מורשת יהדות מרוקו

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

הדרך מירושלים לקריית ביאליק הייתה ארוכה ומפותלת. כמעט לא היו אוטובוסים ישירים לחיפה. האוטובוס עצר בלוד, בנתניה, בגבעת אולגה, בעתלית. יצאתי הכי מוקדם שאפשר מירושלים והגעתי לקראת 11:00 לקריית ביאליק. שיכונים מוארכים בני שלוש עד ארבע קומות, ללא מעליות, שטחים קירחים ללא דשא וללא צל של עץ בחזית הבניינים. הקריה הייתה מאותן ערים שאליהן פונו העולים מהמעברות ומהשכונות הערביות בחיפה שבהן שוכנו. הובטחו להם מים זורמים, חשמל ללא הפסקה ומקלחת בכל בית. גם פחות פרעושים ויתושים. הקירות התקלפו בלחות, תווי הפנים התעוותו בחום הכבד, וברחובות סובבו גולים גאולים, כאלה שנשאו שרידי טראומות מארצות מוצאם, לרוב מרוקו ועירק. על אף הקרבה לים, הכול היה אפור. רק הטלוויזיה שידרה בצבעים אבל בקול אחד, שלא התקשה להבדיל בין דוברי אמת – היהודים – ודוברי שקר, אויביהם. הלהקות הצבאיות ניסו להמתיק את המועקה ואת הדוחק. האינפלציה הדוהרת איימה לרושש את המדינה.

בביתו של דניאל מצאתי את אימו ואת אחיו. הם לא שמעו עליי, הם לא יכלו לשמוע. דניאל כמעט לא דיבר על עצמו. הם רק ידעו שהוא התקבל לתוכנית הכשרה שמשלמת לו מלגה טובה מדי חודש. הייתי צריך להסביר:

״הוא התייחס לתקופת הלימודים כאל אורכה לבירור עתידו. בתמורה למלגה, הוא התחייב לעסוק בחינוך."

״הוא לא התחייב לדבר, הוא לא היה מחויב לדבר," מחה האח.

סיפרתי עוד שהוא חקר במשנת הרמב״ם ושקל להגיש דוקטורט עליו. ״היינו מאוד מיודדים,״ הבהרתי.

האח המשיך להתייחס אליי בחשדנות. ידעתי עד כמה דניאל סגד לאימו ואהב את אחיו. הם תלו בו ציפיות גדולות, הוא חשש לאכזבם. האם שמרה על איפוק, ממעטת לדבר. דיברה עברית במבטא ספרדי. אחרי מות בעלה בגיל צעיר, היא עלתה לארץ עם שני בניה. דניאל היה בן שמונה, ולמרות מכבש העברית הוא המשיך לקרוא בספרדית. העברית הייתה משובשת ומליצית מדי בשבילו. האח תיקן אותה:

״היא הייתה צרה מדי בשבילו."

דניאל לא הסתיר את רצונו להיות סופר אבל הוא היה תקוע, מתלבט, בין שני עולמות ושתי שפות. מצד אחד, הקורא הישראלי השתנה ללא הרף: דור המהגרים, דור הבנים, דור הנכדים. הקוראים התורנים צללו לכתבי הקודש שלהם, הקוראים החילונים לספרות זרה. על אף שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטת חיפה הוא הרגיש מהגר, וחשש שהעברית תדחק אותו לפינות עדתיות-פוליטיות. מצד אחר, הוא לא היה יכול לגולל את סיפורי ארץ ישראל בספרדית, והיה צריך התנסות עמוקה ורחבה יותר בעולם הספרדי כדי להתמחות בכתיבה בשפת אימו. מכיוון שלא זכר הרבה מקראקס, הוא נהג לנסוע לטנג׳יר כדי לטעון את זיכרונו ולצבור חוויות. הוא התקבל בחום על ידי רשל מויאל. היא הכירה בינו ובין הדמויות שהיו בסביבת חנות הספרים שלה. הוא אפילו התקבל אצל פול בולס בביתו וניהל שיחות עם מוחמר שוכרי בבית הקפה שבו הוא נהג לשבת. בולס שאב את סובלנותו מסקרנותו ומאדישותו – קומוניסט אמריקאי חובב, סוריאליסט שגילה במסעותיו ברחבי העולם כי המציאות סוריאליסטית אפילו יותר מהזיותיהם המופרעות והדקדנטיות של דדה ושל ראלי. הוא היה עיוור גזעים, דתות, מינים ואפילו מילים. שוכרי התפרסם הודות לספר חשוף שגולל את סיפור ילדותו הנוראה ברובעי הזימה והאלימות של טנג׳יר. הוא כתב בערבית ספרותית את מה שעד אז היא לא יכלה להכיל – את האלימות הגלומה באורחות חייהם של תושבי פרברי העוני, מאחורי התהלוכות והמצעדים המלוכניים. בנסיעותיו נשאר דניאל בצפון המדינה, במשולש שבין שפשואן, טטואן וטנג׳יר, נמנע מלהדרים. לרגע קט התייחסו אליי אימו ואחיו כאילו גם אני הייתי מאותו אזור, אותו מרחב, אותו מיתוס. שאלתי אם במקרה הוא הותיר כתבים. האח ענה:

״לא יודעים, עוד לא פינינו את הדירה שבה הוא התגורר."

״הוא תמיד כתב,״ אמרה האם.

שאלתי על מה. היא הביטה בי בכאב. עוררתי ציפיות שקרסו.

אבל מהר מאוד התעשתה. הכאב נמהל בצער על שאני מרשה לעצמי לחדור לעולמה הפנימי.

״לא תוכל להבין, הוא כתב בספרדית."

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 32

מוסדות אקדמיים

למוסדות האקדמיים בצרפת הגיעו במחצית השנייה של המאה ה־20 צעירים יוצאי מרוקו בני 17 ומעלה. הם למדו מגוון מקצועות: רפואה, רפואת שיניים, הנדסה וטכנולוגיה באוניברסיאות של פריז, במונפלייה בדרום ובשטרסבורג במזרח. בז׳נבה שבשווייץ הוכשרו מורים לבתי הספר של אורט שהוקמו ברחבי ארצות האסלאם. ההערכה היא שבמחצית השנייה של המאה ה־20 הגיעו ללימודים במוסדות האקדמיים כ־5,000 צעירים, והקהילות היהודיות המקומיות, בעיקר הקהילה היהודית בשטרסבורג, נרתמו לסייע לצעירים אלה אשר הגיעו לצרפת ללא משפחה.

[הערות המחבר : משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.

בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.

הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.

הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים].

הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לצרפת היא תופעה ייחודית בכל ההגירות היהודיות שהיו במאה ה־20 (דומה להגירה זו רק הגירת בני נוער במסגרת עליית הנוער לישראל בשנות ה־50- 60). מאפייני ההגירה הזו: הגירה עצמאית ללא הורים, בני נוער וצעירים שהיגרו למטרת לימודים, קליטה מוצלחת במדינת ההגירה ובחברה הצרפתית, התבססות במעמד הביניים ובאליטה התרבותית והאקדמיתAbecassis, 2015))דוגמאות בולטות למהגרים אלה הם: סרג׳ הרוש, זוכה פרס נובל בפיזיקה, ארמונד אביקסיס, פילוסוף ואיש רוח משטרסבורג, ואנשי העסקים, פטריק דרהי מורים לוי⁵ ואחרים.

הערות המחבר: סרג׳ הרוש היגר עם הוריו ממרוקו לפריז בשנת 1956. הוא עבר את כל המסלול האקדמי במוסדות היוקרתיים ביותר. כיום הוא חוקר בקולג׳ דה פראנס בפריז.

ארמונד אביקסיס היגר ממרוקו בשנות ה־50 כדי ללמוד בישיבת פובלן הנוברדוקית. לימים עבר ללמוד בבית ספר תיכון ובמוסד אקדמי בשטרסבורג. בעבר היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג, פילוסוף ואיש הגות ומחשבה.

פטריק דרהי היגר ממרוקו לצרפת, איש עסקים בין־לאומי, בישראל הוא הבעלים של חברת הכבלים הוט ותחנת הטלוויזיה 124,n.

מורים לוי היגר ממרוקו לצרפת, בעל חברת הפרסום הגדולה והוותיקה ביותר בצרפת והשלישית בגודלה בעולם.

בשונה ממדינת ישראל שבה הנוער והצעירים יוצאי מרוקו נקלטו בעיקר במסגרות חילוניות, קיבוצים וכפרי נוער, בצרפת נקלטו המהגרים הצעירים בעיקר במוסדות דתיים וחרדיים. מהמוסדות החרדיים ומבתי הספר התיכון המשיכו הבוגרים את לימודיהם באקדמיה, וזאת בשונה מהקליטה במוסדות החרדיים בישראל. מקצת המהגרים האלה שבחרו להקדיש את חייהם לקהילה ולחינוך היוו את השדרה המרכזית של ההתעוררות הרוחנית בצרפת במחצית השנייה של המאה ה־20. בהקשר זה יש לציין לחיוב את הקהילה האשכנזית בצרפת. בעת ההיא התגייסה הקהילה הזו למען בני הנוער והצעירים ממרוקו, והא הייתה עבורם משפחה חלופית ובסיס איתן במדינה החדשה.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם

עמוד 44

מבוא כללי

מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת

ארפוד שוכנת באזור תאפילאלת הקרוי גם סג׳למאסא. סג׳למאסא העיר היא התשתית של תאפילאלת. היא נוסדה באמצע המאה ה-8, ו-100 שנה לאחר מכן צומחת בה קהילה יהודית. סג׳למאסא נתקיימה עד למאה ה-14, ומאז נעלמה מן המפה ומן התודעה יחד עם הקהילה היהודית. מכאן ואילך השם תאפילאלת מופיע במקום סג׳למאסא, אף־על-פי שאינו מחליפו לחלוטין. בכל שטרות הכתובה והגט של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא עד ל-1949 מופיע השם סג׳למאסא כמקום זיהוי מקום החופה בנוסח ׳למניינא שאנו מונין כאן במתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז׳. ידיעות על קהילה יהודית בתאפילאלת מתחדשות מן המאה ה-17, כ-150 לפני הולדת ר׳ יעקב אביחיצירא. מקור הידיעות הוא קינה בערבית יהודית המתארת את חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה שפרצה בה בשנת ה׳תל״ט/1679 וחיסלה תוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו 4600 נפש. יחד עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ-5000 נפש. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים, ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה. קהילה כזו יש להניח נתקיימה לפחות כ-100 שנים לפני כן, כלומר החל מ-1580.

שתי יצירות נוספות גם כן בערבית יהודית מ-1727 \ ומ״1790 מתארות אירועים הקשורים לקהילה היהודית. יצירות אלו מ-1679, 1727, ו-1790 מעידות על רצף קיומי של קהילת תאפילאלת במשך 111 שנה. אם נוסיף עליהן עוד כ-100 שנה שבה נתקיימה קהילה לפני 1679 הרי לנו רצף היסטורי של כ-211 שנים. תאריך כתיבת היצירה השלישית ב-1790 קודם הוא להולדתו של ר׳ יעקב בכ-15 שנה. התרוקנות קהילות תאפילאלת סופית הייתה בסוף המאה ה״20 ב-1980. מכאן, שאפשר כבר לדבר על רצף מוכר של כ-400 שנים, כלומר מ-1580 ועד 1980. תאפילאלת/ אריסאני ידועה לנו מן המאה ה-16, וכבר בתקופה ההיא וכ-200 שנה לפניה ידועים לנו קסור שהוקמו בתאפילאלת והחשוב שבהם הוא קסר בשם תאבוע/צאמת, שבו נולד ר׳ יעקב אביחצירא ובו פעל לראשונה, שיש הסוברים שנוסד סמוך לחורבנה של סג׳למאסא ונחשב ליורשה וממשיכה.

ראה יוסף שטרית, השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 367-333.

להלן קטע מהקינה המדוברת מתוך ספרו של יוסף שטרית " השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה

נבכי ונגווח עלא ג'מאעת דיינים לכבאר וסגאר, ₁[אלדי גאת לובא ועבאתהום בלהבא],,

[=אבכה ואקונן קל חבורת הדיינים הבכירים והזוטרים, שבא הדבר ולקח אותם כמו להבה,]

 [אלדי כאנו ג'מאעתהום ג'מאעא והיבתהום היבא]; ועסא ועסא תלאתא לכבאר [אלדי הומא:

שהתכנסותם היתד לתפארת ויוקרתם בפי כולם, ובמיוחד שלושת הדיינים הראשיים שהם:]

ר' דוד ן' יחייא ור׳ אברהם ן' דוד ור׳ סלימאן בן חמו, עליהום סלאם אלאה יתעאלא,

[=רבי דוד בן יחייא, רבי אברהם בן דוד ורבי סלימאן בן חמו, עליהם שלום האל יתעלה שמו,]

 [אלדי כאכו יקטעו שרע עלא חקו, כליה מא כאן יועמאל להום [מא יסתחקו],].],.

[=שפסקו את דינם על פי דין צדק גם כשלא התנהגו כלפיהם כיאות.]

וליום, יא חוצרא! מא בקא ל [מן נמשיו יעטינא חתא אופקו].

[=אך היום – אויה! – אין לנו למי לפנות כדי שייתן לנו אפילו את עצתו.] (ע.כ)

[הערות המחבר: על פי שיחה טלפונית עם יוסף שטרית אור לי״ג בסיוון תשע״ז שהוסיף, כי סבל זה שנמשך רק כמה חודשים בתאפילאלת ארך בשאר קהילות מרוקו תקופה של 30 שנה, כי מולאי אסמאעיל הותיר הרבה יורשים מבניו שנולדו מנשים רבות, וכל אחד תבע לעצמו את כתר המלוכה.

ראה יוסף שטרית, עיון סוציו פרגמאטי בשיר ערבי יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד (1792-1790) בתוך: דמתה לתמר – מחקרים לכבודה של תמר אלכסנדר, חלק 2 אייר תשע״ה, עמי -806 775, אוניברסיטת בן גורי1ן בנגב.]

נחזור לתאפילאלת/ריסאני הנחשבת על ידי רוב החוקרים ליורשתה הטבעית של סג׳למאסא וממוקמת בתחומה. גם בה פעלה קהילה יהודית, שבה המשיך ר׳ יעקב אביחצירא את פעילותו הוא וצאצאיו עד סוף המאה ה-20. בעקבות מאורעות תר׳׳ף/1920 עוזבים יהודי תאפילאלת בהמוניהם הם ומנהיגיהם מבית אביחצירא את ריסאני ומהגרים לכיוונים שונים: בודניב, בשאר וארפוד. ובריסאני נותרו רק כ-500 נפש. אף־על״פי שבבשאר נתקיימה הקהילה היהודית הגדולה ביותר מתאפילאלת שמנתה כ-4500 נפש בתחילת המאה ה-20 לעומת ארפוד שמנתה כ-3000 נפש – אף על פי כן נחשבת ארפוד מבחינה רוחנית ליורשתה הטבעית של תאפילאלת יותר מאשר קהילת בשאר. ארפוד שמרה על צביונה היהודי המסורתי בחסות חכמי אביחצירא: בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר. ההשפעה הצרפתית עליה הייתה מועטת לעומת בשאר שההשפעה הצרפתית עליה הייתה מרובה. עדות לכך היא ביקורתו של ר^, שלום אביחצירא על תופעות שחדרו לקהילת בשאר בהשפעה צרפתית, הנה אחת מהן הנוגעת לרחבת הריקודים המעורבת בחתונה.

׳דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד (=בחברת) משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוה״ר (־־־בעוונותינו הרבים) בימים אלו נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואשה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדין יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא ולא יתבוששו.

תופעה כזו לא חדרה מעולם לארפוד ולשאר גלילותיה. ריקודי גברים מעולם לא נראו, וריקודי הנשים היו מעט ובנפרד באירועי החינה וכיוצא בה. כיוצא בזה תחום החינוך. נכון שגם בבשאר וגם בארפוד למדו ילדי הקהילה היהודית בבית ספר צרפתי, אבל בארפוד נוסד במקביל תלמוד תורה גדול, ובו למדו עד גיל 14, ומספר שעות הלימוד השנתיות בו יותר גדול מזה של בית הספר, מה שאין כן בבשאר, שלא היה בו תלמוד תורה, והילדים למדו רק פעמיים בשבוע יהדות בחדר/בית כנסת עד גיל 10-11.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.

עמוד 18

שדרי״ם

אחד המקורות שנותרו לנו על יהודי מרוקו הוא פנקסי השדרי״ם. השדר״ים נשלחו מארץ ישראל לצורך איסוף כספים. מנהגם היה לרשום בפנקסם את שמות הנדיבים שתרמו להם כסף במגביתם, ולפעמים השתרבבו לתוך הדברים ידיעות על הערים והכפרים בהם ביקרו.

בסביבות שנת 1805 (תקס״ה) כתב שד״ר ששמו לא ידוע ב׳מדריך לשליחות׳ שכתב לחברו: ׳ישלח שליח לכפר א׳[חד] שמו לגזדאמא יש שם עניים ומעטים וג״כ [וגם כן] כפר זאוויא סידי רחאל׳. מדריך זה מטרתו להיות לעזר לשד״ר, כדי שידע היכן וממי לאסוף כסף. בקטע זה כוונתו שישלח שליח לסידי־רחאל ולא יטרח ללכת בעצמו, בגלל שהתושבים עניים ואין סכום הנדבה שווה את הטרחה.

אמנה כאן את רשימת השדרי״ם שמצאתי אודותיהם תיעוד שביקרו בסידי־רחאל:

א-ר׳ אהרן ששון. נשלח פעמיים בשליחות ירושלים. בשתי הפעמים הגיע לסידי־רחאל, בפעם הראשונה ב־1892 (שבט תרנ״ב) ובפעם השנייה ב־1904 (חשון תרס״ה). השתמרו בידינו פנקסי השליחות שלו בהם כתב את שמות התורמים.

ב-השליח הנרגן, ר׳ מאיר בר־שישת, שליח צפת, עשה בשליחותו בכפר ב־1894(אדר תרנ״ד). תיאר את הכפר ביומנו:

זאוית ארחאל יע״א [יגן עליה אלהים]. מהלך ששה שעות [=מעין נפאד]. בעל הבית סי'[ניור] יצחק למעלם נ״י. [נרו יאיר]הגדול ד דורוס עלה בקבץ. הפקדתי על הקופה בן בעה״ב הנז׳[בעל הבית הנזכר] סי׳ חנניה נ״י. הגבירים יוסף עמוס ובנו ח'[זאן] משה נ״י. מסעוד ן׳ מנחם ואחיו נ״י. יצחק למעלם ובנו נ״י. רוב אנשי העיר עקשים ובזויי עם. הנחמד ר׳ דוד חקון נ״י. הח׳ הצבוע ר׳ ברוך אדרעי נ״י רצונו לבנות בהכ״ן [בית הכנסת] חדשה ונתנדב אחד מעשרים בההכנסה לבנ' עיקת״ו [לבנין עיר קודשנו ותפארתנו] אם יתמכו בידו וזמן הנדר מר״ח [מראש חודש] ניסן שנתנו. נדרים פרסיים.

הערת המחבר: כת״י מאיר נתיב, 10ב. על כתב היד ויחוסו לרמב״ש: פוקס, מאיר נתיב, עמ^׳ 179- 194. ראוי לציין ששליח זה הרבה לכתוב תארי גנאי על יהודי מרוקו. כנראה בגלל טורח השליחות שהיה מוטל על כתפיו. אמנם יהודי סידי־רחאל תרמו עבורו סכומים נאים. גם ר׳ יעקב בן־עטר, שהגיע כשד״ר העדה המערבית, מונה עשרות מבני הכפר שנדבו סכום נאה לעניי ירושלים.

ג ר' אליהו ילוז ובנו ר^׳ יוסף חיים, שליחי טבריה, עשו בשליחותם בכפר בשנת 1900 (תמוז תר״ס).

ד-ר׳ יעקב בן־עטר, שד״ר העדה המערבית, עשה בשליחותו בכפו בשנת 1905 (בין החודשים שבט-אדר תרס״ה). לימים הדפיס בירושלים ספר ובו רשימות התורמים מיהודי מרוקו שתרמו ל בשליחות, ביניהם מיהודי סידי־רחאל.

ה-ר^, אברהם פינטו, שליח העדה הספרדית בירושלים, שהה בסידי־רחאל בינואר 1924 (ט׳ שבט תרפ״ד).

ו-ר' מרדכי ב״ר רפאל אוחנא, שד״ר העדה המערבית, עש בשליחותו בכפר בשנת בשנת 1932 (תרצ״ב).

מתוך ויקיפדיה: הרב אליהו ילוז (ה'תר"ך, 1860 – כ"ב באלול ה'תרפ"ט, 27 בספטמבר 1929) היה רב, פוסק הלכה, אב בית דין בטבריה ושד"ר.

קורות חיים

נולד בשנת ה'תר"ך (1860) בעיירה מזגידה שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו לרב אברהם ולחנה ילוז.

בשנת ה'תרל"ג (1873) החלה משפחתו במסע עלייה לארץ ישראל. לאחר מסע שארך כשנה וכלל עצירות בעיר פאס, טנג'יר ואלכסנדריה, התיישבה המשפחה בטבריה. בשנת ה'תרל"ה (1875) נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב דוד א-סודרי. את השנים הבאות הקדיש ללימוד תורה והתעמק בהלכה. בשנת ה'תרמ"ב החל לדרוש בבית הכנסת הגדול שבעיר טבריה לבקשת רבני העיר.(ע.כ)

ז-ר' דוד חיים שלוש, השד״ר האחרון של העדה המערבית, שהה בכפר בתאריך לא ידוע בין השנים 1952-1950 (תש״י-תש״יב).                       

כת״י ארכיון העדה המערבית, ירושלים 12-1292^11, עמ^׳ 22. ר מרדכי שהה במר בין השנים 1933-1931 (תרצ״א-תרצ״ג), חישבתי את תקופת שהותו בכפר על פי תיאור נסיעותיו. ראוי לציין שבתחילת פנקסו חתם ר' דוד פיניאן מסידי רחאל בחותמתו.

בשנת 1900 (תר״ס) ביקר בכפר ר׳ משה ב״ר יצחק מאמאן, יחד עם בנו יעיש. ר׳ משה יצא מעירו ׳אוטאט', כפר קטן באזור תאפילאת, לצורך איסוף כסף עקב מצבו הכלכלי שלא שפר עליו.

נוסע נוסף, חיים זאב הירשברג, הותיר אחריו תיאור על יהודי הכפר. בספרו מתאר הוא את ביקורו בכפר בשנת 1955 (תשס״ו):

יצאנו לכביש שהוליך אותנו לסידי רחאל (ראחאל כותבים היהודים) שהיה במאה הט״ז. שם הזאוויא, שחופש הנימוסים של נשי המקום הוציא לה שם. העיר הערבית והמלאח במקומם חדשים בערך, נוסדו לפני מאה שנה בקירוב. כעת חיים כאן כ־600-500 יהודים. הזאוויא בעבר השני של הנהר בהר, ובקירבתה בית הקברות היהודי הקדום ומקום קבורתו של מולאי אנמאי, כלומר אדוני אנמאי (כן נקרא הכפר לפני שנתקבל השם סידי רחאל), ובפי היהודים הוא נקרא דוד (או שמעון) אשכנזי. לפי המסורת העממית בא גם הוא מירושלים[כינוי לכל ארץ ישראל בלשונם של בני המערב] יחד עם ר' אברהם הכהן מתידילי. הצדיק היה בן דורו של סידי רחאל והיחסים ביניהם היו מתוחים, בגלל זה ציוה הצדיק להעתיק את המלאח למקום מרוחק משכונת הברברים.

ביו השנים 1890-1865 (תרכ״ה-תר״ן) שלחו רבני רבאט אגרת לקהילה בדרום מרוקו. באגרת נכתב על שד״ר מארץ ישראל שנשא אשה ברבאט ולימים יצא קול שנפטר בסידי־רחאל. השולחים ביקשו מהממוען לשלוח שליחים ולבדוק האם באמת נפטר אותו שד״"ר זאת כדי לקבל עדות ברורה לצורך שחרור אשתו מעגינותה.

בירדוגו, יבין שמועה, עם׳ תשס-תשי. תיארוך האגרת הוא מכיון שבשנת תרכ"ה מונה ר' יוסף בירדוגו לדיין ובשנת תר"ן נפטר. המכתב נשלח, ככל הנראה, לדמנאת שהיא הקהילה הגדולה באזור. במכתב נכתב ששמו של השליח הוא 'יעקב בן יצחק' אבל השמות פיקטיביים כשאר האגרות שקובץ זה שהם: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן,שמעון וכדומה.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–שדרי״ם

עמוד 26

פרק שני

השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה

השירה הדתית־תרבותית

1 השירה הדתית־עתרנית או שירת הפנייה

חטיבה תימטית זאת כוללת את כל השירים הבונים או המניחים עולמות שיח ומרחבים תרבותיים־יהודיים ספיציפיים, הנוגעים לעקרונות היהדות ולעיקריה, לערביה הדתיים־מוסריים ולערבי הקודש שלה, להתנהגויות הנתבעות ממאמיניה, למצבו הפוליטי של העם היהודי בגלות ולתקוות הגאולה, ליחסיו עם אלוהיו ובן לפניות לקדושים וצדיקים השייכים באופן מהותי למסכת דמיונותיהם של יהודי צפון־אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בבל השירים הכלולים כאן פעולות הדיבור המובילות הן פעולות של שיח ישיר שהמשורר־הדובר פוגה בהן לבן־שיח כדי לשבחו ולרוממו, לשכנעו או לזרזו. בן־השיח הוא כאן בדמותו של אחד מיסודות הקודש היהודי – הקדוש ברוך הוא, ארץ הקודש, התורה הקדושה (לפעמים) וכן הצדיקים והקדושים – או בדמותו של האדם היהודי המתבקש לישר את דרכיו ולחשוב על יום הדין ועל המוות הבלתי נמנע. לצד מבעי השבח הרבים המפארים והמרוממים את נשוא השבח, שהוא בן־השיח, מופיעות לרוב גם פעולות בקשה והכוונה תוך פנייה עקשנית והגשת עתירות ותחינות לבורא לשינוי המצב העגום של עם ישראל ולשליחת המבשר והגואל, או תפילות לתיקון מצבו העגום של הפונה ושל בני קהילתו. בשירים שונים, הפניות מכוונות בלפי האדם היהודי עצמו כדי לזרזו לישר את דרכיו או כלפי הקדוש והצדיק כדי שיפעל למען הפונה ולמען בלל ישראל. השיח הישיר מתבטא בצורות ציווי רבות, אולם הן באות במיוחד בתחילת השירים ובסופם. בגוף השירים מתוארות תכונות נשגבות ומופלאות של מוקדי השבח וההלל וכן מתוארים בגוף ראשון מצבים דיספוריים או מאיימים הדורשים תיקון מידי דרך הגאולה האישית או בעיקר הגאולה הכללית. השירים שייכים כאן לסוגות הפיוט, הבקשה והתוכחה וכן לסוגים שונים של שירי שבח.

חטיבה זו של שירים ערביים־יהודיים היא הקרובה ביותר לשירת הפיוטים והבקשות העברית של יהודי צפון־אפריקה, ואין תמה בכך, שכן מחבריה הידועים או העלומים היו כולם תלמידי־חכמים או משוררים שכתבו גם שירים עבריים

דומים והיו בין מנהיגיהן הרוחניים והדתיים של הקהילות היהודיות השונות ברחבי צפון־אפריקה. מחברים אלה היו למעשה בולם דו־לשוניים משום יכולתם לכתוב ולחבר טקסטים הן בעברית (ולעתים גם בארמית) והן בערבית־יהודית לגווניה. משום כך גם מרובים באן ביותר השירים הדו־לשוניים השייכים לסוגת המטרוז, המשלבים את העברית והערבית־יהודית במבנים פואטיים שונים, כפי שנראה בפרק אחר. רבים מהשירים השייכים לחטיבה זו ידועים בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה ובמיוחד השירים הליטורגיים או הפארה־ליטורגיים כגון שירי ההבדלה. תכונה זו מעידה על ראשוניותם וקדמותם של השירים הללו במסורת השירה הערבית־יהודית בקהילות אלה. בפי הנראה, אחדים מהם אף קיימים אולי מאז ימי הביניים.

השירים הראשונים בחטיבה זו, שניתן לתארן אותם בוודאות מה, הם שיריו של ר׳ מרזוק, כנראה ר׳ מרזוק בן דוא ממגורשי ספרד, שחי במחצית הראשונה של המאה הט״ז באלג׳יריה. השירים מופיעים יחד עם שירים אישיים־ליריים תחת הכותרת ״כרג׳ה״, שתהתה כונסו גם קטעי פיוטים ושירים עבריים משלו ומשל משוררים אחרים. מפאת קדמותם נציג את שני השירים כאן במלואם.

ו. המדובר כנראה בר׳ מרזוק בן עמרם אבן דוא, ממגורשי ספרד. הוא מוזכר בשיר ובכתובתו ששלח לו המשורר ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט ממגורשי ספרד, שהתיישב בתוניס לאחר שעשה זמן מה בתלמסאן. ראה את השיר בתוך: כ״י גינצבורג 214 (סרט 27951), דף 54וא. שיריו הערביים־יהודיים של ר^, מרזוק מובאים במסגרת רצף טקסטואלי של מודוס מוסיקלי מהשירה האנדלוסית: ״טריק אלמזמום מן ה״ר [=היקר רבי] מחוק״ בכ״י אוקספורד 85 4° .Opp. Add [=נויבאואר 1191] (סרט 16651), דף 03וב. כה״י הועתק כנראה במאה הי״ז. זוהי כנראה גם העדות הראשונה על השימוש במודוסים אנדלוסיים בשירת יהודי צפון־אפריקה. השירים של המודוס ״אלמזמום״ לר׳ מחוק מכונים ברובם בשם ״כרג׳ה״ משום שהם שייכים לרצף מוסיקלי אחד. הם כוללים הן שירים ליריים־רומנטיים ממקור ערבי־מוסלמי והן שירי קודש ערביים־יהודיים ועבריים, שר׳ מחוק כתב חלק מהם. ראה שם, דפים 103ב-110ב.

[שיר א]

1-מרצ׳י טלבת יסתראח; / לרבי דאיים נראעי.

 [=תפילתי, שמחלתי תיפסק; ל(ישועת) אלוהי אני תמיד מצפה.]  

ראכע בווג'ה טאייח / ולעיין תהטל דמועי.

[=אני מפיל פניי ומשתחווה, ובעיניי זולגות דמעותיי.]

זאדי בכאייה ינפטח / מן חאר דנובי ווגאעי.

[=בכיי ממשיך לגלות את חרפת עווני ועעמת כאבי.]

ואש לי פי רוחי בג'והד / נכמם? וזאד פי אלבועד; / מנע עני נוומי.

 [=מה לי כי ארבה להרהר? הוא מוסיף להיות רחוק; הוא מדיר שינה מעיניי.]

5 קרב ג׳וותך פאלווג'וד, / אוננשור ביך עלאמי.

[=קרב את ישועתך בעודי בחיים, ואפרוש בשמך את דגלי.]

אלכל ירג'ע לי צלח, / פי לאכרה יכון מנאמי.

[=שהכול יצלח לי, שחלום אחרית הימים יתגשם.]

חאצ׳ר נשכור ונמדאח, / ונוואחדו בקלב ולועי,

[=את (האל ה)נוכח אשבח ואהלל ואייחד את שמו בלב עולז,]

טאלע מטאהר בלפוואח / אנסם ורוח מתאעי.

[=עת אעלה לטהר בריח ניחוח את רוחי ונשמתי. אחזתי בגורל (?) בלי משענת;]

חבסת באלמרפוד בגיר עמוד; / בייסמו אלעזיז נסעוד. /

[כדיתך פי סאהמי.

[=שמו היקר למזל לי. שמתי אותך בגורלי.]

10טלבתך פי אלג'נה <נק>עוד / אנא ונאסי וקוומי. טלבתך

 [=תפילתי לך, שבגן עדן אשב אני וקרוב״ ועמי.]

כמו בשירי העתירה הרבים שנראה לקמן, האני השירי מציג בגוף ראשון לאורן כל השיר את מצבו האומלל והדורש תיקון, אך כאן רק בסטרופה השנייה (טורים 5, 10, 11) הוא פונה בעתירה ישירה לנמען בגוף שני, שהוא הבורא, לצד פניות עקיפות נוספות לבורא בגוף שלישי(טורים 7, 10). סיבת העתירה, שהיא המחלה במטאפורה לגלות, מוצגת בטור הראשון יחד עם הציפייה לרחמי האל, ואילו הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משלים את תמונת המצב האומלל, הכרוך בריחוק הבורא הגורם נדודי שינה לדובר כמייצגו של כלל ישראל. הטורים האחרים בסטרופה מתארים את תנאי העתירה וטקסיה, שהם: ההבאה על חטא (טור 3), הצער והכאב(טורים 3,2) והתחנונים(טור 2). הסטרופה השנייה מוקדשת כולה להצגת בקשותיו וציפיותיו של האני השירי מהבורא – קירוב הגאולה, הצלחה במעשיו, החזרת עבודת בית המקדש, ושיבת ציון המדומה לגן־עדן (טורים 5, 6, 8, 10) – וכן את מערכת השבחים שהוא מרעיף עליו לשם ריצויו והפעלת חסדו(טורים 8,5).

כמו בכל השירים הדתיים־תרבותיים שנציג כאן, אין גוף הדובר בשיר מצטמצם להצגת עמדותיו ונקודות מבטו של האני השירי בלבד או של המשורר כאחראי אפשרי לאמירתו של אני שירי זה, אלא מייצג את כלל ישראל, שהדובר משמש לו כפה. פנייתו היא קולקטיבית ולא אישית, אף על פי שהצגת המצב שביסוד הדו־שיח מרובה בפרטים אישיים־ליריים לכאורה, כגון־הבכי והתחנונים. הזכרת ריח הניחוח (טור 8) ו״עמי״(טור 10) מעבירים במפורש את האיזוטופיה האישית השלטת בשיר לתחום הכלל.

יוסף שיטרית-השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-השירה הדתית־תרבותית

עמוד 60

ליקוטים לפרשת נח  

צורתה התיבה: תיבה עם גג משופע? או כפירמידה מידותיה ההנדסיות של התיבה היו: 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב ו-30 אמה קומה. מכיוון שאורך האמה הוא כחצי מטר, אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה כ-15 מטרים, גובה בניין בעל 5 קומות לתיבה היו 3 קומות. חז"ל מסבירים שהקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ולאכסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח [ו\ט] אומר אהבת חיים על פרשת נח נמצא שעל ידי התפילה היה יכול נח להציל את העולם, ומזה נלמד שכוח התפילה גדול מאוד, ואמרו רבותינו שגדולה תפילה יתר ממעשים טובים, ויותר מהקרבת קורבנות, ועוד אמרו חכמים, שבזכות התפילה הקדוש ברוך הוא מצילנו מיד אויבנו ומצילנו ממיתה משונה ובזכות התפילה השם הוא מוחל עונותיהם של ישראל, לעל ידי זה מקרבים את הגאולה, ובפרט בזמן שמזכירים בתחילה זכות אבות כמו שמצאנו במושה רבינו עליו השלום שאמר זכור לאברהם יצחק וישראל עבדיך ,וכתוב אחר כך וינחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, [ובמסכת יבמות דף ס"ז] כתוב שהתפילה מהפכת את מדת הדין למדת הרחמים, ויש לזה רמז שאמר צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה מילת צוהר אותיות [צרה], וזה שאומר הכתוב צוהר תעשה לתיבה כלומר המילה של צרה תיהפכנה לצוהר, וזה על ידי תפילות והתעוררות לתשובה, וכשזכית לזה [ואל אמה תכלנה מלמעלה] ראשי תיבה [אמה] את מדת הדין, כלומר שאת מדת הדין  תכלנה מלמעלה תעקרנה ותאבדנה וכיון שאון מידת הדין, אזי מוכרח להיות מידת הרחמים, וזה שאומר  ופתח התיבה בצידה תשים, הצדי שהיא אות הראשונה של מלת צרה , בצידה תשים, דהיינו תעזבנה בצד, תחתיים האות האחרונה שהים אות הא תעשה שניים, תשים אותה באמצע ואת האות ריש שהיא השנייה למילת צרה תעשה כלומר תשימנה בסוף, ואז יהיה מילת צוהר, עד כאן כתבנו בעניין התפילה.

וגם הגאון חתם סופר כתב שבשעה שאמר לו הקב"ה  לנח [קץ כל בשר בא לפני] באותו זמן היה מתושלח חי, והיו עמו עוד שמונה צדיקים ומה שרש"י כתב שמונה צדיקים, זה מלבד מתושלח, אבל עם מתושלח ביחד היו תשעה צדיקים, ואם היה נח מתפלל הייתה שכינה מצטרפת עמהם והיה מציל את העולם, לא כן אברהם אבינו כי ראינו שבזמן שאמר הקדוש ברוך הוא צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, תכף עמד אברהם והתפלל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, אולי עשרה ואמר לקב"ה הוא חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט? זהו ההבדל בין צדיק לצדיק.

אלה תולדות נח נח איש צדיק אומר הזוהר הנגלה מפני מה כתוב נח נח שתי פעמים? אלא כל צדיק שבעולם יש לו שני רוחות, רוח אחד בעולם הזה ורוח אחד בעולם הבא, וכך תמצא בכל הצדיקים [משה משה] יעקב יעקב] [אברהם אברהם] [שמואל שמואל] [שם שם] מלבד יצחק שלא כתוב בו כמו שכתוב בהם, לפי שיצחק בשעה שנקרב על גבי המזבח, יצאה                                                                                                              נ         ח

נשמתו שהייתה בו בעולם הזה , וכוון שנאמר בו באברהם שברך ברוך מחיה המתים אז נכנסה בו נשמתו של עולם הבא, לכן תמצא שלא יחד השם שמו על שום צדיק בחייו אלא עלפי שנחשב כמת ועל זה מרמז המקרא ואומר הן בקודשו לא יאמון דבר אחר אלא תולדות נח נח לפי שהיה צדיק משבחו שתי פעמים.

והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה [ו\ח] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא המילה [את] היא מיותרת ויכל לכתוב " והקימותי בריתי אתך" ומה בה להוסיף ? ובכלל צריך להבין מה הברית הזו שהבטיחו עליה. והנה רש"י כתב בשם מדרש רבא שברית היה צריך נח שלא ירקבו הפירות ויעפשו ואלא יהרגוהו הרשעים שבדור והנה לא מובן מהיכן למדו חז"ל אל ברית זו. ובתורה נזכרה רק ברית אחת שעשה הקב"ה עם נח והיא [ ברית קשת ] . ונראה לי שהמילה [את] באה לרבות ברית נוספת זו. שנוסף לברית הקשת אקים גם [את] הברית הנוספת והיא בדברי רש"י. המילה [בריתי] כתובה מלא עם [יוד] ונראה לי לרמוז שהיוד היתירה רומזת לעשרה בריתות הנזכרות בתורה. והנה לך רמזי בתיבת ברית על סדר התנ"ך 1] ברית נח [בראשית ו\יח] 2] ברית הקשת [בראשית ט\יא] 3] ברית בן הבתרים [בראשית טו\יח] 4] ברית מילה בראשית יז\א] 5] ברית השבת [שמות לא\טז] 6] ברית מלח [ ויקרא ב\יג] 7] ברית כהונה [במדבר כה\יג] 8 ] ברית יסורין [דברים כח\סט] 9] ברית התורה [דברים ד\יג] 10] ברית מלכות [דברי הימים ב -ד\יג].

וירא אלהים את הארץ, והנה נשחטה. כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ [ו-יב] אומר הרב זמיר כהן בסיפרו מסע אל האמת צפונות בתורה המילה "אידס" מופיעה בתורה [בדילוג של 220 אותיות] בדיוק בפרשת המבול. גם גורם המחלה "וירוס" מופיע בפרשה כאשר האות ס של המילה וירוס היא גם האות ס של המילה אידס. המילה אידס מופיעה כאן בנסיגת אותיות, אולי כדי להורות על מהות המחלה הלכה לאחור. כשל המערכת החיסונית, ובעיקבותיה נסיגה בתיפקוד הגוף. שם הוירוס הגורם למחלה, "היו", מופיע גם הוא כאן. כאשר המילים הבאות אחריו הן: הלוך וחסור. תיאור קולע לתהליך המתרחש אצל החולה. סופה של המחלה גם היא מופיע בקטע זה "אמחה את האדם" כי השחית את דרכו, בתדפיס השני, מופיע "אידס"-"בדם" " מהקופים" ותוצאה "מות".

קץ כל בשר בא לפני [ו\יג] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא. היה מאריך לומר קץ כל בשר [נראה] לפני שמובנו שהקב"ה ראה כבר את קיצם שנגזר עליהם בגלל רעתם ומה פירוש: בא לפני ? ונראה הטעם לומר כי הקב"ה הסתכל בכל הדורות מתחילתם ועד סופם וכולם באו לפניו ולא נמצא בזרע דור המבול וכל דורותיהם שום זרע כשר ועל כן נמוחו כולם בימי המבול וכן רמז בכך לנח שלא יבקש רחמים עליהם. כי קיצם כבר [בא] לפני הקב"ה ולא רק נראה לפניו.

ותישחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס [ו-יא]ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ[ו-יג]  וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמישים אמה רחבה לשלושים

                                     נ  ח

אמה קומתה [ו-טו] [דברי המחבר שמעתי דרשה מפי הרב שקד בוהדנה  שליט"א לפי הסוד של המילה "חמס" והיתי חייב להעלות אותה כאן אומר שהמידות של התיבה 300 אמה ארך בגימטריה האות [ש] 50 אמה רחבה בגימטריה [נ] 30 אמה קומתה בגימטריה [ל] אמה תכלנה מלמעלה בגימטריה [א] דור המבול פגמו בשם הקב"ה ומי שגרר אותם להשחית את העולם כמו שכתוב " כי השחית כל בשר את דרכו כולל הבהמות וכל חי הוא "הנחש" וסיטרא אחרא הנקרא "סמאל" פגמו בשמות הקדושים והאותיות הקדושות יוצא במילה "סמאל" פגם באותיות "אל" נשארו האותיות "סמ" בנחש פגם באותיות "נש" ונשארה לו האות "ח" אם נחבר את האותיות שנפגמו נקבל את המילה "חמס" ניתן לקשר גם בימינו את המילה "חמס" לאויבינו בעזה.

עשה לך תיבת עצי גופר[ו/יד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי שמעון בוא וראה , וכי לא יכול היה השם לשמור את נח באיזה מקום בעולם , שיהיה מבול בכל העולם ולא יהיה במקום ההוא, כמו שכתוב בגדעון ויהי חורב אל הגיזה לבדה או לשמור אותו בארץ ישראל שכתוב בה לא גשמה ביום זעם, שלא ירדו עליה מי המבול אלא כוון שהמשחית ירד לעולם, מי שאין סוגר ומסתיר עצמו ונמצא לפניו בגלוי מתחייב בנפשו לפי שהוא הורג את עצמו, והראיה מלוט שכתוב המלט על נפשך אל טבית אחריך לפי שהמשחית הלך אחר כתפו, ואם יחזיר ראשו ויסתכל בו פנים בפנים יכול להזיק אותו ועל כן כתוב בנח וסגור השם בעדו שלא יתראה לפני המשחית ולא ישלוט עליו מלאך המוות.

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה [ו/כ] אומר שמנה לחמו חשב כאן העוף בתחילה ואחר כך הבהמה, ולהלן חשב הבהמה בתחילה ואחר כך גם מעוף השמים, לפי שאמר כאן מכול החי והם השדים השוכנים באוויר, לכך חשב כאן כסדר בהדרגה מלמעלה למטה, בתחילה השדים השוכנים למעלה באוויר תחת יסוד האש, ואחר כך העופות אשר גם הם מעופפים באוויר למטה ממקום השדים, ואחר כך מן הבהמה השוכנים על האר, מכל רמש האדמה השוכנים בארץ ובאדמה.

וזה אשר תעשה אותה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה [ו/טו] אומר רבינו בחיי ציווה השם לעשות את התיבה כשיעור הזה\ ולריבוי המנים שיצטרך להביא בתוכה הייתה קטנה עד מאוד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים וחיות קטנות עם גדולות , שנים מכול, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמישים תיבות ביוצא בה היו קטנות מהכיל את המינים האלו כולם, אבל היה העניין נס גדול בלי ספק , ומחזיק מועט את המרובה ואולי תשאל   כיון שהיה הדבר נס  למה יצווה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמידות ידועות באורך וברוחב וקומה, ולעשות שלושה מדורים תחתים שנים ושלישים, והשם יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באוויר , כי כול יוכל ולא יבצר ממנו מאומה, והתשובה לזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכולתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע ישלים הנס ועל דרך זה תמצא בכול הניסים בתורה אם תסתכל בהם: כי אף על פי שהם ניסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת ועוד יש בזה.

פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

דוד כהן, נשיא קהילת מרכז רמב״ם פריז, נולד בשנת 1922 במקנס שבמרוקו למשפחה אמידה. המשפחה עסקה במסחר מוצרי מזון והייתה בקשרים עסקיים עם בית המלוכה המרוקאי. בשנת 1927 ניסה הסב לעלות לארץ ישראל, אך הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר לא הסכימה להעניק לו אשרה. הניסיון השני של משפחת כהן לעלות לארץ היה בשנת 1948 בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור. לעלייה זו הצטרפו גם שני אחיו עם משפחותיהם, ובצעד חריג שכרה המשפחה מטוס זעיר שבו טסו ממקנס למרסיי וממנה הפליגו למדינת ישראל. בתחילה התיישבו בעיר התחתית בחיפה, ומשם עברו לפרברי העיר, לקריות. לאחר ניסיונות כושלים של המשפחה להקים עסקים בארץ, נשארו שני אחים בארץ, ואילו דוד ומשפחתו חזרו ב־1950 לקזבלנקה. בעקבות מלחמת ששה הימים וההתעוררות הלאומנית במרוקו החליטה משפחת כהן להגר לצרפת, ודוד, אבי המשפחה, המשיך בעסקיו במרוקו.

בסוף שנות ה־70 החל כהן לעסוק בפעילות ציבורית ונבחר ליו"ר ברית יוצאי מרוקו בצרפת. בראשית שנות ה־80 החל להקים את המיזם העיקרי של פעילותו הציבורית – מרכז רמב״ם בפריז הכולל בית כנסת ומרכז קהילתי ליהודי מרוקו. על מפעל זה וכן על פעילותו בברית יוצאי מרוקו זכה כהן לאותות הוקרה רבים משלטונות צרפת ומרוקו.

יחסו של כהן לבית המלוכה המרוקאי מתבטא היטב בדברים שאמר בכינוס של יוצאי מרוקו בקזבלנקה ביולי 1986: ״יהודי מרוקו, איפה שהם נמצאים, שומרים למולדתם – מרוקו – ולנסיכנו האהוב חסן ה־2 קשר עמוק ואהבה רבה״(1996:207 ,Cohen).

בשנת 2004 נפטר דוד כהן. בנו אלבר נבחר להחליפו בתפקיד נשיא מרכז רמב״ם, ואנדרי דרעי נבחר לכהן כיו״ר ברית יוצאי מרוקו וכנשיא הפדרציה הספרדית.

דוד כהן הוא דוגמה למהגר שאינו ״מהגר מלא״. הוא רכש אה השפה הצרפתית ואת תרבותה במרוקו בבית הספר אליאנס, וכשהגיע לצרפת לא הרגיש זר. חייו האישיים ומשפחתו היו בפריז, ואילו עסקיו היו במרוקו, בצרפת ובארצות אחרות נוספות. כהן היה איש עסקים מהגר שלא שש לקבל את האזרחות של ארץ הקליטה (צרפת). עבורו הייתה צרפת צומת כלכלי ומסגרת לימודים לילדיו, ולכן הוא לא ניתק את קשריו עם מרוקו. באמצעות תפקידו הציבורי ניסה כהן לקרב את מרוקו וישראל זו לזו וכן לייצג אוכלוסיות חלשות, מהגרים ממרוקו בפרט ומצפון אפריקה בכלל, שלא הצליחו לקיים שיח עם ההנהגה הישראלית. בסוף שנות ה־70 נבחר מנחם בגין, ״מגן ההמונים״, לראשות הממשלה, עובדה שהקלה על פעילותו של כהן בישראל בכל הקשור למתן סיוע לבני קהילות מרוקו שחיו בעיירות הפיתוח. יש לציין שלמרות חוויית הכישלון שחווה בישראל, עת עלה עם משפחתו ב־1948, לא נפגע יחסו של דוד לישראל, והוא המשיך לקיים קשר אמיץ עם נציגי הקהילה המרוקאית ועם המנהיגות הפוליטית בישראל. מהלך חייו של דוד כהן מייצג את חוויות הדור הראשון של יוצאי מרוקו שהגיע לצרפת. דור זה שימר בעקביות את הטרנס־לאומיות בין ארץ המוצא וארץ היעד, ועל כך זכה כהן באות הכבוד הגבוה ביותר של בית המלוכה המרוקאי – L'Ordre du Ouissam Alaouite.

הרב שלום משאש, יליד מרוקו ורבה הראשי של מרוקו, ניהל בשנות ה־30 של המאה ה־20 את תלמוד התורה במקנס. בשנת 1949 התמנה לרבה הראשי של קזבלנקה ולאחר מכן כיהן כרב הראשי של מרוקו. משנות ה־80 כיהן כרב הראשי של ירושלים עד לפטירתו בשנת 2003. הרב שלום משאש היה פוסק הלכה, תלמיד חכם שהוציא תחת ידו שו״תים ופסקי הלכה רבים והתפרסם כמי שמתיר עגונות.

הרב דוד משאש, בנו של הרב שלום משאש, נולד בשנת 1934 בעיר מקנס שבמרוקו, למד בתלמוד תורה המקומי ובישיבת אוהל יוסף בטנג׳יר. בתום לימודיו בישיבה בטנג׳יר עבר לישיבת אקס־ לה־בן שבצרפת, שם סיים את לימודיו התיכוניים והתורניים. בסיום הלימודים חזר הרב משאש למרוקו והחל לעסוק בהוראה במוסדות החינוך בקזבלנקה. בשנת 1964 הגיע לפריז וכיהן כמנהל חינוכי של מרכז הסטודנטים גי פטן. אחר כך ניהל את בית הספר רמב״ם (מיימוניד) בפריז ובד בבד סיים את לימודיו בסמינר לרבנים בפריז. בסוף שנות ה־80 היה הרב משאש הרב הראשי של ז׳נבה, ולאחר מכן נבחר למשרת הרב הראשי של פריז. הרב משאש כיהן במשרה זו בשנים 1995־2011, עד פטירתו.

הרב דוד משאש היה דמות מרכזית בקהילה היהודית בצרפת ונחשב לאחד מעמודי התווך שלה. הוא השקיע מאוד בהכשרת הרבנים מהקונסיסטואר וארגן עבורם השתלמויות בצרפת ובישראל. בשנות האלפיים הקים לזכר אביו את בית הכנסת אהבת שלום ברובע ה־16 בפריז. עם פטירתו(בשנת 2011), בנו, הרב אריאל, החל לשמש כרב קהילת בית הכנסת והחל להוציא לאור את כתביהם של אביו וסבו.

הקונסיסטואר הוא המוסד העליון של הקהילות ובתי הכנסת בצרפת. מוסד זה הוקם על ידי נפוליאון בשנת 1808.[המחבר]

בחייו הצליח הרב משאש ליצור קשרים עם כל חלקי הציבור היהודי, ללא קשר לרמה הדתיות או הזהות היהודית של האנשים. הוא קיים קשרים הדוקים עם שלטונות מרוקו שראו בו נציגם בצרפת והעניקו לו אות הוקרה כתודה על היחסים המיוחדים בין יהודי מרוקו ובית המלוכה המרוקאי. אף על פי שיהודי מרוקו היו מיעוט בצרפת בהשוואה ליהודי אלג׳יריה ותוניסיה, דמותו של הרב דוד משאש היא הוכחה לחלקה החשוב של יהדות מרוקו בהתעוררות הרוחנית בצרפת. משנות ה־70 ועד לשנות האלפיים בלט מאוד חלקם של יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במערכת החינוך וברבנות.

כל ילדיו של הרב משאש סיימו את לימודיהם האקדמיים בצרפת, וכולם בעלי מקצועות חופשיים בז׳נבה ובפריז (זוהר, 2001), למעט בנו, הרב אריאל, שלמד בישיבת פונוביז׳ והוסמך לרבנות בסמינר הרבני בפריז.

בשונה ממשפחות רבנים רבות, החל הרב דוד משאש את דרכו כמחנך וכמנהל מוסד חינוכי. לעולם הרבנות הגיע רק בעשור החמישי לחייו. הוא ניחן ביחסי אנוש טובים והצליח ליצור קשרים עם כל חלקי האוכלוסייה היהודית ועם השלטונות הצרפתיים. כמו רבים מבני דורו, יצר הרב משאש קשרים חמים עם בית המלוכה המרוקאי(טרנס־לאומיות). העובדה שאביו כיהן כרב הראשי של ירושלים והוא כיהן כרב הראשי בפריז חיזקה את הקשרים בין הקהילה היהודית בצרפת למדינת ישראל. יש לציין, שאביו, הרב שלום משאש, הגיע לעיתים קרובות לפריז ושימש כרועה רוחני לקהילת יהודי מרוקו בעיר.

הרב דוד משאש היגר לפריז באמצע שנות ה־60 והתערותו בחברה החדשה הייתה מהירה וטבעית (ניהול בית ספר). הוא לא עבר בתחנת ביניים של רב בתי כנסת, אלא ״זינק״ לתפקיד מרכזי של רב ראשי בז׳נבה ולאחר מכן בפריז. בתהליך זה עמדו לזכותו כישוריו האישיים, פתיחותו והיותו תלמיד חכם שספג את תורת חכמי מרוקו לצד התרבות המערבית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 49

יג. כמוהר״ר יוסף כנאפו

פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים

כתובת מצבתו של ר יוסף כנאפו היא קינה חרוזה בת עשר מחרוזות מרובעות בדרך כלל. בשונה מקינות אישיות שאנו מכירים של חכמי מרוקו שהיו מבוצעות באחד מלחני ׳התרכיב׳(לחן שהושאל מקינה ידועה). קינה זו לא נכתבה על מנת לשיר אותה, אלא נכתבה לצורך ציון הקבר. החריזה והמשקל אינם אחידים. גם המחרוזות אינן אחידות במספר טוריהן. על רבי יוסף כנאפו ראה מאמר מפורט אודותיו. יש להניח שמחבר הקינה הזו הוא רבי דוד אלקיים שהיה ידידו הקרוב של רבי דוד כנאפו בנו של רבי יוסף, עדות לכך היא התוספת ׳אצוירה׳ בתחתית המצבה שרבי דוד נהג להוסיף במצבות שחרט.

כתובת המצבה הזאת כבר בוארה על ידי שלום אלדד בספר ׳יכי״ן – משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א׳(אות ברית קודש, תשס״ב) שיצא לרגל מלאות 100 שנה לפטירתו של הרב. אקרוסטיכון: יוסף כנאפו זצוק״ל לחיי ה״ה(העולם הבא) זיע״א.

יַד הַזְּמַן גָּבְרָה הָלְמָה בְּזַעַם

וַתַךְ וַתְּעַקֵּר אֶרֶז מְאוֹדִי

סָמַר בְּשָׂרִי כִּי נָפְלָה הַפַּעַם            

פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים מַחְמַדִּי

5. כַּחֲלוֹם יָעוּף בְּהָקִיץ וּכְצֵל

נֶעֱלַם, עָבַר נֶהְפַּךְ לַמַּשְׁחִית הוֹדִי

אָב זָקֵן בַּתּוֹרָה יוֹשֵׁב אֹהָלִים

פֶּה דּוֹרֵשׁ וְיָד כּוֹתֶבֶת תַּלְמוּדִי

וּפְרִי עֵטוֹ י״ט סִפְרֵי יִרְאַת ה׳

10. זָרַע עַל תַּלְמֵי לֵבָב אִישׁ יְהוּדִי

צוּף דְּבַשׁ אִמְרוֹתָיו מָה נָעֵמוּ

וּבְדֶרֶךְ הָאֱמֶת מָה רַב אִישׁ סוֹדִי

לְצָרָה אָח, לְכָל עָנִי מַר נֶפֶשׁ

חִישׁ לְעֶזְרָתוֹ לָצֵאת רַק יְחִידִי

יוֹסֵף אָסָף יֹסֵף דַּעַת וּמַכְאוֹב

יָשִׁישׁ יֹאמַר בּוֹאוּ אַחַי עִמָּדִי

הַיִּרְאָה וְהָעֲנָוָה הֵן סַהֲדֵי

20. הֵן חָלְקוּ עִם אֶלְיָקִים וַעֲבָדָיו

זְכֻיּוֹתָיו מָה רָבּוּ וּמָה רָמוּ

יַרְבּוּן מֵחוֹל אִם אֶעֱרְכֵם לְנֶגְדִּי

ע״ה שָׁנִים הֵן יָמָיו וְכָל מַהֲלָלָיו

אִם בָּאתִי לְתָאֲרָם קָצְרָה יָדִי

25. יוֹם נִסְתָּר מֵעַיִן הָרַב הַכּוֹלֵל אוֹר גּוֹלֵל

עַנְוָתָן כְּהִלֵּל אֵין גָּמְרִן עָלָיו הַהַלֵּל

כמוהר״ר יוֹסֵף כְנָאפוֹ זלה״ה זיע״א

שְׂמַח צַדִּיק יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן

הַמִּסְתַּתֵּר בְּרוּם חֶבְיוֹן

30. 30. וְהִתְעַנֵּג בַּטּוֹב אֲשֶׁר לְךָ הִטְמִין

וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין

שִׂשִּׂי נֶפֶשׁ חָסִיד קָדוֹשׁ

וַהֲיִי בִּצְרוֹר הַחַיִּים בִּמְעוֹן שִׁבְתֵּךְ

עַם שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ

35. 35. כִּי יֵשׁ שָׂכַר לִפְעֻלָּתֵךְ

עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ יוֹם ר״ח כִּסְלֵו שַׁבָּת מְשׂוֹשִּׂי

נֶהֶפְכָה לְאֵבֶל שִׂמְחַת חָדְשִׁי

בָּא סִי[מִן] בִּשְׁ[נַת] זֵכֶר צַדִּיק לְבִרְכַּת לפ״ק

אַצְוֵירָה יע״ה.

1-יד הזמן: המחבר כביכול מאשים את יד הזמן, ההולמת והורגת כרצונה. ותעקר ארז מאודי: יד הזמן עקרה צדיק, הדומה לארז, כפי הכתוב בתה׳ צב,יג ׳צדיק… כארז בלבנון ישגה׳. מאודי: המנוח היה נערץ עלי מאוד. 3. סמר בשרי: נעשה חידודים. עפ״י תה', קיט, קב. 4. פרדס: המקונן רומז לבקיאות הרב הנפטר בארבעת חלקי התורה פשט, רמז, דרש, סוד. פה… תלמודי: המנוח היה ידוע כדרשן בחסר שהיה דורש ברבים, וגם היה ידוע כמחבר ספרים רבים בכל חלקי התורה. ופרי עטו י״ט ספרי יראת ה׳. המנוח חיבר י״ט ספרים המלאים מוסר ויראת שמים. זרע… יהודי: דבריו בספרים אלו מצאו נתיבים בלב כל איש ואפילו הפשוט ביותר, ועשו רושם רב. ובדרך האמת: גם בתורת הסוד(=קבלה) היה המנוח רב וגדול ובקי בה. 13. קסת סופר במתניו: על פי יחז׳ ט,ב. המנוח היה סופר פורה שלא הניח את קסתו ועטו, ולא חדל מלכתוב עד סוף ימיו. בבית מועדי: בית מדרש, בית כנסת. עפ״י יחז׳ מה,יז. 15. לצרה… נפש: המנוח נוסף לעיסוקו בתורה היה גם עוסק בגמילות חסדים, הן בגופו הן בממונו, ונחלץ לעזור לכל מי שנמצא בצרה ולכל עני מרוד וכאוב. 17. יוסף דעת ומכאוב: על דרך הכתוב בקה׳ א,יח ׳כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב׳. נוספו לו מכאובים ויסורים. 18. ישיש… עמדי: שמח ביסורים ואף הזמין אותם אליו, על דרך מה שנאמר על ר׳ אלעזר ב״ר שמעון בבבא מציעא פד,א שבערב אמר ליסוריו: ׳אחי ורעי בואו׳. 19. יראה… סהדי: היראה והענוה הם העדים שיעידו עליו שהן היו המידות שדבק בהן המנוח כל ימי חייו. 20. הן… אלוקים: במחיצת השכינה. עפ״י קה׳ ה,יז. 24. קצרה ידי: לתאר את פעילותו ושבחיו. עפ״י ישע׳ נ,ב. 26. אין… ההלל. פרפראזה על ההלכה מה הם הימים שבהם גומרין את ההלל, ואלו ימים אין גומרין את ההלל. כל ההלל והשבחים שיאמרו עליו אינם מספיקים לגמור את כל השבחים עליו. 28. שמח צדיק: המחבר פונה לנוכח אל המנוח ואומר: אל תעצב על פטירתך מהעולם, אלא שמח צדיק על כך שעתה אתה יושב בסתר עליון, הוא השי״ת. בסתר עליון: עפ״י תה׳ צא,א. 29. חביון: ביטוי יחידאי עפ״י הנאמר בחבקוק ג, ד ׳ושם חביון עזו', כביכול, הקב״ה מסתתר במקום גבוה מעל גבוה מוסתר וחבוי. 31. ותעמוד… הימין: תחיית המתים. על דרך הכתוב בדניאל יב,יג ׳ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין׳. ראה גם: סנהדרין דף צב/א. 33. בצרור החיים: עפ״י שמו״א א כח, כט. והוא מקום אוצר הנשמות ששם הם החיים הנצחיים. 35.יש שפר לפעולתך: זכויותיך רבים על פועלך בעולם הזה. עפ״י ^ירמ׳ לא,טו. 36. שבת משושי: פסקה שמחתי. על דרך הכתוב בישע׳ כר,ח ׳שבת משוש תפים חדל שאון עליזים שבת משוש כנור׳. 38. בא… לברכה: האותיות המורגשות עולות לשנת תרס׳׳א, 1900 למניינם. 39. אצוירה יע״ה: זהו חותמו של מחבר וחורט המצבה, וכך נהג לחתום בכל המצבות שחיבר וחרט בעצמו, וככל הנראה היה זה רבי דוד אלקיים המשורר והאמן הדגול יע״ה: ועזרה האל.

כמוהר״ר יוסף כנאפו

ר׳ יוסף כנאפו נולד בעיר מוגדור בשנת 1826 (או 1827) ונפטר בראש חודש כסלו בשנת תרס״א (1900), בגיל שבעים וחמש. תיאור פטירתו מובא בספר מלכי רבנן, כדלהלן: ״…ושמענו עליו, שבעת פטירתו קם ממיטתו, וישב, ונתאדמו פניו, והרכין ראשו ואמר בי״ת פעמים ברוך הבא בשכינת עוזנו. ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל האל-הים זיע״א״.

דמותו של ר׳ יוסף מוכרת לנו ממקורות שונים, במיוחד בזכות חיבוריו וספריו הרבים. באם ננסה להתחקות אחר אישיותו כפי שהיא עולה מתוך הכתובת שעל מצבת קבורתו, ודאי נחטא במידה מסוימת, ולא נוכל לתת תמונה אמיתית של דמותו ואישיותו המעניינת והעשירה של איש מופלא זה.

ראה ׳כתובת ציון הקבר לרבי יוסף כנאפו זיע״א בעיר מוגדור, בתוך יכי״ן – רבי יוסף כנאפו זיע״א, עמ^׳ 206-218 מאת שלום אלדד, קובץ מאמרים לרגל מלאת מאה שנים לפטירתו, הוצאת אות ברית קודש, ניסן תשס״ב.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- יג. כמוהר״ר יוסף כנאפו- פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים

עמוד 69

לסיכום, ניתן להראות תהליך, שבו מעמד הפיוט והפיטן נמצאים בירידה:

מידת דתיות

דתיים מאוד – רבנים, שוחטים, מוהלים – בבית־ הכנסת ובעדה

דתיים פחות ־ בעלי מלאכה (מורים, פקידים ועוד) – בבית־ הכנסת ובעדה

שומרי מסורת – פיטנים ־ שהמקצוע הוא פרנסתם- חשופים לכל, ממוסחרים ומתוקשרים.

הפיוט יכול להמשיך את חייו רק בחברה, שבה קיימת זיקה למורשת ולשמירה על המסורת. לפיוט של יהודי מרוקו יש שנות עדנה בשנות ה־ 90 (הרבה בזכות מופעיה של התזמורת האנדלוסית הישראלית) אך הוא ימשיך לתסוס רק באוירה שציינתי ־ חזרה לשורשים ולמסורת מבית אבא של רבים מצעירי הקהילה של יוצאי מרוקו.

מנהג הבקשות ־ מצבו בארץ לעומת מרוקו

לאחר הצגת מעמדו של הפיטן והפיוט הנמצאים בתהליך של ירידה, יצויינו להלן מעמדו בארץ של מנהג ״שירת הבקשות״ ומעמדו במרוקו. מעמד זה נובע כמובן, בין השאר, ממעמדו של הפיטן והפיוט.

מנהג ״שירת הבקשות״ במרוקו היה מנהג דתי ־חברתי בולט. אין יודעים במדוייק את השנה בה נקלט מנהג עתיק יומין זה במרוקו, אך יש להניח כי לקראת אמצע המאה ה־17 הוא החל את חייו במרוקו, אליה עבר מצפת הגלילית דרך השדרי״ם. עד מהרה נטמע מנהג זה בחיים הדתיים והחברתיים של הקהילות היהודיות בערים השונות במרוקו.

מהם העקרונות הדתיים והחברתיים שביססו מנהג זה במרוקו ?

גיבוש חברתי וחיזוקה של מסורת דתית: ההתכנסויות בלילות שבת שהן בעלות רקע מיסטי והמוקדשות בעיקר לשירה, חיזקו את הקשרים החברתיים ואת הזהות הדתית־ תרבותית של בני הקהילה. זו היתה הזדמנות נוספת לבני הקהילה לחזק את עצם היותם מיעוט יהודי ובעל צרכים יחודיים בתוך חברה ערבית שלעיתים היתה עוינת. תוכני הפיוטים סביב מצוקות הגולה והצפיות לגאולה זימנו למפגש את יהודי הקהילה כדי לשורר יחדיו.

קהילה אמידה ומעורה בחברה מבחינה תרבותית: מעמדה הכלכלי והחברתי האיתן של קהילת יהודי טטואן במאות ה־18־17 איפשר ליהודים מצד אחד להשתלב בחברה הערבית מבחינה תרבותית ־ אמנותית, ומצד שני לספוג ממנה את המוסיקה האנדלוסית; ותוך כדי כך לפתח ענפי יצירה תרבותיים כמו הפיוט שהפכו בהמשך לנחלתן של יתר הקהילות.

פרק י״ג

מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה־18 עוברים המרכזים החשובים של הפעילות הספרותית המוסיקלית לדרום המדינה ובעיקר למרקש ולמוגדור. כך גם מתמסד מנהג הבקשות והופך לאירוע דתי־תרבותי מוביל בקהילות השונות ברחבי מרוקו.

יחס סובלני ומעודד מצד השלטונות: המסורת הספרותית המוסיקלית התפתחה החל מאמצע המאה ה־17 בעיקר בקהילות היהודיות המבוססות והותיקות, כמו בפאס, במקנס ובספרו שבצפון. החל מהמאה ה־19 התפתחה גם במרקש ובמוגדור שבדרום. הגם שזכו היהודים למנת יתר של גזירות והתעללויות, נראה היה כי השלטונות לא הפריעו להתפתחותם התרבותית של יהודי מרוקו,ובכך איפשרו גם למנהג הבקשות ליהפך למנהג מבוסס בחברה היהודית. כך הופך לו מנהג ״שירת הבקשות״ למנהג שמתפשט ברחבי מרוקו ומושך אליו משתתפים רבים.

במאות אלה פורחים חיי היצירה הרוחנית שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של יהדות מרוקו בכל הדורות. בפאס כותב ר׳ חיים בן עטר (1743־1698) את ״אור החיים״ ־ פירוש קבלי לחומש. ר׳ משה בירדוגו (1732־1640) מתגלה בכתביו ובפסיקותיו. ר׳ יעקב טולידאנו(1771־1697) כותב את חיבורו ההסטורי ״נר המערב״ ור' יעקב אבן צור (1753־1673) נודע לרבים כפוסק הלכה וכמחברו של ספר הפיוטים ״עת לכל חפץ״. במקנס ר­דוד חסין(1792־1722) מחבר את ספר השירה ״תהילה לדוד״.[המחבר]

ברבות השנים ועקב סיבות כלכליות התחילה הגירה מערי הדרום, מרקש ומוגדור, לעיר המתפתחת קזבלנקה. כאן מקבל מנהג ״שירת הבקשות״ את מעמדו המיוחד, והרבה בזכותו של ר׳ דוד בוזגלו. הלה העיר את המנהג מתרדמתו והעניק לו חיים חדשים.

בשנות ה־ 50 וה־ 60 עם גבור העליה של יהודי מרוקו לישראל איבד מנהג זה מכוחו בערי מרוקו. חלק מהפיטנים, ובראשם ר׳ דוד בוזגלו, עלו ארצה ומנהג זה מחדש את ימיו בישראל.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו

עמוד 166

בישם אללאה קאומי

הקצא נמסרה לי על ידי חוקר יהדות צפון אפריקה ד״ר חיים בנטוב (מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן) בשנת 1983. הוא העתיק אותה מכתב יד שנמצא ברשותו.

תבנית: קצא בערבית־יהודית בתבנית המלחון, הנחלקת לחמש חטיבות – חטיבת פתיחה ועוד ארבע חטיבות הפותחות במחרוזות ביניים קצרות מסוג ח׳רוג׳ (״יציאה״ [ללחן אחר]), שבחלקן הלחן מתחלף. בכל מחרוזת שני חלקים: החלק הענפי כולל שלושה טורי ענף שחריזתם מתחלפת בכל מחרוזת, והחלק האזורי כולל שני טורים ראשונים בחרוזי קבע (אזור א) ושני טורים חותמים בחרוזי קבע (אזור ב). הטור הדו־צלעי בסוף מחרוזת הפתיחה "מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא״ משמש רפרן אפשרי על פי המקור בכתב היד.

חריזה: אאאבגדג, הההבגדג… משקל: חמש הברות בכל טור.

חטיבה א

1 ביסס אללאה קאומי / אוואל כלאמי / לרב לעאלאמי

די כלק זין דריף / צוור לכליקא

מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

בשם אלוהי עמי / ראשית דברי / לריבון העולמים

שברא את היופי הנעים / ויצר את הברייה

יפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה

יסתאהל תמדיח / בנאדם למליח / בלסאני פאציח

5 נוציף תוציף / לזינת לכליקא

וזהא גיר כאמור / צבחאן מן כלקהא

נאה לשבח / האדם הטוב / בלשון צחה

אשיר ואתאר / ליפת הבריאה

פניה כאודם היין / ישתבח יוצרה

שבאב לגזאלא / פאנת צאפיא קבאלא / ולא חד מתלהא

כוד מני תעריף / ופלמא חקיקא

כול מן מסא יזור / יברא מן צ׳יקא

הצעירה האיילה / הייתה טהורה מאוד / ואין דומה לה

קח ממני לקח / ודבר אמת

כל הפוקדה במקום קבורתה / יתרפא ממצוקה

חטיבה ה

נטלב לקאדר / יפכנא מן אצ׳יקא

מעא לחסרא / הוא רגיב ונדיר

45 יחן עלא אולאדו / מן האד אצ׳יקא

אתפלל לכול יכול / יצילנו מהצרה

בעת מצוק / הוא משגיח וצופה

ירחם על בניו / מהצרה הזאת

רבי אוצאנא / מן האעד זדודנא / נוקפו בלחסנא

מן כפיף ונדיף / יזרי פצדאקא

כא תפכ מן לבחור / ותויין טרקא

האל ציוונו / בברית אבותינו / נקיים את המצוות

מי שזריז וטהור / יתמיד בצדקה

המצילה מימים / ומנחה את הדרכים

רבי רפאל / זמע ישראל / כלהא יזרי הביל

50 כל מן הוא כפיף / זרא יתלאקא

לזינח נור / סעדאת מן לחקהא

רבי רפאל / אסף את ישראל / וכל אחד רץ כמטורף

כל מי שקל / זריז רץ למפגש

ליפת התואר / אשרי מי שהשיגה

מא נואוו למדון / בין האגדא יכון / חתא סאפת לעיון

מא פטנת יא לטיף/ חתא עמלו זוקא

האדי ריח לעטור / האדי תותיקא

לא חשבו המדינות / שכך יקרה / עד שראו בעיניהן

לא ידעתי חבל מאוד / עד שעשו מהומה

זה ריח הבשמים / זוהי הגיבורה האמתית

55 האיא חפאדי / תהלא פנסאדי / האתו זין האדי

ראה מיזאני כפיף / מא פיה תדויקא

מן דילי מהזור / מא נווית לפרקא

מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

הוי קוראי קצידתי / שימו לב לשירתי / זכרו יופייה של זאת

הנה משקלי [משקל השיר] קל / אין בו דוחק

מיום שאני חי בעזוב וגולה / לא חשבתי על פירוד

מיפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה

[הכתיב ״צדאקא" מכוון לצורה ״צדקה״ בעברית(מב״א).]

בערבית הקלסית המושג"יא לטיף" משמעו ״הוי המיטיב״, קריאה לאל האהוב. בפי יהודי מרוקו ניטשטשה המשמעות המקורית והוחלפה בהוראות אחרות: ״כמה חבל!״ או ״לא אליכם".

״חפאדי" במקורה הערבי במלחון היא הצורה "חפאט׳י״, במובן מדקלמי הקצידה. "נסאדי" שבהמשך היא במקורה הערבי במלחון "נשאדי״, במובן שירי, קצידתי.

[המחבר]

הקצות בערבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין

עמוד 179

שבת לך־לך / סדרה ג׳

דודי ירד לגנו — רמל־למאיא

ידיד נפש — נועם ״אהוב ונחמד״ (מס׳ 68)

בקשה — ״שדי קדושי״

(52) — בקשה — סי׳ מאיר, ע״מ ב״ת י״ת יג״ת

שַׁדַּי קְדוֹשֵׁי וְשִׂמְחַת גִּילִי / אִם לֹא תְּהִי לִי יְיָ מִי לִי?

אָנָּא אֱ-לֹהִים יְיָ חֵילִי / אִם לֹא תְּהִי לִי יְיָ מִי לִי?

מַלְכִּי, קְרָבַי כְּחָלִיל יֶהְמוּ / עַל רֹב פְּשָׁעַי כָּחֹל יָם עָצְמוּ

צוּר, אִם חֲטָאַי כְּשָׁנִים אָדְמוּ / יִהְיוּ כְּצֶמֶר לְנֶגְדְּךָ אֶ-לִי: אָנָּא:

אַדִּיר, רְאֵה כִּי מְשַׂנְּאִים עוֹרְרוּ / עֲלֵי חֲמָסִים, וּפִיהֶם פָּעֲרוּ —

סָבִיב, וְחֶסֶד עֲשׂוֹת לֹא זָכְרוּ / עוֹרְרָה יְמִינְךָ שְׁבֹר אֶת עֻלִּי: אָנָּא:

יָשָׁר, אֲשֶׁר כָּל פְּעָלָיו צָדְקוּ / הוֹשַׁע עֲשׁוּקִים בְּמַר יִזְעֲקוּ

מִיָּד אֲדוֹנִים יְדֵיהֶם חָזְקוּ / אֶזְעַק בְּיוֹמִי לְךָ וּבְלֵילִי: אָנָּא:

רַחֵם עֲנִיָּה בְּלֶב־יָם טָבְעָה / מִיּוֹם גְּלוֹתָהּ וְלֹא הִרְגִּיעָה

שָׁחָה לְעָפָר, שְׁאוֹל הִגִּיעָה / מָה תֶּהֱמִי לִי וּמָה תָּחִילִי: אָנָּא:

וַחְבוֹשׁ מְזוֹרִי וְרָפֵּא שִׁבְרִי

צַפִּי לְיוֹצְרֵךְ וְגַם הוֹחִילִי:

אסתכבאר — בייתאין

כנפי שחר

(52) הנושא: חרטה וגאולה.

חילי — כוחי. קרבי… — משמיעים אנחת עצב. עוררו עלי… — טוענים עלי טענות שוא. ופיהם… — פתחו לספר בגנותי. עוררה… — הראה גבורתך. ולא הרגיעה — לא שקטה. מה תהמי… — נחמנה ואמור לה: כמה לך להיות עצובה ונכאבת? תחילי — ל׳ חיל כיולדה (מיכה ד, ט). וחבוש מזורי — רפא מכתי. צפי… — קוי, ואם יתמהמה חכי לו.

ב. במכתב העבר כתבנו בעבור החברה הציונית שהתנוססה בעירנו מוגאדור על ידי הגבר המרומם כה״ר [=כבוד הרב רבי] דוד בוחבוט יצ״ו [ויחיהו צורו וישמרהו], ועל ידי החכם השלם והכולל כה״ר יעקב יפרגאן הי״ו [=ה׳ יחיהו וישמרהו], שני האנשים האלה כתתו רגליהם בכל העיר לפתח רוח חדשה בלבות אחינו, רוח ציוני. הרוח הציוני הזה התעורר ויכה במיתרי כנור לבבות בני ישראל, וישמיע מזמר נגינותיו בשירי ציון וירושלים, כשמים לרום וכעומק הארץ, כמו כן צרת ישראל, וככולם רגשותיו עד אין חקר; קרוב למאה אנשים אשר נרשמו שמותם להחברה הציונית, אשר עתה קראו שמה בשם ״שערי ציון״. ויהי עד כה ועד כה, והנה הופיע ה׳ [=הנה] בעירנו האיש המהולל והיקר, המלא תמיד רגשי דאגות בעבור עמו ועדתו; האיש הזה שמו האדון הר׳ משה לוגאסי הי״ו; האיש הזה זה כמה דר בעיר לונדון הבירה,

איש חכם לבב, וצרות עמו דופקות בעורקי דמו. זה קרוב כחמש שנים אשר כתת רגליו ולא חש לאיבוד זמנו וטרח ויגע עד אשר תאר מצב היהודים בעיני המלך, בעבור בנין בתי דירה להעניים, אך התנקשו רגליו באבנים רבות ולא מצא דרך סלולה לבוא להתחנן לפניו בעבור שירחיב הדירה ליהודי מוגאדור.

כאשר בא האיש הזה מלונדון וימצא חברת הציונים שהתנוססה במוגאדור, ואז שמח לקראת המראה הנעימה הזאת. הוא והאדון דוד בוחבוט קראו לאספה חמשה עשר אנשים בבית הכנסת החדש אשר בנה האדון מסעוד עאטייא נר״ו, ערב ראש חדש אב ביום חמשי בשעה הששית. בערב כבר היו כלם בהאספה, האדון משה לוגאסי קבל רשיון מאת הגבירים, ויפתח פיו אחר שעמד על עמדו, בשפה ערבית המתהלכת בעירנו, נאם מלקחו הזך, ולמחסור יהיה להעתיק כל דברי פיו, התפעלות נפשו, ואש התלהבותו האירו פניו לעומת ולעבר פני היושבים, אשר בזה הכירו וידעו אהבתו לעמו, ולהחברה הציונית בפרט; בדבריו אלה חמם לבבות ויקרב עצם אל עצם, עד אשר דבריו עשו רושם גדול בלבבותם, לבבות הבני ישראל. דוד בן נסים אלקאים.

 מה אנו למדים מרשימות אלה על היווסדותו של הארגון ״שערי ציון״?

א. הפעילות הציונית והתעמולה הציונית במוגאדור התחילה זמן־מה לפני קיום האסיפה המכוננת שבחרה את הוועד. שני הפעילים המרכזיים והיוזמים, שעברו מבית לבית לעשות נפשות לציונות, היו ר׳ יעקב יפרגאן ודוד בוחבוט זה האחרון נבחר לנשיא האגודה.

ב.משה לוגאסי, שהיה פעיל מאוד בניסיונות הקודמים להקים ארגונים קהילתיים בשיתוף עם חוג המשכילים העבריים, שהה באנגליה בזמן שהתנהלו התעמולה ומאמצי הגיוס הראשונים לארגון הציוני; אבל לאחר שנודע לו על פעילות זאת, הוא היה כנראה בין הדוחפים לכינוס אסיפות חברים למיסודה של הפעילות הציונית. התקיימו שתי אסיפות שונות בהפרש של ימים מספר. האחת ריכזה חמישה־עשר איש בבית־כנסת, לגיבוש הרעיון ויסודות הארגון, ובשנייה התכנסו כמאה איש בביתו של נפתלי יפרגאן, לכינונה הרשמי של האגודה ״שערי ציון״. בשתי האסיפות הנואם המרכזי היה משה לוגאסי, שהיה כנראה פעיל ציוני גם באנגליה.

ג.שני הנואמים באסיפה המכוננת ביססו את נאומיהם למען הארגון הציוני על טיעונים חדשניים ביחס למסורת הרעיונית של יהדות מרוקו. משה לוגאסי הבליט את אופייה של האנטישמיות הנוצרית החדשה שהתפתחה לכדי גזענות לשמה, ללא זיקה עם הדת היהודית. ר׳ יעקב יפרגאן שם את הדגש על הצורך בפעילות מעשית לפני שתיכון הגאולה והשיבה לציון, על המאמצים האנושיים הדרושים ועל תרומתו של כל אחד ואחד מבני הקהילה למימוש הרעיון הציוני. שני הנאומים האלה הם הד לתורתו של הרצל, ור׳ יעקב יפרגאן אף מוצא לטיעוניו סימוכין בפרשנות המקרא ובהלכות מלכים לרמב״ם.

הדיה של תורתו הציונית של הרצל בולטים עוד יותר ברשימה ששלח מאיר בר ששת, ראש הארגון הציוני ״אהבת ציון״ שקם בסאפי ב־1903, ובה הוא עושה ניסיון ראוי לציון לתרגם את ססמאות הציונות המדינית למצבה המיוחד של יהדות מרוקו. הוא מקשר קשר ישיר בין מעמדם המושפל והרעוע של יהודי מרוקו לבין התעוררות תודעתם הלאומית של חברי אגודתו והתגייסותם לרעיון הציוני בגרסתו המדינית, כדי להשיג את המטרות הבאות: תחייה לאומית, אי־ניתוק משורשי היהדות, אחדות האומה היהודית, קיבוץ גלויות בציון והאדרת כבודו של עם ישראל בקרב העמים. הוא מזכיר את התכתבותו עם הרצל ואת תרומת תשובתו של המנהיג הציוני הדגול לגיוס חברים חדשים לארגון הציוני, אולם הוא מצר על מיעוט המצטרפים ביחס לדרוש. אין בר ששת יודע כלל על היווסדותם המוקדמת של ארגונים ציוניים דומים לשלו בקהילות אחרות במרוקו, אך הוא רומז לכך שעשירי הקהילה לא הזדרזו להצטרף לשורות הארגון. גם הוא כורך את ההכרח הקיומי שיש לעם היהודי בתנועה הציונית עם הפוגרומים האנטישמיים שבהם נרצחים הן יהודי רוסיה והן יהודי מרוקו, ומזכיר לשם כך בנשימה אחת את פרעות קישינוב עם הפרעות שמהן סבלו זה לא כבר יהודי טאזא, סטאט ודמנאת. מול האנטישמיות הגואה, רק הציונות המעשית עשויה להתמודד ולהציל את עם ישראל.

37א. לאחר כתיבת מאמר זה נודע לי בסטראסבורג מפי נכדו, שמאיר בר ששת היה יליד צפת שהגיע למרוקו בסוף המאה ה־19 והתיישב בסאפי. פרט ביוגרפי זה מסביר את התייחסותו היהירה ליהדות מרוקו ואת חוסר התמצאותו במה שקרה בקהילות אחרות, אפילו הסמוכות לסאפי. לקראת סוף ימיו חזר לארץ־ישראל, ונפטר בה ב־1948.[המחבר]

נעים לי להשמיע ברחוב ״היהודי״ כי גם על אדמת מרוקו, ארץ אשר עוד בל תוכל להתפאר בהשכלתה והתקדמותה…

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית.

עמוד 324

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה.

היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים.

המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות וצורפות. בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג׳וינט בשנת 1951 כמאה יהודים המייצרים מנחושת מוצרים הדורשים מומחיות, כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה, וכו'. היצרנים היהודים מכרו את תוצרתם למוסלמים, ואלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים. הייתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח מכל אחד מהם כ־35 פרנק. הכנסתו של אומן הייתה אפוא 10,000 עד 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית השתכרו 8,000- 15,000 פרנק לחודש (בין 23 ל־50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות.

בעל המלאכה היה בדרך כלל ראש משפחה, סדנתו הייתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. מספר העובדים הממוצע בסדנה היה שניים־שלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים אלא פועלים, לעתים בלתי־מיומנים כמעט. הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ויצרני הסנדלים היו מאורגנים בגילדות של אומנים. לגילדות אלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים ״אמין״ שעמד בראשם. הוא ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה, המושל במנגנון המכ׳זן. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הקדם־קולוניאלית.

מצרכי מותרות (שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) ייצרו בעיקר מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בעבור שוק האירופים במרוקו, אלא בעבור שוק הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקאי, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, עסקו בעבודות זעירות ברמה נמוכה לשוק המקומי. הסנדלרים הכינו סנדלים מרצועות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין שמונים למאה פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל־600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית מלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:

"סוליה מגומי של צמיג, שתי רצועות מהגומי של הפנימית, מסמר פה מסמר שם והנה עוד זוג סנדלרים שהם מוכרים בפרוטות. דוקא פרנסה טובה יש להם מהצמיגים המשומשים. זה כמו בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד; הכול מקבל צורה אחרת.

אפילו המסמרים הם מסמרים משומשים אותם מיישר הדוד בסבלנות אין קץ.

אטדגי, ספר ראשון, פרק 16, ״בעולם העסקים״."

במראכש מצאו סוקרי הג׳וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ־300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת שמשיות רחבות, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית הספר של כי״ח בעיר סמוך לתקופת הסקר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. עם שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו־400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים. בעלי המלאכה נחלקו כדלקמן:

יצרני סנדלים-200

עובדי נחושת-90

רפדים-90

עושי בבוש-20

צורפים-150

תופרי גלימות-60

רוקמים-30

סנדרלים-80

פחחים-130

ספרים-34

לא רק מבוגרים עסקו במלאכות אלה. סוקרי הג׳וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות המסורתיות, שהיו באותה תקופה בירידה. מיד אחרי מלחמת העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית הייתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. רשת ״אורט״ נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ- המלאכה.

עמוד 70