מורשת יהדות מרוקו

הדעה המקובלת באשר להזדקקות ללחנים ערביים כדי לבטל את השפעת שירי העגבים הנזכרת בהקדמות של כמה מקובצי השירה אינה נחלת כל המשוררים ובמיוחד לא ר׳ דוד אלקאיים. הקצידה על לחניה, תכניותיה ונושאיה קסמה לכמה מהם. אכן ר׳ דוד אלקאיים בספרו 'שירי דודים' מתייחס בהקדמה לספרו ולכמה קצידות להבטים הנ״ל תוך כדי שהוא מביע הערכתו לשירים הערביים ולשפתם ולצורך לעשות כמותם, וכך גם הגורם הלשוני של המלחון מהווה מקור השראה לחיבורי קצידות עבריות. דוגמה לכך הכתובת לקצידה ׳נמס אולמי׳ (פיוט נה) שבה כותב: ׳שיר זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה ומשורר הישראלי נכנסה בליבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאות נפשו ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

נה. נמס אולמי

כתובת השיר;     עמ׳ 157; פיוט זה על השפה ועל השירים, ועל כי שירי הערב

מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

התבנית: שיר בן 30 בתים מרובעי טורים קבועי חריזה.

החריזה: אבגד (בשינוי חרוז של טור ב׳ מראוי לעובר חטיבתי).

המשקל: מס׳ משקל במלחון: 40 ב =(5—8—5—7).

החתימה: דוד קים.

הלחן: ׳יאמס פמנאמי אטאלב נחכי ליך סי כבאר ואקיע זראלי׳

מקורות: אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. ס־^ז 3499), צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשמ״ג, עמ^׳ 182; יוסף שטרית, פיוט ושירה ביהדות מרוקו, תשנ״ט, עמ^׳ 302 [פיוט מוהדר.

נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהְלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל

דִּמְעֵי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עִם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלָּל

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלָל

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עֲלֵי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלָל

5 אָסָף בְּנוֹמִי / חָלַמְתִּי אֹסֶף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַף הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל

 

עם חורבן הבית בטלה גם שירת עם ישראל

ו. בעקבות חורבן בית המקדש בטלה גם השירה שהייתה נשמעת על ידי בני ישראל, ובמיוחד שירת הלוויים, ורוח השירה נידונה לחידלון. נמס אולמי: נחרב בית מקדשי. נבר: טהור (שמו״ב כב,כז). שירי מהללי: השירה שבה אני מתפאר. בת שירתו: רוח השירה של עם ישראל. נפלל: נידון ונמעא חייב.

המלחון הפך דגם ומופת לשירת המשורר רד״ק

2. 2. דמעי…התהלל: כל גופי הומה ונרגש לשירה של עם, שהגיעה לעליונות פואטית, היא שירת המלחון, שבה משתבחים מחבריה ושומעיה. 3. קולי…שעלל: קול השירה העברית שאני משמיע נשען על השירה הערבית מסוג המלחון מבחינת הלחן וגם הפואטיקה. קולי בשפמי: הקול שאני משמיע בפי. נטה בשפרירו: נטה באהלו של השיר הערבי וחסה בעלו עדה״כיר׳ מג,י. בדבר חנו: בלחנו. ועלי מליצותיו: בפואטיקה שלו. שעלל: שיצר, שבהם נתאפיין. 4. חלקי…אגלה: הנני מגלה את סוד שירתי: השיר הערבי ׳המלחון הפך לחלק מעולם שירתי ורגש חוויתי. פז לשוני וצלל: מבחינת הלשון ועליליה. 5. אסף…שולל: חלמתי את המשורר אסף חובר אליו את שירי מרוב הערכתו אליו, אך זו הייתה רק אשליה. אסף: המשורר אסף(תה^, נ,א). ולבי מלא: הערכה עצמית על ההתייחסות לשירתי על ידי משורר גדול כאסף (עדה״ב קה׳ ה,יא). אף הוליכני שולל: עדה״ב איוב יב,יז.

 

וְחֵן יַהְלֻמִי / שֵׁרַתִּי נִגְנַז וְנִקְבַּר / נִלְאֶה וְנִקְלֶה / אָסַף אוֹרוֹ וְנִצְלַל

דַּרְכִּי בְּפַעְמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶא / כִּמְרוּצַת הַמְהוֹלָל

לִבִּי לוֹחֲמִי / עַצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר / שִׁירוֹ יִפָּלֵא / כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל

מוֹרִי וּבָשְׂמִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / סַלְּתוֹ מִבִּדְלִי / הִין אֵיפָתוֹ תְקֻלַּל

10 שִׁבְיִי וְלִשְׁמִי / צִבְעָם אֲפִלּוּ בְמַחְבָּר / חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי / דָּאָה הוֹדוּ וְנִדְלָל

 

דָּחָה מִנְּאוּמֵי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמֵּר / אוּרִי חַשְׁמַלִּי / אוֹר הַזֹּהֵר בִּמְכְלָל

שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עֲלֵי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם שְׂפָתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ כְטַלֵּא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלָל

 

כשלון המשורר בנסיונו להלך בדרבי השיר העברי בעבר והערכת שירתו החדשה

6. 6. וחן…ונצלל: החן של השירה העברית המקורית דעך, חדל ונגנז (ולפיכך אני נאלץ להישען על מקור זר). נלאה: תשש כוחו. ונקלה: נמאס. אסף אורו ונצלל: כבה והפך לצל. 7. דרכי…מדבר: נסיוני להלך בדרכי השיר העברי המקורי הוליכני למדבר, שבו רצתי בעקבותיו כריצה של מבולבל, לכן עייפתי וכשלתי בלי להשיג מאומה. דרכי…שמתי: עדה״ב תה׳ פה,יד. רצתי ואלא: עדה״ב יר׳ יב,ה. המהולל: המבולבל. 8. לבי…ועולל: נטיות שובבות לבי עצמו וגברו עד שיצרו שיר ייחודי תמים כשירי נערים וילדים. עצמו משובותיו: עדה״ב יר׳ ה,ו. 9. מורי…תקלל: ביטוי של הערכה בעירבון מוגבל של שירתו ושיעורו: בעיניי שירי הוא מרקחה של תערובת בשמים, אולם במבחן הביקורת אם אנפה בנפה את סולתו מפסולתו לא יישאר ערך רב לשיר. מורי ובשמי: עדה״ב שה״ש ה,א. אניף במכבר: אנפה בכברה. מבדלי: צורה סמיכות של בדלים, ריבוי של בדל. הין איפתו: שתי מידות ביחס של אחד לארבע איפה = כ-24 ליטר וההין כ-4 ליטר. 10. שבויי…ונדלל: האבנים הטובות, השבו והלשם הזוהרות המייצגות את השירה העברית החשובה חשכו על רקע חטאי ומעלי בעקבות החורבן וזיוום נידלדל. שבויי ולשמי: על פי שמות כח,יט ׳לשם שבו ואחלמה׳. אפלו: חשכו. במחבר חטאו ומעלי: על רקע חטאי ומעלי שחברו יחד. דאה: פרח למעלה אולי במובן נתאדה. ונדלל: נידלדל. ו 11. דחה…במכלל: מוסב על חטאי ומעלי שסילקו את חן שפתי מנאומי, ובטל מ­השפה כוחה הרטורי, אורה וזיווה. מנאומי: הלשון – זו הכתובה וזו הנשמעת. חן שפתי: עדה״ב תה׳ מה,ג ׳הוצק חן בשפתותיך׳. אתימר: אתעלה עדה״ב יש׳ פא,ו. אורי…הזהר: זי־ השפה. במבלל: עם יופיה כמו ׳מכלל יפי׳(תה׳ מג,ב). 12. שחה…חלל: אויבי שנתמרמי נגדי, נתכופף, כבש את רוגזו וחש ריקנות. 12. איש חרמי: אויבי המוחרם (מל״א ב,מב . ויכלא בקרבו: עצר כעסו ונתכנס בתוך עצמו. בקרבו לבו חלל: עדה״ב תה׳ קב,כט ׳ולבי חלל בקרבי׳. 13. ערל…מתגולל: חוט הפלך של הגויים, שממנו שוזרים בגדים משל ללשונב הגשזרת ממילונם בשפה צחה שנשתמרה כצמר צח של טלא גם אם הוא מתגולל על האדמר. ערל וטמא: כינוי לגויים(יש׳ גב,א). משמר למו: עדה״ב יה׳ לח,ז.

שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם

עמוד 556

 

החיים בצפת לאחר העלייה לא היו קלים. הדירה שקיבלו אברהם ומסעודה הייתה זעירה, ובמשך שנת המגורים הראשונה עדיין חסרה מים זורמים וחשמל. כמו רוב העולים, נאלץ גם אברהם למצוא את מחייתו בייעור, העבודה היזומה העיקרית (׳עבודת דחק׳) של שנות החמישים. בניגוד לרובם, הוא נותר פועל ביערות הקרן הקיימת לישראל עד יציאתו לגמלאות. משכורתו הדלה לא הספיקה לכסות את צורכי המשפחה שגדלה והלכה, ומסעודה נאלצה לצאת בערבים לעבוד בניקיון(היא הפסיקה לעבוד רק לאחר הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳).

את העובדה שאברהם המשיך לעבוד בייעור עד לפרישתו אין לשפוט לכף חובה,

אף שבזיכרונם של רבים מהעולים נתפסה עבודה זו כמייצגת את הקשיים ואת ההשפלות שהיו מנת חלקם לאחר העלייה. באופיו היה אברהם כרוך אחרי חיי טבע וכפר, והשקיע הרבה מזמנו הפנוי בהפיכת חצר ביתו הסלעית לגן פורח. מאחר שהוא נעדר השכלה פורמלית או כישורים מקצועיים נחוצים, ערוצי תעסוקה רבים לא היו פתוחים לפניו ממילא, ואילו בעיסוקו שלו רכש בהדרגה ניסיון והתמחות, שתרמו לשיפור ניכר בתנאי עבודתו. אחרי השנים הראשונות בארץ, שבהם היטלטל עם חבריו ברחבי הגליל, עסוק בהכשרת קרקעות ובנטיעת עצים, מונה אברהם לטפל במטע ניסיוני של עצי בוטנה (פיסטוק) בהרי ביתה שליד צפת, מהמעטים שניטעו בארץ באותם ימים.

למרות הסכנה הטמונה בפרשנות לאחר מעשה, קשה להימנע מהפיתוי לראות במטע שבו בילה אברהם כשלושים שנים, עד צאתו לגמלאות, מקור השראה נוסף ליוזמתו. המטע הממוקם בעמק ציורי, מוקף פסגות מיוערות, מקרין יופי ושלווה. כיוון שהטיפול בעצים לא דרש עבודה אינטנסיבית פרט לעונת ההאבקה, היו רוב עתותיו של אברהם בידו, והיה יכול לבלות זמן רב בקריאת תהילים, סיפורי מוסר ואגדות צדיקים, או בשיחה עם חברים לעבודה, בקיץ בצל העצים ובחורף בצריף הפח שבמקום, מול האח המאולתרת. מכיוון שיומו במטע החל עם שחר, בשעות הצהריים המוקדמות כבר היה שוב בביתו. לוח זמנים זה היה למשמעותי מאמצע שנות השבעים, כאשר הניהול והאחזקה של ׳בית רבי דוד ומשה׳ החלו לתבוע חלק גדול מזמנו של אברהם.

מעבר ליופי ולשלווה שהמטע בביריה מקרין, הוא גם אפוף בהילה של רוחניות. שיפולי הרכסים בסביבה הקרובה משופעים בקברים, המיוחסים לדמויות מקודשות מתקופות שונות, וביניהם בניהו בן יהוידע, שר הצבא של המלך שלמה, יונתן בן־עוזיאל, מתרגם ספרי הנביאים לארמית, וצמד האמוראים הנודע, אביי ורבא.

הערת המחבר:  גילוי קברו של בניהו בן יהוידע מיוחס לרבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י הקדוש) במאה השש־עשרה, על פי ספר ׳שבחי האר״י׳(בחינת הדת, שפ״ט, עמ^׳ מד). מסורת קבריהם של אביי ורבא נזכרת, בין השאר, בכתביו של תלמיד האר״י, רבי חיים ויטאל, ׳שער הגלגולים׳(עמ׳ עה) ו׳ספר החזיונות׳(עמ׳ קע). מסורת קבורתו של יונתן בן עוזיאל היא מוקדמת יותר ונזכרת כבר במגילת אביתר מהמאה האחת־עשרה. למסורות אלה ונוספות ראו וילנאי תשכ״ג.

 

מערת הקבורה המיוחסת לאביי ורבא מילאה תפקיד חשוב בצעדיו הראשונים של אברהם כסוכן קדושים, כפי שניווכח בהמשך. אולם היכרותו של אברהם עם קברי הצדיקים לא הייתה מוגבלת לאזור ביריה. בשנות עבודתו הראשונות, עת הרבה לנוע בשבילי הגליל, למד אברהם להכיר את רוב המקומות הקדושים באזור, והוא גאה במומחיותו זו, שאיפשרה לו, לעת מצוא, להדריך מבקרים לקברי הצדיקים. אברהם הפגין עמדה סובלנית לנוכח קיומן של מסורות מתחרות במפה הקדושה של הגליל. הוא לא ניסה, למשל, לתרץ את כפילות המסורות בנוגע לקברו של רבי מאיר בעל הנס — המרכזית שבהן מזהה אותו, כידוע, ליד חמי טבריה והמשנית בגוש חלב — בטענה המקובלת, שמדובר בשני אישים עם שם זהה. [הקבר בגוש חלב מיוחס לרבי מאיר (בעל הנס) קצין, אחד מבעלי התוספות ומראשי ׳עליית שלוש מאות הרבנים׳ לארץ ישראל ב־1211. ראו אילן תשנ״ז, 198.] ׳יש שאומרים שהוא כאן, ויש — שהוא שם׳, אמר, ׳ואפשר לבקר פה או שם, או בשני המקומות׳. גמישות מופגנת זו אינה מפתיעה לאור העובדה, שהמקום הקדוש שכונן הוא עצמו, ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת, מהווה חלופה לאחד מאתרי הקדושים המפורסמים ביותר בדרום מרוקו.

גם אם הסתייע בקברות הצדיקים בגליל כדי לחדש את זיקתו לפולחן הקדושים, עדיין נותר אברהם קשור בכל נימי נפשו לצדיקי ילדותו, ובמיוחד לזקנו הנערץ, רבי שלמה. הפרדה המכאיבה מצדיקי המשפחה והצורך בעזרתם הורגשו בעיקר בשנה הראשונה לאחר העלייה לארץ, שבה היה מצבה הכלכלי של המשפחה הצעירה בכי רע. לא ייפלא אפוא, שבתקופה זו גם נפקד אברהם פעמים מספר על ידי רבי שלמה בחלומותיו. לאחרון מבין החלומות האלה הייתה משמעות מיוחדת לנוכח העמימות במארג הזיקות לצדיקים, שיצר המעבר ממרוקו לישראל (כאשר הצדיקים המוכרים נעדרים והצדיקים המקומיים עדיין אינם מוכרים). קדמה לחלום צרה שהסתיימה בכי טוב. באחד מסופי השבוע נוכח אברהם להוותו כי הכסף שברשותו לא יספיק לו לקניית מצרכים לשבת. בדרכו הביתה, מוטרד ועגמומי, הוא נתקל באבן ומעד אפייים ארצה. עוד הוא ממשש את איבריו הכואבים, והנה נגלו לעיניו מטבעות אחדים בקפל קרקע לידו. האוצר הקטן שמצא איפשר למסעודה להכין סעודה לשבת כיד המלך. החלום שחלם בליל שבת היה המשך ישיר למאורע המשמח:

בלילה, בליל שבת אני רואה את הצדיק בחלום, את רבי שלמה. הוא אמר לי: ׳תשמע,

הנה על'ידך זה׳. אני הפכתי את הפנים ואני רואה את רבי שמעון בר־יוחאי. אמר לי(רבי שלמה): ׳הנה הוא על ידך. אם אתה רוצה משהו, רק תבוא אצלו, הוא ייתן לך׳. לקח ככה רבי שמעון איזה לחם לבן, (נתן לי) אמר: ׳לך תעשה שבת, מעכשיו לא יחסר לך כלום׳.A

שושביני הקדושים יורם בילו- אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק.

עמוד 71

ר׳ דוד חדידה (קזבלנקה)

ר׳ דוד יפלח (מוגאדור)

נקרא גם שיך דוד. היה פייטן גדול ויחד עם ר׳ דוד אלקיים ור׳ חיים אפרייט, היה העורך של ספר הבקשות המפורסם ״שיר ידידות״.

ר׳ דוד כהן (אסג׳ן)

קבור בבית־הקברות היהודי, לא רחוק מר׳ עמרם בן־דיוואן. בדרך כלל מתחילים את הזיארה אצל ר׳ עמרם בן־דיוואן, ובחזרה עוברים לר׳ דוד כהן. לפי מסורת אנשי המקום, הוא קבור שם מלפני כ־300 עד 400 שנה. לפי מסורות אחרות, הוא שד״ר שבא מארץ־ישראל או רב שהגיע לשם לאחר גירוש ספרד.

ר׳ דוד כהן (תארגה)

ידוע כנראה רק על־ידי אנשי הכפר שהשתטחו על קברו. לפי עדות אנשי המקום, הוא יליד הכפר ונפטר שם.

ר^, דוד מאיית יעיש (תאביה)

היה ידוע כצדיק, חכם ולמדן. נהג תמיד לתת צדקה וכאשר נפטר החלו אנשי המקום להשתטח על קברו.

ר׳ דוד נחמיאש (תאזדה)

הוא אחד המפורסמים שבמשפחת הקדושים איית נחמיאש, שאחדים מהם היו נערצים על־ ידי אנשי האיזור. הוא אביו של ר׳ יוסף נחמיאש, שלימד במראכש. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול.

נערץ גם על־ידי המוסלמים ומכונה בפיהם ר׳ דאויד חמיאש.

״ר׳ דוד, אני זוכר אותו כשהייתי עדיין ילד. הוא היה לבוש קאווק וזוכה. הוא היה גבוה. מי היה יכול לעבור אם היה שם ר׳ דוד נחמיאש ? לנשים אסור היה לנשק לו את היד. היא לא יכלה לגעת לו ביד אפילו. רק משתחווה לו. השכונה שלנו… רק היה עובר בכפר והיית מפחד״.

״איית נחמיאש. הם קשים. הקללה שלהם מאוד מסוכנת. פעם, דוד של אבי רב עם בתושל ר׳ דוד נחמיאש. הוא היה עשיר וקראו לו דוד פרץ. הוא רב אתה, ואז בא גם ר׳ דוד, וגם התרגז עליו. לאחר מכן הוא מת. בנו יוסף מת, וכן אליהו וגם היא מתה. ארבעתם בחודש אחד. גם הפרדה המסכנה השתתקה בחלק התחתון של גופה. אני ראיתי בעצמי. איית נחמיאש הם קשים מאוד״.

״פעם אמר: איית נחמיאש, רק תלך אליהם לזיארה ותברח. אבל אתה הלכת והתחתנת עם איית נחמיאש. פעם מתה אחותו של ר׳ דוד, והוא ציווה שיקברו אותה ליד ר׳ יונה דאוודי. הם חפרו ליד ר׳ יונה דאוודי, ואז יצא צפע.^, בן־דודי היה חופר שם, ואמר שאף פעם לא ראו צפע כזה כמו שיצא להם. יצא הצפע, ראה אותם. הם השאירו את הכל וברחו. אמרו לו: חכם, אפילו תהרוג אותנו, אנחנו לא נקבור אותה לידו. אנחנו לא יכולים. אז ביקשו האנשים ממנו שיקברו אותה במקום מרוחק. החזירו את העפר איפה שחפרו ליד החכם אבל הוא [ר׳ דוד], בהתחלה, הראה להם עם המקל שלו שיקברו אותה לידו [על־יד ר׳ יונה] ואז יצא להם צפע. ר׳ יונה דאוודי לא רצה שיקברו אותה לידו. אתה יודע שבכפרים האלו קורים דברים מופלאים של הצדיקים. אם אתה אומר: אה מולאי איגגי! הוא מופיע לידך. אם אתה אומר: ר׳ דוד ומשה! הוא עונה לך. איך הוא עונה? נגיד שהוא מוציא אותך מצרה בה אתה נתון. אם עברת באיזה יער ואתה מבקש: אה ר׳ דוד ומשה! תעביר אותנו בשלום במקום הזה, והוא מעביר אותך בשלום. באותם הכפרים יש הרבה אמונה. גם הערבים היו מפחדים ממנו. בחייו של ר׳ דוד, הערבים היו משתחווים לו כאשר עברו על־ ידו״.

142 ר׳ דוד עטר (מוגאדוו־)

 

143 ר׳ דוד עראמה (סכורה)

בנו של ר׳ מסעוד עראמה. שייך למשפחת איית עראמה. ר׳ דוד עראמה חי תקופה מסוימת בקזבלנקה, ולפני מותו ביקש שיקברו אותו בסכורה.

• ״ר׳ דוד עראמה היה כותב לאנשים וכל מה שאמר היה קורה. פעם ביקרתי בכל המקומות אצל הרופאים. פעם אמר לי יהודי אחד שאפשר לפנות לרב. אז נהגתי כל ערב ראש חודש לאסוף לו חמאה מאנשי הכפר. כל אחד הביא תרומה עד שמלאתי שני כדים. הלכתי אליו הביתה. אנשים עמדו בתור אצלו כדי לדבר אתו. כאשר שמע שבאתי, א״פ מוארזאזאת, הקים אותי וביקש שאביא לו חתיכת עור חדשה. כתב לי עליה. אמרתי לו שאני צריך לנסוע למראכש. אמר לי לשפשף עם קמיע זה בערב ומחר. לאחר שעשיתי כל מה שאמר לי, הבראתי. יש לו זכות אבות״.

״כשאמי היתה בהריון, בא לבית חכם בשם ר׳ דוד עראמה. בא לשבת. אמר להורי שייוולד להם בן ויקראו לו יעקב. והסימן שאני אתן לכם הוא שיהיה לו סימן בראשו, מעין עין של תרנגול״.

• ר׳ דוד פרחי (דמנאת)

• ר׳ דוד פרץ (תלוואת)

נפטר בראשית שנות השלושים. התפרסם בחייו בגלל למדנותו והשאיר אחריו כתבי־יד רבים. ההילולה שלו נערכת בי״ט בטבת. צאצאיו באופקים ממשיכים לערוך לו את ההילולה השנתית בארץ.

1.145 ״הוא קדוש גדול ואנשים באו אליו [לזיארהן מכל מקום. סיפרו שפעם אחת, במוצאי שבת, כל מוצאי שבת, ירד אליהו הנביא והיה לומד אתו סודות. שמעו רעש בחדר שלו. כשעולים לראות לא מוצאים אף אחד. יום אחד, ראו שהוא נעדר מהבית שבוע ימים. חיפשו אותו בכל העולם ולא מצאו אותו. אז חשבו שהוא עלה לשמים או נפטר. אחרי שבוע או שבועיים מצאו אותו בחדר. שאלו אותו איפה היה. ענה שזה סוד. בסוף התברר שהוא היה בשמים. איך התברר? ביום פטירתו, כשהגיעה אשתו ודרשה שיגלה לה, גילה ונפטר. עליו השלום. כל הזמן למד עם אליהו הנביא שלימד אותו סודות״

ר׳ דוד פרץ (תאמזרית)

קבור בבית־הקברות לא רחוק מר׳ דוד ומשה.

ר׳ דוד צבאח (מראכש)

שייך למשפחת איית צבאח. לפי המסורת הוא בא למרוקו כשד״ר מארץ־ישראל. הוא חי כנראה במאה השבע־עשרה ותחילת המאה השמונה־עשרה, ונפטר בליל יום הכיפורים שנת תרי״ט. הוא מחבר הספר ״משכיל לדוד״.

ר׳ דידוך (אינתקתו)

לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

עמוד 338

גדודי הרוח והיצירה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות. מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. העורך הראשי של הסדרה הוא פרופ׳ אביעזר רביצקי וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ אניטה שפירא.

רב סעדיה גאון (רס״ג) היה אחד האישים המשפיעים והצבעוניים ביותר בתולדות היהודים בימי הביניים. הוא נבחר לעמוד בראש ישיבת סורא שבבבל אף שרכש את השכלתו במצרים ובארץ ישראל, בניגוד למקובל באותה תקופה. בפעילותו באו לידי ביטוי גישות מנוגדות: מצד אחד, הוא הגן בחירוף נפש על היהדות הרבנית בפני הביקורת של קבוצות ושל יחידים שכפרו בסמכותם של חכמי התלמוד וממשיכי דרכם, דוגמת הקראים; מצד אחר, הוא תרם תרומה מכרעת ליצירת שילוב מרתק, מורכב ופורה בין היהדות המסורתית ובין ההשכלה והתרבות של זמנו. הוא עסק בכל ענפי היצירה שטופחו בימיו ברחבי העולם היהודי, ובכולם הטביע חותם של חידוש ורעננות. הספר מתאר את הרקע לפעילותו, את קורות חייו ואת עיקרי תרומותיו בתחומים רבים ומגוונים, כגון פילוסופיה, פרשנות מקרא, בלשנות, שירה והלכה.

ירחמיאל ברודי הוא פרופסור מן המניין בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ומתמחה בחקר ספרות הגאונים. בין פרסומיו: צוהר לספרות הגאונים, תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, לתולדות נוסח השאילתות.

רבי סעדיה גאון- ירחמיאל ברודי-מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

החינוך מבית רבי ליהו

אחת החוויות המיוחדות הזכורות לי כילד, בדומה לילדים אחרים בערי מרוקו, היה הרב המלמד.

בכל שכונה, או רחוב בו התרכזו יהודים היה בית כנסת ובין היתר לימד שם מלמד, רב ללימודי תורה, קריאה ושינון. זכורים לי רחובות מסוימים בהם התקיימו בין ארבעה לחמישה בתי כנסת. כמו ברחוב "דרב אל-יהוד" או"דרב אל-חבס", בהם כל יהודי המכבד את עצמו, הקים בית כנסת על שמו או על שם משפחתו. "סלאת קבסה"," סלאת מרציאנו", "סלאת בן־שבת" ועוד. בתי הכנסת היו תמיד מלאי מתפללים. גם ובעיקר בשבתות ובחגים.

כדי לחזק הקשר היהודי, הביאו המשפחות היהודיות את ילדיהם לרב ששימש יותר כ'גנן', מבוקר עד ערב. שכרו היה זעום. לא תמיד שילמו לו וכדי להפעיל לחץ על מנת לקבל את שכרו, היה שולח את הילד בחזרה לביתו, שיביא כסף, עבור שכר טרחתו.

בגיל שנתיים וחצי נשלחתי ללמוד אצל הרב אליהו ריבוח, או כפי שכינינו אותו"רבי ליהו". חדר הלימוד היה בביתו הפרטי. תחילה ליווה אותי נער לבית הרב. כאשר סולי, אחי, הגיע לגיל שנתיים, הצטרף אלי ושנינו הלכנו לבית הרב יד ביד. חדר הלימוד היה לא רחוק מביתנו, בתוך סמטה חשוכה. החדר היה בקומה ראשונה אליה הגענו במעלה מדרגות תלולות.

פעוט הייתי ובקושי הבנתי מה רוצים ממני. ישבתי מול לוח האותיות נפעם. 'הלוחה' היתה טבלה עשויה מעץ עבה. רוחב הטבלה היה עשרה סנטימטרים ואורכה כחמישה עשר סנטימטרים, עליה הדביק הרב דף בו כתב את האלף־בית העברי, כולל ניקוד. היו מספר טבלאות בהתאם להתקדמות הלימוד. למתחילים ולמתקדמים עם פסוקים מהתורה.

"הלוחה" שימשה גם ככלי עזר נוסף, להכות בראשו של הילד המתקשה ללמוד, לשנן, או בשביל להעיר ילד שנרדם במהלך לימודיו. זאת בנוסף לשוט שעשוי מזנב שור יבש ו״הפלאקה", שהיא מקל עץ, ברוחב מספיק להכיל את שתי רגלי הפעוטות, עם חבל משני צדדיו כדי להכניס את רגלי הפעוט בתוכו ולקשור אותם שלא יזוזו. ואז, היה הרב מרים את השוט ומכה בילד הסורר או ה'לא חכם דיו', שלא השקיע בלימודו. יש לומר שמחזה נדיר של מלקות, או ענישה, היווה עבורנו, מחזה מרתיע ומאיים ודרבן אותנו להשקיע בלימוד ובריכוז אל מול דברי הרב.

"לשבת ולא לזוז" דרש רבי ליהו, "אתם רואים את הלוח? היום נלמד מא' עד ד'."

על אף שהייתי פעוט ישבתי ושיננתי את האותיות. מדי פעם נתן הרב מכה לילד ועל ראשי החליק בחביבות, "ישתבח השם לשמוע את הקול שלך קורא את האותיות״, שיבח אותי והמשיך.

בתום שעות הלימוד היה רומז לנו, "לא לשכוח לומר להורים שרבי ליהו מחכה לשכר, ולא לשלוח קמח. כמה קמח אניח בבית?"

ההורים היו משלמים לו פרוטות על עבודתו ואני למדתי כך לקרוא ולכתוב בעברית ולאחר גיל שלוש כבר ידעתי את כל האותיות ואפילו לקרוא בספר תורה מילים ומשפטים. מגיל רך זרעו בי את ערכי החינוך והתרבות, פלפול ומחשבה ותורת ישראל ששומרת על העם בגולה.

רבי ליהו נראה לי, אז, כמו משה רבנו שנגלה אלינו ובא ללמד אותנו. זקנו הלבן והארוך שיורד על מלבוש מכותנה לבנה נראה לי כקדוש. עיניו קטנות ודומעות הוסיפו לו הדר. "הסאסייה" השחורה, כיפה שחורה של רבני מרוקו, בה כיסה את ראשו ואת שיערו הלבן, הבוהק, נראתה בעיניי כמתוך תמונה חיה של הצייר רובנס.

לימים הגיעו מישראל חוברות לימוד והלוחות המסורתיים שבעזרתם לימד רבי ליהו כבר לא היו נחוצים. מאות שנים של היסטוריה חינוכית פינו את מקומן לחוברות דקות מארץ ישראל. רבי ליהו שהיה ציוני כמו אבי, עודד אותנו ללמוד מהחוברות של ארץ ישראל: "אלה חוברת מארץ הקודש ילדים, מי שילמד מהן, חכמה תאיר עליו למשך כל חייו״ אמר ועיניו אורו.

בקלות קראתי בלוחות של רבי ליהו, לא השתבשו בעיניי המילים כפי שאירע לי כעבור זמן בדיסלקציה. כנראה שהלוחות הללו עשויות להוות פתרון מתאים לדיסלקטים. משום שהייתי תלמיד חכם, מעולם לא היכה אותי הרב.

לאחר גיל שלוש, עברו שיעוריו של רבי ליהו מביתו, שהיה לא רחוק מביתנו, לבית הכנסת שהיה בקצה רחוב היהודים, "דרב אל-יהוד". היינו שמונה, עשרה דרדקים לכל היותר. הייתה תחרות בין המלמדים־רבנים, מי ישיג תלמידים רבים ומי הרב הפופולרי ביותר. אבא היה ונשאר נאמן לרבי ליהו ולא הזיז אותנו מבית מדרשו.

עברתי ללמוד בבית הכנסת. כל פסוק קראנו ושרנו בניגון המתאים עד כדי שלמות. הלימוד היה מחזורי ומותאם לקריאה השבועית בתורה, או לחגי ישראל הקרבים ובאים. לקראת פורים למדנו לקרוא את מגילת אסתר בלחן ובמנגינה המתאימה לקרוא בה. מיד לאחר חג הפורים הוצאנו את הגדות הפסח כדי ללמוד לקרוא בהן, בלחן, במנגינה ובטעם המתאים לחג פסח ובעיקר לשנן ולדעת את ארבעת הקושיות בעל פה.

בתשעה באב, קראנו בספר איוב והלימוד בו התנהל על מחצלות רצפה כאות אבל לעם היהודי שגלה מארצו. במקביל למדתי את ההפטרות השבועיות שאבא שאף בכל ליבו שאעלה ואקרא אותן בציבור, ביום שבת. הייתי פעוט, בקושי הגעתי לגובה התיבה של החזן. צריכים היו להעמיד אותי על כיסא גבוה כדי שיראו וישמעו אותי.

בצהרים נשלחה ארוחת הצהרים. צלחת קטנה לילד וצלחת עמוקה לרב כך שתשביע את רעבונו. מדי יום שילמה אמי בארוחה לרב, זאת בנוסף לכסף שהעביר לו אבי. לאחר שאכל היה מתנמנם מעט.

"רבי ליהו נרדם, תהיו בשקט, נעשה הפסקה", עודדנו את עצמנו כילדים וכך זכינו להפסקה בלימוד.

הילד הראשון היה אוזר אומץ, רץ והיינו רצים בעקבותיו בבית הכנסת סביב הכיסאות. אם הרעשנו יתר על המידה, היה רבי ליהו מתעורר זועם וזועף, רץ אחרנו ומכה. שיעור הלימוד הפך לשיעור ספורט שמסתיים תמיד באופן לא נעים.

תפקידו של רבי ליהו בקהילה היה חשוב. הוא היה גם חזן בבית הכנסת וקיבל תרומות זעומות ומצומצמות מהמתפללים בעליה לתורה. עם השנים כשהחלה העלייה לארץ ולא נותרו בסאפי יהודים רבים, התרוקן תפקידו מתוכן ומעט מאוד ילדים באו ללמוד אצל רבי ליהו.

לחגיגות משפחתיות דאג אבי להזמינו ולהושיבו אחר כבוד, בכך סמלו הורי את הכבוד שיש להעניק לחינוך, להשכלה וללימוד. מבלי שאמרו מילה אלא רק ביראת הכבוד שהפגינו כלפי מי שייצג אותם בעיניהם. משחדרה ההשכלה הצרפתית לערי מרוקו, התמעטו כמעט לחלוטין 'חדרי הרבי׳ שנחשבו כבר לפחות יעילים ולא מתקדמים.

על אף שיש הרואים את שיטת הרבי כמיושנת, בוודאי עם סטיגמת המכות, אני, בכל אופן הפקתי ממנה רבות. זכיתי ללמוד בגיל צעיר מאוד, והשיטה הייתה טובה לדיסלקציה, שהתגלתה אצלי מאוחר מדי. לחינוך יש פנים רבות ואין שיטה מתקדמת מהשנייה אלא שיטה שונה שמתאימה לכל ילד.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. החינוך מבית רבי ליהו

עמוד 44

מכל התיאורים הנפלאים של היונה ככנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם, הזמר לשבת ״יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח״, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נח בבראשית ח, ט. ולא הסתפק המשורר בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסוף השיר כשהוא מסיים, ״כאשר נשבע על מי נח״, והוא שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט, ״כי מי ניח זאת לי אלזר נשבעתי מעכר מי ניח עוד על הארץ״. נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ״כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי״(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם, ״לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה״. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע, ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

 

 

הנוסח הנפוץ

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹחַ

זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ

יוֹנָה מָצְאָה בּוֹ מָנוֹחַ

וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

 

5 הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים

זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים

חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים

מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

 

וּבָאוּ כֻּלָּם בִּבְרִית יַחַד

10 נַעֲשֶׂה  וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד

וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד

בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ

 

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בָּחַר הַמֹּר

יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר

15 וְכָל פְּקוּדָיו יַחַד לִגְמֹר

חֲזַק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ

 

הָעָם אֲשֶׁר נָע וּכְצֹאן תָּעָה

יִזְכֹּר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה

לְבַל יַעֲבֹר בּוֹ מִקְרֶה רָעָה

20 כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע עַל מֵי נֹחַ

 

.יום שבתון: על פי שמ׳ טז, כב-כג, ״ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לָהּ״… ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י. אין לשכוח: כנגד ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ (שמ׳ כ, ז₎. 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ״זכור״. כריח הניחוח: על דרך ״וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ״ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ״, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת, השוו: ״ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת״, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4. יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהינם בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ״וקראת לשבת ענג לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו״, יש׳ נח, יג. ועל פי ״מה נכבד היום מלך ישראל״, שמ״ב ו, כ; לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ״שמור את יום השבת לקדשו״(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ״אתה ובנך ובתך…״(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 16-9. ובאו… לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ״הנפוץ״ לריה״ל (ראו הערה 8). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל (מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: על פי ״.ועשירים בשפל ישבו״, קה׳ י, ו. 11. מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי. 12. אך… כח: על פי ״ואולם אנכי מלאתי כיח״, מיכה ג, ח.

14-13. דרך בנעל: הלשון על פי: ״והדריך בנעלים״, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ״מעדו קךסלי״, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ״אז :שיר ישראל את השירה הז^:את עלי באר ענו לה״, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח: על פי תה׳ קד, ג. 17. וכצאן תעה: על דרך: ״כאן תעינו״, יש׳ נג, ו. 18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ״זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק״, תה׳ קה, ח-ט, ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. כאשר… נח: על פי ״כי מי נח זאת לי אשר נישבעתי מעבר מי נידו עוד על הארץ כן נשבעתי מקבף על!ך ומגער בך״, יש׳ נד, ט. ופסוק זה זי שבתון מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.

 

הנוסח המקביל

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹחַ

זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ

יוֹנָה מָצְאָה בּוֹ מָנוֹחַ

וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

 

5 הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים

זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים

חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים

מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

 

וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל

וְעַל עַב הָרִים יוֹשְׁבֵי שָׁפֶל

וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נוֹפֵל

אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹּחַ

 

דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים

וְגַם הַמְעֵד קַרְסֻלֵּי זָרִים

וְאָז יַעֲנוּ לְךָ עָמִּי בְּשִׁירִים

אֶל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ

 

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַּצֹּאן תָּעָה

זֵכָר לוֹ וּפְקֹד בְּרִית וּשְׁבוּעָה

לְבַל יַעֲבֹר בּוֹ מִקְרֶה רָעָה

 כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע עַל מֵי נֹחַ

 

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק שני

עמוד 33

 

 

בזכות מה ננצח – את החמאס והחיזבללה?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י  =  כ-ל   י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

1."כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו יהוה אלהיך בידך".

2. כי תצא מחנה על אויביך – ונשמרת מכל דבר רע…
3. כי יהוה אלהיך – מתהלך בקרב מחנך – להצילך,

 

4. 4. ולתת אויביך לפניך – והיה מחניך קדוש.
5. ולא יראה בך ערות דבר – ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי:

"כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 

 ישנם שני אויבים:

 אויב בשמים, ואויב בארץ

 

1. 1. האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה.

כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך – בידיך".

 

3. כך גם כיום במלחמה נגד החמאס והחיזבללה – רק כאשר ננצח את השטן שלהם למעלה, ע"י חזרה בתשוה, נכריע אותם במחילותיהם ובנהרותיהם.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

 

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק. שלום בן עישה ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

המשך……….

״אני רוצה לבקר בטבריה״ אומר סלומון.

״אני רוצה לבקר בכותל״ משטח פרוספר את משאלתו ״אני זוכר שנתקלתי ביגאל אלון בחדר האוכל וכשפנה אלי ביקשתי ממנו שיסדרו לי חופשה לבקר בכותל. הוא אמר שאין חופשות. שיש עכשיו מלחמה ויש קרבות בלטרון״.

יעקב לא מדבר. הוא מהורהר. סלומון מנסה להוציאו משתיקתו.

״יעקב, מה המשאלה שלך?״. יעקב מחייך.

״לראות את ריטה ואת ירושלים״ אומר לבסוף, כמעט בלחישה. החברה, אלה שהיו איתו במחנה המעצר בקפריסין, נדים בראשיהם ושותקים. הם יודעים על מה הוא מדבר. מכבדים את הפרטיות שלו. סלומון נאנח. הוא מודע לאהבתו של יעקב לריטה. היא אחת מאותן ילדות השואה שהוריהן, לפני שהובלו בקרונות המוות, דאגו להסתירן אצל משפחות של גויים תמורת כסף או צרור של תכשיטים. ריטה. אותה אחות רחמנייה שבדרך, נערה ענוגה ושקטה, עם תוגה בעיניים, שטיפלה בו יפה כול כך. היה זה כשקיבל הרעלת קיבה, כשראשו התפוצץ מכאב, כשנפצע בברכו וכשחטף הצטננות קשה. אחר כך חלקה עמו לילות של ריגוש וצפייה אל העתיד. זה המחר של עשן הקרבות החוסם את מימוש החלומות.

״אני רואה שקשה לך לשכוח אותה״ מגיב שייקה באיחור, בשפת היידיש, למשאלתו של יעקב.

״גם אתה רצית אותה״ מזכיר לו יעקב.

״לא היה לי סיכוי מולך״ מצטנע שייקה.

״לא הפרעתי לך. אתה הכרת אותה לפניי״.

״אי אפשר להכריח את הלב. אני וריטה היינו ידידים, חלקנו גורל משותף״ אומר שייקה ביידיש באמירה ציורית.

״אבל לך היה קשר הדוק דווקא עם רבקה. אפילו דברתם ביידיש״ אומר יעקב.

״כ…ן״ מושך שייקה את המילה ונאנח. באהבה אין הגיון, הוא ממלמל לעצמו. סלומון מסיט שוב את תשומת הלב לפיוט נוסף של רבי דוד חסין, הרווי כיסופים לירושלים ולטבריה: ״אוחיל יום, יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, מתי אבוא ואראה, ירושלים בנויה״. סלומון מסיים את טכס ההבדלה שנקטע. מברך על הבשמים של עלי הזעתר, שנקטף מהשדה הקרוב, ומקרב את ציפורניו לנר הדולק. שייקה מעוות את פניו לשמע הברכות אבל נשאר נטוע במקומו.

״למה קשה לך כול כך עם האמונה והמסורת, שייקה?״ מקשה עליו יעקב. שייקה שותק, כנמנע מליצור גירוי מיותר באווירה, המוחזקת בעיני חבריו כמעמד של קדושה ואמונה.

״שכחת את השיחות שלנו בקפריסין, יעקב?״ מגיב שייקה בכול זאת, בנימה של תוכחה ונאנח שוב.

״אני יודע שאתה בא ממשפחה של רבנים…״.

״שגם הם מתו בשואה ונמחקו״ זועם שייקה. יעקב שותק. הטרגדיה של שייקה משרה דיכאון על יעקב. החברים נועצים בהם מבט שואל. שייקה נבוך. יעקב חושב שבאמת, לאף אחד אין זכות למתוח ביקורת על שייקה. הוא מניח את ידו על כתפו של יעקב. הוא שזקוק לנחמה יותר מכול מעודד עכשיו את חברו. יעקב מסב אליו מבט מחויך וכורך את זרועותיו על שכם חברו. הם שותקים רגעים ארוכים. נותנים לרגשות לומר את דברם.

״יעקב, אני זוכר שאמרת לי בקפריסין שיש פילוסופים שחושבים שאלוהים קיים אבל הוא לא מתערב בעולמו״ מזכיר לו שייקה.

״נכון, אני זוכר״ יוצא יעקב משתיקתו.

״אז למה אני צריך להתפלל אליו אם הוא העדיף לא להתערב כדי להציל את המשפחה שלי?״ יורה שייקה.

״אבל הוא הציל אותך״ אומר יעקב.

״זה לא מספיק״ מוסיף שייקה להתעטף בכאבו.

״תראה שיק״ פונה אליו יעקב בשם חיבה מקוצר ומעורר את חיוכו ״אני לא דתי כול כך אבל מכבד את המסורת של הבית, של סבי שהיה רב ושאני קרוי על שמו. כול זה מזכיר לי את המשפחה. אני מרגיש נקיפות מצפון שעזבתי אותם…״.

״לך לפחות יש הורים ומשפחה״ כואב שייקה ונושך את שפתיו.

״אנחנו עכשיו המשפחה שלך, שייקה״ אומר יעקב. שייקה משפיל שוב את מבטו. מה הוא מחפש שם באדמה, מהרהר יעקב. סלומון מארגן ארוחה מאולתרת. בוצע את הלחם ומברך ׳המוציא׳. חברים עונים אמן. סלומון מחלק לכול אחד פיסת לחם מבורכת.

אחד המפקדים מגיע, מגביה את ידו ומבקש שקט. הוא מציין שאתמול, העשרים ושמונה למאי 1948, נפל הרובע היהודי בידי הלגיון הערבי. שרק לפני פחות משבועיים הוכרז על עצמאות ישראל ועכשיו נפל הרובע. רחש מעיק פושט מסביב. חושבים על עצמאות שאחריה ירעשו התותחים, תתרחב המלחמה. מוחם הנקי של הנוכחים ממשיך להיות מועמס באירועים היסטוריים. הם חשים שהיו רוצים לקחת חלק בזה.

יעקב הולך להשלים את שנתו הקטועה. הוא משתרע במיטת השדה. כנף האוהל מתבדרת ברוח כדגל בסערה, ואולי כנפנופים של אזהרה. הוא ממשיך לשחזר את הימים האחרונים. בכלל הוא אוהב לחזור לאחור ולחיות שוב את הזמנים שחלפו. כמו מבקש להכפיל ולשלש את שנות חייו המעטות עד כה, במין יצר חיים ודחף לצבור חוויות יותר ויותר. בגיל צעיר אדם אינו מחשב את הזמן הנותר. הוא חי בתחושה שכול השנים לפניו. אבל כאן, במציאות המתוחה והבלתי ודאית, הוא מרגיש שהימים הולכים ואוזלים, כמו קפצה עליו זקנה. מרחב הזמן הולך ומצטמצם כמו ארבע כתלים קרבים והולכים, בדרך למחוץ אותו.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 30

פורים

בפורים חילקו לכל ילד בבית הכנסת מגילת אסתר קטנה מגולגלת בצורת ספר תורה, געגועים למגילה כזו(מגולגלת כספר תורה) עולים בי בכל פעם שפורים מגיע. הייתי שמח להחזיק שוב מגילה כזו ביד. זהו אחד מזיכרונות הילדות שאני נושא עימי. בזמן קריאת המגילה, השמחה הייתה רבה. השמחה וההשתטות של האבות בזמן הקריאה היו רגעים שובי לב. רגעים אלו היו פיצוי לחום ולקשר הפתוח שהיו חסרים לי מאבא.

הכפרות ויום כיפור

בערב יום הכיפורים נהוג היה לקיים את מצוות ה״כפרות״. כילד זה נראה היה מחזה משעשע, היינו מצטופפים סביב הרב שהחזיק בידו תרנגול שיועד לברכת הגברים והילדים, ועוזרו שעמד לידו החזיק תרנגולת לברכת הנשים והילדות. את העוף החזיק בידו והתחיל בפסוק מהתנ״ך: ״בני אדם יושבי חושך״, לאחר מכן סובב את התרנגול/ת סביב הראש ואמר: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום״.

מתוך המקורות: מנהג הכפרות, קשור בעבודת בית המקדש ביום הכיפורים. היו נוהגים לקחת שני ״שעירים״ ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה בגורל כקורבן לה׳, ואילו את השני היו שולחים לארץ גזירה במדבר, לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כל עוונותיו ואת כל עוונות בית ישראל. שעיר זה, שנשלח לעזאזל, היווה אפוא כפרה לעם כולו. כשהיו מתקרבים הימים הנוראים, חיל ורעדה אחזו את אבי ז״ל. אני זוכר בעודי עדיין ילד קטן, כיצד ביקשתי גם לצום ביום כיפור. אבא מחבק אותי, ואומר להצלחה בצום, אתה בא איתי מחר לאמירת סליחות בבית הכנסת. פעם ראשונה בבית הכנסת באמירת הסליחות, היה מרגש מאוד. בית הכנסת היה מלא וצפוף, כששליח הציבור והקהל אמרו ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, בית הכנסת רעד מקולות המתפללים, מאימת הימים הנוראים המתקרבים. עוד זיכרון מילדותי המלווה אותי עד היום. ביום כיפור אימא הייתה מוציאה לאבא את הגלביה הלבנה שהייתה מיועדת אך ורק ליום זה. וכך אבא בגלביה הלבנה ישב כל היום בבית הכנסת. למוחרת יום הכיפורים, אימא כיבסה את הגלביה ושמרה אותה עד ליום הכפורים הבא. צום יום הכיפורים הראשון, עוד כילד ״בחדר״ ניסיתי לצום להרגיש שאני גדול, לא עמדתי בזה. גם לא היה מי שיתמוך ויעזור, אבא כל היום בבית הכנסת, אימא נחה. האוכל לארוחה המפסקת עמד מוכן, אימא נתנה את אישורה, אם צריך אתה יכול לאכול. בשנה הראשונה שעברתי לתלמוד תורה ואני בן שבע, הצלחתי לעמוד במצווה ולצום כל היום. האם זה בזכות התפילה עם אבא באמירת הסליחות, או זה כוחה של האמונה שטבועה בנפשו של הילד היהודי המתפלל, לא יודע.

בערב יום כיפור, היה כל אחד לוקח את הסלסלה שלו, מסובב סביב הראש ואומר: ״זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי״. לאחר מכן היו משליכים את הסלסילה לתוך נהר, כדי לקיים את הפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאותם״.

אין פירושו של דבר, כמובן, כי הדבר הסמלי עצמו, כבר מבטיח את התגשמות העניין כולו. זאת אומרת, שאין אכילת התפוח בדבש כשלעצמו מבטיחה שנה מתוקה. היא רק מזכירה לנו כי עלינו לבקש ולהתפלל, שה׳ ייתן עלינו שנה טובה ומתוקה. הוא הדין לכפרות, שאינן מבטיחות באופן אוטומטי מחילת עוונות, רק מזכירות לנו כי עלינו להשיג מטרה נעלה זו על ידי תשובה ומעשים טובים.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

 

יא. כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן

מַרְגְּלִיתָא דְּשַׁפִּיר

 

כתובת מצבתו של רבי יעקב הכהן המכונה ״איש כהן גדול״. כתובת המצבה מלאה הלל ותשבחות לדמותו המיוחדת של רבי יעקב שזכה בשלושה כתרים, והיה אדם חכם וחריף וצלל לעומקה של תורה וידיו רב לו בתלמוד ובפוסקים.

המשורר רבי דוד אלקיים כתב עליו בשיר ׳הילולה׳ (שירי דודים עמ^׳ 242) כך: ׳קול יעקב ים סואן, תורה ושיר בשתיהן, בשתי כותרות יהין, רבי עכאן הכהן׳ (בכינוי 'עכאן׳ כשם חיבה, כונו מי ששמם יעקב). רבי יעקב, מלבד היותו תלמיד חכם עצום, היה ברוך כשרונות ובעל קול נעים (זמיריו עלו בשיר המעלות 9). רבי יעקב היה גם סופר ומשורר וכתב שני ספרים ׳יזכור לעולם׳ ו׳זכר עשה׳. חלק משיריו מופיעים בקובץ ׳שיר ידידות׳. אקרוסטיכון: יעקב זצ״ל.

 

חריזה: א/א // ב/ב // א/א(בדילוג).

 

יִלְאוּ נְבוֹנִים לְתָאֵר בְּמִלִּים

שִׁבְחֵי אִישׁ חַי צַדִּיק רָם וְנַעֲלֶה

עַל רֹחַב שִׂכְלוֹ בְּצֹלְלוֹ בִּמְצוּלוֹת

מַיִם אַדִּירִים בְּאֵין קֵץ וְתִכְלֶה

 

5. קוֹנוֹ יִזָּכֹּר לְעוֹלָם לוֹ אֱיָלוּת

זֵכֶר עָשָׂה אֵלָיו כֶּתֶר נִפְלָה

כְּהונָה תּוֹרָה לִמְלוּכָה נִמְשְׁלָה

זְמִירָיו עָלוּ בְּשִׁיר הַמַּעֲלוֹת

 

10. וּבְמִדּוֹתָיו קָנָה שֵׁם טוֹב וּתְהִלָּה

צִנְצֶנֶת מָן מְלֵאָה חָכְמָה בִּכְלָלוּת

עָצוּם וָרָב בַּתּוֹרָה יָדוֹ חוֹלְלָה

לֹא נָטָה לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת

אָכֵן יְדִיד הָאֵל וְעָבְדּוֹ סֶלָה

 

15. 15. נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים מְצוּקִים

שְׁכִינָה אוֹמֶרֶת אִמְרוּ לְצַדִּיק כִּי טוֹב

מַרְגְּלִיתָא דְּשַׁפִיר חָזֵי

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתֶאֱבַל הָאָרֶץ

עַל אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל בֵּית יַעֲקֹב

 

20. 20. אִישׁ תָּם מַה טוֹבוּ אֹהָלָיו

רַב כַּהֲנָא וְרַב חִסְדָּא וְרַב

תַּנָּאִיתָא בָּבַת מְאִירָא בְּבָתֵּי

בָּרָאי יִזְכֹּר לְעוֹלָם

אַגַּב חוּרְפֵיהּ דָּק וְאַשְׁכַּח

 

25. 25. צָלַל בְּמַיִם אַדִּירִים בְּתַלְמוּד שָׁ״ס וּפוֹסְקִים

זֵכֶר עָשָׂה קְרָא וּסְבָרָא אַלִּבָּא דְּגְמָרָא

לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל

אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בּוֹ אָן פָּנָה אָן הָלַךְ

תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ

 

30. 30. תּוֹפֵשׂ מַגָּל גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה

נִכְתַּר בג׳ כְּתָרִים מָאן מַלְכֵי רַבָּנָן

הָרַב הַמֻּפְלָא וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא צָנִעַ וּמַעָלֵי

הַיָּשִׁישׁ וְנִכְבָּד אֵי חָסִיד אֵי עָנָו מַר נִיהוּ

כש״ת כמוהר״ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן זלה״ה

 

35. 35. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ נָסַע לִמְנוּחוֹת

אוֹתָנוּ עָזַב לַאֲנָחוֹת

וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאָכֵי אֱלֹקִים

לֵיל ב׳ בְּשַׁבָּת כ׳ לְחֹדֶשׁ תַּמּוּז

שְׁנַת תרע״ב לפ״ק זצוק״ל.

 

2-איש חי: המנוח נקרא חי גם אחרי מותו, כמו שאמרו חז״ל: צדיקים במיתתם קרויים חיים. 4-3. בצללו… אדירים: העיון וההעמקה בסוגיות התלמודיות מדומים לאדם הצולל במעמקי מים אדירים, ושולה מתוכם פנינים. 4. באין קץ ותכלה. התלמוד, משול לים רחב ואדיר ממדים שאין לו סוף וגבול, וככל שמעמיקים בו מוצאים עוד ועוד פירושים והסברים. 5. קונו… איילות: האל יזכור למנוח לעולם, איילות – את מבטחו בו ומידת הביטחון החזקה שהייתה למנוח בהשי״ת, גם במצבים הקשים ביותר. 6. זכר… נפלה: בביטוי זה רמוז גם ספרו של המנוח ׳יזכור לעולם׳, ולכן נכתב במצבה באותיות גדולות. הקב״ה עשה למנוח דבר שהפלה אותו מאחרים והם: 8-7. בשלשה… נמשלה: המנוח היה גם כהן וגם גדול בתורה, וגדולתו בתורה זיכתה אותו ממילא גם בכתר מלכות, מכיוון שחכמי התורה נקראים מלכים כמו שדרשו חז״ל בגיטין סב,א על פסוק ״בי מלכים ימלוכו״. כותב המצבה גם כאן רמז את ספרו של המנוח ׳זכר עשה׳ ולכן כתבו באותיות גדולות. 9. זמיריו… המעלות: שיריו זכו להיכנס לספר השירים והפיוטים המעולים ׳שיר ידידות׳. ר׳ יעקב שהיה משורר, כתב קצידות ופיוטים, שחלקם מופיעים בקובץ הפיוטים ׳שיר ידידות׳. ד״ר א. אמזלג-עילם בחיבורו על ה״קצידה״ מונה אותו עם המשוררים של מוגדור שעסקו בשיר קצירה, הלוא הם: ׳ר׳ שלמה אביטבול, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט ר׳ דוד קיים ור׳ יעקב הכהן׳. 11. צנצנת מן: ביטוי למי שהוא מלא וגדוש בתורה המתוקה מדבש ונופת צופים, כמו צנצנת המן שהייתה מונחת ליד ארון הברית בקודש הקודשים, והמן טעמו כצפיחית בדבש. 12. בתורה ידו חוללה. מתור הפיוט ״לכבוד תורה ההדורה״ (לר׳ יעקב דהאן). ושם המובן הוא שהקב״ה ברא את העולם על פי צירופי אותיות התורה, וכאן הכוונה לשבח את המנוח שגם ברא (=חידש) חידושים בתורה. 14. סלה: לנצח, לעולם ועד. 15. נצחו אראלים מצוקים: ניצחו אראלים,.שהם המלאכים, את המצוקים, הם בני האדם הנמצאים בצרה וצוקה ובמלחמה שיישאר עוד חי כאן, אבל לבסוף המלאכים גברו ולקחו את הנשמה למעלה.17. מרגליתא דשפיר חזי: מארמית, מרגלית שרואה היטב, כלומר רואה ומבין היטב את התורה. 18. ישמחו… הארץ: הקב״ה שמח שבאה אליו נפש נקייה וצדיקה, ומאידך, כאן בארץ אבלים על הילקח הצדיק מהם. פרפראזה על הכתוב בתה׳ צו,יא ׳ישמחו השמים ותגל הארץ׳. 19. על אריאל אריאל: על דרך ׳הוי אריאל אריאל', ישעיהו כט, א. והוא כינוי למזבח, ומדמים את המנוח למזבח כפרה לישראל. 20. מה טובו אוהליו: ביטוי הערכה למקומות שבהם בילה את ימותיו, ביתו, ביהכ״ס ובית מדרשו. על דרך הכתוב בבמד׳ כד,ה ׳מה טיבו אהליך יעקיב…׳.

21. 21. רב… חסדא: מליצות על פי שמות חכמים תלמודיים. כלומר, המנוח היה כהן רב מעלה ורב חסד. 22. ורב תנאיתא: המנוח היה בקי גדול במקורות התנאיים. 23-24. בבת… בראי: היה מאיר את העיניים בלימודו שהיה מלמד לרבים בבתי מדרשות, ולא היה לומד רק לעצמו בביתו. יזכור… חורפיה: מחבר המצבה מתייחם עתה לתוכן הספרים של המנוח. ספר ׳יזכור לעולם׳ העוסק בפלפולים ודקדוקים שמצא המנוח המחבר אגב לימודו החריף. דק ואשכח: מארמית, בדוק ותיוכח. 26. זכר… דגמרא: והספר ׳זכר עשה׳ עוסק בדקדוקי מקראות וסברות אמיתיות שהעלה המנוח בעיונו בגמרא. 27. לן יאות למספד: מארמית, לנו ראוי להספיד. 31. מאן מלכי רבנן: על פי הגמרא גיטין. מי הם הנקראים מלכים? חכמי התורה. 32. וכבוד ה׳ מלא: בשבח המנוח ששכינת ה׳ הייתה חופפת עליו. צניע ומעלי: מארמית, צנוע ומעולה. 33. אי חסיד אי עניו: איה חסיד איה עניו. מר ניהו: הוא האדון. 37. ויפגעו… אלוקים: ביטוי מעודן להסתלקותו מהעולם. 39. שנת תרע״ב. 1912 למניינם.

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יא. כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן- מַרְגְּלִיתָא דְּשַׁפִּיר

 

עמוד 62