המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם במים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהייתה…״).

והעובדה שהתקיים עד ימינו בפאס בית כנסת של ״ התושבים ״,עם מנהגים מיוחדים לתפילה וסידור אהבת הקדמונים (ירושלים, תרמ״ט). אינה מוכיחה על קיומו של קהל מאורגן ועצמאי. ומכל המקורות משמע שבפאס הייתה רק קהילה אחת מאוחדת. השינויים ב-אהבת הקדמונים, עיקרם בענייני פזמונים ובקשות, בעוד שבשאר דברים נהגו גם מתפלליה כמו המגורשים.

על המצב הרוחני בעיר פאס בתקופה זו,לומדים מפנייתו של רבי שמעון בר צמח דוראן,שהיה בין גדולי החכמים שבאו מספרד וייסדו באלג׳יר מרכז רוחני חשוב: ׳האיתנים מוסדי ארץ… אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש… ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמה ותבונה והכול לפניכם כשולחן ערוך״

ובפניה החיצונית (=כעין הכתובת שעל המעטפה) ניסח במשקל: נר אלי״ם נשמת׳ כל חדרי מרכבה חופש

גובה להם ויראה להם כי שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס.

חכמים חברים מקשיבים זקני׳ וטובים על מלאת יושבין במדינת פ״ס תרבה תפארתם ואנשי מצות׳ יהיו כאין וכאפס.

גם בשנים שלאחר מכן לא שפר מצבם של יהודי מארוקו.דומה שכמעמדם הירוד והשפלתם של יהודי מראקש׳ כן היה מנת חלקם של מרבית הקהילות היהודיות במארוקו, יתכן שזאת הסיבה שיהודי ספרד העדיפו להתיישב בערי אלג׳יריה ולא במארוקו, אם כי בודדים הגיעו גם לארץ זו.

בעקבות אי יציבות השלטון והמתיחות ששררה בין השושלות השונות.לא הגיעו לידינו הרבה ידיעות על מה שהתרחש בתקופה זו במארוקו, רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב באגרת ״יחס פאס״: בימי קדם גרו היהודים בפאס אל־ באלי( = העיר העתיקה ) מעורבים בערבים, הם גורשו משם בשנת קצ״ח (1438 ) ועברו להתיישב במלאח שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן, סיבת הגירוש המר הייתה ההאשמה שהאשימו אותם, כי נתנו יין בקערה שבמסגד…״ .

 כתוצאה  עלילה זו נהרגו הרבה יהודים או נאלצו להמיר את דתם. כנראה, שבעקבות פרעות אלה והדומים להן, העבירו השלטונות אותם לרובע מיוחד ״ המללאה ׳ שהיה קרוב לארמון המלך וניתן לשמור עליו על ידי משמר הארמון, במטרה לשמור על ביטחונם .

מקור ערבי אחר בין התקופה , מתאר בפרוטרוט את הנסיבות שהולידו פרעות אלו ביהודים בשנת הרב״ה-465ו, להלן תמצית הדברים:

ב-1421 מלך עבד אלחק בן אבו סעיד, מאחר שהיה צעיר לימים הרי השלטון בפועל היה בידי אפוטרופסיו, שהם הוזירים מבני וואטאס והם עשו במדינה כרצונם. כשעמד על דעתו סילק את כל יועציו מבני הוואטאטים, אלה ברצח ואלה בגירוש מן העיר ולא השאיר מהם אלא אחד בתואר, ובפועל היה משולל כל סמכויות, במקומם מינה וזיר – יועץ יהודי בשם הארון ( =אהרן ) בן באסט.

המינוי נקבע לבד מכישוריו של אהרן גם מתוך שיקול מדיני, שהיהודי בודאי לא ינסה להדיח את המלך מכסאו, וגם כדי לפגוע פגיעה קשה במתנגדיו, שבמקומם מונה לא אחר מאשר יהודי. הארון היה כשרוני מאוד והמלך נשמע לעצותיו, הארון נהג משרתו ברמה תוך הפגנת כוחו וכבודו בצורה ראוותנית ביותר, למורת רוחם של הוואטאסים והשריפים הקנאים.

המתיחות בין המלך לבין מתנגדיו הלכה וגברה,והאחרונים חיכו להזדמנות שבה יוכלו להדיחו ולתפוס את השלטון. יום אחד כשהמלך והארון שהו מחוץ לעיר, הפריחו שמועה שיהודי אחד ממקורביו של הארון ואשר מונה על ידו למלא את מקומו בהיעדרו, פגע ב״שריפה-״ כלומר באישה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד.

 השמועה שימשה בסיס להסתה נגד היהודים, ונגד המלך אשר מינה יהודים – כופרים לשלוט במוסלמים, אשר ההינו לשלוח יד בצאצאי הנביא. בראש המסיתים עמדו כוהני הדת, הח׳טיב (= הדרשן) במסגד של אלקרוויין – הגדול שילהב את האספסוף לצאת למלחמת קודש באלה שפגעו בנביאם, וגם באלה הנותנים להם כתף, דהיינו, השלטונות.

כוהני הדת אף התירו דמם של היהודים, לפי אותו מקור מסופר שכמעט נרצחו כל יהודי פאס, הפורעים פלשו גם לארמון המלך והכניסו לתוכו את אחד השריפים ומינוהו לראש עליהם. השריפים שלחו בעורמה אגרת למלך ובה תיארו את כל המהומות שהתחוללו בעיר ומנו את הסיבות לכך, וכדי להשקיט את ההמונים ולשמור על הארמון הם הכניסו לתוכו את אחד השריפים שימלא את מקומו עד שובו.

כשהגיעה האיגרת למלך שוכנע בכנותה והחל בהכנות לשובו לפאס, אז נחפז אליו יועצו הארון וניסה לשכנעו ששובו לעיר בשעה זו אינו לטובתו, הוא הזהירו מפני המלכודת שטומנים לו יריביו השריפים והוואטאסים, והציע לו שיפנה לעיר תאזא או אל מקום אחר סמוך עד אשר יירגעו הרוחות, אמנם המלך הלך שולל אחר פיטומי מילים ומליצות הכבוד וההוקרה של השריפים באיגרתם, ולא אבה לשמוע לעצת יועצו, הוא אף נזף בהארון באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה, כל זה בגללך, כראות אחד מהנוכחים את המלך כועס על הארון, ניצל את ההזדמנות ומיהר לדקור אותו בחרב לעיני המלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר