מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם
המשפחה המפורסמת ביותר ממרוקו שלמדה בישיבת אור יוסף היא משפחת סניור, אשר קשרה את גורלה עם הישיבה ועם מוסדותיה מאז שהגיעה לפובלן באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20. נכון לשנת 2019 הרב אלי סניור משמש כראש הקהילה, ואחיו הרב מימון סניור הוא מנהל בית הספר היסודי בארמונטייר. בשנים האחרונות מספר הלומדים במוסדות הישיבה מתמעט עקב מספר הילדים ההולך ופוחת, ועקב נפילתו הכלכלית של אלי רוטניימר, מי שתמך בישיבה שנים רבות. מלבד זאת, מעטים הם הממשיכים באורח החיים של שיטת נובהרדוק. ברבות השנים בוגרי הישיבה שנשארו בצרפת בחרו לחיות בארמונטייר, ואילו העולים לישראל קבעו את מושבם ביישובים החרדיים מודיעין עילית ואלעד.
אלי רוטניימר יזם בנייה, חוזר בתשובה, תרם רבות להתפתחות העולם התורני בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה. אחדים מילדיו מתגוררים עד היום בעיירה ארמונטייר.
גם בעיירה רנסי, כ־20 קילומטר צפונית לפריז, הוקמו מוסדות תורניים בשם מרכז התורה על ידי רבנים יוצאי מרוקו, בני משפחת טולידאנו. בשנת 1967 אבי המשפחה, הרב ברוך רפאל טולידאגו, יזם את הקמת הישיבה, במטרה למנוע את התבוללות בני הנוער היהודים ממרוקו שהגיעו לצרפת. לשם כך הוא הטיל על בנו, הרב יעקב טולידאנו, [הרב ברוך רפאל טולידאנו, מגדולי רבני מרוקו בדור האחרון, ראש ואב בית דין במקנס שבמרוקו.]שלמד הן בישיבת פונוביז׳ בבני ברק והן בישיבת גייטסהד שבאנגליה, לשמש כראש ישיבת מרכז התורה ברנסי. רבי יעקב הביא איתו עשרה בחורים יוצאי מרוקו שלמדו איתו בגייטסהד, ויחד הם פתחו את הישיבה בצרפת. בשנים הראשונות למדו בישיבה בעיקר תלמידים שנולדו במרוקו, אך משנות ה־90 ואילך רוב התלמידים הם צרפתים, דור שני ודור שלישי למהגרים מצפון אפריקה. אוכלוסיית התלמידים אינה דווקא חרדית, אלא דתית ומסורתית מרקע חברתי־כלכלי מגוון, בעיקר משפחות המעוניינות להעניק לילדים חינוך יהודי המשלב לימודי חול ולימודי קודש.
במרוצת השנים התפתחו מוסדות מרכז התורה לרשת חינוך ליטאית־ספרדית הכוללת גני ילדים, בית ספר יסודי, תיכון דתי לבנות ותיכון דתי לבנים, ישיבה קטנה וכולל. במוסדות אלה לומדים כ־800 תלמידים, כשמסביבם קהילה יהודית חרדית המונה כ־100 משפחות (נכון לשנת 2019). מאז פטירת הרב יעקב טולידאנו בשנת 1996, הישיבה מנוהלת על ידי בנו, רבי יהודה, ועל ידי אשתו של רבי יעקב (אימו של רבי יהודה), הרבנית מישל פיקאר טולידאנו. [מישל פיקאר הגיעה למרוקו באמצע שנות ה־50 כדי להקים סמינר למורות בטנג׳יר. בהזדמנות זו שודכה לרבי יעקב]
בתי סמר תיכוניים
בית הספר אקול נורמל היוקרתי בפריז נוסד ב־ 1865 ושימש כבית ספר תיכון וכבית ספר להכשרת מורים לעולם הפרנקופוני. מנהלו המיתולוגי היה הפילוסוף עמנואל לוינס. במחצית השנייה של המאה ה־20, נערים שלמדו באקול נורמל הנחשב בקזבלנקה או בבתי ספר של האליאנס במרוקו, המשיכו את לימודיהם באקול נורמל בפריז וממנו המשיכו ללימודים אקדמיים בצרפת.
עמנואל לוינס(1995-1906) מחשובי הפילוסופים באסכולת פריז, התפרסם בעקבות ספרו שבע קריאות תלמודיות.
גם בתי הספר יבנה בפריז, בית ספר עקיבא ומרכז אשל בשטרסבורג קלטו בני נוער שרצו ללמוד לימודי חול ולימודי קודש במסגרות דתיות. בשנות ה־60 ובשנות ה־70 למדו במוסדות אלה נערים שהיגרו ממרוקו לצרפת ללא הוריהם, ולכן הם קיבלו מהשלטונות המקומיים מעטפת חינוכית ופנימייתית. המוסדות נוהלו על ידי דמויות חינוכיות מיתולוגיות כמו ברנרד פיקאר, מי שניהל את בית הספר יבנה בפריז, וד״ר בנימין גרוס, מי שניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. בשנת 1963 הוקם בשטרסבורג מרכז אשל, ישיבה תיכונית לנערים מהגרים מצפון אפריקה. בשטרסבורג זכו הנערים לסיוע רב ולעזרה מחברי הקהילה היהודית. בעשור הראשון נוהל המקום על ידי הרב שמעון ויזמן והרב גבריאל טולידאנו, שניהם מהגרים ממרוקו. בשנת 2019 עמד בראש הישיבה הרב דניאל אלגרבלי ונשיאה היה רופא השיניים ד״ר אליעזר אברג׳ל.
משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.
בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.
הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.
הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם
עמוד 43
Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
LE MELLAH, quartier des Juifs, était sous la protection du Sultan, tout contre la kasba et le Dar el Maghzen et, pour que cette protection, ou plutôt cette surveillance, puisse mieux s ’ exercer, le Mellah n’avait qu’une porte que l’on fermait pendant la nuit et qui était gardée par un assès du Pacha. La population a vite débordé de ce quartier aux ruelles étroites… Le Consul Chénier rapporte que les Juifs relégués dans ce faubourg ont été exposés à la tyrannie et à la misere
Cette époque n’est pas si éloignée à laquelle les Juifs, en dehors du Mellah, étaient tenus d’aller nu pieds par les ruelles et ne pouvaient monter sur un âne et par conséquent moins encore sur une mule ou un cheval ; les petits-fils vont maintenant en automobiles aux puissants chevaux. Tant il est vrai que l’on ne vit que l’heure présente quand elle est bonne. Les Juifs ont donc débordé de l’enceinte du Mellah et ont gagné la place des ferblantiers en occupant de petites boutiques où, avec moins de pittoresque, ils assemblent des lanternes en découpant des bidons de pétrole, réparent des sandales, les harnais, utilisent de vieux pneumatiques pour faire des semelles de chaussure ou des seaux à eau. Dans la rue qui longe la Kasba, ils ont des magasins et sont tailleurs, pâtissiers, un peu de tous les métiers pour se suffire à eux-mêmes.
Marc de Mazières Promenades à Marrakech (Horizons de France, 1937 page 38-39)
A mesure que je pénétrais plus avant dans le Mellah. je découvrais que tout devenait de plus en plus misérable. Je me trouvais maintenant sur une petite place carrée qui me parut être le coeur du Mellah. Des hommes et des femmes se tenaient près d’une fontaine rectangulaire. Les femmes portaient des cruches qu’elles emplissaient d’eau. Les hommes remplissaient leurs outres de cuir. Leurs ânes étaient auprès d’eux et attendaient qu’on les abreuvât. Au milieu de la place quelques gargotiers étaient accroupis. Beaucoup d’entre eux faisaient cuire de la viande et d’autres de petits beignets. Leurs familles étaient près d’eux, femmes et enfants. C’était comme s’ils eussent transporté tout leur train de maison sur la place où ils habitaient et cuisinaient.
Tout autour de la place, il y avait des magasins. Des artisans y travaillaient, leurs coups de marteau résonnaient dans le bruit des conversations. Dans un coin de la place, de nombreux hommes s’étaient assemblés et discutaient avec feu. Je ne compris pas ce qu’ils disaient mais, à en juger par leurs mimiques, il s’agissait des grands problèmes du monde. Ils étaient d’opinions différentes et combattaient à coups d’arguments. J’eus l’impression qu’ils admettaient avec plaisir les arguments des autres.
Au milieu de la place, se tenait un vieux mendiant. C'était le premier que je voyais par ici. Il n’était pas Juif. Avec la pièce qu'il reçut, il se tourna aussitôt vers un marchand de beignets dont la grande bassine crépitait vigoureusement. Les clients étaient nombreux autour du cuisinier et le vieux mendiant dut attendre son tour.
Mais je ne crois pas que c’était à lui seul que je devais l’enchantement de cette place. J’avais l’impression d’être véritablement ailleurs, parvenu au terme de mon voyage. Je n’avais plus 'envie de m’en aller. Je m’étais déjà trouvé ici, il y avait des centaines d’années, mais je l’avais oublié. Et voici que tout me revenait. J’y trouvais offertes la densité et la chaleur de la vie que je sentais en moi-même. J’étais cette place et je crois bien que je suis toujours cette place.
M’en séparer me parut si pénible que j’y revenais toutes les cinq ou dix minutes. Où que j’allasse, quoi que je découvrisse dans le Mellah, je m’interrompais pour revenir à la petite place, pour la traverser dans une direction ou une autre afin de me convaincre qu’elle était toujours là.
Elias Canetti (né en 1905 en Bulgarie) Prix Nobel de Littérature (en 1981) Les voix de Marrakech (Albin Michel, 1980)
Il est 3 heures (15 heures), le temps que nous avons à passer avant 5 heures sera employé à faire un tour au Mellah, – le quartier des Juifs. L’aspect en est curieux, mais sans beauté aucune. Les frères Tharaud, dans Marrakech ou les grands seigneurs de l’Atlas, en ont fait une juste mais impitoyable description. Le Mellah ne paraît point faire partie du reste de la ville : tout y est différent. Les types des hommes des femmes, la couleur, les arrangements des boutiques, le goût, l’odeur elle-même, rien ne ressemble à ce qu’on voit ailleurs. Une civilisation plus avertie, plus commerçante règne ici sûrement. L’état primitif nous paraît cependant préférable.
HenriAmic Le Maroc (1920-1924) Calmann-Levy 1925, page 66.
Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
Page 13
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
הצדדים השונים
גודל הקהילות: הקהילות האשכנזיות לפני השואה היוו רוב של כ-90% מכלל היהדות העולמית. היחס היום בין קהילות אשכנז לכל הקהילות הספרדיות והמזרחיות הוא משהו כמו 11 מיליון קהילות באשכנז לעומת 3 מיליון ומחצית בקהילת הספרדיות. במזרח אירופה פעלו עשרות ומאות עיירות, בנאות הסהרה פעלו כ־10 עיירות.
גורל הקהילות: בשונה מן השטעטלים, שלא שפר מזלן ונכחדו בעקבות השואה, הרי הקהילות הפילאליות שרדו, והן התרוקנו רק בעקבות העלייה לארץ ישראל.
טלטלות וגזרות: בניגוד לטלטלות, לנדודי קהילות השטעטל, לעקירתן ולמעבר שלהם בפעם הראשונה מן הכפרים לעיירות ולתחום המושב ובפעם השנייה לערים גדולות ולעוינות הגויים שפקדה אותם שם עקב קנאה ושנאה, הרי הקהילות הפילאליות לא עברו כל טלטלה שלילית הן בהיותם בכפרים והן במעברם לעיירות.
השכלה והתבוללות: ההשכלה הצרפתית לא פסחה על הקהילות בערים ובעיירות הספרדיות, אבל היא לא הביאה לתוצאות שליליות. ההשכלה ניתנה בצורה מבוקרת במסגרת יהודית דוגמת האליאנס שהיה מוגבל רק לבית ספר יסודי, שבו פעל רק צוות מורים יהודי ולמדו בו רק כיתות א-ו ורק 4 ימים בשבוע (ד-ה) ולא בשבתות וחגים. בבי״ס זה למדו גם עברית ויהדות מפי צוות יהודי תורני. אמנם בוגריו תפסו משרות שאילצום לפעמים לעבוד גם בשבת, אבל הם ידעו גם להישאר במסגרת יהודית. דוגמה מובהקת היא מניין שקיימו העובדים בשבת בערים כמו מכנאס לפני לכתם לעבודה. הם התפללו, עשו קידוש ורק אחר כך פנו לעבודתם, שנתקיימה רק בבוקרו של שבת, כי אחה״צ נחשב ערב יום ראשון ששבתו בו מעבודה.
חילון ומסורת: כל תהליכי החילון של יהדות אירופה פסחו על הקהילות הספרדיות ששמרו על מסגרת יהודית מסורתית, שאיחדה בין כל השכבות, שלא נודעו בהם רבדים מאבחנים, כמו: דתיים, חרדים או חילונים, שלא הייתה להם אחיזה לא בתודעה ולא במציאות, וכל אחד שמר על יהדותו כפי מידתו ויכולתו בלי שמישהו הפקיע אותו מן הקהילה. המסורת הייתה חזקה הן בתחום מעגל האדם לכל תחנותיו, ברית מילה, בר מצווה, חתונה ופטירה שנעשו כולם במסגרת המשפחה והקהילה היהודית והן בתחום מעגל השנה היהודי, שהכול שמרו על מועדיו והשביתו בהם את עסקיהם: שבת, חגים ומועדים וימים נוראים כמו כל שאר המועדים חנוכה, פורים וימי בין המצרים.
פילוג ואיחוד: כל תהליכי הפיצול והפילוג באירופה שהובילו להקמת קהילות חילוניות ודתיות ובתי כנסת נבדלים לאורתודוקסים, קונסרברטים ורפורמים וזרמים של חסידים ומתנגדים לא נודעו בקהילות הספרדיות, ובתי הכנסת שימשו אכסניות תפילה משותפות לכל שכבות הקהילה.
נצרות מול איסלאם: הנצרות הייתה עוינת ליהדות פי כמה מן האיסלאם. הרבה פוגרומים וגזירות נעשו בארצות הנוצריות: מסעי הצלב(1095), גזרות ת״ח ות״ט (1648), ועד לתקופה הנאצית. ליהדות היו תקופות יפות עם האסלאם במשך כ-800 שנה החל מתקופת הגאונים (1200-700), שבה זכו לאוטונומיה דתית ותקופת הכיבוש הערבי בספרד, שבה הגיעו היהודים למעמד נכבד החל מתקופת חסדאי אבן שפרוט (975-915) דרך תקופת שמואל הנגיד (1056-993), משה אבן עזרא (1140) ועד יהודה הלוי(1071). והנה מיד לאחר כיבוש גראנדה על ידי הנוצרים, שבה בא הקץ לשלטון האיסלאם בספרד, ולאחר הרקונקיסטה וכיבוש הנוצרים מחדש את ספרד, פקדה את יהדות ספרד האינקויזיציה וגירוש ספרד (1492).
והיכן מצאו המגורשים מקלט ומנוח אם לא שוב בארצות שבהן שלט האיסלאם באימפריה העותומנית, במרוקו ואלג׳יריה.
הרמב״ם והאיסלאם: בתקופת המווחדין, שבה כפו את האיסלאם על היהודים, קבע הרמב״ם, שאין לראות באסלאם כפירה כמו בנצרות, ואין להפעיל עליו את הכלל של ׳יהרג ואל יעבר׳, אלא אפשר לקבל את האיסלאם באופן ארעי ולמראית עין עד יעבור זעם.
בתקופת תור הזהב בספרד רכשו היהודים השכלה ערבית כולל לימודי אסלאם והשתלבו בחברה תוך שמירה על מסגרת יהודית. הפתיחות למדעים וללימוד השפה הערבית החלו כבר בתקופתו של רב סעדיה גאון שתרגם את התורה לערבית.
רשת חברת כל ישראל חברים הפעילה בתי ספר נוסח האליאנס כמעט בכל הקהילות היהודיות שבמזרח התיכון כולל בגדאד, עירו של בן איש חי, בלי שעוררה התנגדות משמעותית. במרוקו פעלו כ-84 בתי ספר נוסח אליאנס וגם באזור תאפילאלת פעלו בתי ספר ממשלתיים יחד עם האליאנס. יהדות ספרד במתינותה נתגלתה כיהדות ידידותית, פשרנית, מכילה ומבינה, שלא כיהדות אשכנז הנוקטת בכלל של הכל או כלום.
יש דרך אחרת, דרך שביל הזהב נוסח הרמב״ם. לסיכום, שרידותן של הקהילות הספרדיות בעולם אפשר לזקוף לשני גורמים: מבחינת השרידות הבטחונית יש לזקוף זאת לסביבה הערבית המתונה נוסח תור הזהב בספרד ונוסח התפיסה הערבית שראתה ביהודים ששכנו בכפרים יחד עם תושביהם הערביים כבני חסות שיש להגן עליהם עם מס ובלי מס. גם החברה הערבית הכללית וגם הפילאלית הייתה כמעט אחידה באווירתה האסלאמית, בכפרים ובעיירות, אין בה זרמים ותנועות מפלגות ומקצינות, החברה הכפרית הייתה סובלנית כלפי היהודים הן כלפי מסורותיהם והן כלפי ימי שבת ומועד, שבהם שבתו היהודים ממלאכתם, והערבים כיבדו מסורת זו.
ומבחינה רוחנית יש לזקוף את המצב הרוחני של היהודים, ששמרו על צביונם היהודי גם למסורת היהודית מרס״ג ורמב״ם, שידעו לשלב תורה עם מדע, יחד עם חכמת ההמונים שידעו תמיד לשמור על גבולות ועל מסגרת מסורתית ועל מסגרת הקהילה וכן להנהגה הרוחנית בכל דור שידעה להנהיג את הקהילה בהשכל ובנחת, בשיטה של והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, ימין מקרבת ושמאל דוחה, לא בשיטה של תפסת מרובה לא תפסת ולא הכול או לא כלום. דוגמה לכך קיומו של בית ספר צרפתי בעיירה ארפוד, בתחילת דרכו אוכלס כמעט כולו בתלמידים יהודים. בית הספר לא בא על חשבון הלימוד התורני בחדרים ובתלמוד תורה אלא במשולב עמו. הקהילה ראתה זאת בחיוב, ולא היה מי שהתנגד או פרש כולל ההנהגה הרוחנית של אביחצירא. דוגמת יש״א ברכה שנשאל על ידי נציגי חב״ד בארפוד איך הוא מתייחס לבית הספר שהשיבם ׳אני חייב לכבד את החוק׳ ודוגמת בנו ר׳ מאיר ששלח את בנותיו לבית הספר הצרפתי לבנות. הנהגת הקהילה הייתה די חכמה לוודא הפרדה בין בנים ובנות לא רק בכיתות נפרדות, אלא גם בבתי ספר נפרדים ולא קרב זה אל זה וגם לוודא שהתלמידים לא ילמדו בשבת. אכן בתקופת היסוד בית הספר היה סגור בשבת, ובתקופה המאוחרת, שגם ערבים למדו בו, הרי לא נתקיימו שיעורים סדירים בשבת והוא נתייחד רק לשיעורי בית וזאת על מנת שהיהודים לא יפסידו חומר לימודי.
הנה כי כן, זה סוד כחה של ההשקפה הספרדית שהתוצאה שלה היא ׳אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו – אשרי העם שככה לו׳.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
עמוד 16
אריה אזולאי-נוער בסערה-תנועות הנוער היהודיות במרוקו- התנועות היהודיות הקהילתיות
נוער בסערה
תנועות הנוער היהודיות במרוקו
אריה אזולאי
תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.
ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.
ד״ר אריה אזולאי נולד בעיר פאס שבמרוקו, התחנך ופעל בתנועת הצופים ובתנועת ״הבונים״
במרוקו כחניך, מדריך וראש תנועת הנוער החלוצית ״הבונים״.
עלה לארץ ב-1955, הצטרף לקיבוץ דורות ואחר כך לקיבוץ ברור חיל. יצא לשליחויות חינוכיות מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארגנטינה, לדרום־אמריקה לצרפת ולאירופה. כיהן כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת; ראש העיר אשדוד בשנים 1989-1983; יו״ר דירקטוריון חברת המתנ״סים; ראש עיר ממונה באופקים ב-2008; חבר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שבה כיהן כיו״ר עמית של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית בשנים 2006-1997.
בעל ב.א. בספרות, מ.א. בהיסטוריה של עם ישראל ודוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הנושא של הדוקטורט: ״תנועות הנוער היהודית במרוקו, 1944 – 1964״.
פרק ראשון: התנועות היהודיות הקהילתיות
א. כללי
תנועות הנוער הצופיות היהודיות במרוקו היו עד 1947 המסגרות הלגאליות היחידות שבהן התקיימה פעילות בני נוער בגילאי 10־22 במתכונת של תנועות נוער, על כל המשתמע מכך.
עם השלטון (הפרוטקטוראט) הצרפתי, שהחל בשנת 1912 והתיישבות של צרפתים ואירופים רבים במרוקו הועתקו אליה בשנות העשרים מסגרות החינוך הלא־פורמלי שפעלו בצרפת. ביניהם נוסדו סניפים של תנועות הצופים הצרפתים שהיו קיימות באותה עת בצרפת.
תנועת הצופים של הכנסייה הקתולית (S.d.f. – Scouts de France) שפעלה בצרפת משנת 1920.
תנועת הצופים של הכנסייה הפרוטסטנטית .Eclaireurs Unionistes) – E.U.F de France), שפעלה בצרפת משנת 1920.
תנועת הצופים הצרפתים החילונים (E.D.F. – Eclaireurs de France) שהייתה אמונה על ההפרדה בין הדת למדינה. היא פעלה כהמשך לחינוך הפורמלי בבתי הספר הממלכתיים הצרפתיים. קבוצה זו נוסדה אמנם כבר ב־1911, אך מיסדה את פעילותה בצרפת רק החל משנת 1920.
הפדרציה של הצופות הצרפתיות (Fédération Française des Eclaireuses – .F.F.E) הייתה תנועת הצופות הנשית הצרפתית הכללית, שבתחילה הורכבה משתי סקציות: אחת פרוטסטנטית (Unioniste) והאחרת חילונית. שתי הסקציות החלו לפעול בצרפת ב־1921. ב־1928 הוסיפו סקציה שלישית – מחלקה לצופות יהודיות Eclaireuses Israélites)). הקתולים לא השתתפו בפדרציה של הצופות הצרפתיות והקימו ב־1923 סקציה עצמאית שלהם בשם.Guides de France
תנועת הצופים היהודים הצרפתים (E.I.F. – Israélites), נוסדה בצרפת ב־1923 על ידי רוברט גמזון. חבריה השתתפו בפעילות הצופית הכלל־צרפתית, אך צורפו למשרד התיאום של התנועות הצופיות(.B.I.F) רק ב־.1938
הסקציה היהודית של הצופות בצרפת קיבלה מעמד מיוחד בפדרציה של הצופות הצרפתיות והכרה בייחודה כמחוברת בנושאי הצופיות לפדרציה מחד גיסא, אך מאידך גיסא, היתה קשורה לתנועת הצופים היהודים הצרפתים בנושאים יהודיים ובהכשרת קאדרים, והיתה נהוגה בה שבועה צופית מיוחדת שתאמה את היותה תנועה יהודית.
התנועות הצופיות בצרפת התבססו כולן בנושאי הצופיות על תורתו של באדן פאוול, אך הוסיפו את הגוונים הדתיים או החילוניים שאפיינו את החברה הצרפתית באותה תקופה. התנועה הצופית שהלכה והתפשטה, תחילה באירופה ולאחר מכן בכל העולם, הייתה מסגרת חינוך לא פורמלית, המבוססת על חינוכו ועל עיצובו של הצעיר לפי גילו מבחינה פיזית, רוחנית, מוסרית וערכית. הקבוצה הקטנה(Patrouille), המדריך הצעיר, חברת השווים, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע, פיתוח מיומנויות של חיים בריאים בחיק הטבע, ההווי המבוסס על שירה, ריקודים, חיי מחנה, משחקים, מדורות אש, תלבושת אחידה, סמלים, שבועה – כל אלה משכו את לבם של בני הנוער והבטיחו להורים מסגרת חינוך בריאה וערכית.
מבחינה ערכית־חברתית החובה לשרת את החברה, לסייע לפרט ולזולת, והנאמנות לעם, למדינה ולחוקיה הבטיחו לתנועת הצופים גיבוי, הן מטעם מערכת החינוך הפורמלית והן את תמיכתה של המדינה על כל מוסדותיה. עם העתקתן והקמתן של תנועות אלו במרוקו, הן משכו אליהן את הנוער הצרפתי המקומי וזכו בגיבוי של הרזידנס (Résidence) – הממשל הצרפתי בראשותו של נציג צרפת במרוקו.
ב. .E.D.F – תנועת הצופים הצרפתים החילונים במרוקו .F.F.E – הפדרציה של הצופות הצרפתיות
בני הנוער היהודי שלמדו בבתי הספר ״אליאנס״, וחלק מהם, בעיקר בני השכבות האמידות, שבאו ממשפחות בעלות אזרחות צרפתית(או שהן היגרו למרוקו מאלג׳יריה) או אזרחות זרה אחרת, נמשכו לאותן התנועות, בעיקר לתנועת הצופים הצרפתים החילונים (.E.D.F) שבתנועה חילונית לא כפתה סמלים ונהלים דתיים (קתוליים או פרוטסטנטיים) על חניכיה. השבועה האלטרנטיווית של תנועה זו היתה שונה מזו של שאר התנועות בכך שכל חניך יכול היה להישבע לפי אמונתו ודתו או בכלל לפסוח על אזכור המושג ״אלוהים״ בשבועתו.
במציאות זו טבעי שחלק מבני הנוער היהודים, שהיו קשורים למסורת הדתית של המשפחה ושל הקהילה, רצו להקים גם במרוקו תנועה צופית יהודית ברוח תנועת הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) בצרפת. אך השלטון הצרפתי במרוקו התנגד באופן נמרץ ונחרץ לכל ניסיון להקים תנועה צופית, יהודית או מוסלמית, כתנועה עצמאית במרוקו. לעומת זאת, הוא תמך בצירוף של צעירים יהודים לתנועת הצופים החילונים (.E.D.F), או במסגרת השבטים המעורבים שלהם (שכללו צרפתים, מוסלמים וגם יהודים), או במסגרת שבטים צופיים יהודיים, שהתנהלו לפי העקרונות החילוניים של תנועת הצופים החילונים.
