מורשת יהדות מרוקו

• 9 –
• מה יקרה לעוזרת שלנו, עכשיו, מה יקרה לפַטִימָה?
• היא תסתדר, זו המדינה שלה,
• אז למה היא בכתה?
• היא אהבה אותנו.
• היא תמצא עבודה?
• למה אתה דואג לכולם עכשיו, זו מדינתם, זו ארצם, הם יסתדרו כמו שהערבים מסתדרים,
• אבא אמר שהערבים מרביצים לעוזרות שלהם,
• זו כבר לא בעיה שלנו, אני לא יודעת מה הם עושים.
• למה לא הבאנו אותה אתנו?
• לישראל… להביא את פטימה לישראל,
• כן, למה לא?
• כי היא ערביה ואנחנו במלחמה עם הערבים, מאז שניצחנו אותם בששת-הימים הם שונאים אותנו יותר,
• ולמה אנחנו במלחמה עם הערבים אימא?
• כי הם לא רוצים שתהיה לנו מדינה.

לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם

זו איננה צוואה, הרי אתה בני היחיד, ואתה יורש את הכול, אין כספים שעליהם אינך יודע, ואין כספים שהחלטתי לתרום לגורם אחר.

אמנם הקשר בינינו לא היה מן הקלים, אך כנראה שזה טבעו של קשר בין אב לבנו היחיד, גם אני לא הייתי קל, שמרתי בתוכי סוד אחד גדול, גדול מדי עליי, נשאתי אותו שנים בתוכי, ולא יכולתי לומר לך כלום, אולי כן יכולתי, אולי הייתי צריך לעשות את זה כשהיית בן חמש-עשרה, אבל אמך התנגדה, אולי בצדק, אין זה דבר קל, אולי זה קל יותר להיות בוונצואלה מאשר במדריד, אך זה לא, מה לא קל? תשמע בהמשך, בעצם היה יותר מסוד אחד בכל העניין הזה, ואמך לא הייתה בדיוק האם שהכרת. אם היינו חיים במדינה פחות משוגעת מוונצואלה אולי היית שם לב שהשם שלך קצת שונה משמות האחרים, בן זמרה, זה שם שונה מכל הלוֹפֵּז ומכל ההָרְנַנְדֶס, אבל זכית לחיות במדינה בה הגזענות כמעט ואינה קיימת ובמיוחד לא האנטישמיות. אז זהו, כבר אמרתי לך, אני יהודי, אני לא יודע אם זה יפתיע אותך או לא, אולי אתה בעצם כבר יודע, אולי אמך סיפרה לך בהסתר, אולי הלכת לבדוק בבית-הכנסת ומצאת שם קרובים רחוקים שלי, מצאת את השם הזה בספר הטלפונים, אחד מן הקרובים הרחוקים האלה הוא אחי התאום, ראיתי אותו השבוע בבית-הכנסת, ראיתי אותו והוא לא הכיר אותי, גם אני בקושי, רק הבטנו אחד בשני, אמרתי להם שאני ממיאמי, דיברתי באנגלית, שנים התביישתי ללכת לבית-הכנסת, התביישתי, הרי כל הסיפור שלי היה ידוע בתטואן, בושת העיר, בטח כולם התלחשו שם, הוא התחתן עם גויה במדריד, ולא רק גויה, יאמרו, הוא מתחתן עם זונה. זונה… את זה בטח אמך לא סיפרה לך, ואולי כן, אני יודע שהקשר שלך אתה היה עמוק ומיוחד, אולי זונה זו לא בדיוק המילה, היו הרבה צעירות מבתים די טובים בספרד שאחרי מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה עסקו בזנות, האוכל היה מועט ביותר, הן פרנסו לפעמים משפחות שלמות, ותשאל איך הגעתי אליה, טוב, אתה כבר יודע, פגשתי אותה במדריד ליד האוניברסיטה של מדריד, זה לא היה בבית-קפה תמים כפי שסיפרנו, וזה לא היה כל־כך רומנטי, הייתי צריך אישה, כפי שגבר צריך אישה, הייתי לבד, צעיר ומיוחם שם במדריד, לומד רפואה, רחוק מן הבית, רחוק מאמי, רחוק מכל מה שהכרתי כל-כך טוב, אז היה אפשר לקנות אישה בקצת הכסף שהיה לי, לא, היא לא הייתה הראשונה, היא גם לא תהיה האישה האחרונה שלי כפי שאתה יודע, היא הייתה אחת, אחת ואחר-כך מיוחדת כל-כך, נוגה כל-כך, ממלאת אותי געגועים, רק המחשבה עליה הייתה גורמת לי לזקפה, כן, בני, הרי אף פעם לא היינו כל-כך פוריטנים בענייני שפה בבית הזה, אז למה שנתחיל עכשיו, אחרי מותי, כשאתה קורא את זה, אפשר לומר שהמשיכה אליה הייתה בראש ובראשונה גופנית, פיזית, צורך ביולוגי, נכון, היה הרבה חום בעניין, והשיחות אתה היו מיוחדות יותר ויותר,

אני מקווה שהגילוי הזה לא יגרום לך לשנות את דעתך על אמך, תבין היא הייתה אישה נפלאה והיא אהבה אותי ואותך, עד יום מותה לפני חמש שנים, אני יודע שהיא סבלה ממני, מן הבריחות שלי, היא סבלה מחוסר הקשר ביני לבינך, אבל היא אהבה אותנו מאוד, היא בכלל אהבה מאוד, הייתה הבת השמינית של משפחה ברוכת ילדים, מעיר קטנה, ושמה בנירוס, לא רחוק מוולנסיה, אולי תרצה לבקר שם, אולי תרצה לבקר שם בדרך לתטואן, כי אני רוצה לספר לך על העיר הזאת, תטואן, עיר שרק שמה ממלא אותי געגועים כל-כך קשים, עד שניסיתי והצלחתי לא לחשוב עליה משך שנים, עיר לידתי, הגעגועים אינם רק דמעות, אני יכול עכשיו כשאני אומר את השם, כשאני כותב אותו, אני יכול להרגיש את תטואן בדיוק בברך הימנית, בצד הפנימי שלה, אני מרגיש שם את הכאב, כל פעם זה שם, כשאני חושב על אמי, סימי בן זמרה, אולי תעלה לקברה, כשאני חושב עליה אני חש את הכאב בדיוק בבוהן הימנית, כאב כל-כך חזק, כאילו שחותכים לי עכשיו את האצבע ללא הרדמה כמובן, בני, פרננדו בן זמרה, מי היה מאמין יום אחד שלבני יהיה שם כזה, פרננדו בן זמרה, נוצרי, אולי תאמר חסר דת, אבל אני יודע שאמך הקתולית העבירה לך את הקתוליות שלה ללא ספק, זה עובר דרך האם, אולי אף פעם לא הלכת לכנסייה, ובכל זאת בנך הוטבל לנצרות, אל תשאל איך אני יודע, אני יודע שאתה לא הוטבלת, כי כך החלטנו, אמך ואני, שלא תהיה שום דת בבית, וגם בגלל זה היגרנו לוונצואלה, ולא נשארנו במדריד, אבל אני יודע שאת הבן שלך לקחתם אתה ואמך לכנסייה ללא ידיעתי, היא לא אמרה לי כלום, וגם אתה לא, וגם לא, לא עקבתי אחריכם, בכלל לא, זה מסוג הדברים שאדם יודע, כמה שהוא ינסה להתכחש אליהם, הוא יודע את הדברים מבפנים,…..
המשך…..