מורשת יהדות מרוקו

תכלית הספר ומבנהו.

זהו מכלול הקווים העיקריים המיוחדים ליהדות המגרב, המחייבים את החקירה בה כיחידה נפרדת. כיוון שמעטו מאוד עבודות המחקר שנעשו בתחום זה עד כה – ובמיוחד מצד חוקרים יהודים – אין פלא שכותבי תולדות ישראל בכללן מעדיפים לעבור בשתיקה או בקפיצה על " פינה נידחת , זו, ומחברי הערכים באינצקלופדיות יהודיות למיניהן, שאין להן אפשרות להשתמט מחובת פרסום הערכים, חוזרים על " מעשיות " שמצא מאיר פישר ז"ל בתרגומים קלוקלים של מחברים ערביים ופרסומן כעובדות בספרו " תולדות ישורון " שיצא בפראג בשנת1817, או בדומות להן של מחברים אחרים.

נוסעים מאירופה, והם מלומדים נוצריים, רופאים, קציני צבא צרפתיים ופקידים במינהל האזרחי וברשת החינוך ערים היו לחקר החברה היהודית, בעיקר במרוקו, אבל גם באלג'יריה ותוניסיה, וניסו על פי דרכם ויכולתם להתעמק בבעיותיה.

מצוי מספר ניכר של פרסומים בצורת ספרים ומאמרים העוסקים ביהדות זו. מחברים אלה נתנו, כמובן, דעתם על נושאים שיכולים היו לטפל בהם מצד הכשרתם כגון תיאורי המללאח בערים הגדולות, העדות הקטנות בהרי האטלאס ועמקי הדרום, עריכת סקרים דמוגראפיים, אתנולוגיים ואנתרופולוגיים.

ודאי שאין לבוא בטענה כי חסר למחקרים אלה הביסוס ההיסטורי תרבותי וידיעת עולמה של היהדות מבפנים. אלא שגם בזה ייחודה של יהדות המגרב, שהיא לבדה מבין כל הגלויות היהודיות זכתה לתשומת לבם הרצינית והכנה של חוקרים לא יהודיים.

המבנה של שני הכרכים מותאם להשתלשלויות ההיסטוריות  ולחומר המקורות. הכרך הראשון עוסק בתקופה העתיקה ובימי הביניים ( לפי הגדרתם של ההיסטוריונים האירופיים ). דלות המקורות בשביל התקופה העתיקה אילצה לתאר בפרק אחד את קורות הימים ההם על כל תופעותיהם.

וכנגד זה החומר המצוי במקורות יהודיים ולא יהודיים בשבילך משך הזמן למן הכיבוש הערבי עד גזירות המייחדים ועד בכלל איפשר להציע את הדברים לפי נושאים בפרקים נפרדים.

הפרק האחרון בכרך הראשון עוסק בימי ההתאוששות, לאחר שבטלו ממלכת המייחדים וזירותיה. גבולו ראשית השלטון העותמאני וצמיחת שושלת הסעדים במרוקו. הכרך השני מוקדש לימי הביניים המאוחרים במזרח התיכון. שנמשכו כאן עד המאה התשע עשרה.

כנקודת מוצא משמש בירור בעיית הברברים המתייהדים, מאחר שרק מהמאות החמש עשרה – שש עשרה מתחילים המקורות לעסוק בכובד ראש בבעיה זו, אם כי ההשקפה של מוצאם של היהודים מהברברים היה פרי המאה התשע עשרה.

שאר הפרקים בכרך זה הן מונוגראפיות העוסקות בארבע הארצות הברבריות לפי הסדר הכרונולוגי של גמר משטרן החברתי, המבוסס על עקרונות ימי הביניים : אלג'יריה – 1830, תוניסיה – 1881, טריפוליטאניה – 1911, מרוקו – 1912.

בפרקים אלה תוארו גם קווי ההתפתחות עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אלא שדבר זה נעשה בעיקר לשלמות התמונה. בשלו הארצות שנסקרו ראשונה ניתן היה לתאר את החיים על כל תופעותיהם בחומר וברוח – לפעמים פחות בראשי פרקים.

לא כן בנוגע ליהדות מרוקו, שמבחינת מניין אוכלוסייה שקולה הייתה כנגד שלוש אחיותיה, ומבחינת בניינה ומשקלה, עושר המקורות על כל סוגיהם, השופעים חומר על כל שטחי החיים, ראויה וזכאית היא למונוגרפיה מקיפה ומעמיקה, שתמצה את כל החומר הזה.

רק בארץ זו יכול היה עובר אורח יהודי דובר עברית להידבר עם יהודי המקום בלשון העברית. ואולם מפאת הצורך לשמור על סימטריה מסוימת צומצם פ]רק זה לתופעות מדניות כלליות, שיד השליטים הייתה בהם.

החומר לתיאור החיים הפנימיים, הארגון, הנהגת הציבור, הרבצת תורה, חיי כלכלה, יחסים עם השכנים, וכן סקירה על גזירות ההפליה נאסף ובחלקו גם עובד מתוך בחינה רחבה, שתקיף את כל המגרב.

וכן נאסף חומר רב על גורלם של יהודי המגרב החל בתקומת המדינות העצמאיות באפריקה הצפונית, הן בתוכן והן במדינת ישראל, ארץ כינוסים, ובארצות פזוריהם שאליהן גלו. אבל חומר זה עובר את הגבולות שנאלץ המחבר לתחום לעצמו בספרו זה.

נמנעתי מלצרף למבוא הערות או מראי מקומות, שלא להרחיב את היריעה יותר מדי, מסחר מתוך הספרות המדעית העשירה ביותר, העוסקת בבעיות שנגעתי בהן במבוא, ושלא דנתי עליהן בגוף הספר, בא לפני רשימת הקיצורים הביבליוגראפיים. הוא סודר לפי הנושאים ויוכל לשמש מדריך ולמעוניין בבעיה מסוימת. לא נזכרו החיבורים המצויים ברשימת הקיצורים.

סוף פרק המבוא. 

מקומה של אפריקה  הצפונית בימי  הגאונים

מ א ת  ח. ז. הירשברג

משרד הדתות, ירושלים

מקום נכבד ביותר ייחדו לעצמם יהודי אפריקה הצפונית במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי בתהליך התפשטותו של עמנו מעבר לבבל ולארץ־ישראל, שני מרכזיו החשובים במעלה באותה תקופה. ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים ובאגרות ומסמכים אחרים, שנתגלו בגניזה שלקהיר העתיקה, יש בכוהן להעיד על התפקידים החשובים שנועדו לאזור נרחב זה ועל פעילותם הערה של היהודים, שגרו בו, בכל שטחי החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים וההכרתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ — והיהודים בתוכם — נמשכה פעילות זו עד להתמוטטות הקהילות היהודיות חשובות בזמן

רדיפות ״המייחדים״.

רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים דלות הידיעות הישירות על יהודים ואילו נותרו רק הן לאחיינו יודעים הרבה על חייהם בתקופה, אשר משכה משתרע למן ראשית הכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית לסה״ג ועד להתיישבותם של מגורשי ספרד ואיי הבאליארים באפריקה החל משנת קנ״א  1391

בגלל אופיין המיוחד של תשובות הגאונים והכרוניקות הערביות קיים פער בידיעותינו על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי גברא בסוף השלטון הביזאנטי ואתחלת הכיבוש הערבי, וכן מטושטשת תמונת המאורעות שלאחר מסע המייהדים ועד לבואם של ר׳ יצחק בר ששת׳ ר׳ שמעון בן צמח דוראן וחכמים אחרים לאלג'יריה. עם זאת גרמו תכונותיהם המיוחדות של מקורותינו, כי הרבה תופעות והתרחשויות הנרמזות בהם יובנו רק כשנסתייע במקורות הערביים י. )

שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.

האיזור המשתרע מערבה למצרים נקרא באותם הימים אפריקיה) — בדומה לשמו בימי התנאים והאמוראים —־ או המערב), וזאת בעקבות הערבים, הקוראים לו מגרבי). אמנם בשימוש מקורותינו בני התקופה כולל ה״מערב״ לעתים נדירות גם את מצרים וכן את ספרדי). מאידך ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת: קירואן או מהדיה'. )

 ברגיל חופפים השמות אפריקיה והמערב,אף על פי שמוצאים אנו את שגי השמות גם יהד ). לפעמים נקראת הארץ ברבדיה — וגם שם זה מצוי עוד מימי התלמוד ״ )

מאלפת ביותר היא רשימת המקומות והאזורים שבהם התגוררו יהודים. שאפשר לדלותם מתוך המקורות. בתור הצעה לדברים שיבואו מגישים אנו אותה בסדר גיאוגראפי של המדינות הקיימות עתה: ההל מקירינאיקה — לוב במזרח ועד לקצות מרוקו במערב, לאורך החוף ובפנים הארץ. תפקידה להמחיש את

שרשרת הקהילות הנמשכת בצורה רצופה. האסמכתא הראשונה רומזת ברגיל לידיעה הקדומה שהגיעה אלינו — לפי מצב המחקר כיום — אף־על־פי שהמקור בו היא נשמרה מאוחר לעתים.

קירינאיקה — לוב יהודיה

אנטבלס = פנטאפוליס  (  מצראתה ) 

רמאדה לבדה ״ )

טולמיתא = פתולמאיס( מסלאתא )

ברקה) טראבלס אל־גרב —

טריפוליטאניה כלומר של המערב ״)

( אל־סרת    סבּרת

צורמאן ״)                 ספאקץ(

נפוסה ״)             קרקגא ?

ג׳דואה ״)              מהדיר,

מסין             קירואן

גדאמס              סוסה

ת ו נ י ס י ה             תוניס

ג ' ר ב ה              . בן־זרת

קאבס ״          אלג׳יריה

אל־חאמה             בג׳איה ״

נפזאוה"                אל־ג׳זאיר (אלג׳יר

קפצא ״)             מיגזאר

והראן ( אוראן )

בפנים הארץ מהמזרח למערב – תאהראת

וארגלאן – תלמסאן

מג׳אנה  – תבאלה

קלעת חמאד – מרוקו

אשיר – סבתא

תנגה – טנגה –   דראע

סלא –    מראכש

פאס – אגמאת

בפנים הארץ – סוס

ואזלילי – תלואית

מכנאס – אלקאבה

סג'למאסה.

למען השלמות והדיוק נזכיר כאן עוד מקומות או אזורים בסודאן ובאפריקה המרכזית, שבהם התגוררו לפי מסורות הגיאוגראפים וההיסטוריונים הערביים יהודים או מתייהדים.

מלל בארץ למלם'  דו בארץ למלם

קמנורי בארץ קמנוריה גירא בארץ קמנוריה

תאכלאתין בסודאן המערבי

לאור הידיעות המקוטעות שהגיעו אלינו ברור, שרשימה זו, המכילה ק ר ו ב לששים שמות ודאיים של ערים גדולות ואזורים גיאוגראפיים נרחבים, רחוקה מלהיות שלמה ומלאה. מאידך אין סיכויים רבים, כי יתגלו מקורות חדשים שירחיבו את אופקינו הגיאוגראפיים־היסטוריים בארצות אלה, כשם שקרה ע ם

גילוי אוצרות הגניזה וחקירתם. אין ספק, כי יהודים רבים ישבו בערי פ רזות קטנים וביישובים הרריים וחקלאיים, ואותו כפרי ש " הכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין " פרט הוא שיצא ללמד על מקרים דומים אחרים.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

בתשובות הרבנים מגורשי ספרד הראשונים ושני הדורות שלאחריהם נזכרים מקומות שונים לאורך חוף הים ובפנים הארץ, עד לאזור הספר של מדבר הצהרה, שבהם ישבו יהודים. אין להניח, כי כל היישובים הללו צצו ונוסדו קרוב לפני בואם של חכמי ספרד. הדעת נותנת, כי לפחות בחלקם היו קיימים גם בתקופתנו — אלא שמציאותם עשתה רושם רק מזמן שהתחילו תושביהם פונים בשאלותיהם במישרים אל מרכז התורה שקם אז באלג'יר העיר

 הרי חוסר הידיעות על יישובים קטנים בימי הגאונים נעוץ בחלקו בעובדה, כי תושבי העיירות והכפרים לא עמדו במגע ישיר עם ישיבות בבל או ארץ־ישראל, אלא היו שואלים את פי חכמי הישיבות הגדולות או בתי־הדין בארצם, בקירואן ובקאבס, בפאס ובסג׳למאסה, ואלה היו מעבירים אל הגאונים להכרעה את העניינים, שנתעוררו ספקות לגביהם

. וכן היו הגאונים משגרים את אגדותיהם לאישים דגולים, אלופים ונגידים וראשים, שהיו משמשים נציגיהם הרשמיים בשביל כל אפריקה הצפונית ואפילו ספרד.נראה כי יהודים רבים ישבו בקרב הברברים במקומות המרוחקים לכאורה מעורקי התנועה ואורחות המסחר, בהרים וברמות, באזורי הספר, שבין יישוב למדבר.

 אחרת כמעט שאי אפשר להסביר את תופעת ההתייהדות בין שבטים ברברים רבים, ששכנו מהר נפוסה בטריפוליטאניה ועד לקצה מרוקו, כפי שמספר לנו אבן ח׳לדון וסופרים אחרים, בהצביעם על שטחים, שבקרבתם מצויים היו יישובים יהודיים בין בתקופה הרומית־ביזאנטית ובין בימי הערבים.

כמעט שאין צורך לומר, כי לא כל הקיבוצים היהודיים — קטנים או גדולים שנזכרו בשמם ברשימה נוסדו בעת ובעונה אחת. יש ביניהם, שהעדויות על קיומם הן מתקופה קדומה למדי, ויש להניח, כי העדה היהודית קיימת הייתה במקום ברציפות (אולי בהפסקות קצרות בימי רדיפות) דורות רבים לפני בוא הערבים׳״)

. יש ערים, שנוסדו על ידי הערבים או שושלות ברבריות, וזמן לא רב לאחר מכן שומעים אנו על יהודים הגרים בהן. וכן נרשמו קהילות, שעל קיומן נודע רק ממסמכים מאוחרים או בקשר למאורעות שהתרחשו במחצית המאה השתים־עשרה לסח״נ

. רק במקרים נדירים ביותר אפשר למצוא רמז מניין באו האוכלוסים היהודים באותן ערים חדשות או מחודשות — אם היו תושבי הסביבה או הארץ או מהגרים מרצון ואפילו מגורשים, שהוגלו על כרחם מארצות וערים אחרות.

. קיימת מסורת( מאוחרת למדי )  שלפיה ציווה הכליף עבד אל מלך ( 685 – 705 ) לאחיו מושל מצרים להעביר לקירואן ( שנוסדה אז  ( אלף קופטים  או יהודים ממצרים. נמסר, כי הפקודה הוצאה מיד לפועל, אולם לא נאמר אס המועברים היו יהודים או נוצרים .

. על יהודים שהוגלו מתלמםאן ומפאם (  במחצית השנייה של המאה העשירית ) והושבו — עם מגורשים אחרים-  באשיר, שנוסדה באותם הימים, נשמע להלן'). הרופא שבתי דונולו מוסר בספר חכמוני, כי קרוביו הוגלו בימי כיבושי הערבים לאפריקיה, ובני משפחתו של הנגיד פלטיאל התיישבו בה מרצונם. בכל זאת נראה, כי ההגירה לאפריקה מארצות אחרות לא הייתה רבת ממדים.

בארצות המערב לא נתקלים אנו באותה תופעה של בתי־כנסת של ה "סוריים " וה ״ בבליים ״, הידועה לנו מארץ־ישראל וממצרים, והמעידה על הגירה המונית אין להתעלם גם מהעובדה, כי בעוד שמוצאים אנו בין תושבי מצרים וםיקיליה כינויים המעידים על מוצא מאפריקה, כמעט לא מזדמנים לנו במקורות הנוגעים לתושבי אפריקה הצפונית הקבועים כינויים, שירמזו למוצא מצרי, ארצי־ישראלי סורי או בבלי.

ברור, כי כל הזמן הייתה נדידה מאפריקה לארצות השכנות — ובעיקר למצרים, לספרד וגם לארץ־ישראל וכן בכיוון הפוך, מן התם להכא.

. הכל בהתאם למצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי־תרבותי. לאור העובדות, כפי שהן מתגלות במסמכים היו אלה בעיקר סוחרים וחכמים, שהם קלי־תנועה לפי אופיים ומקצועם) . רוב מניינם של יהודי אפריקה הצפונית היו מתושבי הארץ הוותיקים.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

כיבוש אפריקה על ידי הערבים נמשך חמישים שנה ומעלה, ממחצית המאה השביעית לסה״נ ועד ראשית המאה השמינית. מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו לחדור עמוק לארצות הברברים עד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי, אבל לאחר מכן נהדפו על ידי הברברים ונאלצו לסגת אל בסיסם ברקה, שבקירינאיקה,

ולחכות לתגבורת, כדי לנסות עוד פעם ועוד פעם את כוחם. בשלב האחרון של מלחמה זו עמדה בראש הברברים אשד משבט הג׳ראוה, שלפי המסופר היו מתייהדים.

מנהיגה זו ידועה בספרי ההיסטוריה הערביים בכינוי " כאהנה ״ —כלומר הכוהנת, והמחברים הערבים ענדו לראשה זרים של סיפורים רומאנטיים על תכונותיה הנבואיות ועל דרכי מלחמתה באויבים — שבראשם עמד חסאן בן נועמאן. לדבריהם ראתה ה״ כאהנה ״ בחזונה את הצפוי לה ולעמה, וכי עתידים הערבים להשתלט על ארצה העשירה והברוכה, ולכן אימצה לבן לה את ח׳אלד,אחד השבויים הערבים שנפלו לידה, כדי שבעזרתו תציל את בניה מכלייה.במאמר שהוקדש לדמותה של אישה זו השתדלנו לברר את מידת האמת ההיסטורית על המנהיגה הברברית והרי המסקנה שאליה הגענו:

במלחמתם האחרונה של הברברים נגד הערבים עמדה אישה. נראה ששמה הפרטי היה כהיא וקריאה משובשת גרמה ליצירת הכינוי "כאהנה ״. היא ובניה אתה נספו במלחמה זו. בין סיבות הכישלון יש למנות גם את שיטת הלחימה, שבה נקטה:

הרס הערים והכפרים באזור החוף — וזאת כדי להרתיע את הערבים מלכבוש שטחים שוממים ומחוסרי תועלת. על ידי פעולות אלה גרמה להחלשת מעמדה בין האוכלוסייה באזור זה, שהיה מיושב נוצרים רבים, ולפירוד פנימי. אנו יודעים, כי הערבים בכיבושיהם נעזרו בכל ארץ בניגודים הן בתוך המעמד השליט גופו, והן בין המעמד השליט לאוכלוסיה.

בסממנים רומאנטיים גרידא, שנתווספו על ידי הסופרים הערביים יש לראות את הסיפור על השבוי הערבי, שה ״ כאהנה ״ אימצה אותו לבן לה. הוא מתואר כמרגל אציל הרוח, שהעביר לחסאן בן נועמאן ידיעות על המצב בממלכת הברברים וכאחת הציל את בניה האמתיים של אמו המאומצת מכלייה והעבירם

לחוף המבטחים של האסלאם. כל כוונתו של סיפור זה הייתה לעשות תעמולה בין הברברים, שיתאסלמו באמת ובתמים.

גם המעשיות על תכונותיה הנבואיות של המנהיגה תפקידן להסביר את הכינוי המופלא(  ״ כאהנה ״  (שהוא שיבוש).מבחינה כללית היסטורית וחברתית, חשובה הידיעה על השתייכותה של המנהיגה לשבט מתייהד, אבל מאחר שאין למצוא בסיפורים כל רמז למגיעים דתיים במלחמה זו וכן לא נשמר בהם — ייתכן במתכוון — שום קו יהודי ) שלא כבסיפורים על המלכים המתייהדים בערב הדרומית או בארץ הכוזרים(  אין  בידיעה ערטילאית זו כדי להוסיף משהו לעיצוב דמותה של המנהיגה הברברית מבחינה והודית.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית -הירשברג

ניצחונותיהם של חסאן בן נועמאן ושל מוסא בן נוציר בסוך של המאה הזו ובראשית המאה השמינית, שבעקבותיהם נפלה כל אפריקה הצפונית בידי הערבים מציינים התחלה תקופה חדשה גם בשביל היהודים.

אכן תהליך השתלבותם של הברברים במסכת העולם הערבי מוסלמי נמשך מאות שנים והיה מלווה תנודות רבות, אבל ליהודים באה רווחה לאחר תקופה ארוכה של השפלות והגבלות בימי הביזאנטים. אמנם הטיל חסן הכובש את המס המיוחד – ג'יזיה – על הנוצרים ועל היהודים אבל גם בימי הרומים נאלצו היהודים לשם מס זה.

ועתה נמצאו להם " אחים " לצרה – וזו הייתה חצי נחמה. את ההבדל הזה הרגישו בבשרם כאשר הצליחו הביזאנטים למשך שבועות אחדים לתפוס את אזור אנטאבלס – היא פָנטאפוליס – והתחילו לפרוע פרעות באנשי החסות – כלומר ביהודים. כנראה מפני שהם שיתפו פעולה עם הערבים.

וכן שומעים אנו כי בזמן התקוממותם של הברברים בחבל נפזאוה, כחמישים שנה לאחר הכנעתם, על ידי חסאן לקחו בשבי את אנשי החסות – וגם הפעם הכוונה ליהודים. אלה שוחררו על ידי המפקד הערבי, שנצטווה לצאת נגד הברברים והיכה אותם.

נפזואה היא אזור נרחב בתוניסיה המרכזית, מזרחה לביצות המלח של ג'ריד והנאות נפטה ותוזר. הוא משתרע עד מבואות קאבס, אל חאמה, מטמאטה, והיה מיושב יהודים ונוצרים. אחד הגאונים בבל שפעל בראשית המאה התשיעית, רבי אברהם נושא את הכינוי " אל קאבסי ", המעיד, כי מוצאו מקאבס. כלומר במחצית המאה השנייה למאה השמינית בוודאי היו שם יהודים.

מאת השנים הראשונות של הכיבוש הערבי לא הצטיינו בהתפתחות שקטה דווקא. זמן לא רב לאחר השלמת הכיבוש מבחינה צבאית זכתה באפריקה להתפשטות רבה תנועת " הח'ארג'יה ", כלומר הפרישה, שהיא הכת הדתית הקדומה באסלאם.

אחת הסיסמאות העיקריות שבהן דגלה כת זו הייתה שוויון של כל הגזעים באסלאם, עיקרון שהיה מאוד לפי רוחם של הברברים. הח'ארג'יה עשתה נפשות רבות בין שבט נפוסה שישב מלכתחילה בטריפוליטניה. אגב אורחא ראוי להזכיר, כי לפי המסורת פשטו לפנים בקרב שבט זה אמונות יהודיות.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

במחציתהמאה השמינית, סוף שלטון שושלת בני אומייה וראשית צמיחתם של בני עבאס בכליפות המוסלמית, שומעים אנו על התקוממות מזוינת של הברברים הח׳ארג׳ים נגד המושלים הערביים, שישבו בקירואן ובטריפוליס המערבית.

מרכז התקוממות אחד — שעליו כבר שמענו — היה בנפזאוה ושני במרוקו המערבית בין שבטי ברגואטה.

פלג הת׳ארג׳ים שישב בטריפוליטאניה ובתוניסיה נקרא אבאצ׳ים: ואף על־פי שהם הוכו הצליח מנהיגם אבן רוסתם להימלט ולכונן מדינה חדשה באלג׳יריה המרכזית, שבירתה הייתה תאהרת — תיהרת.

. באותו פרק זמן ) מחצית המאה השמינית לסה״נ(  נוסדה על ידי כת פורשים אחרת ממלכה ה׳ארג׳ית

שניה בת׳למסאן. שבט ברברי אחר ייסד באותם הימים מדינה ח׳ארג׳ית שלישית בנאות תאפילאלת שבעמק זיז ובנה את עיר הבירה םג׳למאסה.

על אף חילוקי הדעות בענייני אמונה ודין שהתגלעו בין הפלגים השונים של " הפורשים " קיימו

ביניהן מדינות אלה קשר מדיני ומסחרי הדוק . וכבר במקום זה ראוי לציין, כי בשלוש הערים החדשות, שהזכרנון: תאהרת, תלמסאן וסג׳למאסה, מוצאים אנו כעבור זמן אוכלוסיה יהודית.

כל כמה שנודע לנו העדות הקדומה על הימצאות יהודים שהגיעה עדינו היא מתאחרת, אשר בה הי במאה התשיעית ר׳ יהודה אבן קוריש (או קוריס), אחד הבלשנים הראשונים שקמו לנו . וכן יש להצביע על העובדה, שאינה מקרה, כי גם במרכזים אבאצ׳יים אחרים, כגון ג׳בל נפוסה (שהיווה מלכתחילה מעין סניף של ממלכת תאהרת) ״) באי ג׳רבה, באזור ג׳ריד = )נפזאוה, המשתרע עד קאבם(  בנאות ורגלאן ומזאב, היו תמיד יישובים יהודיים חשובים, שהמשיכו להתקיים בסביבה האבאצ׳ית עד ימינו.

ה " פורשים " על כיתותיהם היו אמנם הראשונים אבל לא היחידים, שניסו להקים באפריקה הצפונית מדינות עצמאיות ובלתי־תלויות מהכ'ליפות בבגדאד.

בסוף המאה השמינית מצא מקלט במגרב הקיצוני אדרים, נצר ממשפחת הכליף הרביעי, עלי ופאטמה, בתו של מוחמד הנביא, שנמלט מהמזרח מחמת רדיפות העבאסים.

אדרים היה אבי שושלת האדריםים, שהקימה את ממלכתה במארוקו המרכזית המערבית, באיזור שעירו הראשית היתה עד כה וולילי, כפי שקוראים הערבים לוולוביליס, העיר הרומית־ויזיגוטית. בקירבת חורבותיה של עיר זו על הר זרהוּן נמצא קברו של אדרים הראשון המקודש ביותר בעיני בני מארוקו

ומקום השתטחות, הנערכת מדי שנה בחודש מאי על ידי בית המלוכה והמוני העם, ). לפי המסופר מצא אדרים, המכונה הגדול, יהודים ונוצרים באזור זה והוא מחה את שאריות הדתות והעדות״, שהיו באזורו — ידיעה שבלשון זו בוודאי אינה נכונה, כפי שניווכח מידי ).

בנו של אדרים הראשון, שנולד לאחר מות אביו, והוא אדרים השני, ייסד בראשית המאה התשיעית את העיר פאס, שבה — ובסביבתה — מוצאים אנו כעבור זמן יהודים, כפי שלמדים אנו מתוך מקורות שונים. 

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

מקור אחר מוסר כי עם המשפחות המוסלמיות, שהגיעו מאנדלוס כדי להתיישב בפאס שנים מספר

לאחר היווסדה, באו גם יהודים, שחויבו לשלם מס גולגולת שנתי בסך 30,000דינארים. לפי מספר זח יש להניח כי שיעור הגברים המבוגרים, כי רק אלה היו חייבים במס, הגיע לפחות ל־ 15,000

זה מתאים לכלל אוכלוסיה יהודית בסך של 45,000 נפש — לפי יהס זהיר ביותר: לעומת כל גבר מבוגר אישה מבוגרת וילד בגיל למטה משתים עשרה. אבל לא ייתכן, כי מספר גדול כזה של יהודים

הגיע מספרד, שעה שאנו שומעים, כי רק שמונה מאות משפחות מוסלמיות — כלומר כששת אלפים נפש ־ – באו אז מספרד.

לכן יש להניח, כי אם סך המם שנקטו הנהו נכון, הוא נסב על כל היהודים, שישבו אז בממלכת בני אדרים, ).  על חשיבותם והשפעתם של היהודים יעיד סיפור על מעשהו של האמיר יחיא האדריסי  (בשנות הששים למאה התשיעית), בין אם הוא אמת או המצאה.

נפשו של יחיא זה חשקה בעלמה יהודיה יפהפייה והוא ביקש לשאתה לאישה. ומשלא נענתה לו, על אף הפצרותיו, חדר לביתה ואנסה במרחץ. לשמע הנבלה התקהלו מוסלמים ויהודים בראשותו של שייך מוסלם, רדפו אחרי האמיר, שהסתתר באחת השכונות, והרגוהו.  

אלמנתו של האמיר נאלצה להזעיק את אביה, מושל ההר, כדי להשקיט בכוח את סערת הרוחות. היסטוריון צרפתי בן זמננו מעיר, כי מאורעות אלה מרמזים עד כמה מעורים היו היהודים בחיי

המוסלמים, ועל מקומה המכובד של האישה בחברה  שעדיין נשארה ברברית".

בסוף המאה התשיעית לסה"נ הגיע לפאס ר׳ יהודה בן קוריש, ראשון הבלשנים העבריים, שהוכיח את אנשי פאס על שהם מזניחים את תרגום התורה לארמית, ובאגרתו המפורסמת ביקש להראות את התועלת הרבה שתצמח לידיעת הלשון העברית מהשימוש בתרגום  ".

כמעט בעת ובעונה אתת עם ממלכת בני אדריס ייסד האמיר אבראהים אבן אל־אגלב בחלקה המרכזי של אפריקה הצפונית נסיכות עצמאית למחצה, שלא ניתקה את קשריה עם הכליפים בבגדאד.  גבולותיה של מדינה זו השתרעו עד הר נפוסה במזרה והבל מזאב במערב.  

בירתה הייתה קירואן, אשר נוסדה אמנם  בראשית הכיבוש הערבי, אבל סבלה קשות במלחמות שהיו נטושות בין הח׳ארג׳ים, הפורשים ובין נציבי השלטונות של בגדאד. זו אחת הסיבות, שבגללן לא יכלה העיר להתפתח.

ייתכן כי מיד עם היווסד קירואן עברו — או הועברו — אליה יהודים ". ( ויש סוברים, כי עדת ק. עמדה בקשרים עם ר׳ יהודאי גאון סורא  (מחצית המאה  השמינית לסה"נ) בבירור ענייני הלכה ). היסטוריון ערבי מזכיר יהודי בחצרו של הנציב הערבי , שהיה אז בקירואן אולם רק בימי בית אגלב החלה התפתחותה המסחררת של קירואן כעיר מסחרית גדולה, ראשונה במעלה ובחשיבות בכל אפריקה הצפונית — בשל מקומה המרכזי.  

עם התמוטטות שליטתו של הצי הביזאנטי על הים התיכון המערבי לא החמיצו בני אגלב את ההזדמנות, שבאה לידיהם, כדי לקשור קשרים מסחריים עם הארצות החונות על חופיו אירופיים, ואף ניסו את מזלם במסעי כיבוש על סיקיליה ועל איטליה הדרומית, שבהם הוחל בשנת  827.

מעשי כיבוש זה נמשכו עשרות שנים (גורלה של סיקיליה הוכרע רק בשנת 902 ) ומעורים היו בהם גם היהודים תושבי סיקיליה ואיטליה הדרומית. הד המאורעות עולה ממגילת אחימעץ, שמהברה הי בראשית המאה האחת־עשרה באוירי ORIA  שבאיטליה הדרומית.

  אגב תיאור חייו של ר׳ שפטיה ממשפחתו של אחימעץ מספר הוא כיצד ההלו הישמעאלים לשוט במלכות ערלים, וכבשו את קלבריאה ואת אפוליאה. מושבו של השליט הערבי היה בבארי, והוא ניסה לכבוש את

אוירי בערמה:  ״לילך עליה פתאם ולהחרימה ולתנה לשמה ומשמה ".

  אולם שר אוירי הצליח בעזרתו של ר׳ שפטיה ( נפטר 886  ) לסכל את עצתו של האמיר׳ ולמלט את תושבי העיר. ר׳ שפטיה עצמו נפל כפי הנראה בידי הערבים, מאחר  שכיבוש העיר אירע ביום השבת . יש להניח כי יהודי אפריקה, וקירואן במיוחד, באו אז במגע עם אחיהם בסיקיליה ואיטליה הדרומית.

אולם יותר חשוב היה הקשר הקבוע שהוקם ההל מראשית המאה התשיעית בין העדה בקירואן ובין גאוני סורא ופומבדיתא. והוא עדות ברורה לריבוי האוכלוסין שבה ולחשיבותה. הרי לא רק למתן תשובות נכונות דרושה ידיעה עמוקה בתורה ובמסורת אלא גם להצגת שאלות כהלכה.

בשנת ד׳ תר״מ 880 בערך ביקר בקירואן אלדד הדני ואז שאלו  אנשי קירואן לרבינו צמח בן חיים גאון יעקב  מתאמחיא שבמתא מחסיא על עסק אלדד הדני, שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחווילה הקדומה בארץ כוש.

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

גם רב סעדיה גאון, בשבתו עדיין במצרים, עמד בחליפת מכתבים עם חכמי קירואן ובמיוחד עם ר׳ יצחק בן שלמה הרופא בשאלות " מחכמות החיצוניות ", כפי שמוסר רבי דונש בן תמים במבוא לפירושו על ספר יצירה.

באחד מחיבוריו רומז סעדיה גאון רמז לא ברור לרדיפות היהודים בידי נוצרים:  ״ ופי עצרנה הד'א אלפו אהל אלקירואן כתאבא עבראניא פימא להם מן שנורי אלנצראני מפסק פוסיקה מטעם מטעמיך, כלומר בימינו אלה חיברו אנשי קירואן חיבור בלשון העברית על מה שאירע להם מידי שנורי הנוצרי

והחיבור מחולק לפסוקים ומוטעם בטעמים״.

באותה תקופה עדיין נמצאו נוצרים באפריקה וייתכן שהיה שנורי אחד הפקידים בחצר האמידים. לא מן הנמנע גם, כי בימי חילופי השושלות בארץ ניצל אחד הנוצרים הזדמנות זו, כדי להציק ליהודים " .

בראשית המאה העשירית ההלה באפריקה צמיחתה של שושלת חדשה הידועה בהיסטוריה בשם בני פאטמה. עתידים היו אלה להצר את צעדיהן של הממלכות הקיימות ואף לרשת את מקומן.

שמה של השושלת מוכיח לכאורה, כי מוצאה ממשפחת נביא האסלאם — בדומה לבני אדרים שליטי המגרב  הקיצוני. תחת הנהגתו של עוביד אללה אל־מהדי  ( 934- 909 )העמיד את עצמו הענף הפאטמי בראש תנועת המרידה נגד הדת הסונית־האורתודוכסית.

משום כך ביקשה המסורת הסונית לתלות קופה של שרצים מאחוריו של עוביד אללה בספרו, כי מוצאו משפחה, שהייתה בבית יהודי וילדה לו בן. אולם השמצה זו לא מנעה בידי כת האסמעאילה, אחת הכתות הקיצוניות בשיעה המוסלמית, להכריז על עוביד אללה כי הוא " המהדי " , כלומר ה "מונחה " על ידי אללה, הוא המשיח המוסלמי המקווה, שיבוא בקץ הימים ויגאל את האנושות.

עוביד אללה הצליח בשנת 909 לגרש את האגלבים ולהתבסס בקירואן, אולם עדיין היה עליו להילחם נגד אויביו ממערב וממזרח, סונים ו״פורשים״. וכדי להבטיח את עצמו בפני הפתעות העביר שנים ספורות לאחר תפיסתו את קירואן את מושב שלטונו לעיר חדשה, שהקים בשנת 915 בקירוב על חצי־אי,

מהלך שני ימים מזרחה לקירואן.  

על עסק אלדד הדני, שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחווילה הקדומה בארץ כוש.

בירתו נקראה אל־מהדיה — על שם מייסדה. המהדי הקיף את עירו ביצורים, בנה בה מצודה והשתמש בנמל הטבעי כבסיס לצי המלחמה. ייסודה של מהדיה היה מאורע רב המשמעות. עד אז נבנו כל

הערים החשובות שייסדון הערבים: קירואן, תאהרת, תלמסאן, פאם,•  בפנים הארץ הרחק מהחוף — מפני הסכנה של הצי הביזאנטי

. עם כיבושה של סיקיליה והשתלטותם החלקית והזמנית של הערבים על איטליה הדרומית חלפה סכנה

זו , ומעתה אפשר היה להעביר את מרכז השלטון לעיר נמל . בייסוד מהדי־ יש גם רמז לכוונותיו של המהדי, ליצר ההתרחבות וההתפשטות מזרחה וגם לרצונו להקים כוח ימי בעל משקל.  

ואמנם מהדיה התחילה לפרוח ובמשך מאות שנים מילאה תפקיד דומה לזה של אלכסנדריה של מצרים. האם פלא הוא, כי היא הייתה לעיר מושב של עדה יהודית גדולה וחשובה מבחינה כלכלית, וכי בתעודות

מסחריות מאותה תקופה נתקלים אנו מדי פעם בסוחרים יהודיים, היושבים בה או שמוצאם ממנח.

התפתחותו של נמל מהדיה לא מנעה בעד התעצמותה של קירואן, שנהנתה מכל האפשרויות הרבות, שהעניקו לה התרחבות שלטונם של הפאטמים והשתלטותם על כל אפריקה הצפונית עד פאס במערב וסג׳למאסה בדרום.

מעמדה של קירואן לעומת מהדיה היה כמעמדה של פוסטאט־קאהיר כלפי אלכסנדריה. באותה תקופה שוב קיבלה העדה היהודית תוספת כוח של גולים מאיטליה. שבתי דונולו הרופא מוסר לנו אגב סיפור כיבוש עיר מולדתו אוירי על ידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה 925 , כי נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי

הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים ויתרם הלכו בשבי.

הוא עצמו נפדה בטרנטו מממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה.

ב" מגילת אחימעץ"  מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה"נ,  עיר זו נכבשה על ידי צבאו של אל־ מועז, הכליף הפאטמי (  975-  953

שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969.

  ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל  נשא חן בעיניו של אל־מוּעֳז, שהטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,  ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר' פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו בכל המדינות הולך.

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של רבי  אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים ( 969 ) עבר לפני גדודי אל־ מועז " ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים ( סוחרים ) הבאים ממדינות

כלומר לכאורה היה רבי פלטיאל ממונה על ענייני כלכלת הצבא ואכסונו בלבד. ראוי לציץ, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה העברה לזהות את רבי פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם ( ממוצא נוצרי(  שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.  אמנם הנימוקים שהביא לזהותם של שני האישים אינם משכנעים ".

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

עוד יהודי מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, ומעניין, כי גם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר". אל אפריקה פנה יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר היהודי המפורסם שחי בחצי־אי ערב בדור לפני מוחמד הנביא. בימי באפור, השליט האח'שידי, היה יעקב בן כלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן מה ברמלה, והתאסלם, כדי לעלות בדרגה.

בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג'עפר ולאחר מות כאפור ( 968 ) נאלץ יעקב לברוה ממצרים והגיע אל־מועז.  

מספרים, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשרותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. ולפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה, מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. אף שהתאסלם שמר על קשרי הידידות עם היהודים.

באותם הימים הייתה קירואן ״ מחוזא רבא שבאפריקה ״, כפי שנאמר במעשה בית־דין משנת ד׳ תשל״ה ,978  אף־על־פי שמרכז הכליפות עבר כבר למצרים.

שלטון הפאטמים השתרע על שטחים עצומים מזרחה למצרים — ארץ־ישראל וסוריה, ומערבה לה — עד למארוקו המרכזית. אולם לא ארכו השנים והורגשה התרופפות תוקפם של הפאטמים במערב. בשלב ראשון עבר השלטון בקירואן לידי שושלת בני זירי, שמייסדה היה עוזרה הנאמן של השושלת הפאטמית

עוד בזמן שבתה באפריקה, ובניו אחריו נתמנו בראשונה במושלים על המגרב בשם הפאטמים.

לבסוף נתעצמו ונעשו עצמאיים, ניתקו את קשריהם המדיניים עם הפאטמיים בקאהרה והכירו בריבונותם של הכליפים העבאסים, שישבו בבגדאד.

זירי משבט צנהאג'ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת  . 971/2

 . בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ( עיר באלג'יריה ))  ונשארה ארצם הפקר וכו..לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם ".

גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת. 979  בשנת א׳ רצ"ח לשטרות (ד׳ תרמ״ז 987 ) הם עדיין ישבו בעיר גלותם. כפי שאנו למדים מתוך שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא…והאי דיינא דבבא.

וכן מתוך ראשית התשובה  היחידה שנותרה מקונטרס זו שהכיל ללא ספק תשובות גם על יתר השאלות:

״לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותביהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס.  טאבי, מעלאיי, בחירי נהירי וכו״׳.

 כלומר: לכל הרבנים ותלמידיהם ובעלי הבתים והציבור ), שמושבם היה)  בפאס (ועתה באשיר. לאחר שנשתנה מושבם) מפאס. הטובים, המעולים, הנבחרים, הנאורים וכו….ברשימה אחת של תשובות  הגאונים נותר זכר לתשובות אחרות שהפנו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס, המזכירים אגב את המקוואות שהיו להם בעיר זו".

רב שמואל בר חפני, גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי מתנה באגרתו אל אנשי פאס את גורלם המר.

״ שמואל הכהן ראש הישיבה / של  גולה /  בן הפני הראש אב הישיבה / של גולה / בן כהן צדק ראש הישיבה של גולה בן יוסף הנגיד נזר הישיבה/ של גולה/  אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה המאירה בעשישה ובגדול נר נברשה הממהרת וחשה לקיים מצות ולא בוששה בלא כלמה ולא בושה הקהילה

המהוללת והיא בכל יופי ונואי נכללת היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה.

מקום התורה וגרן חחכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת יי המדושנה באפם כלם ובשנה: . . . ישאו אחינו שלום / ממנו ומן ישראל/ סופר הישיבה/ בחורנו המהיר בתורת  / יי ומן ראשי / הסדרים וראשי / המדרשים/  והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים/ והחכמים/  ובני הגאונים והשופטים/ והתנא ים  / והתלמידים/ והסופרים/ כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם.

ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב / הכמכת מכהו הכהו

וגו׳ ……ישעיה כ״ז, ז׳…. ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר/  אז תשמח בתולה במחול וג׳…..ירמי׳ ל״א, י״ג….. ולפניו נהלל ואותו נודה על הרעה כעל הטובה״ ״  . . .

בתעודות שהבאנון לאחרונה אין כל רמז לתאריך או למקום מסויים. ברור, כי התשובות, שהשיב רב שרירא אינן מאוחרות מסוף המאה העשירית ולא מן הנמנע כי אף הן נשלהו אל אשיר. לא כן הדבר לגבי אגרתו של ר׳ שמואל בר הפני שבכוונה תחילה הבאנו קטע גדול ממנה בלשונו.

הרושם הוא, כי היא נשלהה לפאס גופא, אבל אין בה כדי אהיזה לקביעת זמנם של המאורעות

והרי זו השערה גרידא אם נקשור אותה במאורעות המאבק בין בית אומייה ושבט הזנאתה הברברי על השלטון בפאס.

אכן היו הימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית ועד שנות השלושים של המאה האחת־עשרה תקופת צרות ופורענות בשביל פאס. קרבות עזים היו נטושים על השלטון במארוקו ועל פאס בירתה בין בני אומייה הספרדיים בקורטובה, שביקשו לזכות בארץ זו ובין האדריסים, מושלי הארץ היציבים.

לאחר הדחתם מהמלוכה של אלה האחרונים התחיל המאבק בין שליטי קורטובה ובין שושלת בני זירי וכן עם שבטי זנאתה הברברים, וגם בקרב הזנאתה עצמם, אין ספק, כי בקרבות אלה סבלו גם היהודים.

ראוי להזכיר כי באותה תקופה נתמנה יהודי שמושבו היה בקורטובה לגובה מסי הירודים בכל תחומי שלטונו של הכליף — לרבות השטחים שכבשו במרוקו.

הדבר קרה בימי המלך השאם שישב על כסא קורטובה בשנים  976- 1009, 1010 – 1013

וה ״מלך׳ אלמנצור בן אבי עאמר היה אומנו. אז עלו לגדולה יעקב אבן גיו ואחיו יוסף, סוחרים עושי מלאכת המשי, בגדים יקרים ״ ונסי ישמעאלים על ראשי דגלים יקרים מאוד, לא נעשו כמוחם בספרד״

. אל־מנצור שהיה השליט האמיתי במדינה נשא את יעקב אבן ג׳ו על כל קהילות ישראל שבמלכות

קורטובה עד סגילמאסה שהיא קצה מלכותו ״שיהיה שופט את כולם ויהיה רשאי למנות אליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מס וכל פרעון שעליהם״.

אמנם לקץ שנה אחת לנשיאות אבן ג׳ו אסרו ״ חמל ך״ אל־מנצור, מאחר שנתאכזבה תקוותו,

כי הנשיא בחסדו ״ ישיב לו מנחות גדולות ויקח ממון של ישראל מכל הקהילות כהוגן ושלא כהוגן ויתן לו

מותר לשער, כי גם הפאטמים  וסוכניהם  וגם הברברים  לא ראו בעין יפה את נשיאותו של היהודי הספרדי על יהודי מארוקו ובוודאי חשדו גם בהם, כי ידם במעל ע ד האפריקאנים.

ייתכן שהתנשאות זו של אבן ג׳ו גרמה להתפרעות נגד יהודי פאס ואולי גם במקומות אחרים, שלא הגיעה הידיעה על זאת אלינו אף־על־פי שבוודאי לא הייתה לו כל סמכות להתערב בענייני המוסלמים, במיוחד סבלו היהודים כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי שייך אחד השבטים הברברים, שהחריב את כל העיר ועשה שמות ברובע היהודי.

לפי המסופר נהרגו אז ששת אלפים איש ויותר, ומאחרים לקח השייך את נשותיהם

ואת רכושם ״.

בין פורענות לפורענות היו גם שנים של שלום, שבהן התנהלו החיים במסלול שקט. עדות לכך ההתכתבות בענייני הלכה בין גאוני בבל ( ר׳ שרירא, רב האי׳ ר׳ שמואל בר חפני ) ובין הכמי פאס, כגון התשובות למר אברהם ומר תנחום.

אנשי פאס עמדו גם בקשרים עם ארץ־ישראל ושנים מהם, דוד החרש ואבודאני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר יצירה שחיברו רב סעדיה גאון.

גם לתאהרת ולסג׳למאסה נשלחו באותו פרק זמן תשובות מבבל שמואל בן אברהם מתאהרת קיים חליפת מכתבים עם ר׳ שלמה בן יהודה, הגאון הארצי־ישראלי ברבע השני של המאה האחת־עשרה) וגם עם ישיבת בבל.  הוא ערך מסע מעירו למצרים ונשתהה בקאבס״.

תאהרת המוסלמית, לפנים בירת מדינה ח׳ארג׳ית נחרבה בראשית המאה העשירית וירדה מחשיבותה המדינית והתרבותית. אולם הקהילה היהודית נתקיימה בה גם לאחר מכן – ודאי בגלל חשיבות המקום, כתחנת מעבר בין ערי החוף לאיזוד הצחיח.

אולי מותר לשער, כי גם הקשרים הכתתיים, שהיו בין תושבי תאהרת המוסלמית ובין הברברים בג׳בל נפוסה היו לתועלת ביחסים בין היהודים בשני האיזורים – והרי ידוע לנו, כי ג׳בל נפוסה היה מיושב יהודים באותה תקופה.

דמותו של היהודי נכנסה אפילו לתיאור אקלימה של העיר, שהיתה, ידועה בשל הקור השורר בה בחורף, הנמשך תקופה ארוכה, ואנו מוצאים אותו בחרוז-כנף, שחדר לכמה ספרים.

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

הד׳מי — איש ההסות — הוא ללא ספק יהודי׳ כפי שמוכיח הנמשל: השבת. אכן יש כ"י שבו הגירסה היא בפירוש — ״היהודי״ . שלא כגורלה של תאהרת עמד לה לםג׳למאםה, הנאה הגדולה בדרומו של עמק זיז׳ ערכה הרב כנמל הפלגה של אורחות גמלים לים החול של הצחרה.

בזכותו היוותה גם מוקד תשוקה למאוויהם המדיניים של הזרים: הפאטמים וגרוריהם מכאן האומיים האנדלוסיים וגרוריהם מכאן, ושל הברברים אדוני הארץ הראשונים. האזור המיר את אדוניו במשך התקופה הנסקרת עתה פעמים רבות ועבר מיד ליד.

אבל מלחמות והפיכות לחוד ועסקי מסחר לחוד. חשיבותה הכלכלית של סג׳למאסה כפתה על כל המעורים בריב עליה להתחשב בה ולאפשר את קיומה. ולכן רואים אנו גם את יהודי סג׳למאסה עוסקים בשלהם בתורה ובקמח.

השאלות המופנות לבבל בענייני הלכה באות על סיפוקן, והגאונים משיבים באמצעות תחנת הביניים — היא קירואן, רב האי גאון משיב פעם בעניין חגבים מתים אם מותרים הם אם לאו — ואל תהא שאלה זו קלה בעינינו י . באזורים שחוגים אלה חשיבות רבה נודעת לחגבים, שהם מאכל עממי עיקרי דווקא בשנות בצורת, רעב ושיבושי דרכים.

לא למותר הוא להזכיר כי גם סג׳למאסה נוסדה מלכתחילה על ידי הה׳ארג׳ים־ הפורשים, ועדיץ היתה היא והאיזור כולו מאוכלסים אנשי כתה זו. וכבר ראינו כי היהודים הצליחו להחזיק מעמד דווקא באזורים מיושבים על ידי בני כתות שונות.

שמענו כי בהתקפותיהם על המגרב התיכון והקיצוני נעזרו הפאטמים באמידים מבית זירי ובגרורים ברבריים מקומיים, שהיו כפופים למרותם של האמידים. זה הטיל חובה על המנהיגים היהודים בקירואן לעמוד על המשמר ולדאוג שלא יאונה רע ליהודים באזורים הנכבשים. במיוחד הייתה דאגה זו על

שכמו של האלוף  רבי יהודה בן יוסף, ראש כלה

. בשיר, שחובר כפי הנראה על ידי איש מפאס, ושנמצא בגניזה, נזכרים גולי עיר זו ובמיוחד בנותיה, שנענשו על מרדן. המשורר האלמוני מודה לאל על שהקים ״למושיע גואל, כאלוף ביהודה, יהודה בן יוסף נשיא אל החושף זרועו, האוסף בני גלמודה״ ודואג להם מהונו .

בקטע אהד מהגניזה מסופר על דרך פתאום שנזדמן לרבי יהודה, שיצא למהדיה, כנראה גם כן בענייני צורכי ציבור"). גם רב האי הקדיש שיר תהילה לכבודו של רבי יהודה בן יוסף. הוא מת סמוך לשנת 1020 ופטירתו עשתה רושם. 

 תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ייתכן, כי יש לזהות את האלוף ר׳ יהודה בן יוסף עם ר׳ יהודה פאסי בן יוסף, הנזכר ברשימת תשובות רב האי גאון"). מוצאו של האלוף ר׳ יהודה מפאס עלול להסביר לנו למה דאג במיוחד לנפגעי פאס ולא הניח טורח זה לנגיד אפריקה, שלפי הנוהג מתפקידו היה לדאוג להם

ואכן במכתב, שבו מודיעים על פטירתו של רבי  יהודה נאמר בפירוש, שהיה משען ׳לקרובים אליו. ובכל זאת אין להכריע בדבר זהותם של שני ר׳ יהודה בן יוסף אלה באופן מוחלט. בניגוד לצחצוח החרבות ולזעקת שבר שנשמעו מדי פעם במגרב הקיצוני שרר שקט בחלקה המזרחי של אפריקיה, באמירות בני זירי.

בתשובות הגאונים המרובות מאותו פרק זמן, שמהם למדים אנו הרבה גם על מעמדם וחשיבותם

של חכמי קאבס, עיר הנמל שבחוף הדרומי של תוניסיה, אין כל רמז למצוקות או לצרות. מנהיגי הדור עוסקים במשא ומתן של הלכה ומבררים עם גאוני פומבדיתא בעיות, שנודעת להן חשיבות עיונית.

הימים הם זמן שלטונו של הכליף הפאטמי אל־האכם באמר אללה 1021 – 996   או כפי שהוא נקרא במגילה עברית ״ הדן באומר־אל , המולך בארץ מצרים והמשל בפינות הארץ במערב ובמזרח בצפן ובים״".  

בראשית מלכותו התייחס באהדה ליהודים ולנוצרים ואף היה לו רופא יהודי בחצרו, המכונה אל־חקיר

אל־נאפע, כלומר העלוב המועיל ״ . אולם לאחר מכן שינה את טעמו והתחיל רודף באכזריות המה את הנוצרים ואת היהודים במצרים ובסוריה ואת בתי־ התפילה שלהם להרוס ולהעלות באש.

הוא גם גזר על לבוש מיוחד ללא־מוסלמים: בגדים שחורים וכפי הנראה גם נעלים שהורות

והנה אין כל זכר למסע רדיפות זה בארץ המערב, שגם היא הייתה תחת מרותו של הכליף המשתגע, חוץ מרמז קל לנעלים השחורות, שנהגו אז היהודים לנעול ״

שתי סיבות גרמו לכך שהפורענות של אל־חאכם פסחה על ראשיהם של יהודי אפריקיה והנוצרים — עד כמה שהיו עדיין מצויים בארץ — ולא נגעה בהם.

א.   שושלת בני זירי נפלגה בעצם ימי הגזירות וענף אחד קרע חלק מהאמירות במערב והקים את בירתו במצודה קלעת בני חמאד שייסדוה שנים מעטות לפני כן ( 1007 ) .נעיר מיד כי לפי המסורת של רבי אברהם בן דוד היה מוצאו של ר׳ יצהק בן יעקב אל פאסי הרי"ף ״, ה״ אלפס ״, (נולד בעשור השני

או השלישי של המאה האחת־עשרה מקלעת־המאד.

משמע, שכבר שנים מעטות לאחר ייסוד קלעה — כלומר מצודה בלשון הערבית — זו, נקלעו אליה יהודים . ברור, כי בימי פילוג, שהיו מלווים מלחמת־אחים בין שני הענפים, לא היה אמיר קירואן באדיס, שקיבל מאת אל־האכם את התואר ,המשמש גם שם " נציר אל־דולה", כלומר מגן המדינה הפאטמית להוט לחשוף תורפה במדינתו הוא, ולערער את שתותיר! על ידי רדיפות יהודים ונוצרים.

ב.       בימי פורענות אל־חאכם התחילה גוברת בקירואן המתיחות בין שני הפלגים של האוכלוסייה המוסלמית: מאמיני הסונה,  שהיוו את רוב תושבי הארץ, וחסידי כת השיעה, שסמכו יתדותיהם בשליטי מצרים.

לאתר מותו של באדים – 1016 – ירש את העצר בנו אל־מועז הינוקא, שהיה בן שמונה בהגיעו לשלטון

ההמון ניצל הזדמנות זו, ותתחיל — כנראה לפי רמז שניתן לו על ידי מחנכיו ומדריכיו של אל־מועז — להתפרע כלפי השיעים, לשדוד ולרצוח בלי אבחנה ואף אל קדושת המסגדים לא שעה. 

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

בשנים 1016 – 1019 נרצחו בקיירואן אלפים רבים של אנשי כת זו. שיירת שיעים שנמלטו מהעיר ובקשו לעבור לסיקיליה, הותקפה בדרך, הנשים הנאות נאנסו, ולאחר מכן הושמדו כולם. לאחר הזכירו

התפרעות זו מוסיף הכרוניסט הערבי עוד בלשון קצרה :

" באותה השנה 1018 –  1019היה באפריקיה יוקר רב ומלחמות רבות " גם מצב זה  היווה עילה מספיקה לשליטי קירואן, שכבד התחילו רוקמים מזימות כיצד לפרוק את עול הפאטמים מעליהם, כדי לא להיגרר אחר גזירות אל־חאכם על יהודים ונוצרים.

ובכל זאת פטור בלי כלום אי־אפשר! אין פלא, כי בשנות מהומות, מרידות׳ מלחמות ורעב פחדו היהודים פחד ואף נפגעו בגופם וברכושם, אם כי לא אליהם במיוחד התכוונו בדרך כלל המתמרדים והמתפרעים.

בשני מכתבים ששלהו באותם הימים אל פוסטאט האחים יוסף ונסים בני ברכיה, ממנהיגי הדור וגדוליו בקירואן, מוצאים אנו תיאורים, שבהם משתקפים הלכי הרוחות בקרב העדה היהודית וגם פרטי מאורעות חשובים בשבילה.

במכתב האחד קוראים אנו בין היתר: ״ ואני כבר הסברתי ופירשתי לדך כי שקט השטח שלנו לאחר המהומה ששררה, וכי נרגענו לאחר הפחד, וזאת בעזרת ה׳ הגדול והמרומם וכן הודעתיעל שובו של הסולטאן ״) מהמערב, בשלום ועמו שלל רב, ועל שובו של השייך אדוני אבו יסחק הנגיד אתו, וכי

בזמן הגיעם מהמערב….

במכתב השני, שנשלח זמן קצר לאחר מותו של הנגיד מתארים יוסף ונסים את המצב המסוכן שהתהווה עם הסתלקותו של מגן העדה ומשענה . בימים אלה המוכנים לפורענות, מתחילים אויבי היהודים להרים ראש.  הכותבים מצביעים במיוחד על חומרת מצבם של תושבי המקומות המרוחקים, כשאין מי שישתדל

בעבורם,  וזו גם שעת כושר לנציבים ולממונים לנגוש בהם.

ליתר הרעה מת בשנה זו גם ר׳ יהודה בן יוסף אשר על מחלתו בזמן שהותו במהדיה נודע לנו

מהתוספת בגליון של המכתב הראשון והרי אף הוא היה משענת ומגן לקרובים אליו.

והנה פסקה אחת מהמכתב בתרגום:

״ וענייעי המלוכה, אחינו, נבוכים מאוד;  ועירנו בזמננו סגורה ומםגרתה אין יוצא ואין בא. השטח נדלדל בגלל הרעב והבצורת, ולאחר ששנה זו התאוששה קצת בגשמים, ואורו עיניהם של בני אדם, ירד גזר דינו של ה׳ על האדון הזה ולקחו אליו. ונשאר האיזור מגולה ללא מגן  וחרב.

אבקש מאת ה'  שישרה עלינו רוח כדי שנצליח. וגם על בני קאבס ירדה פורענות חמורה על ידי ההיטל שהוטל עליהם בימי הרעב והם היו מגולים ללא מגן. ורובם בזמן הזה בעירנו. ומה שנוגע למערב הרחוק, כגון סג׳למאסה וזולתה הרי אבדו ומתו ברעב ובחרב, ואנו בפחד גדול. ישקיט ה׳ את פחדנו וירגיע את חרדתנו.

בשני המכתבים חסר תאריך השנה. על סמך הנתון הקבוע שבמכתב השני, הוא מותו של הנגיד אבו יסחק, הוא רבי אברהם בן עטא, שכנראה לא אירע 1016 – 1017 מאחר שבשנה — זו לכל המוקדם — הקדיש לו הגאון רבי ישראל בר שמואל את חיבורו בהלכות תפילה , ולאור הרמזים למאורעות

מסוימים, ננסה לקבוע על סמך דברי ההיסטוריונים הערביים את שנות כתיבתן של שתי האגרות.

אמנם קשה לצפות, כי יימצא זכר לעניינים יהודיים מיוחדים בדברי הסופרים הערביים . וכן אין להניח, כי כרוניםט, ואפילו הוא בן הזמן, יחשיב ו ״ ינציח ״ לזכר עולם פרטים, שמוצאים אותם לעתים קרובות במכתבים הנשלחים בשעת מעשה.

המכתב הראשון, שבו מודיעים על השקט השורר באזור ועל שובו של הסולטאן עם הנגיד ר׳ אברהם בן עטא נכתב בדצמבר שנת  .1014  בשנה 1014/405התמרד הענף השני של השושלת בגלוי נגד באדיס. בחצר אמיר קירואן השתררה מבוכה.

הוא פינה את משפחתו ואת חצרו מעיר הבירה למבצר מהדיה המרוחק מהלך יומיים מקירואן, ויצא נגד המורדים.  באדים הכה את המתמרדים שוק על ירך ולקח שלל רב.  אמנם זה היה בעוכריו, כי חייליו

התחילו מתעסקים בביזה במקום לרדוף את האויב, שהצליח להימלט.

בהיותו במסע המלחמה נודע לבאדיס, כי בנו יורש העצר, שאל־חאכם העניק לו את התואר ״ עזיז אל־דולה ", כלומר יקר המדינה, מת במגפה. הכרוניסט מספר, כי האמיר צידק את הדין באומץ רב . טבעי הדבר, שמיד לאחר הניצחון סר הסולטאן לימים מספר לראות את שלום ביתו וגם להראות את הביזה שלקח –  במיוחד, שהמרחק בין שדה הקרב ובירתו לא היה רב.

אמנם פרט זה על ביקורו הקצר אינו נזכר בדברי הימים, שבהם מסופר רק, כי האמיר המשיך

במלחמה ומת במחנה. שהותו של הנגיד בימים אלה במערב מובנת יפה. הלא גורלן של קהילות רבות בשטח המריבה — כגון אשיר, מסילה, תאהרת ״, — מונח היה בכף הקלע ודרושים היו שיכנועו, תיווכו והתערבותו בכל שעה של הנגיד, שלא  יבולע להן.  

לפי דברי ר׳ יוסף בן ברכיה חשבו מלכתחילה שהנגיד ישהה זמן רב יותר במערב, אבל הוא הצליח לשוב כעבור חדשיים — כנראה בגלל נצחונו המזהיר של באדיס ושובו של זה לקירואן. כי אמנם גם בקירואן עצמה היה לו מה לתקן.

כאן נגזרה בינתיים הגזירה על סגירת כל החנויות והשווקים – לאו דווקא של יהודים –  והעברתם לפרבר מרוחק, שאליו עברו לפי הפקודה גם הברברים בני צ'נהאג׳ה . ונקל להבין את המשבר שעתיד היה לפרוץ בשביל  החנוונים והרוכלים היהודיים בקירואן.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

המכתב השני הוא כפי הנראה מאוקטובר  1019, כלומר הוא מאוחר בחמש שנים בקירוב מהמכתב הראשון.  האווירה המדינית השתנתה בינתיים מכל וכל. בעוד שבמכתב הראשון מרגיעים יוסף ונסים את ידידם בפוסטאט, ומנסים להפיג את חששותיו בהדגישם, כי שקט בארצם, הרי עתה נתנו כבר א ת

אותותיהן שנות המהומות והעדר יד שליט תקיפה.

האמיר הינוקא, שעתה מלאו  לו רק שתים עשרה שנה היה נתון לחסדי מדריכיו ואפוטרופוסיו, והנציבים בערי השדה המרוחקות במערב נהגו באדונים עצמאיים, כי תמיד היתד, בידיהם האפשרות להתמרד ולעבור לצד בני חמאד, הענף השני של השושלת.

וודאי שגם מלחמות היו נטושות בין המושלים והשייכים הברבריים ובגללן פחדו אנשי קירואן לצאת את עירם. על צרות אלה נתווספה עוד מכת הרעב הכבד, שתמיד הייתה, חמורה ביותר בדרום — באיזור קאבס. ברגיל מלווה מכת הבצורת פלישות שבטי הנוודים הגוועים ברעב, הם ובהמתם, ליישובים חקלאיים וערים, כדי להציל את נפשם.  

כל זה נרמז רק במשפט הקצר של אל־מראכשי, שכבר הבאנוהו למעלה . כי מגמתם של כל הסופרים הסונים היתד, לפאר את תקופתו של אל־מועז, שבה עשו שפטים בשיעים ולכן נוח היה להם לא להרבות בתיאור המצוקות.

