הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

מיכאל לסקר מביא את עמדות התומכים בסלקציה והמתנגדים לה, אך מבלי לחקור את הסלקציה ומבלי לנקוט עמדה. התומכים בסלקציה, כותב לסקר, טענו כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של מדינת ישראל, והעובדה שלא נשקפת סכנת חיסול פיסי ליהדות מרוקו  אין הצדקה לעליית הצלה מיידית משם, ומוטב להכשיר תחילה את היהודים מבחינה חינוכית וחברתית, ורק לאחר מכן להעלותם ארצה.

על עמדת המתנגדים כותב לסקר, מנגד עטנו אחרים, שאף שאין צורך בעליית הצלה ממרוקו, משפיעה הסלקציה לרעה על יהודי מרוקו.

בספר " מבצע יכין " של שמואל שגב מופיע הפרק " בשבי הסלקציה ", מבלי לנקוט עמדה או מסקנה לגבי נחיצותה של הסלקציה, מביא שגב את עמדת אנשי החזון בראשותם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ומנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, אשר התנגדו לעלייה סלקטיבית – ובין אנשי המעשה בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן, ראש מחלקת קליטה, גיורא יוספטל, ראש מחלקת להתיישבות, לוי אשכול, והמנהל הכללי של משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא.

שגב אינו מנתח מדוע כוונה הסלקציה ליהדות צפון אפריקה, ואינו מתייחס לעובדה שאף שהסלקציה בוצעה על רקע " קשיי תקציב, שיכון בריאות ותעסוקה " תוכננה ותוקצבה בו בזמן בשנים 1953 – 1954 העלאת 200.000 עולים בעיקר מאותן ארצות, שעליהן לא חלה הסלקציה, ארצות אירופה ואמריקה.

הייתה מדיניות סלקטיבית אחידה כלפי מרוקו ותוניסיה. התייחסות לסלקציה בתוניסיה ניתן למצוא במאמרו של חיים סעדון " העליה מתוניסיה בתקופת מאבקה לעצמאות "

בספרו " לא זכיתי באור מן ההפקר " מתאר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, את מאבקו לעלייה ההמונית ואת התנגדותו לסלקציה. ואכן, תרומתו של רפאל רבה מאוד במאבק זה לאורך כל שנות פעילותו. אך כדרך הטבע אין הוא מציין שהיה חבר ב " וועדת הארבעה " שקבעה את חוקי הסלקציה הדרקוניים בנובמבר 1951, וכי אף תמך בחוקים אלה.

בספרו " גולה במצוקה " תוקף גם ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות הסלקציה החמורה, שכוונה כלפי יהודי צפון אפריקה, אך גם הוא מתעלם בספרו מן העובדה, שתמך בה עד שנת 1953, ואף היה הוא חבר באותה " וועדת הארבעה "

ספר זה עוסק בתקופה שבין 1948, שנת הקמת מדינת ישראל, ובין 1956, עת קיבלה מרוקו הערבית את עצמאותה וסגרה שעריה בפני יציאת יהודים.

זרעי הסלקציה נזרעו בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, ובמלוא עוצמתה פעלה מסוף שנת 1951, עם קבלת החוקים הדרקוניים, לאחר שהעלייה ההמונית 1948 – 1951, נסגרו שערי מזרח אירופה, ויהודים מהארצות ה " שלוות " – קרי מיבשת אמריקה וממערב אירופה, לא רצו לעלות לארץ.

המקור היחידי לעלייה המונית היה אפוא מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון על הסלקציה בנובמבר 1951.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

שלוש תקופות עיקריות, והן אפיוני עלייה וסלקציה שונים, יידונו בספר זה.

התקופה הראשונה בשנים 1948 – 1951 – תקופת העליה ההמונית, שבה הכפיל היישוב היהודי את עצמו. בתקופה זו נזרעו זרעי הסלקציה.

התקופה השנייה, בשנים 1952 – 1954, שבה היה שפל בעלייה – ומנגד פעלה מדיניות הסלקציה במלוא עוצמתה, וקיים קשר ישיר בין השפל בעלייה לסלקציה.

התקופה השלישית, בשנים 1955 – 1956, שבה חודשה העלייה מצפון אפריקה, על הסלקציה שבה. היא מסתיימת עם הכרזת העצמאות של מרוקו ונעילת שערי היציאה משם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר