תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולהתולדות. הירשברג

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

אטימולוגיה של המונח

האטימולוגיה של המונח לוטה בערפל. מקור המלה יכול להיות حرب, "ללחום או "להוביל למלחמה". כשם עצם ייתכן שמקור המלה ב"מלחמה", حرب ו-حربة , "רומח". محراب מוגדר כשדה קרב, במובן של "ג'יהאד א-נפס" (כלומר, הקרב נגד נשמתך שלך).

יש טענה הגורסת כי הגומחה נקראת "מחראב" משום שכל מי שנכנס למסגד היה מניח את חרבו במקום זה וכך לא יכלו לבוא לידי שפיכות דמים. המסגד הוא "חרם", מקום האסור בשפיכות דמים. על כן, אם היה קם אדם לחרבו היו הנוכחים יכולים למנוע בעדו מלהגיע לחרב כיוון שכולם מתפללים לכיוון זה ויכולים לזהות מי שיתקרב לכלי הנשק בזמן התפילה.

אז התהילה שקיעתה של אגמאת כמרכז הממשל ויהודים רבים ביקשו כפי הנראה להשתקע בעיר הבירה, זה היה למורת רוחו של עלי, שבמחצית השנייה של שלטונו התחיל להסתגר בארמונו־הרמונו בבירה ולהקשיב למוצא שפתיהם של חכמי הדת ושל נשיו.  

את קנאותו לדת האסלאם הוכיח על ידי הקמת מסגדים מפוארים ומלבד המסגד של מראכש הרחיב את מסגד הקרוויין )כלומר של אנשי קירואן(  בפאס ובנה בשנת 1136 את המסגד הגדול של תלמסאן. אז גזר גם על היהודים שכל מי שיימצא מהם בלילה במראכש יומת ורכושו יוחרם.  

הותר להם להשתהות בבירה בשעות היום בלבד, לרגל עסקיהם והשירותים שהם מגישים. אולם הפקעת הבתים בפאס ואיזור ההתיישבות במראכש היוו רק מעין הקדמה לפורענות שירדה על ראשי הלא־מוםלמים — ומוסלמים רבים כאחת  באפריקה ובאירופה בעשור החמישי והשישי של המאה ההיא כאשר המייהדים התחילו במסע הכיבושים שלהם, כפי שהוא תואר למעלה.

בכתבי ההיסטוריונים שלנו נשתמרו שלוש רשימות קצרות על סבלם של יהודי אפריקה. את האחת כתב ר׳ אברהם בן דוד, הרושם: . . . היו שני הירום וגזרות ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותיהם

אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ירמי׳ טו, ב.

ועוד מוסף על נבואת ירמיה: ואשר לצאת מן הכלל יצא מפני חרב בן תמורת שיצא לעולם בשנת תתק״ב ( 1141/2 ),  שגזר להוציא את ישראל מן הכלל. ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד )תהל׳ פג, ה   .

וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר במדינת סלא ( כן יש לקרוא ולא צלא ) מקצה העולם עד מדינת אל מהדיה ״. רבי אברהם בן דוד כתב את ספרו לאחר שנכבשה אפריקה הצפונית עד למבואות מצרים — אולם משום מה לא פירט את כל המקומות, שסבלו, אלא נקט בשני שמות אופייניים, בשני קצוות של אפריקה, להגדרת שטח הפורעניות: כאן מציין הוא סלא, הנמל בחוף האטלאנטי מזה ומהדיה בחוף תוניסיה מזה.

ופעם שנייה כותב הוא: ״ לא השאירו פליטה לישראל מתנגד, עד אלמהדיה השב ידך כבוצר על םלסלות ( ירמ׳ ו, ט ) קביעת השטח על ידי ציון שתי ערי נמל בשני הקצוות, המערב והמזרח׳ מוצאים אנו לעתים קרובות.  

היישובים לאורך החוף היו צפופים וקשורים בנתיב אורחות קבוע, נוסף על הקשר הימי. מוסרים, כי לכל האורך היו מקיימים תחנות איתות על ידי משואות אש. את הסיבה למה לא הוזכר במזרח נמל טריפולי נסביר להלן :

התאריך תתק״ב הוא מדויק במידה מפתיעה. כי אמנם בשנה  536 / 1141/2 התחיל עבד אל־מומין במסעי הכיבוש על השטחים שמחוץ לאיזורו העיקרי בעמק סוס והאטלאס הגבוה,״). ואכן מאז התחילו להשתרג הצרות, שנמשכו שנים רבות — כי היו הפסקות בין מסע למסע ונסיונות שיכנוע.

יחד עם זאת אין לדקדק עם הראב״ד בנוגע לפרטים — הרי אבן תומרת עצמו היה אז עשי

שנים ויותר בקבר.

שתי רשימות אחרות יצאו מתחת ידו של ר׳ שלמה אבן וירגה. א. בהזכירו את השמד הרביעי מוסר אבן וירגה, כי אבן תומרת גזר בשנת תתע״ב(!)  על כל מי שלא יבוא בדתו למות בחרב. היהודים ניסו להמתיק את רוע הגזירה בוויכוחים ובהצעת רכושם, אולם לא הצליחו לשכנע את המלך. אז יצאו קהילות רבות מדת משה.

אבל חודש לאחר הגזירות מת המלך ובימי בנו הוקל סבלם ורבים שבו לדתם, בעוד שאחרים יראו שמה תחבולה היא מאת המלך ונשארו חוץ לדת ימים רבים.

ב. בפעם השנייה קובע אבן וירגה, כי בשנת ארבעת אלפים תתק״ו ,  1146היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח. המלך רצה להכריחם להמיר את דתם ולקבל את תורת נביא הישמעאלים.

ברור, כי התאריך ד׳ תתע״ב/ 1112 לשמד זה ברשימה הראשונה היא משובש. ומאחר שהמליצה ״יצא חרב בן הומר sמעידה על השפעת ספר הקבלה אין ספק, כי יש לתקנו לתתק״ב, כמו שם.

התאריך ברשימה ב׳ חתק"ו – 1146 הוא נכון. כי אמנם החל מאז נפלו בידי עבד אל־מומין הערים החשובות ומרובות האוכלוסים. הסיפור על הוויכוח בין המלך ליהודים מבוסס על מסורות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שנראה להלן.

נקיטת תאריך ״חודש לאחר הגזירות״ למותו של עבד אל־מומין היא גוזמה ספרותית — אבל אינה רחוקה מהאמת. כי אמנם מת עבד( אל־מומין כשנה לאחר שחזר ממסעו האחרון לספרד 1163.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

שני ענקים חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

תיאור מדויק, המתאים בכל פרטיו לידוע לנו מהמקורות הערביים, מוצאים אנו במכתבו של שלמה כהן, שישב באלכסנדריה של מצרים, שמע על המאורעות מפי עדי ראייה והריצן אל אביו בפוסטאט, שהיה תאב לדעת את הנעשה במגרב.

 תאריך המכתב הוא שבט, א׳ תנ״ט לשטרות, כלומר ד׳ תתק״ח/ 1148 . שלמה כהן מציין׳ כי הוא כותב אותו ביום שבו הגיעה השמועה על כיבוש בג׳איה —ידיעה מפתיעה המהווה חידוש לעומת כל מה שידוע לנו על מסעות חמייחדים

 והרי תרגום אותם הקטעים הדנים במאורעות אפריקה וגם ספרד: אכן מה שרצונך לדעת על מאורעות המגרב, אשר כל שמעיהם תצילנה אזניו (השווה ש״א ג, יא), הגיעו יחידים וחבורות, גם יהודים, מאלה שהיו נוכחים במערכה והודיעו, כי עבד אל־מומין הסוסי ( מעמק סוס)  יצא נגד האמיר תאשפין בוהראן, צר עליו, חרג את צבאו ואת חאמיר תאשפין,וצלב את גופתו

. לאחר מכן כבש את תלמםאן והרג את אשר בתוכה, מלבד אלה שפשעו( בהמרת הדת ). וכשהגיעו הידיעות לאנשי סג׳למאסה, התקוממו נגד האמיר שלהם, הראו בגלוי את התנגדותם למוראביטון וגירשום מן העיר, שלחו את עבד אל־מומין והסגירו לו את העיר.

לאחר שנכנס  הוא או נציגו אל העיר,אסף את היהודים והציע להם את ה ״ פשעות ״ כלומר המרת חדת ולאחר שהוא ניסה שבעה חדשים לפתותם לעבירה, בעוד שהם כל הזמן יושבים בתענית ומתפללים, לאחר זה בא אחד המפקדים ודרש מהם את ה ״ פשעות ״. הם סירבו.ואז נהרגו מאה וחמישים יהודים על ייחוד השם. הצור תמים פעלו וגו׳ (דבר׳ ברוך דיין האמת שופט בצדק ואמת ג ו ׳ באשר דבר מלך שלטון (קהל׳ ח׳ ד). הנותרים פשעו.

וראשון ה״פושעים״ היה יוסף בן עמראן, דיין סג׳למאסה. על זה אספדה ואילילה (מיכה א, ח.  ויהי לפני בוא עבד אל־מומין העירה,בזמן שהתקוממו אנשי העיר המוראביטון, ברחו מבין אנשי העיר היהודים

מאתים איש בקירוב אל הקצבה ובתוכם מר יעקב עבודי אחי אבי ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעה, לאחר שלקהו כל מה שהיה עמהם אין אנו יודעים מה קרה להם לאחר מכן.

ולא נשארו בכל ארצות המורא ביטון מאלה שהצטרפו למרידה נגד המייחדים זולתי דרעה ומכנאס. קהילות המערב בעוונות כולם לקחו להם רשות / ל ב ג ו ד / ולא נשאר מן בג׳איה עד שער אף אחד שהמשיך לחיות בשם יהודי. נהרג מי שנהרג ופשע ( בהמרת הדת מי שפשע. (   

ביום כתבי את מכתבי זה באה הידיעה כי לקחו את בג׳איה . . . ה' יתעלה ישבור את כוחם ולא יהרסו שוב. אקווה כי הוא בנפילה בגלל הרס הארץ. וכן נתברר, כי לו חוף הים כולו משער אשבליא עד שער טורטושה; פרץ רב.  אלה מאנשי אנדלוס שלחו אליו והמליכוהו עליהם. ולא נשאר בארץ אף מוראביט

.. אחד. . . . קרטובה וגראנאטא

וכאשר נכבשה פאס נהרגו בה מאה אלף נפש, ובמראכש נהרגו מאה ועשרים אלף נפש. הנני להודיעך זאת לא מהשמועה, אלא אני מוסר לך על ס מ ך ידיעה אישית ״.

לאחר שורות מספר, שבהן מודיע שלמה כהן לאביו על עסקי מסחר חוזר הוא לסיפור המאורעות במארוקו ומזכיר, כי בימים אלה הגיע פליט מסג׳למאסר ״ אדם מלומד, מר יוסף בן מלאל, שלמד אצל בן מיגש ואתו כתב מינוי מאת בן מיגש.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.תולדות. הירשברג

 והיה לו משא ומתן עם הרב ולא הצליח ה' מעשיו. וכן הגיע אדם בשם בן קצ׳יב מגדולי פאס, שברח מאותן הארצות וניצל הוא ואחיו האחד. הוא הודיע לשלמה, כי ספר התורה, ששלח אביו של שלמה עם בן תאלוית הביאו אתו אל בג׳איה. וכן מספד שלמה כי בא עוד אדם, כהן מאנשי פאס, הנקרא בז אל־קאבוי, והוא קרוב שלהם. הוא אמר שאין לו אלא דבר מועט.

כאמור מתאים תיאור הקרבות לידיעות שבספרות הערבית. גם המסופר על מספר הקרבנות שנפלו בפאם ובמראכש ועל אורך המצור במקומות שונים דומה למספרים שנוקטים ההיסטוריונים — ובלי ספק הם מוגזמים כאן ושם הזכרת כיבוש בג׳איה בשנת 1148 — ולו לזמן קצר — אינה טעות, כי הכותב הדגיש כבר לפני כן כי כל הקהילות מבג׳איה ועד שע ר . . . בסבתה טנגיר או סלא(?) נחרבו.  

סיפור זה הוא פליאה, מאחר ששום מקור ערבי אינו יודע דבר עליו. לפי הכרוניקות הערביות נכבשה בג׳איה לראשונה בשנה  1152 או 1153ייתכן שהיה לפני כן ניסיון להשתלט עליה, שלא הצליח, או שזקף או שלמה על חשבון המייחדים איזו תקרית מקומית — כגון סכסוך בין שליט  תוניסיה לשליט בג׳איה .

אגב סיפור מאורעות גדולים אלת למדים אנו על קיום שתי עדות במקומות נידחים במארוקו.  אין ספק, כי בסיפור על בן תאלוית, הכוונה לאדם ממקום בשם זה. כעת ידוע בשם זח יישוב חשוב באזור מראכש, בהרי חאטלאם הגבוה, ששימש אחד המבצרים של שלטון הברברים הבלתי־תלויים.

עד לפני זמן מה היו פזורות בשטח זה עדות יהודיות קטנות — וייתכן כי תאלוית של ימינו היא היא המקום׳ שממנו בא אותו היהודי בימי המייחדים.  גם הכינוי אל־קבאווי,  כפי שנקרא קרובו של שלמה רומז לאזור בשכנות וואדי דרעה.

 אנו עוברים עתה לתיאור המאורעות בקינתו המפורסמת של ר׳ אברהם אבן עזרא " אהה ירד ", והתוספות השונות עליה . הראב"ע הולך ומונה את הערים באפריקה, שסבלו בזמן הרדיפות: םג׳למאסה   ״ עיר גאונים ונבונים ״, מראכס ״ עיר המלוכה ״, קהל פאס, סבתה, מכנאסה, דרעה, ״ שדם בנים ובנות

נשפך בה ביום שבת ״.

חריזת המאורעות היא ללא סדר כרונולוגי, וקרוב לוודאי, כי הראב"ע, שנדד באותם הימים בארצות אירופה לא ידע על השתלשלותם.  את זמן חיבורה של הקינה יש לקבוע לכל המאוחר לראשית שנות הששים, כלומר לפני שנפוצו באירופה הידיעות על כיבושיו של עבד אל־מומין בתוניסיה וטריפוליטאניה

ועל גירושם של הנורמאנדים מאפריקה.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

שני ענקים חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

קינה זו היתה נפוצה מאוד ואנו מוצאים תוספות והשלמות שונות עליה.וכן פרסם ח. שירמן קטע הדש, שנתגלה בגניזה, שהוא שונה מטופס הקינה הידועה מכבר. 

 

איך נחרב / ה מ ע ר ב / ורפו כל־ידים

ואוי ירד /על ־ ס פ ר ד / רע מן־השמים

עיני עיני ידדה מים.

 

ימי רעה /על־דרעה/  אשר באו בתחלה

ביום בא צר /חשך צ ר / עליה ואבלה

ולכד עיר / ו יעי ר / חמתו על־הקהלה

קהלת אל /ישראל/  סגלת שוכן מעלה

 

קהל ישרים / ו כשר ים/ הוד תורה וגדלה

וחיש צדם / ולכדם/  ביום זעם וחלחלה

יום המר / והנמהר/ יום חשך ואפלה

ואמר ״אי /אל רואה/ ולא נראה לחשמלה

 

בוראכם / בוחרכם / להיותכם לו סגלה

יושיעכם / ו יצי ל כם/  מחרב המחוללה

ברו־לכס / ו ג ם לנפשכם / תנצלו משאולה

האזינו  /והאמינו/  בדתי המהללה

 

. . . ן . . . ת  /יהי נשבת/ ודין התורה כלה

אכבדכם /ואושיבכם/  בכס משרה וגדלה

אם תאבו /ותקשיבו/ תאכלו טובי סלה

ואם תמאנו / ת נ ת נ ו / לחרב ובזה וכסלה

 

ולא אבו /והשיבו/ עזי־ מצח מלה

״גוי סכל / ל א נוכל/ להחליף ימין בשמאלה

דת צדק / ב דת חדק/ דין ישר בדין עולה״

וחיש גמרו / ו גם אמרו/  חלילה חלילה

 

לכפר בדת / י ק ר חמדת/ דת אל נורא עלילה״

ולא רצו / ו נקבצו / סנדרי קטנה וגדולה

והם שבעים  /ואחד ע ם / שלשה ועשרים עגלה

ונאסרו / ו נמס ר ו / לפי חרב בבהלה

 

וצעקתם / ו נאקתם / לא נשמעה בזבולה

לפי רגע / בא נגע/ אליהם ונעשו כלה

ביום שבת / ב ן עם־בת/ שפכו דמים כמים.

הוי אקרא / כמצרה/  על־קהלת םגלמאסה

עיר גאונים /ונבונים/  מאורם חשך כסה

ושח עמוד /התלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה /לשנינה/ ברגלים נרמסה

 

ועל־יקרים /מדקר ים / עין אויב לא חסה

ועל קדושים / ב י ד קדשים/  עליהם קינות אשא

ואי חסן /קהל תלמסאן / וחדרתם נמסה

וגדולים / ב י ד ערלים/ חיש חיו למשסה

 

וקול ארים /בתמרורים/  על־סבתה ומכנאסה

אצפצף כסוס /עגור לסוס/ אשר הייתה לקלסה

ועיר אגמאת  /בלי הצמת/  לפי רגע נמסה

לזאת אבכה / וכף אכה / וידי על חלצים

.

אוי אפס /כל־קהל פאס/ וחיש אבדו במהרה

עיר תורה /והמקרא/ והמשנה והגמרה

עיר חכמים   /מחכמים/  בסוגיא ובסברה

ותלמידים /החרדים/ במצות אל ברה

 

ודרשנים /המבינים/ בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות /מאין חשות/ ולא תמוש התורה

וחזנין  /מתחננין/  בקול ערב ובצורה. . .

 

עיקר ההרחבה לעומת החרוזים ב ״אהה ירד ״ הוא תיאור הוויכוח, שהתנהל בדרעה בין היהודים לכובשים המוסלמים. וכבר קראנו במכתבו של שלמה כהן,כי בסג׳למאסה התנהל ויכוח דומה שבעה חדשים

ויכוחים כאלה היו בהחלט בהתאם לרוחו ולשיטת פעולתו של עבד אל־מומין — ושל אבן תומרת לפניו.בתחילה היו המייחדים מנסים לשכנע את האוכלוסייה על ידי ויכוחים והטפה, ירק לאחר מכן היו משתמשים באמצעי שיכנוע יותר יעילים" 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליצתולדות. הירשברגלעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

ההוספה על פאס אינה מעשירה את ידיעותינו על המאורעות ההיסטוריים, אולם היא חשובה לידיעת המרכז התורני הנכבד. בקטע הגניזה חסר זכר מראכש. לפי מה ששמענו למעלה על האיסור שהוציא עלי בן יוסוף נגד ישיבת יהודים בעיר זו נראה, כי בית זה שבו מדובר על ״עיר המלוכה״ — ושנמצא רק בכ״י

אחד של הקינה — הוא תוספת מאוחרת של אדם, שידע, כי גם באיזור זה היו פגיעות ביהודים, אבל לא ידע את הפרטים.

 לעומת זאת נזכרים בקטע הגניזה המקומות אגמאת וסוס; ויש לראות בזה פרט חשוב המוכיח כי כאן הידיעות מדויקות יותר מאלה שנמסרו בקינה הידועה מכבר.

אגמאת הוא הלא שם היישוב הקדום בקרבת מראכש, שהיה מיושב יהודים, מאחר שבמראכש עצמה אסור היה להם להתגורר מימי עלי בן יוסף. אין להניח, כי באותן שלוש השנים שבין מות עלי לכיבוש מראכש ושהיו שנות מלחמות ומסעות עברו היהודים לגור בעיר זו.

בתנותו את גורל סוס התכוון המשורר לאותו איזור השוכן דרומה למראכש ולאגמאת, שהיה ערש המייחדים. וכבר ראינו למעלה באגרת שלמה כהן, כי עבד אל־מומין נקרא ה ״ סוס י״. עמק הסוס יורד נגבה מהרי האטלאס ופונה לאחר מכן אל חוף האוקיאנוס האטלאנטי, והזכרתו בקטע הגניזה מעידה, כי

היה מיושב יהודים.

מכאן כי כל שלושת העמקים הדרומיים במארוקו: עמק הזיז, שבו שוכנת סג'למאסה, עמק הדרעה ועמק הסוס, היו מיושבים יהודים. קשה לפתור את הבעיה אם טופס הגניזה כמות שהוא יצא מתחת ידו של

הראב"ע או אם חלו בו ידי סופר־פיטן אחר.

שירמן, שפירסם קטע זה ועוד קטע קינה אחרת מהגניזה הדנה — כפי הנראה — אף היא במאורעות אפריקה הצפונית, אבל אינה מזכירה שום שמות מקומות, נוטה להניח כי שני הקטעים הם משל הראב"ע.

לא פחות חשובות הן התוספות על קינתו של הראב״ע המעלות את זכר הקהילות בתוניסיה ומזרחה לה בחוף של טריפוליטאניה. אולם טרם נעבור לדון בידיעות הנוגעות לתקופת המייהדים עלינו לסקור בקצרה את מצבן של קהילות תוניסיה, טריפוליטאניה וקירינאיקה בדורות הקודמים. בעוד שמצאנו חומר

רב בתשובות הגאונים ובתעודות הגניזה בנוגע לקירואן, מהדיה ״ קאבס, מועטות הן הידיעות שהגיעו אלינו על מקומות אחרים, וששמותיהם מופיעים בתוספות על קינותיו של ר׳ אברהם אבן עזרא.

אולם אף אותן תעודות בודדות שבגניזה. רמזים בספרות הערבית וזו של תקופת הגאונים וכן מצבות קבורה אחדות בנות הזמן דיין — במקום שאין ברירה — לשחזר את השרשרת הרצופה של העדות היהודיות בטריפוליטאניה ובתוניסיה, רציפות באיזור ובזמן. 

הרי  לא יעלה על הדעת, שכל היישובים כפי שנזכרו  ב ק י נ ות צצו……… למייחדים וכן אין לטעון שאלה ורק אלה היו קיימים אז…………,הידועים לנו ממקורות אחר ים נעלמו לגמרי.

אלא בוודאי תנא………… התשובה למה כה דל ים הזיכרונות שנשתמר על יהודים…..  בחלקה למעלה. : רישומן של העדות הקטנות לא היה נ י כר בלימ……. היה חלקם עם חובשי בתי ־ מדרשות. בורותם זו קובע הרמב"מ באחת מתשובותיו במשפט כולל ובוטה כמדקרות חרב.  

האנשים השוכנים בין טוניס ובין ואלכסנדריה של מצרים ושוכנים גם כן בהרי ברבריה  כי) הם י ותר טפשים אצלי משאר בנ י אדם אף־על ־פי שהם חזקים מאוד באמונה, והשם ית׳ עד ודיין

על שאינם אצלי אלא כדמות הקראים הכופרים בתורה שבעל פה ואין אצלם זכות מוח כלל בכל עסקיהם בתורה ובמקרא ובתלמוד ולא בהיותם  דורשים בהגדות ובהלכות.

 בימיו של הרמב״ם הלא כ ב ר עברו למעלה ממאה שנה מזמן חורבנה  של קירואן. כדאי לציין, כי דעה דומה על תושבי האיזור הברבריים מביע  אל ־אדריסי , הגיאוגראף הידוע בן דורו (הגדול בשנים של הרמב״ם

גם המצב המדיני היה רעוע ביותר באזור זה. טריפוליטניה הייתה. שטח מריבה בין שליטי מצרים ובין שליטי תוניסיה. אפילו כשכל האיזור היה נתון למרות עליונה אחת התנצחו והתנגחו כאן השליטים של השושלות המקומיות והשייכים הברבריים .

 הוסף על אלה את פלישות הנוודים, לסטים בדרכים ושודדים ב ים — וגורם לא מבוטל נוסף : העוני של הארץ, דלות החקלאות, שאין לה שטחים מספיקים לעיבוד, וחוסר אוצרות טבעיים, והרי תמונה אפורה למדי של הוסר בטחון ויציבות כלכלית.

רוב היישובים היהודיים של קירינאיקה, טריפולטניה ותוניסיה התרכזו לאורך חוף הים בערי הנמל המרובים  המצויים כאן. מביניהן מתבלטת טראבלס המערבית, שהיתה עיר סוחרת מובהקה וקשרים לה עם אחיותיה במצרים, סוריה וסיקיליה . מתו ך שאלה אחת, שהופנתה לישיבה הארצישראלית למדים אנו, כיקיים היה כאן בית־דין, שלא היה כפוף לבית הדין  הגדול של ארץ־ ישראל

במכתב מקוטע מעניין, שלא נותר בו שם הכותב וזה של המוען, קוראים אנו אגב סיפור תלאותיו של המחבר בדרכו לספרד, כי בטראבלס חי רופא מפורסם רבי טוביה " מלך " קאבס, התמרד ״ במלך ״ מהדיה, ובחלותו את חליו שבו מת נאלץ לפנות אל השייכים בני מטרוח, זקני טראבלס, ולבקשם שיחישו אליו את הרופא היהודי שבעירם.

. הוא הבטיח לו שכר טרחה רב— שחלק ממנו הקדים לשלוח מראש, אבל רבי טוביה לא רצה ללכת לקאבם והסתתר עם ארבעת בניו, לבסוף נאלץ לצאת ממחבואו ולקבל על עצמו את טלטולי הדרך כאשר זקני מטרוח לקחו את כל טובי העיר כבני ערובה.

מרסא מטרוחערבית: مرسى مطروح) היא עיר נמל בצפון-מזרח מצרים, לחוף הים התיכון, 270 ק"מ ממערב לאלכסנדריה. העיר שוכנת לצד הדרך המובילה מהדלתא של הנילוס ללוב. דרך נוספת יוצאת מהעיר דרומה, לעבר המדבר המערבי. העיר משמשת כאתר נופש לתושבי קהיר בחודשי הקיץ. את העיר משרת נמל התעופה מרסא מטרוח.

בתקופה התלמאית ובתקופה הביזנטית נודע המקום בשם פראיתוניון (Παραιτόνιον), ותקופה הרומית נודע בשם פראתוניום (Paraetonium).

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.

אין כל תאריך במכתב, אולם הסיפור על השייכים בני צטרוח ועל האיבה בין קאבס למהדיה רומזים לימים סמוך לפני פלישת רוג׳ר לאפריקה. הסכסוכים בין מושלי שתי העדים הללו היו אחד הגורמים למלחמה זותולדות. הירשברג.

לפי תדירות הכינוי אל־לבדי, כלומר מאנשי לבּדה היא הנמל  LEPTIS MAGNAהרומי שמוצאים אנו בין התעודות מהגניזה מסוף המאה הי״א ועד מחצית המאה הי"ב׳ וכן מהעובדה כי היו ביניהם אנשים ידועים מחוץ לתחומי עירם וסוחרים חשובים יש להסיק כי גם שם היה יישוב יהודי נכבד.

מערי חוף אjרות ידועות לנו: ברקה, שאחד מבניה ישב בירושלים בשנת תתי״ח .1058 המסחר בתוצרת חקלאית ובסחורות יבוא פרח כאן תראה. כי העדה היהודית היתד׳ חשובה. פעם נשלחו שבויים יהודיים לברקה — כנראה כדי שהיהודים במקום יפדו אותם .

 קרוב לה שכנה רמאדה, וגם אליה הביאי שודדי הים הערביים שבויים מביזאנטיון . האיזור סבל קשות בימי פלישות הנוודים הערביים בני הלאל ובני סולים, שהחריבו את הערים ואת הכפרים באחת•

בפנים הארץ היו קהילות אחדות בהר נפוסה, רמה נישאה, שבמערב טריפוליטאניה. בין יהודי טריפוליטאניה במאה העברה נפוצה הייתה, הדעה, כי בהרי אלה,שנקראו אז פאסאטו, מקורם של יהודי הארץ.

 הידיעה הראשונה על יהודים בנפוסה היא מהמאה העשירית לסה״נ, בתשובתו של ר׳ חנינאי גאון מפומבדיתא. אנו למדים ממנה דרך אגב כי נפוסה נחרבה במלחמה — אולם לא ברור אם הכוונה למקום מסויים באיזור או לכל היישובים.

. במאה האחת־עשרה ועד מחצית המאה השתים־עשרה נזכרים אנשי נפוםה, ג׳אדוא, מיסין פעמים אחדות, והגיאוגראפים הערבים מציינים, כי באיזור זה מרובים היהודים. נראה׳ שהם עסקו במסחר ואולי גם בחקלאות, אבל גם משורר מוצאים אנו ביניהם, וגם רב שנקלע בימי ר׳ בנימין מטודילה לניאפוליס שבאיטליה, וגם סופר שהעתיק מסכת כריתות מתלמוד בבלי .

 האורחות מערי החוף לתוניסיה היו עוברות את הר נפוסה והדרך היתה קשה מאוד, אבל לכאורה פחות מסוכנת מאשר נתיב הים, שבו נשקפו סכנות רבות גם בשל הסערות וגם בשל שודדי הים.

על הגבול בין טריפוליטאניה לתוניסיה (של ימינו) שוכנת הנאה הגדולה גדאמס. גם היא היתד, מיושבת יהודים באותה תקופה, כפי שיש להסיק מכינויו של ר׳ משה גדאמסי ״").לאחר סטייה זו עלינו לחזור לתקופת חמייחדים ולכיבושם את תוניסיה וטריפוליטאניה.

כבר הזכרנו למעלה שלמאורעות אלה, קדמו ניסיונותיו של רוג׳ר הנורמאנדי, מלך סיקיליה, להשתלט על איזור חוף זה. את הדם, כפי שהגיע עד לעדן שבחצי־אי ערב הדרומי, אנו שומעים במכתבו של הסוחר אברהם בן פרחיה בן יג׳ו, מאנשי מהדיה, אל אחיו מבשר השוהה עדיין בעיר זו.

אברהם חזר זה עתה לעדן(תשרי א׳ תס״א, כלומר תתק״י/ 1149 ) לאחר מסע ארוך להודו וכאן נודע לו אשר אירע לקהילות שבחוף אפריקה: טראבלס, ג׳רבה, קרקנא ספאקס׳ מהדיה, סוסה. הוא מבקש להודיע לו מי מת ומי חי, כדי שתנוח דעתו.

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז). 

השמועות על ההתרחשויות לא היו ברורות, כי הרי אברהם חושב להשיא את בתו הנמצאת אתו לבן אחיו(השני) או לבן אחותו ושוקל את האפשרויות, שאולי יוכלו להשתכן גם באחד המקומות: מהריח, אפריקה, תוניס או קיראן

נראה, שבהזכירו את השם אפריקה — בעוד שהוא עובר בשתיקה על סוסה וםפאקס — התכוון אברהם לחבל הצר בין סוסה לספאקס דווקא, שנותר לפליטה בידי בני זירי . ואכן לא נודע לנו דבר על פגיעות ביהודים בימי פלישתם של צבאות רוג׳ר הסיקילי אל אפריקה, ולכן אין כל אפשרות לבחון את מידת האמת בשמועות שנפוצו בעדן.

ידוע רק, שהכובשים הטילו על תושבי השטחים את הג׳זיה, כלומר מס הגולגולת ״ 1). אבל מס זה לא היה שום חידוש לגבי היהודים, שהיו משלמים אותו לפני כן למוסלמים. אגב זאת נציין, כי בין קטעי הגניזה נשתמר מכתב,שנשלח למהדיר. בשנת תתקי״ב 1522

כאמור למעלה בא המסע של גיס המייחדים בראשותו של עבד אל־מומין אל אפריקה, שבעקבותיו נכנע לו האיזור מטריפוליטאניה ועד ברקה שבקירינאיקה׳ בתגובה על נצחונם של חילות סיקיליה על המתקוממים במהדיה.

במסעם זה 1159 – 1160 נתקלו המייחדים בהתנגדות נמרצת רק לפני —המבצר הימי מהדיה, שהמצור עליו נמשך חדשים מספר, והעיר עברה לידי עבד אל־מומין לאחר שהסכים לתנאי כניעה מכובדים בשביל חיל המצב הסיקילי.

עבד אל־מומין הרתיע את השליטים הזעירים בערי השדה מפני מלחמה אתו ביחסו החמור כלפי תושבי תוניס שלא רצו להיכנע. מחצית רכושם של המוסלמים בעיר זו הוחרמה לאוצר המייחדים, והיהודים והנוצרים הועמדו לפני הברירה: להמיר את דתם או למות.

כאחת הבטיח עבד אל־מומין את שלומם ואת רכושם של המשפחות, ששלחו אליו משלחת לפני כן כדי להשלים אתו. כתוצאה מזה נכנעו יתר הערים עוד לפני שהגיע הגיס המארוקאני אליהן .

מסורת מקודשת באיסלאם מימי מוחמד והכליפים הראשונים קובעת, כי תנאי האוכלוסיה הנכנעת לפני שהתחילו בפעולות מלחמה נגדה טובים ונוחים בהרבה מאלה שזוכים בה לאחר קרבות — ומה שחשוב ביותר הוא, כי באמת המנצחים היו מכבדים הסכמים שנעשו.

כן נהג גם עבד אל־מומין. הוא אישר את השליטים שנכנעו מרצונם, והרשה להם להמשיך בתפקידם — אף כי צירף אליהם אנשים מהימנים מהחוג הפנימי שלו. אולם לא היה בזה משום הפליה,

כי בחשדנותו הרבה נהג כן גם לגבי בניו.

בטריפוליטאניה נשאר על כנו אחד השייכים מבני מטרוה, שהתמרד במלך סיקיליה ומיהר לבוא עם משלחת נכבדים אל מהדיר, הכבושה. הוא נתקבל ברצון על ידי עבד אל־מומין והמשיך שנים רבות במשרתו כמושל הארץ .

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

נראה, שכניעתם המהירה של מושלי הערים הללו היא הסיבה העיקרית למה לא עשו פומבי רב לכיבוש תוניסיה הדרומית וכל השטחים מזרחה לארץ זו. משטרו של עבד אל־מומין היה המור. הוא חילק את השטחים שסיפחם מהדש למדינתו מברקה בקירינאיקה ועד תלמסאן למחוזות מינהליים, ציווהתולדות. הירשברג

לערוך קדסטר של כל המדינה והטיל מס על האוכלוסיה בתבואה ובכסף, שממנו היו פטורים רק אנשי כת המייחדים המהימנים — בעוד שמוסלמים אחרים ואפילו מכת המייהדים, שהיו חושדים בהם כי אין תוכם כברם, נאלצו לשלמו .

קדסטר הוא תהליך של רישום ראשוני של קרקע וחלוקתו לגושים וחלקות. משמעות המילה קדסטר בשפה היוונית היא חלוקה של קרקע. בתהליך הקדסטר שמבוסס על שיטת טורנס מתבצע תהליך המדידה והמיפוי של הגושים והחלקות וגבולותיהם בישראל, מדידה זאת חייבת להיות מדויקת ולהתבסס על מערכת קואורדינטות ארצית. כאשר טווח השגיאה המותרת ברישום קרקע מפורטת בתקנות המודדים

 בהוספות על קינתו של הראב״ע, כפי שהן נשתמרו בכתב היד הטריפוליטאני ושהיה בבעלותו של ר׳ אברהם כלפון) משתקפים בנאמנות מפליאה פני הדברים, כפי שהכרנו אותם מתוך המקורות הערביים. והרי זכר הקהילות, שסבלו אז:

ואין יחודי / וגם יחידי / בבג׳איה ואל־מהדיה.

 ועל סברת / ועל טורא / תמיד עיני בוכיה

.בג׳איה דאגייא הוא שיבוש) ידוע לנו יפה ממכתבו של שלמה כהן. וכן מתקבלת ביותר על הדעת הקריאה סברת (במקום כסברא), עיירה השוכנת מערבה לטריפולי, שהיה בה נמל עוד בימי הרומאים

 קשה לזהות את טורא  וההשערה כי הפייטן התכוון לרמה הטריפוליטאנית או להר נפוםה, היא

ניחוש בעלמא.

בתוספת אחרת שבאותו כה״י נזכרו בסדר גיאוגראפי נכון: תונס, סוסא, מהדייא (פעם שנייה למען הסדר), קאבס, טראבלס והרי תוספת שלישית שם. בפנותו אל ר׳ אברהם בן עזרא במילים: ״ ולמה רבי אברהם קצת מקומות שכחת?, ,  תובע פייטן אלמוני, שידע את פרטי המאורעות בסביבה זו, את עלבונן של קהילות אחרות, שסבלו אז: 

אל־חאמה ליד קאבס), קפצא (בפנים תוניסיה הדרומית), האי ג׳רבה, צורמאן (נמל בין סברת לטריפולי), מסלאתא (רמה בפנים הארץ בין טריפולי לחומץ), מצראתא,נמל מזרחה לטריפולי.

המשורר מקונן במיוחד את גורלם של אנשי מצראתה, שעליהם הטילו מסים כבדים וחלקם גלה לג׳רבה, בעוד שאחרים פנו אל צורמאן. משמע, כי אפילו במקרה חמור זה, שעליו התעכבו במיוחד, הצטמצמו הרדיפות לנגישות בממון ולגלות. גם בהזכרת תוניס אין כל רמז לשמד או להרג. ולכן נראה, כי בדבריו של אבן אל־את׳יר (לעיל על־יד הערה .

 הוכנסו היהודים אגב הנוצרים, שעמהם vיו לעבד אל־מומין חשבונות עקב רצח מוסלמים על ידי אנשי רוג׳ר. לכאורה לא נגעו הצוררים באיזור זה בנפש אדם ולא דרשו את המרת הדת. השליטים המקומיים, שאושרו על ידי המייחדים, נאלצו ללכת בתלם:

להציק ליהודים, לגרשם לפעמים ממקום למקום, להטיל עליהם מסים כבדים; כל זה בהתאם למדיניות הכללית של עבד אל־מומין — אבל תו לא. בכלל מתעורר הרושם כי לעת זקנתו של שליט המייחדים שינה קצת את טעמו כלפי היהודים ונעשה מתון יותר אף כלפי אלה, שחיו בשטחי שלטונו המרכזיים במארוקו

. ודאי, האנוסים, שהודו למראית עין בנבואתו של מוחמד בימי הרדיפות של שנות הארבעים, נאלצו להמשיך ולחיות במסווה מוסלמים. אבל נראה, שלא בדקו את נאמנותם ולא דרשו מהם לקיים את המצוות המעשיות של האיסלאם.

זה מסתבר מהעובדה, כי בשנת 1159 או ראשית 1160 ראה ר , מימון, אביו של הרמב״ם מן התועלת לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד, כדי לעבור למארוקו ולהתיישב בפאס. כאן חי אז רבי יהודה הכהן אבן סוסאן שאבותיו באו לפאס מבבל), ואשר יצא שם לו בספרד בשל חכמתו הרבה וחסידותו

. רבי משה, שהיה אז בן עשרים והמש שנה למד לפני ר׳ יהודה. באותם הימים ישב בפאס ר׳ יהודה אבן עבאס, פייטן, שעמד בקשרים עם ר ,יהודה הלוי ומשוררי קשטיליה

 בפאס כתב  רבי  מימון את אגרת הנחמה שלו , ובנו התעמק בפירושו למשנה, וחיבר פה את אגרת השמד, הנקראת גם אגרת קידוש השם. הנימה העולה מתוך שתי אגרות אלה וכן מתוך דבריו של הרמב״ם לאחר שעזב את מארוקו אינה זעקת שבר של הרג, פרעות ורדיפות דמים.

על סמך דבריו של רבינו לאברהם בנו, שהבאנו אותם למעלה, על אופיים של היהודים השוכנים בהרי ברבריה, באי ג׳רבה ובכלל באיזור בין תוניס לאלכסנדריה, שהם אמנם חזקים באמונתם, אבל דבקו בהם אמונות טפלות, מותר להניח כי מצבם הבטחוני — כפי שהננו אומרים היום — לא היה ברע.

בוודאי שרבינו לא היה מדבר על אמונותיהם בלשון כזו אילו ידע, שהם נרדפים על צואר. באגרתו אל קהל לוניל מתאונן הרמב״ם על ירידת תלמוד התורה בכלל ובערי המערב בפרט, אשר ״כבר נודע את אשר נגזר עליה״.

אותם הדברים קוראים אנו גם באגרתו אל תלמידו ר׳ יוסף בן עקנין: ״ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה וכל מבקש יי ״נחבא ואור ישראל שם כבה״ ג  כלומר עיקר הצרה היא הירידה ברמה התורנית.

לכאורה לא נשקפה סכנה מיידית לחייהם של יהודי אפריקה, אבל בישיבתם בארץ כרוך היה איום ליהדותם הם ולקיומה באיזור זה בדורות הבאים.

זאת למדים אנו מתוך אגרת השמד. כי אף־על־פי שתריפה ביותר היתה תשובתו של הרמב״ם על דברי ההתקפה הלא־מרוסנת את האנוסים, שהודו בפיהם בשליחותו של מוחמד, מצד אותו ״איש מאנשי החכמה — לפי דבריו — ממי שלא קרה עליהם מה שקרה על רב קהילות ישראל מזה השמד״, כפי שמדגיש רבינו בשורות הראשונות של אגרת השמד, הרי מסקנתו היא, כי יש לעזוב את הארץ, שבה כופים לעבור על מצוות ה׳

. ״אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא״ ״. ופעם נוספת ביתר הפצרה: ״ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומהלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלו שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא מלך המשיח ז״ל לארץ המערב יוציאם.ויוליכם לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד וכו…

 ר׳ מימון ובניו קיימו בגופם את עצתו זו של רבינו וכן עשו רבי  יהודה בן עבאס, משפחתו של יוסף בן יהודה עקנין, תלמידו — אהובו של הרמב״ם,ובוודאי רבים אחרים

 יציאתו של הרמב״ם את ארץ המייחדים היתד, לפי המסורת בשנת תתקכ״ה/ 1165 , ולדברי ר׳ סעדיה אבן דנאן גרם לכך מותו מות קדושים של ר׳ יהודה אבן סוסאן, שדרשו ממנו ״לצאת מן הדת״ והוא קידש את השם ולא נכנע לאונס.

משפחת ר׳ מימון ניסתה להיאחז בארץ־ישראל. אולם לאחר שמת אבי המשפחה בירושלים ירדו בניו מצרימה, ושם גדל רבינו משה מאד בחכמה ובתורה ובמעלה — כפי שמסיים סעדיה אבן דנאן.

וכן קרה, שארץ המערב נעזבה בעיקר על ידי חכמי הדור שנותרו לפליטה או שהגיעו אליה כפליטים מספרד. ובכל זאת המשיכו קהילות המערב להתקיים. עדות לכך דבריו של הרמב״ם על מצבן המעונה, שהשמיעם באגרותיו שהזכרנון למעלה. וכן מעלה הוא במפורש את קהל פאס בפסקה אחת שבאגרתו ששיגרה לחכמי קהל מארשיליה, ושנכתבה לאחר שנתפרסמה כבר ברבים אגרת תימן.

יש להסיק ממנה כי בפאס נפוצה אז אגרת על ענייני המשיח, שייחסו אותה לרבינו, והוא מסביר לאנשי מארשיליה, שמא הכוונה לדברים ששלח לארץ תימן על סמך פסקה זו הושמעה לאחרונה ההשערה, שמא יש קורטוב אמת בידיעות שבאותו קונטרס מזויף על חיי הרמב״ם, לפחות בחלקו המספר על

אגרת התגלות המשיח, שהופצה בין יחודי פאסיי").

בשנת 1173 פנה הרמב״ם אל קהילות ישראל — והסברה נותנת כי אלה היו קהילות אפריקה הצפונית — בבקשה לאסוף כסף לפדיון שבויים. הרי  שמצבן החומרי לא היה דחוק. גם הגיאוגראף יאקות (הי 1179  מוסר, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעה הם יהודים

יחד עם זאת יש להדגיש, כי ימי שלטונו של עבד אל־מומין מהווים משבר חמור בהיסטוריה של יהדות המגרב. אפילה יורדת על קורותיהם בממלכת המייהדים ורק ידיעות מועטות הגיעו אלינו על מה שנעשה בזמן המומינים, בניו ויורשיו של עבד אל־מומין מייסד השושלת.

ואותו מעט שראו ההיסטוריונים כראוי לציון הוא מעציב ומעליב כאחת: הפליות מתוכננות כלפי היהודים בלבד כי הרי רק הם נשארו מבין הלא־מוסלמים בארץ. שאריות העדות הנוצריות, במידה שהיו קיימות עריץ בראשית המייהדים נמהו אז כליל

. רק היהודים נותרו — ועל אלה שפכו בני הדור השני של המייחדים את זעמם. היהודים החזיקו מעמד גם בתנאים אלה — אולם אותות המצב, שבו היו שרויים, לא נמהו. אבל פרשה זו שייכת כבר לפרק אחר.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

פרק ראשון – בתחומן של מדינות העולם היווני-רומהירשברגי.

אלף שנים בקירוב ( מ – 300 לפני הספירה ועד 700 לספירה הנוצרית ) שעלינו לסוקרן בפרק זה, הן תקופה ארוכה מאוד אפילו בתולדות עם עולם, בייחוד כשאירעו בה מאורעות המזעזעים ביותר בחייו, שגרמו למורות עמוקות במבנהו, בהתפתחותו הרוחנית והדתית וביחסיו עם אומות העולם.

העם היהודי התקומם פעם, פעמיים ושלוש נגד האימפריה הרומית ונוּצח לאחר קרבות רבים, ובסופו של דבר קיפח את חירותו, ראה בחורבן בית מקדשו השני, נושל מאדמתו, שעליה התיישבו זרים, בעוד שעל בניו נאסר אפילו לבקר בארצם, כפי שמציין בלעד אחד מסופרי הכנסיה הראשונים.

ועם זה הייתה זו תקופת התפשטותה של האמונה היהודית ברחבי עולם במידה שקשה לתארה ; תנועת התקרבות ואפילו התגיירות ליהדות נתעוררו בקצווי תבל הידועה אז : בחצי האי ערב, באפריקה, ברוסיה הדרומית.

מקומה של גולת אפריקה בעולם היהודי.

לאפריקה נועד מקום נכבד בתהליכים אלה. גולת אפריקה נתנסתה בזעזועים המוקים שעברו על ארץ ישראל במידה העולה על זו של ארצות גולה אחרות. יש במרד לוקואס ה " מלך " בימי טראיאנוס דמיון רב למרד בר כוזיבא הנשיא : גם בנוגע לתוצאותיו המדיניות.

בר כוזיבא היה השם שנתן התנא רבי עקיבא לבר כוכבא, שעליו אמר רבי עקיבא עצמו בתחילה כי "דין הוא מלכא משיחא".[1] (=זה הוא מלך המשיח). על פי תורת החסידות ההסבר לכך הוא, שאכן רבי עקיבא היה מוכן לכך לפי דרגתו, והיה ראוי לביאת משיח, אך אנשי הדור לא היו ראויים לכך.

באפריקה צמחה והתפתחה הנצרות הלאטינית, שהתגבשה בדמותה של הכנסייה הקאתולית של רומי. כאן חיו ופעלו טרטוליאן, סופרה לוחמה הראשון של הכנסייה נגד היהודים, ואבגוסטין הקדוש – 354 – 430, הוגה דעות הגדול בעולם הנוצרי, אדריכלה הרוחני של הכנסייה הקאתולית, שאת תוכניתה ואת תוכנה התווה בספרו " עיר האלוהים ". De Civitate Dei

כמאה שנה לאחר מותו של אבגוסטין באה יהדות אפריקה בעול השלטון הביזאנטי, שנתן את אותותיו בה בצורה חמורה יותר מאשר בארץ ישראל.

מיעוטם ודלותם של מרוקות היסטוריים יהודיים על התפוצה האפריקאנית בתקופה שאנו עמודים בה, מכבידה ביותר על הבא לעקוב אחרי השתלשלות הדברים ולהסיק מסקנות שאפשר לראותן כוודאיות מבחינת שיטת המחקר המקובלת.

משל למה הדבר דומה ? לפסיפס שניזוק קשה, ואבניו נתפזרו ; אם הוא אחד מבין רבים וכן שלמים שנתגלו בחווילות של גדולי האימפריה ברומי העיר ובפרבריה, אפשר לשחזרו ולתקנו לפי דוגמת הפסיפסים השלמים.

אבל כיצד נשחזר את תמונתם המלאה של חיי היהודים באפריקה, והיא יחידה במינה ושרידיה האפיגראפיים והארכיאולוגיים מעטים, ואף אלה אינם אחידים מבחינת טיבם וערכם ההיסטורי ופזורים על פני שטח עצום ותקופה של אלף שנים ?

לא נותרה אף יצירה רוחנית אחת של יהודי אפריקה מתקופה זו שהעמידנו על דמותם. גם הידיעות בספרותנו בת הזמן, שהתרקמה אז בארץ שיראל, צנועות ביותר. כל שיחזור צריך אפוא להסתמך כאן על מקורות משניים.

ובאין עדים משלנו אנוסים אנו להשלים פרטים חשובים מתוך מקורות זרים, שתיארו מאורעות ותופעות מנקודת ראותם שלהם. תחום חשוב בחיי הדת והרוח – והרי אלו דווקא עניינים המסורים ללב ולרגש – יש להשלים על פי נגאטיבים כביכול – על פי דברי הפולמוס והוויכוח שבספרות עוינת של נציגי דת, שביקשה להעביר את היהדות מן העולם.

ראשיתם של דברי ימי ישראל באפריקה מערבה למצרים בדברי אגדה מופלאים ; על ארץ כנען שנועדה והובטחה לבני ישראל ; על נסיגתם של אנשי צור וצידון, ששלטו קודם לכן במבואות מצרים, אל אפריקה, לאחר שגורשו מארץ כנען בימי יהושע בן נון.

על ניצחון דוד על גלית הפלישתי הברברי, על יואב בן צרויה, שרדף את הפלישתים עד קצה המערב והדרומי של אפריקה, על אניית תרשיש – היא אפריקי, על בית כנסת קדום שהוקם בימי שלמה המלך, על אבן מבית מקדשו של שלמה, שהושקעה בג'רבה.

על בית כנסת עטור האגדות באי ג'רבה, מסורות עממיות וסיפורים שכינסום בכתובים בתקופה קדומה חכמינו וגם חכמי הגויים, יוונים וערבים, או שהיו מתהלכים בפי העם ונרשמו רק בדורות האחרונים.

מסורות אלו מעבירות אותנו לימי קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא נודעת מתהום הפרה היסטורי, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם, ועל זה נדון להלן.

החל מהמאה הרביעית לפני הספירה מתחילות להצטבר נקודות אחיזה בודדות ; רמזים במקורות ספרותיים וממצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד למידה המאפשרת לשער השערות על דברי ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה.

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965תולדות. הירשברג

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן. 

היישוב היהודי בקיריני.

הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכהן נגד אפיון, צורר היהודים ההלינסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה , כי המלך תלמי לאגי – מלך 323 – 285 לפני הספירה, הפקיד בישי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים.

וכאשר נתכוון, בשנות 300 בקירוב, לכבוש את קיריני ( היא העיר החשובה  ב " פנטאםוליס " , חמש הערים היווניות, באזור שנקרא על שמה קירינאיקה )  וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן.

יוסף מסתמך על אגרת אריסטיאס ( אף על פי שאינו מזכיר אותו בפירוש ) בה נאמר, כי תלמי העביר מארץ ישראל למצרים 100.000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.

עדות ארכיאולוגית ערטילאית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה. נותן חותם עברי ועליו כתוב :

לעבדיהו

בן ישב.

מאנציקלופדית " דעת "

מדקדק יוני וסופיסט אלכסנדריי. 25 לפה"ס – 50 לספירה.

שונא יהודים. באלכסנדריה עורר מדנים, שנאה וקנאה בין התושבים ליהודים. נבחר להיות שליח אלכסנדריה לקיסר קאליגולא ברומא להתלונן כי היהודים אינם נאמנים לממשלת רומי. נגדו ניצב כסניגור היהודים פילון. יוסיפוס בספרו "נגד אפיון" ענה על דבריו, הוכיח שאין בהם חידוש על כותבים שקדמו לו, והוא רק הוסיף דברי הבל ולזות שפתים.

התוכן:
שטנת אפיון

הלשנה על יהודי אלכסנדריה
עלילות על עבודת המקדש

אפיוןמדקדק ופילוסוף יוני. נודע בשנאתו העזה ליהודים; נולד באואסיס הגדולה אשר במצרים בערך בשנת 25 לפסה"נ וכנראה מת ברומא בין שנות 50-48 לסה"נ.

שמו אפיון נגזר מהשם "אפיס" אליל המצרים, ולכן נקרא ג"כ "אפיון המצרי". בעודו נער הובא לאלכסנדריה וגדל בבית המדקדק דידימוס הגדול. אפיון היה דורש בדברי הומירוס בנסיעותיו בערי יוון ורומי בימי ממשלת הקיסר טבריוס, אשר כנה את אפיון בשם גנאי "תוף התבל", לציין שהוא חסר חכמה, וכל כוחו בפיו להכות על אוזן שומעיו; ואולי פשר הכינוי הוא שהיה מתופף ומכריז על שבחי עצמו בכל מקום בואו.

ברומא הכירוהו כאיש בליעל בגלל מעשיו המכוערים. רק באלכסנדריה, שהייתה עיר מעורבת מאומות רבות, עלה בידו להתחזות למלומד. שם עורר מדנים, שנאה וקנאה כנגד היהודים בדרשותיו ובספריו. אפיון נבחר להיות שליח עמי אלכסנדריה לקיסר קאליגולא ברומא בשנת 40 להתלונן על היהודים שאינם נאמנים לרומי, כאשר מולו עמד פילון, שנשלח על ידי היהודים להיות סניגורם (יוסיפוס קדמוניות, סי"ח 8, 1).
אפיון עבר לרומא, שם פתח בית ספר. בין תלמידיו היה פליניוס. כנראה מת שם ממחלת מין, ולא הועילה לו גם התרופה למול את בשרו. הוא נכשל במה שחירף וגידף את ישראל על מצוות מילה (יוסיפוס נגד אפיון ס"ב 14).

שטנת אפיון

יוסיפוס בספרו "נגד אפיון" השיב על דבריו, והוכיח כי הוא חוזר על דברי מניטו (Manetho), כירימון (Chaeremon), ושונאי ישראל אחרים, והוא מוסיף עליהם דברי הבל ולזות שפתים. שקריו כתובים ללא סדר, ורוב דבריו הם חרות וגידופים.

"וזאת אות נאמן, לדעת יוסיפוס, כי הוא איש בער, וכל מעשה ידיו יעידו עליו כי איש מרמה הוא, ולא טוב הוא מאחד הריקים והפוחזים".

אפיון הוציא שם רע על בני ישראל כי אבותיהם הראשונים נולדו במצרים, ומשה רבנו נולד בעיר הליופוליס, וכי גורשו כי היו בעלי מום: פסחים ועיוורים וחולים במחלות שונות, ובפרט בצרעת. הוא משער בעקבות ליזימאכוס כי מספר "המגורשים" מאה ועשרת אלפים איש.

אפיון מבאר את השם שבת ואומר:

"מוצא השם בשפת מצרית ומורה על בצקת המתנים = שבתזים, כי אחרי אשר הלכו ישראל ששת ימים בדרך בצקו מתניהם, והוכרחו לשבות ביום השביעי. ואח"כ באו לבטח לארץ אחוזתם הנקראת יהודה"

הלשנה על יהודיאלכסנדריה אפיון מאשים את יהודי אלכסנדריה שהם מתנגדי הממשלה ויאמר:

"כי באו מארץ ארם וישבו על ים סוער קרוב לשאון הגלים".

יוסיפוס ענה על כך כי שקר בפי אפיון:

"אם תחקור ותדרוש היטב תמצא כי כל המורדים וקושרי קשר, אף מאזרחי אלכסנדריה כאפיון היו. כי ביום משול היוונים והמוקדנים בתוך העיר, כל אשמה לא הובא לאהלינו, ואין איש מפריע אותנו מהלוך אחרי תורתנו ומנהגינו הקדמונים לנו מימים ימימה. רק אחרי אשר רבו המצרים בתוכה, אז גדלה השערוריה ויפרצו הפורצים כהנה וכהנה. והם חידשו את שנאתם הישנה נגדנו".

על טענת אפיון שהיהודים אינם מקימים סמל ותבנית לכבוד מלכי רומי והשרים, השיב יוסיפוס כי הדבר הזה הוא נגד דת ישראל.

ובכל זאת יאמר:

"הננו מקריבים קרבנות בעד קיסר רומי יום יום לאות כבוד מיוחד לו, אף כי לא נקריב קרבן כזה מהוצאות הצבור בעד בנינו".

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעירתולדות. הירשברג

עלילות על עבודת המקדש

אפיון העליל על היהודים כי עבדו לראש חמור במקדש פנימה, ומספר כי הדבר הזה נתגלה בעת אשר בא אנטיוכוס אפיפאנוס אל הקודש, ומצא שם ראש חמור כולו זהב טהור ויקר עד מאד.

יוסיפוס מהתל בו ואומר:

"אף אם היה הדבר אמת כדברי אפיון, היה לו לשום יד אל פיו לבלי הרעים עלינו בקולו, יען מצרי הוא, וחמור לא יגרע מחתול ועז ובהמות אחרות אשר המצריים עובדים ומשתחוים להם. אמנם נשגבה דעת ממנו מה היה לאפיון, אשר השמן לבו ולא הבין כי דבר כזה אך עלילת שקר הוא ואין לו רגלים… ואנחנו העברים חלילה לנו מכבד או מירוא חמורים… החמור הוא בעינינו כאשר הוא בעיני כל אדם משכיל וישר, חמור למשא ולעשות מלאכתו ואם יטה מדרכו אז בשוטים ניסרהו" וכו'.

אפיון הפיץ בדותה כי אנטיוכוס מצא במקדש פנימה איש יווני שוכב על מטה ולפניו שולחן מלא מטעמים. כאשר ראה את המלך נפל על ברכיו והתחנן להוציאו ממאסרו.

סיפר כי נתפש בידי היהודים אשר הביאוהו אל ההיכל וסגרוהו שם, שמו לפניו מעדנים ופנקו את בשרו עד אשר ימיתוהו, ואת מעיו יסירו מקרבו, והמון היהודים יטעמו מהם ואח"כ ישליכו את פגרו אל אחת הבורות, וכה משפטם שנה בשנה

יוסיפוס יאמר כי הספור הבדוי הזה מטרתו לכפר על עוון אנטיוכוס שחילל את הקודש ובא אל ההיכל, וכן לא יעשה גם אצל העמים הברברים. יוסיפוס הוכיח בראיות רבות את השקר, מה גם כי על פי דין אסור לישראל ובפרט לנכרי לבוא אל הקודש פנימה.

הצטדקות יוסיפוס נגד עלילות שווא של אפיון על היהודים היא סנגוריה עצומה ונכבדה, ראשונה בזמן ובמעלה בספרות ישראל. עד כאן מאנציקלופדית " דעת "

איש קיריני היה יאסון, שתיאר בחמישה כרכים את מלחמת החשמונאים. אלא שספרו אבד ותוכנו נודע לנו רק פי האמור בספר החשמונאים. ב. סבורים שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.

יאסון, או בשמו העברי יהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס170 לפנה"ס. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד לנהר האינדוס ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בהעולם ההלניסטי. עד כאן מויקיפדיה

קרבתה היחסית של מצרים, שהייתה מיושבת יהודים רבים בתקופת בית שני, גרמה לכך שגם בקירינאיקה ובלוב הלך ועלה מספרה של האוכלוסייה היהודית., שיש לראותה כעין שלוחה של הגולה המצרית מכל הבחינות.

זו דעתו של סטראבו, הגיאוגרף היווני, שהו משמיע אותה בקשר למרידה שפרצה בקריני מצד תושביה היהודים. ומעשה שהיה כך היה : תלמי אפיון, המלך ההלינסטי האחרון של קיריני, הוריש את ארצו לפני מיתתו ( 96 לפני הספירה ) לרומי, וזו השאירה לקופה מסוימת את השלטון בידי ההנהלות של הערים היווניות.

כעבור שנים מספר בשנת 87 התמרדו היהודים, וסוּלָה, שיצא להלחם במיתרידאט, נאלץ לשלוח לשם אחד מפקודיו, כדי להשיב את הסדר על כנו. משערים, כי המרידה פרצה מכוח המתיחות שהולידה ההפליה האזרחית כלפי היהודים, שניסו לנהוג בה בערים היווניות. סטראבו, המשמש מקור הידיעה ליוסף הכוהן, מעיר בהזדמנות זו : " בקירינאיקה היו אז ארבע ( יש להשלים פילי – שכבה -שכבות ) הראשונה האזרחם, השנייה עובדי האדמה, השלישית גֵרים, הרביעית היהודים.

אומה זו מצאה את דרכה לכל עיר ולא קל חמצוא מקום בתבל המיושבת שלא נתקבלה בו אומה זו שלא יורגש בו כוחה. הוא הדבר בקיריני, שהיו לה אותם השליטים שהיו למצרים ושחיקתה אותה ( כלומר את מצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובעזרה להן.

השוואה למסופר אצל הירודוט על שליש " פילי " בקיריני, הנקראות לפי מוצאם של המתיישבים, נותנת מקום לסברה שהיהודים נמנו כאן על שכבה מיוחדת בשל מוצאם, שעדיין לא ניטשטש.

ואילו שלוש השכבות היווניות כבר נתמזגו אז, וחלוקתן היא לפי מעמדן. מותר להניח כי יהודי קיריני נהנו מאוטונומיה לאומית דתית, בדומה לזו שהייתה ליהודים במצרים. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאןתולדות. הירשברג

תחת שלטונה הישיר של רומי.

ההתנקשויות בזכויות שהוענקו ליהודים לא פסקו גם כשעברה הארץ, לאחר שנים מספר, לשלטונה הישיר של רומי. אמנם, יוליוס קיסר נתן להם את הרשות לשלוח את מחצית השקל לבית המקדש בירושלים, אבל המושלים הרומיים המקומיים התנקשו בזכות זו וניסו לעכב את העברת התרומות, וזאת בהשפעת הערים היווניות, שבאו בטענה על היהודים שאינם משלמים את המסים העירוניים.

משלחת של יהודי קירינאיקה פנתה בעניין זה אל אבגוסטוס קיסר, והוא חזר ואישר את הזכויות שניתנו להם על ידי קודמו, יוליוס קיסר : לחיות לפי מנהגי אבותיהם ; לשלוח את שקל הקודש לירושלים ; לא להתייצב לפני בית משפט ביום השבת או בערב שבת אחר הצהריים.

כל מי שייתפס בגניבת ספרי הקודש של היהודים או תרומות הקודש מבית הכנסת או מבית המדרש ייחשב לו כאילו חילל את הקודש, ורכושו יוחרם לאוצר רומי. הפקודה הקיסרית נשלחה אל פלאביוס, הפרֶטור של לוב, כפי שנקראה אז הפרובינציה, ואמנם בימיו של אבגוסטוס נהרו רבים לחבל זה, ויישובו התפתחת ופרח.

מארקוס טיטוס סקסטוס אחד הפרוקוראטורים הרומיים, שקיים את הפקודות הקיסריות כרוחן וכלשונן, זכה להבעת כבוד חקוקה באסטילה, שהציבה לו העדה היהודית בבריניקי, היא בבנגאזי של ימינו, שהייתה מיושבת אז יהודים רבים.

המלכה בריניקי-

המלכה היהודיה בריניקי, מבית הורדוס, היתה אחת הדמויות המיוחדות והטרגיות בתקופת שלטון הרומאים בארץ. בריניקי הייתה בת מלך ישראל שחייתה בתקופה הסוערת של מרד היהודים ברומאים ונפילת הבית השני.

סיפור חייה המדהים שימש השראה לסופרים ומחזאים מאז ועד ימינו. היא נישאה בזה אחר זה לשלושה ממלכי המדינות השכנות לישראל, שניים מהם נפטרו ומהשלישי נפרדה. הברית החדשה מספרת על ניסיונה לעצור את הרומאים מלפרוע ביהודים.

 בעת מלחמת היהודים ברומאים התאהב בה טיטוס, המצביא הרומאי (שהיה צעיר ממנה ב-11 שנים) ולקח אותה עמו במחנה הצבא. בראותה את סבל עמה זלגו עיניה דמעות ובמקום שנפלו דמעותיה פרח, על פי האגדה, צמח הברוניקה, שצבעיו כחול ולבן.

לאחר המרד לקח אותה טיטוס איתו לרומא. הוא, כידוע, הפך לקיסר ואף רצה לשאתה לאישה. אולם, בשל התנגדות הסנט היא חזרה לארץ. בטבריה קיים הר הנושא את שמה, על פי אחד המקורות היא בנתה בעיר ארמון. אמת המים שהובילה את מי מעיינות נחל יבנאל לטבריה קרויה על שמה וכן החוף הציבורי, חוף בריניקי, שמדרום לעיר אשר הוקם ע"י מינהלת הכינרת בתחילת שנות ה-90. (יצחקי גל, מינהלת הכינרת).  עד כאן התוספת

לוח הכבוד עטור מהזרים, שבא במקום פסל עטור זר שרגליהם היו להציב למזכרת, והוא דבר שליהודים לא ייתכן לעשותו, מלא דברי תודה על ראשי הקהילה שליט הרומי " היפה והטוב ", אוהב הבריות, על יחסו הנוח לכלל האזרחים וליהודי בריניקי, הן בקשריו הרשמיים והן במגעו ומשאו האישי.

נראה, שהקהילה כאן הייתה פעילה ביותר. נמצאת עוד כתובת ובה הוחלט לחלוק כבוד לדקימוס ואלריוס דיוניסוס היהודי, אזרח רומא, על שתיקן וקישט את האמפיתיאטרון, כנראה מקום הכינוס של העדה היהודית. עתה פירסם שץ אפלבאום כתובת יהודית משנת 56 לספירה שנמצאה שם מחדש ; היא מוקדשת לבדק בית הכנסת ונזכרים בה הנדיבים.

מספר היהודים בקירנאיקה – קירנאיקה היא אזור החוף המזרחי של לוב – הלך וגדל. פילון האלכסנדרוני מוסר, כי בזמנו נמצאו במצרים ובלוב, מקאטאבאתמוס – היא סולוס עד כוש, כמיליון יהודים. בעיני החוקרים החדשים נראה שאין כאן גוזמה, והמספר מתאשר על ידי הפפירוסים ומקרות ספרותיים בני הזמן.

אמנם, ברובן הגדול ישבו היהודים במצרים, שבעריה, ובייחוד באלכסנדריה, וגם באזוריה הכפריים מצויים היו יישובים יהודים צפופים. אבל אם נשער, כי מספר יהודי קירינאיקה היה רק חלק העשירי מהמספר שנקב פילון, הרי אין זו כמות מבוטלת. דרך אגב נעיר, כי פילון עובר בשתיקה על היהודים מערבה ללוב, וקרוב לשער, שלא שמע עליהם דבר.  

לאחר חורבן הבית בא גל חדש של גולים לאפריקה. רבים התיישבו בארץ רחבת ידיים זו מרצונם הטוב, במוצאם כאן, בעשרים שבמישור החוף וברמה הפוריה, תנאים נוחים להשתקעותם, בעוד שהצפיפות במצרים ואיבתם של היוונים שימשו בלי ספר גורם מרתיע מונע התיישבות נוספת.

אחרים הוגלו כשבויי חרב, שנמכרו לאדונים רומיים, לעבוד באחוזותיהם האפיראניות. יוסיפון מספר : , ויתן אספסיינוס לטיטוס בנו את ארץ אפריקיא ויושב בקרטגו שלושים אלף איש יהודים לבד מאשר נתן בשאר מקומות ".

סמוכים לדבריו של יוסיפון אפשר למצוא בלוח פויטינגר, שבו מצוין מזרחה דרומה לאויאה – היא טריפולי – מקום בשם : Locus Judaeorum Augusti, Scuna, Iscina , ומסתבר שהייתה זו אחוזה שבה השבו עבדי האוצר הקיסרי. בכתובות שנתגלו ברומי נזכרים אנשי סיקיני, ומשערים כי הם יוצאי מקום זה, שעסקו ביבוא תבואה למטרופולין. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965הירשברג

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן

אפריקה בתלמוד ובמדרשים.

בשל סיבות שונות גוברת והולכת בין חכמי ארץ ישראל ההתעניינות באפריקה והדה עולה אלינו מן התלמוד והמדרשים, מאמריהם של התנאים ואמוראים, המשקפים את ידיעותיהם ואת דעותיהם בענייני אפריקה ותושביה.

מתוך תשובתו של הלל לאותו אדם, שביקש להקניטו בשאלות, ניכר כי ידע על ביצות המים של אפריקה האופייניות לה, במיוחד בסביבות קרתיגני ובפנים תוניסיה. בביצות אלה גדל קנה שהשתמשו בו להכנת כלים שונים ; ואנו מוצאים את ה " תיבותא דטונס " בתרגום ירושלמי לשמות ב, ג.

את שמם של הברבורים – מלאכים א ה, ב – מפרשים באטימולוגיה עממית על שם מוצאם ; עופות הבאים מברבריא. לסוג זו של מימרות מן השטח הגיאוגראפי שייכת גם האגדה, כי הים הציף את העולם עד " כפי ברבריא – והכוונה כנראה למיצרי ג'יברלטאר, שהיו ידועים אז בעולם היווני הרומי בשם " עמודי הרקולס ,.

ההתעניינות באפריקה ובמאוריטניה גברה בוודאי כאשר גלאפירה, אלמנתו של אלכס נדרוס בן הורדוס, שנהרג בפקודת אביו, נישאה ליובא, מלך מאוריטניה.

ביקורו של רבי עקיבא באפריקה זכה לפירושים שונים. היו שראו בו מסע תעמולה להתמרדות, שאומנם אירעה בסוף ימיו של טראיאנוס ; בעוד שאחרים לא ייחסו לו שום כוונה מדינית. אכן, קשה להסיק משהו על סמך ידיעה סתמית ביותר ושתי הערות לשוניות שנמסרו בשמו :

" ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטא ; רבי עקיבא אומר…פת באפריקי שתים ". עם זאת אין ספק כי לביקור זו נודעת חשיבות רבה להידוק הקשרים בין ארץ ישראל ובין הקהילות באפריקה.

קודם לכן, לאחר נפילתה של מצדה – שנת 73 לספירת הנוצרים – ניסה יונתן, אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר שם מרד נגד רומי, בלבותו את רגשי מרירותו של העם ושל הגולים בפרט. אולם העשירים הודיעו על כך לקאטולוס, מושל קיריני, והוא כיתר את המתמרדים והשמיד את רובם – כאלפים איש, ומיעוטם נפל בשבי.

לאחר זמן תפסו גם את יונתן. וכשהובא לפני קאטולוס עטן, כי העשירים הסיתוהו למרידה נגד רומי. קאטולוס שש לשמוע הלשנה זו, הוציא להורג 3.000 יהודים עשירים ואת רכושם החרים. בהיוודע הדבר ליהודי רומי ואלכסנדריה השתדלו לשכך את המצב.

יוסף הכהן מוסיף עוד, שכאשר הובא יונתן באזיקים לפני אספאסיאנוס ניסה לשדל את הקיסר, כי יוסף הוא אשר סיפק למורדים כלי זין וכסף. אולם הקיסר לא שעה לדבריו וציווה לענותו ולשורפו חיים.

כשוך ימי הזעם חזרו החיים למסלולם. מאותם הימים הגיעו עדינו מטבעות עם כתובות באותיות עבריות ועם סמלים יהודיים מובהקים, כגון אתרוג ולולב, דבר המעיד על השפעתם של היהודים בחבל זה. 

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965תולדות. הירשברג

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן. 

מרד טראיאנוס.

אבל המתיחות ששררה לאחר חורבן הבית לא פגה, ונתגלעה לפתע פתאום ברוח עיוועים ןמרד שהסעירה את היהודים והניעתם לקום על שכניהם – כדבריו של אבסביוס. לא כמרידת יונתן, שהצטמצמה בתחומי קירינאיקה ודוכאה בתוך זמן קצר, הייתה תנופת מרד זה, שפרץ במחצית העשור השני למאה השנייה, הקיף את מצרים, עבר לקפריסין והביא להתלקחות בארם נהריים ובארץ ישראל.

עִוְעִים, עוועים (ז"ר) [קרוב אל עוה, עות] בִּלְבּוּל, טֵרוּף הַדַּעַת, תַּעֲתוּעִים: "ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים" (ישעיה יט יד). "וּכְיֵין עִוְעִים עָכוֹר תִּעַבְנוּ כָּל אֵיבָה" (פיכמן, קס). "מֶרֶץ עִוְעִים נִמְסַךְ בִּי" (שנהר, א 401). "עֵינָיו – עִוְעֵי חִיל" (ש' שלום, שירים תקמה). "מִי יָבִין עִוְעֵי אֱנוֹשׁ וְלַהַט אַנְחוֹתָיו?" (ברוידס, השחר 46).

מתוך ויקיפדיה

שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות התקיימו בטווח כ-50 שנה:

מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. למרות שמרידה זו היא הפחות ידועה מביניהן, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות – כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד, הינה זהה, כמו גם התוצאה הטראגית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר