום, וראה בזה בספר תבואת הארץ (עמוד שע״ט) ובשו״ת נופת צופים (יו״ד סימן י״ג) והביאם בספר כשרות המזון להרב עמרם אדרעי(עמוד קנ״ח):

נהגו רבים שאין אוכלים ״טחול״ כלל, ויש שנהגו לאוכלו צלי, אחרי ניקור כדת:

כן כתב בספר נהגו העם (שחיטה) בשם ספר ישמח לבב עיי״ש:

נהגו לאכול ״כחל״ (עטיני פרה), ע״י חיתוך שתי וערב וטיחה בכותל, ומליחה, ומבשלים אותו אפילו עם בשר, ויש שהחמירו ובישלוהו לבדו דוקא:

כן כתב שם בנהגו העם בשם ספר תורות אמת עיי״ש:

נהגו בהכשרת בשר, להשרותו חצי שעה במים, ושעה במלח:

כן הביא בספר מנחה בלולה (דיני מליחה) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (דיני מליחה), וכדעת הרמ״א שו״ע יו״ד (סימן ס״ט ס״ו):

נהגו לבשל בשר אחרי מליחתו בכל אופן, ויש שהחמירו לחולטו במים רותחים:

כן המנהג פשוט להקל וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן ס״ט סי״ט), אלא שמרן עצמו הביא שם שיש שמצריכים חליטה, ובב״י כתב דהיכא דאפשר יש לחוש לזה שהוא סברת הרמב״ם, וראה בזה באורך בספר ילקוט״י (איסור והיתר עמוד תמ״ב), ובספר נהגו העם (עניני מליחה):

יש נהגו להחמיר להמתין בין חלב לבשר שש שעות. כבין בשר לחלב, והמנהג פשוט להקל. ולהמתין רק חצי שעה בין חלב לבשר:

כן מנהג פאס וסביבותיה, וכמובא בספר נו״ב(עמוד מ״ג) וכמובא ברמ״א (יו״ד סימן פ״ט ס״ב) על פי הזוהר, ואולם המנהג פשוט כדעת השו״ע שם:

נהגו להשתמש ב״נענע״. ע״י שטיפה טובה ברותחים, וסינון בבגד עב:

כן כתב הגר״ש משאש שליט״א, הביא דבריו בבית היהודי (ח״א דיני תולעים סימן ח׳ ס״א) ובמקורותיו שם

נהגו להקל בפת פלטר. ובקפה וכבושים של גוים:

כן נהגו להקל, והיא ע״פ השו״ע יו״ד (סימן קי״ב ס״ב) והרמ״א שם, וראה במקור חיים (פרק רס״ג ס״ב) מש״כ בשם האחרונים, ובענין קפה כן כתב בספר ליצחק ריח (מער׳ ב׳ ס״א) וראה במקור חיים (שם סעיף ט״ו) וראה שם בסעיף ט׳ לגבי כבושים:

נהגו להקל בחלב שחלבו גוי אף אם ישראל לא עמד על גבו, ויש שהחמירו בדבר, ובחמאה נהגו להקל:

כן נהגו רבים, וראה בספר מקור חיים (פרק רס״ב סמ״ג) בענין זה באורך:

יש נהגו כששולקים ביצים לשים בהם אפר:

כן הביא באוצרות הפוסקים (הל׳ ברכות) בשם פוסקים עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי איסור והיתר

עמוד 145

מנהגים שונים

נהגו מי שמכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת, מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, שאם לא עשה כן, אינו יכול להוציאו מבית הכנסת לעולם:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני קריאת התורה) בשם ספר אבני שיש (וז״א סימן נ״ד):

נהגו לפטור ממסים תלמידי חכמים, שמשי בתי כנסת, וסופרים:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קכ״ב) בשם ספר כתונת יוסף (ערך מסים ענף ד׳), ושכן פסקו גדולי וחכמי פאס:

נהגו כשיוצקים יסודות לבית חדש, מחזרים אחרי תלמיד חכם שיניח את היסודות:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד ק״א), וראה בזה בספר מנהגי ישורון (סימן ד׳), ומקורו ממה שכתוב בשמואל ויבן המלך שאול מזבח לה/ מלמד שהוא בעצמו נתן אבן ראשונה:

נהגו לשפוך לתוך היסודות לבית חדש, שמן זית, והוא סגולה להצלחה:

כן הביא בנו״ב (עמוד ס״ה), והטעם י״ל כי השמן הוא צף ועולה על כל המשקים, והוא סימן להצלחה, בבחי׳ והיתה רק למעלה ולא תהיה למטה:

נהגו להקפיד לערוך חנוכת בית, ומברכים שהחיינו:

כן הביא שם בנו״ב, וידוע מעלת ״חנוכת הבית״ אשר בכוחה לסלק מן הבית את המזיקים, ובירור ניצוצות משם, וראה בבית היהודי(חלק י׳ סימן י״ב סכ״ו) שהביא בשם שו״ת תורה לשמה (סימן תפ״ד) שראוי ונכון לעשות זאת לפני שילונו בדירה, ויהיו שם עשרה או אפילו שלושה שיאמרו את סדר המתוקן עיי״ש, וכן היה מורה הגאון ר׳ מרדכי שרעבי, ובענין ברכת שהחיינו ראה בשו״ת שופריה דיוסף (ס״ג) ובספר ויאמר יצחק (ליקוטים):

נהגו כשנכנסים לבית חדש, מכניסים לראשונה דבש שמן וחמאה, או לחם ומלח:

כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ו) וגם הוא לסימן טוב, וכפי שנהגו לעשות בר״ה לסימנא טבא לאכול משמנים וממתקים:

נהגו כשהכלה נכנסת לבית חדש, החמות מקבלת אותה בחלב ונענע, ומוסרת לה ג׳ ביצים, והיא שוברתן בפתחי החדרים:

כן כתב בספר יהדות מרוקו מפי השמועה, וי״ל ברמז חלב נענע ר״ת חן, שתמצא חן בעיני בעלה:

נהגו כשבאים לברך אדם, ב״מי שברך״, פותחים בפסוק: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:

כן המנהג והביאו בספר דבש לפי(דף ט׳), ומקורו מברכת יעקב לבנו יוסף שנאמר, ויברך את יוסף ויאמר, האלקים הרועה אותי וכו', וראה בגמ׳ שבת (ע״א), ובספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ד):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 146

נהגו להפקיד מאד, לא לשלב אצבעות אלו באלו:

ט. כן מובא בשער הכוונות להאריז״ל (דף כ״ח) והביאו בספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ג), שהמשלב אצבעותיו, מורה שהמדות העליונות הסכימו עליו דין גדול:

י. נהגו כשקמים בבוקר, פותחים מיד את כל חלונות הבית לרווחה:

י. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס״ו) בשם ספר מעבר יבוק (פרק כ״ו), ויש בזה השלטת מדת החסד על הבית, ופתגם ידוע (בערבית) בפי הבריות ״ינחללו לביבאן דלפרג׳״ (יפתחו דלתות ישועה) וראה עוד בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף קס״ה) בשם הר״י חסיד, ובכה״ח (יו״ד סימן קט״ז ס״ק קכ״ב):

יא. נהגו כשאדם מתעטש, אומר "לישועתך קויתי ה'", והנוכחים משיבים לו "חיים טובים״:

יא. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים), ובספר נו״ב (עמוד נ״ט), ומקורו ממה דאיתא במדרש תנחומא (פרשת תולדות), שהיה העיטוש ממית עד שבא יעקב והתפלל על זה עיי״ש, וראה בשל״ה (שער האותיות ס״ה):

יב. נהגו כשהצחוק גובר, מסתכלים על צפרני הידים:

יב. כן הביא בספר נו״ב(עמוד נ״ד) בשם ספרים קדמונים, והטעם י״ל ע״פ מה שמובא בטעמי המנהגים (עמוד קב״א) בשם הבאר היטב עיי״ש:

יג. נהגו כשמסיבים במסיבה יחדיו, מקישים את הכוסות ואומרים ״לחיים״:

יג. כן המנהג פשוט, ושמעתי מהרה״צ ר׳ דוד אביחצירא בבקרו בביתי פי׳ על זה, דהנה ידוע שכל החושים נהנים מהיין, הטעם מטעמו, האף מריחו, העין מצבעו, ואלו האזנים חסרי הנאה, ומשום כך מקישים כדי שגם חוש השמיעה יהנה, ודפח״ח:

יד. נהגו כשבאים לשתות כוס מים, לשפוך מעט לפני הברכה:

יד. כן הביא בנו״ב (עמוד רכג) ומקורו מחז״ל (חולין ק״ח) עיי״ש:

טו.נהגו ליטול צפרנים שלא כסדרן, ויש שאין מקפידים בדבר, והכל נזהרים מאד מפיזורם:

טו.      כן כתב בספר שופריה דיוסף (סימן ו׳), ומאידך במורה באצבע למרן החיד״א (סימן ד׳ סעיף קל״ג) כתב שאין צורך להקפיד בזה, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ו), ובענין פיזורן מקורו בחז״ל(נדה י״ז) שזה אחד מחמשה דברים שהעושה אותם מתחייב בנפשו, וראה בבן איש חי(ש״ב פ׳ לך לך סי״ד) ובבית היהודי(שם ס״ו):

טז.      נהגו כשנכנסים לבית כנסת או לכל מקום שבו נמצאים אנשים לומר ״שלום עליכם״, והיושבים משיבים ״עליכם שלום״, ונוהגים כן גם ביחיד ליחיד:

טז.      כן הביא בנו״ב (עמוד נ״ב) וכתב הטעם, משום כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך, ולכן שואלים ומשיבים גם כנגד המלאכים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 147

מנהגים שונים

יז. נהגו להשתמש הרבה כפיוטים, כמלים ״נא נא נא״:

 יז. כן המנהג והביאו בספר לקט הקציר (עמוד קי״א), והטעם בזה, כי במלה ״נא״ יש סודות עליונות כידוע, ויש בה ברכות והצלחות ובה רפא משה את מרים, ומשום כך מפארים בה את השירה:

יח. נהגו ליטול עפר מעל קברות צדיקים לשמירה:

יח. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ז) ומקורו ממסכת סנהדרין (דף מ״ז) עיי״ש:

יט. נהגו מי שנפל למשכב אומר: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עֲלֵי בְּלִי נֶדֶר, אִם אָקוּם מֵחָלְיִי זֶה, אֵלֵךְ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קֶבֶר צַדִּיק פְּלוֹנִי:

יט, כן הביא בנו״ב (שם) ומקורו מגמ׳ תענית (דף ח׳) בענין רב זירא גזור גזירתא עיי״ש:

כ. נהגו בכל צרה שלא תבוא, להזכיר "אלהא דמאיר ענני״, ג׳ פעמים:

כ. כן המנהג, והביאו בנו״ב (עמוד ל״א), ומקורו ממסכת עבודה זרה (דף י״ח) במעשה דרבי מאיר עיי״ש, ומרן החיד״א בספרו פתח עינים כתב, שמכאן נשתרבב המנהג הזה:

כא. נהגו לומר על כל דבר מצוה, או מעשה טוב הרוצים לעשות, ״בלי נדר ובלי קבלה״, ובדבר הרשות אומרים ״אם יגזור ה׳ בחיים״:

כא. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ג) וכן המנהג, וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תצ״ה):

כב. נהגו כשרוצים לבקש רחמים על מאן דהו, המברך אומר לנוכחים, ״הגביהו ידיכם ופתחו כפות ידיכם״, ובעוד ידיהם מוגבהים ופתוחים מסדר תפלתו, והם עונים אמן:

כב. כן הביא בנו״ב(עמוד קס״ז) וי״ל שהוא על דרך שאו ידכם קודש וברכו את ה׳, כי אין להגביה ידים בריקניא (ראה טעמי המנהגים עמוד ע״ה):

כג. נהגו כשאדם נפרד מחבירו בלילה, אומר לו"בטוב תלין", והשני משיב לו"תקיץ בישועה ורחמים״:

כג. כן הביא בנו״ב (עמוד רי״ז) עיי״ש:

כד. נהגו כשקוראים זוהר או תלמוד, ונפגשים בחצאי פסוקים הנזכר בהם שם ה׳, מזכירים את שם ה׳ כקריאת פסוק שלם:

כד. כן כתב בספר שו״ת הליכות שבא, ובשו״ת שמש ומגן, וכן המנהג פשוט להקל, ורק בברכות יש מחמירים, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״א עמוד ע״א):

כה. נהגו כשאחד עושה טובה לחבירו, הלה מברכו ״תזכה למצוות״, והמקבל משיב לו "לשמור ולעשות":

כה. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

כו. נהגו כשדרשן מסיים דרשתו, אומרים לו"וישר כוחך", והוא משיב ״תהיו ברוכים״:

כו. כן המנהג והביאו בנו״ב(עמוד נ״ב) ומקורו מדברי חז״ל על הפסוק אשר שברת, יישר כחך ששברת:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 148

כז. נהגו לקרוא לרב הקהלה או שליח ציכור ״לחזן׳:

כז. כן המנהג, וי״ל הטעם כי חז״ן ר״ת חכם זקן נשוי, וכך היו פני העדה ומנהיגיה מקדמא דנא:

כה. נהגו להקפיד לא לתפור בגד כשהוא על האדם, אא״כ ישים דבר בפיו:

כח. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) בשם שלחן מלכות, וראה בזה בספר ויצבור יוסף (עמוד ק״א) ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד תק״ד):

כט. יש נהגו לגנוז שערותיהם אחרי תספורת וגילוח במדת האפשר:

כט. כן נהגו בעיר דברו, והביא זה בספר נהגו העם (ענינים שונים), וראה בזה בספר קרית חנה דוד(יו״ד סימן א׳):

ל. יש נהגו לתפור יריעות של ס״ת ביום הכנסתו, אף ע״י נשים צדקניות, ויש מחמירים בדבר:

ל, כן הביא בנו״ב(עמוד קמ״ג), ותמה על מנהג זה שהוא סותר הלכה המובאה בשו״ת מהר״ם מלובלין סימן כ״ח עיי״ש, ובספר נהגו העם (ענינים שונים) הביא מנהג זה, וכתב שהיו תופרות, ומתירים לאחר מכן תפירתן על דעתן, עיי״ש:

לא. נהגו להקפיד מאד, שלא לאכול משקים מגולים שעבר עליהם הלילה:

 לא. כן המנהג, ומקורו מחז״ל (נדה י״ז) בשם הרשב״י שיש סכנה בדבר עיי״ש, וראה בערוך השלחן (יו״ד סימן קט״ז סכ״ב) ובבית היהודי(ח״י סימן ז׳ ס״א) ובמקורותיו:

לב. נהגו להקפיד לא לאכול ביצים בצלים ושומים כשהם קלופים, ועבר עליהם הלילה:

לב. כן המנהג, ומקורו מחז״ל הנ״ל, וראה בשו״ע בגר״ז(שמירת גוף ונפש ס״ז) ובבית היהודי ח״י (סימן ד׳ ס״א):

לג. נהגו להקפיד לא לכבות נר בפה:

לג. כך המנהג, והביאו בבית היהודי (חלק י' סימן כ"ט ל"ו) עיי"ש

לד. נהגו כסוגרים מעטפה, ואין מעוניינים שאיש יפתחנה, כותבים עליה ופגי״ן דגרמ״ה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) ור״ת שלו: ופורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשום מאור הגולה, וראה בספר תורת חיים (ח״ג סימן מ״ז):

לה. נהגו הפוסקים לסיים תשובתם במלים וציי״מ וימי״ן, וליד חתימתם כותבים ס״ט יצ״ו:

לה. כן נהגו רבים מהחכמים ור״ת שלו: וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, והטעם כי אפוקי שמעתתא אליבא דהילכתא סייעתא דשמיא בעיא, וס״ט ר״ת סיפיה טב או סין טין(תרגום רפש וטיט בישעיה נ״ז כ׳), וראה בחוברת אור תורה (תמוז תשמ״ג סימן ק״י), שכן דעת הרב הנאמ״ן יצ״ו, ומצאתי תשובה ארוכה בנושא זה בחוב׳ אור המערב (חוב׳ ה׳) וכן מסקנתו:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 149

לו. נהגו לומר שאשה בת ארבעים ושמונה עומדת מלדת:

לו. כן קבלה בידם, וכמובא בספר נהגו העם (עדנים שונים) בשם רבי עמור אביטבול ז״ל:

לז. נהגו ליזהר מזריקת לחם, וכשרואים לחם על הרצפה מגביהים אוהו ומנשקים אותו ומניחים אותו בצד:

לז. כן כתב בספר נהגו העם (שם), ומקורו מגמ׳ תענית (דף כ׳), ובשו״ע (סימן קע״א) ובמגן אברהם ואחרונים שם וראה בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף רפ״ה):

לח. נהגו לא להשליך מים בכח רק בנחת:

לח. כן נהגו נשים זקנות להקפיד בדבר, ויש סמך למנהגן מזוהר הק׳(ואתחנן דף רס״ה) ר״ח אמר, האי מאי רבעי דיסתמר וכד עיי״ש:

לט. יש נהגו שהאשה קוראה לבעלה ״אדוני״, והאיש אין קורא לאשתו בשמה:

לט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ז) וראה גם בספר נהגו העם (עדנים שונים) והכל משום כבוד:

מ. נהגו כשמכבדים איש את רעהו בטבק, הלה מנשק את ידו של הנותן, ואחר כך מתכבד:

מ. כן המנהג פשוט, ושמעתי באומרים לי על דרך צחות, אשרי עושה צדקה בכל ע״ת ר״ת עטיני, תנפיחא, (תן לי שאיפה), ונשיקות היד מקורו על פי הסוד (ראה לקמן באות נ׳ בזה):

מא. נהגו כשאדם נוסע למקום אחר ובני ביתו מלוים אותו לדרכו, משתדלים להביאו לכך שיסוב פניו אליהם, והוא סימן טוב שישוב בשלום:

מא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קי״ב), וראה בזה בכה״ח (סימן ק״י סקי״ד):

מב. נהגו רבים שלא למסור שום כלי ברזל מיד ליד, וכן לא לישון עם כלי ברזל:

מב. כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ט), ובבית היהודי(ח״י סימן ט׳ הי״ד) בשם החיד״א:

מג. נהגו שלא לשתות מים מן הנהר, בערב שבת ובמוצאי שבת בין השמשות:

מג. כן המנהג, והביאו בילקוט״י שבת א׳(דיני מנחה של שבת):

מד. נהגו להקפיד לא לעבור על אדם ובפרט על קטן, ואם עברו חוזרים שוב לעבור עליו למקומם:

מד. כן המנהג והביאו בבית היהודי(ח״י סימן ?):

מה. נהגו להקפיד לא להעביר תינוק על גבי השלחן:

 מה. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק״א) עיי״ש:

מו. נהגו שאין שופכים מים בלילה לחוץ:

מו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד נ״ד), בשם יפה ללב (יו״ד סימן קנ״ו סקט״ו), ומקורו מהזוהר (ואתחנן דף ס״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 150

מז. נהגו לא להשאיר בגדי תינוק על חבל כביסה כלילה:

מז. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ק׳) כמנהג ושללו עיי״ש:

מה. נהגו כשמזכירים שם ה׳, או שם צדיק, מנשקים אצבע צרדה:

מח. כן המנהג והביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) ובספר משפט וצדקה ביעקב (סימן מ״ה), ובספר נו״ב (עמוד ר״א), ומקורו מהאריז״ל, וראה בזה בבן איש חי(ש״א פ׳ כי תבוא):
הכאה (או: הקשה) באצבע צְרֵדָה היא מחווה אנושית הנוצרת על ידי החלקה מהירה של האמה, האצבע האמצעית בכף היד, על פני האגודל – תוך יצירת חיכוך חזק ביניהן. את האצבע ה"מכה", מותחים על האגודל, לפני שחרורה בבת אחת אל עבר כף היד. המכה בין האצבע לבין כף היד יוצרת את הצליל.

מט. נהגו כשנותנים שבח והודיה לה׳ ברוך הוא, נושאים עינים כלפי מעלה, ומניחים ידים על העינים ומנשקים אותם:

מט. כן המנהג וכנ״ל בסעיף הקודם:

נ. נהגו כשאדם מתרפא מחוליו, עורך סעודה ליד ציונו של צדיק:

נ. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ה), וזה על פי המובא בספרים שיש נח״ר לצדיקים שבאים על קברם, והם מליצי יושר על המבקרים אותם, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם:

נא. נהגו כשקוראים לאדם, מוסיפים לומר: יא פלוני:

נא. כן הביא בנו״ב (עמוד קצ״ב), ומקורו מימי השמד, אשר גזרו עליהם ששם ה׳ לא יזכר על פיהם, ועשו סימן ביניהם כאשר קוראים זה לזה מסתירים שם ה׳ ואומ׳ יה פלוני:

נב. נהגו להקפיד לא להכניס חיות טמאות הכיתה, וכן משתדלים לא לנגוע כהם:

נב. כן המנהג פשוט, והטעם משום טומאה שיש בהם, ואף שאין לנו לצערם, אין צורך בנגיעתם:

נג. נהגו להרחיק מתינוקות קישואים ואבטיחים, שלא יריחום:

נג. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים), ומקורו מחז״ל (יומא עא) בענין זכרנו את הקישואים עיי״ש, וראה בזה בספר תורה תמימה (במדבר פרק י״א פסוק ה׳):

נד. נהגו לקבל פני אדם חשוב בלחם ומלח:

נד. כן המנהג והביאו בנו״ב (עמוד ק״כ) והוא לסימן טוב   

נה. נהגו ליזהר מפיזור מלח בבית, כי זה מביא מחלוקות:

נה. כן הביא בספר בנוהג בחכמה (עמוד ק״כ):

נו. נהגו כשצומחת שן ראשונה לתינוק, שאין מפרסמים זאת:

נו. כן הביא בספר יהדות מרוקו מפי השמועה:

נז. נהגו כשמשבחים תינוק של אחרים, לומר מיד ״בן פורת יוסף״:

נז. כן הביא שם הנ״ל:

נח. נהגו כשאשה מקבלת גט, הולכת מיד לקברות צדיקים, ואינה לנה בכיתה כאותו לילה, ויש נהגו לשכור כוס בנתינת גט, ויש נהגו לשפוך חלב כין רגליה:

נח. כן הביא בספר נו״ב (עמוד מ״ז) וכ״ז משום דריע מזלה שנתגרשה:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 151