מפתחות לתטואן-מואיז בן הרוש

הטרילוגיה התטואנית

אבל כאן טמונה הרי כל הבעיה, והיא שהספרדים הבינו מניסיונם בגולה שהדרך לשמור על חייהם הרוחניים היא הפשרה, לגבי האשכנזים הפשרה הייתה מוות, ולכן מאז שנות החמישים אנחנו מתפשרים והם רואים בזה חולשה, אנחנו מוותרים והם רואים בנו רפי- שכל, הדבר הזה מתקשר לבעיה הערבית שתמיד נמצאת ברקע כאשר מדברים על העניין העדתי, וגם הפלשטינאים התפשרו משך שנים עד שהבינו שהדרך היחידה היא להילחם, הם לא חשבו שהם נמצאים מול יהודים חדשים, שונים מאלה שהכירו בצפת ובחברון, בטבריה ובירושלים, עד היום אנחנו לא הבנו, או אולי הרעיון כבר מתחיל לחלחל שהיהודים האלה שונים מאתנו, החוויות שלהם שונות, המסקנות שלהם כלפי המציאות שונות,

וכך הסתובבתי ברחובות תטואן, מחכה למישהו שיקרא בשמי, מחכה למישהו שיאמר משה משה, ויקרא אותי לסנה הבוער, הוא לא קרא לי, אבל ברחובות אלה מצאתי הרבה חלקים מן הפסיפס שהיו אבודים שנים, מצאתי וחשתי שאני יכול לחיות עם הערבים, שאנחנו, היהודים יכולים להסתדר אתם, ולא רק לדבר על חוסר-הבררה שהובילה לגירוש של יותר מחצי מיליון ערבים ב1948״, עד להריגתם של מאתיים ילדים ערביים באינתיפדה, או למאה ערבים בכפר כנא, כל הזמן אנחנו מדברים על האין-בררה, אבל האין-בררה הזה נובע מתפיסת העולם שלנו, מתסמונת הגטו שהשתלטה על כל האליטות של החברה הישראלית, כאן ברחוב מַהָרַקָה אנואר, הרחוב שבו ראיתי לראשונה את העולם, הלכתי ברחובות האלה, וראיתי שאני גם ערבי, ראיתי את הגיחוך של ההוגים הישראלים המבקשים מן האנשים זהות אחת ומוחלטת, עד כדי חלוקה בין ישראלים ליהודים, עד כדי חלוקה בין ישראלי לספרדי, כאילו שאי-אפשר להיות שניהם, הרי זו מיטת- סדום, ואתם לא יכולים להכניס אדם כמוני למיטת-סדום כזאת, אני, ערבי, יהודי, ים תיכוני, בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, ואם הייתי יכול גם הייתי מבקש דרכון ספרדי, איך אתם יכולים להכניס אותי לזהות מוגדרת כל-כך, ואני בכלל חושב שריבוי זהויות אינו אלא יתרון, ולא חסרון, הוא מכין אותך ללכת בעולם כאיש העולם, ולא כאיש שהעולם מאיים עליו, כאן ברחובות האלה, מתבונן בדרוויש היושב בפינת רחוב עם שתי ידיו פתוחות כמו ספר, בדיוק כמו שישב אותו אביון ליד בית- הספר שתמיד הייתי מגיע אליו בריצה לפני הצלצול ונותן לו חצי דירהם, הנה הוא יושב בפינה ברחוב מוחמד טורס, וקורא בתוך ידיו את העולם, קורא עם עיניים סגורות, או אולי הוא עיוור, הוא אינו זז, קשה להבין אם הוא מבקש נדבה, או שהנדבה שלו היא האוויר העובר בין ידיו, הוא לא זז שם שעות, הוא יושב שם מאז בריאת העולם, ריבונו של עולם, אולי זה אליהו הנביא, כאן ברחובות תטואן, שכמו הרבה ערים אחרות נקראת ירושלים הקטנה, אולי הוא אחרון היהודים כאן, אחרון הנביאים בעולם, מחכה לרגע שיעזוב היהודי האחרון מכאן כדי להגיע לירושלים, הוא יושב עם הגִ׳ילַבִיָה החומה שלו, וקורא את חיי, קורא אותם בשקט בפניי, קורא את לידתי ואת מותי, קורא את בניי ואת בנותיי, קורא את כל ספריי, את כל כתביי, קורא את אהבותיי ואת אכזבותיי, את שברון-לבי, את הימים שהשארתי כאן ברחובות, ימים של תקווה ושל גלים, גלים של אושר, הוא קורא את מות אחי, והוא לא בוכה על כלום ולא צוחק על כלום, כאילו כשמתבוננים מלמעלה השמחה והבכי נראים אותו דבר, אותה חוויה ארוכה אחת, אולי הוא הנביא עלי, והוא יעלה כך עם ידיו הפתוחות לשמים, לבקש רחמים על בני אברהם שהגיעו לסוף ההיסטוריה נאבקים זה בזה, הוא יבקש רחמים, אני יודע שהוא יכול לבקש רק רחמים, הדין לא יעזור אלא יביא עוד דין, ולעוד מיתות, ואולי הרחמים היחידים הם הדין, ואוי לו ליום הזה ולאנשים ביום הזה…

"כל שנה, אמר לי שלמה אסייג, מזמין אותנו ראש-העיר לסעודה שנתית, והוא מושיב תמיד את היהודים לידו, זה קצת מביך כלפי האנשים כאן, בכלל אם איזה שוטר יאמר לך משהו, פשוט תענה לו שאתה יהודי, אתה תזכה ליחס של הגנה מוחלטת, אתה לא צריך להראות דרכון או כל מסמך אחר,״

אחר-כך בעוברי את הגבול ליום אחד בספרד הסתכל על הדרכון שלי איזה שוטר בגבול וכאשר ראה שנולדתי בתטואן, הוא אמר לי "אה… אנתא דיאלנה!" ואת זה כמובן הבנתי היטב, זה אומר "אתה משלנו", הוא כמובן רצה קצת בקשיש כמו כל אחד משלנו, וכדי לעבור מהר יותר את הגבול נתתי לו, כאשר אחי ואני מסובבים אותו מכל הצדדים כדי שלא יראו שהוא קיבל, בדרך לסאוטה, העיר הספרדית באפריקה, הגבול שתמיד נהגנו לעבור כאילו כדי לעבור לאירופה, כי תמיד היהודים הלכו אחרי אירופה, תמיד כשהם יכלו ותמיד הם קיבלו סטירה מאירופה, זה ישראל ההולך אחרי עשיו, שהוא אדום, כי הוא הבן יעקב העוקב אחר אחיו התאום הבכור. באסטרולוגיה מקובלת הדעה שבנים תאומים תמיד נולדים בהפרש זמן כזה שהמזל של האחד הוא התת מודע של השני, אם זה מזל השמש או המזל העולה, וכך עד היום יעקב עוקב אחרי אדום. במקום, כמובן ללכת לדבר עם ישמעאל, אולי הוא מפחד שישמע האל.

אני אומר את הדברים לאשתי האלג׳ירית והיא אומרת לי: לך למרוקו שלך, לך לערבים שלך, אני ממש מתעצבנת על מה שאתה אומר, אתה עושה אידיאליזציה של הערבים עכשיו, וכו'…" כאן מתחילה כל הרטוריקה הציונית שמסבירה כל זוועה שאנחנו עשינו במילים של "לא הייתה בררה" וכל זוועה שהם עושים בהאשמה קולקטיבית של כל העולם הערבי. אני חושב שהם עושים אותו דבר. ואם נמשיך כך עתידנו לא מזהיר במיוחד.

מה שצריך לומר שאחרי ספרד, פולין וגרמניה, וכל ההיסטוריה שלנו עם עמי אירופה, עלינו סוף סוף להבין שאין לנו שום סיבה שלא להתקשר קצת יותר עם עמי ערב, וזאת גם לאור ההיסטוריה שלנו אתם, שאמנם איני רוצה לקרוא לה אידיליה, אך ודאי הייתה בתחום הסביר והידוע באנושות בין שני עמים החיים יחד, ואולי מעבר לזה, להתבונן בהם ולהדגיש, כן, בדיוק כך, להדגיש את הצדדים הערביים הטמונים בתרבות שלנו.

לא, איני חושב שיש הרבה סיכויים לדבר הזה, אני קול קורא במדבר, קול צועק בהר, קול הולך לאיבוד בקקופוניה התקשורתית השלטת, ובכל זאת צריך שהדברים ייאמרו, שלפחות ייאמרו אם לא יישמעו.

סוף…

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר