הווי ומוסרת במחזור החיים-המנהג ומקומו בספרות ההלכה-הרב משה עמאר 2/2

הווי ומסורת

לכן יש לנהוג זהירות יתירה, שעה שבאים לקבוע לגבי מנהג כל שהוא שמקורו בטעות. כי המציאות הוכיחה, שלא מעט מנהגים שחכמים גדולים קבעו שמקורם בטעות מאחר והם נוגדים את ההלכה, ובמשך הדורות התברר שיסודותם בהררי קודש, והם משקפים שיטה הלכתית קדומה שהייתה יודעה ומקובלת.

וברבות הימים נדחית מפני שיטות אחרות עד שנעלמה לגמרי. דוגמא מאלפת ישמש לנו המנהג שנהגו בחג השבועות בני קהילות העיר זאכו אשר בכורדיסטאן, כפי שמתאר רבי מאיר אלפייה :

אחד מכהני העדה וזקניה היה יושב לו פתח אולם הכניסה לבית הכנסת כשמפה גדולה פרושה לפניו, ולתוכה היו בני העדה זורקים את כספם, והרב און הכהן מברכם בברכת " מי שברך ". לאחר מכן היו נכנסים בחרדת קודש לבית הכנסת ומבקשים ליד ארון הקודש כי בורא עולם יענה אחר ברכתו של הרב, בבחינת " צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו…

ומסיים המחבר במילים אלה :

כל הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לבטל מנהג זה של נטילת כסף בעיצומו של חג לא הועיל ולא כלום. מנהג פסול זה בא אל קיצו עם עלייתם של בני הקהילה ארצה.

ופרופסור ר"ד שפרבר בחיבורו : מנהגי ישראל, כותב, : ואכן תמוה הדבר שיטלטלו מעות בחג, שהרי מטבע הוא מוקצה לפי הגמרא שבשבת. וכל הפוסקים אסרו לטלטלה, וכיצד נהגה קהלת יראים לזלזל באיסור מוקצה ?

אלא שמצינו בספר החילוקים, מקור מתקופת הגאונים הקדומה : יש אנשי מזרח ( בני בבל ) טוענים כספים בשבת..ובני ארץ ישראל אומרים שאפילו ליגע בהם אסור. למה ? שכל המלאכות משתמשות בהם.

מרוקו היא ארץ רחבת ידים. וקהילות יהודיות פזורות ברחבי מדינה זו לאורכה ולרוחבה, והם נמנים על היסודות העתיקים ביותר של האוכלוסייה המקומית. היהודים במרוקו כבר בתקופה קדומה קיימו קשרים הדוקים עם קהילות יהודיות אחרות, במערב – ארץ ישראל, במשך כל הדורות.

ובמזרח – בבל, בתקופת הגאונים. כמו כן היו להם קשרים עם קהילות ספרד, מאז ומתמיד. וביתר שאת כשבאו המגורשים בשנת רנ"ב – 1492.

במרוקו שלטו עמים רבים בעלי תרבויות שונות, ללא ספק השפיעו גם על הליכותיהם של היהודים. ייתכן שזה המקור לעושרה הרב של יהדות מרוקו במנהגים ומסורות, השזורים לפי מחזור החיים ומחזור השנה. וכן סגולות ונוהגי מרפא. לעתים מנהגים בעלי סגנונות אזוריים ורב גווניים, פעמים עד כדי קוטביות. מאחר שהם יונקים ממקורות שונים חדשים וגם ישנים.

לכן הרוצה להתחקות אחר שורשיהם של מנהגים ומסורות שבידי יהודי מרוקו, עליו להביא בחשבון את המטען התרבותי הרב יהודי ואינו יהודי, ממנו עלולים להיות משופעים.

להלן דוגמאות אחדות ממנהגי יהדות מרוקו אשר ניכרת בהם השפעתה התרבותית של הסביבה האסלאמית או שיש להם  או שיש להם שורשים בתקופה קדומה. מאלה שציין פרופסור דניאל שפרבר, בביקורת שכתב על הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים, אנו קוראים בנוהג בחכמה :

מנהג אשה שמת בעלה בשנה הראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפילו לבקר חולה מקרוביה, אפילו לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה, שתגרום להם היזק. ומתפחדים מזה, ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה. והאמת כי לא נחש ביעקב. שומר פתאים ה', עכ"ל.

מנהג זה מוזכר בחיבור שלפנינו, והוא נפוץ בקרב המוסלמים. וראה עוד בנוהג בחכמה, עמוד קכו, ערך נזם.

מנהג יש משפחות שמנהגם לתלות גם האנשים נזם זהב באוזניהם הימנית. ויש מנהגם שנוקבים האוזן אחר שעושים המילה לקטן הנימול. ויש אחר שיגמל הילד מעט…ונשארת הנזם תלויה באזניהם עד יום מותם. ונותנים טעם לשבח כי גם שכתוב בתורה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן….

אומרים שקבלה בידם שאבותיהם לא פרקו את נזמיהם בעשיית העגל. לכן אוחזים במנהג זה לזכרון ולסימן לאות שהם חפים מפשע עשיית העגל ולא סייעו בדבר עבירה הנזמים. עכ"ל.

מנהג זה ונימוקו מוזכרים על ידי רבי שמואל מרציאנו, ויען שמואל, נימוק זה נפוץ גם בין חכמי הערבים. מנהג ענידת נזמים נפוץ גם בין הערבים, ואצלם זה מהוה שמירה מפני המזיקים השדים ( זנון ) שהמזיקים מפחדים מהמתכות.

מנהג לשמירת עין הרע, תולין בכותל החצר מבחוץ דרך עוברים ושבים, גולגולות של חמור או שור אחר שנרקב הבשר ממנה ונשארו העצמות. ונראים נקבי העיניים ואזנים והאף והפה בחוריהם וכו…

רבי יוסף בן נאיים, עצמו מציין שמנהג זה מקורו בתרבות היוונית. מנהג זה מוזכר בחבורינו, והוא נפוץ גם בין המוסלמים.

מי שיש לו מיחוש או איזה חולי וחוששין שמא שלטה בו עין הרע באיש ההוא, אם חושדין באיזה איש ראה בו בעין, מתחכמים שלא ירגיש ליטול עפר מתחת למנעליו של האיש ההוא, כדי לבטל עינו הרע. ומערבין העפר המעט מים ושותה ממנו החולה ומשחין גופו מאותו מים, כל זה עושים לרפא מחליו.

אכן בצדק העיר שם רבי יוסף בן נאיים, כי עניין זה כבר מרומז בגמרא חולין ז ע"ב, שם מסופר : ההיא איתרא דהוא קא מהדרא למישקל ערא מתותיה כרעי דרבי חנינא. אמר לה : שקילי, לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו, כתיב.

ופרופסור שפרבר, מביא רמזים לקיומו של זה במזרח, ממקורות קדומיים יותר, והוא מסיים את ביקורתו :

נמצאנו למדים כי לגבי אותו מנהג שהביא בעל נוהג בחכמה, הרעיון העומד מאחוריו מקורו בערפל קדם, והתגלגל בתרבויות שונות ובארצות שונות, ומצא את ביטויו במנהגי עמים וסגולותיהם, באמונות ובמדרשי אגדות. כמה טמון במנהגי העם, וכמה חקירה דרושה לגלות מהלכים, עקבותיהם ושלוחותיהם.

בעקבות העלייה הגדולה לארץ ועקירתה של גלות יהודי מרוקו למקומות אחרים, אבדה יהדות זו מרבית המנהגים והמסורות, אותם טפחה במשך דורות. לכן בואו ונחזיק טובה לידידנו מר רפאל בן שמחון, אשר עלייתו לארץ, חש באבדה הגדולה של מסורת עתיקת יומין, ההולכת ונעלמת ונתן לבו להצילה מרדת שחת, להעלותה בכתב ובכך להנחילה לדורות הבאים..

בחיבור " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " מתאר בפרוטרוט ובשיטתיות מסורות ומנהגים שנהגו בחיי היום יום, מלידת האדם ועד לפטירתו.

מוסד המשפחה, ההריון מבוא הלידה, התחדי״ד, המילה, זבד הבת ופדיון הבן, סגולות לשמירת הילד, מחלות הילדים וריפויין, אלעורס דלכתאיי״ב, החינוך היהודי המסורתי, בר מצוה ומנהגיו, מנהגי הרפוי העממיים, הנשואין ומנהגי אבילות.

מנהגים שגדל לפיהם והיו חלק מההווי היום יומי שלו בבית, בשכונה ובעיר. נוסף להיכרותו האישית, הוא חיזק וריענן הדברים מפי זקנים מבני העיר. כמו כן הרחיב את הנושא מתורה שבעל פה ושבכתב. בראיונות שערך לעולים רבים יוצאי קהילות שונות במארוקו, ובשימוש בספרות שנכתבה בנושא בידי רבנים (כמו הספר ׳נוהג בחכמה׳ לר׳׳י בן נאים או ׳נהגו העם׳ לר״ד עובדיה), חוקרים, נוסעים ואנתרופולוגים, שביקרו במארוקו ורשמו תיאורים מחיי ההווי והפולקלור של היהודים. ובכך הרחיב את היריעה.

המחבר שקד על עבודתו עשרות בשנים, ותיאוריו משקפים נאמנה את המציאות בעירו מכנאס, במספר נושאים גם את המצב בקהילות נוספות. למיטב ידיעתי טרם נכתב תיאור מפורט המקיף נושאים כה רבים, מחיי ההווי של יהודי מארוקו. משנה תוקף יש לדברים הנכתבים בידי בן העדה, המכיר היטב את הדברים מבפנים, וחש את דקויות משמעותם. בשונה מהצופה מן הצד, הניזון מפיהם של אחרים או מתצפיותיו, העלול לטעות בהבנת הדברים ובפירושם, עד כדי סילוף. וכבר היו דברים מעולם.

החיבור אוצר בתוכו מאות מנהגים, לגבי רובם הם נראים סבירים, ומקורם ונימוקם עמם. אך חלקם נראים כמוזרים ותמוהים ואינם מתקבלים על דעתו של מי שלא גדל בתרבות זו. במיוחד אמורים הדברים במנהגי ריפוי, שהשתמשה בהם הרפואה העממית, לצד שיטות הטיפול המאוששות על ידע ונסיון, היא פעלה גם בסגולות וטקסים המבוססים באמונה בשדים וביכולתם להפיל חללים ולגרום למחלות. התופעה נבעה מחוסר ידע רפואי מבוסס, חוסר רופאים ורפואות. חוסר האונים בו עמד האדם מול מיחושים ומחלות פנימיות הנתכות עליו, שעה שגורמיהם והטיפול בהם נראה כחידה בעיניו. ההסבר היחיד שיכל לסבר את אוזנו, הוא לראות במחלה כמכה שנחתה עליו מהשמים ממעל, על ידי אחד המלאכים או מתחת לארץ מידי שכניו השדים. לכן הדרך לריפוייה של המחלה היא בריצוי ובפיוס גורמיה, וצורת הטיפול כללה סממנים של הקרבת קורבן, כתיבת קמיעים והשבעות. נוסיף לכך, כי חוסר האונים היה נחלת החברה כולה בעת ובעונה אחת, מול המגיפות התדירות שהפילו בה חללים רבים, ללא יכולת להבין מניעי התפרצות המגיפה וחוסר אמצעים להלחם בה.

עד לסוף המאה הי״ט, אמונות אלו היו נפוצות בכל שכבות האוכלוסיה ברחבי תבל. במידה מסויימת הן ממשיכות להתקיים גם בימינו, אם כי לעתים הן פושטות צורה ולובשות צורה. דומה כי בתקופה האחרונה, היתה להן עדנה גם בתרבות המערבית המודרנית, במיוחד במחלות בהן שיטות הטיפול המקובלות אינן יעילות, והכוונה לשיטות טיפול יוצאות דופן שאינן עולות בקנה אחד עם הרפואה הרשמית, ואינן מושתתות על תיאוריות מדעיות, ההולכות ותופסות מקום נכבד לצד הרפואה המודרנית.

גם כתיבת הקמיעים והסגולות, קמו לתחיה, והם הולכים ומתפשטים בכל העדות, אצל המונים ובעלי השכלה תורנית וכללית, דתיים וחילוניים כאחד. דומה כי המציאות, יוצרת אצל ההמון אכזבה מהרפואה המודרנית. אשר על אף חידושיה ושימושיה באמצעים טכנולוגיים ואלקטרוניים, מתברר להם יותר ויותר שאינה כל יכול. לכן האדם במאבקו לחיים, הוא מוכן להאחז בקש של תקוה, תוך השענות על הבלתי ראציונאלי. הוא נוהר בעינים עצומות, אחרי אלה שהתפרסמו למבינים בסגולות ובכתיבת קמיעים, ודו״ק ודל״ב.

יש לציין שלעתים הרפואה העממית והטיפולים בשיטות הבלתי מקובלות כולל סגולות וקמיעים, הביאו מזור ומרפא לחולים שנחשבו לחשוכי מרפא אצל הרפואה המודרנית והרשמית, ועל כך עדויות לרוב בחיי היום יום, ולא כאן המקום להסביר תופעה זו.

מתוך הוקרה למחבר והכרה בחשיבות הנושא ובמידע הראשוני האצור בחיבור, נעניתי לבקשה לכלול את החיבור בין פרסומי המכון, אני עברתי על כל הספר בעיון, הערתי והארתי למחבר הערות רבות ומגוונות בענייני תוכן, סגנון ועריכה. על אף שאין עיתותי בידי, אני עמוס בחבילי טרדין ובההדרת תורתם של רבותינו מאורי המערב. כמו כן טיפלתי בההדרת הספר ובהבאתו לדפוס, באורך רוח ובסבלנות מיוחדת במינה, ושכמ״ה.

בטוחני שימצאו בספר טעם לשבח בני יוצאי המגרב, שירצו להכיר את עברם ונחלת אבותם במסורת ובהווי. וכן אלה המעוניינים להכיר תרבותו של אחד משבטי ישראל. כמו כן הוא יהווה אוצר לאנשי מחקר העוסקים בנושא, לדלות מתוכו פנינים, להעבירם תחת שבט ביקורתם תוך עיבוד, ליטוש וניתוח.

אנו מאחלים למחבר, אריכות ימם ושנים, תוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.

ע״ה משה עמאר ס״ט בלא״א שלמה נ״ע

עמוד טז

הקדמה – יששכר בן עמי

המדיניות התרבותית של ממשלת שיראל מאז הקמת המדינה, התבססה על מיזוג תרבותי בין העדות השונות, מיזוג שמשמעותו המעשית הייתה לגבי תרבויות רבות, התבטלות והעלמות.

כוחה של מסורת, ומבחינה זו מסורת המימונה של יהודי צפון אפריקה שפעלה כהפגנה תרבותית רבת עוצמה, הכריעה את הכף בראשית שנות השבעים חגבי אידיאולוגיה אחרת, לאמור – פלורליזם תרבותי. מאז עדים אנו לחיזוק ההזדהות עם המטען התרבותי שהובא מארץ המוצא וכתוצאה מכך התעניינות הולכת וגוברת בשורשים אלה.

מודעות זו הביאה להתפתחות מרשימה, שבאה לידי ביטוי גם במערכת האוניברסיטאית שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. מאז קמו מוסדות מחקר בארץ ובעולם, העוסקים במידה זו או אחרת בחקר יהדות צפון אפריקה.

כיום פועלים בארץ ובעולם, כמאה חוקרים העוסקים בחקר נושא זה. בכל תחום מחקרי בעולם ובייחוד בפולקלור, לצד חוקרים הקשורים למכוני מחקר והמנתחים בקפדנות סוגיות פולקלוריות שונות, קמו אנשים שהקדישו את חייהם להכרת הסביבה התרבותית בה נולדו גדלו או פעלו.

לפנינו דוגמא בולטת כזו של רפאל בן שמחון, יליד מכנאס שבמרוקו ושחי בה עשרות שנים, המגיש היום תאור מפורט ומבוסס על המסורת התרבותית של יהודי מרוקו ובעיקר זו של עיר הולדתו. בקובץ שלפנינו נפרשת יריעה רחבה מאוד של עולם קסום שנעלם, והמקיף את חיי המשפחה מהעריסה עד הקבר.

בספר זה באים לידי ביטוי מנהגים ואמונות רבים מאוד, שחלקם מוכרים לנו מתיאורים אחרים וחלקם מופיעים כאן לראשונה. תיאורי הטכסים למיניהם, עמוסים פרטים רבים והקשרים שונים, המועלים על ידי מסתכל חד עין, חכם הקולט את נבכי תרבות זו על צדדיה הגלויים והצפוניים.

תצפיותיו של בן שמחון, חושפים גוף תרבותי במלוא הדרו ומורכבותו. תוהים אנו לעתים איך הוא השכיל לקלוט פרטים כה רבים ולשבצם במלאכת רקמה זוהרת. יתרונו הברור של המחבר מסתכם, לא רק בהכרות ממושכת ואינטימית עם המורשת התרבותית של יהודי עירו, אלא גם בהכשרה מתאימה במסלול לימודים שנמשך כמה שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.

התחככותו עם מורים וחוקרים בחטיבה לפולקלור, סייעה לו להתוודע לשיטה המדעית של ארגון והתייחסות לחומר הנדון. לכבוד היה לי לשמש כמורו במשך שנתיים. מעורבותו בדיוני הכיתה, ובעיקר בנושאים הקשורים ליהודי צפון אפריקה, התקבלה תמיד באהדה ובהתעניינות על ידי עמיתיו הסטודנטים. זכיתי גם ללמד אחריו את בנו שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר מ.א.

אין לי ספר שהספר המונח לפנינו יענג כל אלה הקשורים למורשת התרבותית של יהודי מרוקו ורוצים להכירה ולהבינה. הוא מהווה תרומה חשובה למשכילים שמורשת שבטי ישראל קוסמת להם, וכמובן לאנשי מדע שעבורם הוא ישמש כמקור.

מחזורי הווי האדם היהודי המוצג כאן, הוא רק חלק ממכלול רחב יותר שהמחבר אסף במשך עשרות שנים. אני מקוה שפרסום זה יהווה סימן לבאות ונזכה לראות פרסומים נוספים מילקוטיו הערוכים של המחבר.

יששכר בן עמי

האוניברסיטה העברית ירושלים

הספר פורסם בשנת תשנ"ד – 1994

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר