אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק רביעי ואחרון

עיון ודיון

הפיוט המובא בזה משרת שלוש מטרות: א. זהו פיוט המפרט את סיפור הבריאה ועל כן מתאים לייצג את פרשתנו. ב. הפיוט מייצג את שירת הבקשות של יהודי מרוקו, מנהג בעל משמעות עליונה לעולם הפיוט, המתחיל בשבת בראשית. ג. הפייטן מייצג את אחד ממרכזי השירה החשובים, השירה העברית באלג׳יריה, מרכז בעל הישגי יצירה נכבדים, הממשיך את מעלותיה של השירה העברית בספרד, אך, לצערנו, כמעט שנשתכח, ואנו מבקשים להשיב לו את כבודו הראשון.⁷ השיר שומר על שקילה ספרדית מדויקת, וכל הברה שלישית מנוקדת בשווא נע או בחטף. כמו כן בולטת החתימה (אקרוסטיכון) בשיר ״סעדיה שוראקי חזק אמן ונצח״.

כאמור, שירנו כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו, ומעניין כי הוא משולב בפיוטי פרשת וישלח דווקא, אף על פי שמצד תוכנו הוא מתאים ביותר לפרשת בראשית, שכן הוא מפרט את מעשה הבריאה ועניין השבת. ייתכן כי שילוב פיוט זה בפרשת וישלח – היא פרשת העימות בין יעקב לעשו – נובע מכך שחלקו האחרון של הפיוט כולל בקשה לגאולה ותלונה על מצוקות הגלות ועל אויבי ישראל, המשתקפים בדמותם של ישמעאל ועשו.

30-מִן כָּל קְצוֹת פִּנּוֹת אַרְבַּע / בִּקְעָה וְהַר עִם כָּל גֶּבַע

קַבֵּץ לְקִרְיַת הָאַרְבַּע / בָּנִים בְּלֶחֶם נִשְׂכָּרוּ:

נוֹרָא תְּהִלּוֹת וָפֶלֶא / חַסְדָּךְ לְעַם נִכְאֶה הַפְלֵה

וּלְקֵץ יְשׁוּעָתָךְ גָּלֵה / אֶל עַם בְּלֹא הוֹן נִמְכָּרוּ:

וּבְנֵי אֲמָתִי נִקְהָלוּ / עֲלַי, וְעַל גַּבִּי עָלוּ

35-כִּי מִנְשָׁרִים הֵם קַלּוּ / גַּם מֵאַרְיוֹת גָּבֵרוּ:

נִיבִי יְהִי לָךְ כִּזְבָחִים / שַׁוְּעִי כְּמוֹ עוֹלוֹת מֵחִם

שִׁירִי כְּאִשֵׁי נִחוֹחִים / וּכְשִׁיר לְוִים יָשִׁירוּ:

צוּרִי יְחוֹנֵן אֶת אַרְצוֹ / עַל צַר יְעוֹרֵר מִפְרָצוֹ

יָחִישׁ יְשַׁדֵּד אֶת רִבְצוֹ / וּשְׂדֵה בְלִילוֹ יִקְצֹרוּ:

חָנוּן רְאֵה נָא אֶת עָנְיִי / וּתְצַו סְלִיחָה אֶל מִרְיִי

וּשְׁלַח רְפוּאָה אֶל חָלְיִי / תָּאִיר לְעֵינַי יְאוֹרוֹ:

. 31-30. מן… קבץ: על פי תפילת העמידה: ״וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ״. מן… ארבע: על פי יר׳ מט, לו: ״והבאתי אל עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים״. בקעה… גבע: בכל מקומות הארץ, על פי יח׳ לד, ו-יג: ״ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ועל כל פני הארץ. נפצו צאני… והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאתים אל אדמתם״. בקעה והר: על דרך רב׳ ח, ז: ״בבקעה ובהר״. 31. לקרית הארבע: לחברון, כסמל לארץ־ישראל, על פי בר׳ לה, כז: ״קרית הארבע״. והרב שושנה (אעירה שחר) הוסיף כי ארץ־ישראל מכונה כך על שם ארבע ערי הקודש שבה. בנים בלחם נשכרו: המתפרנסים בדוחק, על פי שמ״א ב, ה: ״שבעים בלחם נשכרו״. 32. נורא תהלות ופלא: על פי שמ^׳ טו, יא: ״נורא תהלת עשה פלא״. חסדך… הפלה: גלה את חסדך לעם ישראל, על פי תה׳ יז, ז: ״הפלה חסדיך מושיע חוסים״. נכאה: שבור(תה׳ קט, טז). 33. ולקץ ישועתך גלה: על דרך בבלי פסחים נו ע״א: ״לגלות לבניו קץ הימין״. אל… נמכרו: על פי תה׳ מד, יג: ״תמכיר עמך בלא הון״. 34. ובני אמתי: כינוי לבני ישמעאל, על פי בר׳ כא, יג: ״וגם את בן האמה לגוי אשימנו״. נקהלו עלי: לרעה, על דרך במ׳ כ, ב: ״דקהלו• על משה ועל אהרן״. ועל גבי עלו: על פי תה׳ קכט, ג: ״על גבי חרשו חרשים״. 35. כי… גברו: על פי שמ״ב א, כג: ״מנשרים קלו מאריות גברו״, ומוסב על האויבים, שהם בעלי יכולת, על דרך יר׳ ד, יג: ״קלו מנשרים סוסיו״. 37-36. ניבי… נחוחים: על פי הו׳ יד, ג: ״ונשלמה פרים שפתינו״. עולות מחים: תה׳ סו, טו, כלומר קורבנות שמנים. כאשי נחוחים: על פי וי׳ א, ט: ״אשה ריח ניחוח לה״׳. 37. וכשיר לדם ישירו: וכמו השיר ששרו הלוויים בבית המקדש. 38. יחונן את ארצו: יגלה אהבתו לארצו, על דרך תה׳ קב, יד: ״אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו״. יעורר מפרצו: יביא הרס וחורבן, על דרך יש׳ י, כו: ״ועורר עליו ה׳ צבאות שוט״, ועל דרך שמ״ב ו, ח: ״על אשר פרץ ה׳ פרץ״. ואולי נכון יותר לקרוא: ״מפךצו״. 39. יחיש… רבצו: ימהר וייקח את ארצו מידו, על פי מש׳ כד, טו: ״אל תשדד רבצו״. ושדה בלילו יקצורו: יגזלו ויעשקו את יבול שדהו, על פי איוב כד, ו: ״בשדה בלילו יקצורו״. 41-40. חנון… חליי: על פי שלוש מברכות תפילת העמידה הסמוכות זו לזו: ״סלח לנו אבינו כי חטאנו… חנון המרבה לסלוח… ראה נא בעניינו… רפאנו ה׳ ונרפא״. ושלח… חליי: על פי תפילת ״אבינו מלכנו״: ״שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך״. 41. תאיר לעיני: על פי תה׳ יג, ד: ״הביטה ענני ה׳ אלהי האירה עיני״. יאות: תהיינה נאורות.

זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו.

וכפי שהדגיש ריה״ל בהכוזרי, מאמר ג, יא:

כל מה שאמר במזמור ״ה׳ חקרתני ותדע״(תה׳ קלט), יחשוב כי כל איבריו מושמים בחכמה וסדר ושעור, ויראה אותם נשמעים לחפצו, והוא איננו יודע מה שראוי להניע מהם. על הדמיון, שירצה לקום וימצא כל האיברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו והוא לא ידע האיברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים. ולזה רמז באמרו: ״אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי… אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.

ומתוך קשר זה הוא מבקש ״ירפא למחץ מכתי״, שהיא, כנראה, בקשה אישית לרפואה שלמה, החוזרת בסיום השיר וּשְׁלַח רְפוּאָה אֶל חָלְיִי / תָּאִיר לְעֵינַי יְאוֹרוֹ: ופירש הרב שושנה כי כנראה מבקש הפייטן רפואה ממחלת עיניים שלקה בה.

תוך בקשתו הפרטית מזדהה הפייטן עם כנסת ישראל, מתאר את מצוקות הגלות, דורש לעשות נקמה באויבי ישראל, ומבקש על הגאולה.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק רביעי ואחרון

התפלגות של ההגירה והעלייה  של יהודי צפון אפריקה 1980-1948

ארץ המוצא / היגרו לצרפת /עלו לישראל

אלג'יריה       / 130.000    / 20.000
תוניסיה          / 50.000 / 60.000    

מרוקו            / 220.000 / 343.000
ס"ך            / 220.000  / 343.000

מספרם של יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היה קטן יותר ממספרם של יהודי תוניסיה ואלג׳יריה שהיגרו למדינה זו. מבין עולי צפון אפריקה, יוצאי אלג׳יריה הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שהיגרה לצרפת, ואילו יוצאי מרוקו הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שעלתה לישראל. הסיבה לכך היא שהשלטון הצרפתי במרוקו לא העניק ליהודים אזרחות, ואילו יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 מתוקף צו כרמייה.¹ לכן, בשנת 1962, כשאלגיריה קיבלה עצמאות, היגרו רוב יהודי אלג׳יריה לצרפת, ואילו רוב יהודי מרוקו, כ־000 ,260 נפש, עלו לישראל.

אדולף כרמייה, שר המשפטים היהודי־צרפתי, שיזם את הצו להענקת אזרחות ל־35,000 יהודי אלג׳יריה.

גורמי דחיפה להגירה

כאלפיים שנה חיה במרוקו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם. במחצית השנייה של המאה ה־20 החלה יציאה המונית של קהילה זו, בעקבות גורמי דחיפה חיצוניים ופנימיים. גורמי הדחיפה החיצוניים היו הקמת מדינת ישראל, הסכסוך היהודי־ערבי המתמשך והמלחמות בין ישראל ומדינות ערב (מבצע קדש, ובעיקר, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור). גורמים אלה הגבירו את המתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי והשלטון המרוקאי ובין המיעוט היהודי במדינה ודחפו את היהודים להגר למערב.

גורמי הדחיפה הפנימיים נבעו מהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות: הציונות מזה והאיסטיקלל המרוקאי מזה. בתקופה הטרום קולוניאלית ולאחריה ידעה כל קבוצה אתנית מהו מעמדה המשפטי ומהו מקומה בחברה המרוקאית. אולם בעקבות השינויים הגלובליים במאה ה־20 התחזק הרכיב הלאומי הן בזהותם של יהודי מרוקו(צור, 2001) והן בזהותם של הערבים המרוקאים. זאת ועוד, עלייתה של הלאומיות הערבית ועליית הפונדמנטליזם האסלאמי הביאו להתחזקות היסודות הדתיים בתוך החברה הערבית, והמתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי למיעוט היהודי במדינה נסק. גם שינויים אלו דחפו את היהודים להגר למערב.

איסטיקלל הייתה התנועה הלאומית לשחרור מרוקו בראשותו של עלאל אל פאסי.

נוסף על השינויים הלאומיים והגלובליים, גם ברמה האישית־ הקהילתית התעורר בקרב היהודים הרצון לניידות, לעלייה במעמד החברתי ולקידום מקצועי. המחסור הגדול בבתי ספר תיכון ובאוניברסיטאות במרוקו האיץ את בני הנוער היהודים לחפש חלופות להשלמת לימודיהם מחוץ למדינה. העוני במרוקו והקושי לפרנס משפחות גדולות בכלכלה מסורתית טרום מודרנית עוררו את החיפוש אחר ארצות אחרות העשויות לסייע הן בשיפור רווחת המשפחה והן בפתיחת שווקים חדשים ליוזמות כלכליות. מלבד זאת, העלייה ההמונית לישראל יצרה חלל בקרב הנותרים במרוקו, למרות הרצון להמשיך ולחיות במרוקו מטעמי נוחות, מטעמים כלכליים או מטעמים אידאולוגיים (לא ציוניים או לאומנים מרוקאיים).

צרפת – חלום שהתגשם

צרפת הייתה היעד המועדף על המהגרים ממרוקו לארצות המערב, בין היתר כי שפתה ומורשתה היו חלק מעולמו התרבותי של הדור שגדל בערים ובעיירות במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עבור הדור הזה הייתה השפה הצרפתית שפה ראשונה, ולפיכך די בטבעיות היגרו הצעירים ממרוקו לצרפת ולא לישראל או לאמריקה. זאת ועוד, בעיני בוגרי האליאנס הייתה צרפת הגשמת חלום, וחברי תנועות הנוער היהודיות, ובעיקר הצופים, ראו בה יעד להמשך פעילותם. שיעור הצעירים ובני הנוער שהגיעו לצרפת להמשך לימודים היה גבוה בקרב המהגרים לרפובליקה הצרפתית, כיוון שהמדינה הציעה להם לימודים ללא עלות מזה, והמוסדות התורניים היו ברמה גבוהה ומשכו אליהם את הצעירים שביקשו להרחיב את השכלתם מזה. נוסף על כך, באותן השנים הייתה צרפת מדינה יציבה שהעניקה הטבות סוציאליות לאזרחיה כמו גם ערכי שוויון וזכויות אזרח של ממשל דמוקרטי, אף על פי שקליטת המהגרים בה לא הייתה ממוסדת.

רוב יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היו יוצאי הערים המרכזיות והעיירות הבינוניות. הם השתייכו לשתי הקטגוריות התרבותיות שטבע ההיסטוריון צור: ״מתמערבים״ או ״צרפתים״(צור, 2001). קליטתם בצרפת הייתה בעיקר בערים המרכזיות: מרסיי, ליון, שטרסבורג, פריז ופרבריה. רוב ראשי המשפחות התפרנסו ממסחר זעיר, ממשרות פקידות שונות בשירות המדינה או כ״כלי קודש״ בקהילות (חזנים, שוחטים, משגיחים, רבנים, מוהלים, מחנכים), ומיעוטם היו אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים. בצרפת התפרנס הדור הראשון להגירה כפי שהתפרנס במרוקו.¹⁸

ההגירה לצרפת וסוגיה

משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.

עמוד 30

ספר התקנות

אך מבעד לעליונות של בני הממון מבצבצת חולשתם של בני המעמדות הנמוכים. בצד הדאגה לסוחרים, לבעלי אשראי ולבעלי רכוש ביקשו חכמי התקנות לדאוג ליסודות החלשים שבחברה־ יש לשמור על זכות חדייר לחזור ולרכוש בית בדמי מפתח היא רק דוגמא מני רבות^!״).

הפיקוח חציבורי היה הדוק ביותר, גם משום שנגידי הקהילה ששירתו בתפקידים מדיניים נכבדים השתתפו בכינוסים של תיקוני תקנות ופיארון בחתימותיהם. הדמויות המרכזיות בתקנות הראשונות היו בני היהודים שלהם היתה , כאמור, השפעה כלכלית ודיפולומטית גדולה בחצרות מלכי פורטוגל ומרוקו כאחד. נגיד אחד היה יעקב רוזאלס.

סניף בפעולתו של יעקב ושל הסוחרים היהודים בכלל הוא במסחר הבינלאומי שהתחיל להתפתח באותם זמנים בין אירופה לבין העולם החדש. עסקה אחת מדגימה את הגורמים השונים שפעלו באותו זמן ושבהם היה מעורב יהודי: התעודה היא על שני סוחרים פורטוגזים בארזילה. אחד מהם מוכר בדים לשריפים מרוקניים המשייטים בשיירת בין פורטוגל לבין סלא. לשיט זח ערבים מלך פאס ושליט מראכש. שייטת הספינות שייכת ליעקב רוזאלס שפועל בליסבון אך זוכה בזכות קשריו להגיע להשפעה בחצר מלך פאס ולהנהגה בקהילה היהודית. את הבדים שמכר הוא הביא מאיי הודו המערבית עמם מקיימים הסוחרים הפורטוגזים באזמור ובסאפי קשרים רבים בזכות הסוחרים היהודים^, ‘.

כידוע היתה שרויה הארץ באותו זמן במאבק על השליטה במרוקו ובאמת כמעט כל הפעילות המסחרית הדיפלומטית וחבטחונית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל התרכזו בשלב הראשון בדרום הארץ שהיה בתחום שלטונו של מלך מראכש.

מוקד אחר של פעילות הסוחרים היהודיים היה ממלכת פאס יריבתה של זו. בשנת 1530 ליווה יעקב רוזאלס את אחיינו של מלך פאס לפורטוגל, שם ׳הוא זכה לכבוד רב'. בשנים 1535-1534 הוא שימש מתווך בין יוחנן השלישי לבין מרוקו בהשכנת שלום ביניהם.

יותר מכולם שירת מלך זח יעקב רותי שהיה צאצא ליהודים פורטוגזים Aróte או Rude מן המאה ח-15 שחיו Covilha ובבראגח. הוא זכה להנהגה היהודית בפאס ולכבוד רב בתקנות.

יעקב שימש מרגל בשירות מלכי פורטוגל. סוכנו היה אחיו משח בארזילה. ב-1537 הוא נסע כשגריר של רצון טוב בפאס וב-1539, הפעם כשליח למלך פורטוגל, בשליחות הפורטוגזי סבסטיו ורגאס^,״.

יש בעלייתו של יעקב רותי כדי ללמד תכונה נוספת מדוע זכו יהודים דווקא לעדיפות על פני סוחרים נוצרים. אין תימה בזח שהמרוקנים רצו אותו כמתרגם וכיועץ בגלל קירבתו לפורטוגזים. אך המלך מנואל העדיף אותו על פני ורגאס כיוון שלא הביע אימון בהערכותיו של זח את פני הדברים וגם דאג יותר מדי לעסקיו. כך עלה שמו של רותי כמועמד בעל תואר צנוע, ׳היהודי רותי׳. מינויו של ורגאס כשגריר במרוקו או שיגור ׳שגריר מיוחד׳ מפורטוגל היתה יומרנית מכדי להתחיל בה יחסים רגילים עם מלך מראכש הווטאסי. חם יכלו להיות בני ערובה שמחירם יקר מאוד, לעומת היהודים.
השושלת הווטאסית (בברברית: ⵉⵡⴻⵟⵟⴰⵙⴻⵏ; בערבית: الوطاسيون; בתעתיק: אל-ווטאסיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה על רובה של מרוקו החל משנת 1472 ועד 1554.מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה, פוליטיקה, חברה, תרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.(מתוך ויקיפדיה)

ריקר מערער על איכותו של רותי כיהודי אבל במסחר ובפרט במסחר בדים ובסמכות שנתן לו מלך מרוקו לא היה איש כמוהו. השנה היא 1539 ומלך השריפים בדרום היה מולאי אברהים ולשליטי פורטוגל ופאס בצפון היה עניין משותף.

לדידו של הפורטוגזי דה טבורה אין יותר יהודי טוב במלכות פאס מאז גירושם של יהודי ארזילה מרותי. בפעילותו באפריקה מילא יעקב תפקידים רבים: בספטמבר 1542 הוא נשלח ממלך פאס לתטואן כדי לשאת ולתת עם מושל צאוטה, פעם אחרת באותה שנה הוא נשלח לטנג׳יר לשחרר את אחיו משח שנאסר בפקודת האינקביזיציה. ב-1545 הוא נמצא בארזילה למשא ומתן על שלום, שם נודע לו על ארמדה תורכית שמפליגה לכבוש את עדן. הוא יודע את מה שקורח בכל מרוקו.

ייתכן שהקנאה בהצלחתו היא בבסיס דבריו של שגריר פורטוגזי מיוחד במרוקו שאין לסמוך על יעקב רותי, ולפיכך הוא הביא עמו פורטוגזי שיודע ערבית כיוון שהסוחר ורגאס לא היה איתו באותו זמן.

פחות מרשים מיעקב היה אחיו משה^,.

הבעייה הקשח של הפורטוגזים היתה בעיות האספקv של מזון, ציוד ונשק בניגוד למאורים תושבי הארץ. מכאן היותן של המבצעים הצבאיים של פורטוגל (ושל ספרד) במצב של מגננה. הפורטוגזים חיפשו כל דרך כדי לבסס את מצודותיהם ואת רצונם להתפשט במרוקו. כדי לעשות זאת הם חיפשו בני ברית שיסייעו בידם והיהודים ענו על משימה זו. מנגד לא היה השלטון המוסלמי בממלכה מסוגל לנהל את ענייני החוץ והכספים באופן יסודי ומקיף. היהודים חיו החלפנים, שוקלי הכסף, מנהלי החשבונות, עובדי המטבעה המלכותית והסוחרים באבנים יקרות ועוד.

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

          מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-

הברחות ימיות חשובות 1960-1959 בנתיב הים התיכון מצפון מרוקו לספרד ומשם לגיברלטר יושמו במבצעי ׳דג׳. מבריח ספרדי מסיאוטה בעל ספינת מנוע בינונית בא על פי תיאום עם ׳המסגרת׳ למקומות שונים על החוף, בין מפרץ רינקון ובין קסטיכוס (בקרבת הערים תיטואן וטנג׳יר), ואולי אף למפרצים אחרים, והעביר את העולים בשעת הפלגה אחת לסיאוטה.

שיא הפעילות בהברחות ׳דג׳ התנהלה בשלהי .1959 למעט סערות קשות שפקדו את אירופה, בכלל זה בים התיכון, ואי ההבנה שהתגלעה בין המבריח ל׳מסגרת׳ בענייני כספים שני המכשולים העיקריים במבצע הזה — טרם הציבו השלטונות מגבלות רציניות כדי לבטלו. באוקטובר-נובמבר 1959 בלבד יצאו 563 עולים בדרכם לסיאוטה.

 חילוקי הדעות עם השליח גרמו להפסקה זמנית של שיתוף הפעולה. מבצע ׳דג׳ חודש בעזרת ערבי מוסלמי, אלברטו, אף הוא מסיאוטה, שעבד עם אחיו. השניים שימשו כמאבטחים ומורי דרך לעולים שהורדו על כביש החוף בעזרת פעילי ׳המסגרת׳, והובילום למקום ההעלאה.

במחצית הראשונה של 1960החלו שלטונות מרוקו לעקוב אחרי ׳דג׳; לאחר תפיסת שני נהגי ׳המסגרת׳ שהובילו את העולים למפגש עם המבריחים, נפסקה פעולה זו, אך התחדשה שוב ביוני 1960 עם הספרדים שאתם עבדה ׳המסגרת׳ בתחילת המבצע.

 ואולם כבר בפעם הראשונה נתפסו כל שלושים העולים ושלושה מאנשי ׳המסגרת׳ בידי סיירת המכס במארב שהוטמן להם. לפי דיווחו של אפרים רונאל, אז מפקד ׳המסגרת׳ בצרפת, השלטונות המרוקניים ירו על הסירה, והעצורים עונו קשות לפני ששוחררו. לאחר מקרה זה הבינו המרוקנים שההעברה בים נעשתה שגרה באמצעות סירות של דייגים ספרדיים, ואף איימו בפעולות תגמול. בעקבות זה פנו השלטונות הספרדיים לאנשי ׳המסגרת׳ בסיאוטה ואמרו למארגני העלייה שהעניין הועבר לטיפול אצל השלטונות המרכזיים במדריד, ועד קבלת תשובה אין הם יכולים להמשיך בפעולות. למרות המגבלות בסיאוטה, אלה כנראה לא חלו על מובלעת מלייה. בסופו של דבר, נמצא פתרון שאפשר את חידוש נתיבי ההברחה הימיים והיבשתיים השונים דרך סיאוטה, וזאת לאחר שהספרדים השתכנעו כי בקרב שלטונות מרוקו חלף הזעם.

מבצע ׳דג׳ תוגבר בעקיפין או במישרין במבצע ׳דג קטן׳; לא היו הבדלים מהותיים בנתיבי שני המבצעים, אך הספינה הייתה קטנה יותר, ובמקום להעביר כ־30 איש במבצע אחד, מספר העולים היה קטן שבעתיים. באותה העת הפעילה ׳המסגרת׳ מבצע ׳סרדין׳; מכוניות ׳המסגרת׳ הסיעו עולים לארקמן בצפון מרוקו, ומשם הועברו העולים לספינת דיג של מבריח ממלייה. המבצע הופסק לאחר שנתפסו עולים על החוף בידי סיירת מכס מרוקנים בקיץ 1959.

למשך זמן מסוים יושם מבצע ׳גיל׳, שבו העביר בעל ספינה גדולה מסיאוטה עולים מחוף אואד־לאו, לא הרחק מתיטואן. במבצעים האלה עלו בכל הפלגה כ-90-60 עולים.

כמו ׳דג׳ הופעלו מבצעי ׳שמר׳ ו'שמה׳. ב׳שמר׳ באו נהגי ׳המסגרת׳ לקזבלנקה, וקיבלו את פני העולים שהובאו לבית מבטחים ליד תיטואן, ומשם הם הוסעו בכביש תיטואן־ סיאוטה לחוף רינקון עד הספינה שהפליגה לסיאוטה; ב׳שמה׳, הנהג שהיה מן המבריחים עצמם אסף את העולים בקזבלנקה ברכבו, והסיע אותם לחוף סיאוטה, ומשם בסירה לסיאוטה. יהודים הוצאו גם במבצע ׳וין׳, הפעם מן החוף האטלנטי בלאראש בספינות לכיוון סיאוטה בים התיכון, ובמבצע ׳שלי׳, שבו הוברחו משפחות ממעגן על יד קאסר אל סג׳יר בין סיאוטה לטנג׳יר. למבצעים הימיים האלה יש להוסיף את מבצעי ׳אגוז׳(הידועים גם בכינוי מבצעי ׳ג׳רי׳, על שם בעל הספינה) מאזור מלייה היישר לגיברלטר, שבהפלגה השלוש עשרה ירדה הספינה למצולות הים, וכל העולים שהיו על סיפונה טבעו. מספר מבצעים לא יצאו לפועל הן בגלל התחרטות המבריחים הן בשל היסוסי אנשי ׳המסגרת׳, למשל, במבצע ׳בזר׳ תוכנן להעביר עולים בסירה מהירה שניהלה מלחמה במבריחי טבק בדרום ספרד ובאזור הגבול עם מרוקו. האיש האחראי על הסירה פנה לאנשי ׳המסגרת׳ והציע את סירתו להעברת עולים. על פי התכנית, על בעל הסירה היה לבקש מן השלטונות המרוקניים אישור למרדף אחר סירות העוסקות בהברחת טבק בקרבת חופי מרוקו הים תיכוניים. אישור זה נועד לשמש מסווה לסירה לעגון בכל חוף בקרבת סיאוטה כדי להעלות משם אנשים. התכנית לא מומשה, ככל הנראה, משום שהספינה — בטיחותית יותר מרוב ספינות המבריחים — הייתה קשורה לשלטונות במרוקו ובספרד, והתעורר חשש מפני בעיות עם ממשלת מרוקו ומחשיפת המבצעים.

למעט מבצעים אחדים בחוף האטלנטי, עד טביעת ספינת ׳אגוז׳ בינואר 1961 התרכזו הפעילים במבצעים ימיים בחציית הים התיכון הן דרך המובלעות הספרדיות הן בקו ישיר לגיברלטר ללא מעבר ביניים. מאביב 1961עברה ׳המסגרת׳ להפעלת מבצעים ימיים בחוף האטלנטי של מרוקו ליד רבאט, מבצעים שנעשו באמצעות אונייה איטלקית גדולה, בת  טון, שקיבלה את השם ׳קוקוס׳. האונייה נרכשה באיטליה, וצוות העובדים היה איטלקי, אך מפקד הספינה היה ישראלי, איש חיל הים בעל ניסיון רב במבצעים ימיים. אם במבצעי ׳דג׳ הוצאו לרוב עד 350 איש בחודש, ובתריסר ההפלגות של ׳אגוז׳ מסתיו 1960 ועד ראשית ינואר  הוצאו קרוב ל-340 עולים, הרי ב׳קוקוס׳ הפליגו יותר מ-500 עולים בתוך חודשים אחדים בתנאים יותר איכותיים ופחות מסוכנים. במשך כל תקופת המחתרת הוצאו יהודים בדרכונים מקוריים ומזויפים בהשגחת ׳המסגרת׳ דרך הנמל הימי קזבלנקה לכיוון מרסיי. ואולם מדובר בעולים מועטים ובמבצע שהופסק מדי פעם משום שאחדים מן העולים לא ידעו להגן על הדרכונים שלהם או ענו תשובות לא מניחות את הדעת לאנשי המכס והמשטרה.

עמוד 439

מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-

היחסים עם סגן הקונסול

בשנה הראשונה לפעילותו במוגדור, זכה גינצבורג כאמור לשיתוף פעולה של הגורמים השונים בעיר. בשנים הבאות הסתבך בעימותים עם סגני הקונסולים של בריטניה וצרפת במקום, עם המושל והקהילה היהודית.

עד פברואר 1876 יחסי גינצבורג עם סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי היו טובים. סגן הקונסול ואשתו נכחו בתפילות שניהל גינצבורג. בסוף ינואר הפסיק ר׳ דרומונד האי להשתתף, וב־7 בפברואר כתב לגינצבורג מכתב ובו הודיעו, כי בגלל האופי האישי החמור והבלתי מקובל שבו פונה הנמען לקהל בזמן הטכסים הדתיים, הוא נאלץ להפסיק את השתתפותו. גינצבורג ענה לו בלשון ידידותית ומפויסת וביקשו לשקול שוב את החלטתו. למחרת קיבל מסגן הקונסול מכתב נוסף המגיב על פנייתו של גינצבורג, והאומר כי אין לו כל כוונה אישית כלפיו, אבל עליו לחזור על כך שלשונו גסה ושהיא נושאת אופי של הטפת מוסר, ולא של דרשה טכסית. הפסקת ביקוריו של סגן הקונסול בכנסייה לא השפיעה בשלב זה על היחסים ביניהם.

באותה השנה ביקר במוגדור ג׳והן דרומונד האי, ובארבעת השבועות של שהייתו בה בא לכנסייה יחד עם אשתו ובנותיו, וכן נכח שם בנו סגן הקונסול, עם אשתו. כל אלה הוזמנו על ידי גינצבורג לארוחה, ובה נפגשו עם הקהילה האירופית בעיר. באותו זמן גילה גינצבורג כי הוגשו תלונות על כי הטכסים שהוא מנהל אינם תואמים את הרגליהם של האנגלים, והופצה שמועה כי דתו שונה מזו של סגן הקונסול, כלומר אינה אנגליקנית. כוונת השמועה הייתה להזיק לפעילותו ולחבל בדימויו בעיני השלטונות והאוכלוסייה המוסלמית. בהקשר זה הזכיר גינצבורג, כי כבר בבואו למוגדור הופצה ידיעה כי הוא מטיף לדת חדשה המאיימת להשחית כל דת ומוסר. ייתכן שידם של הקתולים הייתה במעל זה, כי לדברי גינצבורג, אלה הפריעו לפעילותו מראשית בואו למוגדור.

לדבריו, עד 14 בינואר 1877 עלה מיום ליום מספר המשתתפים בתפילות בכנסייה ובלימודים בבתי הספר. גינצבורג כתב שהוא זכה לכבוד מצד האוכלוסייה המוסלמית והיהודית ומצד השלטונות, שהכירו בכך ששליחותו היא בעלת רצון טוב לכל אדם באשר הוא אדם. זו הערכה סובייקטיבית של גינצבורג, ודומה שהמשבר עם היהודים החל כבר קודם.

עמדת הרבנים

אף שהרבנים ראו בעין יפה את השירותים הרפואיים שהגיש המיסיון, לא יכלו להשלים עם פעילותו החינוכית, וכבר בשנה הראשונה התנגדו לכך שילדים וילדות יהודים ילמדו אצל מורים נוצרים. התנגדות זו גרמה לכך שמספר התלמידים לא היה גדול. ב־1876 למדו בבית הספר המיסיונרי 30 יהודים. בשיעורי הערב למבוגרים נכחו שמונה עשר יהודים וחמישה מוסלמים. מספרים אלה היו קטנים מהמצופה על ידי הצוות. גינצבורג היה מודע ליחסם השלילי של הרבנים כלפיו וראה בהם את המכשול העיקרי להצלחת שליחותו.

את מועדון התפירה לנשים שנוסד על ידי הגברת גינצבורג, ראו החכמים בעין יפה, כי לפי תפישתם מקומה של האישה בבית, ומלאכת החוט והמחט תואמת את העיסוק המסורתי של האישה מקדמת דנא. לא נעלם מגינצבורג כי לאחר שכי״ח פתחה בית ספר לבנים, פנה אליה הרב יוסף אלמאליח בינואר 1875 וביקש עזרה לשם פתיחת בית ספר לבנות, שלאחר מכן נתמך גם על ידי יהודי אנגליה. לדברי גינצבורג, חינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים כדבר בזוי, הוא הכיר את ההתנגדות המסורתית של החכמים ללימוד תורה לנשים.

בתגובה לפעילות המיסיון, בייחוד בתחום החינוך, שבה ראו הרבנים סכנה גדולה ליהדות, הם הטילו חרם, כנראה בתחילת 1877, על כל מי שמתקרב ל״מצפה״, מספק לצוות ולמבקריו מצרכים, כולל מזון, או משרת את המוסד. חל איסור על קבלת שירותים כלשהם, לרבות שירותי המרפאה. אלה שהועסקו על ידי ״מצפה״, נצטוו להפסיק את עבודתם. דומה שהיה תיאום בין הרבנים והקונסולים לגבי צעד זה. הכרוז שהכריז במלאח, כי מי שיתקרב ל״מצפה״ יוחרם, הודיע כי זו פקודה של הרבנים והקונסולים גם יחד. אין פלא אפוא שזעמו של גינצבורג היה מופנה לא רק כלפי ״הרבנים העשירים״, אלא גם כלפי הקונסולים. לדברי גינצבורג, אמר לו שיך היהודים (הנגיד) שהוא מצטער על החרם, הפוגע בחינוך של המיסיון. כן הביע תקווה שה ״ניצחוך בוא יבוא וציין שדרושה סבלנות.

בית הספר נחל מכה ניצחת כשקטן מספר התלמידים. אבל ככל שהדבר תמוה חלה עלייה במספר הבנות הלומדות. חלה ירידה במספר הספרים שהופצו. באיסור על מכירת מצרכי מזון לצוות היה ניסיון להרעבתם. ניכר קושי במציאת יהודים לביצוע שירותים ל״מצפה״, אפילו תמורת תשלום הוגן. לדוגמה, סבלים יהודים שמדי יום ראשון היו נושאים אנגלי זקן ומוגבל לכנסייה — הפסיקו להובילו, ומוסלמים לא היו מוכנים לבצע שירות זה עבור הנוצרים. חולים שנזקקו למרפאה ולבית המרקחת חששו לבוא. אחדים הביעו את צערם בפני הרוקח מר דהאן, ופנייתם לרבנים להסרת החרם לא הועילה. הדבר יצר תסיסה נגד הרבנים, ויהודי אחד הגיב: ״אין לרבנים שלנו ראש ולב, יש להם רק כיסים ואלה בלבד קדושים״. בין שגינצבודג הכניס דברים אלה בפיו של היהודי, ובין שהדברים אותנטיים, הם מרמזים שהחרם פעל.

למרות החרם, לא הפסיק צוות המיסיון להעניק שירותים ליהודים שנזקקו להם. הגב׳ גינצבורג, למשל, טיפלה בעיניהם החולות של ילדים יהודים. המעשה זכה להערכה מצד היהודים, ואישה יהודייה אמרה לה: ״אנו מקללים אתכם והקללות חוזרות אלינו, ככל שאנו מעליבים אתכם יותר, אתם אדיבים יותר כלפינו״.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

עמוד 60

תושבים ועיסוקם

מסוף המאה ה־19 ועד המחצית השנייה של המאה ה־20 חיו בכפר כ־600 יהודים. דבר זה נכתב בעדויות ותעודות מזמנים שונים. בשנת 1883 חיו בסידי־רחאל כ־1000 תושבים, יהודים ומוסלמים. על פי נתונים אלו, היוו היהודים, בתקופה זו, כ־60% מאוכלוסיית הכפר! לימים, בשנת 1949 נמנו בכפר כ־2600 תושבים, מתוכם 600 יהודים. דומה שהפרעות וההגירה למראכש, שהתחזקה בשנים אלו, השפיעו על הקהילה היהודית שלא גדלה יחסית לקהילה המוסלמית.

המיסיונר תיאודור אלי זרביב, שערך מידי שנה, בזמן שהותו במרוקו, מסע בין הקהילות שבדרום מרוקו, ביקר בכפר באוקטובר 1886 (תרמ״ז). הוא מדווח שבסידי־רחאל חיים 650 יהודים, כמעט כולם סוחרים והם לא עשירים ולא עניים. במקום אחר מתאר זרביב באריכות את ביקורו בכפר. הוא מציין שוב שבכפר גרים 650 יהודים, ולהם שני בתי־כנסת. לדבריו, הכפר מלוכלך וחרב כמו שאר הכפרים במרוקו. זכיב התארח בביתו עול שיך הכפר ׳כליפא ברמוחא'.

זרביב, דו״ח, 1887, עם׳ 132. זרביב התווכח בכפר עם הרב ויהודים נוספים: שם, עמ׳ 134; הנ״ל, מודיעין, מאי 1887, עם׳ 69-68. הדים לביקורו של זרביב בסידי־רחאל נשתמרו בסיפור על ויכוח בין כומר נוצרי לרב הכפר, ר׳ חגי פרץ: צוהר, עמ׳ קה-קיא. זרביב, שהגיע לכפר בשמיני עצרת, מספר שיהודי הכפר מיסיווא (Missiwa) הסמוך, בו חיו 51 יהודים ללא בית כנסת, הלכו לסידי־רחאל כדי לחוג את החג, ונשותיהם נשארו לבדן בכפרם: זרביב, מודיעין, מאי 1887, עמ^׳ 68. על זרביב: קורקוס, מוגאדור, עמ׳ 305- 322; בשן, המיסיון, עמ^׳ 136-113 ועל פי המפתח.

בשנות חילופי השלטון בין המלכים מולאי חסאן הראשון ובניו מולאי עבד אל־עזיז ומולאי חפיץ׳, סבלו יהודי סידי־רחאל ממושלים קשים ומרדיפות. במכתב ששלחו לחברת כל ישראל חברים (כי״ח) שבפריז, בסביבות שנת 1913 (תרע״ג), הם מציינים מספר מדויק של תושבי הכפר לפי עיסוקיהם. לפי מקור זה חיו בכפר 572 נפש, מתוכם 176 גברים מפרנסים והשאר (396 נפש) נשים וילדים. ברשימה נספרו 48 אלמנות ו 45- יתומים ויתומות, מספר גבוה יחסית לגודלה של הקהילה. דומה שהפרעות עליהם מסופר במכתב ותוחלת החיים הקצרה ששררה במרוקו בימים ההם גרמה למספרים אלו לגדול בצורה לא פרופורציונלית.

בתעודה מוזכרים עיסוקיהם של תושבי הכפר: סוחרי פשתן ומשי (40 איש). מוכרי בשמים (7). סנדלרים (67). צורפים ויוצרי כלי נשק (10). נגרים ועוסקים בעץ (13). נפחים (12). מוכרי שמן (8) מכיני אוכפים (5). מוכרי תבואה (4). מלבדם מוזכרת קבוצה גדולה של יתוימים ואלמנות. מוזכרים גם עשרה אנשים שאינם עושים במלאכה, דומה שהם ׳עשרת הבטלנים׳, הרבנים וכלי הקודש.

בשנת 1934 (תרצ״ד) חיו בכפר יותר מ־100 משפחות שכולן התגוררו במלאח. בשנת 1947 (תש״ז) נמנו בעיר 560 יהודים, מהם 85 ילדים.

בפברואר 1949 (תש״י) דווח על 600 יהודים בכפר. על פי מקור זה, רוב היהודים מתעסקים ברוכלות זעירה או בעלי מלאכה. אחת לשבוע נערך שוק בכיכר המרכזית של הכפר, הסוחרים היו סוגרים את חנויותיהם, לוקחים מעט סחורה והולכים למכור אותה בשוק.

בסביבות שנת 1950 (תש״י) נכתב שהמלאח הוא מלאח גדול וחיו בו 549 יהודים. חיים זאב הירשברג, שביקר בסידי־רחאל בשנת 1955 (תשט"ו), מספר שחיים בכפר כ־600-500 יהודים.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–תושבים ועיסוקם.

עמוד 14

ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:

כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):

ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:

כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:

י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:

כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:

יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:

 יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:

כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:

יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:

כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):

נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:

יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות

עמוד 154

בני חסות כבני בית

בבית נותר עמרן. נער מאומץ שנאסף לביתנו כדי לתת לו קורת גג. עמרן הגיע אלינו אחרי שמספר נערים בוגרים חיו אתנו לפניו ונשלחו לארץ כעולים צעירים. אמי הכינה לו רשימה, איתה היה אמור ללכת לשוק כדי לרכוש מצרכים להכנת ארוחת הצהרים. ביתנו היה פתוח לרווחה לילדים שהיה צורך לאמצם. כמו אותו ילד, שאביו נפטר ואימו לא יכלה לפרנס את כל ילדיה. אבי שמע את הסיפור בבית הכנסת והציע שיביאו את הילד אלינו. למחרת בבוקר עמד בפתח הבית שלנו ילד די גבוה ורזה ובידו צרור בגדים בלויים. אמי הכניסה אותו מיד פנימה ושלחה אותו לרחוץ את גופו. בסבלנות רבה הסבירה לו את נוהל רחיצת הגוף והשימוש בסבון. כמו שמלמדים תינוק, החלה ללמדו את הלכות החיים, נימוסים והתנהגות. כיצד לדבר, לא לצעוק, לא להתפרץ. באהבה רבה ובסבלנות נהגה, כך שהילד שאומץ, יוכל לגבש דפוסי התנהגות בדיוק כפי שספגנו אנחנו. התייחסנו אליו כאל אחד מבני הבית, כמו אל אח גדול. במשך היום היה עוזר לאמי, מבצע שליחויות עבור אבי בחנות ובחלק מהזמן היה לומד את המקצוע שאבי הקנה לו באהבה גדולה, להיות חייט. כך הצילו הוריי יתומים, או ילדים שהיו במצוקה אחרת, ואספו אותם אל ביתנו. איש לא שילם להם על כך ולא תמך בהתנדבות זו. שניהם ראו בכך מצווה גדולה. "ילדים הם מלאכי השם," והוריי ראו חובה לעצמם בסיוע למלאכים הקטנים הללו למצוא את דרכם.

'המאומצים; שהיו כל העת חלק מהבית, הנחילו לנו הבנה והרגשה שבית הוא מקום פתוח, מכניס אורחים, ושעלינו לנהוג ברוחב לב כלפי האחר, במיוחד לזה שידו אינה משגת או שהגורל הפנה לו עורף. אימי מעולם לא אמרה לנו לנהוג כך. במעשיה שמשה דוגמה ולימדה אותנו להיות כאלה. זה התחיל בשתי בנות דודות ממשפחתו של אבא שהיה צורך למצוא להן מקום והוריי אימצו אותן לביתנו. לאחר שבגרו ועזבו, המשיכו אבי ואמי, ואימצו בכל פעם ילד אחר. זה לא היה מתוכנן. זה פשוט קרה.

בכל פעם היו אבי או אמי מתוודעים למקרה של ילד יהודי שזקוק לעזרה והיו פותחים את ביתם ואת ליבם באהבה גדולה על אף המאמץ שהיה כרוך בכך. הקושי לחנכו מחדש, להכיל את הבעיות שעימן הגיע, ולהתמודד עם החוויות הנפשיות מהעבר. התיחסנו אליהם כאל אחים בוגרים. אהבנו אותם, שיחקנו אתם, הקשבנו לצרותיהם, ולפעמים אף הגנו עליהם מפני גערות ההורים לתקן את התנהוגתם. היינו להם לאוזן, לפה ולעין טובה בכל, עד שבגרו. הבית היה עולם של עשיה מבוקר ועד לילה. לאחר שיצאנו לבית הספר אליאנס החלו העבודות השונות. עוזרת בית מוסלמית שגרה איתנו עבדה בניקיון ובכביסות ועזרה בהכנת הארוחות. אימי יצאה לשוק וקנתה מכל מצרף או ירק יותר ממה שהיה נחוץ לה וכמובן את האיכותי והטרי ביותר. קנתה גם לחם פתה, לחם ערבי-מרוקני, שטעמו היה מנחם להפליא.

המטבח היה מתמלא בכל טוב. ארוחת צהרים וערב היו בדרך כלל בשריות מלוות בתוספות של ירקות או תפוחי אדמה, לעיתים רחוקות גם אורז. רק בשבת בסכינה (חמין מרוקאי) הוסיפו אורז עם בשר טחון ועשבי תיבול. לא תבשילים לרוב, גריל טרי של בשר או דגים טריים מטוגנים. בארוחות הערב הוגש בדרך כלל מרק עשיר ולעתים גם בשר. האוכל הוגש בשפע והיו גם קינוחים ומתוקים כמו עוגיות מרוקאיות, שבקייה, מרציפן, עוגיות מאגוזי מלך רכים שאותן מאוד אהבתי. האוכל הרב שנותר ניתן לאחר מכן לשכנים ולאחרים שהיו זקוקים לכך.

לפני חג הפסח וראש השנה התרעננה המלתחה. אמא קנתה לנו, כמובן, בגדים חדשים ואיכותיים. הבגדים הישנים היו נשלחים לבני משפחה אחרים במתנה, כדרכה של אמי, כל העת לתת ולתרום לאחרים. אבי העריץ את אמי, את יופייה הרב, את היותה אצילית שמתלבשת, תמיד, באופן נאה ביותר ומוקפד כאילו הייתה גברת מפריז^,. אמי הייתה מבורכת בחכמת חיים ובעיקר, היה לה לב ענק מלא באהבה וביכולת נתינה.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

עמוד 39

לז. למה בני אמה (קכה)

רקע לשיר: זה על אוע״ה [־אומות העולם] שקמו ועל ישראל שנפלו.

תבנית וחריזה: שיר בתבנית אזורית. השיר פותח במחרוזת פתיחה, ואחריה חמש מחרוזת שבכל אחת שלושה טורי ענף ושניים שלושה טורי אזור: אב.אב.אב. גד.גד.גד. אב.אב. / הו.הו.הו.אב.אב. / … לחן: קד מאל זשמי מא בא יברא סקאמו.

חתימה: לדוד חזק קיים.

מקור: אוטוגרף מקיף לדוד קיים, ב״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. 3499 d־mss) עמ^׳ 881.

לָמָּה בְּנֵי אָמָה חִישׁ קָמוּ / עַד עֵת רַבָּה דָּרוּ בְּמָשְׁלָם

עַל עַם קָטָן אֵין כֹּחַ שָׂמוּ / עֲלִילוֹת לְהַכְבִּיד אֶת עֻלָּם

אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם

דָּלוּ בִּשְׂפָתָם כָּל עִנְיְנֵי / עַמִּי פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת מְזֹרָה

5 בְּשִׂיחָתָם קָנוּ קִנְיְנֵי / קִנְיְנֵי חָמָס שֶׂה פְּזוּרָה

יִלְאוּ יְסַפְּרוּ בְּמִנְיְנֵי / מַס וּנְפָשׁוֹת אֶרֶץ גְּזֵרָה

 וְדֻבִּים כְּמִי יַם סוּף הָמוּ / פִּסְגָּתִי תַּעַזְבוּ שָׁפֵל כֻּלָּם

אֵין מִלָּה כִּי פִּיּוֹת נֶחְסְמוּ / אֵין מִסְפָּר אֵין קֵץ פֶּה נֶאֱלַם

אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ2-1. לטה…עלם: הגויים המושלים נתאחדו נגד ישראל. בני אמה: הישמעאלים. עד עת _רבה: במשך תקופה ארובה. דרו: לפי ההקשר צ״ל רדו: שלטו ונקשר להמשך במשלם. ואולי במובן הקיפום בדירה. על…ב'ח: על עם חלש וחסר אונים. 2. שמו• עלילות: עדה״ב דב׳ כב,יג.

3.אנא…ישלם: בקשה מה' להחיש להם מבשר הגאולה. צדיק ישלם: על פי משלי יא,לא.

4.דלו…מזרה: הגויים דנים בגורל ישראל לרעה. פרשו רשת מזרה: הכינו מארב נגד ישראל, על פי משלי א,יז. 5-6. בשיחתם…גזרה: מתכננים ומטילים מסים, מסי כסף ונפשות על ישראל.

5. 5. קניני חמס: שלילת רכוש. שה פזורה: כינוי לישראל על פי יר׳ מיז. 6. ילאו…ונפשות: עסוקים כל הזמן בחישובים מסים נגד ישראל. ארץ גזרה: כינוי לגלות (ויק׳ טז,כב). ודכים…המו: תיאור ציורי לסכנת הגויים הדומה לגלי ים עמוק. פסגתי…כלם: מעמד ישראל נחשב בעיניהם השפל ביותר. 8. אין…נאלם: אין מילים לתאר את מעמד ישראל השפל. 9. אנא״״למו: ישראל זקוקים לסיוע דחוף. 10. דלת…אלה: שאל המון העם מה קרה לעם ישראל? 12-11. אם…תלא: כל העמים שגלו מארצם אבדו מן העולם.

10 דַּלַּת עַם הָאָרֶץ יִשְׁאֲלוּ / מָה רַב זֶה קָרָה לְעַם אֵלֶּה

אִם כָּל עַמִּים יָצְאוּ וְגָלוּ / וְאִם גָּלוּ יֵשְׁבוּ בֵּית כֶּלֶא

מִיְּמֵי קֶדֶם אָבְדוּ וְכָלּוּ / כָּל לְשׁוֹן תָּאַר פִּשְׁעָם תֵּלֶא

קַלִּים הָיוּ בְּיוֹם לָחֲמוּ / כָּרְתוּ בְּרִית נִצָּחוֹן עוֹלָם

שִׁמְשָׁם הוֹפִיעַ מִמְּרוֹמוֹ / כִּי מִי הִקְשָׁה לָהֶם וַיִּשְׁלָם

15 אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ

יָדָם רָמָה הָיְתָה כְּלָבִיא/ לָבְשׁוּ נֵזֶר חֹטֶר גַּאֲוָה

נִצְבֵּי קוֹמָה קַשְׁתָּם רוֹבֶה / וְחֶרֶב הוֹצִיאוּ מִגֵּוָהּ

הוֹן וָעֹשֶׁר נָחֲלוּ הַרְבֵּה / לֵב מִבְטָחִים וּמִשָּׁכֵן שַׁלְוָה

יִתְרוֹן לָמוֹ גַּם אִם אָשֵׁמוּ / יוּקַל מֵעָנְשָׁם בְּמַעֲלָם

20 עַל עַם הָאֵל פָּנִים רָעֲמוּ / שָׁתוּ רָווּ מִכּוֹס סַף רַעְלָם

אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם

מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי / בִּמְקוֹם אָב הָמוֹן מִשָּׁם הָעַתִּיק

אַכִּיר יִשְׁעִי טֶרֶם יוֹם מוֹתִי / עַם חָבִיב תֶּאֱסֹף מִכָּל אַתִּיק

אָז יָדְעוּ כָּל כִּי עַם בְּרִיתִי / נִטְהֲרוּ מִנֶּגַע  וְנֶתֶק

25 חֲזוֹן עַמִּי שִׁמְעוּ נַחֲמוּ / קַיָּם נָא הַחָשׁ לְגָאֳלָם

תָּסֵב לֵב עַמִּים בְּרוֹחֲמוֹ / וְיֵדְעוּ כִּי הָאֵל צַר בָּלַם

אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם

זָכוּר לְטוֹב מַהֵר חִישׁ יָבוֹא / מִכָּל עַם שַׁי וּתְשׁוּרָה יוּבָל

יַגְדִּיל יַרְבֶּה שָׁלוֹם בִּסְבִיבוֹ / יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו עַל יוֹבַל

30 יַשְׁמִיעַ שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוּבוּ / וִירְפָּא כָל כֹּל מִי רוּחוֹ חִבֵּל

קַיׇּם יָחִישׁ גְּאֻלָּתֵמוֹ / וִיבִיאֵם לִמְקוֹם חָזָה סֻלָּם

וְזָרִים שְׁאָרוֹ בִּשְׁמוֹ / יִרְאוּ בִּנְיַן מִקְדָּשׁ וְאוּלָם

יִתְגַּדָּל בְּעֹז תַּעֲצוּמוֹ / יִתְקַדָּשׁ אֵל חַי מֶלֶךְ עוֹלָם

12. 12. בל״.תלא: אי אפשר לתאר את פשעי העמים. 2ו. תאר: צורת מקור הפועל להתאמת המשקל במובן תתאר. תלא: תלאה, תתעייף. 13. קלים…עולם: מוסב על לוחמי ישראל לדורותיהם במו החשמונאים שהיו מעטים מול רבים ונחלו ניצחון מוחלט מול היוונים. 14. שמשם הופיע ממרומו: מעמדם הורם. מי…_וישלם: מי העז להתמודד עם ישראל ויצא בשלום? עדה״ב איוב ט,ד.. 16. יךם…כלביא: נחלו ניצחון. לבשו…גאוה: גדל שמם ומעמדם. 17. קשתם רובה: עדה״ב בר׳ בא,כ. מגוה: מתוכה, מתערה. 19. יתרון…במעלם: בזכות מעלתם יש להקל בענשם אם חטאו ומעלו. 20. על עם האל: עם ה׳ (יה׳ לו,כ). פנים ךעמו: של ישראל. שתו…_רעלם השווה יש׳ נא,יז ׳התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד ה׳ את בוס חמתו את קבעת בום התרעלה שתית מצית׳. 22. מי…שאלתי: על פי איוב ו,ח. אב…העתיק: בינוי לאברהם. 23. אכיר…מותי: אזכה לגאולת ישראל בחיי. טרם יום מותי: עדה״ב בר׳ בז,ז. עם…אתיק: תקבץ את ישראל מבל מקום. אתיק: מילה יחידנית על פי יה׳ מב,ג. 25. חזון…לגאלם: קיים את נבואת הנחמה של נביאי ישראל ומהר לגאולם. 26. תסב…ברודומו: תסב רחמים לעמים. 28. זכור לטוב: כאן כינוי למשיח גואל. מבל …יובל: עדה״ב יש׳ יה,ז ותה׳ סח,ל. 29. ישלח…יובל: עדה״ב יר׳ יז,ח.
13. 30. שובו…חבל: עדה״ב יר׳ ג,בב ׳״שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם׳. ו 3. למקום חזה סלם: לארץ ישראל על פי בר' כחרב. 32. וזדים שארו בשמו: הזרים ששיתפו פעולה לטובת עם ישראל. 33. יתגדל…עולם: בעקבות הגאולה יתקדש שם ה׳ בעולם (יח׳ כ,מא).

עמוד 754

מימון אלפאסי מחכמי פאס במאה החמישית. חתימתו מובאת בשנת התפ״ט/ 1729.

מסעוד אלפאסי מחכמי פאס במאה הרביעית. שאף לעלות לארץ ישראל ויצא את עירו יחד עם ר׳ שמעון לביא ור׳ אהרן פרץ (סיפור זה נפוץ בין יהודי תוניס, ג׳רבה וטריפולי־לוב, מבחינה היסטורית לא יתכן שיצאו שלושת הרבנים יחד כי קיים פער עצום בזמן שהם חיו. נוכל רק לומר שלשלשתם קרה אותו מקרה כל אחד בזמנו) אולם בדרכו התעכב בתוניס והחליט להשתקע בה כדי ללמד את הציבור הצמא לתורה. בימי שבתו בתוניס זכה להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים רבים. בית מדרשו היה קיים עד התקופה האחרונה בעיר תוניס. זכה לשם טוב ונרקמו עליו אגדות. הוא פטר בשנת התקכ״א/ 1761

.

ראובן אלפאסי בן הרי״ף. נולד בפאס ועבר להתגורר עם אביו בספרד.

יוסף אלשקאר מחכמי קאשטיליה בדור גירוש ספרד. התיישב בפאס וממנה עבר לתלמסאן. שרד מחיבוריו ספר ״צפנת פענח״ בכ״י על כמה מסכתות בדרך קבלה ופשט.

משה אלשקאר מחכמי פאס בדור השלישי לגירוש ספרד. נזכר בסביבות שנת הש״ל/1570 בדרושי ר׳ משה אסולין שבכ״י (ראה נר המערב, עמ׳ 107), ובדרושים בכ״י שנמצאו באחת הגניזות.

דוד כן אמוזיג (אמוזג) מראשי קהילות פאס במאה החמישית. חתום על תקנה מי״ג תמוז הת״ס (1700) הדנה בשידוכים בפני בי״ד (כרם חמר,ח״ב, מז).

חיים כן אמוזיג נכד ר׳ כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד. היה הבודק של התושבים ומומחה בדיני טרפיות. נזכר בכתבי רבני פאס. יעב״ץ מתארו כחכם שלם. זקן וחסיד. חידושים ממנו הובאו בספר ״מראה עינים״ שבכ״י לר׳ אלעזר בהלול. הוא חי כנראה במאה הד׳ או בראשית המאה הה'

כלפון כן אמוזיג מחכמי פאס לערך במאה (החמישית) [הרביעית], הוא סבו של ר׳ חיים.

עזריאל אמוזיג מחכמי פאס במאה השישית.

שם טוב כן אמוזיג חי במאה הה׳, היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאז, למד גם לפני ר׳ חיים בן עטר, כשקבל האחרון את הנהגת הישיבה. מחביריו ידוע לנו ר׳ שמואל בן זקן אשר הספיד אותו בפטירתו, ההספד נדפס בספרו ״פרי עץ הגן״ ח״ב (דף ל, ב), דרוש… שדרשתי לפטירת אהובי אחי ורעי איש האלקים כהה״ר שם טוב בן אמוזיג זלה״ה״. שנת פטירתו לא ידועה, הוא נמצא חתום בשנת התצ״ב/1732. השאיר אחריו ספר דרושים כת״י וכנראה חיבר עוד חיבורים נוספים.

משה אמזלג מחכמי פאס במאה הרביעית. נפטר בחוה״מ סוכות השפ״א/1920. ר׳ שאול סירירו הספידו, וההספד נמצא בספר הדרושים שלו בכת״י.

יעקב אמיגו מחכמי פאס בדור הראשון לאחר התיישבות חכמי המגורשים, ואבי ר׳ שם טוב. נפטר לערך בסוף המאה השלישית— תחילת המאה הרביעית.

שם טוב אמיגו ב״ר יעקב. בן למשפחה שהתיישבה בפאס לאחר גירוש ספרד. יתכן שלמד לפני ר׳ אברהם סבע מחבר ״צרור הכסף״. חתום על תקנות המגורשים בפאס בשנת ש״ה/1545 (כרם חמר, ת״ב, כב) ועל פסק דין בשנים הש״י/1550 והשכ״ג/1563 וכן על הסכמת חכמי העיר מח׳ תשון השי״א/1551 (שם, כד, כז, כה). חתימתו מופיעה גם על פס״ד משנת הש״ד/1544. נפטר לפני שנת השכ״ח/1563.

יהודה בן אנעים מחכמי פאס במאה הרביעית. נזכר בפסק דין משנת השע״ח/ 1618.

משה אנפאוי מראשי הקהילה החתומים על תקנות התושבים הותיקים בענייני כתובה בחודש אייר הש״י/1550 (כרם חמר. תקנות. כג).

יעיש אנצ׳אם חי במאה החמישית. היה בין הרבנים שהספידו את ר׳ יהודה עוזיאל בשנת התמ״ט/1689 ואת ר׳ שלמה עמאר בחשון התנ״א/1691.

דוד אנקאב חי לערך בתחילת המאה השישית. צאצאיו תיארוהו כצדיק וישיש.

מסעוד ן' אנקאב חי כנראה במאה הה/ יעב״ץ מציין את חצרו בשנת הת״ף/ 1720 ומתארו כ״חכם שלם״, בשנה זו לא היה בחיים.

מרדכי אסבאג חי במחציתה הראשונה של המאה החמישית. היה סופר.

אלעזר אסולין חי במאה השישית. היה סופר שטרות חתום על פסק דין משנת התקכ״ו/1766 ועל פסק משנת תק״ח/1748 עם ר׳ רפאל עובד אבן צור.

מכלוף בן אסולין חי בדור השני לגירוש ספרד. חתום על העתק תקנות המגורשים בפאס בשנת הש״ה/1545 והעתיק במאמר בי״ד את תקנת התושבים הוותיקים בפאס בענייני כתובה משנת הש״י/1550, חתום על קיום פסק דין משנת השי״א/1551 (כרם חמר, ח״ב, כב. כג, כד) חתימתו מופיעה גם על תקנות דייני פאס משנת השכ״ג/1563 ועל הסכמה בשנת שס״ד/1604 (שם, כה, כו) ועל פסק דין חכמי העיר משנת הש״ן/1590 (שם לג). ר׳ מכלוף היה גם מסופרי העיר וחתום על פסקי דין ותקנות אחרות כסופר בשנים השכ״ג/1563, השל״ג/1573, השנ״ט/1599. הש״ס/ 1600, השס״ג/1603 והשע״ד/1614 (שם, כז, לה, לח, לט. מג, מח, צא).

מרדכי אסולין אבי ר׳ משה. מחכמי פאס במאה השלישית.

משה אסולין [א] ב״ר מרדכי מחכמי פאס במחציתה השניה של המאה השלישית ובמחציתה הראשונה של המאה הרביעית. חיבר ספר דרשות שנשאר בכ״י בירושלים. ממנו ניתן ללמוד שהיה בן דורו של ר׳ סעדיה ב״ר שמואל אבן דנאן, משום שמזכירו בברכת נר״ו, וכן מציין שם את ר׳ מוסי בן מחפוטא. מכאן שחיבר את דרשותיו לערך בשנת הש״ל/ 1570.

משה אסולין [ב] ב״ר עיוש חי במאה הה/ היה סופר בית דין בימי יעב״ץ. חתימתו מופיעה בשנת התפ״חי/1728.

משה אסולין [ג] אח ר׳ שמואל.

עיוש אסולין אבי ר׳ משה.

שמואל אסולין ב״ר משה. מחכמי פאס במאה החמישית.

אליהו אסקורי ב״ר רפאל משה. נזכר באגדות המסופרות על אביו.

יהודה אסקורי אבי ר׳ רפאל משה.

רפאל משה אסקורי ב״ר יהודה. חי במאה השישית. חכם נודע בפאס שחכמי דורו העטירו עליו שבחים למכביר, ואגדות שונות נרקמו עליו. נשארו ממנו גליונות על מסכת כתובות, ופירושים על המסכתות ביצה, סוכה, אבות, תענית, מגילה וחולין וכן הגהות על המשניות, ופירוש על רש״י שנשארו בכ״י בידי זרעו.

מימון אפלאלו ב״ר חיים. נולד בכפר אזאוויא ובשנת התי״א/1651 עם גירוש היהודים מהכפר עבר להתגורר בפאס. בבואו לשם שימש ברבנות עם ר׳ יהודה עוזיאל, ר׳ מנחם סירירו ור׳ וידאל הצרפתי, וזה האחרון נתן לו עליה (=בית) והקים בה בית כנסת לבני קהלו. הוא חתום על תקנות בשנים התמ״ח—התנ״ד/1694—1688. נפטר אחרי שנת התנ״ו/1696.

בנו הוא ר׳ סעדיה (כרם חמר, תקנות, מה, מו, עה, קלז).

סעדיה אפלאלו ב״ר מימון. חי במאה החמישית. כיהן ברבנות עם הרבנים וידאל הצרפתי. מנחם סירירו יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, יעקב בן מלכא ושלום אדרעי ועוד. התום אתם על פס״ד. וכן חתום עם דייני פאס על הסכמה משנת התפ״ח/1728 בדבר סדרי גביית כספים עבור שלוחי ארץ ישראל (כרם חמר, ח״ב, קנה). נזכר גם במקורות שבכ״י מתקופתו.

אברהם אצבאג אבי ר׳ יצחק.

יוסף אצבאג חי במאה החמישית והשישית. ובשנת התקט״ו/1755 העיד לטובת ר׳ אברהם מאנסאנו שתורתו אומנותו, לפוטרו ממס.

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה

עמוד 263

י. כמוה״ר יוםף הכהן

שמים קדרות שמו לבושם

המנוח זוכה כאן לתואר ׳החכם השלם והכולל׳ שהיה שמור לרבנים חשובים. הוא היה מלמד וחזן בבית הכנסת. התארים המרובים: ארון האלקים, דרך כוכב מיעקב, ענוותן ושפל ברך שבהם נתכנה, מצביעים על אישיותו הגדולה.

חריזה: אב //גב // דב

יוֹם הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים

עֵינֵי בַּת-עַמִּי בִּבְכִי נִדְמְעוּ

וְשָׂמִים קַדְרוּת שָׂמוּ לְבוּשָׁם

לֵיל" שַׁבָּת שַׁעֲרֵי דִּמְעָה נִבְקְעוּ

5. סַף וְנֶאֱסַף אָבִינוּ רוֹעֵנוּ

קוֹל הַיְּלָדִים נִשְׁמַע לֵבָב קָרְעוּ

פְּאֵרֵנוּ מַלְבִּישֶׁנּוּ אוֹי לָנוּ

שְׁנֵי וַעֲדָנִים מִמֶּנּוּ נִמְנְעוּ

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

10. הָאִי כַּהֲנָא רַבָּא וְיֵקִּירָא

 נִכְתַּר בִּשְׁנֵי כְּתָרִים

כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה

מַרְבִּיץ תּוֹרָה בָּרַבִּים

נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם

15. נִין אַהֲרֹן בְּעוֹבָרָא דְּאֲהַרֹן

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים

עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ שַׁיֵף עַיִל שַׁיֵף

נָפִיק גָּרִיס בֵּינִי עַמּוּדֵי

20. עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה

זָקֵן שֶׁקָּנָה חָכְמָה הַכָּשֵׁר בְּיִרְאַת קוֹנוֹ

הֶחָכָם הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל

אוֹר גּוֹלֵל נו״ע

כמוה״ר יוֹסֵף הַכֹּהֵן זלה״ה

25. נָח נַפְשֵׁיהּ דֶּרְבִּי בְּלֵיל שַׁבַּת קֹדֶשׁ

י״א לֵחוֹ[דַּשׁ] סִיוָן תרס״ג

לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתְךָ לפ״ק.

ביאור

1. 1. הלקח ארון האלקים: פרפראזה של הכתוב בשמו״א ד,יט. משום שספר תורה היה מונח בתוך ארון האלוהים, כמו כן נפטר זה שלמד תורה הרבה, משול לארון האלוהים.

3-ושמים… לבושם: גם הטבע משתתף בצער מות המנוח, וכביכול גם השמים לבשו שחורים כאות אבל. על דרך הכתוב ביש׳ נ,ג: ׳אלביש שמים קךרות ושק אשים כסותם׳.

4-ליל… נבקעו: ביטוי לכאב הגדול, שעל אף שבכי והבעת צער אסורים בשבת, בכל זאת בהסתלקות נפטר גדול זה שערי דמעה שהיו סגורים מחמת השבת, נבקעו והזילו דמעות. 5. סף ונאסף: מצלול, הגיע לסופו, עלתה נשמתו ונאסף אל עמיו. 7־8. פארנו… ועדנים: על דרך הנאמר בשמו״ב א,כד: ׳בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן עדנים׳.

9-דרך כובב מיעקב: על פי במ׳ כד,יז. ביטוי של גדולה על המנוח שהיה ככוכב מזהיר.

10-האי… ויקירא: מארמית, זה הכהן הגדול והיקר. 14. נאה… מקיים: מקיים בעצמו את           מה שהיה דורש מציבור שומעי לקחו ומוסריו לקיים, שלא כדרשנים ומגידים אחרים. 18. שייף… נפיק: ביטוי בארמית: כפוף נכנס וכפוף יוצא. 19. גרים ביני עמודי: מארמית, עפ״י שבת י,א. ביטוי לענוותנותו של המנוח שלא רצה להתבלט ולהתכבד בתורתו, אלא היה גורם ולומד תורה בבית המדרש במקום צדדי ולא מרכזי. 20. עובר לפני התיבה: שליח ציבור, חזן. ומרבה ישיבה: היה מתמיד גדול בלימוד התורה. 23. אור גולל: על דרך ׳גולל אור מפני חושך׳, שבאור תורתו והסבריו הבהירים, היה מאיר את החושך הרוחני שהיו שרויים בו לומדי הסוגיא. נו״ע. נוחו עדן: 26. תרס״ג: 1903 למניינם. 27. באמרתך: עולה למניין תרס״ג.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-י. כמוה״ר יוסף הכהן

עמוד 59