מורשת יהדות מרוקו

הגנה זו התבטאה בכך, שסוחרי ארצות אלה יכלו למכור את תוצרתם באימפריה העותמאנית בזול ולמכור באורח בלעדי את היבוא מהאימפריה במחירים מופקעים. בדרך זו ובהוזלת ההובלה הימית, שעליה הייתה להם שליטה, סבסדו את מוצאי היצוא שלהן.

יהודי האימפריה סחרו בתבלינים מתימן ומהודו ובמשי מפרס, אך מסחר זה נוהל ממצרים או מבורסה ולא מהודו ומפרס. דהיינו, סוחרים יהודים מקומיים, או סוכנים יהודים של סוחרים מערים אחרות באימפריה, רכשו סחורות אלה מסוחרים אחרים, שהביאון למצרים או לבורסה, היושבת על צומת השיירות בהֶיקפים גדולים כבר במאה ה-15, ומכרו אותן באזורים אחרים באימפריה או לבוחרים אירופאים, שביקשו ליצאן לונציה או למקום אחר.

סוחרים יהודים רבים היו קשורים לסחר עם ונציה הונציאנים ייצאו לתורכיה בעיקר בדים ואריגים מסוגים שונים, מוצרי זכוכית, נייר, מוצרי מותרות, אבנים יקרות וכדומה, מוצרי מזון ועוד, ואילו באימפריה הם רכשו בעיקר צמר, אריג של שֵער גמלים, משי, בגדים, שטיחים, עורות, דגים מלוחים, תבלינים ועוד.

מטרתם העיקרית הייתה רכישת תבואה וצמר. היהודים היו מעורבים במסחר זה הן כסוחרים עצמאיים והן כסוכנים או כקניינים עבור הוונציאנים. מדביקה אקראית של נוטריונים ונציאנים מתברר, שהיהודים שלטו באספקת הצמר, הבדים, אריג שֵער גמלים ומוצרים אחרים באיסטנבול.

כמו כן מתברר,שהֶיקף הסחר של סוחרים לבנטינים יהודים, שהתיישבו בונציה, בסחר הלבנט היה ניכר והשקעותיהם היו גדולות. לעתים החזיקו יהודים גם במונופול של אספקת מחצבים כגון אלום ממכרות במערב אנטוליה, או כסף, נחושת או מלח בבלקן.

2 – מסחר ימי ויבשתי בתוך האימפריה.

אחד הענפים המכניסים ביותר במסחר באימפריה היה המסחר עם מצרים, מזה, ועם אזור הים השחור, מזה. רוב המסחר הגדול הזה עם מצרים היה בידי סוחרים מוסלמים, אשר הקימו גילדות מיוחדות לשם כך, ואוליה צ'לבי מתאר את מספרם הגדול ואת עושרם הרב במאה ה-17.

גם היהודים השתלבו במסחר זה, בפרט משלוניקי למצרים ומאיסטנבול למצרים. מצרים שימשה בעיקר כארץ מעבר למסחר, שעיקרו היה בסחורות שהגיעו מאפריקה ( זהב, שנהב, אבנים יקרות, נוצות של בת יענה, עבדים ועוד ), ומדרום ערב ( אינדיגו, תבלינים ובעיקר פלפל, קפה, משי גולמי ועוד ).

אך התנהל מסחר ער גם בתוצרתה היא ( פשתן, כותנה, עורות, אורז, חיטה, קני סוכר ועוד ). תמורת אלה יובאו בעיקר מתכות ( ברזל, נחושת, עופרת ) ומוצרי מתכת, בדים ובגדים מוכנים, עצים ועוד.

היהודים היו מעורבים באופן ער בסחר תבלינים, אבנים יקרות ומוצרי מותרות בתוך האימפריה ואף מחוצה לה ( ונציה ). סוחרים יהודים באזור הים השחור סחרו בבדים ובאריגים מקומיים ובבדים מתוצרת ונציה ואנגליה, הם רכשו משי, תבלינים, אריגים מזרחיים וכותנה בבורסה ומכרום במקומם.

3 – תיווך, ייצוג וסרסרות מסחרית.

עיקר פעילותם של הסוחרים היהודים ובסיס כוחם באימפריה היו תולדה של שליטתם המקפת, בעיקר במאה ה-17, בתיוון בין הסוחר האירופי וסחורותיו לבין השוק המקומי, ובייצוג ובניהול הכלכלי והמנהלי של עסקיהם, חכירותיהם ונחלותיהם של אישי שלטון.

כך, דרך משל, שלטו המתווכחים היהודים ( הברוקרים ) באיסטנבול ובאיזמיר על מכירת חברת הלֶבַנט הבריטית ועל קניית הסחורות המבוקשות על ידם ליבוא לאנגליה. הסוחרים האנגלים היו זקוקים לגורם מנוסה במסחר, היודע את השפות, מתמצא בתנאי המקום ומסוגל למצוא קונים לסחורתם ולספר להם סחורות מבוקשות.

לעתים הם שימשו בעת ובעונה אחת, כמתווכים וכסוחרים עצמאיים. תיווכו או קנו חומרי גלם, אריגים ובדים אנגליים ומכרו משי\ מוהֵר ( שֵער עיזי אנגורה ) ועוד. תפוצה דומה מוצאים אנו גם במקומם של המתווכים היהודים בסחר בין ונציה לאיסטנבול במאה ה-16 או של פירנצה במאה ה-17, ושל מדינות אירופה בצפון אפריקה.

תחום זה של סרסרות ותיווך היה מקור לעושרם של יהודים רבים יחסית, בעוד שהמעורבים במסחר הימי או הבינלאומי היה קטן. החברה היהודית ומוסדותיה המשפטיים הכירו בבלעדיות של סוכנים אלה על הסוחר שלהן.

מעמד הסוכן " העומד בפתח הסוחר " האירופי, או המתווך של חברת הסחר, היה עובר בירושה מאב לבן כנכס וכזכות מוּרֶשֶת לכל דבר. נוצרו שותפויות של סוכנים, וזכויות של סוכנות נמכרו בכסף מלא. נאסרה תחרות בין היהודים על חסדי הסוחרים, ונקבעו כללים למקרים חריגים; אך כי האפשרויות הכלכליות קרצו לאנשים, ולעתים מזומנות ניסו וגם הצליחו לסלק סוכנים ולרשת סוכנויות.

ובקשריהם של היהודים עם שכבות העילית של החברה המוסלמית העות'מנית. רבים מאישי המדינה או הצבא קיבלו זיכיונות ומונופולין כלכליים מהשלטון בתחומים תעשייתיים, תעשיית הסוכר למשל, מסחריים, למשל , מונופול על יצוא התבואה, או כלכליים, למשל, ניהול בית מטבעה; קבלת ההכנסות ממסים או ממכסים מסוימים ועוד.

לעתים קרובות העסיקו אישים שלה יהודים כמנהלים וכמבצעים, ואלה הביאו עימם פקידים ושאר בעלי תפקידים לביצוע ולניהול. לא אחת משמשים היהודים גם כסוכנים של סוחרים יהודים או אירופים, מעיר אחרת או מארץ אחרת, ומשמשים מעין שותפים העובדים בשביל חלק מן הרווחים או תמורת תשלום.