מורשת יהדות מרוקו

 

מהממצאים שלי ביחס למנהג המתקיים בעירי דימונה אפשר לציין את הנקודות הבאות, שיכולות להיות משותפות גם לחבורות נוספות בערים אחרות. מימצאים אלה מתייחסים ״לנקודה החילונית״ שציינתי בזאת:

1-בעיר קיימת חבורת בקשות אחת בלבד ובמפגש משתתפים 60 עד 80 איש.

2-למפגש מגיעים עד 15 אחוזים משתתפים חילוניים. הם מגיעים כמה דקות לאחר שמסתיים הפיוט ״דודי ירד לגנו״.

3-החילוניים שבין המשתתפים במנהג רואים במנהג זה המשך הקשר שלהם עם המורשת והמסורת מבית אבא. לגביהם זהו מפגש עם מחוזות ילדות נשכחים מהעבר המחזק את הזיקה התרבותית העדתית שלהם לקהילה.

4-מספר המשתתפים הנמוך מעיד על כך, שמנהג הבקשות נמצא בתהליך של ירידה. אפשר להסביר זאת בכך, שרמת דתיותם של יוצאי מרוקו אינה כבעבר. אפשר גם להוסיף ולציין,כי שעת ההשכמה (3:30 לפנות בוקר) ומועד ההשכמה (לילות החורף) מקשים על הקימה למנהג הבקשות. במרוקו עסקו היהודים בעיקר במסחר. עבודתם לא היתה קשה, וזה הקל עליהם את ההשכמה, אך לא כן בישראל. כאן המשתתפים בבקשות עובדים קשה בימות השבוע, ומכאן גם העצלות לקום.

ישנן פרשיות הידועות כמושכות קהל כמו פרשת ״וישב״ או פרשת ״בשלח״. הלחנים בפרשיות אלה מוכרים בחלקם וזה מדרבן קהל רב יותר, יחסית, להשכים קום לבקשות. בשבתות, שבהן ידוע מראש כי הפיטן הראשי לא ישתתף, מיד יורד העניין מהמפגש וכך גם מספר המשתתפים.

לעתים הם אינם מסתפקים בשתיה החמה שמגיש השמש התורן, והם נעזרים בשתיה חריפה ובפיצוחים שהם מביאים מהבית . עניין זה פוגע בקדושתו של המנהג, אך צריך לראות את החשיבות בהמשך יצירת הקשר שלהם עם המסורת. פרנסי הקהילה המשתתפים במנהג אינם יוצאים בגלוי כנגד התופעה מתוך דאגה לשמירת שלמות המנהג וכבוד בית ־ הכנסת.

 

סיכום

פרק זה סקר את מקומם של הפיוט, של הפיטן ושל מנהג ״שירת הבקשות״ בישראל בהשוואה למעמדם במרוקו. המנהג למעשה יונק את כוחו ממעמדו של הפיטן בחברה. ככל שהמעמד שלו גבוה ביותר, כך גם קיבל המנהג את מקומו כמוביל בין המנהגים התרבותיים ־ דתיים אצל יהודי מרוקו. בארץ זו מקבל מנהג זה את המסגרת החברתית והמוסיקלית שנקבעה בחברה המוסלמית. מהשוואה זו עולה כי רקע הגידול וההתפתחות של המנהג במרוקו היה חיובי לאין ערוך, שם הוא קיבל תמיכה ועידוד מבני הקהילה, שבה היה הפיטן במעמד חברתי מכובד. כאן בישראל, בחברה פתוחה ודמוקרטית, נחשפים יוצאי מרוקו לחילוניות החודרת לבני הדור השני והשלישי, והללו הנחשפים לחילוניות זו עוזבים את המסורת ואת השורשים מבית אבא. יוצא אפוא שהתחככות זו בתרבות הישראלית העכשוית (שאף היא טרם גובשה לחלוטין), פוגעת במנהגים ובמסורות שהביאו יהודי מרוקו איתם. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא אחד מהם.

במקום שבו קיימים פיטנים בולטים, ולפחות פיטן אחד מעל כולם הבולט ביכולת הכרתו את המנהג ואת לחניו הרבים והמורכבים, במקום זה נמשך מנהג ״שירת הבקשות״. במקום שאין פיטנים דומים, היכולים להוביל אחריהם את חובבי השירה לערב של שירה, המנהג מתבטל ואינו קיים עוד. ביטולו האפשרי של המנהג במספר ערים קיים זה מכבר. המנהג ממשיך להתקיים רק בישובי פיתוח ובשכונות של הערים הגדולות שבהם התודעה התרבותית של יוצאי מרוקו בולטת יותר.

הרב שלום משאש כותב על המנהג במרוקו:

"וזכורני בימי חורפי מזה חמישים שנה בעיר הולדתי מקנאס יע"א שבית הכנסת היה מלא מפה לפה כארבע מאות איש ויותר….וכמה ספסלים וכסאות היו מוסיפים בביהכ"נ לקבל האורחים הנוספים"

הרב שלום משאש ניהל בקשות מעל לשלוש שנים, עלה ארצה ונתמנה לרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים. ראה דברי ההסכמה שכתב לקובץ ״אעירה שחר״, עמי 11־6.

דבריו של הרב משאש נכתבו בתשל״ט ־ 1979, והוא מתיחס למעשה למנהג במקנס, 50 שנה מוקדם יותר ב־1929, אלו הן השנים הטובות של המנהג. לעומת העבר הזוהר (במרוקו) וההווה ״הצולע״ (בישראל), לאחרונה אני מגלה כי המנהג הופך למעין ״קרקס נודד״: מתארגנת קבוצה של מספר פיטנים בולטים המקיימים את מנהג הבקשות, דרך אמרגן, באחד מבתי המלון או באחד האולמות המארח את המנהג, כדי לספק דרישה קיימת בציבור יוצאי מרוקו.

האם מנהג זה ימשיך את חייו בישראל גם בעוד עשרות שנים? מספר הפיטנים הצעירים השולטים במקאמאת האנדלוסיים ובכל לחני הפיוטים בשירת הבקשות מצומצם ביותר. האם עובדה זו תשנה את צורתו של המנהג ואת המסגרת בה הוא פעל? האם ייתכן מצב שבו ישולבו לחנים ישראליים חדשים ומקוריים לפיוטי הבקשות, כמו שהדבר קורה בקטעים מסויימים בתפילות השונות או, אולי שילובם של לחנים שעביים שיעוררו ויעודדו אנשים ־ מבוגרים כצעירים ־ להגיע למנהג הבקשות וכך, לתת לו. תנופה חדשה? האם הוא, בכלל, ימשיך לחיות את חייו למרות התחיה המסוימת שיש לפיוט של יהודי מרוקו, או, אולי, מנהג עתיק יומין זה ישקע ויסיים את חייו? העתיד יאמר את דברו.

כבר כיום אפשר לציין, כמעט בודאות, כי המנהג במספר ערים ישבוק את חייו לאחר שהפיטנים המובילים בעיר יפסיקו לתפקד וילכו לעולמם כדרך כל האדם. בעיר דימונה קמה חבורה בראשותו של פיטן צעיר המנסה ללמוד וללמד את הפיוטים באופן שיטתי ומסודר. האם הוא יהוה תחליף לר׳ יהודה ללוש? ימים יגידו.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום

עמוד 170

מעגל האדם / פרק שביעי

ההפסקה הגדולה השבועית

תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+

א-תיאור המנהג ותקופתו: מנהג ייחודי כישראל, שיחידים עושים תענית הפסקה שבועית שישה ימים ושישה לילות רצופים ממוצאי שבת ועד ליל שבת. מנהג זה הידוע בנדירותו בכמה מקהילות ישראל בכלל ומרוקו בפרט, היה נפוץ יחסית בכל קהילות תאפילאלת אצל אנשים ונשים. ההפסקה מתקיימת בימות החורף בתקופת השובבי״ם, ראשי תיבות של הפרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, הנקראות בסביבות חודשי טבת ושבט. תענית זו היא בנוסף לתעניות שני וחמישי בתקופה זו ולתענית ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, שצמים אנשי אמונה.

תענית ששת הימים הייתה חלומם של כמה אנשים ונשים בקהילות תאפילאלת, ששאפו להגשימו לפחות פעם אחת בחייהם.

ב-מקורות התענית: תשתיתה הראשונית של ההפסקה השבועית היא תענית שישה ימים בלי הלילות בעשרת ימי תשובה על פי סידור הרוקח הוא רבנו אלעזר (מגינצא ד״א תתק״כ/1160-וורמייזא, תתק״ץ/1230) ותענית שבועית בעשרת ימי תשובה, שמקורותיה מפורטים בספר ׳חמדת ימים׳.

מקורות התענית השבועית הכוללת ימים ולילות הם כתבי רבי מנחם עזריה מפאנו    – (הש׳׳ח/1548 – הש״פ/1620); ספר משנת חסידים מאת ר׳ עמנואל חי רפאל ריקי(1688/פירארא-1743/איטליה); חמדת ימים; ספר בשם ׳סדר הפסקה גדולה׳ ו׳קונטריס היחיאלי׳.

החקר והמעקב אחר קדמות התענית השבועית מוביל למתענה הראשון של הפסקה זו הוא משה רבנו ׳וישכין כבוד ה׳ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים׳ (שמות כד,טז) וכדעת ר׳ נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים, ולא שרה עליו דבור? בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו, עד שעה שנתקדש, ויהא כמלאכי השרת׳.

על פי רבי נסים בן ראובן גירונדי (הר׳׳ן), ברצלונה ה״א פ׳ (1320) – ה״א ק״נ (1380), ששת ימי הפרישה של משה הם כדגם וכאב לכל מי שרוצה להיכנס למחנה שכינה.

אזכורים נוספים לתענית השבועית מופיעים במקורות הלכתיים, נושאי כליו של השולחן ערוך: מגן אברהם, משנה ברורה, החיד״א, כף החיים ושו״ת צדקה ומשפט לד׳ צדקה בן סעדיה חוצץ.

ג-תכונת התענית: תענית זו הייתה קשה, ומצב המתענים הוחמר מיום ליום. האיזון שבין גוף ונפש הופר, והגוף שועבד לנפש. ברגע זה של שליטת הנפש על הגוף משיג המתענה חירות של הנפש בבחינת ׳אתהפכא חשוכא נהורא׳. כמה מן המתענים הסתירו את תעניתם לתוספת פרישות ולטהרה.

ד-סיום התענית: תכונה רבה אפופת קדושה והילה ניכרה בשעת סיום ההפסקה בליל שבת. אנשים רבים באים בערב שבת סמוך למנחה לקבל ברכה מן המתענה בשעה זו הנחשבת לשעת רצון. אולם מצבו הקשה של המתענה, שמוסיפים לו המבקרים המבקשים ברכה ומאריכים את תעניתו בשבת, נגע ללבו של מרא דאתרא יש״א ברכה. לפיכך התקין, שהמתענה יפסיק תעניתו לפני כניסת השבת. שעת הפסקת התענית היא שעה של חגיגה זוטא המלווה בסעודה של מצווה.

ה-הפסקה השבועית הרצופה בשאר קהילות:. 1-תענית הפסקה שבועית ידועה גם בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה: טריפולי, תורכיה, ארם צובא ואשכנז, אבל לא פשטה אצל ההמונים כמו בתאפילאלת. 2. המנהג הפילאלי של תענית ההפסקה השבועית נמשך גם בישראל, אם כי רק אצל יחידים.

ו. פיוטי התענית

תענית ששת הימים זכתה לפיוטים אחדים, שניים מהם מפורסמים: הראשון הוא הפיוט ׳לאל אשיחה אהמה׳ לר׳ רפאל אהרן מונסוניגו (פאס תק״ס / 1760-ת״ר / 1840) המופיע בקובץ שיריו ׳נאות מדבר׳. הפיוט השני ׳מה טוב נעים׳ לר׳ יעקב אביחצירא (תאפילאלת תקס׳׳ו/1806 – תר״ם/1880) המופיע ב׳יגל יעקב׳.

מָה טוֹב נָעִים חֵלֶק מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים

כתובת השיר: פיוט סימן אני יעקב אביחצירא חזק למתענה שישה ימים.

התבנית: תבנית קבע סטרופית. פיוט בן חמישה עשר בתים דו טוריים בשני חרוזי קבע.

החריזה: אב. המשקל: אחת עשרה הברות בכל טור(לרוב). החתימה (סימן): אני יעקב אביחצירא חזק.

מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמ׳ נא ; היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ׳ 239. אוצר השירה: מ-363.

מבוא לפיוט

הפיוט בנוי שני חלקים: א) תיאור סגולות התענית. ב) גאולת הכלל. בחלקו הראשון

של השיר מפרט המשורר את סגולותיה הרוחניות של התענית השבועית:

• התענית שקולה ל׳שש רבבות עולים עוד חמש אלף שש מאות שלמים׳.
• והשב בתשובה אמיתית בתענית זו נחשב כמקריב עולות ושלמים: ׳אשר שב בם בתשובה בלבב שלם /יחשב כמקריב עולות ושלמים׳.
• גופו נטהר ומתקדש: ׳נטהר נקדש גופו קידש הלולים׳.
• הוא מתרפא מכל הפגמים הרוחניים: ׳נתרפא מכל נגעים ומומים׳.
• כל עונותיו של המתענה נמחלים לעד: ׳עונותיו כלם שרויים מחולים / נשכחו לעד לעולמי עולמים/
• זוכה לשמחת חיים רוחנית מושלמת: ;יגיל ישמח לא.יבוש ולא יכלם׳.
• קונה לו מקום רם במרומים: ׳נשגב מקומו הוא ישכין מרומים׳.
• זוכה למלאכים החוסים אצלו בשמחה ודורשים בשלומו.
• זוכה למלאכים המוכנים למלא משאלותיו וטובתו: ׳קדושים עליונים לטובתו ןחד כלם משכימים׳.
• המתענה הופך בתעניתו את המלאכים המקטרגים לסנגורים: ׳חוזרים מלמדים זכות ןחותמים׳.
• המתענה זוכה לחסדו של האל ולרחמיו: ׳מתמלא עליו חסד ורחמים׳.
• זוכה להגנת ה׳ ולהצלה מכל פחד ודין: ׳באבדתו _זיסך לך צנה וצללים / מצילהו

מכל פחד העמים׳.

בחלקו השני של הפיוט נקטע הרצף של הסגולות, שמביאה התענית לפרט, והפיוט עובר לגאולת הכלל של ישראל, שתבוא ב׳יובל שנת החמשים שנת גאולים׳ וברקע הופעתו או התגלותו של רשב״י ׳בר יוחאי שב .דרך ונעימים׳, שעל ידו מתגלים אורות עליונים ׳אורות העליונים על _זידו מתגלים׳ ואז מתגלה גם המשיח: ׳שלח איש שליה לו יקהת עמים׳, כאשר רשב״י נתפס כאן בדמות משיחית, המשיח של הזוהר.

נראה, שהזיקה בין שני החלקים, היא הגאולה: גאולת הפרט וגאולת הכלל. התענית והחזרה בתשובה של הפרט מעוררות השפעה רוחנית להחשת הגאולה של הכלל. היובל מסמל את התשובה כך כותב הרב רקנאטי על הפסוק ׳בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחזתו׳ [ויק׳ כה, ח – יג] ״והרמז בו(ביובל) לתשובה, כי שם ישוב הכל ותפסק ההשפעה ויחזור הכל כתחלתו/.. ברוח זו כותב גם ר׳ יעקב אביחצירא מחבר הפיוט ״בשנת היובל הזאת תשובו׳ קרי ביה לשון תשובה ולשון חזרה דהיינו אם תעשו תשובה תשובתכם מתקבלת מיד ומיד תחזרו איש אל אחזתו״.

מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+

עמוד 148ְ

פיוטים בערבית יהודית-רבי דוד קיים פז. טלבנא מן לאה
שירים אלה על מעלות החכמים וחסידים בעבור מנהג אחר שיש בערינו ערי המערב בליל ל״ג לעומר שהיא 18 לח׳ אייר בהמון חוגג לנים בבית מועד לכל חי וכל קהל היהודים גדולים וקטנים כמעט ונשים ובתולות ונערים וגו׳ משוררים בזמירות ורננים ואוכלים ושותים וששים ושמחים ומבקשים מהי״ת על זכות התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ועל זכות התנא האלקי רבי מאיר בעל הנס זיע״א ומכניס יומא דהילולא של הרשב״י וחביריו זיע״א וביום 14 לח׳ הנז״ל שהוא פסח שני מכנים ז״ך הילולא של רבי מאיר בעל הנס זיע״א ומחכמי כל עיר ועיר מחכמי המערב חברו שירים למינים ומהללים בשבח כל חד וחד מהחכמים והחסידים שכבר הלכו לבית עולמם זה כמה ומקבצים צדקות בעד עניי העיר ויתומים ואלמנות ובר שיר בלשון ערבי המתהלכת בעיר מוגאדור יע״ה חברת התנא הרשב״י זיע״א	כתובת השיר:
מעין אזורית. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.	התבנית:
אאאב / גגגב / …	החריזה:
שמונה הברות בטור לרוב.	המשקל:
קיים (על פי טור 27 =שמו 150 ועוד).	החתימה:
אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. MSS-D 3499), עט׳ 313; צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשע״ג, עט׳ 238.	מקורות:

טלבנא מן לאה הוא ראעינא / מן פדלאהו יתוב עלינא

מן בעד עמר עאע כ׳טאנא / ביזאה לאה ועאליחין

ביקשנו מאלהינו הוא רוענו / בחסדו ישוב אלינו

לאחר שנתמלאה סאתנו / בזכות ה׳ והעריקים

 

זמאעת אטולבא וסובאן / קאעדו ביקאעד ארחמאן

ובליאקין ובליאמאן / וקלוב אצפא מופאריחין ביזאה

חבורת תלמידים וזקנים / יושבים בישיבת הרחמן

ובאמת ובתמים / וליבות נקיים משמחים

 

5 מן כול פם יתמדחו בתמאם / שכראן זדיד בלא תכמאם

קאצדין בל מן הו ביה להמאם / ולקלוב למוזאריחין ביזאה

בכל פה משבחים באמת / שבח חדש בלי הרהור

מטפלים בבל אדם מוטרד / ובליבות פצועים

 

בזהד ובלקווא ולמאל / מאסיין בעפ׳אווא ואלא הואל

למנפעת כל מכ׳לוק זאוואל / ובמיתאקאת אצאליחין ביזאה

בכוח וגבורה וממון / הולכים בטוהר ותום ובלי בלבול

לתועלת כל בריה חדלה / ובאמונת הצדיקים

 

איא מָאלִיךְּ למאלאייכא / אלדי מא ילו סָארִיכָּא

10 תרזק פ׳י כ׳באהום בָארָכָּא / אימאן דאימאן מוראביחין ביזאה

הוי מלך המלכים / אשר אין לו שותף

תטיל ברכה בכיסם / שהיו תמיד מרוויחים

 

זוד בכ׳ירף יא מולאנא / עלא נוואר דרארינא

כבאר וסגאר בליעאנא / וזהר ולמאל ולחם ולחין ביזאה

השפע בחסדך אלוהינו / על פרחי ילדינו

גדולים וקטנים באמת / ובה, ממון קול חן ונועם

 

בקדר לאה ולחכמים / ולחפפאדא ולעאלימין

ובר יוחאי צדיק מומין / ועהאבאהו מונאעיחין ביזאה

בעזר ה׳ והחכמים / והלומדים והמורים

ובר יוחאי צדיק מאמין / וחבריו הנאמנים

 

15 יתנצבו רבאייע כנזם אשמא / במחבא קוייא ועצ׳ימא

קעדא מסרארא ונעימא / ובזמעייאת מוסאמיחין ביזאה

יתקיימו הכיתות בכוכבי השמים / באהבה חזקה וגדולה

ישיבה שמחה ונעימה / ובחבורות סלחנים

 

ויפעלו במן מנפעייאת / וצאדאקאת ולפדלייאת

לכול זאואל ולולייאת / וליאתאם כא מודאביחין ביזאה

ויעשו הרבה תועלות / וצדקות וחסדים

לכל נזקק ואלמנות / ויתומים וקרבנות

 

לזיארת קבור אנאיימין / בירחמאת לאה מרחומין

 חאלמין נאעסין ושאלימין / נפוש וסזוד מוטאריחין ביזאה

בביקור קברי ישנים / ברחמי ה׳ מרוחמים

נחים ישנים ושלמים / נפשות וגוויות מוטלים

 

קאוומנא חאפיד לכ׳אליל / פאלא יוקע פיהום גאליל

דאיים ישכרו בתהליל / רז־אל ונסא מוגאריחין ביזאה

תקננו שומר אברהם / שלא יארע להם פגע

תמיד ישבחו בהלל / אנשים ונשים פגועים

 

מטלובנא יא רב לחאנין / תפך לאב מעא לבנין

תפררח לקלוב לחאזינין / תחיי לרואה מוקאריחין ביזאה

בקשתנו האל הרחום / תפדה אב עם בנים

תשמח לבות אבלים / תחיי נשמת הפגועים

 

