מורשת יהדות מרוקו

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…

אתה אפילו לא יודע איפה זה, כן, זה די רחוק, לא רק פיזית, זה מרחק נפשי עצום, תטואן נמצאת בצפון מרוקו, קרוב מאוד לספרד, עשרים קילומטר ממפרץ גיברלטר, מה זה המקום הזה, זה המקום הקרוב ביותר בו התיישבו יהודים במאה השש-עשרה אחרי גירוש ספרד, הקרבה הזו הסתירה בתוכה מרחק עצום, מרחק עצום בין הציפיות למציאות, היהודים האלה חשבו תמיד שהם ספרדים שיצאו לטיול קצת ארוך מן הבית, ועוד מעט יחזרו לעריהם, לגרנדה, לסביליה, לטולדו, לבֵנִירוֹס, לבַדֵלוֹנָה, עוד כמה ימים, הם חשבו להם משך שנים, והמשיכו לדבר בספרדית הישנה והטובה משך מאות שנים, על הבית הנפלא בספרד, על המפתחות ששמרו, על הכול, אני יודע שהיו כאלה שחזרו לספרד, הם התנצרו, וחזרו לבתיהם ולעריהם, אולי אמך היא אחד הצאצאים של משפחה כזאת, שאם לא-כן קשה להבין מה כל-כך קשר בינינו עד שעזבתי את הכול וגם היא עזבה את הכול על מנת להיות יחד, ואתה יודע מה, פרננדו, הגיל לא נותן יותר תשובות לשאלות האלה, הוא רק מחדד את השאלות, מחדד כמו עיפרון עד שהשפיץ נהיה כל־כך חד שהוא היה יכול להרוג אם היו מחדירים אותו ללב, אין לי תשובה, אני מקווה שכן. בן-דודי, מימון בן זמרה, שפגשת כאן ב1977-, אולי אותו אתה זוכר, הוא הביט בנו בחמלה, הוא טען שכאשר גורשו יהודי ספרד הם היוו עשרה עד עשרים אחוז מן המדינה, וחלק ניכר מהם התנצרו, אז כך שרוב רובם של הספרדים הנוצרים של היום, צריכים להיות צאצאים של יהודים, בעצם זו מדינה יהודית, אז אולי גם אמך, מליטול, אולי גם היא צאצא של יהודים, היא אף פעם לא אמרה כלום, אך אביה תמיד היה לוקח אותי לצד ומתחיל כאילו לספר לי סוד ואחר-כך מיד עובר לדבר על מלחמת האזרחים ועל גאוותו הרבה בגוּאַרְדִיָּה סִיבִיל, המשטרה של פרנקו, אולי הוא רצה לומר לי משהו, אולי פחד עדיין, ואולי זה רק הדמיון שלי, ותירוצים של בן למשפחה דתית שעזב את היהדות, שעזב אותה לגמרי מן היום למחרת למען אישה, אני לא יודע, בכל מקרה סבא שלך די שמח שהתחתנו, אמה הרבה פחות, היא הייתה פשוט אנטישמית, גזענית מולדת כמו הרבה קתולים מעיירות ספרדיות, הם ממש חשבו שיש לנו זנב, ליהודים, כך אמרו להם משך מאות שנים, היא בטח גם לא שמחה לראות את אימא נוסעת למדינה אחרת, אבל היא לא הייתה פתיה, היא ידעה מה בתה עושה במדריד ומאיפה היא שולחת להם כסף, ועדיף בת נשואה ליהודי מאשר לראותה זונה מזדקנת שאיש אינו חפץ בה, טוב, אני מצטער שוב אם המילה זונה פוגעת בך, אבל אני עדיין מקווה שאתה מספיק בוגר כדי להבין את הנסיבות, את ההיסטוריה ואת חולשות האדם,

הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אלוהים יעניש אותי אחרי מותי, האם אפשר להעניש אדם על אהבה, זה נשמע רומנטי, אבל לא יכולתי אפילו לחשוב על מישהי אחרת מאשר על מליסול ולא על שום דבר אחר משך שנים, הכנתי לו מיליון תשובות, אבל כשאני מגרד אני יודע שאני לא יכול לתת תשובה, אולי הייתי צריך לסבול את חסרונה כל חיי כדי להיות שלם עם עצמי, אמי הייתה שולחת לי לספרד בשר מיובש בתוך צנצנות שמן כדי שאוכל כשר, כי הכול לא היה כשר, מה זה כשר? אני צריך עכשיו להסביר לבני מה זה כשר, זה האוכל שאנו אוכלים, שהיהודים אוכלים, אם שמת לב תמיד אמרתי שאני לא אוהב חזיר, אבל מעודי לא אכלתי חזיר, זה אסור על היהודים, אולי זו המצווה האחרונה שנשארה לי, אחרי שהייתי בועל נידות ונואף, מחלל שבת ועל הכול עברתי, בטח אינך יודע מה זה הדברים האלה, היהדות מלאה חוקים, חוקים ועוד חוקים, ואני קיימתי את כולם עד לגיל עשרים שבו נסעתי למדריד, אבי ואמי, ואנחנו היינו מן המשפחות היותר דתיות בתטואן, אפילו את הלחם לא היינו קונים במכולת, היינו אופים אותו בבית, כדי שיהיה כשר, אמי הייתה בודקת שעות את החיטה והייתה טוחנת אותה בעצמה, סימי בן זמרה, ועכשיו בנה מסביר לבנו על דבר כל-כך פשוט כמו החזיר, אולי עדיף שאשרוף את הדף הזה ולא תדע דבר, מה תעזור לך כל הידיעה הזאת, תתגייר, הבן שלך יתגייר, תלך לתטואן, תיסע לירושלים, מה תעשה עם זה? ובכל זאת יש איזה צו מעליי לספר לך הכול, אתה יכול להפסיק כאן, או להמשיך, הדברים ייעשו יותר ויותר מסובכים לגביך ככל שתקרא יותר, לא תוכל גם להבין, לא תוכל, למה לא סיפרתי לך את הדברים קודם, אדם כמוך שגדל במדינה כמו ונצואלה, עם כל הבעיות שלה, עם כל העוני והשחיתות לעולם לא יבין מה זה אנטישמיות, לא יבין למה יש יהודים כמוני שחייבים להסתתר כל הזמן מאחורי מסכה, מסכת העולם הגדול, מסכת הכסף, מסכת הנשפים הגדולים, הבזבוז, מסכת ה״הכול בסדר", כשאני יודע בתוכי, תמיד יודע ששום דבר לא בסדר, ששום דבר לא יכול להיות בסדר, שכחתי כל-כך הרבה….

פרננדו, נולדת כפי שאתה יודע אחרי ייסורים קשים שעברה אמך, עשר שנים אחרי שהתחתנו, ב1958-, התחתנו ב1948-, באותו יום שבו קמה מדינת ישראל, אני לא יודע איך ולמה זה קרה, ב5- במאי 1948 נרשמנו כאן בוונצואלה כזוג נשוי וטרי, כאן בקראקס, זה כמו שאתה התחתנת בדיוק בערב ראש-השנה, שאתה לא יודע מה זה בכלל, אבל אני ידעתי, וגם נולדת איך לא ביום כיפור, מה זה כל השמות האלה תשאל, מה זה כל המילים הללו, אלה חגים יהודיים, אולי על כיפור כבר שמעת, ואולי שמעת על הרבה יותר דברים מזה, ראש- השנה זו כמובן השנה החדשה של היהודים, אבל זו איננה בדיוק חגיגה, דווקא ביום הזה מתחילים עשרה ימים של חרטה ושל הכאה על חטא, וכמה אני רחוק מזה, כמה אני רחוק מזה ראיתי כשהגעתי בשבת שעברה לבית-הכנסת, הייתי כל-כך רחוק מכל היהודים האלה, ובעצם כל-כך קרוב, הייתי שם יום אחד והרגשתי כאילו הייתי במקום הזה כל חיי, כאילו לא נפרדתי מכל הפנים האלה מעולם, מן הסַנַנֶס ומן החַדְשׁוּאֵל ומן הבן זמרה ומן השוֹקרוֹן ומן הבן הראש ומן האזנקוט ומן הבַרְסֶסַט, כל הפנים היו מוכרים לי, לא הם, ודאי, הרבה מאלה שהיו שם נולדו אחרי שהתחתנתי והבושה לא אפשרה לי ללכת לבית-הכנסת ואולי לא רק הבושה, אבל הפנים שלהם היו דומות להפליא לאלה של אבותיהם בתטואן, כאילו רק העתיקו את הכיסאות הפשוטים ושמו עליהם קצת עושר ובית-הכנסת נשאר אותו דבר, והמנגינות, אתה חייב ללכת לשמוע אותן, המנגינות הנפלאות, העדינות כל-כך צלצלו בראשי שעות על גבי שעות, אצטרך ללכת לשם גם מחר, ביום שישי, כי אצל היהודים, היום מתחיל בערב, עם החשכה, כך שהשבת מתחילה ביום שישי בערב, יש תפילה לילית שקוראים לה ערבית, ותפילה בבוקר ששמה שחרית, אולי תלך לשם, אתה הרי תאמר ששמך בן זמרה, אולי אחד מהם יידע מי אתה, אל תדבר יותר מדי, הם אולי זוכרים הכול, הם זוכרים הכול האנשים מתטואן, הם זוכרים דברים שפגעו בהם לפני חמישים שנה ויותר, החשבונות שם לא נגמרים לעולם, הם בטח עדיין כועסים עליי, אבל לא כמו שאני כועס על עצמי, עכשיו שאני רואה שיש לי בן נוצרי, שאני רואה שהנכדים אבודים לנצח, הייתי כל-כך שמח לו אחרי קריאת מכתב זה תתגייר, אבל אני יודע שאלה חלומות, אני מרגיש כמו בוגד בהיסטוריה, אני בוגד בחמש-מאות שנים של עמידה איתנה מול כל סערות האדם, מול כל הפיתויים להתגייר, אני בוגד באבות אבותיי שלא התנצרו בטולדו או בוולנסיה או בגרנדה, ויצאו מביתם וממולדתם לחפש חיים חדשים, אני בוגד בכל השנים הקשות שעברו בתטואן, אני בוגד בציפייה שלהם לחזור לספרד, ביכולת שלהם להיות סגורים ומושפלים בחוּדֶרִיָה אחרי שהיו אצולת ספרד, אני בוגד בקושי שלהם לשרוד, במשמעות של העוני שעברו, והנה אני, אנחנו, כי היו עוד כמה אחרים, מרגע שקצת התעשרנו ויצאנו למדריד ללמוד באוניברסיטאות חזרתי לשם ונהייתי גוי, לא ממש התנצרתי, אבל למעשה זה אפילו גרוע מכך, עזבתי את היהדות למען חלל, מבלי שאיש הכריח אותי, אתה מבין את ייסוריי, ואלו הסיבות האמיתיות לחולי שלי, לא הכולסטרול ולא התקפי-הלב, הרי הלב רק הולך אחרי השבר הזה ששבר את לבי, זה הלב שעושה התקף, הלב האמיתי, הלב שלא ידע לחיות את חייו, הלב שירד מן הפסים, הרכבת שמאז שהגעתי חזרה למדריד נסעה תמיד במסלול לא נכון, ואל תבין אותי לא נכון, אהבתי את אמך אהבת-נפש, והיא אהבה אותי גם, וגם אותך, ואף פעם לא דיברה אתי על יהדותי ועל הקתוליות שלה, על אף שידעה שבתוכי אני סובל, היא לא התערבה, והייתי יכול גם ללכת לבית-הכנסת לו רציתי, והיא לא הייתה אומרת כלום, אבל חשבתי שאני יכול לטייח את השקר, חשבתי שאני לא אוכל לחיות בחצאים, חצי שהולך לבית-הכנסת בכיפור וחצי שחי עם נוצרייה ואוכל אוכל לא כשר ויש לו בן לא יהודי, והיום אני אומר שאולי אדם כן צריך להיות חצוי, וכן לחיות בתוך הניגודים, כי אלה החיים, ניגודים, ובמשנה תוקף בעידן המודרני, הניסיון למחוק את הניגודים בעצם רק מחזקים אותם עם הזמן, מדגישים אותם ועושים אותנו חולים, ובסופו של דבר מה עושים לנו? ניתוח מעקפים, עוקפים את מה? עוקפים את הלב, אנחנו רוצים לעקוף את הלב, במקום להשלים אתו, עוקפים את הלב פיזית אבל עוקפים גם את הרגש שלנו, את הרגשות שהדחקנו, אולי אתה תעשה את זה טוב יותר, אין לדעת, כל דור חושב שאולי הדור הבא יעשה את זה טוב יותר, והדור הבא תמיד עושה דברים מסוימים טוב יותר אבל גם עושה דברים אחרים גרוע יותר, על כל שיפור בצד אחד יש הרעה בצד האחר, הכול פסימי אולי, אבל נראה שארבעים שנה ויותר אני חי בשקר, אני מסתיר אותו מעצמי, אני מסתיר אותו ממך, וגם עכשיו, אני רוצה שתקרא את זה רק אחרי מותי, שכנראה לא יאחר לבוא,

תטואן, אם להתחיל לספר לך על המקום, הרי שהמקום היה האַלִיאַנְסָה, בית-הספר של העיר, שהחל מאמצע המאה התשע-עשרה הפך להיות המקום הקדוש, בית-המקדש, כל הציפיות היו נשואות לבית-הספר, שהיה בחוּדֶרִיָה ואחר-כך עבר לחלק המודרני יותר של העיר, זה אותו מקום שנקרא האליאנס פרנסז, והוקם על-ידי רבי יצחק בן ווליד, רב שחשב שהדבר הטוב ביותר שיכולים לעשות למען היהודים העניים היה להקנות להם מקצוע, אחרי המקצועות באו לימודים עיוניים ושם למדתי והכינו אותי להיות התלמיד המצטיין של אוניברסיטת מדריד ברפואה בשנת 1948, כמה ימים לפני שהתחתנתי ולפני ההגירה שלי מספרד. כשאני מביט על כל זה אני שואל את עצמי אם הרב בן וַוליד צדק כל-כך, אולי היה עדיף שהיהודים יישארו יהודים ולא שילמדו כל-כך הרבה, שילמדו תורה, כפי שעשה אבי כל יום אחרי שסגר את המכולת ויחשבו על המשיח ועל הגאולה, טוב, הוא ודאי לא חשב על אוניברסיטאות אלא רק על מקצוע שיעזור לנו לקנות נעליים, לא חשב על מכוניות פאר, על נהגים צמודים, כמו אלה שהחלו לפרוח מן היום שבו נכנסו הספרדים לתטואן, הוא גם לא חשב על יפהפיות ספרדיות שעוסקות בזנות ברחובות מדריד, היה איש תמים, כשהקים את בית-הספר היה כבר בן שמונים, ענק-רוח ששמו יצא למרחקים, ובכל זאת הקהילה הזאת הצליחה בכל מקום בו השתקעה, בקראקס, במדריד, בניס, ובארגנטינה, הם היו מוכנים יותר מאחרים לשינויים של העולם המודרני, גם אלה שנשארו במרוקו הצליחו, וגם בן-דודי יעקב בֵּנַזְרָף שהגיע לניו-יורק וזכה בפרס נובל לרפואה, ודאי התֶּטוא-ני היחיד שזכה בפרס זה, אני לא כל-כך זכיתי בפרסים, אבל הפרנסה ברפואת-עור שבה התמחיתי כאן הייתה רבה מאוד במיוחד בשנות השבעים שבהן ניתחנו כל פרונקל קטן בטענה שהוא יכול להיהפך לסרטני, אנשים שילמו כל-כך הרבה בשביל להוריד מעורם את פחדיהם, בשנות השמונים הכסף התחיל להיעלם מחוץ למדינה, וגם העשירים החלו לעבור למיאמי, ומאז הרווחתי פחות, בכל זאת אני משאיר לך ירושה יפה שתוכל בהחלט לעזור לך בהמשך חייך.

נחזור לבית-הספר, לאליאנסה, שם למדתי צרפתית, ואנגלית שם למדתי את כל המקצועות החשובים, בית-ספר שתמיד היה בקשיי כלכליים אבל שעשירי העיר, וגם עשירי העולם לא יכלו לתת לו ליפול הוא היה סמל לרשת בתי-ספר בכל העולם היהודי, שמטרתו היית להכניס ביהודים את תרבות אירופה, הוא היה הראשון שהוקם, והסמל לכל האחרים, ולכן נפילתו הייתה גורמת לאחרים ליפול, הקימו את הארגון עשירי צרפת, האגדה מספרת שכשהם באו לעזור ושאלו את האנשים מה הם רוצים, במקום לבקש כסף או בגדים שהיו מאוד חסרים, הם ביקשו בית-ספר על מנת שיוכלו ללמוד להרוויח את הכסף, היה עוני רב בעיר, מספרים שלילדים לא היו נעליים, מספרים שלא היה אוכל, אבל ההימור התברר כנבון, כעבור חמישים שנה החלו היהודים לראות בפרות של בית-הספר, בעיקר במסחר בהתחלה, אבל אחר-כך גם היו רופאים ומהנדסים שלמדו בבתי-ספר בספרד או בצרפת וחזרו לעיר, ויכלו לבנות אותה, לא כולם חזרו כמובן לתטואן, אחרים נסעו לרבט, או נשארו במדריד, או בצרפת, אחרים, כמוני היגרו לוונצואלה, וגם, כמה מהם הגיעו לישראל. כן, אם תרצה לחפש יש לי משפחה בישראל, משפחת בן זמרה, וגם משפחת סננס מצד אמי, השמות שלהם תמיד היו משה ושמואל על שם הסבים, וגם סימי, לא תמצא שום פרננדו ושום פדרו כמובן, כמו בנך, אלה שמות של קתולים, על הדור שלך אני לא יכול לספר כלום, אני מכיר שמית את המחזאי דוד סננס, כי הוא גר פה בקראקס, ואני יודע עליו שהוא הומוסקסואל, ואף פעם לא הלכתי אפילו להצגה שלו, וזהו, וגם הוא כנראה מנותק כמוני מכל סיפור תטואן, לא ראיתי אותם מיום החתונה, לא התקרבתי אליהם, הם ניסו לפעמים ליצור קשר אתי, אבל אני ברחתי מזה, ברחתי אולי איננה המילה, פשוט התביישתי אני חושב, או לא היה לי הכוח להתמודד אתם, בהתחלה אתה חושב שהמרחק הוא זמני, שהקרע יתאחה עוד כמה חודשים, אחר-כך המרחק רק הולך וגדל, ואתה רק הולך ונסגר בתוך החיים שלך, המשפחה, החברים החדשים. כמעט שהחלפתי את שמי, אבל לא עשיתי את זה למענך, אני לא יודע מה זה יעזור לך, אולי למען בנך, אולי ייסע לתטואן לראות היכן נולד סבו, אולי יראה קבר של אחד מאבות אבותיו, ויראה את אותו השם, כמו פיל שהולך לבית-קברות, עובר שם ושואג שאגת-בכי, ואחר-כך ממשיך לדרכו, אבל לא רק למענך, זה צעד שלא יכולתי לעשות, להחליף שם, זה כמו לבגוד באלפי אנשים שנשאו שם זה בסכנות גדולות, שנשאו אותו על אף שהיה הרבה יותר קל להחליפו, להחליף דת,

פרננדו בן זמרה, בני, אל תשכח את מה שאיני יכול לזכור, נסה להיות חלק משם משפחתך, איך שתראה לנכון, אתה שייך לשושלת של רבנים, ושל רופאים, אומרים שכבר במאה השש-עשרה היה בן זמרה רופא של האזור, ועל אף דרכיו העקלקלות של אביך, אני מוסר לך ברגע האחרון את הלפיד.

כשאמות, אבקשך שתלך לבית-הכנסת, תמצא מישהו בשם בן זמרה ותבקש ממנו שיקברו אותי בבית-קברות יהודי, ושאחד מהם יאמר עליי קדיש, תגיד פשוט את המילה "קדיש", זו תפילה שאומרים כשיהודי מת, הם כבר יבינו.

מרוקו – אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בשנת 2005, קיבלתי במתנה ספר/אלבום תמונות בשם " מרוקו את שאהבה נפשי" 
כן בדיוק בשנת 2005…עדיין פתק ההחלפה נמצא בספר….
החלטתי אתמול לעיין בו…קצת נופש מההיסטוריה, מסורות ופולקלור…
והנה מה שאני מגלה, הוא למעשה אוצר…
מלבד התמונות היפות, כי הרי זה אלבום, מופיעים שירים של סופרים מבני העדה המפוארה….
והנה לפניכם הראשון….
כמובן עטיפת הספר ואחד משיריו של משה בן הראש……

כל הצילומים באלבום הזה פרי עמלם של : 

דניאלה די-נור

רון טואג

בני פירסט

השיר, משה בן הראש, "זיכרון הרחובות" 

לחם החלום-הוצאת ירון גולן 2000

10

• אבא, למה אתה לא עובד כאן?
• אני עושה כל מיני סידורים, אני רוצה לפתוח מפעל,
• מפעל של מה?
• או של צבע או של אצות.
• מה זה אצות?
• זה צמחים שצומחים בים, בעיקר באילת, בים האדום, ומשתמשים בהם לתרופות או לתעשייה.
• ולמה אתה לא פותח מפעל?
• צריך כל מיני אישורים, כאן זה לא כמו במרוקו, כאן אני צריך להביא להם הרבה מסמכים, אבל קראתי על הכול ולמדתי את הכול ואני יודע מה צריך לעשות.
• אבל אתה כבר הרבה זמן מביא להם אישורים, אתה בטוח שזו הדרך?
• ככה זה פה, אני כבר לא בטוח שייתנו לי לפתוח את המפעל,

-למה?

• הצבע, כי הם מגנים על איזה מונופול של מפעל לצבע, אז הם אומרים שזה מלכלך או משהו כזה, האצות אני לא יודע למה, כבר הבאתי להם עשרים מסמכים שהם ביקשו, ואין אישור
• שם היינו יהודים, אבא, ופה אנחנו מרוקאים, מרוקאים- סכין, אולי זה בגלל שאתה מרוקאי,

–           לא, אני לא חושב, לא חושב, זה בגלל שהם אשכנזים.

• אז למה הם כל הזמן אומרים לנו שאנחנו לא נראים כמו מרוקאים,
• הם מתכוונים למרוקאים האחרים,
• לא, אבא, אנחנו כאן האחרים, אנחנו המרוקאים האחרים.
• בני, תפסיק עם זה, תלך ללמוד לבגרות, ותלך ללמוד באוניברסיטה ואחר-כך הכול יסתדר, הם לא יוכלו לומר לך כלום, כמו שהם אומרים לנו, זו המדינה שלנו וכאן אנחנו לא צריכים לפחד להילחם.

אל אִיתִיחַד מַרוֹק

חמש שנים אני יושב פה ואיני יודע איך לכתוב את סיפור חיי. חמש שנים אני מנסה למצוא הגיון לשמונים שנות חיי, אבל בחיי אדם אין הגיון. הכול היה יכול להיות אחרת, הייתי יכול למות בירושלים, להיות פוליטיקאי במדריד, או סוחר מצליח בוונצואלה. הייתי יכול להיות בפריז, נשוי עם אישה מאוראן, הייתי יכול להיות בארצות- הברית, מדבר אנגלית של מהגרים, הייתי יכול להיות בקנדה, בקֶבֶק, איש תטואן, מדבר צרפתית של פריזאים בין הצרפתים הקנדים, הייתי יכול להיות… ובכל זאת איני יודע אפילו מה כן הייתי, האפשרויות היו רבות כל-כך עד שהפתרון שנבחר היה רק הפתרון המאולץ.

פרקים מחיי, תמונות עוברות במוחי ללא שום הגיון, אמי היפה, עומדת כאן מול עיניי בבית שקניתי שוב לפני שבע שנים כמעט בהיסח הדעת, חזרתי לביקור בתטואן עשרים שנה אחרי שעזבתי, נכנסתי לבית הזה ברחוב קונסול מורְפִי 18, זה יהיה השם היחיד שאדע, יש לו שם אחר עכשיו, מַהָרַקָה אנואר, נכנסתי, הם קיבלו אותי יפה, זוג עשיר וזקן, אמרתי להם שאבי בנה את הבית הזה, אמרתי להם, ובכיתי, הם שאלו אם אני רוצה לקנות אותו, שאלה בלתי צפויה, בכלל לא ידעתי אם יתנו לי להיכנס לבית ופתאום אני יכול לקנות אותו, בחמש-עשרה אלף דולר, ואמרתי מיד כן, נסעתי לטנגייר, נכנסתי לאמריקן אקספרס, הוצאתי את הכסף והבית היה שוב שלי. הבית שבנה אבי, משה בן זמרה, בן מימון בן זמרה, שאת שמו אני נושא.

הייתי שוב הבעלים של ביתי. כמובן שלא ציפיתי ששנה מאוחר יותר אשתי, שהייתה צעירה ממני בעשרים שנה, תמות פתאום, היה כאילו ברור ומוסכם שאני אמות ראשון, מעין הסכם בין בעל מבוגר לאשתו הצעירה, וכשהיא מתה, היה לי פתאום ברור לגמרי שאבוא למות כאן, כמו אבי וכמו סבי, שאקבר במקום בו נולדתי, שאנשים ילכו יום אחד עליי במקום בו דרכתי, באתי לכאן והבאתי את זיכרונותיי, זיכרונות שאנשי תָּטוּאַן מנסים לשכוח, כל העולם מנסה לשכוח, את שמות הרחובות הישנים, החֶנֵרֵלִיסִימוֹ שהפך לרחוב חסן השני, רחוב מדריד שהפך לרחוב רבט, או לופה דה ווגה שהפך לרחוב אל איסתיקלל, אני שואל אותם שאלות בצרפתית או בספרדית, ולפעמים אפילו בערבית הקלוקלת שלי "מאן אל חנרליסימו", ומדי- פעם זקן אחד עונה לי בספרדית, כיודע את סודי, הוא יודע את סודי אך אני לא יודע אותו, למות כאן, לא כמו הסבא של סבי שהלך דווקא למות בירושלים, למות כאן כמו כל אבות אבותיי מאז גירוש ספרד, חמש- מאות שנה, שמונים דורות, הם נולדו ונקברו כאן, כשיבוא המשיח רק אז שייקח אותי לירושלים, לא מבין מה עשיתי שם עשרים שנה, כל-כך תמים חשבתי שיקבלו אותי בשמחה, אולי לא חשבתי אך אשתי דחפה, מכאן רק לישראל, מתטואן רק לירושלים, ומשפטים כאלה, לא לקנדה ולא למדריד, הגעתי לארץ מוכן בתמימותי להקים בית-חרושת לצבע אך הם ביקשו אלפי אישורים, כמובן כדי להגן על המונופול של חברת לִימַרְסוֹל, אבל כל זה הרי אינו חשוב עכשיו, כל זה הוא פסיק, אז כמובן כעסתי, כי על מה יש יותר לכעוס מאשר על מקום אותו חשבת לביתך, לארצך, למולדתך, שהם מקיאים אותך כאילו היית זר ואויב, ילדיי אומרים שאני משוגע, מי בא לגור במרוקו בגיל שבעים וחמש, עוזב את ירושלים, אבל הייתי חייב, הנה האסטמה שהייתה לי כמעט נעלמה לגמרי, אני משתמש עדיין בוונטולין אבל רק פעם בשבוע, בירושלים זה היה אחרי הרבה צומות, וטיפולים טבעיים וקורטיזון, זה היה יותר גרוע, הייתי חייב שוב לנשום את האוויר של המקום בו נולדתי, זה נראה כל-כך ברור עכשיו, אבל לפני כמה שנים לא יכולתי אפילו להעלות את הדבר על דעתי. לא יכולתי לחשוב על זה…

היום ראיתי אישה ספרדייה בת שישים בערך, גם היא אלמנה, שאלתי אותה למה היא לא נוסעת לילדיה במדריד או בוולנסיה, והיא אמרה לי שהיא נולדה כאן והיא תמות כאן, שמה סוּאַרֶס, שם של מַרַנַוֹס, ללא ספק, הם אומרים שאני משוגע ואני אומר להם שהם עוד יתגעגעו כמוני, אני לא יודע למה, אבל זה במיוחד נכון לגבי בני המשורר, הוא כותב בעברית בירושלים ואיש אינו מבין על מה הוא מדבר, ואני כותב כאן בספרדית לאנשים שכבר מתו, אני כותב את זיכרונותיי אולי לנכדי, אבל בעיקר אני כותב לסבי, מי יזכור את סבי שאת שמו אני נושא, מי יזכור אותו, הסבא מברזיל, אולי יש לי בני-דודים בברזיל, הוא היה נוסע לשנה שנתיים, חוזר לתטואן לכמה חודשים, מכניס את אשתו להריון ושוב נוסע, חוזר ואז הייתה לו ילדה בת שנתיים, או ילד, אני חושב שלאור הליבידו של המשפחה הזאת שגם הייתה לו אישה בברזיל, או אולי לא, לא ידוע לי על זה כלום, אך אולי יש לי בני-דודים שם, אולי בכל מקום כי תמיד היו יותר תטואנים מחוץ לתֶּטוּאן מאשר בתוכה, בשיא היו כאן עשרת אלפים יהודים, אך במאה הקודמת, היה עוני כבד, ואנשים הלכו לחפש את פרנסתם בכל מקום, הרבה הלכו לאוֹרַאן, גם אני הייתי שנה באוראן, אחרים נסעו למדריד, יהודים ראשונים אחרי ארבע-מאות שנה, בסוף המאה התשע-עשרה, חלק גם התנצרו, אפילו בתטואן היו כמה שהתנצרו, אבל על זה קראתי בספר, איש לא סיפר לי על כך, שום יהודי לא יספר על כישלון כזה,

           אבי: האיש העשיר, אבי שהיה הראשון לייבא לתטואן דרך הים היה גם מיליונר בגיל שבע-עשרה, במושגים של אז כמובן, אחר-כך הספרדים, פרנקו, הזיכיון הבלעדי לשווק קמח, סוכר ושמן, הסוכר שיהרוג אותו כל-כך צעיר, מונופול, אחר-כך אני עצמי אהיה קרבן למונופול, ואז הכסף הבלתי נגמר, הנכנס ללא סוף, שנת חמישים ושש עצמאות מרוקו, והזיכיון שנגמר, מותו בגיל שישים ושתיים, מלחמת האזרחים בספרד, שלושים ושש עד שלושים ותשע, ואז זה היה ספרד כאן, ללמוד ללכת על בהונות, ללכת באמצע הרחוב כדי שלא יקפוץ עליך מישהו מרחוב צדדי, לא להביע שום דעה בעד או נגד, אחרי השנה הזאת בגיל שבע-עשרה בה הקשבתי כל יום כמי ששומע את האורקל לרדיו רוסיה, קומוניסט משוכנע, בן לאבא מונופוליסט ומיליונר, אחר-כך צמחוני לפני שהמילה הזאת הומצאה, ואמי שפחדה כל־כך שאמות, כי אז אבי, כמנהג העשירים, נהג לאכול בשר פעמיים ביום, בארוחת-הצהריים אכל כמנה ראשונה ביצה, אחר-כך דג, ואחר-כך בשר, חלבונים בלי סוף, הייתה תקופה שהתזונאים האמינו רק בחלבונים,

ההצעה לנסוע למדריד, להיות יועץ של מפעל גדול לעץ, והסירוב כמובן, כי הרי הייתי בן יחיד, תמיד בן יחיד לאם שעשתה עשר הפלות אחרי לידתי, היום יודעים בקלות לרפא את זה, אם… אם היו יודעים אז, מדובר בזריקה קטנה שגורמת לאם לא לפתח נוגדנים נגד העובר, אולי היו לי כמה אחים היום, ואחיות, זה היה קשה להיות בן יחיד אז, לא כל-כך מקובל, ואמי מתה מסרטן, כנראה מכאב, סבלה הרבה, בבית הזה, בבניין הזה, אפשר להרגיש את זה, לקירות יש זיכרונות כל-כך ארוכים, כששוברים בניין, קיר, בית של מישהו אחר, שוברים את הזיכרונות שלו, את הזיכרונות של כל אלה שחיו בתוך הבית, אם אבן הייתה יכולה לכתוב ספר, כמה דפים היו בו? כבר אינני צעיר והכול מתבלבל לי, אבל אנסה לעשות קצת סדר בכל העניין הזה שנקרא חיי, למען מי שיקרא, כי לי נראה שאין שום סדר, בוודאי לא סדר כרונולוגי…

הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הראש-הוצ' מובן-2009 –עמ' 45-41

נְאוּם הַגֶּבֶר לְאַחַר לֵדַת בְּנוֹ הָרִאשׁוֹן

תִּרְאֶה הוּא אָמַר לִי
תּוֹךְ כְּדֵי אֲכִילַת קְרוּאָסוֹן בִּמְהִירוּת
וּשְׁתִיַּת קַפּוּצִ'ינוֹ 
הִיא כָּל כָּךְ עֲסוּקָה בַּיֶּלֶד 
הִיא אֲפִלוּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עַל עַצְמָהּ
כָּל עוֹלָמָהּ הוּא הַיֶּלֶד
אָז אֵיךְ בִּכְלָל לַחְשֹׁב
שֶׁהִיא תִּתֵּן לִי תְּשׁוּמָת לֵב
תְּשׁוּמָת לֵב שֶׁכָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי.
שֶׁלֹּא תָּבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ
אֲבָל אֲנִי גַּם זָקוּק לִקְצָת תְּשׂוּמָת לֵב.

ארץ רחוקה מאוד

אֲנִי בָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד 
וְזֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר

אֲנִי מְאֹד עָיֵף

לְשׁוֹנִי יְבֵשָׁה
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֵינִי מֵבִין מָה אֲנִי אוֹמֵר 
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת 
שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי לְדַבֵּר בִּשְׁמָם

אֲנִי בָּא מֶרֶץ מֵאֹד רְחוֹקָה 
בָּהּ הָעֱצִים עֲדַיִן הָיוּ יְרוּקִים

אֲבִי נוֹתַר חֲסַר בַּיִת בְּגִיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה
אִמִּי נֶעֶלְמָה כְּשֶׁהָיִיתִי בָּן שֵׁשׁ

אֲנִי עַד כְּדֵי כָּךְ עָיֵף 
שֶׁסַּנְדְּלַי זְקוּקִים לַמִּטָּה

אָז בְּבַקָּשָׁה אַל תְּבַקֵּשׁ 
מִמֶּנִּי לַעֲבֹד יוֹתֵר 
רַחֵם עֲלֵי 
אִם תִּתֵּן לִי לָנוּחַ
אֲסַפֵּר לְךָ אֶת הַסִּפּוּרִים הַנִּפְלָאִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם 
אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁל אַרְצִי, 
בְּבַקָּשָׁה תֵּן לִי לָנוּחַ 

לָנוּחַ

לָנוּחַ…

מוּחַמַּד וְהַקָּרִיקָטוּרוֹת

אִמָּא שֶׁלִּי מַזְהִירָה 
אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב 
עַל הַקָּרִיקָטוּרוֹת שֶׁל מוּחַמַּד

"שֶׁלֹּא תִּכְתֹּב עַל זֶה 
אַתָּה וְהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלָּךְ! "

הִיא עֲדַיִן מְבַטֵּאת 
אֶת פָּחֲדָה הַכָּל כָּךְ מָרוֹקָאִי 
מֵהֶהָמוֹן הַמֻּסְלְמִי

כִּי הֶהָמוֹן הַמֻּסְלְמִי לֹא מַפְגִּין
הוּא מִתְלַהֵם 
הוּא לֹא מַבִּיעַ אֶת דַּעְתּוֹ 
מְטֻמְטֶמֶת כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה 
הוּא מֵכִין פּוֹגְרוֹם

לֹא הַנּוֹצְרִים וְלֹא הַמֻּסְלְמִים 
מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינַי 
שְׁתֵּי דָּתוֹת-תַּרְבֻּיּוֹת 
שֶׁשּׁוֹאֲפוֹת לְשְׁלֹט בָּעוֹלָם

צָרִיךְ רַק לְהוֹדוֹת לֶאֱלֹהִים 
שֶׁהוּא לֹא הוֹתִיר אֶת הַנַּצְרוּת לְבַדָּהּ 
וְשָׂם אֶת הַמְּסַלְּמִים נֶגְדָּם 
וְשֶׁהוּא שָׂם אֶת הַנּוֹצְרִים כְּנֶגֶד הַמֻּסְלְמִים 
וְכָךְ שְׁנֵיהֶם לֹא יְכוֹלִים לְהַצִּיל אוֹתָנוּ בָּרוּךְ הַשֵּׁם
וּלְהָבִיא אוֹתָנוּ לִגְאֻלָּה הַמְיֹחֶלֶת שֶׁלָּהֶם 
אוּלַי בְּכָל זֹאת 
יֵשׁ אֵיזֶה אָזוּן 

שֶׁנּוֹצַר בָּעוֹלָם
בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּישֶׁהוּ מְנַסֶּה לְהָפֵר אוֹתוֹ. 

אָז הִנֵּה, אִמָּא,
לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל הַקָּרִיקָטוּרוֹת 
הַדֶּנִיּוֹת 
שֶׁל מוּחַמַּד.

לך תוכיח שאתה לא סלח שבתי

קָם אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי 
גֶּ'נְטְלְמֵן
מֵהָאִימְפֶּרְיָה הָאוֹסטרוֹ-הוּנְגָּרִית
גַּם נִצּוֹל שׁוֹאָה 
וְגַם לֹא יָכִיל לְהָבִין
לָמָּה וְאֵיךְ יָכֹל לִהְיוֹת
שֶׁהָאֵרוֹפֵּאִים רָצוּ לִרְצֹחַ
אֵרוֹפֵּאִי כָּל כָּךְ נָאוֹר
כָּמוֹהוּ

וְלָכֵן הוּא עָשָׂה טְרַנְסְפֵר
פְּסִיכוֹלוֹגִי לִיהוּדִי הָאֵרוֹפֵּאִי

וְעָשָׂה סֶרֶט
שֶׁבּוֹ הוּא מְתָאֵר אֶת הַיְּהוּדִי הַתֵּמַנִי 
סָלַח שָׁבַתִּי בְּכָל הַתְּכוּנוֹת 
שֶׁל הַיְּהוּדִי זִיס שֶׁל הַנָּאצִים 
הוּא נוּכַל, שַׁקְרָן, קָטָן, מְלֻכְלָךְ
חֲסַר הַשְׂכָּלָה, סוֹחֵר בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ

מְנַצֵּל:אֶת הַשִּׁלְטוֹן וּלֹא רוֹצָה לַעֲבֹד
בִּקְצוּר 
טַפִּיל

סֶרֶט שֶׁלֹּא הָיָה מֵבִישׁ אַף סֶרֶט תַּעֲמוּלָה נָאצִית

כָּךְ אָמַר לְעַצְמוֹ 
לֹא אוֹתִי רָצוּ לִרְצֹחַ 
אֶלָּא אֶת הַיְּהוּדִי הַהוּא

הַסֶּרֶט הָפַךְ לִהְיוֹת 
קְלָסִיקָה יִשְׂרְאֵלִית

וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם 
כָּל מִזְרָחִי צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ 
שֶׁהוּא לֹא סָלַח שָׁבַתִּי

וּבָרֶגַע שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְהוֹכִיחַ 
הוּא הוֹפֵךְ לְעוֹד יוֹתֵר שָׁבַתִּי
בְּעֵינֵי הַגִּזְעָנִים הַגֶּ'נְטְלְמֵנִים הָאֵרוֹפֵּאִים.

הרחוב שלי

הָלַכְתִּי לִי בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה
בִּרְחוֹב עֵמֶק רְפָאִים
וּלְפֶתַע כְּמוֹ אוֹר בּוֹהֵק
הוֹפִיעַ אִישׁ מִבְּנֵי עִירִי
שֶׁלֹּא רָאִיתִי עֲשָׂרוֹת שָׁנִים

מִסּוּג הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הִשְׁתַּנּוּ גַּם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
הַשָּׂפָם אוֹתוֹ שָׂפָם וְאוּלַי הַגַּב קְצָת יוֹתֵר עָקֹם
הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בָּרְחוֹבוֹת בְּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר
הוּא הָיָה הוֹלֵךְ בֵּין הַבָּתִּים גֹּבַהּ שְׂכַר דִּירָה
מַעֲבִיר כֶּסֶף לַעֲשִׁירִים וְלוֹקֵחַ חֵלֶק קָטָן וּמִזֶּה מִתְפַּרְנֵס
כָּךְ הוֹלֵךְ לְעִתִּים בִּרְחוֹב וְנִתְקַל בַּיְּלָדִים
רָאִיתִי אוֹתוֹ בְּעֵמֶק רְפָאִים
וּכְמוֹ בַּסֶּרֶט עִם אֵפֵקְטִים מְיֻחָדִים
הוּא הָיָה צִבְעוֹנִי, אֲנִי הָיִיתִי צִבְעוֹנִי
וָכֹל הָאֲחֵרִים הָפְכוּ לְשָׁחֹר לָבָן
תַּיָּרִים אֲמֶרִיקָאִים הַמְּבַקְּרִים בְּקִבְרֵי אָבוֹת
תַּיָּרוּת שֶׁל וּמַיִם נוֹרָאִים
עֲשִׂירִי הַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית
נְעָרִים שֶׁבָּאוּ לִשְׁתּוֹת קָפֶה וְלֶאֱכֹל פָלָאפֶל
וְעוֹד תַּיָּרִים, צָרְפָתִים שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד בֵּין אַפְרִיקָה
לְאֵירוֹפָּה וּלְאַסְיָה, וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶת שָׁמַם
כֻּלָּם הָיוּ שֵׁם וְהֵם נֶעֶלְמוּ
כִּי פִּתְאֹם הָרְחוֹב הָפַךְ לְמֻכַּר, לְנָעִים, הָרְחוֹב הָפַךְ לִהְיוֹת שֶׁלִּי
הָרְחוֹב הָפַךְ לַמַּבָּט שֶׁלִּי בָּאִישׁ הַזֶּה שֶׁהָלַךְ בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
שֶׁהָלַךְ וְלֹא הִבִּיט לַצְּדָדִים, עֲדַיִן מְנַסֶּה לִגְבּוֹת חוֹב
מְנַסֶּה לְהַגִּיעַ בַּזְמַן לַפְּגִישָׁה
וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אוֹ שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ
דַּוְקָא הֶעְדֵּר הַקֶּשֶׁר הַמִּלוּלִי
הוּא זֶה שֶׁיַּצַר לְרֶגַע זָעִיר
אֶת הַקֶּסֶם שֶׁל עִירִי, לְרֶגַע זָעִיר
אֶת הָרְחוֹב שֶׁלִּי.

קִינַת הַמְּהַגֵּר

בְּמָרוֹקוֹ הָיִיתִי מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

מְאַרְגֵּן מְסִבּוֹת

חָיָה חֶבְרָתִית

תָּמִיד מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְיִשְׂרָאֵל

מֵאָז אֲנִי בַּפִּנָּה

בַּפִּנָּה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

שֶׁהִפְסַקְתִּי לָלֶכֶת אֲלֵיהֶן

בְּפָנָה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

בַּצַּד, בַּחוּץ, שָׁם

מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי

הָפַכְתִּי לַמְּשׁוֹרֵר.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

מֹשֶׁה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה יְדִידִי

יֶלֶד בֶּן שְׁתֵּים עֲשָׂרָה וָחֵצִי

יֶלֶד רָגִישׁ וְעַצְלָן

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ אַחֲרֵי הַבַּר מִצְוָה

אִמֵּךְ מוֹדִיעָה לְךָ שֶׁהַלַּיְלָה יוֹצְאִים

אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ עִם הַמִּזְוָדוֹת

אַתָּה שֶׁחִפַּשְׂתָּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ בָּטוּחַ

פִּתְאֹם  הַכֹּל לֹא בָּטוּחַ לְךָ

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בְּסֵאוּטָה

מְחַכֶּה לְאַבָּא שֶׁיִּגְמֹר לִמְכּוֹר אֶת הַבָּתִּים

בִּשְׁבִיל כַּמָּה גְּרוּשִׁים

וְשֶׁהָעַרְבִי הוֹצִיא לוֹ סַכִּין

לִפְנֵי שֶׁהוּא אֵיכְשֶׁהוּ שִׁלֵּם בִּסְפָרַד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בָּאֳנִיָּה

נוֹסֵעַ לְאַלְחָסִירַס

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ חוֹלֵם

חוֹלֵם עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חוֹלֵם חֲלוֹם

חֲלוֹם נִפְלָא

עִם בֵּית מִקְדָּשׁ

חֲלוֹם מָלֵא אוֹר

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא אֹשֶׁר

נוֹסֵעַ בִּסְפָרַד

בְּוָלָנְסִיָה, בְּבַרְצְלוֹנָה

רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא שִׂמְחָה וּמָלֵא תִּקְוָה

מְקַוֶּה שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּרַפֵּא

אֶת אָחִיךָ אַרִי הַמָּט לָמוּת

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

רוֹאָה אוֹתְךָ בְּתוֹר הַמּוֹנִית הַשְּׂכוּרָה

אַתָּה נִפְלָא מֹשֶׁה מְנַסֶּה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כֻּלָּם

עָיֵף וְעַצְלָן

אֲבָל תָּמִיד נֶחְמָד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מַגִּיעַ לְמַרְסֵי

עוֹלֶה שָׁם עַל אוֹטוֹבּוּס

אַבָּא שֶׁלְּךָ מִתְעַצְבֵּן

עַל מְנַהֵל מְלוֹן הַמַּעֲבָר

כָּל הַבִּיּוּב סָתוּם

וּמִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא חָרָא

הַכּוֹל נִפְלָא

אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא חָרָא

אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה מְחַכֶּה לָרַךְ

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה

נוֹחֵת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חֵצִי מַסְטוּל בִּנְמַל הַתְּעוּפָה

לֹא מֵבִין מָה קוֹרֶה

אֲבָל לֹא מְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה

יוֹתֵר נָכוֹן אֶת הָאַסְפַלְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

שָׁבוּעַ בַּפְּנִימִיָּה שֶׁל עֲלִיַּת הַנַּעַר

שָׁבוּעַ בָּכִיתָ לְלֹא הַפְסָקָה

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמַּדְרִיכָה הַחֲמוּדָה

שֶׁנִּרְאֵית כְּמוֹ מַדְרִיכַת צוֹפִים

אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁאַתָּה כְּבָר גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לִבְכּוֹת

וְאַתָּה בּוֹכֶה עוֹד יוֹתֵר

שֶׁזֶּה יַעֲבֹר

וְאַתָּה בּוֹכֶה עוֹד וְעוֹד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה

וְלִבִּי אֵלֶיךָ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

סוֹבֵל אִתְּךָ שָׁם בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

מָתַי תִּשְׁכַּח מֹשֶׁה

מָתַי תִּסְלַח מֹשֶׁה

אַחֲרֵי שָׁבוּעַ בָּאָה אִמְּךָ וְהִצִּילָה אוֹתְךָ מִשָּׁם

לָקְחָה אוֹתְךָ לְתִיכוֹן בְּפַרְדֵּס חַנָּה

בּוֹ הֵם לֹא רָצוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּכִתָּה ט

עַל אַף שֶׁקָּפַצְתָּ כִּתָּה

בִּגְלַל גִּילְךָ הַצָּעִיר

וְאִמְּךָ "לָמָּה שֶׁיַּפְסִיד שָׁנָה"

הִתְעַקְּשָׁה וְהִתְעַקְּשָׁה

עַד שֶׁגָּמַרְתָּ אֶת הַבַּגְרוּת בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וָחֵצִי

וְאַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתָּ שָׁנָה

בִּלְמוּדֵי פִיסִיקָה מָתֶּמָתִּיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית

גַּם לְזֶה הִיא דָּחֲפָה אוֹתְךָ

תָּמִיד דָּחֲפָה אוֹתְךָ אַתָּה שֶׁרָצִיתָ לָלֶכֶת לְאַט

לָקַח לְךָ הַרְבֵּה זְמַן לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאַט

לִבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה

מֹשֶׁה הַמְּהַגֵּר

מֹשֶׁה הָעוֹלֶה לְהִגָּאֵל

מֹשֶׁה הַמִּתְאַכְזֵב

מֹשֶׁה הַבּוֹכֶה

מֹשֶׁה הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה

מֹשֶׁה הָאָתֵיאִיסְט חֲצִי שָׁנָה

מֹשֶׁה הַלֹּא מִסְתַּדֵּר עִם בַּחוּרוֹת

מֹשֶׁה הַמַּאֲמִין בְּגִלְגּוּל נְשָׁמוֹת

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד מִתַּמְתִּיקָה

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד סִפְרוּת

מֹשֶׁה הָרוֹצֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

מֹשֶׁה הָרָץ אַחֲרֵי עוֹרְכִים סִפְרוּתִיִּים

מֹשֶׁה הָעוֹרֵךְ כָּתַב־עֵת לְסִפְרוּת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב רוֹמָן בִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב אַלְפֵי שִׁירִים

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב עֲשָׂרָה רוֹמָנִים שֶׁאִישׁ לֹא מְפַרְסֵם

מֹשֶׁה תָּמִיד רָץ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים

מֹשֶׁה אַחֲרֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מְבִינִים אֶת רְגִישׁוּתוֹ

מֹשֶׁה שֶׁרוֹצֶה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתוֹ בִּגְלַל שִׁירָיו

מִ'שֶׂה לִבִּי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת

מֹשֶׁה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

בְּכָל חִפּוּשֶׂיךָ

בְּכָל הַחֲפוּשִׁים הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים שֶׁלְּךָ

מֹשֶׁה הַיּוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיֶה לַכֹּל הֶסְבֵּר

יוֹם אֶחָד.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

עמוד 13