הנימוק הפורמלי של המנהל הצרפתי להתנגדותו היה שהחוק של השלטון הצרפתי במרוקו לא הכיר בעמותות או בארגונים חינוכיים וחברתיים של תושבי המקום, של הילידים (indigènes), יהודים או מוסלמים, שבסיס ההתארגנות שלהם נשען על זהות דתית. הנימוק האמיתי שעמד מאחורי קביעה זו היה החשש של הצרפתים מניצול התארגנות כזאת על ידי המוסלמים המרוקאים למטרות לאומיות. הם ראו בהקמת תנועה צופית מוסלמית עצמאית יצירת מוקד ומשענת לגיבוש תנועה לאומית מרוקאית שתחתור להשתחרר מן השלטון הצרפתי.
חשש כזה לא היה קיים ביחס לציבור היהודי ששאף להיטמע בתרבות הצרפתית ולא בחברה הערבית. מטעם זה ביקש השלטון הצרפתי לעודד הצטרפות של צעירים משכילים יהודים לשורות התנועות הצופיות הצרפתיות, בעיקר לתנועת הצופים החילונים שהנאמנות לצרפת הייתה מיסודותיה הערכיים ומרכיב בשבועתה. החשש העיקרי של השלטון הצרפתי היה שהערבים המקומיים עלולים לחקות את היהודים ולבקש (אם יאושר קיומה של תנועה צופית יהודית מקומית אוטונומית) שיחול אותו דין כלפיהם. בעיני המנהל היה זה פתח לגיבוש של גרעין להקמת תנועה לאומית מיליטנטית שהצרפתים כה חששו מפניה.
ניסיון להקים תנועה צופית יהודית במרוקו נעשה בסוף שנות העשרים על ידי ״האיחוד האוניברסלי של הנוער היהודי״ (..(U.U.JJ בתקנון הארגון, שהוגש לאישור רשויות השלטון הצרפתי, נאמר שהתנועה פועלת בדרכי פעולה צופיות. כמו כן, היא דוגלת ב״איחודה של ישראל ותחייתו של העם היהודי״, כולל הפצת הלשון העברית ולימוד תולדות העם היהודי. הבקשה נדחתה, כמובן, בגלל אופייה ״הציוני״ והיא לא הורשתה לפעול במרוקו.
במציאות זו מדווח בשנות ה־20 וה־30 על ייסוד של שבטים צופיים יהודיים במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים, לעתים גם בעידוד של מערכת החינוך של בתי הספר ״אליאנס״, הואיל והתנועה זו חינכה לידיעת התרבות והלשון הצרפתית, לאהבת צרפת ונאמנות לאומה הצרפתית ותכנים אלה תאמו בהחלט את יסודות החינוך שלה.
ב־1927 קם שבט הצופים היהודים בטנג׳יר, שבו השתתפו כ־50 צופים, עם הופעה ותלבושת מיוחדת, בראשותו של משה סרואה (.(Moses Seruyaכמו כן, היו קיימים שבטים צופיים יהודיים של תנועת הצופים החילונים במספר ערים במרוקו: ברבאט, בקזבלנקה, במראקש, בפאס, באוג׳דה, במוגדור ובסאפי. ברוקר הסביר שהשלטונות סירבו להכיר בצופים היהודים בשנים 1933־1934 והרשו לקיים את פעילותם רק במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים.
אריה אזולאי-נוער בסערה-תנועות הנוער היהודיות במרוקו- התנועות היהודיות הקהילתיות
עמוד 47
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
שליחות אשר אוחיון.
התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתח מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר". התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתחת מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה משנת 1951משהתברר כי הנוער החלוצי משורות "בני עקיבא" ובח"ד במרוקו לא נקלט בקיבוץ הדתי, ביקשו להכשיר נוער שנמצא בשורות הצופים. לשם כך נשלח אשר אוחיון מטעם המדור הדתי וה- D.E.J.J
לפעילות בת מספר חודשים בארגון הצופים במרוקו. כפי שראינו לעיל, אשר אוחיון עלה לארץ בשנת 1949 ומיד עם בואו התגייס ל צ.ה.ל, אך שוחרר ממנו כעבור שישה חודשים כי התנדב לעבור להתיישבות, עת הצטרף לגרעין[אי.אי.אף ] בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן.
ההצעה לאשר את שליחותו באה מטעם המדור הדתי של הסוכנות היהודית בירושלים, שכן היה איש שומר מסורת. מטרת שליחותו הייתה לפעול בקרב תנועת הצופים, בייחוד בין ראשי הקבוצות, למען יעלו לארץ ישראל. עולים אלה היו אמורים להצטרף לגרעין של צופים – (גרעין לאו כהן). אשר אוחיון הגיע לקזבלנקה ב – 15.8.1951 וכבר למחרת פגש את אלפונסו צבע, שהודיע לו כי בחודשי הקיץ, בעונת המחנות, כמעט כל הצופים נמצאים בהרי האטלס התיכון.
צבע ציין שהחינוך החלוצי הוזנח בקרב צופי ה – E.I.F ויש למלא את החסר. לאחר כמה ימים יצא אשר אוחיון למחנה הקיץ של טיומלילין, באטלס התיכון, על פי הזמנתו של אדגר גדג', שניהל את אחד המחנות שם. שליחותו של אשר אוחיון הייתה אמרוה להימשך ארבעה חודשים בלבד.בתקופה זו היה עליו לבחור את המועמדים הטובים ביותר לעלייה ארצה, שיהיו מסוגלים להשתלב בגרעין E.I.F שם. הקריטריונים של מועמד טוב היו שליטה טובה בעברית ויהדות, והיותו בעל מקצוע. לפני עלייתם לארץ ישראל היו מועמדים אלה חייבים לעבור תקופת הכשרה בת חודש בחווה חקלאית בדרום צרפת, לא הרחק מהעיר טולוז. אשר אוחיון שימש להם מדריך ומלווה בדרכו לארץ, והן הצטרפו לגרעין הצופים בניר עציון.
אשר אוחיון ביקר במחנות הקיץ של הרי האטלס התיכון, שבהם שהו במשך הקיץ כ – 3.500 חברי הצופים ו " היחידות העממיות ", בנים ובנות. אולם הוא היה מעוניין במדריכים בלבד, כי בהם התמקדה שליחותו. היה צורך להדריך את ראשי הקבוצות בפעילות ציונית ובאורחות החיים בארץ, על מנת שראשי קבוצות אלו יעוררו בקרב הצופים הצעירים במרוקו עניין בציונות ובהישגי מדינת ישראל הצעירה.
במראכש ארגן אשר אוחיון בספטמבר 1951 מחנה הסברה עבור ראשי הקבוצות – בנים ובנות מדרום מרוקו, מהערים סאפי, מראכש, מזאגאן, ואגאדיר – שלא השתתפו במחנה טיומלילין במשך הקיץ. המחנה הוקם במרכז החקלאי של מראכש. נטלו בו חלק 28 משתתפים שהתכנסו בכיתה מקושטת בתמונות של נופי ארץ ישראל, גרעין של עשרה בוגרי צופים היה מוכן לעלייה, אחרי תקופת הכשרה קצרה בצרפת, יחד עם אשר אוחיון, בדרכו חזרה לארץ בתום שליחותו.
לפני שעזב את מרוקו התווה אשר אוחיון תוכנית פעילות חינוכית הולמת לארץ ישראל בשנת 1952 : הגברת הפעילות הציונית ; מבצע נטיעת יער בן עשרת אלפים עצים בארץ על שם ארמונד פלג ; ארגון מחנה מיוחד של מועמדים לגרעין של צופים בארץ ישראל ; שליחת קבוצת בוגרי E.I.F למכון מדריכי חו"ל בירושלים.
אשר אוחיון שב ארצה בינואר 1952. כאמור לעיל, הוא פנה לשליחות שנייה, שהייתה אמורה להימשך למעלה משנתיים. היא החלה באוגוסט 1954 והופסקה לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב – 2 במרס 1956. לאחר ששליחותו הראשונה נועדה בעיקר להביא לעלייתם של רשאי קבוצות לארץ, הדגישה השליחות השנייה את הפצתן של היהדות והציונות. נראה אפוא שהמנהיגים הציונים בירושלים חשו שנגע ההתבוללות התפשט עוד יותר בקרב הנוער היהודי במרוקו בשנים 1952 – 1955.
אשר אוחיון לא חדל מלהתעניין בראשי הקבוצות של הצופים, שהיוו עבורו את אוכלוסיית היעד שלו, בוודאי בקשר להקמת גרעין צופי לקיבוץ שדה אליהו. שאלת עלייתו של הנוער היהודי ממרוקו וקליטתו בתנאים הטובים ביותר הייתה תמיד בראש מעייניו. כך הגה את הרעיון לארגן במקום הכשרה קצרה לחברי הקבוצות העצמאיות שהיו מועמדות לעלייה – אלא שכאמור תוכניותיו נקטעו באבן.
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
עמוד 153