מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

 

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מאידך, המשפט האזרחי מתנהל בצורה שונה, בגלל מציאותם של שופטים מערכאה ראשונה וגם עליונה לערעור, אולם המלך ועושי דברו יכולים להתערב בכל, כראות עיניהם. כמו כן קיים בית כלא לאסורי השייך, אשר לפעמים שולח לשם גם את השבויים תחת חסותו, ליתר ביטחון.

תוך השקפה ומגמה מיסיונרית, כמובן, מזכיר הכרוניקאי את טוהר מידות המשפחה בתחום היודיאריה ומשבח את מעלותיהן של הנשים היהודיות, " עקב היותן בדרך הטבע צנועות וישרות, נוסף על היותן נבונות, וראיה לדבר, בין אלפיים או שלושת אלפי נשות המקום, אין למצוא אף אחת מאלה שנוהגים לכנותן רווקות, מאחר שהן לא היו מסכימות להתנהגות כזו בשום פנים ואופן ".

מנדוסה מנסה להביא תיאורים מחיי האישה היהודייה בפאס, כשדעתו נתונה בעיקר להשפעה הפסיכולוגית הדקה של אותם אירועים על מצב רוחם של האצילים השבויים. הללו – מספר מנדוסה – שעקב המצאת ערבות מתאימה היו חופשים יותר לצאת ולבוא, היו מגיעים לעיתים, תוך כדי הליכתם בחוצות פאס העתיקה, לשדה הקברות שבתחום הגטו היהודי. וממשיך הכרוניקאי :

המקום נעים ביותר ומוקף גני המלך, עד שנהגו בני המקום לאמור, כי בעיר זו עדיף לבקר את המתים מאשר את החיים. לכאן באות היהודיות בתקופת שנה מסוימת לבכות את מתיהן , וניתן אז להבחין שבכניסה כמה מהן צוחקות ומחליפות דברי שעשועים ואדיבות ביניהן.

אולם כשמגיעות, כל אחת מהן, לקבר שאליו היו מועדות פניהן, הן מורידות את גלימותיהן ופותחות בקינות בקראן בקול רם אל המתים, כאילו ציפו מהם למענה. לאחר המספד, שנעשה כאילו מפי מקוננות מקצועיות, הן חוזרות כלעומת שבאו, צוחקות ומשתעשעות, ובמקומן מופיעות אחרות הנוהגות באותה צורה.

למראה הדבר, וכפי שלעיתים ניתן להתנחם בצערם של אחרים, היו השבויים מפיגים קצת את צערם שלהם, אף שלא שכחו ולו לרגע את הפחדים עקב מעמדם העלוב, העלולים לדחוק לפינה את הגדולה שבשמחות.

פעמים רבות מבליט הכרוניקאי את חלקם ואת תיווכם של היהודים ושל השייך או נגיד קהילתם במשא ומתן המסובך, שהתנהל לפדיון האצילים השבויים. אולם בעיקר הוא מקדיש עמודים שלמים לתיאור עתיר שבחים של טיפול היהודים בשבויים.

השבויים הנוצריים – אומר מנדוסה – ששפר חלקם לבות תחת חסות היהודים " מצאו תרופה ונחמה, מאחר שזכו לטיפול אנושי מאוד מצד אדוניהם, בנוסף לקהילה הגדולה שהרגישו עקב היות השפה הקשטילית שגורה, בדרך כלל, בפי היהודים.

חלק מן השבויים אף  נתנו ביטוי להוקרתם על ידי " לימוד ערבית ועברית " בשעות הפנאי שלהם. במקום אחר בספרו תאר הכרוניקאי ביתר הדגש ובצורה מפורטת יותר את סיוע היהודים לשבויים :

" ניתן לנחש בקלות את התלאות הרבות והמשונות לשבויים משך כל זמן שהייתם בפאס, כשחיו בלחץ כמיהתם העזה לשוב ולראות את נשותיהם ובניהם, וחששו פן תאבד תקוותם זו, עקב בגידת שוביהם המוסלמים, שלא היו אמינים עליהם. הם פחדו, כמו כן, שמא המלך עצמו לא יכבד את הבטחתו לשחררם, בנוסף לכל הסכנות האחרות, שהיו צפויות להם מידי אויביהם בנפש.

חסד גדול עשה לכן אליהם לאותם אצילים כשהמציא להם מקלט בבתי היהודים, שכן לא היו יכולים לחיות בחברה המוסלמים שהם קמצנים, אכזריים ובעלי כוונות רעות. אצל היהודים, לעומת זה, מצאו שלווה ביטחון ואדיבות, נוסף להקלה הרבה שנהנו בעטיה של הלשון המשותפת, שהרי, כאמור לעיל, היו כולם דוברי קסטילית.

גם בכל יתר התחומים זכו השבויים מידי היהודים לטיפול באמת ובתמים, כאילו נמצאו בין בני ביתם.

תיאורו זה של מנדוסה בעניין החסדים, שלהם זכו השבויים הפורטוגליים מידי צאצאיהם של יהודים – אשר בימים עברו נרדפו הם עצמם והוגלו מפורטוגל – תואם באופן נפלא תיאור אחר, שנעשה על ידי מחבר יהודי בעל שם, עמנואל אבואב.

לגבי המלך דון מנואל ובנו דון יואן השלישי, שרדפו אותנו, כנזכר לעיל, רצה האלוהים שבדור הרביעי תבוא לאפריקה כמעט כל אצולת פורטוגאל, ומלכה דון סיבסטיאן, להיכחד או להילקח בשבי, באותו מקום עצמו, שאליו הגלו אבותיהם בהשפלה ובאכזריות את היהודים האומללים.

שם הושמדו אצילי פורטוגל, ואילו שרידיהם לוקחו לפאס להימכר כעבדים בחוצותיה, שבהן התגוררו צאצאיהם של אותם היהודים, שנרדפו לפני שנים רבות על לא עוול בכפם. אל נקמות הופיע. החכם דויד פאיאן, תלמידו של רבי יהודה אבואב, סח לי, כי לשבויים הללו לא הייתה נחמה יותר גדולה מאשר להימכר לעבדים ליהודים, שהיו ידועים להם בטוב לבם.

מנדוסה מבליט גם את חלקן של הנשים היהודיות במבצע הדרמטי לשיקום השבויים. בדברי השבח לתושבות היודיארה הוא חוזר ומדגיש " את עדינותם ורחמנותם כלפי השבויים, שהייתי עד להם בהרבה מקרים, והעזרה שהושיטו להם בשעות משבר ומחלה.

נבוך ואובד עצות כלשהו מוצא את עצמו הכרוניקאי שלנו שעה שהוא צריך לעסוק בעם היהודי כישות אֶתנית בפני עצמה, מחוץ למסגרת יחסי התלות והחסד שהוזכרו לעיל, וחרף חובת הכרת התודה בשל יחסים אלו.

תוך כדי ניסיון מבולבל והססני לפשר בין נטיותיו האנטי יהודיות, שרכשן כמורשת דתית, לבין הכרח הכרת התודה בהווה, בגלל יחסם הסובלני של צאצאי הנרדפים לשעבר אל רודפי אבותיהם בזמנים עברו – מתפתה מנדוסה להשתמש בתחבולה בלתי מנוסה ובלתי בדוקה :

הוא מצביע על שתי תכונות מנוגדות – פחדנות קיצונית מחד גיסא ועוז רוח מרהיב מאידך גיסא – כקווים אופייניים כאחד לאומה היהודית.

להמחשת הנחתו התמוהה הוא נזקק לשתי אילוסטראציות. מצד אחד הוא מביא סיפור, שמצא לו מהלכים בין ליצני הדור " גדוד פרשים יהודי הניס בגבורתו את צבאות האויב, ובשל כך זכו אנשיו להרבה שבחים מפי המלך.

אולם לכשנתבקשו להתפזר בתום החגיגה לכבוד אותו מעשה גבורה " קרבו שני נציגי הגדוד אל המלך ובקשה בפיהם שיואיל ויצווה כי שלושה או ארבעה פרשים מוסלמים יתלוו אל אנשי הגדוד לשמור עליהם לבל יגעו בהם נערי הרחוב לרעה בדרכם הביתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר