תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-במערך מדינות המגרב
במערך מדינות המגרב
בתהליך התפשטותו של עמנו מחוץ לארץ־ישראל ולבבל, שני מרכזיו החשובים במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי, נתייחד ליהודי אפריקה הצפונית — הוא השטח הענקי המשתרע מערבה למצרים — מקום נכבד ביותר. איזור זה נקרא באותם הימים אפריקיה — בדומה לשמו בימי התנאים והאמוראים — או המערב, בעקבות הערבים הקוראים לו מֶגְרֶב. אמנם, בשימושו במקורותינו בני התקופה כולל ה׳מערב׳ לעיתים נדירות גם את מצרים ואת ספרד! מאידך גיסא, ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת! קירואן או מהדיה. ואולם ברגיל חופפים זה את זה השמות אפריקיה והמערב, אף־על־פי שמוצאים אנו לפעמים במקום אחד את שני השמות גם יחד. לעתים נקראת הארץ ברבדיה, וגם שם זה מצוי כבר בימי התלמוד
ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים, באיגרות ובמסמכים אחרים, שנתגלו בגניזה של פוסטאט, היא קאהיר העתיקה, יש בהן כדי להעיד על התפקידים החשובים שנועדו למערב ועל פעילותם הערה של תושביו היהודים בכל שטחי־החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים והחברתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ והיהודים בתוכם, נמשכה והלכה פעילות זו עד לתמוטת הקהילות היהודיות החשובות בזמן רדיפות ׳המייחדים׳.
בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים מועטות הידיעות המספרות במישרים על יהודים, ואילו נותרו רק הן לא היינו יודעים הרבה על גורלם באותה תקופה. רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. ואולם מתשובות הגאונים ומן הכרוניקות הערביות אין אנו יכולים ללמוד דבר על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי־המשטר, היינו בסוף השלטון הביזאנטי והתחלת הכיבוש הערבי. כיבוש אפריקה על־ידי הערבים נמשך חמישים שנה ומעלה, ממחצית המאה השביעית לסה״נ ועד לראשית המאה השמינית. מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו להרחיק לחדור לארצות הברברים עד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי, אבל לאחר־מכן נהדפו על־ידי הברברים ונאלצו להיסוג אל בסיסם בּרקה׳ בקירינאיקה, ולחכות לתגבורת, כדי לחזור ולנסות שוב ושוב את כוחם. בשלב האחרון של מלחמה זו עמדה בראש הברברים אשר. משבט הג׳ראוה.
ה׳כאהנה׳ הברברית
דמותה של אשה זו, המכונה ה׳כאהנה' חוזה ומלכת הבּרבּרים האחרונה בהרי אוראס (אלג׳יריה), תופשת מקום נכבד בתיאור כיבושה של צפון־אפריקה המערבית בידי הערבים. התנגדותם של הברברים נשברה בסופה לאחר תבוסתה של ה׳כאהנה׳, ולפני הכובשים נפתחה הדרך לכיבוש הארץ ולהתקפה על ספרד.
והרי תיאור המאורעות, כפי שהוא מצוי(בשינויים רבים) ברוב המקורות ובמחקרים חדשים.
כּוּסֵילה, מנהיג ברברי נוצרי׳ כרת ברית עם הערבים ואף התאסלם, אבל לאחר מכן התקומם והיכה בעזרת בני־בריתו הביזאנטים את המצביא הערבי המהולל עוּקְבּה, שנפל בקרב. כּוסילה עצמו הוכרע כעבור זמן ונהרג בשדה־קטל. אף־על־פי־כן נסוג הגיס הערבי לקירינאיקה. כעבור זמן שלח הכליף עבד אל־מלך (685— 705) את חסאן בן נֻעמאן לאפריקה, והוא היכּה את הביזאנטים, שעדיין החזיקו בערי־חוף חשובות, וכבש את קרתיגני.
לאחר נצחונות אלה יצא חסאן נגד דַהְיא (או דַמְיא) ה׳כּאהנה׳, מלכת הג׳ראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהד, הואיל והיא שעמדה בראש שבטי הברברים החפשיים שנלחמו בערבים. ה׳כאהנה׳ התמודדה עם האויב והנחילה לו מפלה מכרעת ליד נהר בּלַא (או נִיני או מַסְכִּיַאגה או סֵקְתאתא), במורדות הרי אוראס, מזרחה לבּג׳איד. (המבצר המפורסם, שנהרס על־ידי הברברים המתקוממים) או ליד קאבס (בחופי תוניסיה הדרומיים). כמקום המאורע גם תאריכו אינו קבוע, והוא מיטלטל בין שנת 68ה (687/8 לסה״ג) ובין שנת 79ה (697/8).
ה׳כאהנה׳ שילחה לחפשי את כל הערבים שנפלו בשבי, מלבד צעיר אחד, ח׳אלד בין יזיד, שאותו אימצה לבן, נוסף על שני בניה מרחם, אחד ברברי והשני ׳יווני׳ (כלומר, שאביו היה ביזאנטי).
המצביא הערבי נסוג עם שרידי גדודיו לברקה וחיכה להוראות חדשות מאת הכליף. מקץ חמש שנים שלח עבד אל־מלך תגבורת לחסאן ופקד עליו לצאת פעם שנייה על ה׳כאהנה׳, שבינתיים הספיקה להחריב את כל האיזור הפורה המשתרע לאורך חוף הים, על עריו ויישוביו החקלאיים. סבורה היתה שהערבים חומדים את עושרה של הארץ, ומשיראו אותה חריבה ושוממה אולי יחדלו מלהתקיף את הברברים. המצב בארץ והלך־הרוחות בקרב האוכלוסיה ביישובים הקבועים ידועים היו לחסאן, שהיה מקבל ידיעות מאת ח׳אלד, בנה המאומץ של ה׳כאהנה׳.
במסע המלחמה נגד ה׳כאהנה׳ הצטרפו אל חסאן נוצרים רבים, תושבי הערים. בטרם התלקחו הקרבות צפתה החוזה הברברית, כי היא תיהרג והברברים ינוצחו, ולפיכך יעצה לח׳אלד לעבור עם שני בניה אל הערבים. היא עצמה סירבה להיכנע לכובשים ונפלה בקרב ליד ביר אל־כּאהנה, בשנת 693, 698, או 702 לסה״נ. בת 125 או 127 שנים היתה במותה ו־35 או 65 שנה מלכה על הברברים. בניה התאסלמו והופקדו על גדודי הברברים שסופחו לגיס הערבי והתאסלמו.
בתמונה זו, שהיא לקט מרוכז מתוך דבריהם של מחברים ערביים, שחיו בין המאה השמינית לסה״נ למאה הארבע־עשרה, מרובות הסטיות והסתירות בדבר התרחשות המאורעות, מקומם וזמנם, וכן מצויים בה קווים דמיוניים־רומאנטיים ברורים. אין פלא כי נחלקו הדעות על ערכו ההיסטורי של מעשה ה׳כאהנה' יש הדוחים אותו כמעט לגמרי ורואים בו סיפור אגדי גרידא. אחרים קיבלו את הסיפור על המלכה היהודית של הברברים על כל פרטיו. כת שלישית אומרת, כי מסביב לגרעין היסטורי התרקמו אגדות רבות. במקום אחר ניסיתי להעביר את המקורות העוסקים ב׳כאהנה׳ תחת שבט הביקורת ההיסטורית־ספרותית הפשוטה ביותר, כדי לנסות להפריד בין עצם המעשה לפקעת המעשיות שהלכה והתרקמה מסביבו. לפיכך נצטמצם כאן בהבאת שני מקורות, הקדום והמאוחר, בשלימותם ובסיכום המסקנות שאליהן הגענו לאחר ניתוח המקורות הידועים לנו.
המסורות של ההיסטוריונים הערביים
אל־ואקדי (מת 822 לסה״נ), היסטוריון שחזקה עליו כי שוקל הוא תמיד את דבריו, מספר: ה׳כאהנה׳ מלכה על אפריקה כולה ועשקה את בני־עמה. במיוחד קשה היתה פגיעתה במוסלמים שבקירואן. בחמתה על רצח כּוסילה, התמרדה בערבים. לאחר רצח המפקד הערבי בשנה 67ה (687) הפקיד עבד אל־מלך על אפריקה את חסאן בן אל־נועמאן, שיצא בגיס כבד נגד ה׳כאהנה׳. המוסלמים הוכו ורבים מהם נהרגו. חסאן חזר אל איזור ברקה ויחן שם עד שנת 74ה (694), כאשר שיגר אליו הכליף גיס כבד וציווהו לשוב ולצאת על ה׳כאהנה' הפעם היכּה חסאן את הברברים, הרג את ה׳כּאהנה׳ ואת בניה, וחזר לקירואן.
גם אבן עבד אל־חכם (חי במצרים בשנות 803—871) מספר, כי בנה של ה׳כּאהנה׳ נלחם בערבים, ואף־על־פי שנוצח, נסוגו הערבים למצרים, מאחר שאיימה עליהם ברית הברברים.
אנו עוברים לאבן־ח׳לדון(מת 1406), גדול ההיסטוריונים הערביים, יליד תוניסיה. בגלל חשיבותו של מחבר זה ומשקל דבריו, ששימשו מקור יחיד כמעט לרוב התיאורים החדשים, נביא כאן תרגום מלא של כל הקטעים, שיש בהם קשר ישיר לעניין ה׳כאהנה׳.
- לאחר שהסביר אבן־ח׳לדון, כי בין שבטי הברברים נפוצה היתה הנצרות אבל לאו דווקא בצורתה המזרחית, וכי הנוצרים הזרים היו פראנקים (כלומר לאטיניים) ולא רומים (כלומר ביזאנטים), הוא ממשיך:
׳וכן ייתכן, שאחרים מבין(שבטי) הברברים הללו האמינו בדת היהודית, שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושלטונם עליה. כן היו הג׳ראוה, אנשי הרי אוראס, שבט ה״כאהנה״, שנהרגה על־ידי הערבים בראשית הכיבוש. וכן היו הנפוסה, מהברברים של אפריקה וקַנְדַלַאוקה(!) ומַדְיוּנה ובַהְלולה וגִיאַתה ובני בּאזאז(!) הברברים של המגרב הקיצוני, עד שמחה אדרים הגדול, שזרח במגרב, מבני חסן בן חסן, את כל שיירי הדתות והעדות, שהיו באזורו׳.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-במערך מדינות המגרב- כרך א' עמ' 63-59
צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה-ח.ז.הירשברג-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך א'
צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה
באותם הימים נקלע לאלג׳יריה חכם אשכנזי, ר׳ יעקב הכוהן, ור׳ שלמה בן הרשב״ץ נושא ונותן אתו בעניינים של הלכה. ר׳ יעקב הקים תלמיד נכבד, שבעל קורא הדורות מונה אותו עם גדולי החכמים שהיו אז באשכנז. ׳בזמן אלו הרבנים האשכנזים הנזכרים (בעל תרומת הדשן, מהר״י וויל, מהר״י קולון) היה ר׳ ישעיה (!) הלוי בר יוסף הלוי מארץ תלמסאן והיה תלמיד של ר׳ יעקב אשכנזי והוא חיבר ס׳ הליכות עולם בענייני כללי התלמוד ומחמת הגירושין והשמדות ברח מארץ תלמסאן והלך לו לעיר טוליטולה בשנת ה׳ רכ״ז/1467 ליצירה וכמו שמבואר כל זה שם בהקדמת ספרו הליכות עולם׳.
בשל פרטים אחדים ראוי להביא קטעים מדבריו של ר׳ ישועה הלוי כלשונם בהקדמה! ׳…אשר מארץ תלמיס״אן. כל ימי גדלתי בין החכמים והיה אמונת עתי חוסן ישועות על ברכי החכמים יולדתי. ובין ספריהם טופחתי. לדבריהם הקשבתי. ואזני לקולם הטיתי. הרבה יגעתי. ואם מעט מצאתי. חלקי יי אמרתי. שבתי בבית יי כל הימים. ושוקד על דלתות חכמים. שומרי בית גנזי חדרי ושלחן הגמר׳ ערוך לפני. זה השלחן אשר לפני יי׳.
לאחר דברים חרוזים אלה עובר ר׳ ישועה לתיאור המאורע שגרם לעזיבתו את אפריקה: ׳ויהי בשנת חמשת אלפים ורכ״ז ליצירה חרה אף יי בעמו וישלח בם משלחת מלאכי רעים זעם ועברה ותלהט אותם אש מתלקחת או דכו במדוכה. ויצאתי אני מתוך ההפכה. ועזבתי בית מדרשי ד׳ אמות של הלכה. ובאתי ארץ קשטילייא להמלט על נפשי כמעט רגע ושעה. כי מלאה הארץ ההיא רעה… וכאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ומארץ מולדתי טלטלני הזמן עיר טוליטולה והנה שם לעומתי איש חמודות… הנשיא דון וידא״ל בן לביא… הקשה אלי לשאול ולחבר לו מאמר יכלול דרכי הגמרא, באופן שיוכל עמוד כי הספרים שחוברו בזה אינם מספיקים ואפילו לראשי פרקים…׳.
כסבור אני, כי המהומות שלהן רומז ר׳ ישועה נגרמו על־ידי הסתה של אותם חוגים, שידם היתה במאורעות שאירעו בפאס כשנתיים־שנה לפני־כן, ושעליהם נשמע מיד
ר' אבנר הצרפתי(חי במאה התשע״עשרה) מוסר בחיבורו 'יחש פאס׳, כי מצא בקולופון של חומש כתב־יד רשימה על פרעות אכזריות בפאס בשנת 1438. והרי סיפורו! בימי קדם גרו היהודים בפאם אל־באלי, מעורבים בערבים. הם גורשו משם בשנת קצ״ח ועברו להתיישב במלאח, שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן. סיבת הגירוש המר היתה ההאשמה שהאשימו אותם׳ כי נתנו יין בקערה שבמסגד. בימי שלטונו של האמיר יעקוב נוסד המלאח, ותעודת הבעלות הראשונה של הבתים שהוקמו בידי היהודים מכילה את התאריך קצ״ח (1438). קצרה מזה היא הרשימה ב׳כסא מלכים׳ של ר׳ רפאל משה אלבאז(בן דורו של אבנר הצרפתי)» קודם לזה בשנת תתנ״ד(להג׳רה=1449/50 לסה״נ) היא ה' אלפים קצ״ח/1438 (!) נתגרשו היהודים מן פאס אל־באלי בסיבת היין שמצאו בקערה של בית תפלתן. והיה גלות מר ונמהר ועלו איזה משפחות ובנו מלאח פאט ורבים המירו׳.
הידיעה לא ברורה ומלאה סתירות. בהזכרת האמיר יעקוב לכאורה הכוונה לאבו יוסף יעקוב, מייסד שלטון בני מרין בפאם. ואם כן הרי יש כאן אנאכרוניזם. בכל זאת ספק אם הכוונה לאיזה אמיר יעקוב המופיע יחד עם אמיר מעיד בין השנים 1424-1416 ברשימת האמידים של ליין־פול. אבל משנת 1430 ועד 1465 היה השליט בפאם עבד אל־חק, ואפוטרופסו בימי נעוריו היה אבו זכריא יחיא אל צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה וטאסי. ליאון האפריקאני מספר, כי היהודים הועברו לעיר החדשה של פאם בימי אבו סעיד עותמאן (1398—1421). לפנים ישבו בעיר העתיקה, אולם מדי פעם, במות המלך, היו המאורים שודדים את היהודים. לכן העבירם אבו סעיד לשכונה, שבה ישב לפנים משמר היורים, והעלה בהזדמנות זו את מכסת המם שלהם פי שניים. ליאון ממשיך: ׳כאן הם גרים עד היום הזה, בתופסם עורק ארוך ורחב, שבו נמצאים דוכניהם ובתי־הכנסת שלהם. האוכלוסיה היהודית גדלה לאין־ספור, במיוחד לאחר שהיהודים גורשו על־ידי מלכי ספרד׳.
נראה, כי בימי האנדרלמוסיה שהשתררה בפאס בראשית המאה הט״ו גדל סבלם של היהודים, ולבטחון עצמם עברו גם אלה שנותרו עוד בפאם אל־באלי אל השכונה שליד הארמון. ייתכן שמאז הוקצתה שכונה זו ליהודים בלבד. קרוב לוודאי, שבמהומות היו גם קרבנות באדם. התאריך 1438 אינו נראה מקרי. באותו פרק־זמן התחילה גוברת תעמולת השריפים מצאצאיו של חסן, נכדו של מוחמד הנביא, שטענו למלוכה. אז ׳גילו׳ את קברו של אדריס, מניניו של הנביא ומייסדה של פאס, ללא־ספק כדי להלהיב את המון המוסלמים ולהחיות את רגשותיו הדתיים. לשם כך השתמשו גם בהסתה נגד יהודים ונוצרים. לא מן הנמנע שהושמעה אז הסיסמה, כי לא ייתכן שהיהודים יגורו בשכנות לקברו של המלך, מצאצאיו של הנביא. אולם בשום־פנים אין לקבל את הסברה, כי אירעו אז מעשי שמד וגירוש כלליים. בפאם קיימת היתה אז קהילה חשובה, שבגלילה נמצאו גם קהילות קטנות יותר, כגון תאזה, בנתיב־האורחות בין תלמסאן לפאס. חכמי אלג׳יר בתקופה זו, הרשב״ץ (נפטר 1444) ובנו ר׳ שלמה, עמדו בקשרים עם קהילות אלה, ובוודאי היו נשמעים מתוך דבריהם הדים של צרה גדולה, אילו באה על קהילת פאם. מתוך פיסקה אחת בתשובותיו של ר׳ שלמה בן ר׳ שמעון אל משכיל מאנשי פאם אף אפשר להסיק את ההיפך: ׳ואני שמח לבי ויגל כבודי בהיותכם מדקדקים בדברי, אף־על־פי שאתם בצער ואינכם חוששים לממונכם׳. כלומר הם חיים חיי דוחק מבחינה חומרית, אבל אינם חוששים לחייהם.
על מציאות יהודים בפאס בשנים 1438—1439 נודע לנו בעקיפין גם מתוך סיפור מאורעותיו של האינפאנט פרדינאנד מפודטוגאל, שהוחזק אז כבן־ערובה בפאם, ויהודי היה המקשר בינו ובין משפחתו בפורטוגאל, וסוחר ממאיורקה — כנראה גם הוא יהודי, ממגורשי האי, כי מה עניין לנוצרי ממאיורקה כאן — היה מספק מזונות לו ולבני־לווייתו, שביניהם נמצא גם רופא יהודי.
אולם המצב בפאס הלך והסתבך. תעמולת השריפים גברה בארץ, אף כי השלטון עליה נמצא לעת עתה בידי האפיטרופסים העוצרים מבני וטאס, שמשלו בשמו של עבד אל־חק, התינוק־היתום. כשגדל הלה, העדיף לראשונה את תענוגות תקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד המשתאות וארמון הנשים על עמדה נמרצת כלפי אפיטרופסו אבו זכריא יחיא הוטאסי. אולם בסופו של דבר סילק את בני וטאם, אלה ברצח ואלה בגירוש, מהעיר, ולא השאיר אלא אחד מהם כווזיר ללא סמכויות. במקומם מינה יהודי בשם הארון למשרת המוציא והמביא הכול־יכול. מינויו של היהודי המוכשר נעשה גם מתוך שיקול מדיני, שזה בוודאי לא ינסה להדיח את הסולטאן כדי לתפוס את מקומו.
המתיחות בין שלושת הגורמים המכריעים במדינה: הסולטאן, בני וטאס והשריפים, שמעוזם היה בפאס ובדרום הארץ, הגיעה עתה לשיאה. גם השעיר לעזאזל היה מוכן. בקרב האוכלוסיה המוסלמית התחילה מיד תעמולה ארסית נגד היהודים. בראש המסיתים עמד ה׳ח׳טיב׳, כלומר הדרשן במסגד אל־קרוויין הגדול והמפורסם. הסולטאן והארון נעדרו מפאס, והדרשן ניצל את השמועה שהופצה בעיר על הפגיעה שכאילו פגע אחד מקרוביו של הארון ב׳שריפה/ כלומר באשה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד, כדי להטיל בעזרת האספסוף את אימתו על אנשי הדת, ואלה התירו את דמם של היהודים. לפי הסיפור נרצחה אז כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפאס. הארון נהרג לעיני אדוניו הסולטאן בידי אחד מבני מרין. עבד אל־חק עצמו, בשובו לפאס, נפל קרבן לאספסוף, ששחט אותו ככבשה. בו נסתיימה שושלת בני מרין. לאחר־מכן התפשטו המהומות נגד היהודים גם בערים אחרות.
עדות על חומרת הפגיעה בצאצא מזרע מוחמד הנביא מוצאים אנו בשאלה ששאל ר׳ עמרם בן מרואם מווהראן את ידידו הגדול ר׳ יצחק בן ששת: ׳יהודי קלל כהן ואבותיו קללות נמרצות בפני העם ואמרו… להענישו יען היה כהן… ויען בארץ הזאת ברוב ענינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאם יענש עונש חזק יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל כהן להיותו זרע אהרן'
שאלה זו מסבירה לנו את הרקע, שעליו יכלו לפרוץ מהומות רציניות ביותר — במיוחד כשנפגעה, לפי השמועה שהופצה, ׳שריפה' שבכבודה נזהרו ביותר, וכשלובו היצרים על־ידי תעמולה זדונית.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
הארון הווזיר
עצם מעשה הארון הווזיר היהודי והדים עליו הגיעו בשורה של מקורות. רשימה חיה, כמעט עדות בלתי־אמצעית, על המאורע נשתמרה ביומן מסעו של עבד אל־באסט, סוחר־סופר מצרי, שערך אז מסע באפריקה ובספרד ושהה באותו פרק זמן בתלמסאן, ובגלל המצב המתוח בפאס לא יכול להגיע לשם. הוא ניצל את ימי ישיבתו בבירת בני זיאן, כדי ללמוד רפואה מפי רופא יהודי מפורסם, ואף קיבל ממנו את ה׳אג׳אזה' כלומר היתר התעסקות במקצוע זה. פיו מלא שבח לרבו משה בן שמואל אבן אל־אשקר, מגולי ספרד ומאלאגה, והוא מציין, שמימיו לא ראה ׳ד׳מי׳ מחונן בכל סגולות הרוח והאופי כמוהו. ואל לנו להתפלא שעם זה מבצבצות מתוך דבריו דעות קדומות ואף יחם של בוז כלפי יהודים.
עבד אל־באסט רומז בין השיטין, כי הארון היהודי היה אדם פיקח, ואילו נשמע אדוניו לעצתו הנבונה, בוודאי היה מציל את חייו שלו ושל יועצו. אין עבד אל־באסט מעלים ממנו׳ כי השפעתו של הדרשן־המסית היתה רבה על השכבות הנחותות בפאס, ואילו הכם־דת מוסלמי מפורסם בפאם נתן את הסכמתו לטבח רק מתוך כפייה ואיומים. הוא גם מגלה את עמדתו הצבועה של המפקח על השריפים, שביקש ליהנות מההסתה בלי לסכן דבר.
יהודי מארוקו, הארון ועבד אל־חק היו קרבנות מאמצם של השריפים לזכות באהבת ההמונים במלחמתם לכיבוש השלטון, שלשמו השתמשו באמצעי הבדוק — בליבוי הקנאות הדתית. בדומה לזה אירעו באותה תקופה פרעות ביהודי תואת ויישובם חוסל.
סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
עבד אל־באסט הוא אחד הסופרים הערביים המעטים המקדישים תשומת־לב לעניינים יהודיים. בשל חשיבות תיאורו להכרת התקופה והרקע החברתי ניתן תרגום קטעים מתוך דבריו במלואם:
׳באותה שנה (869) בראשית החודש רביע הראשון(נובמבר 1464), בעוד אני בתלמסאן, הגיעו הידיעות מפאס על התעצמות שלטון היהודים וענייניהם באמצעות הווזיר היהודי, שהעמיד אדוני פאס עבד אל־חק המריני, לאחר שהוציא להורג מספר וזירים מבני וטאס, נטר איבה לאחרים מהם וגירש חבורה מבני וטאס, שהתמרדו נגדו, אל מחוץ לפאס. היהודים בפאס השתלטו על המוסלמים, עשו להם עוול ופגעו בהם. עניינם גדל והשפעתם רבתה, עד שאירע לסולטאן ול־ ווזיר והיהודים מה שנזכיר להלן.
׳באחד־עשר בו(בחודש שואל 869—7 ביוני 1465) הגיעה הידיעה מפאס לתלמסאן, כי המון רב מאנשי פאס התקיפו את היהודים בפאס, והרגו אותם עד האחרון בהם. לא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים, או פחות מזה, והם אשר נעלמו בלי שירגישו בהם. היה זה מאורע חשוב וטבח רב, שהסתיים ברצח (תרגום מילולי: שחיטה) של עבד אל־חק המריני, שליט פאס ובעל המגרב, על אף הוד רוממותו ותפארת אישיותו וממלכתו. ובמקומו עלה איש מ׳השריפים׳ של פאם, הנקרא השריף מוחמר בן עמראן.
סיפור המעשה הוא, כי עבד אל־חק זה מלך על ממלכת פאס פרק־זמן העולה על שלושים שנה והיה נכנע לבני וטאס הווזירים. כזה היה מנהגם בארצות המגרב׳ בפאס. והיה המנהג כי תהיה ההכרעה בה והפיקוד העליון לווזירים, והם האדונים על העם ועל הארץ, המצווים והאוסרים בכל דבר, שום דבר לא יצא לפועל בממלכה זו שלא על דעתם. השליט מבני מרין נחשב בעיניהם ככלי, בדומה לכליפים במצרים כעת בימי הסולטאנים התורכיים (הממלוכים). אמנם הם (בני מרין) יותר חזקים מאשר הכליפים שם. עבד אל־חק לא פסק מלנהוג בעורמה כלפיהם ולהשתמש בכל האמצעים, עד שלבסוף המית רבים מהם (מבני וטאם) והוציא להורג את הווזיר יחיא בין יחיא, שנזכר במקומו, כשדובר קצת על עבד אל־חק בביוגראפיות של שנת צ״ט (1459). עמו יחד נרצח בנו של הווזיר הקודם… בגלל זה התפזרה כת בני וטאס, ועבד אל־חק השתלט על העניינים ולקח אותם בידו. הוא מינה וזיר מבני וטאם המתאים לרצונו והמשולל כל דעה קובעת. והיה מעמדו בווזירות דומה למעמדו של עבד אל־חק במלכות לפנים; לא השיבות לו ולא מוניטין, אלא השם בלבד (של וזיר). הוא (הסולטאן) מינה יהודי מפאס בשם הארון בן בטש, שהיה חלפן או מתעסק בענייני כספים של הווזירים, וישם אותו לממלא מקום וזיר, בהגבילו את סמכויותיו של הווזיר, ובזה התכוון להקניט את בני וטאס, לאחר שהשמיד רבים מהם ואחרים שם במאסר במכנאם, ומינה מביניהם אותו וזיר נטול־החשיבות, והיה שמו גם הוא אבו אל־חסן עלי, והדביר אותו פעמים מספר, עד שהדבירו לגמרי. עבד אל־חק סילקו הצידה (את הווזיר) בפאם, כאילו הוא תחת אפיטרופסותו, ומנע ממנו כל דעה קובעת בענייני המדינה. כל זאת כדי להקניטו ואחרים מן הנעדרים שבבתי־הסו־ הר. אחרים, מאלה שנמלטו מלפני עבד אל־חק, השתלטו על מחוזות אחדים של (ממלכת) פאס. ונשאר אותו יהודי וזיר למעשה — אין וזיר זולתו, והוא הדובר בשם הווזירות, והוא נשאר נאמן לדתו(היהודית). זה שגרם עונג לעבד אל־חק, כי בזה הקניט את בני וטאס והשפילם.
׳עבד אל־חק קירב ביותר את היהודי ועשאו לאיש סודו, עד שכל הממלכה היתה נתונה בידו. הוא התייחס אליו באמון בסוברו, כי לא ייתכן כי היהודי(בתור לא־מוסלם) יעבור על סמכותו ויחרוג מדרגת מעמדו, כפי שהבין עבד אל־חק. והיה בידי היהודי הכוח לצוות ולאסור בממלכת פאס, אף כי המשיך בדתו היהודית. והיו פונים אליו לפעמים בתואר וזיר. בימיו נתגדלו היהודים בפאס ובשאר מחוזותיה, והיתה להם דעה וחשיבות שם ומשמעת ופירסום. עבד אל־חק היה מרוצה מזה, אף מתענג ונהנה. והיה אותו וזיר חוגר את החרב בחגורת־ברזל, שעליה חרוטה אות (כלומר: פסוק) ׳הכורסי׳(סורה ב, קנו), וייתכן שאף חרט עליה (את ה׳אני מאמין׳ המוסלמי); ׳לא אללה זולתי אללה ומוחמד שליח אללה' במעמד אדוניו היה רוכב על הסוסים, שעליהם טבועות חותמות הווזירים. וההמון הנבער היה מברך אותו בתואר הווזיר. ביום השישי היה (הארון) יוצא עם הסולטאן אל המסגד הגדול, יורד (מעל הסום) ומחכה ליד שער המסגד עד כניסתו של הסולטאן לתוכו, מתיישב לאחר־מכן עד שמסתיימת תפילת יום הששי׳ עולה (על הסום) וחוזר עם הסולטאן. אצל ארור זה נתגלו הרבה דברים מגונים, שחיתות ועבירות, ובאמצעותו גברה השתלטות היהודים על המוסלמים, אנשי פאס. הציבור לא יכול לשאת אותם, שנא את עבד אל־חק בגלל זאת וביקש את הדחתו, אף־על־פי שבני וטאס גם הם פשעו הרבה כלפי הנתינים. אבל אלה היו וזירים מוסלמיים, בניגוד לארור זה, שאינו מבני הדת (המוסלמית).
-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
׳לאחר מכן קרה, כי באותה שנה יצא עבד אל־חק מפאס לרגל עניינים מסוימים ואתו הווזיר היהודי. ומינה יהודי זה כממלא־מקומו בפאס אדם, גם הוא מהיהודים, מקרוביו, הנקרא שאול בן בטש, עוזר בבית־הממשלה בפאס החדשה. קרה שיהודי זה הזמין בעניין מסוים אשה אחת ממשפחות השריפים והעליב אותה בדבריו; יש אומרים שהיכה אותה, או בדומה הזה. הדברים הגיעו אל המטיף של פאס, סידי אבו עבד אללה מוחמד. הוא והמוסלמים היו נרגזים מאוד בשל היהודים, השפעתם ושלטונם על המוסלמים. בדרשתו ביום השישי בג׳אמע פאס הגדול הנקרא ג׳אמע אל־קרויין היה דורש תמיד בעניין היהודים וגם היה מעז להסית את הציבור ולעודדו; אולי יתקוממו בשל עניין זה למען אללה ית׳ ויתמרדו.
ונודע עניינו(של המטיף) ונתפרסם בשל זה. וכשאירעה הפגיעה באותה ׳שריפה׳ מסר את נפשו לאללה, יצא מביתו וקרא בקול גדול בחוצות פאס וברחובותיה; מי שלא יצא למען אללה אין בו לא ׳מרוה׳ (׳אבירות׳ של הבדווים) ולא דת! והמשיך בקריאה: ׳מלחמת הקודש, מלחמת הקודש!׳ הוא ציווה גם לאחרים לקרוא קריאה זו בחוצות פאס, הציבור שמע זאת ומיד התמרדו אתו. אליהם הצטרף ההמון הרב מכל ׳המקומות הנמוכים׳ (סורה כב, כה) בפאס, אחזוהו (את המטיף) והתחילו נוהים לבית השריף מוחמד בן עמראן, והוא הממונה על השריפים בפאס, בדומה למפקח על השריפים בארצות אלה. אבל ההוא, על אף כבודו המיוקר ודברו הנשמע ומרצו השופע, כשנכנס אליו המטיף וביקש לקוממו(נגד היהודים) לא נענה לו, בהתנצלו לפניו, שלא יאה לו להתקומם לבדו ולשאת בעול עניין זה, בעוד שישנם בפאס חכמי־דת שטרם נשאלו לחוות־דעתם הדתית בעניין זה.
הם (ההמון) נחפזו אל חכמי־הדת בפאם, ואספו אותם ואת האחד בהם, והוא הגדול בתוכם באותו זמן, המלומד והמופתי סידי השייך האימאם, גדול החכמים סידי אבו עבד אללה מוחמד אל־קורי. אז הביאו אותו ואת אלה שנאספו אל בית הסייד השריף. המטיף נחפז באמרו להם: צאו איתנו למלחמת הקודש, הילחמו וחדשו את האיסלאם ! הציבור חזר על דבריו, ולאחר־מכן אמרו: אם לא תילחמו איתנו יחד, אזי אתם תהיו הראשונים שנילחם בכם; כי אתם שריפים וחכמי־דת והנכם מרוצים משלטון היהודים עליכם. לאחר־מכן קראו שנית: ׳מלחמת הקודש! מלחמת הקודש ! מתוך כוונה להסיתם על־ידי כך. הם דרשו מהקורי שיתן את חוות־דעתו הדתית, אבל הלה סירב לעשות זאת בהתנצלו במורא הרשות. הם הירבו(להפציר) בו, לאחר שכתבו שאלה על המעשה, ומה שגרם היהודי וכן היהודים, וכי יש בזה משום הפרת הברית (כלומר תנאי עומר) ממש, ואף יותר מזה. הם שלפו את חרבותיהם מנדניהן וקראו אל הקורי! גם אנו מאנשי הרשות והכוח. התקוממנו למען אללה ומסרנו את נפשנו; זו השאלה שאנו מבקשים ממך תשובה עליה לפי משפט אללה ית/ ואם לא (תתנגד,) נניח לעולם בלעדיך, כי אתה חכם־דת שאינך נוהג בהתאם לחכמתך. ועוד אמרו לו דברים מעין אלה. ולא הירפו ממנו עד שכתב בכתב־ידו היתר לרצוח את היהודים, ועוד היתר להתקומם נגדם, וגדולה מזו, אף נגד הסולטאן. ומשסיים לכתוב, נחפזו אל רובע (׳חארה׳) היהודים, נתנו עליהם את החרב והרגו מהם כמה שרצה אללה שיהרגו, ולא נרתעו מפני אחד מהם, עד שהמיתו את האחרון, כדי לפנות את הרובע מהם. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול. נהרג בו קהל רב־מספר של יהודים. לאחר־מכן פנו אל ארמון השליט, החריבו אותו, והרגו את היהודי שהיה בו׳ הוא ממלא־מקומו של הווזיר.
׳לאחר־מכן הקימו עליהם את הסייד השריף מוחמד בן עמראן הנזכר, והביאוהו אל הארמון הנזכר וביקשו להביע לו אמונים׳ כשליטם החוקי. אז רמזו להם בעלי הניסיון והתבונה מבין המשכילים והפיקחים, כי אין לנהוג כך לפני שינצחו את עבד אל־חק הסולטאן, שמא יירע להם. לאחר־מכן החליטו כי הנכבדים מאנשי פאס והשריף יכתבו אל עבד אל־חק הנעדר מפאס ויספרו לו על המאורע ועל התקוממות ההמון והתמרדותם, ויודיעו לו, כי ארמון השלטון היה נשדד אילולא הרגיעו את רוח ההמון בהביאם את האדון השריף לתוכו, ״והוא ימלא את מקומך עד שוב הודך וסידור ענייני המוסלמים וההמון, ולא יוצא דבר מסמכותך״. הם שלחו אליו (אל עבד אל־חק) איגרת כזאת ובדומה למליצות אלה. וכשהגיעה האיגרת אליו מיד נקט בהכנות כדי לחזור אל פאס. אז נחפז אליו הווזיר היהודי שלו ואמר לו: שובך אינו לטובה! מה שכתבו היא הערמה על אדוננו. ולו תהא דעת אדוני — אללה יעניק לו את הניצחון — יפנה־נא אל העיר תאזא או אל עיר אחרת, עד שתכבה הלהבה הזאת ויחזק עניין אדוננו. אחרי־כן יפנה לפאס— זה יהיה הדבר הטוב. והיתה נכונה דעתו של היהודי, אולם כדברי הפתגם: ״כאשר נחרץ הגורל תלקה בעיוורון הראייה הנכונה״. עבד אל־חק נזף בו, באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה !. כל זה בגללך! לא ברכה בך! והיה שם באותו מעמד אדם מבני מרין, שראה את הסולטאן כועס על היהודי. אז נחפז וברומח אשר בידו דקר אותו, במעמד הסולטאן, ויפול (היהודי) מת מיד לפני עבד אל־חק. הוא (הרוצח) התכוון בזה למצוא חן בעיני אנשי פאס, כשייוודע להם על זאת.
-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
עמוד 295
-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- זכר המאורעות לפי מקורות אחרים-הטבח ביהודי פאס בשנת 1465
׳אותו רוצח יעץ לעבד אל־חק להסדיר במהירות את העניין על־ידי שיבתו לפאם. אחרים מבין הפמליה של עבד אל־חק הסכימו לעצתו זו, והיתה זו דעה נפסדת בגלל נצחון הגורל והגזירה וסיום תקופת עבד אל־חק ובוא מועדו. הוא יצא בחיפזון עד שהקדים את חייליו והגיע אליה (אל פאס) במתי־מעט מחייליו. רוב חייליו הרגישו כי לא טוב אתו, וכן ברעה (הצפויה לו), ולכן האטו במסעם מתוך פחד לנפשם מפני ההמון, והיו רחוקים ממנו (מעבד אל־חק) ביותר. הוא נכנס לפאס רק בליווי שלושה אנשים מפמלייתו. וכשנודע לאנשי פאס דבר בואו, יצא ההמון לקראתו, בהעמידו פנים כאילו הם יוצאים להקבילו. וכן יצאה קבוצת אנשים, שקוראים להם ׳אל־וכארה׳ והם כמו ה׳זער׳ בארצות אלה (רועי זונות, בני העולם התחתון). וברגע שראו את עבד אל־חק התמרדו בו וקראו זה לזה. ׳מלחמת קודש, מלחמת קודש׳! כשמוע זאת החיילים שהיו עם עבד אל־חק עזבו אותו וערקו. הוא עצמו נתפס בידיו והורד מן הסום. זה היה בקרבת בית־המטבחיים של פאס. וייתפס בבית־המטבחיים, כמו שעושים לצאן, ונשחט ללא התנגדות במועדו. זה קרה ב־22 לחודש רמצ׳אן של שנה זו(14 במאי 1465).
׳ההמון חזר לפאס והביע אמונים לסייד שריף מוחמד בן עמראן כשליט חוקי, הודה לו על־ידי ׳הביעה׳ והמליכו. משנודע הדבר לבני וטאס ביקשו לחזור אל פאס ולהיכנס לתוכה. אבל אנשי פאס מנעו אותם מזאת. בעיני השריף מצא חן להישאר במלוכה והוא כינס אליו אנשים משתי הכיתות, מבני מרין המלכים ומבני וטאס הווזירים. והיו חילוקי־דעות בין אנשי פאס והנמצאים מחוצה לה.
׳לאחר־מכן נודע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשי אנשי פאס ביהודיהם. ״אז ירדה שואה גדולה על היהודים, שכמותה לא היתה לפני־כן, ואבדו מהם כמה שרצה אללה ית׳.
׳לאחר־מכן אירעו בפאם ובמחוזותיה פורענויות ומלחמות ומרידות ומהומה ושחיתות גדולה וחורבן הארץ ואבדן האנשים. ויתפסו הפראנקים במצב־ביניים זה ערים מספר באיזור החוף, כגון טנגה, אצילה ואחרות. לבסוף הגיעו הדברים לידי כך, שבני וטאס מלכו בפאס והוציאו את הסייד השריף מוחמד בן עמראן ממנה לאחר שנים מספר, בערך ארבע. השריף בפאס מלך רק בתוכה בלבד, ולא היה לו שלטון על הארץ שמחוצה לה. המחוזות כולם היו בידי בני וטאם. וגם התקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד נפלגו לשתי כיתות מתנגדות, הערבים של ח׳לט היו עם כת אחת, והשאוויה היו עם הכת השנייה׳ .
זכר המאורעות לפי מקורות אחרים
כאמור בא עוד זכרם של מאורעות אלה בשורה של מקורות: עבריים, ערביים ופורטוגיזיים.
בכרוניקות פאס היהודיות, שנתחברו במאה התשע־עשרה, כנראה על־סמך מסורות בעל־פה, נמסרים מאורעות שנת 1465 בצורה מעורפלת למדי. בשנת ה׳ רכ״די מצאו המוסלמים בפאם אחד מהם הרוג. הם האשימו את היהודים ברצח, עלו על השכונה היהודית ועשו בהם כרצונם. אז נהרגו על קידוש־השם אנשים ונשים וטף, ורק משפחות מעטות ניצלו 28.
אין כאן כל זכר לשר היהודי הארון, ומכאן שלמסורת היהודית הזאת אין קשר לאותו סיפור שנתפרסם בקרב הערבים והנוצרים. בעוד שרוב המקורות האלה קובע את זמנו של הווזיר היהודי כפי שצוין למעלה, קיימת נוסחה שלפיה אירע המעשה לאחר גירוש ספרד, וכן הוכנסו בה, בנוסחה זו, פרטים על גזירות בגדים, המזכירות את הידוע לנו מימי המייחדים. כתוצאה של הגירסאות השונות על מאורעות פאם נכתבו הדברים הסתומים ב׳שבט יהודה׳: ׳(החורבן) השלושים ושלושה. בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נוסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת הדבר׳. יש להודות, כי קיים יסוד לספיקות אלה, אם מתייחסים הם לסיפור על השמדת כלל האוכלוסיה היהודית בפאם בימי עבד אל־חק, שהרי בניגוד לסיפורי הערבים ולכרוניקות המאוחרות שלנו אין היהודים בני הדור ההוא מגלים דבר על שמד כללי בפאם, ולא ייתכן שקשרו קשר של שתיקה על מעשה מזעזע כזה. ובוודאי שאין להסיק על שמד כללי מהפיסקה בדבריו של ר׳ חיים גאגין: ׳ובימי חורפי טלטלוני הצרות ללכת מפאס ולבקש במלכות קאשטיליה מנוחה למקום התורה, כדי לשתות ממים היפים וכו׳ ׳ 27.
ייתכן שזכר המאורעות ההם נשתקע בקינתו של פייטן אלמוני, שפירסמה ח. שירמן. עיקרה של הקינה מוקדש לכיבוש והראן בידי הספרדים בשנת 1509, ועליו נעמוד להלן. אולם כרגיל מתחיל המקונן בצרות שקדמו. לאחר הזכרת גזירות קנ״א בא הקטע:
וְעַתָּה בְּיָמַי אֲנִי גֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָה
קָמוּ עַל עֲדָתִי צוֹרְרִים זֶרַע אֱדוֹם וּבְנֵי קְטוּרָה
תְּחִלָּה אַנְשֵׁי הַמַּעֲרָב
הָרְגוּ יַחַד אִישׁ וְאִשָּׁה
וְחִפְשׂוּ אֶת מַצְפּוּנֵיהֶם
עוֹד מִקָּרוֹב קָם עָלַי
הָרַג בָּתֵּי גּוֹרְרִין וְתַאֲוָתִי
וְאַחֲרָיו בְּדַּרְעָה קָם אוֹיֵב
וְגַם שָׂמוּ עֲלֵיהֶם חֻקִּים
בַּעֲלֵי הַחְצִינָה וּמָרָה
וְחִלְּלוּ סִפְרֵי תּוֹרָה
וּמִלְּאוּ כְּרֵשָּׁם מַעֲדַנֵּי
צוֹרֵר נוֹדָע מִמְּגִלָה
וְחִלֵּל בַּיִת נוֹרָא עֲלִילָה
וְהָרַס כָּל בֵּית הַתְּפִלָּה,
רָעִים וְקָשִׁים בְּלִי חֶמְלָה
לאחר חרוזים אלה בא תיאור החורבן בספרד ובפורטוגאל, והקינה מסתיימת בכיבוש והראן. לכאורה המסגרת ההיסטורית של מוקדם ומאוחר ברורה, ולפיה יש להניח, כי במעשיהם של אנשי המערב התכוון הפייטן למאורעות פאס וערים אחרות בסוף שלטון בני מרין.
שקוף למדי הוא הרמז ל׳צורר הנודע ממגילה/ ומה שעולל בגורארה ותואת — כפי שיש לתקן את השיבוש בכה״י: גוררין ותאותי. על קיום קיבוץ יהודי בנאה גדולה זו בקצה הצחרה, בגבול שבין אלג׳יריה למארוקו, ידוע לנו מראשית המאה הארבע־עשרה. בסוף המאה החמש־עשרה הגיע הנה אחד השייכים ׳המראבוטים׳ בשם מוחמד אל־מגילי, שגורש מפאס, והתחיל בהסתה פרועה נגד היהודים, אשר השפעתם גדולה היתה בנאה זו, בסג׳למאסה ובאזורים הסמוכים. הוא טען כנגדם שהם עוסקים בכישוף ואינם נזהרים בתקנות ההפליה. לפי המקורות הערביים הרג רבים מעשירי תואת והכריח את הנותרים לשאת לבוש מיוחד וסימני־הפליה בולטים. לפי ליאון האפריקאני אירע הדבר בשנת גירוש היהודים מספרד.
בעמק הדרעה ישבו אז השריפים בני סעד, שהתייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, ושעתידים היו לכונן במארוקו את שושלת המלוכה שהדיחה את בני וטאם. על השריף מוחמד אל־שייך אל־מהדי (1511—1557) מספרים, כי בימי נעוריו ראה את עצמו כמתקן הדת והמידות, ונוהג היה להלקות את היהודים ולהטיל עליהם קנסות. כן נהג גם בעוברו על־פני תוניס בדרכו אל מכה, והרגיז בזאת את האמיר, שליט תוניסיה, שהזמינו לפניו. וכן עשה בקאהיר, אשר בה שלט אז ד,ממ־ לוך כנסוה אל גורי. לפי זה מותר להקדים את מעשי־התנהגותו אלה של השריף מוהמד עד לראשית המאה השש־עשרה, ולא מן הנמנע שאליו התכוון המשורר. אבל ייתכן שמחבר הקינה שמע על מעשים אחרים דומים לאלה, שקרו לפני מוחמד אל־מהדי.
-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- זכר המאורעות לפי מקורות אחרים-הטבח ביהודי פאס בשנת 1465
עמוד 297