מואיז בן ה., משורר סופר ומתרגם

עמוד 1 מתוך 212

מפתחות לתֶּטוּאַן

 

מפתחות לתֶּטוּאַן

הקדשה

מוקדש לכל אנשי תטואן, בכל חמש-מאות שנות קיומם, על הלפיד שנשאו ועל הגאווה שנטעו בי, ועל הגעגועים שלהם לירושלים. אני נושאם עמי כפי שעם ישראל נשא את קברו של יוסף כל הדרך ממצרים לארץ ישראל.

"מרוקו!

שם אני נמצא

 לפחות עשרים אחוז

 והלכתי על מאה,

מי כמוני יודע.

נושם

וגומר.

שובי נפשי"

שמעון שלוש

 

בני הברית 1996

"אני פה, אני… מצטער שבאתי אליך ללא הודעה מוקדמת, שמי פֶרְנַנדוֹ בן זמרה, מצאתי את שמך בספר הטלפונים, שאלתי את אשתך אם אתה משה בן זמרה מתטואן, והגעתי אליך במונית. לפני-כן, אני צריך לספר לך שאבי נפטר, כל חיי חשבתי שהוא בא ממדריד לקראקס, וחי בה עד יום מותו. הוא השאיר לי מכתב, אולי יותר נכון לומר פצצה, ושם הוא אמר לי שאני יהודי, אני יהודי… לא יאומן, וכל הזמן הסתרתי ממנו את העובדה שיש לי בן יהודי, שאשתי יהודייה, אז עכשיו אבי יהודי ובני יהודי, לפי ההלכה היהודית, כן את זה הבנתי, אבל, אני פרננדו בן זמרה לא יהודי, כי אמי נוצרייה. "

"רגע, רגע, לאט-לאט, או מהר-מהר, כי מחר אני נוסע, ואתה יודע לאן אני נוסע, לתטואן, משפחתי הייתה אחת האחרונות שעזבה, ב1973-, אז אני מבין שאתה איזה קרוב משפחה שלי, אבל לא כל-כך קרוב, כי אבי, מימון בן זמרה הרי היה בן יחיד, אז כנראה בן-דוד,"

"בן-דוד, שיש לו אותו השם שיש לך, מואִיס בן זמרה, או משה, זה השם החדש, הישן, התנכי, או איך שלא יהיה, קראתי את המכתב ובאתי לפה לחפש את משפחתי, הנה קח את המכתב, קח אותו, תקרא, משפט פשוט כל-כך, קשה להבין למה הוא לא אמר לי את זה קודם, מה היה לו להסתיר, ומה היה לי להסתיר ולומר לו שיש לי בן יהודי, פחדתי, קודם מאמי שהייתה מאוד קתולית, אחרי שהיא מתה כבר לא ראיתי סיבה לספר לו, זה היה מזמן, עבר הרבה זמן מאז הלידה, הוא בן שתים- עשרה, גיון בן זמרה, אתה יודע למה קוראים לו ג׳ון, כי הוא נולד באותו יום שבו ג׳ון לנון נרצח, ב8- בדצמבר, ומאחר שאוליביה ואני כל-כך אהבנו את ג׳ון לנון אז נתנו לו את השם הזה,"

"יוחנן, סיפור כל-כך ארוך, כל משפחת בן זמרה הופצה לכל עבר, ועכשיו אתה מנסה כאילו לאחות את הקצוות, שמעתי על אביך, שמעתי על נישואיו לזונה, יש עוד אחד שהתחתן עם זונה, כנראה שזה הולך בדם של הבן זמרה, הוא דווקא התחתן בקראקס עם זונה כושית, אני מניח שגם אביך לא ידע דבר על זה, הוא התנתק מן העניין, אולי מדובר באחיו, איני יודע, אולי תחפש אותם, משפחת בן זמרה הכושית, זה דווקא נראה לי נפלא, לא רק גויים שמתחתנים עם יהודיות,"

"לא התחתנתי, אנחנו רק חיים ביחד,"

"עושים ילדים עם יהודיות, בן זמרה כושים, אחרים מסתובבים בכל העולם, מה הם מחפשים, כמוני, מה אני מחפש, למה אני חוזר לתטואן מחר, מה אני מחפש? אתה יכול לומר לי, ואתה, מה אתה מחפש? אתה מחפש בי קרוב משפחה? תודה רבה, אולי אני צריך לחבק אותך, לספר לך הכול, לומר לך שהיה נפלא שם, אתה רוצה למצוא שם איזשהו עבר נפלא ומופלא, לא היה עבר כזה אף פעם, אולי בשנים הראשונות של הכיבוש הספרדי, אולי, הם תמיד ציירו את זה כאילו שם היה איזה גן עדן, גן עדן מלא זבל ברחובות, איזה גן עדן? ואני הרי הייתי שם עד גיל חמש-עשרה אז אני יודע, נסעתי בדרכים הללו, לא היה שם שום חלום, על אף שאבי חזר לשם ומת שם, לפני שנתיים, חזר למות שם, כי פה היה עוד יותר גרוע, טוב עשה אביך שנסע לקראקס, לפחות שם לא אבד לכם הכבוד האבוד של כולם, כאן אפילו חלומות העבר נמחקו, כאן רמסו אותנו, דיכאו אותנו," "מי?"

"היהודים האחרים, האשכנזים, הנה קח תקרא ׳השבר הסורי אפריקני', אני סופר, ומשורר, קרא, הנה יש חלק שתרגמתי לספרדית, גם כמה שירים, אני מניח שלא תבין מזה כלום, מה לך ולכל העניין הזה, ומה אני יכול בכלל לספר לך שיעזור לך, למה בחרת לפגוש אותי, כי אני נושא את שם אביך, למה לא הלכת לדודיך שם, בקראקס, חשבת שככל שתרחיק יותר תוכל להתמודד פחות עם המכה, מה חשבת?" "לא יודע, שמעתי יהודי, והחלטתי לנסוע לירושלים, כן, מצאתי דוד שלי, אח זקן של אבי, הוא אמר עליו קדיש בבית-הקברות, לא הבנתי כמובן כלום, קראתי את התרגום מן העברית," "מארמית, הקדיש נאמר בארמית." "מה זה ארמית?"

"שפה שמית הקרובה לעברית שיהודים דיברו בה לפני אלפיים שנה. את הקדיש אומרים בארמית, לפי המסורת, כדי שהמלאכים הרעים לא יבינו ולא ייצאו נגד, לפי אותה מסורת המלאכים רק מבינים עברית." "המלאכים כן, אבל אני לא… אז הוא אמר קדיש, זה נשמע לי מאוד יפה, אבל הוא לא היה מוכן לדבר אתי על שום דבר, אמר לי לחיות את חיי ולשכוח."

"זה גם מה שאני אומר לך, תחיה את חייך, אם אמך הייתה נוצריה, אז אתה נוצרי, בשביל מה לך כל הסיבוך הזה של להיות יהודי, אם אפשר היה לבחור… הייתי מוותר על יהדותי, טוב, אולי לא, אני לא יודע, יש ימים שכן ואחרים שלא, יש ימים, פרננדו, ימים שאני כל-כך מאושר לחיות בירושלים, כל אבן מדברת אליי, אני חושב על כל אבות אבותינו, כל הבן זמרה שחלמו על ירושלים, אני חושב עליהם ואני הולך את צעדיהם, כל צעד שלי הוא צעד של אחד מאבותיי, צעדים רבים. ימים אחרים כל אבן בירושלים נופלת על ראשי, ושוברת אותי, יש ימים שהכול כאן כל-כך קשה, כל-כך קשה," "אני רופא."

"ואני מתכנת מחשבים. זה לא ישנה כלום, המקצועות, הכאב יישאר אותו כאב, הגעגועים אותם געגועים, אנחנו נחפש אבל לעולם לא נדע מה אנחנו מחפשים. לך, לך לדרכך, אם אתה רוצה קרא את הדברים שנתתי לך, אני נוסע לעשרה ימים, אם תהיה עדיין פה, אולי ניפגש שוב, אני לא חושב שתרצה."

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

הטרילוגיה התטואנית

 

לאן אנחנו הולכים אימא?

לארץ.

לישראל.

שש… אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,

למה אימא?

כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.

ומתי ניסע?

עוד מעט,

עוד חודש?

עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.

אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.

מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.

תֶטוַּאן 1868

תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באליאנסה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתטואן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פרנקו, אני מדבר על אלה שבאו לתטואן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן החודיאוס האלה שמדברים אתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מבורגוס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עייש ועל לסחן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פריינטה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פריינטה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומואיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנגייר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם פריינטה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הדייר שמילל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החודריה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עייש זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחודריה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.

תרשום תרשום, אחר- כך אתה תשכח, תשמע מה שאני אומר, מהר מאוד שוכחים דברים כאלה, ואני יודע שזה לא כל-כך מעניין אותך, אבל זה יעניין את הנכד שלך, כן, כאשר כבר כל היהודים יעזבו את תטואן וזה לא רחוק היום, כשהספרדים יעזבו, והם יעזבו עוד עשר או עוד עשרים שנה, ואולי גם סוף סוף תקום מדינת ישראל, אז כולם ילכו, אז תרשום למען נכדך, מה שקרה הוא שההריגות נמשכו והיו עשרים וחמישה הרוגים בחודש אחד, והיהודים פשוט פחדו לצאת מבתיהם לעבד את שדותיהם, ומצבם הכלכלי שהיה בכי רע, רק הלך והתדרדר, נוסף לכך הוגבלה התנועה של היהודים ונאסר עליהם לצאת מִבַּאב אַמְבַּקַר, שהיה השער החשוב ביותר שהוביל לאדמותיהם, הדבר גרם להם להיות עניים עוד יותר, כל הבתים שאתה רואה כאן, הבית בו אתה גר לא היו קיימים, הרחובות היו בוץ, והמצב באליאנסה, הבית- ספר שבו תלמד, ושעליו היה תלוי כל העתיד שלנו היה גם הוא במשבר כלכלי, משבר שיימשך תמיד, אבל לא היה מי שיתרום וגם התלמידים היו עניים מאוד ולא יכלו לשלם אז בעד לימודיהם, איני יודע אם המצב הסתבך, אפשר לומר, אך הוא הסתבך לטובתנו, כי העייש הזה עשה טעות והרג שמונה ערבים, או אולי זו לא הייתה טעות, הוא פשוט רצה לשתק את החיים בתטואן, אומרים גם ששלושה שוטרים ראו אותם בדרכם לבצע פשע ולא עצרו אותם, וכששאלו אותם למה הם אמרו "לא אמרו לנו לעצור אותם אז לא עצרנו אותם", מואיסֶס אזולאי שהיה פצוע ביקש את עזרת הצרפתים בטענה שהוא נציג שלהם בתטואן ועליהם לגונן עליו, אך הצרפתים, כדרכם, התנערו מן העניין, בטענה שתפקידו נגמר מזמן, והם לא חייבים לו כלום, זה היה כבר ההרג הגדול ביותר שזכר רבי יצחק בן וַולִיד, הוא מת שנתיים מאוחר יותר בגיל מאה או יותר, מאז ההריגות של 1790, ואם כל זה לא היה מספיק הרי שהכולרה חזר, היה זה חורף נעים מאוד, אפילו חם, אתה יודע שהחורפים כאן קלים בדרך כלל, אבל זה היה חורף שכמעט ולא הרגישו שהוא הגיע, והכולרה הכה בעשרות יהודים, אולי הייתה אז כאן הקהילה הגדולה ביותר שהייתה כאן, שבעת אלפים יהודים, זה היה קצת לפני ההגירות הגדולות, לארגנטינה, לאלג׳יר, לאורן, לספרד, לוונצואלה בעיקר, וגם לברזיל, לכל מקום בו הייתה עבודה, וביום ראשון, שבוע לפני חנוכה בדיוק, יצאו היהודים כהרגלם לקבור את המתים של הכולרה בשבת ואז הגיעו עייש ולסחן והרגו עשרה יהודים בבית-הקברות, זה כבר היה יותר מדי בכל קנה-מידה, אחר-כך גם נהרג בן-דודי יעקב סֶרְפַתִּי, וגם אחי משה בן זמרה נפצע באחת ההיתקלויות האלה אבל הוא נפצע קל והצליח לברוח, כי הם למדו לנסוע בשיירות, כמה צעדים אחד מן השני, אנשים באו והלכו, נסעו לטנגייר ודיברו, והיה זה רק לפני פסח שהשולטן שלח כמה חיילים להרוג את עייש, אחרי שמישהו הציע לתת סכום כסף גדול על ראשו, אבל במיוחד אחרי שהוא הרג עוד עשרה ערבים, וזה, בני היה החורף הכי קשה בחיינו כאן, עד שנת הכולרה הגדולה שבה מתו כמעט חצי מאנשי העיר, אבל על זה אני אספר לך מחר, אני עייף מאוד היום, אני כמעט בן מאה וזה גיל שקצת עייפים, ואתה תרשום את הדברים, כי אני באמת שואל את עצמי, אחרי שאני אמות, מי יזכור את זה, מי יזכור את כל מה שאני זוכר, מה יקרה לזיכרון שלי כשאמות, מימון, מיִמוֹנְסיִטוֹ, מה יקרה לזיכרון, מה יקרה לכל הדברים שקרו לנו בתטואן, ואת מי זה יעניין…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

הטרילוגיה התטואנית – מואיז בן הראש

 

 

2

  • ואיך יהיה שם אימא?
  • כל האנשים יהיו כמוך, יהודים, איש לא יזרוק עליך אבנים.
  • ואיזו שפה הם ידברו.
  • הם ידברו עברית, לא העברית התנכית אלא העברית שאתה לומד אצל מוסיה כהן בימי שישי, עברית מדוברת, עברית של יומיום.
  • והלימודים?
  • גם הם יהיו בעברית, אתה תלמד מהר מאוד, תהיה תלמיד טוב כמו פה.
  • מתי ניסע, לפני הבר-מצווה או אחרי,
  • עוד מעט, אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לעשות את הבר-מצווה לפני שאנחנו נוסעים או אחרי.
  • לפני, עם כל החברים שלי, זו תהיה מסיבת פרדה, מכולם, אבל הם לא יודעים, זה הרי סוד, מסיבת פרדה סודית.
  • טוב, כפי שתבחר, נדבר על זה עוד חודשיים.
  • אימא, אני פוחד, אני פוחד לנסוע לשם.
  • זו ארצנו, בני, זה יהיה קצת קשה אבל שם יהיה לך יותר טוב מכאן.

תטואן 1860

חכה, חכה רגע אל תלך, אמנם אני עייף, אבל מחר אולי כבר לא אהיה לא עייף וגם לא חי, אתה יודע, מימון, בגילי כבר אי-אפשר לדעת מתי תקום למחרת ומתי לא, אמנם אבי וסבי עברו את גיל מאה, וגם האם של סבתי, שסיפרה לי עוד לפני החורף שבו הגיעו הספרדים ב1860- איך היא מחכה ליום שנחזור לסביליה. הנה, היא אמרה, הנה המפתח שלקחנו מהבית שלנו, מהחודֶרִיָה של סביליה, באזור של היהודים, היא יכלה לתאר לי את גודל הבית, את זה אני כבר לא זוכר, בגלל זה אני אומר לך לרשום הכול, אתה חושב שתזכור אבל אתה לא זוכר בסופו של דבר את הדברים הכי חשובים. הנה אנחנו בתטואן, וזה המקום הקרוב ביותר לספרד שבו התיישבו היהודים, אלה כנראה היו היהודים הכי אופטימיים ממגורשי ספרד, מיד אחרי הגירוש, ב1492- הוקמה העיר הזאת, אנחנו בסך הכול נמצאים עשרים ק"מ מסאוטה, ושלושים מאלחסירס, ועוד כמה מאות מסביליה, זו העיר שלנו, והנה עכשיו אתה רואה מה קורה, אנחנו באמת חוזרים לספרד, הנה כל הבן זקן, ומשפחת אזולאי הם במלגה, ובוטבול נמצאים במדריד, וגם רוב החַדְשׂוּאֵל ובן עטר, אנחנו פשוט חוזרים לספרד, כי זו הארץ שלנו, אל תשכח, אל תשכח אף פעם, שם זורם דמנו, שם עורקינו אל הלב, האם של סבתי, סולטנה טולדנו, היא אמרה לי שכלל לא האמינו במשפחתה בשבתאי צבי, וכי לפני שיבוא המשיח, ולפני ירושלים עדיין נחזור לספרד, אבל היו אנשים בתטואן שכן האמינו במשיח השקר הזה, היא הייתה נביאה יותר גדולה מכל הרבנים והמקובלים. ואז בחורף של 1860 הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה, הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודֶרִיָה המסוגרת של תטואן, ומדברת אתם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה, ואנחנו הרי חיכינו להם, הם לא חיכו לנו, היו כאלה שרצו להעביר אותנו על דתנו, באמצעות כסף והבטחות והצליחו בכך, והיו כאלה שהיו אנטישמים מזיכרון, כי יהודים לא ראו מימיהם, אבל כל זה היה כאין וכאפס, כי, הם היו פשוט דומים לנו, הם היו דומים לנו פיסית, אני לא יכול שלא לזכור איך ראיתי בהם פשוט קרובי משפחה, פניהם, ואם יש דבר כזה אף יהודי, האף שלהם היה יהודי, ומאז אני אומר שכל הספרדים הם צאצאים של יהודים, בכולם, או בכמעט כולם זורם דם יהודי, ובמיוחד בעשירים שבהם, כי היהודים העשירים היו יותר קלים להתנצר כאשר הגיעה האינקוויזיציה, הם כבר היו מאוד קרובים לנוצרים ולאצולה, ובחורף הזה, בני, ירד שלג, על מה בכו השמים, ביום שבו נכנסו הספרדים לתטואן ירד שלג, איזה דבר מדהים, בכל חיי רק פעמיים ירד כאן השלג, ודווקא בשנה הזאת, ואני זוכר שישב לידי אחד החיילים במדרגות של ביתי, והיה נראה לי שהוא מדבר ספרדית מאוד מוזרה, אך יכולתי להבין כל מילה, והוא אמר לי שהוא מדבר אתי כי אני ילד, ורק לילד הוא יכול להגיד את הדברים האלה, כי איש לא יאמין לי, ומאז לא סיפרתי את זה לאיש, שמרתי את זה בתוכי, והוא אמר לי:

"אני יהודי, ההורים שלי תמיד אמרו לי שאנחנו יהודים ושלא נגיד את זה לאף אחד, סוף סוף אני יכול להגיד את זה למישהו, כל-כך רציתי להגיד את זה למישהו, אפילו אם זה ילד שבקושי מבין את שפתי, חוּדיו, אמר וחזר ואמר, חודיו, אמי מדליקה נרות כל יום שישי ואחר- כך מכבה אותם כדי שלא ילשינו עליה, אבל היא עושה את זה מול הילדים, היא בטוחה שכך הסוד יעבור מדור לדור, ובכפר שלנו יש לנו סימנים כדי שנתחתן בין משפחות מסוימות, אולי כולם יודעים הכול, ואולי איש לא יודע כלום, אך אלה הדברים שאסור לדבר עליהם."

ואז הוא חיבק אותי חזק חזק, כשפתיתי השלג נפלו בינינו, הייתי המום, וכלל לא הגבתי, וכמובן עם הקור באו המחלות, והיה חסר אוכל, אני יודע שזה נשמע לך מוזר, בני, אבל כל הזמן הזה היה חסר אוכל, היו שנים של רעב, ומדי פעם, בחוזקה זו או אחרת, היה מכה הכולרה, והתגייסו לעזור לנו קהילות יהודיות מאלגייר ואירופה, אבל מה שהפתיע את כולם אז היה שנוצרים מבורגוס גם הם התגייסו ושלחו לנו כסף ועזרה, וגם מערים אחרות בספרד, זה היה כמובן עניין של עזרה או של חמלה, קשה לדעת, אבל הם בטח היו קצת יהודים, או הרגישו קצת יהודים, או אולי היו כל-כך מופתעים שמדברים ספרדית, עניין של קשר דרך השפה, חבל, שאז הם נשארו כאן רק שנתיים, רק רצו שהשולטן יחזיר להם איזה חוב, וכשהוא החזיר הם חזרו לסאוטה, אבל בשנתיים האלה כבר היגרו כמה יהודים למלגה, למֶלִיָה, לסאוטה וגם לגיברלטר, חזרו לארצם, נרגעה נשמתם המיוסרת, עד שחזרו עם פְרַנְקוֹ לפני שלושים שנה ומאז הם כאן, אבל כשייצאו אנחנו כבר נצא אתם לספרד, לבית שלנו בסביליה, קח אותי לסביליה, לבית שלי, איפה הבית שלי, מניין אני גולה, מירושלים, מסביליה, מתטואן, איך אני יכול להיות גולה מספרד כשלא נולדתי שם, כשאבי לא נולד שם, כשסבי לא נולד שם, איך יכול להיות שאתה גולה, גולה בכל מקום, הבית שלי הוא הגלות, השנים לא הכניעו את הכאב, בני, אתה תראה, תהיה תמיד גולה, גולה מן הגלות, כי הרי גם בספרד היינו גולים, גם שם התגעגענו לירושלים, וגם כאן, על אף שעירנו נקראת כבר שנים ירושלים הקטנה, גם כאן אנחנו מלאים געגועים למקום כזה שיהיה גם סביליה וגם ירושלים וגם תטואן בבת אחת, אולי במקום הזה, גם בו, ירד שלג ויבוא חייל לומר לי שהוא חודיו, לומר לי שהוא קרוב משפחתי, גן עדן, גן העדן הזה, אולי אני מתקרב אליו, לפגוש שם את סולטנה טולדנו, היא תחבק אותי ותיתן לי את המפתח האמיתי לבית, לבית האמיתי, לבית שאין בו געגועים. אלך לי לישון עכשיו…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

הטרילוגיה התטואנית – מואיז בן הראש

\

3

־ קום בני, קום,

  • מוקדם, מוקדם מאוד, עדיין חושך,
  • אנחנו יוצאים, בני,
  • לאן, לים, בשעה כזאת?
  • לים אחר, בני.
  • אה!… זהו, אנחנו נוסעים­
  • אבל, אימא לא אמרתי שלום לבן-דודי דוד, לא אמרתי שלום לחברי מַרְקוֹס, לא אמרתי שלום לִדְרִיס, בעל המכולת,
  • אני מאוד מקווה שאיש אינו יודע,
  • אם אני לא יודע אז איך מישהו יידע.

המכתב הראשון של המאה העשרים

סאו פאולו 1.1.1900

קוֹטִי היקרה:

המאה העשרים התחילה. מזג האוויר כאן נעים מאוד בתקופה זו כידוע לך ואני מקווה שבחודש נובמבר אוכל שוב לנסוע לתטואן. כריתת העצים אמנם מביאה פרנסה לא רעה, אך אני לא ממש מתעשר מן העניין, חוץ מזה שהעבודה היא במקומות שיש בהם הרבה יתושים וביצות, וכך קרה שהייתי חולה שבועיים עם חום גבוה, מה שגם לא עזר במיוחד להכנסות שלי. אני שולח לך מאה חמישים פרנקים ואני מקווה שהם יספיקו לך עד פסח. אז אוכל לשלוח לך עוד כספים. שמחתי לשמוע שאחי דוד נסע לאוראן ושהוא עושה שם חיל, אולי אם היה בא לכאן היינו יכולים להקים חברה לכריתת עצים במשותף, אבל אני לא בטוח שכל-כך קל להתפרנס מזה, מצד שני קיבלתי מכתב ממואיס חַדְשְׁוֵּאל מקראקס, הוא אומר שיש שם קהילה תטואנית גדולה, ושגם שם יש עבודה, גם כאן יש כפי שאת יודעת לא מעט תטואנים, אבל כנראה לא כמו בקראקס.

אני מקווה שבקרוב תשלחי לי את החדשות הטובות על לידת הבן החדש, או הבת, חבל שאני לא יכול להיות שם לברית-המילה, חבל מאוד, אבל כפי שאת יודעת הנסיעה ארוכה וכרוכה בסיכונים רבים, ואת הרי לא רוצה לעזוב את תטואן, אני מקווה שאוכל לעשות מספיק כסף ושתהיה מספיק עבודה כדי להתפרנס שם. יש שמועות שהצרפתים מתכוונים לכבוש גם את מרוקו, אז אולי זה דווקא יביא פרנסה, ואולי אפילו הספרדים יתפתו להיכנס שוב לצפון, ואז תהיה לנו פריחה כמו שהייתה בשנות השישים, אבל זה רק ספקולציות וחוץ מזה אם ייכנסו שוב רק לשנתיים, זה גם לא יקדם את העניין מספיק. מה שלום מואיס, הבן הנחמד, האם הוא כבר הולך לאֵלִיאַנְסָה, הוא בטח כבר הולך, הוא בן שש, אני בטוח שהוא יהיה מבריק בלימודים. תמסרי חיבוקים חמים לאמי סולטנה ולכל המשפחה, במיוחד לאחי משה אם הוא יבוא לבקר, אך אכתוב לו כמובן גם לאוראן, מקווה שהכסף יגיע אלייך בהקדם,

מימון

הטרילוגיה התטואנית

הטרילוגיה התטואנית

מואיז בן הרוש…..

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001

4

  • אימא, איפה אבא,
  • הוא עוד מעט יבוא,
  • למה שמואל ישן, הוא מרגיש טוב,
  • הוא קטן אז הוא ישן,
  • והוא לא יודע שאנחנו נוסעים,
  • הוא לא יודע.
  • ולקחת את המפתח של הבית,
  • אנחנו לא נחזור, אנחנו כבר בספרד ואנחנו לא נחזור,
  • לא? אבל לקחת את המפתח? חשוב מאוד המפתח­

­            אתה יכול לנוח בני, אתה יכול לנוח, המפתח נמצא בלב.

  • ומתי אבא יבוא?

            אל תדאג הוא יגיע בערב, הוא יביא את הכסף.

תֶּטוַּאן 1914

אה, כן… נרדמתי על הכורסה, אתה יודע, ככה זה הזקנים, נרדמים פתאום, אבל אני כמעט לא ישן עכשיו, כמה שעות מעטות, אה, איפה היינו, אולי אספר לך על האירוע החשוב כל-כך שבו הגיעו המלך והמלכה ב1914- או משהו כזה, אחרי שנכנסו הספרדים, אבל זה לא נראה לי כל-כך חשוב, אז זה נראה משהו מדהים, וצבעו את כל הבתים בעיר לכבוד האירוע, כאילו מדובר באיזו חתונה או משהו כזה, אבל היום, זה לא מה שחשוב, אספר לך על קוטי בן דהן, אף אחד לא יספר לך על זה, זו הייתה בושה גדולה כל העניין אתה, אתה יודע אחרי 1862 הספרדים יצאו אך השפעתם התרבותית והדתית הלכה וגדלה, הם גם הבינו שיש להם עם מי לדבר כאן, וניסו לעשות נפשות לדתם, ברוב המקרים הם כמובן לא הצליחו, הרי תחשוב היהודים שהיו כאן היו החזקים ביותר שנותרו אחרי גירוש ספרד, מדובר באנשים אמידים שעזבו את הכול ובאו למקום נידח, מדובר בצאצאים של גלדיאטורים רוחניים, היו כאלה שחזרו אתה יודע, את זה סיפרה לי האם של סבתי, ששמעה מסבתה שהיו כמה יהודים שהתנצרו וחזרו לסביליה, חזרו לבתיהם, אפילו ממשפחת בן זמרה, היו גם כאלה שאחרי שהתנצרו והיו למַרַנוֹס, קיימו את התורה בסתר, הם באו לתטואן, הרבנים לא כל-כך קיבלו אותם, הם רצו שכאן יהיו רק ספרדים שהיו מוכנים לעזוב את הכול על מנת להיות יהודים ולא כאלה שהתפשרו, בכל זאת, אני מניח שהיו כמה קרובי משפחה שכן התקבלו לתטואן בשנת 1600 בערך או לפניה, אז דמיין לך אחרי כל מה שסבלנו שיבואו לנצר אותנו, דווקא אותנו, והיו להם כמה הצלחות, הם כתבו על זה בעיתונים כאילו זה מה שיחזיר את כבודם האבוד של מלכי ספרד, אני במיוחד זוכר את קוטי, כי היא הייתה יפה, וכמו שאומרים, שמתי עליה עין, זה היה אחרי שחזרתי בפעם הראשונה מברזיל, שם בניתי להם את מסילות הברזל של הגיונגל, כבר היה לי קצת כסף, והייתי נחשב לצעיר מבוקש, כי היה כאן עוני גדול, ואהבתי את קוטי, פניה היו לבנות מאוד ועיניה ירוקות, כמעט חיוורת אבל זה היה עור חלק כל-כך, חלק כל-כך… היא בטח כבר מתה היום, ונקברה על ידי כומר אי שם במלגה או בבֶנירוס או בוולנסיה, או בסאוטה, או במדריד, בארץ אבותיה, אבותיה שלא רצו להתנצר כדי שהיא תהיה יהודייה, או ממזרים, ממזרים הגויים האלה, ממזרים גדולים, תמיד מחפשים את החלשים שבנו לשכנעם, כמה יהודים היו יוצאים ממנה, מאות, אלפים, יהודים שכל-כך חסרים לנו עכשיו אחרי השואה, לא, הם הולכים לחלשים, לעניים, לחסרי הלחם ולחסרי הבגד והנעל, כי באמת, מימון, באמת נעליים לא היו לנו, אבל רבי יצחק בן ווליד בחכמתו ביקש שיבנו לו בית-ספר לפני שיתנו לו נעליים, וכך אתה היום איש עשיר, ומכובד, יודע קרוא וכתוב, יודע צרפתית וספרדית, נוסע לאוראן ולמדריד, איש גדול בעולם, בזכותו וחכמתו, דע לך, לולא כך, היו לך נעליים, אבל לא היית יודע ללכת אתם, לא היית יודע לאיזה כיוון ללכת אתם, קוטי קוטי היקרה, בסוף התחתנתי עם קוטי אחרת, יהודייה, שילדה לי את משה שהתחתן עם אסתריקה היפה שילדה אותך, אל תגיד את זה אף פעם לאביך, הוא אולי יחשוב שלא אהבתי את אמך והתחתנתי אתה בגלל מבטה של קוטי האחרת, אבל זה לא נכון, אהבתי את סבתך והיא הייתה אישה טובה עד מאוד, ואהבתי אותה מאוד והיא הייתה נאמנה…

אתה בטח שואל את עצמך אם אני הייתי נאמן, שם בברזיל, עובד שנה שנתיים וחוזר לכאן, ועושה ילד וחוזר לשם, זו שאלה טובה, אומר לך, שזה אפילו הפתיע אותי הנאמנות שלי, אבל היה אחד שניהל גם שם חיי נישואין, לא ממשפחתנו, ולא אומר מי זה, הוא נפטר לא מזמן, והיו לו כמה ילדים גויים שם, משפחה שלמה בג'ונגלים של ברזיל, פה משפחה ושם משפחה, לא איני שופט אותו, בגילי, ועם כל מה שראיתי, אני לא יכול לשפוט איש, גם לא את עצמי, ראיתי אותם לפעמים נופלים בשמש באמצע העבודה ולא קמים יותר, ואנשים מוזרים אלה, שאפילו את שמם איש לא ידע, יש להם בטח משפחה שעדיין מחכה לשובם, גם אני הייתי חולה כמה פעמים שם, כמובן שמחתי מאוד לחזור לכאן בתחילת המאה כשאביך הוכיח את עצמו כגאון במסחר ונהיה מיליונר בגיל שש- עשרה, גאוני, הוא היה הראשון שייבא סחורה לתטואן דרך הים, שמחתי לחזור לכאן להיות לו לעזר קטן, כן, זה היה קצת השפלה בשבילי, אבל עדיפה השפלה זו מאשר כל הנסיעות והימים הסוערים, עדיף, ואני שמח לראות שגם אתה הולך בדרכי אביך להיות עשיר מופלג ויהודי נאמן, יום אחד עוד תזכה לגור בירושלים­…..

מפתחות לתטואן

  • הטרילוגיה התטואנית
  • אבא, חזרת, אני כל-כך שמח שחזרת,
  • היה מסוכן קצת בני, אבל הכול בסדר,
  • מכרת את כל הבתים?
  • כן, אפילו האחרון, אני צריך רק למסור את המפתח לקונה כאן בסאוטה והוא ייתן לי את הכסף, אחר-כך ניסע באנייה.
  • באנייה? חשבתי במטוס,
  • קודם באנייה לאַלְחָסִירַס, אנחנו נוסעים לישראל, פה כבר אפשר לומר את המילה ישראל, אחר-כך כשנגיע למרסיי נטוס במטוס,
  • ואיך יהיה שם אבא,
  • כולם יהיו יהודים, כמונו,
  • ואיך אנחנו?
  • כמוהם, כל הילדים בבית-הספר יהיו יהודים, כל החנויות יהיו של יהודים, כל האנשים ברחוב יהיו יהודים, אף אחד לא יקרא לך יהודי יותר, כי כולם יהיו יהודים,
  • טוב, אבא,
  • אל תדאג בני, הייתי שם לפני שנתיים וזה משהו נפלא, כל האנשים שם הם באמת יהודים,
  • אין ערבים בכלל?
  • אין ערבים בכלל. כולם יהודים, ועכשיו אתה יכול ללכת לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך.

Benzimrao

אני לא יודע מה קורה לכם לבוא לבקר אותי ולראיין אותי כאן, בנזימראו, בסך-הכול כפר קטן באמזונס, שבט קטן, ללא עתיד, הנה, הם כמו כולם הולכים ועוזבים את המקום, הם הולכים ללמוד רפואה, אומרים שבמשפחה הזאת זורם דם של רופאים שכבר אלי בן זמרה במאה השש-עשרה היה רופא, וכשהוא הגיע עם אחיו לתטואן, כן שם בצפון מרוקו ליד ספרד, הוא הביא את אחיו על גבו כי הוא מת לו

בדרך, אהר-כך היה למרפא בעיירה המוקמת באותם ימים, זמנים רחוקים, אתה שואל על הקמת השבט, הדבר הוא די פשוט, זה קרה ב1850-, מואיסֶס בן זמרה הגיע לברזיל מתטואן על מנת להביא כסף למשפחתו, ובאחת מן העבודות הגיע למקום הזה, זימראו, כך הוא נקרא היום, כאן הוא החליט לחיות, מדי שנתיים-שלוש היה עוזב ונוסע לעירו וחוזר, כאן הוא נשא עשרים ואחת נשים מן המקום, ונולדו לו מאה

ילדים, זו התחלת השבט, כל הילדים עוברים טכס ברית-מילה, ולבכור תמיד קוראים מואיס, לא, לא מואיסס, כי מואיסס יש רק אחד, והוא אב השבט, בגיל שישים הוא נעלם ולא חזר יותר, הוא אמר לנו שיחזור ביום מן הימים ואנחנו עדיין מחכים לו, הוא היה איש חזק מאוד ודיבר שפה מיוחדת אותה אנחנו מדברים עד היום, סוג של ספרדית מתובלת עם פורטוגזית, קוראים לשתפנו חַגֵטַאו, אבל היום כבר כולם מדברים פורטוגזית, עשינו כאן בית-ספר ששמו אליאנסה, כי כך הוא ציווה לנו באחד מן המסעות שמהם חזר, והוא אמר לנו להתכונן יום אחד לנסוע לירושלים, כן, לירושלים, לא לתטואן, הוא תמיד אמר שהעתיד הוא ירושלים, כך עובדת התורה שלו מדור לדור במקום הזה, המקום המיוחד הזה בו אף פעם אין הצפות של גשם, כאשר כמה מטרים מכאן הכול הופך לנהרות, אני לא יודע איך הוא מצא את השטח הקטן הזה, קורה שאנחנו מוקפים מים לפעמים כמה חודשים, פעם זה נמשך יותר משנתיים, אבל כמובן הכול גדל כאן בעצים האלה, ואוכל אף פעם לא חסר לנו, כמו בתטואן, כך אמרו לי שתמיד שם היה אוכל לכולם, או כמעט תמיד, כנראה שמואיסס הגדול הביא לכאן את הברכה שלו, ראיתי באמת שם, כשהייתי בתטואן את פסאז' בן זמרה, מן הבתים שבנו בני משפחתו שם, אתה אומר שאתה ממשפחת בן זמרה, אתה

נולדת בתטואן, זה מאוד מעניין, אבל בשבילנו כל העניין הזה הוא היסטוריה, אני לא יכול להבין למה אדם יעזוב אדמה פורייה כמו שלנו כדי ללכת לעיר כלשהי, לברזיליה, או לסאו פאולו, אבל זה מה שקורה

לבני שבטי, הם הולכים ואחרי כמה שנים חוזרים עם תואר של רופא, היית מאמין, בשביל מה בן-אדם צריך תואר של רופא, והם רוצים לרפא אותי אני לא יודע ממה, אני כבר בן שמונים וחמש, ואם אני חולה

או מישהו מבני השבט חולים אנחנו לוקחים כמה עלים מערבבים אותם עם המנגו הטהור ומכינים לנו משקה לרפואה, אבל כל המלומדים שלנו נהיים להם רופאים כאלה חשובים, יש להם עניבות במקום חצים, והם כמובן נורא חכמים, אם אנחנו מתנגדים למשטר הקיים זה מפני שהם פשוט רוצים לחסל את הג׳ונגל, הם רוצים לחסל את כל האינדיאנים, האינדיאנים די תמימים כאן בין העצים, הם לא מבינים את האיש הלבן, הם באמת חושבים שאם יישארו במקומם הדחפורים, הריסוסים, החיסונים והתרופות לא יבואו להרוג אותם, הם חושבים שהם יחזירו להם טובה תחת טובה, האינדיאנים הולכים ונעלמים, הולכים ונחנקים, אני יודע שיש שמועות שאני אחראי לפעולות טרור, זה לא נכון, איני אחראי ואיני מצדיק אותן, אך אני בהחלט מבין אותן, ואם מישהו יעשה פעולה כזאת אתן לו מחסה בשבטי, ואם זה יהיה בן שלי לא אסגיר אותו למשטרה, או לצבא, יש יותר ויותר צבא, כאן בזימראו, שם בברזיליה ובסאו פאולו הם מדברים על דמוקרטיה ועל חופש הפרט ועל התחממות כדור הארץ אך ברגע שאתה יוצא מן הפרברים של הערים האלה מה נשאר לך? כלום?

לא על זה אתה רוצה לשמוע, את חושב שאני נושא איזה סוד כמוס על תטואן, שאני יודע משהו שאתה לא יודע, זה לא כך, ייתכן שמואיסס בן זמרה שלח מכתבים, אף שקשה להאמין, שהוא שלח משהו מן המקום הזה לפני מאה שנה, ייתכן שהיו לו צאצאים גם בתטואן, איני יודע על זה, בעצם עד לפני כמה שנים תטואן לא הייתה שונה במחשבתי מן האימפריה האצטקית, משהו דמיוני מן העבר, האמנתי כמובן שזה קיים,

אם אני רוצה לבקר שם, אולי… הייתי פעם בסאו פאולו, האמת זה לא ממש הרשים אותי, לקחו אותי אפילו למוזיאון, אחד מן הנכדים הרופאים שלי, אני לא יודע מה זה כל-כך טוב, החדרים היו מחניקים והריח של הצבע מאוד הפריע לנשימתי, אז עד לתטואן, לטוס במטוסים הגדולים והגסים האלה, בשביל מה, חוץ מזה אני יכול לראות את תטואן כאן, אני יכול להסתובב ברחובותיה מכאן, מתי שאני רוצה, יש לי אפילו מפה, אני מכיר את הים התיכון, מכאן, זו מפה שצייר על אבן הסבא שלי, אני יודע בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע ברגל מן החודריה ועד ריו מרטין, הים הקרוב, אני עושה את הדרך הזאת לפעמים, אני יוצא בבוקר מביתי וחוזר לקראת ערב, כולם יודעים שבאותו יום אני במסע לתטואן, לא, כמובן, איני זז מן האוהל שלי, אבל כולם יודעים שבאותו יום אסור להם להפריע לי, כן, ביום הראשון של חודש אוקטובר, או לפעמים כמה ימים אחרי זה, אני קובע את זה אנחנו עושים צום, זה יום כיפור, אני יודע שזה מן היהודים, זה לא ענייני, אנחנו מתפללים לשנה עם מעט גשמים, שהנהר כאן ליד לא יוצף ולא יגרום נזקים, ואנחנו גם מתפללים שהצבא לא יפריע לנו וייתן לנו לחיות את חיינו, אולי זה מה שנשאר מן העניין, אנחנו גם נחים בשבת ומדליקים נרות יום בשבוע, את זה תשאל את הנשים, הן יודעות יותר טוב ממני, אבל אני גם יודע שבעצם אף אחד כאן הוא לא יהודי, הרי האימהות הן כולן אינדיאניות, אז אל תנסה עכשיו לשכנע אותי להיות יהודי, כבר היה כאן איזה גרינגו שניסה לגייר אותי, אנחנו אינדיאנים, אינדיאנים מתטואן אבל אינדיאנים, אם אתה רוצה אתה יכול לאכול אתנו ארוחת ערב.

ריו מרטין 1948- מואיז בן הרוש

  • אימא, אבל למה אנחנו נוסעים לישראל? למה אנחנו עוזבים את ביתנו?
  • מה, אתה רוצה לחיות עם ערבים כל החיים שלך?
  • אבל בבית שלי כן, זה הבית שלי,
  • גם שם הבית יהיה שלך,
  • אבל זה יהיה מפתח אחר,
  • בטח שזה יהיה מפתח אחר, לכל בית יש מפתח אחר, אבל זה יהיה בית שלך כמו הבית של תטואן,

־ זה לא יכול להיות, זה לא יהיה הבית בו נולדתי, או בו צחקתי פעם ראשונה או בו בכיתי פעם ראשונה, וזה יהיה מפתח אחר,

  • איזה מין שטויות אתה מדבר, אז יהיה מפתח אחר, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים מפתח אחר, מדינה אחרת, שבה הערבים לא יגידו לנו ליהוד, שבה איש לא יזרוק עליך אבנים בדרך מבית-הספר לבית,
  • את בטוחה שיהיה לנו בית שם, בית גדול,

גדול או קטן, בישראל נבנה את חיינו, נהיה יהודים, בישראל כל בית יהיה גדול מספיק לכולנו.

רֹיוֹ מַרְטִין 1948

תודה שלקחת אותי לים, הים היה רגוע, לא מזמן היה לוקח שעות להגיע לים הזה בחמורים, וגם היה לנו פחד גדול מזה בגלל הערבים שפחדנו שהם אורבים לנו בדרכים, עתה אנחנו גם מפחדים מן הנוצרים, נוּאָסְטְרוֹס אָרְמַנוֹס, מפחדים שינסו לשייך אותנו לרפובליקנים או לֵפְרַנְקֵיסְטִים, תשמע לי טוב, מימון, אתה אף פעם אל תגיד שאתה בעד צד זה או בעד צד אחר, אל תשכח, אל תזדהה אף פעם, אתה יהודי, תמיד תאמר להם שאתה לא מתעניין בפוליטיקה, שאתה רק עוסק במסחר, בשמן, בסוכר, בקמח, זה כל מה שאתה יודע, אתה לא מתייחס לשום שאלה, אני אפילו לא יודע מה דעתך ואני לא רוצה לדעת, אני זוכר שלפני שנתיים היית מקשיב לרדיו רוסיה, ושהיית צמחוני, אף פעם לא שמענו על זה בתטואן, שמענו על זה כשלא היה לנו כסף לבשר, שאז היינו אוכלים את העדשים, וחולמים על בשר, פעם בשנה, אבל בן-אדם עשיר שלא יאכל בשר… לא פלא שאמך השתגעה, שאביך לא יודע מה לעשות אתך, יש לך טיעונים לכל דבר, באמת היית צריך להיות עורך-דין, אבל מלחמת האזרחים המקוללת הזאת הרסה לך את הכול, מלחמות אזרחים הרי זה דבר מיותר, בסוף כל המדינות אותו דבר, רפובליקה או החנרליסימו, מה זה כל-כך משנה, אבל הים, הים היה רגוע ואהוב כל-כך, זה כמו נשיקה כזאת, כמו להתעטף בטלית של זהב, זה כמו חיבוק של אלוהים באמצע התפילה, כן אני יודע שאתה לא אוהב את זה, אבל אתה תחזור להיות דתי, גם אם פעם אחת לא צמת בכיפור, אתה תחזור לזה, ואם לא אתה אז בנך, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, זה כבר מתחיל להתהפך, אולי לא רק על ארבעה בנים דיברה תורה אלא גם על ארבעה אבות, כל הרעיונות האלה שנכנסו, כל מה שראיתי בברזיל, כל הנשים המולטיות, היפות כל-כך, ואני אומר לך מימון, אתה צריך כבר להתחתן, אתה בן עשרים וחמש שנה, בנה לך בית, אני התחתנתי בגיל שמונה-עשרה, וסבתך הייתה אז בת שלוש-עשרה, היום אומרים שהן ילדות, אז, בגיל שש־עשרה כבר החזיקו בית לבד עם שני ילדים, בלי כל העוזרות שיש לך, והיו להוריך, אלה היו נשים, לא ילדות, נשים חזקות, שבעה-שמונה ילדים, בגיל שלושים, אשת חיל, ואתה אומר לי שאתה רוצה ליהנות קודם, ליהנות ממה, ממה בדיוק, מן החופש, איזה חופש, אתה רוצה להתפרפר, לשגע את הוריך, להתמרד, נכון, מימון, טוב, אולי זה השם, כי בזמני להתמרד היה לנסוע לברזיל, אבל המרד שלך כואב להוריך, אתה בן יחיד, ואמך סבלה הרבה ולא ילדה ילד, והוריך מצפים ממך שתמשיך את שם המשפחה, בן זמרה, את זרע אביך, מה יהיה העולם בלי בן זמרה, מי יזמר, הים יזמר, הים שלנו תמיד יהיה הים הכי יפה מכל חופי הים התיכון, אני יודע מה אני אומר, כאן המים צלולים, כאן החול צלול, כאן במקום הזה השכינה מביטה מדי-פעם, היא יודעת שאנחנו כאן, אנחנו שבאנו מספרד, שבאנו מירושלים, ושנחזור לירושלים, ואל תצחק, אתה בעצמך תחזור לירושלים, אתה תראה בבניינה, זה נראה לך לא הגיוני אבל אני יודע דברים, ראיתי אותם במו עיניי, ראיתי את ירושלים, אבל אל תמהר, אין לך מה למהר, הזמן כולו שלנו, הזמן כולו עומד לצדנו, לצד משפחת בן זמרה, ככל שהדברים יתעכבו כך תדע שהם יגיעו.

מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

7הטרילוגיה התטואנית

  • אימא, מה קורה לְלֵיאון?
  • הוא שמח שאנחנו נוסעים לישראל. ־ הוא לא נראה לי שמח,
  • ירושלים תרפא אותו.
  • ירושלים תרפא אותו, הוא בוכה הרבה, למה הוא בוכה.
  • אנחנו לא יודעים למה הוא בוכה, הוא לא יכול לדבר,
  • הוא בוכה אולי בגלל שהוא נוסע מביתו.
  • אולי.
  • אולי הוא לא רוצה לעזוב את אדמתו.
  • הוא נוסע לירושלים, אלפיים שנה אנחנו נוסעים לירושלים, זו זכות גדולה.
  • זכות גדולה, זה מה שהרב לימד אותי לבר-מצווה, זו זכות גדולה לחיות בירושלים, הוא אמר לי את זה בין הפרשיות, הוא לימד אותי את ההגדה של פסח גם, ירושלים,
  • ירושלים.
  • והיא תרפא את שמואל.

הוא כבר סבל מספיק, הילד הקטן הזה, ה׳ ירחם עליו בירושלים וירפא אותו.

תֶּטוּאַן 1996

הם קוראים לי מן הקברות, ממעמקי ההיסטוריה, ומבקשים ממני שאכתוב אותם, את סיפורם, ואני את סיפורם איני יודע, מדי-פעם אני שומע פירור פה פירור שם, השבט באמזונס של הבן זמרה, על מואיס בן זמרה בקראקס, על אחים, בני-דודים רחוקים, החיים והמתים, והם מבקשים שאכתוב אותם, כאילו לזה נולדתי, כאילו יש בכלל חשיבות בעולם הזה למשפחה אחת מני רבות בתטואן, והרי אני ברחתי מתטואן, לא רק העבירו אותי בגיל שלוש-עשרה לירושלים, גם אחר- כך שנים ברחתי מן העיר הזאת, ברחתי מן הזיכרון, והוא רודף אחריי, רדף אחריי עד היום, היום שבו נסעתי לבקר את העיר, היום תחילת שנת התשנ״ז, 1996, שנה בדיוק לאחר הירצחו של יצחק רבין, הנה אני כאן, אני מגיע לעיר, לספר אותה, לספר את החלומות שלה, לראות את יהודיה האחרונים, את סימי חַדְשְׂוּאֵל שהתחתנה עם לוי בֵּנְטַטָה, ואת האסייג, ואת השמש של בית-הכנסת, שנראה זקן בדיוק כמו לפני עשרים וארבע שנים, אותה הליכה של פלטפוס קשה, אותו מבט קצת בוכה, והוא כן, הוא זוכר אותי בבית-הכנסת "יגדיל תורה", הוא זוכר אותי וזוכר איפה ישבתי בדיוק, וזוכר את אחי ואת הבלגן שהיה עושה, והרחובות, ובית-הספר שהפך בינתיים לַאִינסְטִיטוּ פְרַנְסֶה, כמה מפתיע, או כמה לא מפתיע, בית-ספר אליאנס כאילו חזר לצרפת, כאילו מעולם לא היה שייך אלא לצרפת, והבית של סבתי שהפך לבית-מלון, פנסיון מידי, עשרים וארבעה חדרים ללא שירותים צמודים, פנסיון לפועלים הרבים היורדים מן ההרים לשבור את לחמם בעיר הגדולה, כי היא הפכה לעיר גדולה של שבע מאות אלף אנשים, היא גדלה מעבר ליכולת שלי לדמיין אותה גדלה, ואני כאן עומד ברחוב מוחמד החמישי, לשעבר החֶנְרליסימו, עומד ברחוב ומתבונן בזיכרון מעומעם על הכתובת על הקיר פסאז׳ בן זמרה, הנה הבתים שבנו סבי ואחיו, הנה הם, ומי גר בהם עכשיו, הפלא ופלא, גרים שם אנשים כמוני, כמו כולם, אנשים שמחפשים פרנסה, קידום, יותר כסף, אלה הם היותר עשירים, זה הרחוב העשיר, מה שהיה סוף העולם הפך להיות מרכז העיר, המקומות שמרו על שמותיהם הספרדיים, "לה גְלַסִיאַל" שעדיין עושה את אותה הגלידה, לס קמפנס שקצת השתנתה ועכשיו יש בה מקומות ישיבה ולא רק עוגות לקחת הביתה, והים…

לא לא הגעתי לריו מרטין, זה היה הים המיושן, עכשיו נוסדה בו עיר, ששמה מרטיל, הגעתי לקבילה, הגעתי לים שלי, שם גיליתי את החופש האמיתי, זה לא רק היה החופש הגדול מבית-הספר, זה גם היה החופש מן ההורים, החופש לרוץ בחול, לרוץ בסמטאות, לנסוע באופניים, ואחרי הלילה הראשון קמתי עם שחר לראות את הזריחה בים, אותה זריחה שסבתי אמרה לי לקום לראות כשהייתי בן שמונה, באותו מקום, ולא הצלחתי להתעורר, אותה זריחה נפלאה, השמש עולה מן המים, שורפת את המים, ואט-אט גם מתחילה לשרוף את העיניים, והמים העומדים האלה כמו ברכה, הים התיכון התכול שלי שאינו דומה לשום ים תיכון אחר, ים תיכון אבל שרוצה להיות חלק מן האוקיינוס, הפינה האחרונה של הדעת, ומן הצדדים שני הרים נכנסים אל הים ומזח קטן עם דייגים צעירים שזו פרנסתם ובטלתם היומית, הם אינם מצליחים לדוג הרבה, והגלים של הלֶבנטה, הגלים הקטנים האלה הנכנסים אל הים, כאילו מנסים לבלוע אותו, והוא הולך פנימה ועוד פנימה, והגלים הקטנים הפועמים אל תוך החול, בקצב יציב ובלתי יציב כמו הלב, שם, שם בדיוק בחיבור שבין המים לחול שמעתי את דפיקות לבי, את צעדי הליכתי, את עקבותיי על הים, עקבות הילד הקטן שהייתי, שם בחול, מלא חופש ואהבה, וידעתי שהוא עדיין שם, שהאני הקטן שלי עדיין שם, הוא עדיין הולך, רץ, קופץ, חולם עליי כשאהיה גדול, חולם להיות פיסיקאי, מתמטיקאי, חולם להיות רופא, חולם להיות עשיר, חולם על מכוניות, חולם על אהבות, חולם על העולם הגדול, ולא יודע שהחול הזה הוא העולם הגדול, לא הערים הגדולות בהן יבקר, לא פריז ולא רומא, אלא החול הזה שמחבר את הים התיכון לאוקיינוס, הים הזה שגליו משמיעים את דפיקות לבו, הגלים הקטנים, הם הם העולם הגדול, והבית…

הבית עם קירות הגרניט, הקירות עליהם דיברתי כל-כך הרבה, הבית עדיין שם, הטיח החיצוני הולך ומתקלף לו כמו החיים עצמם ואיש אינו מתקן אותם, הערבים אינם מאמינים בחיצוניות מזויפת, אם הבניין הוא בן שישים שנה, אז הוא ייראה בן שישים שנה, ואם הוא חדש אז הוא ייראה חדש…

אני לא יכול לכתוב את הסיפור שלכם, אבותיי, אני יכול רק לכתוב את הסיפור שלי, וגם הוא פסיפס חסר מאות חלקים, איך אתם מבקשים ממני, אנשי-תטואן שאכתוב אתכם, איך אתם מבקשים ואני הרי אחרון הנולדים שם, אחרון הרואים וזוכרים, למה לא ביקשתם ממישהו לפניי, מישהו שחי שם את כל חייו, האם צריך אדם ללכת מן המקום על מנת להתגעגע אליו ולהבין אותו, האם לא יכול אדם לחיות במקום ולאהוב אותו, לחיות בו ולהתגעגע אליו בו זמנית, כמוני עכשיו בירושלים, אך לא אומר לכם לא, איזק בן זמרה, מואיס סַנַנֶס, ומואיסָס, מימון בן זמרה, ודוד חדשואל, מואיס בן הראש, וסימי ביִבַּס, לא, לא אומר לכם לא, אכתוב את הסיפורים, אלה לא יהיו סיפורים תיעודיים, התעודות תמיד משקרות, אלה יהיו השקרים שלי והשקדים שסיפרו לי, האמיתות שנראה לי שגיליתי, על אף שאלו אמיתות יחסיות, כל-כך קשורות ברוח הזמן, קשורות בדעות הקדומות שלנו היום, שמישהו יבוא ויכחישן בעוד דור או שניים, זהו סיפור הפכפך, סיפור שכל מי שמנסה לספר אותו מחליק על שמן, מחליק ולא קם, עוד לפני שהתחלתי בו משפחתי ניתקה כל קשר עמי, הם לא מדברים אתי, הם כועסים עליי על שכתבתי את כאבי ילדותי בשיריי, הם כועסים שלא באתי להלוויה של סבתי, והרי הייתי חייב לברוח מזה, לברוח מכולם כדי לראות אותם, כי לראות את ניסיונות אמי לחבר אותי למשפחת חלשואל, ולנתק אותי ממשפחת בן זמרה, את הדינמיקה שמרחפת מעל פני הדברים האלה, מעל פני האחדות הגדולה הזאת, השלמות המדומה, הגאווה הטיפשית, בשביל זה הייתי חייב להיות בחוץ, לברוח, לברוח כדי למצוא שאין לאן לברוח, לברוח כדי להרגיש את הצורך הבלתי נשלט הזה לשוב לבית שבו נולדתי, לשוב אליו ולראות אותו עומד שם, זקוף וגבוה, הטיח נופל, אך הבית זקוף, לא כמו הגב שלי שהולך ומתעקם, לא כמו ראשי שהיה שפוף כל-כך הרבה זמן, שרצה לראות רק אל תוך האדמה, לראות אם ממנה אפשר לראות אדמות אחרות, אולי ים, אולי גלים קטנים ומחבקים, גלים שצלילם הוא הדופק שלי, אבל אכתוב אתכם, אכתוב את השקר, ואולי מן השקר הזה שאכתוב עליכם ועליי תצמח לי אמת כלשהי, הבנה כלשהי, אולי אמצא עוד כמה חלקים לפסיפס שככל שאני מוצא יותר חלקים כך השטח שלו הולך וגדל………

המשך……

מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

הטרילוגיה התטואנית

הורינו רצו לשכוח ואנחנו רצינו לזכור, שאלנו אותם על כל פיסת זיכרון, "ואיך קראו לרחוב הזה והזה?…", "מה היה שמו של בעל המכולת?"…, והם בשלהם, למה לכם כל השאלות האלה, הם רצו לא לגעת בעבר שלהם, הם לא רצו לראות את הטעות, ואולי בכלל לא הייתה טעות, מה נשאר מתטואן? עיר גדולה ואנשים ללא עבודה מסתובבים ברחובות מחכים לתייר שיציל אותם, מחכים לכמה דירהמים, הרבה מאוד ערבים ומעט מאוד יהודים, מצד שני אם היו נשארים היהודים, אולי היו הרבה יהודים, פעם עשרים אחוז מן העיר, בערים אחרות במרוקו אפילו חמישים אחוז. מצד שני, נשאר הרבה בהטואן, הרבה מאוד, אויר נקי, ים נקי, דגים טריים על שולחן שדגו בבוקר, חלב עם טעם, רחובות שלא נהרסו על מנת לבנות בניינים גבוהים ולעשות עסקים, תמימות מסוימת, הרגשה של הכול יסתדר מחר, כי זו באמת ההרגשה שאנחנו לוקחים אתנו לכל מקום, ההרגשה של הכול יהיה בסדר, מה שעושה אותנו למהפכנים גרועים מאוד, מה שעושה את המרוקאים לאופטימיים שטופי-שמש חסרי סיכוי בחברה מערבית חסרת ביטחון שמחפשת תמיד לשבור את הכול, שם בתוך השמש והגשם המפנק, הירקות שגדלים בלי מאמץ, החיים הקלים, איש לא חשב שיש על מה להתמרד, שיש על מה לצעוק, האוכל יבוא איכשהו אל פינו, ואם לא היום אז מחר, לא, זה לא תמיד היה כך, לא, ברור, היו גם תקופות של רעב, אבל זה היה במאה התשע-עשרה, תקופה שאני או אבי איננו יכולים לזכור, גם אז היו אלה תקופות קצרות, השמש תמיד חזרה, ולכן האופטימיות שלנו, ולכן כשבאנו לישראל לא ידענו שהאשכנזים מנהלים מלחמה, לאו-דווקא נגדנו, הם מנהלים מלחמה נגד כל העולם, נגד הטבע, ונגד האדם, כי כך הם חיו, כי כך הם דוכאו משך אלף שנה, כי הם לא ראו את השמש, כי הם לא מאמינים שמחר יהיה טוב, כי הם לא יכולים להאמין לאחר, והנה באנו

אנחנו ממרוקו, והיינו הרופאים שלהם, אך הם לא הבינו, והחולים התחילו לטפל ברופאים עד שהרופאים נהיו גם הם חולים, ועדיין נותרה בהם האמונה שמחר יהיה טוב, משהו גנטי כזה, משהו חסר תקנה, כך

גם הערבים של פלסטין לא הבינו שיש להם עסק כאן עם יהודים מזן אחר, עד שכבר היה להם מאוחר, אלה לא היו היהודים הספרדים שישבו בירושלים, אלה לא היו, כפי שהם קוראים להם, היהודים

הפלסטינים, וכל הארבע-מאות חמש-מאות אלף מרוקאים שבאו משנים של דו-קיום, לא יכלו לעזור ללוחמים הגדולים להבין שהדו-קיום הוא אפשרי, לא פשוט, אך אפשרי, וגם היום איננו יכולים להסביר להם שהאחר יכול גם להיות רק האחר, ולא הרוצח, ואיך נוכל, הרי הם תמיד ראו בגוי, האיש שבא לעשות פוגרום אחרי הכנסייה, ובזוועה הגדולה, הנאצי, איך נוכל להסביר להם? כי הם הרי רוצים הפרדה, הם רוצים גדרות, כדי שהערבים לא יתקרבו אליהם, אך הגדרות האלה גם מונעות מהם לעבור, זה הגטו במקום בו לא צריך גטו, אבל מי שגדל בגטו מבין רק את המציאות של הגטו, ומדינת ישראל איך שהיא לא מנסה ומתהפכת היא רק גטו גדול, אבל, אמרו לי יהודים יוצאי מרוקו, איך נסביר להם, והאם אנחנו עדיין יכולים להסביר להם, האם אנחנו עדיין יכולים להבין בעצמנו את המשמעות של האלף חמש-מאות שנים של חיינו בארץ מרוקו, ובארצות המגרב, האם גם אנחנו לא נשטפנו במחשבה המערבית דרך צרפת הנאורה, האם גם אנחנו בעצם לא הפכנו לחצי-גטואיסטים אחרי שהתמודדנו עם החוויה הישראלית-אשכנזית, האם גם אנחנו לא הפכנו לשונאי-ערבים?

והנה אני הולך שוב ברחובות תטואן, כמו הילד שהייתי, ואני יודע היום שכל ההפחדות מן הערבים היו הבל, אני יודע שלא היה שום פוגרום כאן מאז 1868, ולפניו ב 1790, וגם קשה מאוד לקרוא להם פוגרומים, קשה מאוד, היו אלה רציחות של יחידים שלא זכו מעולם לתמיכת הרשויות, כך שלא סבי, ולא אבי סבלו אי-פעם מן הערבים, להפך, הם קיבלו אותי באהבה מופגנת, גם אם היה ברור שאני הוא ה"אחר", כפי שהיה ברור לי שהם ה"אחר" בשבילי, אבל עד כמה אחרים הם, האם הם יותר אחרים מן האשכנזים שאומרים לי בחצי- מחמאה שאני לא נראה מרוקאי, כאילו שזה רע להיראות מרוקאי, האם הם יותר אחרים מאשר יהודים מבוהלים שלא היה לנו ולאבותינו שום קשר אתם לפחות חמש-מאות שנה, זו השאלה הגדולה של הציונות, כי אני תמיד חשבתי שהם אחיי, כי אני תמיד חשבתי שהם עמי, כי אני תמיד הכללתי אותם באני הקולקטיבי שלי, אך הם מעולם לא עשו כך, בשבילם תמיד הייתי המזרחי, תמיד הייתי היהודי שבא מארץ מוסלמית, הפרימיטיבי, בשבילם אני עדיין האחר, ואחרי כל השנים שקיוויתי שהם יבינו שאני לא האחר, אני מתחיל להרגיש שהם הופכים להיות ה׳׳אחר" בשבילי, אולי אפילו יותר אחר מאנשי תטואן, אולי יותר מבעל המכולת, דריס, שלא הפסיק לספר לי על סבי ועל אחיו, ועל העבודה שעבד אצלם, על השקים שסחב, ועל כאבי-הגב שיש לו, ונתן לי מצית למזכרת, על מנת שאצית את העבר שלי, ומסר דרכי דרישות- שלום לקרובי משפחה שלא ראיתי עשרים שנה, לדורה שחיה במיאמי, ולכל מיני דודים שמעולם לא ראיתי החיים בוונצואלה, וסיפר לי על אחי שמת, ועל אבי שבא אליו והתחיל לבכות מולו פעם אחת, "הילד הזה יש לו משהו לא בסדר בראש" והוא עשה סלט שלם מכולם, אבי הפך לדוד, ודוד שסיפר עליו היה הסבא, והדודה שחשב שהיא בנתניה נמצאת בקראקס, וכל זה רק נתן לעניין הרבה יותר חיים, והוא גם סיפר לי על בן-דודי, מואיִסָס בן זמרה שהתחתן עם הזונה, ושנפטר לפני שנה, איש שלא ראיתי מעולם, וחבל, כי את שמו אני נושא, אותו שם, מה זה אומר אותו שם? חיים דומים, גורל דומה, אני שואל ואין לי תשובה לכל העניין, אני רק באמת חושב שאם יהודי מרוקו היו נכנסים באמת לעמדות ההחלטה בחברה הישראלית, ולא כבובות כנועות, אני חושב שכל הקיום שלנו היה נראה אחרת, שהדו קיום עם הערבים היה אפשרי, ואולי זה רק חלום…

המשך………

מפתחות לתטואן-מואיז בן הרוש

הטרילוגיה התטואנית

אבל כאן טמונה הרי כל הבעיה, והיא שהספרדים הבינו מניסיונם בגולה שהדרך לשמור על חייהם הרוחניים היא הפשרה, לגבי האשכנזים הפשרה הייתה מוות, ולכן מאז שנות החמישים אנחנו מתפשרים והם רואים בזה חולשה, אנחנו מוותרים והם רואים בנו רפי- שכל, הדבר הזה מתקשר לבעיה הערבית שתמיד נמצאת ברקע כאשר מדברים על העניין העדתי, וגם הפלשטינאים התפשרו משך שנים עד שהבינו שהדרך היחידה היא להילחם, הם לא חשבו שהם נמצאים מול יהודים חדשים, שונים מאלה שהכירו בצפת ובחברון, בטבריה ובירושלים, עד היום אנחנו לא הבנו, או אולי הרעיון כבר מתחיל לחלחל שהיהודים האלה שונים מאתנו, החוויות שלהם שונות, המסקנות שלהם כלפי המציאות שונות,

וכך הסתובבתי ברחובות תטואן, מחכה למישהו שיקרא בשמי, מחכה למישהו שיאמר משה משה, ויקרא אותי לסנה הבוער, הוא לא קרא לי, אבל ברחובות אלה מצאתי הרבה חלקים מן הפסיפס שהיו אבודים שנים, מצאתי וחשתי שאני יכול לחיות עם הערבים, שאנחנו, היהודים יכולים להסתדר אתם, ולא רק לדבר על חוסר-הבררה שהובילה לגירוש של יותר מחצי מיליון ערבים ב1948״, עד להריגתם של מאתיים ילדים ערביים באינתיפדה, או למאה ערבים בכפר כנא, כל הזמן אנחנו מדברים על האין-בררה, אבל האין-בררה הזה נובע מתפיסת העולם שלנו, מתסמונת הגטו שהשתלטה על כל האליטות של החברה הישראלית, כאן ברחוב מַהָרַקָה אנואר, הרחוב שבו ראיתי לראשונה את העולם, הלכתי ברחובות האלה, וראיתי שאני גם ערבי, ראיתי את הגיחוך של ההוגים הישראלים המבקשים מן האנשים זהות אחת ומוחלטת, עד כדי חלוקה בין ישראלים ליהודים, עד כדי חלוקה בין ישראלי לספרדי, כאילו שאי-אפשר להיות שניהם, הרי זו מיטת- סדום, ואתם לא יכולים להכניס אדם כמוני למיטת-סדום כזאת, אני, ערבי, יהודי, ים תיכוני, בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, ואם הייתי יכול גם הייתי מבקש דרכון ספרדי, איך אתם יכולים להכניס אותי לזהות מוגדרת כל-כך, ואני בכלל חושב שריבוי זהויות אינו אלא יתרון, ולא חסרון, הוא מכין אותך ללכת בעולם כאיש העולם, ולא כאיש שהעולם מאיים עליו, כאן ברחובות האלה, מתבונן בדרוויש היושב בפינת רחוב עם שתי ידיו פתוחות כמו ספר, בדיוק כמו שישב אותו אביון ליד בית- הספר שתמיד הייתי מגיע אליו בריצה לפני הצלצול ונותן לו חצי דירהם, הנה הוא יושב בפינה ברחוב מוחמד טורס, וקורא בתוך ידיו את העולם, קורא עם עיניים סגורות, או אולי הוא עיוור, הוא אינו זז, קשה להבין אם הוא מבקש נדבה, או שהנדבה שלו היא האוויר העובר בין ידיו, הוא לא זז שם שעות, הוא יושב שם מאז בריאת העולם, ריבונו של עולם, אולי זה אליהו הנביא, כאן ברחובות תטואן, שכמו הרבה ערים אחרות נקראת ירושלים הקטנה, אולי הוא אחרון היהודים כאן, אחרון הנביאים בעולם, מחכה לרגע שיעזוב היהודי האחרון מכאן כדי להגיע לירושלים, הוא יושב עם הגִ׳ילַבִיָה החומה שלו, וקורא את חיי, קורא אותם בשקט בפניי, קורא את לידתי ואת מותי, קורא את בניי ואת בנותיי, קורא את כל ספריי, את כל כתביי, קורא את אהבותיי ואת אכזבותיי, את שברון-לבי, את הימים שהשארתי כאן ברחובות, ימים של תקווה ושל גלים, גלים של אושר, הוא קורא את מות אחי, והוא לא בוכה על כלום ולא צוחק על כלום, כאילו כשמתבוננים מלמעלה השמחה והבכי נראים אותו דבר, אותה חוויה ארוכה אחת, אולי הוא הנביא עלי, והוא יעלה כך עם ידיו הפתוחות לשמים, לבקש רחמים על בני אברהם שהגיעו לסוף ההיסטוריה נאבקים זה בזה, הוא יבקש רחמים, אני יודע שהוא יכול לבקש רק רחמים, הדין לא יעזור אלא יביא עוד דין, ולעוד מיתות, ואולי הרחמים היחידים הם הדין, ואוי לו ליום הזה ולאנשים ביום הזה…

"כל שנה, אמר לי שלמה אסייג, מזמין אותנו ראש-העיר לסעודה שנתית, והוא מושיב תמיד את היהודים לידו, זה קצת מביך כלפי האנשים כאן, בכלל אם איזה שוטר יאמר לך משהו, פשוט תענה לו שאתה יהודי, אתה תזכה ליחס של הגנה מוחלטת, אתה לא צריך להראות דרכון או כל מסמך אחר,״

אחר-כך בעוברי את הגבול ליום אחד בספרד הסתכל על הדרכון שלי איזה שוטר בגבול וכאשר ראה שנולדתי בתטואן, הוא אמר לי "אה… אנתא דיאלנה!" ואת זה כמובן הבנתי היטב, זה אומר "אתה משלנו", הוא כמובן רצה קצת בקשיש כמו כל אחד משלנו, וכדי לעבור מהר יותר את הגבול נתתי לו, כאשר אחי ואני מסובבים אותו מכל הצדדים כדי שלא יראו שהוא קיבל, בדרך לסאוטה, העיר הספרדית באפריקה, הגבול שתמיד נהגנו לעבור כאילו כדי לעבור לאירופה, כי תמיד היהודים הלכו אחרי אירופה, תמיד כשהם יכלו ותמיד הם קיבלו סטירה מאירופה, זה ישראל ההולך אחרי עשיו, שהוא אדום, כי הוא הבן יעקב העוקב אחר אחיו התאום הבכור. באסטרולוגיה מקובלת הדעה שבנים תאומים תמיד נולדים בהפרש זמן כזה שהמזל של האחד הוא התת מודע של השני, אם זה מזל השמש או המזל העולה, וכך עד היום יעקב עוקב אחרי אדום. במקום, כמובן ללכת לדבר עם ישמעאל, אולי הוא מפחד שישמע האל.

אני אומר את הדברים לאשתי האלג׳ירית והיא אומרת לי: לך למרוקו שלך, לך לערבים שלך, אני ממש מתעצבנת על מה שאתה אומר, אתה עושה אידיאליזציה של הערבים עכשיו, וכו'…" כאן מתחילה כל הרטוריקה הציונית שמסבירה כל זוועה שאנחנו עשינו במילים של "לא הייתה בררה" וכל זוועה שהם עושים בהאשמה קולקטיבית של כל העולם הערבי. אני חושב שהם עושים אותו דבר. ואם נמשיך כך עתידנו לא מזהיר במיוחד.

מה שצריך לומר שאחרי ספרד, פולין וגרמניה, וכל ההיסטוריה שלנו עם עמי אירופה, עלינו סוף סוף להבין שאין לנו שום סיבה שלא להתקשר קצת יותר עם עמי ערב, וזאת גם לאור ההיסטוריה שלנו אתם, שאמנם איני רוצה לקרוא לה אידיליה, אך ודאי הייתה בתחום הסביר והידוע באנושות בין שני עמים החיים יחד, ואולי מעבר לזה, להתבונן בהם ולהדגיש, כן, בדיוק כך, להדגיש את הצדדים הערביים הטמונים בתרבות שלנו.

לא, איני חושב שיש הרבה סיכויים לדבר הזה, אני קול קורא במדבר, קול צועק בהר, קול הולך לאיבוד בקקופוניה התקשורתית השלטת, ובכל זאת צריך שהדברים ייאמרו, שלפחות ייאמרו אם לא יישמעו.

סוף…

מתוך ספר השירה של מואיז בן הרוש " בארץ המהגרים "

מואיז בן הרוש 1

מתוך ספר השירה של מואיז בן הרוש " בארץ המהגרים "

בארץ המהגרים – שירים – מואיז בן הרוש

בארץ המהגרים - שירים

בארץ המהגרים – שירים

בארץ המהגרים- היה לי הכל

מואיז בן הראש – משורר סופר ומתרגם ….והגדת לבנך

והגדת לבנך
~~~~~~~~

והגדת לבנך ביום ההוא לאמורמואיז בן הראש 2
זכור את אשר עשו לך האשכנזים
ואתה עייף ויגע ושמח לקראת שובך לציון
את תכשיטך גזלו ובבניִיך סחרו
ואת מוריך השפילו
ואת סופריך עשו ללֵצנות
ואת קונטֵיינרךְ רוקנו
ואַת עירום ועריה במִדבר
צמא למים ורעב ללחם
ולא קמת להשמידם ולא קמת להכריתם
וחיבקת אותם והם ירקו עליך
ונתת בהם סימנים, סימני שואה וסימני מסכנות
ונתת להם אהבתך והם בזו לך
ונתת להם את ספריך והם שרפו אותם
ונתת להם את רבניך והם לעגו להם
זכור בני ואל תשנא
ואל תשב בקיבוץ לצים
ואתה לך בדרך הישר
את ספריהם תקרא
ואת אמיתותיהם תלמד
וקבל את האמת מפי מי שאמרה
אבל אל תקבל מהם, שכן התורה לא נמסרה דרכם
ואל תפחד
ואל תירא
תורת ישראל ונצח ישראל יעמוד לצדך
ואין חזון שאין בו אסון
ואין גאולה שאין בה כאב
ויהיה תמיד קץ הימים המגדלור שלך
ומשיח בן דוד גואל ומרַפֶּא.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31