מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם
המשפחה המפורסמת ביותר ממרוקו שלמדה בישיבת אור יוסף היא משפחת סניור, אשר קשרה את גורלה עם הישיבה ועם מוסדותיה מאז שהגיעה לפובלן באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20. נכון לשנת 2019 הרב אלי סניור משמש כראש הקהילה, ואחיו הרב מימון סניור הוא מנהל בית הספר היסודי בארמונטייר. בשנים האחרונות מספר הלומדים במוסדות הישיבה מתמעט עקב מספר הילדים ההולך ופוחת, ועקב נפילתו הכלכלית של אלי רוטניימר, מי שתמך בישיבה שנים רבות. מלבד זאת, מעטים הם הממשיכים באורח החיים של שיטת נובהרדוק. ברבות השנים בוגרי הישיבה שנשארו בצרפת בחרו לחיות בארמונטייר, ואילו העולים לישראל קבעו את מושבם ביישובים החרדיים מודיעין עילית ואלעד.
אלי רוטניימר יזם בנייה, חוזר בתשובה, תרם רבות להתפתחות העולם התורני בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה. אחדים מילדיו מתגוררים עד היום בעיירה ארמונטייר.
גם בעיירה רנסי, כ־20 קילומטר צפונית לפריז, הוקמו מוסדות תורניים בשם מרכז התורה על ידי רבנים יוצאי מרוקו, בני משפחת טולידאנו. בשנת 1967 אבי המשפחה, הרב ברוך רפאל טולידאגו, יזם את הקמת הישיבה, במטרה למנוע את התבוללות בני הנוער היהודים ממרוקו שהגיעו לצרפת. לשם כך הוא הטיל על בנו, הרב יעקב טולידאנו, [הרב ברוך רפאל טולידאנו, מגדולי רבני מרוקו בדור האחרון, ראש ואב בית דין במקנס שבמרוקו.]שלמד הן בישיבת פונוביז׳ בבני ברק והן בישיבת גייטסהד שבאנגליה, לשמש כראש ישיבת מרכז התורה ברנסי. רבי יעקב הביא איתו עשרה בחורים יוצאי מרוקו שלמדו איתו בגייטסהד, ויחד הם פתחו את הישיבה בצרפת. בשנים הראשונות למדו בישיבה בעיקר תלמידים שנולדו במרוקו, אך משנות ה־90 ואילך רוב התלמידים הם צרפתים, דור שני ודור שלישי למהגרים מצפון אפריקה. אוכלוסיית התלמידים אינה דווקא חרדית, אלא דתית ומסורתית מרקע חברתי־כלכלי מגוון, בעיקר משפחות המעוניינות להעניק לילדים חינוך יהודי המשלב לימודי חול ולימודי קודש.
במרוצת השנים התפתחו מוסדות מרכז התורה לרשת חינוך ליטאית־ספרדית הכוללת גני ילדים, בית ספר יסודי, תיכון דתי לבנות ותיכון דתי לבנים, ישיבה קטנה וכולל. במוסדות אלה לומדים כ־800 תלמידים, כשמסביבם קהילה יהודית חרדית המונה כ־100 משפחות (נכון לשנת 2019). מאז פטירת הרב יעקב טולידאנו בשנת 1996, הישיבה מנוהלת על ידי בנו, רבי יהודה, ועל ידי אשתו של רבי יעקב (אימו של רבי יהודה), הרבנית מישל פיקאר טולידאנו. [מישל פיקאר הגיעה למרוקו באמצע שנות ה־50 כדי להקים סמינר למורות בטנג׳יר. בהזדמנות זו שודכה לרבי יעקב]
בתי סמר תיכוניים
בית הספר אקול נורמל היוקרתי בפריז נוסד ב־ 1865 ושימש כבית ספר תיכון וכבית ספר להכשרת מורים לעולם הפרנקופוני. מנהלו המיתולוגי היה הפילוסוף עמנואל לוינס. במחצית השנייה של המאה ה־20, נערים שלמדו באקול נורמל הנחשב בקזבלנקה או בבתי ספר של האליאנס במרוקו, המשיכו את לימודיהם באקול נורמל בפריז וממנו המשיכו ללימודים אקדמיים בצרפת.
עמנואל לוינס(1995-1906) מחשובי הפילוסופים באסכולת פריז, התפרסם בעקבות ספרו שבע קריאות תלמודיות.
גם בתי הספר יבנה בפריז, בית ספר עקיבא ומרכז אשל בשטרסבורג קלטו בני נוער שרצו ללמוד לימודי חול ולימודי קודש במסגרות דתיות. בשנות ה־60 ובשנות ה־70 למדו במוסדות אלה נערים שהיגרו ממרוקו לצרפת ללא הוריהם, ולכן הם קיבלו מהשלטונות המקומיים מעטפת חינוכית ופנימייתית. המוסדות נוהלו על ידי דמויות חינוכיות מיתולוגיות כמו ברנרד פיקאר, מי שניהל את בית הספר יבנה בפריז, וד״ר בנימין גרוס, מי שניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. בשנת 1963 הוקם בשטרסבורג מרכז אשל, ישיבה תיכונית לנערים מהגרים מצפון אפריקה. בשטרסבורג זכו הנערים לסיוע רב ולעזרה מחברי הקהילה היהודית. בעשור הראשון נוהל המקום על ידי הרב שמעון ויזמן והרב גבריאל טולידאנו, שניהם מהגרים ממרוקו. בשנת 2019 עמד בראש הישיבה הרב דניאל אלגרבלי ונשיאה היה רופא השיניים ד״ר אליעזר אברג׳ל.
משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.
בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.
הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.
הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם
עמוד 43
Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
LE MELLAH, quartier des Juifs, était sous la protection du Sultan, tout contre la kasba et le Dar el Maghzen et, pour que cette protection, ou plutôt cette surveillance, puisse mieux s ’ exercer, le Mellah n’avait qu’une porte que l’on fermait pendant la nuit et qui était gardée par un assès du Pacha. La population a vite débordé de ce quartier aux ruelles étroites… Le Consul Chénier rapporte que les Juifs relégués dans ce faubourg ont été exposés à la tyrannie et à la misere
Cette époque n’est pas si éloignée à laquelle les Juifs, en dehors du Mellah, étaient tenus d’aller nu pieds par les ruelles et ne pouvaient monter sur un âne et par conséquent moins encore sur une mule ou un cheval ; les petits-fils vont maintenant en automobiles aux puissants chevaux. Tant il est vrai que l’on ne vit que l’heure présente quand elle est bonne. Les Juifs ont donc débordé de l’enceinte du Mellah et ont gagné la place des ferblantiers en occupant de petites boutiques où, avec moins de pittoresque, ils assemblent des lanternes en découpant des bidons de pétrole, réparent des sandales, les harnais, utilisent de vieux pneumatiques pour faire des semelles de chaussure ou des seaux à eau. Dans la rue qui longe la Kasba, ils ont des magasins et sont tailleurs, pâtissiers, un peu de tous les métiers pour se suffire à eux-mêmes.
Marc de Mazières Promenades à Marrakech (Horizons de France, 1937 page 38-39)
A mesure que je pénétrais plus avant dans le Mellah. je découvrais que tout devenait de plus en plus misérable. Je me trouvais maintenant sur une petite place carrée qui me parut être le coeur du Mellah. Des hommes et des femmes se tenaient près d’une fontaine rectangulaire. Les femmes portaient des cruches qu’elles emplissaient d’eau. Les hommes remplissaient leurs outres de cuir. Leurs ânes étaient auprès d’eux et attendaient qu’on les abreuvât. Au milieu de la place quelques gargotiers étaient accroupis. Beaucoup d’entre eux faisaient cuire de la viande et d’autres de petits beignets. Leurs familles étaient près d’eux, femmes et enfants. C’était comme s’ils eussent transporté tout leur train de maison sur la place où ils habitaient et cuisinaient.
Tout autour de la place, il y avait des magasins. Des artisans y travaillaient, leurs coups de marteau résonnaient dans le bruit des conversations. Dans un coin de la place, de nombreux hommes s’étaient assemblés et discutaient avec feu. Je ne compris pas ce qu’ils disaient mais, à en juger par leurs mimiques, il s’agissait des grands problèmes du monde. Ils étaient d’opinions différentes et combattaient à coups d’arguments. J’eus l’impression qu’ils admettaient avec plaisir les arguments des autres.
Au milieu de la place, se tenait un vieux mendiant. C'était le premier que je voyais par ici. Il n’était pas Juif. Avec la pièce qu'il reçut, il se tourna aussitôt vers un marchand de beignets dont la grande bassine crépitait vigoureusement. Les clients étaient nombreux autour du cuisinier et le vieux mendiant dut attendre son tour.
Mais je ne crois pas que c’était à lui seul que je devais l’enchantement de cette place. J’avais l’impression d’être véritablement ailleurs, parvenu au terme de mon voyage. Je n’avais plus 'envie de m’en aller. Je m’étais déjà trouvé ici, il y avait des centaines d’années, mais je l’avais oublié. Et voici que tout me revenait. J’y trouvais offertes la densité et la chaleur de la vie que je sentais en moi-même. J’étais cette place et je crois bien que je suis toujours cette place.
M’en séparer me parut si pénible que j’y revenais toutes les cinq ou dix minutes. Où que j’allasse, quoi que je découvrisse dans le Mellah, je m’interrompais pour revenir à la petite place, pour la traverser dans une direction ou une autre afin de me convaincre qu’elle était toujours là.
Elias Canetti (né en 1905 en Bulgarie) Prix Nobel de Littérature (en 1981) Les voix de Marrakech (Albin Michel, 1980)
Il est 3 heures (15 heures), le temps que nous avons à passer avant 5 heures sera employé à faire un tour au Mellah, – le quartier des Juifs. L’aspect en est curieux, mais sans beauté aucune. Les frères Tharaud, dans Marrakech ou les grands seigneurs de l’Atlas, en ont fait une juste mais impitoyable description. Le Mellah ne paraît point faire partie du reste de la ville : tout y est différent. Les types des hommes des femmes, la couleur, les arrangements des boutiques, le goût, l’odeur elle-même, rien ne ressemble à ce qu’on voit ailleurs. Une civilisation plus avertie, plus commerçante règne ici sûrement. L’état primitif nous paraît cependant préférable.
HenriAmic Le Maroc (1920-1924) Calmann-Levy 1925, page 66.
Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
Page 13
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
הצדדים השונים
גודל הקהילות: הקהילות האשכנזיות לפני השואה היוו רוב של כ-90% מכלל היהדות העולמית. היחס היום בין קהילות אשכנז לכל הקהילות הספרדיות והמזרחיות הוא משהו כמו 11 מיליון קהילות באשכנז לעומת 3 מיליון ומחצית בקהילת הספרדיות. במזרח אירופה פעלו עשרות ומאות עיירות, בנאות הסהרה פעלו כ־10 עיירות.
גורל הקהילות: בשונה מן השטעטלים, שלא שפר מזלן ונכחדו בעקבות השואה, הרי הקהילות הפילאליות שרדו, והן התרוקנו רק בעקבות העלייה לארץ ישראל.
טלטלות וגזרות: בניגוד לטלטלות, לנדודי קהילות השטעטל, לעקירתן ולמעבר שלהם בפעם הראשונה מן הכפרים לעיירות ולתחום המושב ובפעם השנייה לערים גדולות ולעוינות הגויים שפקדה אותם שם עקב קנאה ושנאה, הרי הקהילות הפילאליות לא עברו כל טלטלה שלילית הן בהיותם בכפרים והן במעברם לעיירות.
השכלה והתבוללות: ההשכלה הצרפתית לא פסחה על הקהילות בערים ובעיירות הספרדיות, אבל היא לא הביאה לתוצאות שליליות. ההשכלה ניתנה בצורה מבוקרת במסגרת יהודית דוגמת האליאנס שהיה מוגבל רק לבית ספר יסודי, שבו פעל רק צוות מורים יהודי ולמדו בו רק כיתות א-ו ורק 4 ימים בשבוע (ד-ה) ולא בשבתות וחגים. בבי״ס זה למדו גם עברית ויהדות מפי צוות יהודי תורני. אמנם בוגריו תפסו משרות שאילצום לפעמים לעבוד גם בשבת, אבל הם ידעו גם להישאר במסגרת יהודית. דוגמה מובהקת היא מניין שקיימו העובדים בשבת בערים כמו מכנאס לפני לכתם לעבודה. הם התפללו, עשו קידוש ורק אחר כך פנו לעבודתם, שנתקיימה רק בבוקרו של שבת, כי אחה״צ נחשב ערב יום ראשון ששבתו בו מעבודה.
חילון ומסורת: כל תהליכי החילון של יהדות אירופה פסחו על הקהילות הספרדיות ששמרו על מסגרת יהודית מסורתית, שאיחדה בין כל השכבות, שלא נודעו בהם רבדים מאבחנים, כמו: דתיים, חרדים או חילונים, שלא הייתה להם אחיזה לא בתודעה ולא במציאות, וכל אחד שמר על יהדותו כפי מידתו ויכולתו בלי שמישהו הפקיע אותו מן הקהילה. המסורת הייתה חזקה הן בתחום מעגל האדם לכל תחנותיו, ברית מילה, בר מצווה, חתונה ופטירה שנעשו כולם במסגרת המשפחה והקהילה היהודית והן בתחום מעגל השנה היהודי, שהכול שמרו על מועדיו והשביתו בהם את עסקיהם: שבת, חגים ומועדים וימים נוראים כמו כל שאר המועדים חנוכה, פורים וימי בין המצרים.
פילוג ואיחוד: כל תהליכי הפיצול והפילוג באירופה שהובילו להקמת קהילות חילוניות ודתיות ובתי כנסת נבדלים לאורתודוקסים, קונסרברטים ורפורמים וזרמים של חסידים ומתנגדים לא נודעו בקהילות הספרדיות, ובתי הכנסת שימשו אכסניות תפילה משותפות לכל שכבות הקהילה.
נצרות מול איסלאם: הנצרות הייתה עוינת ליהדות פי כמה מן האיסלאם. הרבה פוגרומים וגזירות נעשו בארצות הנוצריות: מסעי הצלב(1095), גזרות ת״ח ות״ט (1648), ועד לתקופה הנאצית. ליהדות היו תקופות יפות עם האסלאם במשך כ-800 שנה החל מתקופת הגאונים (1200-700), שבה זכו לאוטונומיה דתית ותקופת הכיבוש הערבי בספרד, שבה הגיעו היהודים למעמד נכבד החל מתקופת חסדאי אבן שפרוט (975-915) דרך תקופת שמואל הנגיד (1056-993), משה אבן עזרא (1140) ועד יהודה הלוי(1071). והנה מיד לאחר כיבוש גראנדה על ידי הנוצרים, שבה בא הקץ לשלטון האיסלאם בספרד, ולאחר הרקונקיסטה וכיבוש הנוצרים מחדש את ספרד, פקדה את יהדות ספרד האינקויזיציה וגירוש ספרד (1492).
והיכן מצאו המגורשים מקלט ומנוח אם לא שוב בארצות שבהן שלט האיסלאם באימפריה העותומנית, במרוקו ואלג׳יריה.
הרמב״ם והאיסלאם: בתקופת המווחדין, שבה כפו את האיסלאם על היהודים, קבע הרמב״ם, שאין לראות באסלאם כפירה כמו בנצרות, ואין להפעיל עליו את הכלל של ׳יהרג ואל יעבר׳, אלא אפשר לקבל את האיסלאם באופן ארעי ולמראית עין עד יעבור זעם.
בתקופת תור הזהב בספרד רכשו היהודים השכלה ערבית כולל לימודי אסלאם והשתלבו בחברה תוך שמירה על מסגרת יהודית. הפתיחות למדעים וללימוד השפה הערבית החלו כבר בתקופתו של רב סעדיה גאון שתרגם את התורה לערבית.
רשת חברת כל ישראל חברים הפעילה בתי ספר נוסח האליאנס כמעט בכל הקהילות היהודיות שבמזרח התיכון כולל בגדאד, עירו של בן איש חי, בלי שעוררה התנגדות משמעותית. במרוקו פעלו כ-84 בתי ספר נוסח אליאנס וגם באזור תאפילאלת פעלו בתי ספר ממשלתיים יחד עם האליאנס. יהדות ספרד במתינותה נתגלתה כיהדות ידידותית, פשרנית, מכילה ומבינה, שלא כיהדות אשכנז הנוקטת בכלל של הכל או כלום.
יש דרך אחרת, דרך שביל הזהב נוסח הרמב״ם. לסיכום, שרידותן של הקהילות הספרדיות בעולם אפשר לזקוף לשני גורמים: מבחינת השרידות הבטחונית יש לזקוף זאת לסביבה הערבית המתונה נוסח תור הזהב בספרד ונוסח התפיסה הערבית שראתה ביהודים ששכנו בכפרים יחד עם תושביהם הערביים כבני חסות שיש להגן עליהם עם מס ובלי מס. גם החברה הערבית הכללית וגם הפילאלית הייתה כמעט אחידה באווירתה האסלאמית, בכפרים ובעיירות, אין בה זרמים ותנועות מפלגות ומקצינות, החברה הכפרית הייתה סובלנית כלפי היהודים הן כלפי מסורותיהם והן כלפי ימי שבת ומועד, שבהם שבתו היהודים ממלאכתם, והערבים כיבדו מסורת זו.
ומבחינה רוחנית יש לזקוף את המצב הרוחני של היהודים, ששמרו על צביונם היהודי גם למסורת היהודית מרס״ג ורמב״ם, שידעו לשלב תורה עם מדע, יחד עם חכמת ההמונים שידעו תמיד לשמור על גבולות ועל מסגרת מסורתית ועל מסגרת הקהילה וכן להנהגה הרוחנית בכל דור שידעה להנהיג את הקהילה בהשכל ובנחת, בשיטה של והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, ימין מקרבת ושמאל דוחה, לא בשיטה של תפסת מרובה לא תפסת ולא הכול או לא כלום. דוגמה לכך קיומו של בית ספר צרפתי בעיירה ארפוד, בתחילת דרכו אוכלס כמעט כולו בתלמידים יהודים. בית הספר לא בא על חשבון הלימוד התורני בחדרים ובתלמוד תורה אלא במשולב עמו. הקהילה ראתה זאת בחיוב, ולא היה מי שהתנגד או פרש כולל ההנהגה הרוחנית של אביחצירא. דוגמת יש״א ברכה שנשאל על ידי נציגי חב״ד בארפוד איך הוא מתייחס לבית הספר שהשיבם ׳אני חייב לכבד את החוק׳ ודוגמת בנו ר׳ מאיר ששלח את בנותיו לבית הספר הצרפתי לבנות. הנהגת הקהילה הייתה די חכמה לוודא הפרדה בין בנים ובנות לא רק בכיתות נפרדות, אלא גם בבתי ספר נפרדים ולא קרב זה אל זה וגם לוודא שהתלמידים לא ילמדו בשבת. אכן בתקופת היסוד בית הספר היה סגור בשבת, ובתקופה המאוחרת, שגם ערבים למדו בו, הרי לא נתקיימו שיעורים סדירים בשבת והוא נתייחד רק לשיעורי בית וזאת על מנת שהיהודים לא יפסידו חומר לימודי.
הנה כי כן, זה סוד כחה של ההשקפה הספרדית שהתוצאה שלה היא ׳אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו – אשרי העם שככה לו׳.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
עמוד 16
אריה אזולאי-נוער בסערה-תנועות הנוער היהודיות במרוקו- התנועות היהודיות הקהילתיות
נוער בסערה
תנועות הנוער היהודיות במרוקו
אריה אזולאי
תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.
ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.
ד״ר אריה אזולאי נולד בעיר פאס שבמרוקו, התחנך ופעל בתנועת הצופים ובתנועת ״הבונים״
במרוקו כחניך, מדריך וראש תנועת הנוער החלוצית ״הבונים״.
עלה לארץ ב-1955, הצטרף לקיבוץ דורות ואחר כך לקיבוץ ברור חיל. יצא לשליחויות חינוכיות מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארגנטינה, לדרום־אמריקה לצרפת ולאירופה. כיהן כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת; ראש העיר אשדוד בשנים 1989-1983; יו״ר דירקטוריון חברת המתנ״סים; ראש עיר ממונה באופקים ב-2008; חבר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שבה כיהן כיו״ר עמית של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית בשנים 2006-1997.
בעל ב.א. בספרות, מ.א. בהיסטוריה של עם ישראל ודוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הנושא של הדוקטורט: ״תנועות הנוער היהודית במרוקו, 1944 – 1964״.
פרק ראשון: התנועות היהודיות הקהילתיות
א. כללי
תנועות הנוער הצופיות היהודיות במרוקו היו עד 1947 המסגרות הלגאליות היחידות שבהן התקיימה פעילות בני נוער בגילאי 10־22 במתכונת של תנועות נוער, על כל המשתמע מכך.
עם השלטון (הפרוטקטוראט) הצרפתי, שהחל בשנת 1912 והתיישבות של צרפתים ואירופים רבים במרוקו הועתקו אליה בשנות העשרים מסגרות החינוך הלא־פורמלי שפעלו בצרפת. ביניהם נוסדו סניפים של תנועות הצופים הצרפתים שהיו קיימות באותה עת בצרפת.
תנועת הצופים של הכנסייה הקתולית (S.d.f. – Scouts de France) שפעלה בצרפת משנת 1920.
תנועת הצופים של הכנסייה הפרוטסטנטית .Eclaireurs Unionistes) – E.U.F de France), שפעלה בצרפת משנת 1920.
תנועת הצופים הצרפתים החילונים (E.D.F. – Eclaireurs de France) שהייתה אמונה על ההפרדה בין הדת למדינה. היא פעלה כהמשך לחינוך הפורמלי בבתי הספר הממלכתיים הצרפתיים. קבוצה זו נוסדה אמנם כבר ב־1911, אך מיסדה את פעילותה בצרפת רק החל משנת 1920.
הפדרציה של הצופות הצרפתיות (Fédération Française des Eclaireuses – .F.F.E) הייתה תנועת הצופות הנשית הצרפתית הכללית, שבתחילה הורכבה משתי סקציות: אחת פרוטסטנטית (Unioniste) והאחרת חילונית. שתי הסקציות החלו לפעול בצרפת ב־1921. ב־1928 הוסיפו סקציה שלישית – מחלקה לצופות יהודיות Eclaireuses Israélites)). הקתולים לא השתתפו בפדרציה של הצופות הצרפתיות והקימו ב־1923 סקציה עצמאית שלהם בשם.Guides de France
תנועת הצופים היהודים הצרפתים (E.I.F. – Israélites), נוסדה בצרפת ב־1923 על ידי רוברט גמזון. חבריה השתתפו בפעילות הצופית הכלל־צרפתית, אך צורפו למשרד התיאום של התנועות הצופיות(.B.I.F) רק ב־.1938
הסקציה היהודית של הצופות בצרפת קיבלה מעמד מיוחד בפדרציה של הצופות הצרפתיות והכרה בייחודה כמחוברת בנושאי הצופיות לפדרציה מחד גיסא, אך מאידך גיסא, היתה קשורה לתנועת הצופים היהודים הצרפתים בנושאים יהודיים ובהכשרת קאדרים, והיתה נהוגה בה שבועה צופית מיוחדת שתאמה את היותה תנועה יהודית.
התנועות הצופיות בצרפת התבססו כולן בנושאי הצופיות על תורתו של באדן פאוול, אך הוסיפו את הגוונים הדתיים או החילוניים שאפיינו את החברה הצרפתית באותה תקופה. התנועה הצופית שהלכה והתפשטה, תחילה באירופה ולאחר מכן בכל העולם, הייתה מסגרת חינוך לא פורמלית, המבוססת על חינוכו ועל עיצובו של הצעיר לפי גילו מבחינה פיזית, רוחנית, מוסרית וערכית. הקבוצה הקטנה(Patrouille), המדריך הצעיר, חברת השווים, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע, פיתוח מיומנויות של חיים בריאים בחיק הטבע, ההווי המבוסס על שירה, ריקודים, חיי מחנה, משחקים, מדורות אש, תלבושת אחידה, סמלים, שבועה – כל אלה משכו את לבם של בני הנוער והבטיחו להורים מסגרת חינוך בריאה וערכית.
מבחינה ערכית־חברתית החובה לשרת את החברה, לסייע לפרט ולזולת, והנאמנות לעם, למדינה ולחוקיה הבטיחו לתנועת הצופים גיבוי, הן מטעם מערכת החינוך הפורמלית והן את תמיכתה של המדינה על כל מוסדותיה. עם העתקתן והקמתן של תנועות אלו במרוקו, הן משכו אליהן את הנוער הצרפתי המקומי וזכו בגיבוי של הרזידנס (Résidence) – הממשל הצרפתי בראשותו של נציג צרפת במרוקו.
ב. .E.D.F – תנועת הצופים הצרפתים החילונים במרוקו .F.F.E – הפדרציה של הצופות הצרפתיות
בני הנוער היהודי שלמדו בבתי הספר ״אליאנס״, וחלק מהם, בעיקר בני השכבות האמידות, שבאו ממשפחות בעלות אזרחות צרפתית(או שהן היגרו למרוקו מאלג׳יריה) או אזרחות זרה אחרת, נמשכו לאותן התנועות, בעיקר לתנועת הצופים הצרפתים החילונים (.E.D.F) שבתנועה חילונית לא כפתה סמלים ונהלים דתיים (קתוליים או פרוטסטנטיים) על חניכיה. השבועה האלטרנטיווית של תנועה זו היתה שונה מזו של שאר התנועות בכך שכל חניך יכול היה להישבע לפי אמונתו ודתו או בכלל לפסוח על אזכור המושג ״אלוהים״ בשבועתו.
במציאות זו טבעי שחלק מבני הנוער היהודים, שהיו קשורים למסורת הדתית של המשפחה ושל הקהילה, רצו להקים גם במרוקו תנועה צופית יהודית ברוח תנועת הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) בצרפת. אך השלטון הצרפתי במרוקו התנגד באופן נמרץ ונחרץ לכל ניסיון להקים תנועה צופית, יהודית או מוסלמית, כתנועה עצמאית במרוקו. לעומת זאת, הוא תמך בצירוף של צעירים יהודים לתנועת הצופים החילונים (.E.D.F), או במסגרת השבטים המעורבים שלהם (שכללו צרפתים, מוסלמים וגם יהודים), או במסגרת שבטים צופיים יהודיים, שהתנהלו לפי העקרונות החילוניים של תנועת הצופים החילונים.
הנימוק הפורמלי של המנהל הצרפתי להתנגדותו היה שהחוק של השלטון הצרפתי במרוקו לא הכיר בעמותות או בארגונים חינוכיים וחברתיים של תושבי המקום, של הילידים (indigènes), יהודים או מוסלמים, שבסיס ההתארגנות שלהם נשען על זהות דתית. הנימוק האמיתי שעמד מאחורי קביעה זו היה החשש של הצרפתים מניצול התארגנות כזאת על ידי המוסלמים המרוקאים למטרות לאומיות. הם ראו בהקמת תנועה צופית מוסלמית עצמאית יצירת מוקד ומשענת לגיבוש תנועה לאומית מרוקאית שתחתור להשתחרר מן השלטון הצרפתי.
חשש כזה לא היה קיים ביחס לציבור היהודי ששאף להיטמע בתרבות הצרפתית ולא בחברה הערבית. מטעם זה ביקש השלטון הצרפתי לעודד הצטרפות של צעירים משכילים יהודים לשורות התנועות הצופיות הצרפתיות, בעיקר לתנועת הצופים החילונים שהנאמנות לצרפת הייתה מיסודותיה הערכיים ומרכיב בשבועתה. החשש העיקרי של השלטון הצרפתי היה שהערבים המקומיים עלולים לחקות את היהודים ולבקש (אם יאושר קיומה של תנועה צופית יהודית מקומית אוטונומית) שיחול אותו דין כלפיהם. בעיני המנהל היה זה פתח לגיבוש של גרעין להקמת תנועה לאומית מיליטנטית שהצרפתים כה חששו מפניה.
ניסיון להקים תנועה צופית יהודית במרוקו נעשה בסוף שנות העשרים על ידי ״האיחוד האוניברסלי של הנוער היהודי״ (..(U.U.JJ בתקנון הארגון, שהוגש לאישור רשויות השלטון הצרפתי, נאמר שהתנועה פועלת בדרכי פעולה צופיות. כמו כן, היא דוגלת ב״איחודה של ישראל ותחייתו של העם היהודי״, כולל הפצת הלשון העברית ולימוד תולדות העם היהודי. הבקשה נדחתה, כמובן, בגלל אופייה ״הציוני״ והיא לא הורשתה לפעול במרוקו.
במציאות זו מדווח בשנות ה־20 וה־30 על ייסוד של שבטים צופיים יהודיים במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים, לעתים גם בעידוד של מערכת החינוך של בתי הספר ״אליאנס״, הואיל והתנועה זו חינכה לידיעת התרבות והלשון הצרפתית, לאהבת צרפת ונאמנות לאומה הצרפתית ותכנים אלה תאמו בהחלט את יסודות החינוך שלה.
ב־1927 קם שבט הצופים היהודים בטנג׳יר, שבו השתתפו כ־50 צופים, עם הופעה ותלבושת מיוחדת, בראשותו של משה סרואה (.(Moses Seruyaכמו כן, היו קיימים שבטים צופיים יהודיים של תנועת הצופים החילונים במספר ערים במרוקו: ברבאט, בקזבלנקה, במראקש, בפאס, באוג׳דה, במוגדור ובסאפי. ברוקר הסביר שהשלטונות סירבו להכיר בצופים היהודים בשנים 1933־1934 והרשו לקיים את פעילותם רק במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים.
אריה אזולאי-נוער בסערה-תנועות הנוער היהודיות במרוקו- התנועות היהודיות הקהילתיות
עמוד 47
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
שליחות אשר אוחיון.
התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתח מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר". התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתחת מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה משנת 1951משהתברר כי הנוער החלוצי משורות "בני עקיבא" ובח"ד במרוקו לא נקלט בקיבוץ הדתי, ביקשו להכשיר נוער שנמצא בשורות הצופים. לשם כך נשלח אשר אוחיון מטעם המדור הדתי וה- D.E.J.J
לפעילות בת מספר חודשים בארגון הצופים במרוקו. כפי שראינו לעיל, אשר אוחיון עלה לארץ בשנת 1949 ומיד עם בואו התגייס ל צ.ה.ל, אך שוחרר ממנו כעבור שישה חודשים כי התנדב לעבור להתיישבות, עת הצטרף לגרעין[אי.אי.אף ] בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן.
ההצעה לאשר את שליחותו באה מטעם המדור הדתי של הסוכנות היהודית בירושלים, שכן היה איש שומר מסורת. מטרת שליחותו הייתה לפעול בקרב תנועת הצופים, בייחוד בין ראשי הקבוצות, למען יעלו לארץ ישראל. עולים אלה היו אמורים להצטרף לגרעין של צופים – (גרעין לאו כהן). אשר אוחיון הגיע לקזבלנקה ב – 15.8.1951 וכבר למחרת פגש את אלפונסו צבע, שהודיע לו כי בחודשי הקיץ, בעונת המחנות, כמעט כל הצופים נמצאים בהרי האטלס התיכון.
צבע ציין שהחינוך החלוצי הוזנח בקרב צופי ה – E.I.F ויש למלא את החסר. לאחר כמה ימים יצא אשר אוחיון למחנה הקיץ של טיומלילין, באטלס התיכון, על פי הזמנתו של אדגר גדג', שניהל את אחד המחנות שם. שליחותו של אשר אוחיון הייתה אמרוה להימשך ארבעה חודשים בלבד.בתקופה זו היה עליו לבחור את המועמדים הטובים ביותר לעלייה ארצה, שיהיו מסוגלים להשתלב בגרעין E.I.F שם. הקריטריונים של מועמד טוב היו שליטה טובה בעברית ויהדות, והיותו בעל מקצוע. לפני עלייתם לארץ ישראל היו מועמדים אלה חייבים לעבור תקופת הכשרה בת חודש בחווה חקלאית בדרום צרפת, לא הרחק מהעיר טולוז. אשר אוחיון שימש להם מדריך ומלווה בדרכו לארץ, והן הצטרפו לגרעין הצופים בניר עציון.
אשר אוחיון ביקר במחנות הקיץ של הרי האטלס התיכון, שבהם שהו במשך הקיץ כ – 3.500 חברי הצופים ו " היחידות העממיות ", בנים ובנות. אולם הוא היה מעוניין במדריכים בלבד, כי בהם התמקדה שליחותו. היה צורך להדריך את ראשי הקבוצות בפעילות ציונית ובאורחות החיים בארץ, על מנת שראשי קבוצות אלו יעוררו בקרב הצופים הצעירים במרוקו עניין בציונות ובהישגי מדינת ישראל הצעירה.
במראכש ארגן אשר אוחיון בספטמבר 1951 מחנה הסברה עבור ראשי הקבוצות – בנים ובנות מדרום מרוקו, מהערים סאפי, מראכש, מזאגאן, ואגאדיר – שלא השתתפו במחנה טיומלילין במשך הקיץ. המחנה הוקם במרכז החקלאי של מראכש. נטלו בו חלק 28 משתתפים שהתכנסו בכיתה מקושטת בתמונות של נופי ארץ ישראל, גרעין של עשרה בוגרי צופים היה מוכן לעלייה, אחרי תקופת הכשרה קצרה בצרפת, יחד עם אשר אוחיון, בדרכו חזרה לארץ בתום שליחותו.
לפני שעזב את מרוקו התווה אשר אוחיון תוכנית פעילות חינוכית הולמת לארץ ישראל בשנת 1952 : הגברת הפעילות הציונית ; מבצע נטיעת יער בן עשרת אלפים עצים בארץ על שם ארמונד פלג ; ארגון מחנה מיוחד של מועמדים לגרעין של צופים בארץ ישראל ; שליחת קבוצת בוגרי E.I.F למכון מדריכי חו"ל בירושלים.
אשר אוחיון שב ארצה בינואר 1952. כאמור לעיל, הוא פנה לשליחות שנייה, שהייתה אמורה להימשך למעלה משנתיים. היא החלה באוגוסט 1954 והופסקה לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב – 2 במרס 1956. לאחר ששליחותו הראשונה נועדה בעיקר להביא לעלייתם של רשאי קבוצות לארץ, הדגישה השליחות השנייה את הפצתן של היהדות והציונות. נראה אפוא שהמנהיגים הציונים בירושלים חשו שנגע ההתבוללות התפשט עוד יותר בקרב הנוער היהודי במרוקו בשנים 1952 – 1955.
אשר אוחיון לא חדל מלהתעניין בראשי הקבוצות של הצופים, שהיוו עבורו את אוכלוסיית היעד שלו, בוודאי בקשר להקמת גרעין צופי לקיבוץ שדה אליהו. שאלת עלייתו של הנוער היהודי ממרוקו וקליטתו בתנאים הטובים ביותר הייתה תמיד בראש מעייניו. כך הגה את הרעיון לארגן במקום הכשרה קצרה לחברי הקבוצות העצמאיות שהיו מועמדות לעלייה – אלא שכאמור תוכניותיו נקטעו באבן.
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
עמוד 153
"בסוכות תשבו שבעת ימים.הרב משה אסולין שמיר
"בסוכות תשבו שבעת ימים.
כל האזרח בישראל – ישבו בסוכות" (ויקרא כג מב)
בקיום מצות סוכה, אנחנו משלבים הוי-ה {26} ואדנות {65} = 91.
ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י + וכ {26} = הוי-ה = 91 = אמן.
כולנו יושבים בסוכה –
עם השכינה והאושפיזין עילאין קדישין.
(דרשות רבנו אור החיים הק' שקובצו בספר "מאור החיים",
מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הקשר הפנימי – בין חגי תשרי.
ראש השנה וכיפור:
"תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד).
הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}.
בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.
"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב:
"כי חוק לישראל הוא –
משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).
"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.
"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).
בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.
ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים:
אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.
"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).
פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.
בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".
במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).
יעוד חג הסוכות:
ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.
הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.
"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),
"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).
"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".
כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.
"אין שמחה כהתרת הספקות".
לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.
רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).
פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.
הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.
"תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},
שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.
ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא,
שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).
ישיבתנו בסוכה,
מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,
כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').
רבנו-אור-החיים-הק':
"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).
"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"
("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).
יוצא מדברי קדשו:
הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.
את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".
השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.
רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.
תשובתו ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.
הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).
כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.
רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".
את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).
{הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.
בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.
.
סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן
ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:
"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:
ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /
השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".
כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.
"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".
הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.
מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).
את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.
ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).
גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:
"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח ט).
האושפיזין עילאין קדישין
של רב המנונא סבא.
הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.
להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".
בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח} למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.
הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.
אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה
(עיבוד המקור הנ"ל מהזוהר בפרשת אמור).
רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?
השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?
רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי. אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).
מסר חשוב:
בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.
בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.
ייזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".
כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.
"חג הסוכות תעשה לך…
ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).
מהות השמחה – בחג הסוכות.
"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).
האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,
מסמלים את חגי תשרי:
בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.
הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".
א . מצות השמחה בחג הסוכות.
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –
עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).
"רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".
(רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).
רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.
חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.
מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" – המחזיק, מחזק וחותם את שאר החגים.
בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.
המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".
חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:
הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל – ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).
השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).
השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).
רבנו ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.
שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".
בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.
רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.
ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"
והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.
בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך": ס = 60 . כ = 20. ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.
בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).
גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.
גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.
עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.
האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".
לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.
הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.
כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.
בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.
ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).
הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.
לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".
הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.
מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.
הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"
"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.
"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.
"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.
הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".
"ורצית" – מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר:
"זה יתנו": פירוש, יחזור לתת – סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).
ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,
השמחה בעבודת ה'.
הנקודה הפנימית המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.
ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.
הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.
גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.
מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו:
ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".
ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).
ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.
ידועים דברי רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".
לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב",
רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.
מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד. אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.
לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.
ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.
ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.
הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.
כ"כ, מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.
- "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).
הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).
את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".
המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו.
שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.
"זמן שמחתנו" –
"זמן" = זימון שמחה לכל השנה.
"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).
"זמן שמחתנו" – עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.
רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).
"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):
לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.
רבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,
ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.
מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.
כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בקזבלנקה בה למדתי.
כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.
בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.
האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).
פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".
רבנו רפאל ברוך טולדנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. משמעות השם טולדנו = טולדו – נו = לא.
רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.
הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד.
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.
עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".
רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.
להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.
"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.
נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.
נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.
ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.
נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.
ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.
אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.
רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.
חג סוכות כשר ושמח – וגאולה ברחמים.
"שישו ושמחו בשמחת התורה".
הרב משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה, אלתר חצק בן שרה ע"ה.
לגמר חתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב, ושנה טובה ומבורכת, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו. סילביה בת שמחה.
השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
- טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
- למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
- יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.
- אלא שהמושל, בגאוותו כי רבה, חשב זאת למחמאה גדולה והפיץ את הסיפור בין ידידיו, שצחקו בפה מלא על ״טמטומו״ של היהודי ״הטיפש״. בין כך ובין כך, עומד הגיבור שלנו עמוד, שיהודי גאה וזקוף קומה היה, ואומר שגם לסוסו אין המושל שווה ולכן גם להצדעה אחת אינו ראוי. המשיך להסתכל בפנים זועפים במושל העריץ, אשר מעלליו כשונא־ישראל מובהק הלכו לפניו, ואמר לו:
- ראשית, נאצי ארור שכמוך! המלחמה נגמרה ושכחת כנראה שהמרשל פטן שלך ירד מזלו, כן יפול מזלך. משטר וישי התמוטט ואתה מתנהג כאילו שום דבר לא נשתנה! בא הסוף לשונאי־ישראל כמוך. גיבור גדול אתה על סוסך! פשוט מעילך ובוא הנה ונראה איזה מין גבר אתה י בן כלבים! שמע המושל ונשא בשרו בשיניו, כי ידע שימיו ספורים בתפקידו כדברי עמור ובכל זאת, רצה ללמד חצוף זה לקח ולהשפיל אותו. הניף את שוטו להצליף בו עוד פעם אבל עמור הקדימו והחזיק בקצה השוט ולא נתן להצליף בו. רגז המושל עוד יותר ודמו בער בו. קרא לגומים שנזדמנו למקום לבוא לעזרתו. הגומים רצו לעבר עמור להתנפל עליו. ראה עמור במה דברים אמורים ולאן הדברים מוליכים, התחמם גם הוא והתנגד בכוח לתפיסתו בידיהם. התחיל מכה בגומים ומפילם במהלומותיו, מחרף ומגדף את האנטישמים ומשרתיהם בערבית ובצרפתית. אחר כך פנה לגומים ואיים עליהם:
- ווללאה יא וולאד לחראם (באלוהים, בני הטומאה) אני אתפוס אתכם אחד אחד ותשלמו ביוקר על זה, מנוולים מלאי כינים!
הגומים נרתעו, אבל לא ויתרו על ההזדמנות שבאה לידם. הוציאו את אלותיהם והתחילו מאיימים בהן על עמור.
- דרבו פלכאפר! (הכו בכופר), אמרו זה לזה.
בינתיים התחילו להתאסף סביבם היהודים שהיו מטיילים בבאב־אלמקאם בהמוניהם, כשראו שעמור מוקף גומים רבים התחילו לרטון בקול רם על הגומים. הם לא הופתעו עוד ממעשיו של עמור שהיה עז נפש וגיבור, אבל עכשיו עמד מוקף ככבשה בין זאבים. הגומי הראשון שהתקרב לעמור, קיבל ממנו מכה הגונה ששלחה אותו, מתגלגל על גבו. עמור פנה ליהודים שהתאספו סביבם ואמר להם:
- הכו בממזרים! אל תפחדו!
שנאה גדולה הייתה בין הגומים ובין היהודים והם לא החמיצו כל הזדמנות להרביץ ולהתכתש, בכל מקום שבו נפגשו. אם גומי נכנס למללאח והעז לשלוח ידו ביהודי, היה יוצא משם גל עצמות ואם גומי פגש ביהודי מחוץ למללאח, היה נוקם בו את נקמתו. וכך הלכו הדברים. עכשיו, שראו הגומים שהיהודים המתאספים הולכים ורבים, הריחו בחושם שתגרה מסוכנת ממשמשת ובאה. תגרה — שיד היהודים תהיה בה על העליונה. גם עינו החדה של המושל הבחינה מיד שהיהודים מסביב החלו לחרוץ לשון ולקמץ אגרוף. הרגיש שהזעם יתן עוד מעט אותותיו במעשים ורצה לדכא אותו בטרם יפרוץ. תקע את דרבנותיו בבטן הסוס. הלה, שנתבהל, דהר כנשוך נחש והמושל התחיל להצליף בשוטו באנשים ולפזר את המעגל שהלך ונתהדק סביבם. הגומים הרפו מעמור שהתחיל לצעוק:
- אל תתפזרו! אל תפחדו! הרביצו בממזרים!…
הגומים, שראו את המושל בשעת מעשה, הלכו בשאלותיהם לפניהם והחלו צועקים:
- יאללאה! אוכרו יא בנין לכלאב! (אחורה בני כלבים).
הלך המעגל והתרחב ושורותיו נתדלדלו ונבעו בהן פרצות. האנשים החלו לרוץ ולצווח והתפזרו בבהלה. רצו ודחפו זה את זה, מי שנפל לא יכול לקום מלחץ האנשים שזרמו לכיוון המללאח. צווחת הנשים עלתה על זו של הגברים ובבאב־אלמקאם תאניה ואניה. המושל נתן פקודותיו ונסתלק והגומים נפנו עכשיו אל עמור שעמד כיתום ביניהם ונפשו עכורה עליו בשל המחזה שהתחולל לפניו. הלך ללא התנגדות לכיוון לקסלא, כשהם מזרזים אותו בקצה אלותיהם. אבל הוא כבר לא שם לב אליהם. התחילו הגומים לצעוק עליו ולשאול אותו בהלצה:
- איפה גבורתך, יא עמור? ומקניט אותו שני:
- רק אל תרגיז אותו, יא חמד, הוא עוד עלול לשרוף אותנו בהבל פיו! כולם פרצו בצחוק. תוך כדי דיבור דחפו אותו באלותיהם פעם בעורפו ופעם בגבו ושמרו על מרחק מה ממנו, כי בלבם פחדו ממנו. נזכר עמור באותו יהודי רוכל שהלך בלמדינה של פאס. נטפל אליו ערבי קל דעת מהמון העם והתחיל להציק לו בלעג:
- יא כלב!
שומע היהודי את חרפתו ואינו עונה. חזר הערבי לאחר זמן ופירש את דבריו, שמא לא הבין היהודי:
- יא ליהודי לכלב!
הולך היהודי ומשים עצמו כאילו אינו שומע וכאילו לא אליו מופנים הדברים. המשיך הערבי ואמר:
- יא וולד לקחבא! (בן זונה).
אין תשובה. לבסוף כעס הערבי ודחף את היהודי בגבו והיהודי עושה עצמו כאילו לא הרגיש כלום. יצא הערבי מכליו ואמר:
- תענה יא ממזר!
והיהודי אינו עונה. החל הערבי לרקוע ברגליו ולצעוק:
זה לא בן־אדם! זה גלגול אללה יצילנו! התחיל לצעוק כמשוגע ולאמר:
— אני הוא הממזר! אני הוא הכלב! אם גם יהודי ארור לא עונה לי! ראה היהודי לאן הדברים מוליכים, אסף את רגליו ורץ מהמקום כל עוד נפשו בו לפני שיתפסוהו הערבים, שהתחילו להתקהל סביבו, ויעשו בו שפטים. כאמור, נזכר עמור באותו מעשה והיה מהלך מוקף גומים ומתנכר לקיומם, כאילו אינם שם. בהתחלה מילאו הגומים פיהם צחוק והתחרו זה בזה מי יקניט את עמור יותר. היו מקפצים כקופים סביבו ועושים צחוק ממנו, אלא שעד מהרה עייפו וחוסר תגובתו של עמור הוציא אותם מכליהם. המשיכו לכרכר סביבו ולדוחפו בקצה אלותיהם, רק משום שלא רצו להודות בכשלונם.
— יא בלכאפר לאכור מאסי וסאכת! (בן הכופר הולך ושותק), אמר אחד.
— ווללאהי אילא לחם דלחמאר ענדו! (באלוהים, עור חמור לו), אמר השני.
עמור רק הסתכל עליהם במבט חד ומלא בוז כאומר להם: עוד תשלמו על מעשיכם, אחד אחד. המכות והדחיפות לא הכאיבו לו ולא פגעו בכבודו כלל והוא המשיך ללכת בזקיפות קומה. התמזל מזלו והדרך ללקסלא, שנמצאת בבאב־אלמקאם לא הייתה רחוקה. לא יצאה שעה קלה והשמועה על מאסרו הגיעה להוריו, הלכו לבקש את התערבותו של שכנם וידידם סי עבדאללה והלה הלך מיד לראות את הפחה של העיר – ידידו. עמור שוחרר עוד באותו ערב.
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 92
1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית- עריכה שלום בר אשר
1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית
עם סיום המאבק על השחיטה מתרבות הידיעות על אופי היחסים שבין המגורשים לבין המקומיים בפאס, ולבד מזה שלמגורשים ושלתושבים חיו נגידים נפרדים, סימן לפירוד מסויים בהנהגת הקהילה דומה שבהנהגה גוברת ידם של המגורשים. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל, שלא לנקום במגרשיהם ובמשמידיהם, שימשה נר לרגלם גם בחייהם הפנימיים כמובן באופן יחסי. ואין ספק שזו היתה סיבה נוספת לצוותא שהם כוננו עם ה׳תושבים׳. דוגמא היא תקנת 1540: היה מקובל שבזוג ערירי ינוכה בפטירת הבעל שליש מן הכתובה לטובת יורשי הבעל, מעצם השויון שביקשו להנהיג בכל צד שהוא, בעל כמו אשה ואשה כמו בעל. אלא שבפאס היתה תקנה מקומית קדומה שאם האיש נשא רעיה נוספת על אשת נעוריו חרף שזו הביאה לו צאצאים, לא תנוכה אפילו פרוטה מכתובת האשה הראשונה. כידוע הרבו בני ספרד לשאת פילגשים על פני נשותיהם, וכנראה, כנגדם שמרו בני פאס מנהג המבטא רוח תלמודית עתיקה המטילה דופי בבעל שזונח את אשת בניו ובנותיו לטובת אשה נוספת, סתם ׳לשם נוי׳.
אלא שהגישה המעשית שלא לעורר מדנים בין משפחות שונות הולידה פעמים מגמות סותרות בזמן הנדון. באחת התקנות הראשונות הקנו כאמור סמכות מהפכנית לבית הדין להפקיע נישואין שלא נעשו על ידי רב ועם מניין של אנשים. סמכות זו היתה חרב פיפיות: מטעמים של הבטחת מעמד חברתי שווה בין בני שכבות דומות בית הדין וכנראה אל נכון בגיבוי המשפחות תבע פיקוח על קידושין ונישואין. וחסוררים – תופקע ברית נישואיהם.
והנה במקום שלא היתה סתירה בין השאיפה החברתית לשמור על מעמד חברתי גבוה לבין הבעייה המשפטית ניתנה הרשות להפגין עושר והצלחה גם אם זו מדומה, ׳כגון שהיתה הנדוניה מאה כותבים שהכניסה מאה וחמישים כדי לגדל בפני העם׳ בתקנת 1550.
סמכות הפקעת הנישואין בוטלה בהסכמה חדשה ב־1592. החשש להמשיך בתקנה זו היה מסתמא מן החשש שעלה אצל גדולי ספרד לפנים, החשש שמא הדיוטות יפקיעו נישואין ללא שיקול הלכתי מעמיק וכתוצאה מכך אשה לא מגורשת לפי הדין תיחשב עדיין אשת איש שכל מגע של איש זר איתה נחשב איסור חמור ביותר. התקנה החדשה קובעת שגם כאשר ההורים מסכימים לתת את הנערה הנשואה לנער שלא על דעתם עליה להתגרש ואחרי כן להתקדש מחדש’.
תרמה לגישה של כבוד הדדי בין שתי העדות דמותם של החכמים. אחדים מהם כמו ר׳ שמואל אבן דנאן מדברים באופן מפורש על היחס למנהג המקומי. משפחתו של רבנו היגרה מספרד למרוקו עוד לפני הגירוש הגדול ויש חוקרים רבים המייחסים את הדנאנים ל׳תושבים׳. סיכום נאות לכבוד שיש לרחוש למנהג בצד העיון המתחדש הוא בדבריו הבאים: ׳ועם היות [שחכם] ימצא פוסקים מסייעים לסברתו המנגדת המנהג [המקומי] עדיין יתלה החסרון בעיונו [ולא במנהג]׳,.
ובאמת ׳בעיון המתחדש׳, כלומר ב׳ספר התקנות׳ יש בראש ובראשונה עדות נאמנה על אושיותיה של ההלכה היהודית מקורותיה ונתיבותיה כפי שהביאוה עמם בני ספרד למרוקו. התקנות הראשונות נכתבו בתקופה שבח חלה תמורה מרחיקת לכת בשיטת הפסיקה. בתקנות הראשונות, שנדפסו בשנים שלאחר הגירוש, טבוע הכלל שהובא על ידי יוצאי קסטיליה ׳כי אל אשר יפנה הרא״ש זכרונו לברכה אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו׳, אלא שלאחר יובל שנים פסקו על-פי שיטתם של ר׳ יוסף קארו תרי מגו תלת[שתיים מתוך שלושה א.פ]: הרי״ף הרמב״ם והרא״ש, ״.
מי הם בעלי התקנות שכה שקדו להעמיק את דרך התקנות כדרך מרכזית לבניית חברה צודקת? חיים בנטוב שכתב מאמר על ר׳ וידל צרפתי מגדולי זמן זה קבע שמשנתו ׳לא ללמד על מחברה לבד יצאה, אלא ללמד על כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה׳. ר׳ וידל התייחס דרך משל, על משפחת רבנו תם נכדו של רש״י שהגרה לימים לספרד. בסוף מאה שנות רדיפות שמסתמא היו מנת חלקה גם של משפחה זו נטשו הגולים את ספרד ללא רכוש ופעמים רק כשבגדם לעורם. גם במרוקו לא כל הבאים ובניהם אחריהם דרך כוכבם: ממון לא היה לו לוידל, אחרי ששיכל את אשת נעוריו הוא התחתן פעם שנייה עם בתו של ר׳ יעקב בן עטר גם כן ממשפחה נכבדה. סאת הסבל של צרפתי לא תמה, חותנו ר׳ יעקב מת ברעב הגדול של 1606-1602 והוא עצמו מת כשבניו קטנים, ״.
1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר
עמוד 21
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים-הרב משה אסולין שמיר
גדולתו של משה רבנו –
לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל לפני מותו,
וחג שמחת תורה שמח – חג המהווה – שיא חגי תשרי.
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים,
את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).
"וזאת הברכה" – מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.
"וזאת הברכה" – קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.
"וזאת הברכה" – נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.
"וזאת הברכה" – "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)
"וזאת הברכה" – "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)
"וזאת הברכה" – "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות". "אביר יעקב"
"וזאת הברכה" – משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")
"וזאת הברכה" – הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},
מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".
"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,
אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,
אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).
רבנו-אור-החיים-הק': "ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".
ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, הייתה באמצעות ישראל".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.
והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}. כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".
רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":
א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.
ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".
כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')
כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').
וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן".
רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,
לשתי השאלות הנ"ל:
התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,
את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).
רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו: "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".
רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:
א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו. ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים. ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה "את" בני ישראל. ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.
רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".
רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.
רבנו-אור-החיים-הק' גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש: באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.
רבנו-אור-החיים-הק' – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי
קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".
רבנו-אור-החיים-הק' – "ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת" כדברי ק'.
לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,
מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.
כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,
הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.
וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.
וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.
עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א), הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".
ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},
מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,
וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:
א. "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.
ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן, עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…
ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.
ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.
ד. "לפני מותו" – כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.
ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".
עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}, כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל" – בזה נקרא "איש האלהים".
"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל וזה לשונם: אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד:
"ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.
והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".
עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "
עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} – איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות
ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש: באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.
והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים".
"זמן שמחתנו" –
"זמן" = זימון שמחה לכל השנה.
"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן,
ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).
"זמן שמחתנו" – עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.
רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).
"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):
לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.
להתבשם באור החיים –
לשמחת תורה.
לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו –
הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,
ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו,
בדומה למסר האמוני של מצות סוכה.
מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.
כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.
כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.
בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.
האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).
פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".
רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.
רבנו ברוך טולדנו היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו,
ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש.
רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.
הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד.
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי:
"איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?"
היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.
עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "
יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".
רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.
"אשורר שירה – לכבוד התורה"
מאת רבנו ברוך רפאל טולידנו ע"ה.
"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.
נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.
נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.
ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.
נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.
ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.
אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.
רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.
"שישו ושמחו – בשמחת תורה"
הרב משה אסולין שמיר.
"חזק חזק ונתחזק".
בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד,
שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו –
ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:
א. בעד עם ה' – עם ישראל. ב. בעד ערי אלהינו… – ארץ ישראל.
כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.
גם אצל יהושע בן נון נאמר:
"רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…
הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב
בטריפולי שבלוב הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. גם כאן בלטה הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו משאב של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב קבוצת בן יהודה בטריפולי. בשנים 1946-1945 פורסמו בעם וספר כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך בעברית בטריפולי וביטאו את היקף הפעילות.
הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ובתרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית, ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת בן יהודה בטריפולי. הקובץ הודפס בדפוס אברהם תשובה והעיד על רמת הארגון של הקהילה, שהיה בכוחה להפעיל בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר התקווה בשנת 1932, שבו למדו בשפה העברית. כבר במהלך שנת הפתיחה גדל מספר התלמידים והתלמידות מ־20 ל־512, ושש שנים מאוחר יותר למדו בו 1,200 תלמידים.
ההתכתבויות שנשלחו מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים לשמור על קשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו שנים מספר, ולנמענים נאמר שהתשלום תמורת הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם תמורת חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים, שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מצד מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י, והצורך בריכוז הפניות.ניכר בתשובות גופים אלו. הסוכנות היהודית לא הייתה מעוניינת לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב.
אספקת חומרי הסברה וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמד כאבן נגף בדרכה הריכוזית של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית, ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה, שכן לשון המקרא ולשון חז״ל היו העברית היחידה המדוברת בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים המקומיים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית־צרפתית־עברית, בעוד בין פקידי הסוכנות היו שהתקשו בקריאת כתב רש״י.
מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היתה במטרה לרכז את שליטתה בפעילות הציונית תחת קורת גג אחת, תחת תפיסת ה׳אימפריאליסטית' שהתוותה המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה כבר בשנת 1935, במפגש של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון.195 יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. הגיבוי שקיבלה אגודת שארל נטר בקזבלנקה מהסוכנות היהודית וברית עברית עולמית היה טקטיקה שנקטה הסוכנות היהודית כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו, ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.
חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ־ישראלים לא פעלו בחלל ריק בשליחותם הראשונה והשנייה. אמנם פעילותם הייתה בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת החלוץ ההסתדרותי האחיד, שמטרתה הייתה ״חיסול הגולה בצפון אפריקה״. נוספו לה הפעילות החינוכית של השליחים וגם מודל ההכשרה החלוצית הסמי־חקלאית בצפון אפריקה. הקהילה היהודית בארצות אלו תמכה בפעילות הציונית הזאת והעמידה לה משאבים שסייעו להכשיר את הקרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה לטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב לאחר המלחמה.
מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב. למרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב׳ לספק שלוש ספיגות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב
עמוד 91
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית
הפרוטקטורט
בואם של הצרפתים שינה את פני הדברים כליל.
ההתפשטות הקולוניאלית לצפון אפריקה, בעקבות המהפכה התעשייתית שהתחוללה באירופה במאה התשע־עשרה, זעזעה דו־קיום בן אלף שנים בין יהודים וערבים. חרף ההתפרצויות האלימות כלפי המיעוט היהודי, במרוצת השנים, היה איזון מסוים ביחסים בין היהודים והמוסלמים, והמצב הכללי במלאחים של מרוקו היה שונה בתכלית מן הגורל האכזר של הגטאות במזרח אירופה. הקולוניזטור הצרפתי, שהופיע לפתע, שיבש בבת אחת את האיזון הזה.
אמנת פז, שנחתמה ב־1912, השלימה את ההשתלטות הצרפתית על צפון אפריקה, שהתחילה עם כיבושה של אלג׳יריה, ב־1827, ונמשכה באמנת בַּרְדוֹ, בנוגע לתוניסיה, ב־ 1881. יריבותיה של צרפת הפסידו במערכה. ספרד, שהיתה פעילה בחופי הים התיכון מאז המאה החמש־עשרה, נאלצה להסתפק בנתח עלוב מאוד (הרי הריף, בצפון; אִפְנִי וטַרְפַיָה, על גבול מדבר סהרה, בדרום).
המנצח האמיתי בקרב על מרוקו היה בנק פאריס וארצות השפלה, שהקדים והשקיע את הארץ בחובות גדולים. משימתו זו לא היתה קשה במיוחד. הסולטן הצעיר עבד אל־עזיז, שעלה לשלטון ב־1900, סבל תמיד ממחסור במזומנים. ומה היה טבעי יותר מזה שהבנק הפאריסאי ילווה לו הון־עתק ויממש את הערבויות בכל מקום שימצא אותן? המקום הנוח ביותר לצורך זה היה בית המכס, שניתן בידי הבנק. אחר־כך בא הצבא והשלים את המלאכה. הפצצת קזבלנקה, באוגוסט 1907, גרמה למרד כללי. אחר־כך נדרשו לצבא הצרפתי עשרים וחמש שנה כדי להרגיע את הרוחות. עבד אל־עזיז התנגד למרד, ואיבד את אמונם של נתיניו. אחיו, מולאי חאפיד, שהיה הרבה פחות פשרן ממנו, בא על מקומו ודווקא הוא חתם על כתב הכניעה — אמנת פז, ב־30 במארס 1912. אבל צרפת לא נתנה בו אמון מלא, והוא החל לגלות סימני מרי. כיוון שכך, קנו הצרפתים בזהב את סילוקו מכס השלטון והעלו במקומו את האח השלישי — הטוב — מולאי יוסף, המכונה ״הסולטן של הצרפתים״. כך הגיעו לקיצן אלף ומאתיים שנים של ריבונות ועצמאות.
עם כינון הפרוטקטורט זכו 80 אלף יהודי מרוקו להשתחרר סוף־סוף ממעמד של בני־חסות. לא ייפלא איפוא שהם קיבלו את פני הצרפתים בהתלהבות רבה. הם חשבו שצרפת תשחרר אותם מגזרות קשות ואיומות שהוטלו עליהם במשך יותר מאלף שנה. ואכן, הצרפתים השיבו ליהודים את הכבוד האנושי – וההתקוממות נגד הכובש שפרצה זמן קצר אחרי החתימה על אמנת פז מצאה ביטוי גם בעשיית שפטים בתושבי המלאח. בפוגרום זה נרצחו יותר משישים איש.
בשונה מאחיהם באלג׳יריה, שזכו באזרחות צרפתית ב־1870 (לאחר שהוחל עליהם ״חוק כרמייה״), יהודי מרוקו לא הגיעו לכך. מכלל זה יצאו רק משפחות בודדות, שהצליחו להוכיח את מוצאן הברור מאלג׳יריה, ותבעו אזרחות צרפתית בהסתמך עליו.
כל היהודים האחרים נותרו נתיני הסולטן, במעמד שווה לזה של המוסלמים.
התייחסותם של היהודים לצרפתים כמשחררים, אף־על־פי שהערבים והברברים ראו אותם ככובשים היתה חריגה בוטה, ראשונה, מכללי המשחק שהיו מקובלים בסביבתם. רישומה לא פג במשך ארבעים וארבע שנות הפרוטקטורט. הצרפתים לא רצו לכונן במרוקו חברה הומוגנית, ממש כשם שלא שאפו לכך באלג׳יריה ובתוניסיה. שלוש הקהילות — היהודית, הצרפתית והמוסלמית — חיו יחד, אבל בלי קשרי־גומלין של ממש. לא היתה שום מסגרת אחידה — כמו בית־ספר או צבא — שתקיף את כל התושבים. היחסים החברתיים הוגבלו לצד הכלכלי. וכך קרה שהיהודים זכו למעמד חדש, כמתווכים בין הצרפתים והמוסלמים. בתוקף תפקידם זה, הם לקחו חלק בהתפתחותה של מרוקו המודרנית ונהנו מכך. התהום שהפרידה בין הקהילה היהודית ובין הקהילה האירופית הלכה והצטמצמה, ואילו המרחק בין היהודים והאירופים מצד אחד ובין הערבים מצד אחר הלך וגדל. סופו שהוליד את הפיצוץ המדיני והצבאי, ששם קץ לנוכחות הצרפתית באזור.
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית
עמוד 27
השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
הבן יקיר לי
הגברת אמזלג, כרסה בין שיניה, התקשתה מאוד בלידתה. הלידה המתמשכת הגיעה לשלב שבו היו כבר חייה בסכנה, וכשהגיעה למשבר פנתה לרופא.
זה בדק אותה ופסק חד־משמעית: ״אני חייב לנתח אותך, כדי שלפחות אוכל להציל את חייך שלך, שלא תמותי בעת הלידה המסוכנת. עם כל הכאב והצער, גורל הוולד נחרץ למיתה, כדי שאת תינצלי ממוות״.
האשה ההמומה ביקשה פסק זמן לחשוב על כך, וביקשה כי ייקחו אותה לבית הצדיק, הר״ח פינטו הקטן. ״לא אעשה דבר בטרם יאמר הרב את דברו״, הסבירה. ארבעה גברים נשאו את האשה על אלונקה לבית הצדיק, וכשראה הוא את המראה צחק בטוב־לב ואמר: ״אין לכם ממה לחשוש. עד שתגיעי לביתך כבר תלדי בן, ושמו בישראל יהיה יעקב חיים. ברבות הימים הוא יהפוך למנהיג בעמו״.
כשהגיעה החבורה אל בית האשה ילדה היא בן במזל טוב. לאחר שמונה ימים נערכה הברית, וייקרא שמו בישראל יעקב חיים.
יעקב חיים מוכר יותר בישראל כז׳אק אמיר, לשעבר ח״ כ וראש עיריית דימונה. בעצת הרב חיים פינטו שליט״ א פתח אמיר את הכולל הראשון בדימונה, במימון העירייה, ובכל פעם שהיה חשש לפירצה בחומת הדת בעיר, בעת שעמד בראשה, פעל בהתאם לעצת הרב ועשה למנוע חילול כבוד שמיים.
וייסעו ריחנו
באוטובוס מחיפה לתל אביב ישב הרב של קרית ביאליק, הרב עמינדב קריספין. במושב שלידו ישב קצין משטרה בדרגה בכירה, ומהכא להתם התגלגלה שיחה בין השניים. מייד התברר להם, כי מוצאם משותף: העיר מוגאדור.
״היכרת את הרב חיים פינטו?״ – שאל אותו הרב.
״בוודאי. מי אינו מכיר אותו? אולם, לגבי אישית, העובדה שאני חי וקיים ומדבר איתך – היא בזכותו״, השיב הקצין.
ומעשה שהיה כך היה. אותו קצין, כשהגיע לבגרות, ביקש לרכוש משאית ולעבוד בקו למוריטניה, אצל חברת תובלה צרפתית. באותם שנים התנהלה מלחמה בין מימשל החסות הצרפתי למורדים מוסלמים, והדרכים היו בחזקת סכנה.
כמקובל לפני צעד גורלי בחיים, לקחה אימו של הבחור אותו אל בית הר״ח הקטן, לקבל את ברכתו. הרב חיים פינטו התבונן בצעיר, בירך אותו להצלחה ופקד על האם לקנות גלימה, ולהניח אותה בתא הנהג של המשאית.
הצעיר התקומם. ״כבוד הרב, בימינו אלה נוהגים רק ערבים ללבוש גלימות. היום חלה התפתחות והתקדמות והלבוש האירופאי המודרני מחליף את הגלימות״.
״עשה כדברי״, אמר לו הרב. ״בבוא היום תציל גלימה זו את חייך״.
אם לא יועיל-לא יזיק, סבר הצעיר, הגם שאמו הפצירה בו כי יעשה כדברי הצדיק. היא קנתה לו גלימה שכזו, ומכאן ואילך היא שכנה כבוד ליד מושב הנהג, בסמוך לטלית ולתפילין, שליוו את הנהג במסעותיו.
ארבעה חודשים לאחר שהחל לעבוד עצר הנהג לחניית לילה, ששם נהגו הנהגים להתאסף מחשש להתקפות המורדים. בטרם התכרבל בתא הנהג עטה הוא על עצמו את הגלימה, ואחר כך נרדם. מתוקה שנת העובד, ולמחרת קם משנתו העמוקה, רענן ומלא כוחות. כשפקח את עיניו והציץ מבעד לחלון נחרד לראות, כי על כמה מהמשאיות תלויים ראשיהם הערופים של נהגיהם. אז התברר לו, כי באותו לילה הגיעו מורדים לחניון, עברו בחשאי ממשאית למשאית ובדקו את הישנים. הם הסיקו כי כל אחד מהם, שהיה בעל לבוש מערבי אירופאי, הוא צרפתי – וכרתו את ראשו. הם לא נגעו לרעה באלה שהיו לבושים בגלימות, בהנחה שאלה ערבים. ״כך ניצלתי״, סיפר הקצין לרב.
למחרת האירוע המזוויע מיהר הצעיר לבית הצדיק, ובירך ״הגומל״. באותו שבוע ארז את מטלטליו ועלה ארצה.
חבל על דאבדין
22 שנה בטרם התבקש הרב חיים פינטו השני לישיבה של מעלה – נפטר הרב. היה זה לאחר שחלה, ונאסף אל עמיו. עם היוודע הדבר קמה צעקה גדולה ומרה בעיר, אנשים החלו לנהור אל ביתו ולמראשות הגופה הונחו נרות דולקים. ההלוויה נקבעה להיערך למחרת. בחצות הלילה, בעת שהצדיק היה נוהג לקום ולערוך תיקון חצות, החלה הגופה לנוע והצדיק התיישב על מיטתו.
הנוכחים במקום שותקו מרוב אימה, לא מאמינים למראה עיניהם. הר״ ח הרגיע אותם, וביקש כי יביאו לו את בגדיו. לאחר שלבש אותם ונטל את ידיו קם לומר כהרגלו את תיקון חצות.
כשסיים פנה לבני המשפחה ולנאספים והסביר להם: ״כבר הייתי בישיבה של מעלה, ונחשבתי עם יורדי בור. לאחר שנשמתי עלתה למרום והחלו לדון אותה החליטו בבית דין של מעלה כי יש להאריך את ימי״.
לאחר שהנוכחים המשיכו ללחוץ על הרב ולבקש הבהרות ניאות הוא לומר, כי הסיבה לכך נבעה מתפקידו החשוב בעולם, כשומר ומגן עם ישראל, ומכיוון שלא יימצא לו תחליף. כך הוסיפו לו 22 שנה על שנותיו.
בשנת חייו האחרונה הפציר הרב בקרוביו כי יקברו אותו בקבר אבותיו במוגאדור. אולם, לאחר שנפטר החליטו גדולי העיר קזבלנקה, שבה התגורר, כי למוגאדור יש כבר קבר של צדיק להשתטח, הרב חיים זצ״ל הראשון, ומשום כך לקחו הם על עצמם את האחריות לקבור את הרב חיים זצ״ל השני בקזבלנקה. ראשי העדה באותם ימים היו הרבנים חי אליקים ואברהם אבוחצירא זצ״ל, והם הורו כי הר״ ח ייקבר ליד מצבת קבורתו של הצדיק רבי דוד אלסקר זיע״ א. במהרה הפך קבר זה למוקד עלייה והשתטחות לאלפי יהודים ממרוקו ומרחבי העולם, שהגיעו לקזבלנקה, חלקם במיוחד לצורך זה. הדבר נמשך עד ימינו אלה.
ליד הקבר מצוי עץ גדול, שענפיו מצילים על המצבה. במקום בוערת להבה גדולה, אש תמיד, לעילוי נשמת הצדיק. למרות האש, ירוקים ענפיו של העץ – כמו העץ המצוי על קבר הצדיק 'רבי עמרם בן דיואן זיע״ א.
אתרא קדישא
קהל רב הגיע להלוויית רבי חיים פינטו הקטן זצ״ל. תחילה חשבו בני הבית לקבור את המנוח במוגאדור, ליד קבר סבו זקנו, הר״ח פינטו זצ״ל, אולם בני המקום ביקשו מהם כי יקברו אותו בקזבלנקה, כדי שגם לבני העיר הזו יהיה קבר שעליו יוכלו להשתטח. ״למוגאדור כבר יש קבר של צדיק; לנו אין״ , אמרו.
ההלזייה נערכה איפוא בקזבלנקה. בין אלה שעשו עם הצדיק חסד של אמת היו גם ערבים רבים, שהעריכו והוקירו את הרב. בעת ההספד החל לרדת גשם (הרב נפטר בט״ו מרחשוון), והמספיד, רבי שמעזן אבקסיס, אמר כי בזכות הצדיק ייפסק הגשם ולא יטריד את המלווים. וכך היה.
צדיקים במיתתם
ארבע שנים לאחר שעקר ממוגאדור לקזבלנקה נפטר הרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל. עד לקבורת הצדיק הונחה הגופה בבית, ושם נאסף קהל רב ואמר תהילים ליד המיטה.
בלילה נכנס לחדר יהודי לא מוכר, לבוש תכריכים, ובקשה בפיו: הוא רוצה לומר הלילה תהילים ליד מיטת הנפטר, ולמחרת לעסוק עם אנשי החברה קדישא בטהרת הנפטר. ועוד בקשה אחת לו: ללבוש את בגדי הנפטר, כדי שלא יתבזה כך בתכריכיו בין האנשים. הוא מבטיח להחזירם לאחר ההלווייה.
ניאותו בני הבית למלא אחר מישאלותיו, ולאחר שלבש את הבגדים החל לומר פרקי תהילים במשך כל הלילה, ליד מיטת הנפטר. למחרת בבוקר הצטרף לחברה קדישא, ועסק בטהרת המת.
לאחר הקבורה, בקזבלנקה, חיפשו בני הבית את האיש, כדי שיצטרף אליהם לסעודה.
אולם, כל חיפושיהם עלו בתוהו, והוא נעלם כאילו עלה בסערה השמיימה. הבגדים, שאותם לבש, נמצאו בארוך הבגדים.
בעוד הכל עוסקים בסוגיה תמוהה זו, הודיע להם בן הנפטר, הרב מאיר פינטו, כי האיש המסתורי לא היה אלא הרב חיים פינטו הקדוש, הסבא – שבא מעולם האמת להשתתף בלוויית נכדו. צדיקים במיתתם קרויים חיים.
השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
עמוד 130
לוקט, חובר וסודר על ידי הצב"י רבי עמרם מויאל בן הרב הקדוש רבי שמעון מויאל ז"ל
אוצר המעשיות
לוקט, חובר וסודר על ידי הצב"י רבי עמרם מויאל בן הרב הקדוש רבי שמעון מויאל ז"ל
אמרו רבותינו ז"ל,
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכדי לזכות את הרבים הבאתי מעשיות נפלאות מלוקטות.
מעשה באשה צדיקה שדיברה עם המת
מעשה באישה שהיתה נשואה לאדם חסיד ולא היו להם ילדים, ובעלה היה מתפלל בבית הכנסת, חוץ מימי ב׳ ו ה׳ ובימי שבת(שבהם התפלל בבית) וכל זאת כדי לא לתרום לבית הכנסת. ולאשתו הצדיקה בעלת ניסים ונפלאות היתה יושבת בבית לבד נעולה לאחר שבעלה יצא.
לאחר זמן מה שכנתה של האישה נפטר עליה בעלה והשאיר אחריו שבע בנות. לאישה לא היה כסף לפרנס את הבנות, לכן יצאה לעיר לבקש נדבות. עברה בין הפתחים עד שהגיעה לביתה של האישה הצדיקה. האישה שמעה את תחינותיה של האישה שהלכה לקבץ נדבות. פנתה אליה ואמרה, "אני לא רוצה שתסתובבי כך בעיר, כמה שחסר לך אני אתן לך״. לאחר שסיפרה לה את סיפורה, שבעלה נפטר, האישה הצדקת עמדה בחלון ואמרה לה: "תעמדי מתחת לחלוני ואשליך כסף לשמלתך. האישה לקחה את הכסף והלכה לביתה, לאחר ששמעה את האישה הצדיקה מזהירה, ״כל מה שתצטרכי בואי אלי". "לא להסתובב בעיר״. לאחר חודש חודשיים חזרה האישה לצדקת, וכך היה עד שהבנות גדלו. לאחר שגדלו הבנות באה וביקשה נדוניה לביתה. הצדקת כמובן נתנה לה הון כסף ובעלה החסיד וה״חסכן" לא ידע מכל הנדבות.
הצדקת גם נתנה נדוניה וגם הציעה שידוך. הרוכלת ביקשה שידוך, והצדקת קבעה עם הבנות שהיא תשדך להם בנים. לאחר חודש הצדקת ביקשה מבעלה לצאת החוצה. לאחר שקיבלה רשות. הלכה לשוק והתחילה לחפש בחורים. היא מצאה בחור טוב, אמרה לו אתה נשוי, לא השיב. אתה רוצה להתחתן עם בתי? אם תתחתן עם ביתי אני אעשה חתונה ואתן לך עוד כסף. והוא השיב אם הן היו כל כך טובות לא היית צריכה להוסיף כסף. היא אמרה לו הכל טוב ואם יש לך חברים תביא. הוא הביא שישה חברים, נתנה להם כסף. לכו תתלבשו ותבואו לחתונה בתאריך כך וכך. התלבשו התגנדרו יפה עם חליפות, אחריהם נכנסה הצדקת ואמרה לאלמנה, תביאי את בנותייך, ושידכה את הבנים והבנות לפי גילם. עשו חתונה, וכל אחד לקח את אשתו. היא חזרה לביתה, ובעלה עדיין לא יודע מכלום.
הצדקת היתה יושבת ליד המרפסת ומסתכלת מהחלון, מסתכלת על העוברים ושבים, ומדברת לעצמה. בא יום ואלוקים שלח לה את המלאך גבריאל כדי לשאול את האישה מה היא רוצה ושמשאלותיה יתגשמו. שאל אותה המלאך, מה את רוצה. ענתה, מה שאני מבקשת מהקב״ה ־ לא יסכים. המלאך עלה לשמים עם התשובה. ואלוקים אמר לו מה שהיא רוצה היא תקבל. היא רצתה לראות מה קורה לאדם מת בקבר, איזה משפט עושים לו. הסכים הקב״ה, בתנאי שהיא תלך כשבית הקברות יהיה ריק, ואף אחד לא יראה אותה, והיא תשים פתק של שם ה׳ המפורש, ואז היא תראה מה קורה בקבר, אבל אם היא תגלה היא תמות.
הלכה הצדיקה לבית הקברות, שמה את הפתק, וירדה למטה לקברו של קצב לאחר שביקשה רשות מבעלה. בעלה לא הסכים, בתואנה של מה הקשר ביניהם, והיא התעקשה, והוא נתן לה לצאת. לבסוף הלכה לבית הקברות שהיה כבר ריק, הלכה לקברו של הקצב, שמה את הפתק על מצחה, וירדה לקבר וראתה אותו שם על כס המלכות, ועבדים מנעימים את זמנו. היא התפלאה ושאלה את הקצב על מעשיו. השיב לה הקצב, כל ימי אם הייתי רואה אדם עני שאין לו כסף, הייתי מעניק לו קילו בשר בלי עצמות, ואם הייתי רואה עשיר, הייתי נותן לו רוב עצמות ועור. כל החיים שמעתי שקיללו אותי. אמרה לו, אשריך שעלית לדרגה זו. לאחר שסיימה את דבריה הורידה את הפתק, עלתה למעלה והלכה לביתה. בעלה שאל אותה, איפה היית? והיא אמרה לו, הייתי אצל השכנים, ובעלה לא חשד במאומה.
לאחר כמה ימים שאישה המשיכה לדבר עם הקצב נפטר הרב של העיר וכולם הלכו. כולם גם האישה אפילו בלי רשות הבעל. שוב היא חזרה על המעשה וירדה לקבר הרב לשאול מה הוא קיבל. שמה את הפתק וירדה לקבר של הרב, ואז ראתה את הרב שמלקים אותו באש ושורפים אותו בשיפודי ברזל. למה הרב מקבל עונש כזה, והקצב קיבל כזו זכות. ענו לה המלאכים, כל אחד והמעשים שלו. הרב עיקם את הדין ובמקום להדריך את העיר למצוות ולדברי תורה הוא חטא בעצמו. הקצב היה עושה מעשים טובים וצדקה כמו שכתוב צדק צדק תרדוף. וכך הסבירו את עוונותיו של הרב, שקיבל שוחד כדי להכניס את הבעל לכלא, כדי שהמאהב יישאר עם האישה. אמרו לה כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.
הורידה את הפתק ועלתה למעלה, והמשיכה לחזור לקבר הקצב. לאחר שראו אותה ליד קבר הקצב הלכו וסיפרו לבעלה. בעלה עקב אחריה לבית הקברות ואז סגר אותה בבית ולא נתן לה לצאת.
היא אמרה לו שהיא רוצה לצאת הוא עקב אחריה לבית הקברות, נכנסה לקבר, ואיך שנכנסה בעלה תפס אותה ודרש לדעת מה היא עושה שם כל הזמן, והיא סירבה לספר. הוא אמר לה, אם לא תספרי לי, אני אגרש אותך, והיא אמרה לו טוב תגרש אותי. לא נתן לה כסף ולא נתן לה לצאת וגם לא נתן לה אוכל עד שתספר לו. והיא לא סיפרה. בעלה איים עליה שאם היא לא תספר לו יהרוג אותה והיא אמרה לו תהרוג אותי.
לאחר שהיא נשברה היא החליטה לספר לו רק אחרי שיתן לה חצי מכספו, והוא הסכים. לקחה את הכסף ונתנה לצדקה. הוא רצה לשמוע את הסוד והיא אמרה לו תן לי את החצי השני והוא נתן, רק שהיא תגלה את הסוד. הוא כבר מכר את הבית ונשאר עירום. היא ביקשה שיביא את כל משפחתה. הוא הסתובב בכל הארץ לבד כדי להביא אותם. לבסוף הוא הביא את כולם, וציפה שתתחיל בסיפור. היא אמרה לו, אני הולכת לעשות מקווה. עשתה מקווה עם שבע הנערות מהתחלת הסיפור, וכל גופה מכוסה חוץ מעיניה היא עשתה טבילות עם הבנות וביקשה מהבנות שיכו אותה במקל 39 פעמים. לבשה את בגדיה ורואים את עיניה וישבה. ביקשה מבעלה עשרה חכמים גדולים בשביל קריאת שמע, ובאו וישבו לידה ואמרה להם אין לי שום דבר, בעלי רוצה לגלות את הסוד, הוא חושד בי ואין לי כלום עם הקצב .היא אמרה לחכמים כשאני ארים את האצבע, תתחילו לקרוא קריאת שמע. ואמרה לכל הנוכחים אין לי כלום, אף אחד לא ראה את גופי, אני בסדר עם אלוקים, בעלי, הקשב. ואז התחילה לספר על שבע הבנות ועל שאלת המלאך.
סיפרה להם את סיפור הקצב ואת סיפור הרב, ושמאז המשיכה ללכת לקבר הקצב. היא הרימה את האצבע כדי שיתחילו קריאת שמע, וירדו שני מלאכים מהשמים ולקחו אותה שלמה וחיה לגן עדן. ובעלה הבין שהיא צדיקה יותר ממנו. והוא חשד בה ואז הוא התחיל לחבוט את ראשו בקיר על זה שהפסיד אישה צדיקה ואת ממונו.
צדקת זו מתפללת עלינו מלמעלה ״יבוא מלך המשיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן סלה״.
עמוד 44