מורשת יהדות מרוקו

נתיבות המערב-מנהגים שונים-הרב אליהו ביטון-ביריה

נט. נהגו שאם אדם יוצא כלילה לדרך, לוקח עמו גרגיר מלח לשמירה:

נט. כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א) ומקורו טהור מרבינו בחיי(פ׳ ויקרא) ומהרוקח (סימן שנ״ג):

ס. יש נהגו כשאדם מנדב ס״ת לבית הכנסת, הוא יוצא שנה שלמה:

ס. כך נאמר לי מפי השמועה, והטעם כדי שיוכלו לוודות כי ספר תורה כשר הוא

סא. נהגו כשנופל ס״ת בפני רבים ח״ו, כל הציבור שנכח במקום מקבלים עליהם תענית יום אחד:

סא. כן הביא בספר שופריה דיוסף (סימן כ״ה):

סב. יש נהגו ביום שני של ר״ח אלול לעשותו פורים, ואין עושים בו מלאכה:

סב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ל״ד) ונקבע על נס גדול שהיה באיזורם

סג. יש נהגו ביום ל״ג בעומר, וביום כ״ב כסליו, שאין אומרים תחנון ואין עושים מלאכה:

סג. כן הביא גם בספר נו״ב, וכנ״ל:

סד. נהגו לכנות שמות חכמים קדושים בחייהם ובמותם, בכינוי ״בבא״:

סד. כן הביא בספר יהדות מרוקו וכנהוג לומר בבא סאלי:

סה. נהגו כשקוראים ההפטרה לפתוח בפסוק: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ
לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה

סה. כן המנהג, ונבחר פסוק זה המלמד שכל דברי הנביאים דברי ה׳ הם:

סו. יש נהגו שלא לטלטל בשעת התפלה שום כלי ברזל:

סו. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קט״ו) בשם החיד״א, והטעם ע״פ מה שנאמר לא תניף עליהם ברזל.

סז. נהגו ליזהר שלא להכניס מטבעות כסף לפה מפני הסכנה:

סז. כן המנהג להקפיד, ומקורו מהירושלמי (פ״ח דתרומות), והביאו בספר ויצבור יוסף (פ״ה ס׳כ).והטעם מפני שידי הכל ממשמשת בהם ויש ביניהם חולים:

סח. נהגו כשאדם מודיע צערו לחבירו מוסיף ״לא עליכם״:

סח. כן המנהג פשוט, ומקורו בסנהדרין (ק״ד) והביאו בספר הנ״ל (שם סעיף צ״ב):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 152

מנהגי אבלות

נהגו רבים לרכוש מקום קבורה, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ה), ומובא גם בגשר החיים (פרק ט״ז) ובשו״ת חתם סופר (סימן ש״ל), וראה בזה בספר הבית היהודי(ח״ג סימן לא ס״ב) וכמו שמצינו באברהם וביוסף וביהושע בן נון שקנו מקום לקבורה בחיים חיותם, ומעשה אבות סימן הוא לבנים:

נהגו רבים לתפור לעצמם תכריכין, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט), וקבלה בידם שהוא סגולה לאריכות ימים, וכמו כן כדי לזכור את יום המות, וכמו שמצינו במנהג הקיטל בכיפור ובפסח, ראה הרמ״א (או״ח סימן תר״י):

נהגו לשמור על האדם הגוסס בשעותיו האחרונות, שלא ייפטר מן העולם ללא קריאת שמע:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות (עמוד ע״ב), ומקורו מהשו״ע יו״ד (סימן של״ט ס״ד),וראה שם בנח״א שהאריך בשם רבינו מהרח״ו במעלת ק״ש לנפטר, וראה בערוך השלחן (שם סק״ח), ובבית היהודי ח״ג (סימן כ״ו ס״א) ובמקור חיים (פרק רע״ט סקכ״ב):

נהגו אחרי יציאת נשמה, ניגש אחד הבנים וסוגר עיני אביו, ואומר את הפסוק: ״ וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ' עַל עֵינֵיךָ״:

כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ט), ומקורו מהחזקוני על הפ^׳ הזה, וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ב) מש״כ בזה בשם הזוהר:

נהגו מיד אחרי יציאת נשמה, מפשיטים בגדי הנפטר, ומניחים את הגופה על גבי הקרקע, סמוך לפתח מצד שמאל, כשרגליו מופנות לפתח, ומכסים אותו בסדין לבן:

כן המנהג ומקורו מספר מעבר יבוק (שפתי רננות מאמר ג׳), והביאו בספר יהדות מרוקו (עניני אבלות), וראה שם טעם הדבר וראה עוד במקור חיים שם (ס״ס):

נהגו לא לנעול נעלי הנפטר, ובפרט אלו שהיו עליו בשעה הפטירה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א), ומקורו מחז״ל(חולין צ״ד ע״א), לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה עיי״ש:

נהגו לתלות סדין למחיצה בין הנפטר לבין היושבים לכבודו, ושני נרות דולקים סמוך

למראשותיו:

כן המנהג, והביאו בספר חסד ואמת(עמוד ח׳), וראה גם בספר אוצר מנהגי ישורון(סימן ע״ג), ובבית היהודי ח״ג(סימן כ״ו ס״ב), ובספר יהדות מרוקו(עניני אבלות), והוסיף שם שבשעה שפורסים את המחיצה אומרים: ״אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך׳ והטעם לכ״ז משום כבוד השכינה וכבוד המת:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי אבלות

עמוד 153

ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:

כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):

ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:

כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:

י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:

כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:

יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:

 יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:

כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:

יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:

כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):

נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:

יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות

עמוד 154

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות

טו.נהגו להקפיד מאד, שלא תתערבנה נשים בין הגברים במהלך ההלויה, ויש שנהגו להחמיר שנשים לא יוצאות כלל להלויה:

טו.      כן כתב בספר נחלת אבות (דיני אבלות עמ׳ פ״ט), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (סימן שנ״ט), וכ״ז לחשוש לדברי הזוהר בריש (פרשת ויקהל) שיש סכנה גדולה בדבר, ובספר נו״ב(עמוד ל״ו) כתב שאם לא ישמעו, אזי לפחות לא תתערבנה עם הגברים, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר, וראה בזה באורך בספר פני ברוך (סימן ה׳ ס״י) ובמקור חיים (פרק רפ״ב ס״ז):

טז.      נהגו לפרוס על מטה תלמיד חכם את טליתו, ובסיום ההלויה מחזירים אותה לבית:

טז.      כן המנהג, וכמובא בספר נו״ב (עמוד קע״ג) וכן מנהג ירושלים ומקורו בכתבי האריז״ל, וראה בזה בספר נחלת אבות (עמוד ע״ט):

יז. יש נהגו לפרוס על מטת הנפטר אחד מבגדיו, ובסיום ההלויה מחזירים זה לבית:

יז. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ד), והוא להרבות עגמת נפש וצער על הנפטר, וראה בזה בספר יפה ללב (אה״ע סימן פ׳ סק״ב):

יח. נהגו שאין האונן אומר קדיש לפני הקבורה, וכשחכם דורש, אחר אומר קדיש, או אחד מחברא קדישא:

יח. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (מנהגי אבלות), ובספר נחלת אבות (עמוד צ״ו) והטעם כיון שאונן פטור מן המצוות איך יאמר קדיש, וראה בזה בברכ״י(יו״ד סימן שמ״א סקי״ב), שהביא שמנהג ישראל שאונן אומר קדיש:

יט. נהגו בסתימת הגולל, שאין מוסרים את המעדר מיד ליד, וכן המנהג בכלי הנטילה שלאחרי הקבורה:

יט, כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט) ובנהגו העם (אבלות סמ״א), וכן המנהג פשוט, וכן מנהג ירושלים, והטעם כדי שלא למסור צרה מיד ליד, וראה בזה בחכמת אדם (סימן קנ״ח), ובפני ברוך (סימן ה׳ סכ״ג):

כ. נהגו בסיום סתימת הגולל, מתכבדים הבנים לכסות גם הם מעט את הגולל, כשהם ממלמלים ״והוא רחום״ ג׳ פעמים, על כל מילה מכסים מעט:

כ. כן הביא בספר נחלת אבות(דיני קבורה), והטעם כדי לזכותם בכבוד אביהם ואמם, בדרכם האחרונה:

כא. יש נהגו בשובם מהלויה, תולשים עשבים וזורקים לאחוריהם, כשהם אומרים ״הציצו מעיר כעשב הארץ", ומשתדלים לשוב בדרך אחרת:

כא. כן יש נוהגים, והביאם בנו״ב (עמוד ט״ו), ובנחלת אבות (עמוד ק׳), והיא בא לחזק את אמונתנו הצרופה בתחית המתים, ומ״מ מנהג זה לא נפוץ במרוקו, וכעדות שנמסרה בספר יהדות מרוקו (אבלות) עיי״ש, וראה בזה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ו) ובמקורות שם, וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ג):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

עמוד 155

כב. נהגו בצאתם מבית הקברות, נוטלים ידים, ואין מנגבים אותם ואומרים: "כפר לעמך ישראל":

כב. כן הביא בספר נו״ב(עמוד קס״ט) ובנחלת אבות(עמ׳ ק׳) וכן מנהג ירושלים, וכמובא בנתיבי עם(סימן שע״ו ס״ד), וראה בספר אוצר המכתבים(ח״א סימן שצ״ב) ובבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ח):

כג. יש נהגו לרחוץ גם פניהם אחרי ההלויה, ואומרים: "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים״:

כג. כן הביא שם בספר נו"׳ב, וראה גם בספר פני ברוך (סימן ה׳ סכ״ג), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ב) ובמקור חיים (סימן רפ״ב סי״ח):

כד. נהגו שאם לא רחצו ידיהם בפתח בית הקברות, אין נכנסים לבית עד שרוחצים ידיהם בחוץ:

כד. כן המנהג פשוט, וכדברי הרמ״א (יו״ד סימן שע״ו ס״ה), וראה בכה״ח (סימן ד׳ סק״פ), ובבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ז) ובספר פני ברוך (סימן ה׳ סכ״ד):

כה. נהגו קרובי המשפחה, להביא אתם שמן וסוכר לצורך האבלים, ויש מביאים ארוחות שלמות לאבלים במשך כל השבעה, ובפרט בשבת:

כה. כן המנהג, והביאו בספר נו״ב (עמוד קפ״ג), וכ״ז משום תקנת עניים ובדומה למה שאמרו חז״ל בדברים אחרים:

כו. יש נהגו להקפיד, שלא ללון לילה ראשונה בבית האבל, ואומרים אם אדם לן, חייב הוא לשהות שם כל החודש:

כו. הנה מנהג זה הוא מן המנהגים התמוהים שנתפשטו בצורה מיוחדת, והביאו בספר ילקוט שבע (אבלות עמוד קמ״ו) ובספר יהדות מרוקו(אבלות), אלא שאין טעם לזה, ואולי יתבאר מעט על פי מש״כ בספר נהגו העם (אבלות), שיש הרבה מנהגים שנהגו העם משום שהיו להם תכיפות אבלות, וגזרום משום גדר, כמו שאין משאילים דבר מאבלים ולאבלים, כדי שלא להתערב עמהם, ואולי גם מנהג זה, זה מקורו, ומ״מ צריך לומר בזה, דמאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה, ושומר פתאים ה׳:

כז. נהגו שלא להוציא דבר מבית האבלים, במשך השבעה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד כ״ב) ובספר נהגו העם (אבלות) וראה בזה בהגהות רבי עקיבא איגר (שו״ע יו״ד סימן שע״ס, ובילקוט״י(ח״ז סימן י״א ס״ח), ובספר ליצחק ריח (מער׳ א׳ ס״א):

כח. יש נהגו שלא לטעום כלום בבית האבלים בשבעה, ויש שאינם אוכלים בבית האבל כל החודש:

כח. כן הביא בנו״ב(עמוד קכ״ב), ובספר נהגו העם (אבלות), והטעם משום טומאה, ובספר יוסף אומץ (יוזפה) דחה זה שאין לו כל עיקר, והביאו בפני ברוך (סימן י׳ ס״ו) וראה בילקוט שבע (עמוד קמ״ו־

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

עמוד 156

כט. יש נהגו שהנשים האבלות, מסירות תכשיטי זהב מידן ומצווארן כל השבעה:

כט. כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ג), ומקורו מה שנאמר אצל העגל, ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו:

ל. יש נהגו לבקר את קבר הנפטר יום יום במהלך השבעה, וחכמים התריעו על זה:

ל. כן הביא בנו״ב(עמוד כ״ג), ומקורו מתשובת הריב״ש(סימן קנ״ח) ובספר נהגו העם (אבלות) הביאו, וכתב שאין דעת חכמים נוחה הימנו, וראה בספר פני ברוך (עמוד רכ״ח):

לא. נהגו להתפלל עם האבלים במשך כל ימי השבעה, שחרית מנחה וערבית, ויש נהגו לעשות זאת במשך כל השלושים ויש כל השנה, והכל לפי מעלתו של הנפטר, ויש נהגו שהאבלים יוצאים לבית הכנסת לתפלה שחרית:

לא. כן המנהג פשוט, והובא בספר ליצחק ריח (מער׳ א׳ ס״ה) ובנחלת אבות (עמ^׳ ק״ב) ובילקוט שבע (עמוד קכ״ט), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקורו ברמ״א (יו״ד סימן שע״ו ס״ג) ושם (סימן שפ״ד ס״ג), וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז ס״א), ובספר נהגו העם כתב שכ״ז במנחה וערבית, אבל שחרית נהגו אצלם שהאבלים יוצאים לבית הכנסת, ועל זה נאמר נהרא נהרא ופשטיה, וראה גם בספר פני ברוך (סימן י׳ סי״ח):

לב. יש נהגו שאם הנפטר פחות מעשרים שנה, אין מתפללים בביתו, ויש גם שאין אומרים עליו השכבה, ואין עורכים לו אזכרות:

לב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ט), ובספר נהגו העם (אבלות) והטעם כי ידוע שאין בי״ד של מעלה מענישים אדם שנפטר לפני עשרים:

לג. נהגו להדליק נר בבית האבלים במשך השבעה, ומקפידים שיהיה זה כוס, חציו מים וחציו שמן:

לג. כן המנהג פשוט, והביא בספר נהגו העם (אבלות), והטעם כי נר רומז לנשמה, ושמן להשפעה, ומים לחומר הנפסד, וזכוכית לתחית המתים, וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז סי״ב):

לד. נהגו לכסות תמונות ומראות, בחדר בו מתפללים בבית האבל:

לד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד כ״ג) ובנהגו העם אבלות(סמ״ה), והטעם על פי תורת הסוד שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, ועל פי הפשט משום התפלה, וראה בפני ברוך(סימן י׳ ס״ד) עוד טעמים בזה:

לה. נהגו בין מנחה וערבית, שחכם אומר דברי תורה לפני הציבור, לעילוי נשמת הנפטר:

לה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לעת מצוא (ח״ב), וכן בספר יהדות מרוקו(שם), והטעם כי יש בזה זיכוי הרבים, וזכות הרבים תלוי בנפטר שגרם לכך, כי מזה החי יתן אל לבו, וראה בזה בבית היהודי ח ״ג(סימן ל״ז סי״א):

לו. נהגו לפתוח ערבית במזמור מ״ט שבתהילים ״שמעו זאת כל העמים״ וכר:

לו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פני ברוך (סימן י׳ סל״א), ומצוין בסידורים ישנים, והוא תוכחה לחיים, ומלותיו מזור ותרופה לנפש, וראה עוד באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

157