אחרי הבצורת והרעב של שנת 1018/9 הייתה , — לפי דברי הכותבים – הרווחה עם רדת הגשמים, אבל אז נסתלק הנגיד ושמחתם של היהודים נהפכה לאבל ושמיהם נתקשרו בעבים של הדאגה מה ילד יום.

כן היו פני הדברים בראשית מלכותו של אל־מועז, שלדברי ההיסטוריונים הערביים הייתה בכללה תקופת שלום ופריחה בשביל המלוכה — עד הזמן, שהפאטמים התחילו לשסות בה את הבדווים.  

נראה כי גם בימים טובים אלה נשקפו לא פעם צרות ליהודים, שעליהן שותקים דברי הימים. בגניזה נתגלתה אגרתו של הגאון ר׳ שלמה בן יהודה המופנית לפוםטאט ובה מזכיר הוא דרך אגב ״ אשר הגיע לקהל קירואן כי נפשטה היד אליהם כמעט קט היו שונאיהם אבירים לולי רחמי רוחם  ה עזר מעט הוא הנגיד רבנו יעקב״".

  המכתב הוא משנות השלושים של המאה, אולם אין לחציל שום פרטים על הסכנה, שאיימה אז על קהל קירואן, וכן אין כל זכר לה בכתבי רבי׳ נסים בן יעקב או רבנו חננאל, שני ראשי הישיבות הדגולים, שעל פעולתם בקירואן באותו פרק זמן ידובר בפרקים הבאים.

כעבור שנים אהדות הורע המצב הכללי במדינה. בשנות הארבעים בגד אל־מועז בגלוי באדוניו המצרי, נשבע שבועת אמונים לכליפים בבגדאד ושמם נזכר שוב ב ״ יקום פורקן ״ המוסלמי, בשעת תפילת יום ששי במסגדים.  

אז תתחילו הפאטמים לשלח בבני זירי, המורדים במלכותם, את שבטי הבדווים הלאל וסולים, שהיו נעים ונדים במצרים העליונה.  אלה ערכו מדי פעם מסעי שוד והתנפלויות על ערי קירינאיקה, טריפוליטאגיה ותוניסיה.

  השלטונות נאלצו לפנות את קירואן ולעבור לאהד הפרברים, ומשם להגן על קירואן הישנה. גם הלק מהאוכלוסיה עזב את העיר והאמיר עצמו ביקש מפלט לו באל־מהדיה, המצודה המבוצרת יפה, שקל להגן עליה.  

בשנת 1057 הדרו הבדווים אל קירואן וגרמו לחורבן מחריד.  ארמנות השייכים משבט הצנהאג׳ה ובתי העשירים נשדדו, והתושבים התפזרו לכל רוח״. מאורע זה קרה זמן קצר לאחר מותו של ר׳ חננאל בן חושיאל ( 1056 ), כפי שיש להסיק מתוך המכתב המקוטע מהגניזה הרומז לכך אגב ציון, כי הגאון

ראש הישיבה מינה את רבינו נסים לראש בי רבנן ולנציג הישיבה למגרב

כולה במקום ר׳ חננאל.

   לאחר מכן בא תיאור קצר של קירואן:  ״ ארץ זו רצה ה' בחורבנה ואבדנם של הנמצאים בה. נבקש את ה׳ שייטיב… וישקיף עלינו ברחמיו וכו׳ ״. ועוד יכתוב לעדה וינחמם על מה שקרה להם, גלותם לאחר מכן מעירם ויציאתם מארצם.  היו הרובע שלהם והמקדש המפואר כל עובר עליה ישום.

מקום כתיבתה של אגרת זו — קירואן או מהדיה — אינו ידוע.  ולכן אין ללמוד ממנה אם קהל קירואן התעודד אחרי מכה זו וחזר לעירו או גלה כליל ״ אף מהבקשה לשלוח ניחומים לאנשי קיירואן אין להסיק מסקנה ודאית. הרי ייתכן וכוונת הכותב הייתה, שדברי הגאון יישלחו למקום מקלטם של בני העדה.

מכל מקום, אף אם שבו התושבים היהודים אל קידואן, הרי חלק מהן בוודאי לא החזיק בה מעמד זמן רב. העיר כולה הלכה ונידלדלה, כי בטרם הספיקה להתאושש ולהיבנות מחדש לאחר חורבן שנת 1057 , שוב ניחתה עליה מהלומה חדשה בשל התנפלות שוד של שבט נוודים ברברים בשנת 1060  מעתה היה השלטון האמיתי בארץ בידי הבדווים, שחמסו ושדדו כל מה שבא לידיהם.

אל־מועז מת בשנת 1063 והמדינה התחילה מתפרקת לחוליותיה. כל עיר חשובה וכל איזור היו מלוכה ״עצמאית״. עם חורבנה של קירואן, שבה היו מצטמצמים החוטים המקשרים את היישובים היהודים הבודדים בכל הארץ, פוסקות הידיעות הרצופות עליהן.

אין להסיק מכאן מסקנה מוטעית כאילו הקהילות חדלו מלהתקיים — ולו לתקופה קצרה.  אלא שרישומן לא היה ניכר. אפילו בקירואן עצמה התגורר כפי הנראה קומץ יהודים תקופה ארוכה למדי. היא נזכרת במכתב ממחצית המאה השתים־עשרה כמקום, שאפשר ליהודים להתיישב בו.

לפי סופר ערבי מאוחד חל גירושם הסופי מהעיר במחצית השנייה של המאה השלוש־עשרה, כאשד הוכרז על קירואן כעל אחת הערים הקדושות של האיסלאם ונאסר ליהודים ולנוצרים לשכון בתוכה, וכן בחמאמת, שבקרבת תוניס .

אולם בתעודה משנת 1500 , שנמצאה בארכיון המסגד הגדול של קירואן, נזכר מימון היהודי, כשוכר דוכן?  אלא שקרוב לשער, כי אותו מימון היה משומד .הרי יוסף הכהן חי במחצית המאה הט״ז יודע לספר, כי ליהודים אסור לשבת בקירואן, מאחר שבתוכה שוכן הכהן הגדול הישמעאלי.

לאחד חורבנה של קירואן זז המרכז המנהלי החשוב של המדינה מערבה תחילה אל קלעת בני חמאד. ענף בני חמאד הצליח לבוא להסכם עם הבדווים שהחריבו את תוניסיה, ותמורת מס שנתי הבטיח את ארצו מפני מסעיהם.

ברור, שבאותה תקופה גדלה חשיבותה של הקהילה היהודית בקלעה והיסטוריון יהודי, שחי כמאה שנה לאחר חורבן קירואן מציין, כי קלעה התחלקה עם מהדיה!  בירושתה הרוחנית של קירואן" . גם בעיר מג׳אנה (צפונה לקלעה ואזורה העשיר באוצרות הטבע נמצאו זה מזמן יהודים רבים, כפי שיש להסיק מהתעודות שנתגלו .

בסוף המאה האחת־עשרה העבירו בני חמאד את בירתם לבג׳איה כיום בוג׳יה השוכנת לחוף הים התיכון על אותו קו האורך בקירוב כמו קלעה ומג׳אנה, מאחר שמקומה נראה להם יותר מוגן מפני פשיטות הבדווים. יש להניח כי יחד עם הצנהאג׳ים הלכו שמה גם יהודים, אף־על־פי שהעדה בבג׳איה וכן

באלג׳יר העיר נזכרות רק ברשימת המקומות מתקופת המייחדים.

ממש באותם הימים, שבהם עלו השוסים הבדווים על ממלכת בני זירי במזרה האיזור טריפוליטאניה, תוניסיה ובני חמאד גיבשו את מעמדם במרכז כיום אלג׳יריה המרכזית, קמה במערב, בין הברברים בעמקי הדרעה והסוס תנועת דתית־חברתית־צבאית של ה״מוראבטון, אנשי ה״ רבאט ״, כלומר מבצרים

של חבורות דתיות, שתושביהם התאחדו להגנת האסלאם נגד אויבים מבחוץ והתפוררות בגלל דעות אפיקורסיות מבפנים

. בפי העם נקראו ברברים אלה ״בעלי הרעלות ״, מאחר שנוהגים היו לכסות את פניהם ברעלות כנשים, מטרתם של ה״מוראבטון הייתה לטהר את חיי הדת בין הברברים ברוח האמונה המסורתית, כפי שהיא התגבשה בשיטת המאלכים, אחת מארבע השיטות של האסלאם האורתודוכסי.

בראשונה עלו גדודי ה״מוראבטון על הנסיכויות השיעיות הקטנות בסג׳למאסת ובתארודאנת. ומשהתעצמו תחת מנהיגותו של יוסף בן תאשפין, מייסד מראכש, יצאו לכיבושיהם הגדולים באפריקה וספרד. לאחר שהשתלטו על מארוקו פנו מזרחה, כבשו את תלמסאן, והראן, תנס, וחדרו עד ממזרח

לאלג׳יר, שנפלה בידיהם ( 1082 ) לאחר מצור.

וכן התפשטו המוראבטון עד לגבולות מדינתם של בני המאד. לא הגיעו אלינו ידיעות אם היהודים סבלו בזמן קרבות אלה יתר על שאר האוכלוסיה האזרחית. ייתכן ששתיקה זו מעידה, כי הם לא נפגעו במיוהד. ואולי מסייעת להשערה זו הידיעה, כי יהודי המערב שילמו בימי יוסף את הג׳זיה — את מס החסות" .

. גם בסיפור רבי יצחק אל־פאסי, שברח בשנת 1088 מפאם לקורטובה אין כל רמז לרדיפות דתיות ״. הדעת נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרה תופעה העלולה להסביר את הירידה במתת הפעולות הרוחניות ואת הדממה שהשתררה במארוקו.

ידוע כי בצבא אלפונסו הנוצרי, שנלחם במוראבטון במסעם בחצי האי הפירינאי היו יהודים, ולא מן הנמנע

כי גם הכובשים המוסלמים, שבאו מאפריקה נעזרו על ידי יהודים, שהלכו עמהם או מיד אחריהם ״.

כעבור שני דורות התחיל רסן השלטון להתחמק מידי מנהיגי המוראבטון. באותו חבל ארץ של מארוקו הדרומית קמה תנועה דתית חדשה של המוחדון, הם המייחדים, שדגלו בסיסמת ייחוד מלא של בורא העולם, שאין לייחס לו שום תארים גשמיים או מוסריים.

גם תנועה זו, שמייסדה היה מוחמד בן תומרת, ה״ מהדי ״, כלומר המונחה על ידי אללה, לא הסתפקה בהטפה דתית בלבד, וחסידיה אחזו בחרב, כדי להשליט את דעותיהם בכוח הזרוע. מלכתחילה, בראשית שנות העשרים של המאה השתים־עשרה גייס אבן תומארת תומכים בין הברברים בארצו .

  הוא פנה לפאס, מכנאס, סלא, מראכש, — שבה ישב עדיין השליט המוראבטי עלי בן יוסוף בן תאשפין. בכל מקום התווכח עם חכמי הדת, הטיף לטיהור המידות וערך הפגנות כדי להסעיר את הרוחות נגד שחיתות המידות" .

לבסוף השתקע באיזור מולדתו המצומצם, הוא עמק הנפיס ועמק הסוס העליון. כאן בסביבה פראית, בהרי אטלאס הגבוה בנה המהדי את המבצר תנמלאל, ומכאן שלח שליחים לארגן את תומכיו ולערוך טיהורים (תמייז) בין המפוקפקים והצבועים שביניהם.  

הוא מת — לפי רוב המקורות — בשנת 1330 , והמנהיגות עברה לעבד אל־מומין, ממלא מקומו של המהדי, לפי צוואתו. פרטי המאורעות והתאריכים של מעשיו נמסרים בשינויים רבים במקורות, אולם התמונה הכללית ברורה ".

לראשונה פעל עבד אל־מומין בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת, הוא עמק הזיז הדרומי ובירתו סג׳למאסה נכנעו לראשונה בשנת 1140 . אולם רק בשנת 1145 יצא הכליף של המייחדים למלחמה במישור החוף הצפוני.

כאן נכבשו והראן , אוראן, שבקרב עליה נפל תאשפין בן עלי, שליט המוראבטון, שירש רק זמן קצר לפני כן את הכסא, ותלמםאן. סג׳למאסה בקצה הדרום שיגרה משלחת הודייה, שמתפקידה היה למהוק את זכר ההתמרדויות נגד שלטון המייחדים, שאירעו כאן בשנים הקודמות.

  לאחר מכן פשטו המייחדים על ־ פאס, מראכש- 7 1146. בשנת 1147 שלח עבד אלמומין גיס לספרד.    נכבשו ערים רבות וחשובות, ביניהן אשביליה. אחרות, כגון קורטובה, נכנעו.  עתה הגיע  תורה של מדינת בני חמאד ובג׳איה בירתם היתד, לשלל חמייחדים בשנת, 1152  לכאורה לא התעניין מצביאם של המייחדים בנעשה באפריקיה המזרחית ובטריפוליטאניה.

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

זה מאה שנה, שאיזור זה היה לבז לערבים הנוודים בני הלאל ובני סולים, אשר הצליהו להפוך לשממה אזורים חקלאים פוריים וערים מסחריות פורחות.

מצב זה ניצל רוג׳ר, מלך סיקיליה, כדי לכבוש בשנים   1148 -1134 את הנמלים חחשובים באיזור אנו מונים לפי סדר גיאוגראפי : את — ג׳ידילי, סוסה, מהדיה, ספאקס, את איי קרקנא, את קאבס – 1143- 1148 חצי־האי ג׳רבה ( 1134 ) ואת הופי טראבלס המערבית — היא טריפוליטאניה 1146.

נוכח הסכנה של התפשטות השלטון הנוצרי פנו המוסלמים אל המייחדים בבקשת עזרה, ואלה יצאו בשנת 1159 ממרכזם במארוקו כדי להשלים הפעם את אשר החלו לעשות לפני חמש־עשרה שנה.  במסעו זה שעיקר קשיו היה כיבוש מהדיה הבצורה גירש עבד אל־מומין את הנורמאנדים הנוצרים מאפריקיה

ומטריפוליטאניה והציב את גבולות מדינתו בתהומי השפעתה של מצרים, שהייתה עדיין תחת שלטונם של בני פאטמה

עבד אל־מומין מת בשנת 1163 , שנים מעטות לאחר שהשלים את מלאכתו היא איחוד כל אפריקה הצפונית תחת שלטון המומינים, כפי שמכנים את השושלת, שייסד ממלא־מקומו של אבן תומרת. אולם הוא גם נעץ במו ידיו את הקנה, שמסביבו התגבש לאחר מכן הכוח, שעתיד היה ברבות העתים לדחוק

את רגלי הברברים בארצם.

כדי למנוע מהומות בשטחים שנכבשו לאחרונה וכאחת גם ליישב את המערב הקיצוני, שנתרוקן בשל ההשמדה ההמונית של מתנגדים ויריבים, העביר עבד אל־מומין את הבדווים הערבים אל ארץ מולדתו.

זו הייתה ראשית קץ של ריבונות שבטי הברברים.

זכר מאורעות הימים מנקודת ראות יהודית, שממנה מתעלמים כליל ההיסטוריונים הערבים, חוץ מפרט מסויים, שמספר אחד מהם בקשר לכיבוש תוניס, נשמר בשורה של עדויות ומקורות יהודיים. מהם קרובים קרבת מקום וזמן, עד שאפשר לכנותם עדי ראייה או שמיעה נאמנים להתרחשויות, ומהם

כאלה שהלבישו בלבוש קינות את הדי הדברים, שהגיעו אליהם, בלי שהתכוונו לסדר ולדיוק היסטורי או לשלמות התיאור.

בשני הנוסחאות של אגרת ששלח רבי משה בן מימון אל תימן נשתמר תיאור מאורע שזעזע את יהודי פאס בשנות העשרים של המאה ההיא, באגרת תימן מזהיר הרמב״ם מפני הנהיה אחרי אנשים המתנשאים לאמר: אני המשיח המקווה! ולאחר שסיפר על ה״משיח״, שקם במזרח ממשיך הוא לפי הנוסח הקצר:

״וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנים ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה. ולא יצא דברו לאוד, והתחדשו לישראל בגללו צרות, והודיעני הדבר הזה מי שהיד. מצוי בכל "

בנוסח הארוך קוראים אנו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו. כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ

המערב, כלומר פאם, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא.

אמר להם:  הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה חמשיח. ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו.

והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול

אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר :

  נגלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני יורד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ ובו׳)  יואל ג, ג) .  אותו זמן חדש מרחשון היה,  וירד גשם הזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. 

והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי

שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בא המשיח . ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח,  וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן.

וכשבא הפסה ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער, והחובות רבו על העם . וגם בין שכניהם ועבדיהם הגוים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג. ולא נשאו אותו ארצות האסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל/ 

ובצאתו, כפי שהגירו לי כל אלה שראוהו, ניבא כאשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן ״  התיאור הארוך — שהוא המקורי, בעוד שנוסח א׳ הוא קיצור הדברים ״

— על הופעת הנביא משה הדרעי בפאס בשנות העשרים של המאה השתים־ עשרה חשוב מכמה בחינות.

ראשית בשל הודעת הרמב״ם בראש הסיפור, כי מקבל הוא עליו את האחריות עבורו וכי שמע על המעשה מפי אנשים מהימנים, שראו את משה דרעי זה וכי חקר אותם על הפרטים.  ואין ספק, כי יש להחשיב ביותר את עדותו המודגשת של רבנו, כשראה צורך להעמידה בראש התיאור.

שנית בשל קביעת המועד למאורעות ההם . לגבי דידנו אין לייjס חשיבות רבה להבדלים בתאריך המדויק: המישים שנה לפני כתיבת האגרת בקירוב, כלומר שנת 1122 , או ארבעים וחמש שנה, כלומר שנת 1127 . קובעת העובדה, שנבואותיו של מר משה הדרעי הושמעו לאחר שהותו בפאס של מוחמר אבן

תומרת. זה אירע לפני שנת 1120/514 . .

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

מתקן הדת המוסלמית התווכח אז עם ה ״ טלבה ״, הם חכמי האיסלאם, על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ את כלי הנגינה בשוק. לפי אחד המקורות הוא גורש מהעיר מפאם  יצא אבן תומרת למכנאס, למראכש ? ובוודאי שהופעותיו עשו רושם רב וגרמו לזעזועים לא רק בין האוכלוסיה המוסלמית.

בתנאים אלה של אנדרלמוסיה מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאתו של המשיח בליל הפסח אוזן קשבת, במיוהד כשהן היו מלוות אותות שלכאורה אימתו את דבריו.  ההתרגשות הגיעה לשיאה בחג הפסח, חג הגאולה, והאכזבה רבה לאחר שנתבדתה נבואתו.  

גם המוסלמים שמרו את הדבר. בוודאי שימש כשלונו של נביא זה נשק חשוב בוויכוחם של חמייחדים עם היהודים כעבור עשרים שנה, כשדרשו מהם לקבל את האיסלאם. באותה תקופה גרו היהודים בקרבת המסגד המפורסם הנקרא על שם אנשי קירואן.  

בשנות השלושים ניגשו להרחבת המסגד, מאחר שלא יכול עוד להחזיק את המתפללים הרבים. אז נתברר, כי הרבה נכסי ההקדש המוסלמי עברו לידים פרטיות, וכן כי רוב הבתים מצד דרום הם רכוש יהודים. בהתאם לחוק הדתי הופקעו הבתים הדרושים להרחבת המסגד מידי המוסלמים והיהודים, שהתגוררו

שם.  

אבל כולם קיבלו פיצויים הוגנים עבור נכסיהם. הדבר קרה בשנת 1134כלומר כאשר שלטון המוראבטון עדיין היה נכון בעיר באותו פרק זמן — וייתכן בקשר עם מאורעות הימים — אסר השליט המוראביטי עלי בן יוסוף אבן תאשפין  1106 – 1142 על היהודים לגור בעיר הבירה מראכש, אשר ייסדה אביו בשנת   .1062

לראשונה הייתה מראכש רק מאהל גדול של הנוודים הברבריים, ואגמאת ואילן, השוכנת במרחק של ארבעים ק״מ מזרחה־דרומה לה, בסביבה מלאה הוד למרגלות האטלאס הגבוה המשיכה לשמש מרכז מינהלי של המדינה, אף־על־פי שהיא נשארה עיר פרזות ״.

יש להניח כי כבר בימי ראשיתה של מראכש מצויים היו בה יהודים, שנזדמנו אליה לרגל עסקיהם, כשם שהיו באים למאהלי נוודים אחרים. במרוצת הזמן הוקמו בניינים יציבים במראכש. עלי עצמו הקיפה חומה — סימן מובהק לעיר מלוכה ובנה בה את המסגד, שהחריבוהו לאחר מכן המייחדים, מאחר שהמחראב שלו לא היה מכוון כלפי דרום אלא למזרה — כמנהג היהודים הפונים מזרחה,  כפי שמציין הביוגראף של אבן תומרת ועבד אל־מומין.

מִחראב (ألمحراب רבים: محاريب תעתיק מדויק: מִחראב, רבים: מחאריב) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה – הכיוון אל הכעבה, אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. הקיר נקרא "קיר הקיבלה". המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה. הגודל אינו קבוע, אך המחראב בדרך כלל מקושט. מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון החליף מבית אומיה וליד הראשון (705 – 715).