25 תרזקנא במשיח חקאן / יזמע סמלנא עלא כול טורקאן

בעין מחננא וקלב ספקאן / וירטאבו קלוב לקאציחין ביזאה

תבשרנו במשיח אמת /יקבץ נידחינו בבל הדרבים

בעין חיננית ובלב רחמן / ויתרככו הלבבות הקשים

 

שמו מחבוב אוזה וקפא / ומייא וב׳מסין ולופ׳א (50 ו =קים)

צאהר דאהר ובליטאפא / בחסאב לסאן לפאציחין

ביזאה לאה וצאליחין

שמו אהוב פנים… / ומאה וחמישים ועודף

גלוי וברור ובעדינות / בחשבון לשון המדברים צחות

בזכות ה׳ והצדיקים

A

מאיר נזרי-שירי דודים-פיוטים בערבית יהודית-פז. טלבנא מן לאה עם תרגום לעברית

עמוד 715

האווירה האופפת את הפיוט היא של שמחה רבתי. השמחה׳ השרויה במעונו של המתענה ובעולם המלאכים, שמחה העושה רושם עז בכל העולמות ומזמנת במחיצה אחת את המתענה, את המלאכים, את רשב״י, את המשיח ואת השכינה גם יחד.

מָה טוֹב נָעִים חֵלֶק מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים / לַיְלָה וְיוֹמָם לְשֵׁשֶׁת הַיָּמִים

יָמִים אֵלֶּה לְשֵׁשׁ רִבְבוֹת עוֹלִים / עוֹד חֲמֵשׁ אֶלֶף שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁלֵמִים

אֲשֶׁר שָׁב בָּם בִּתְשׁוּבָה בְּלֵבָב שָׁלֵם / יֵחָשֵׁב כְּמַקְרִיב עוֹלוֹת וּשְׁלֵמִים

נִטְהַר נִקְדַּשׁ גּוּפוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים / נִתְרַפֵּא מִכָּל נְגָעִים וּמוּמִים

5 יִשְׂמַח לֹא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם / נִשְׂגָּב מְקוֹמוֹ הוּא יִשְׁכֹּן מְרוֹמִים

יָשְׁבוּ בְּצִלּוֹ מַלְאָכִים חַיָּלִים / שָׂשִׂים שְׂמֵחִים וְדוֹרְשֵׁי שְׁלוּמִים

עוֹנוֹתָיו כֻּלָּם שְׁרוּיִים מְחוּלִים / נִשְׁכְּחוּ לָעַד לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים אֶרְאֶלִּים חַשְׁמַלִּים / לְטוֹבָתוֹ יַחַד כֻּלָּם מַשְׁכִּימִים

בְּמָקוֹם שֶׁחָיוּ לְחוֹבָה מִשְּׂמָאלִים / חוֹזְרִים מְלַמְּדִים זְכוּת וְחוֹתְמִים

10 אֵל חַי פָּתַח לוֹ בִּתְשׁוּבָה שְׁבִילִים / מִתְמַלֵּא עָלָיו חֶסֶד וְרַחֲמִים

בַּאֲבֵדָתוֹ לְסַךְ לֵךְ צָנַח וּצְלָלִים / מְצִלֵּהוּ מִכָּל פַּחַד וּזְעָמִים                                                                                                                                                                                   

יוֹבֵל שְׁנַת חֶחָמָשִׁים שְׁנַת גְּאוּלִים / בַּד יוֹחַאי שָׁב דֶּרֶךְ וּנְעִימִים

חָצֵר הַפְּנִימִית לְשִׁבְעָה נְחָלִים / שִׁפְעַת מַיִם חַיִּים וּבְשָׂמִים

אוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים עַל יָדוֹ מִתְגַּלִּים / שְׁלַח אִישׁ שֶׁלָּהּ לוֹ יִקָּחַת עַמִּים

15 חִזְקוּ יְאַמֵּץ לְבַבְכֶם בַּל חֶמְיַחֵד־םִ / בָּטְחוּ בְּשֵׁם לָעַד וְחִישׁ נְחוּמִים

1. 1. מה…דדמים: כמה טוב ונעים חלקו של מי שזוכה להתענות שישה ימים רצופים לילה ויום. מה טוב נעים: על פי תה׳ קלג,א ׳שיר המעלות…מה טוב ומה נעים/ מה…חלק: מעין הנוסח, שאומרים לפני התפילה ׳אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו׳(ראה טור אורח חיים סימן מו). מתענה ומשלים: על פי בבלי תענית י ע״ב ׳מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא – הרי זה מתענה ומשלים׳, כלומר אינו מפסיק את תעניתו, אלא ממשיך. כאן במובן: מתענה ברציפות. לילה… דדמים: שישה ימים לילה ויום בלי הפסקה. 2. ומים אלה: שישה ימים ושישה לילות אלו ברציפות. לשש…שלמים: מי שצם ימים אלה, נחשב לו, כאילו צם ששים אלף וחמשת אלפים ושש מאות ימים(=5600). על ערך זה ראה משנת חסידים מסכת התשובה פרק א׳ וחמ״י כרך א׳ ימים נוראים, עמ׳ 208. 3. אשר…ושלמים: ומי שחוזר בהם בתשובה בלב שלם, נחשב לו, כאילו הקריב קרבנות של עולה ושלמים.

4.נטהר…הלולים: המתענה שישה ימים – גופו הופך טהור וקדוש. קדש הלולים: על פי ויק׳ יט,כד. שם: המביא את המעשר מהלל לה׳. כאן בשלושה משמעים: המתענה הוא בבחינת קדש הלולים, שהקריב מחלבו ודמו גם כביטוי של עבודת ה׳ ועל כך זוכה גם לתהילה. נתךפא…ומומים: מומים רוחניים של חטאים ועוונות.

5.יגיל ישמח: על שזכה לדרגה רוחנית גבוהה. לא…יכלם: במעשיו לא בפני

הבריות ולא בפני ה׳, על דרך נוסח התפילה ׳שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא׳ (מנוסח אהבת עולם). נשגב מקומו: מעמדו הרוחני רם ונעלה. הוא ישכן מרומים: על פי יש׳ לג,טז. 6. ישבו…חילים: המלאכים ילווהו וישבו במחיצתו. ישבו בצלו: עדה׳׳כ הושע יד,ח ׳ישבו יישבי בצלו׳. ששים שמחים: בו במחיצתו על צדקותו. השווה ׳שמחים בצאתם ששים בבואם׳(אל אדון על כל המעשים׳. ודורשי שלומים: דורשים בשלומו, מתעניינים בו ודואגים לו. 7. עונותיו…עולמים: תענית זו מכפרת על כל עונותיו לעולם. 8. קדושים…משכימים: כל המלאכים למיניהם מזומנים לפעול לטובתו ולמלא משאלותיו. 9. במקום…וחותמים: בעקבות התענית חל מפנה ומהפך לטובה במצבו. אותם מלאכים וקטגורים, שהיו מלמדים עליו חובה, הם עצמם מהפכים מידתם ומלמדים עליו זכות ואף חותמים על עדותם. 10. אל…ורחמים: על ידי התענית והתשובה של המתענה סולל ה׳ בפניו שבילים רוחניים ומזכה אותו בסייעתא דשמיא. 11. 3באברתו…וצללים: ה׳ מגן עליו בצילו. עדה״כ תה׳ צא, ד ׳באברתו _זיסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו׳.. מצילהו…וןעמים: השווה תה׳ שם, ה ׳לא תירא מפחד לילה מחץ _זיעוף יומם׳.

12. 12. יובל…גאולים: שנת החמישים, היא שנת היובל, נחשבת לשנה של גאולת האדמות החוזרות לבעליהם, שחרור עבדים ועוד. היובל בקבלה הוא גם סמל לגאולה הרוחנית והלאומית. היובל מסמל את התשובה. כך כותב הרב רקנאטי על הפסוק ׳בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחזתר [ויק׳ כה, ח – יג] ״והרמז בו(ביובל) לתשובה, כי שם ישוב הכל ותפסק ההשפעה ויחזור הכל כתחלתו׳… ברוח זו כותב גם ר׳ יעקב אביחצירא מחבר הפיוט ״בשנת היובל הזאת תשובו׳ קרי ביה לשון תשובה ולשון חזרה דהיינו אם תעשו תשובה תשובתכם מתקבלת מיד ומיד תחזרו איש אל אחזתו״(מחשוף הלבן, ירושלים תשל״א, דף סג ע״ב). יובל שנת החמשים: על פי ויק׳ כה,יא ׳יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם׳. בר…ונעימים: מן הגאולה הרוחנית של הפרט עובר לגאולה הרוחנית של רשב׳׳י, שבזכותו תבוא גם הגאולה של הכלל. 13. חצר… נחלים: החצר הפנימית היא ההיכל וקדש הקדשים על פי יח׳ מו,א ׳שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח׳. כאן: אולי גם ביטוי לכח הרוחני המגיע בשבת למי שזכה להתענות שישה ימים שלפניו. שבעה נחלים: שבעה נחלים מייצגים על פי כמה מקורות קבליים, שבע ספירות ושבעת ימי השבוע. שפעת…ובשמים: סמל של השפע והאור הרוחני. 14. אורות…מהגלים: על ידי רשב׳׳י. שלח…עמים: בקשה לבוא המשיח. מן הגאולה הרוחנית של הפרט עובר המשורר לגאולה הלאומית של הכלל. איש… עמים: על פי בר׳ מט, י ׳עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים׳. 15. חזקו…המיחלים: על פי תה׳ לא,כה. בטחו בשם לעד: עדה׳׳כ יש׳ כו,ד. וחיש נחומים: נחמת הגאולה קרובה לבוא.

מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+חלק שני

עמוד 148

10/11/2025

שבת חיי שרה / סדרה ה׳

דודי ירד לגנו — רצד

ידיד נפש — נועם ״מצוק זמני״ <מס׳ 113)

בקשה — שירו בשיר חדש — נועם ״שער אשר נסגר״ (מס׳ 114)

(111) — בקשה — סי׳ שלמה ע״מ בת״י ב״ת בתי״ ת

 

שִׁירוּ בְּשִׁיר חָדָשׁ וּתְנוּ זְמִירִים

לָאֵ-ל אֲשֶׁר יָצַר כָּל־הַיְּצוּרִים:

 

לִפְנֵי גְּדֻלָּתְךָ אָשִׁיר בְּשִׁירָה

וָאֶתְּנָה אֶל מוּל כִּסְאָךְ עֲתִירָה

הָאֵ-ל וְהַגָּדוֹל, גִּבּוֹר וְנוֹרָא

גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, מוֹצִיא אֲסִירִים:

 

מוֹשֵׁל בְּרוּם עוֹלָם, הָשֵׁב שְׁבוּתִי

וּרְאֵה בְּרֹב עָנְיִי אֹרֶךְ גָּלוּתִי

וּבְרַב חֲסָדֶיךָ הַחֵשׁ פְּדוּתִי

חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי, קַבֵּץ פְּזוּרִים:

 

הִתְבַּשְּׂרוּ, עַמִּי, עִמְדוּ לְפָנַי

וַאְנִי אֲקַבֶּצְכֶם אֶל בֵּית מְכוֹנִי

שָׁם תַּעֲנוּ יַחַד ״קָדוֹשׁ יְיָ״

תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה תִּשָּׂא וְתָרִים:

 

לִמְיֻחָלִים שִׁמְךָ, נִשָּׂא וְנֶעְלָם,

קָרֵב מְשִׁיחֶךָ, מַהֵר גְּאָלָם

וּנְשְׁלְּשָׁה יַחַד ״קָדוֹשׁ״ לְעוֹלָם

מִשְׁמָר לְמוּל מִשְׁמָר עוֹנִים וְאוֹמְרִים:

 

זָכְרָה בְּרִית אָבוֹת, וּבְנֵה מְהֵרָה

צִיּוֹן נְוֵה קָדְשְׁךָ, בֵּית הַבְּחִירָה

עֵת יֶחֱזוּ עֵינַי אוֹר הַמְּנוֹרָה

עִם כָּל־כְּלֵי מִקְדָּשׁ תֻּמִים וְאוּרִים:

 

כנפי שחר        

(ווו) הנושא: תתלה, שיבת עיון, רשות ל״קדושה״.

ואתנה…עתירה — אסדר תפלה. התבשרו… — מחרוזת זו כולה דברי ה'

משמר — חבורה.

 

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת חיי שרה-פיוט לשבת

עמוד קכט

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

 

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה"  "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  

 

הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב. הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור (הרב יצחק גינזבורג).

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

 

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 רבנו האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

 

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

 

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים", כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).

ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

לרפואה שלמה למשה בן זוהרה

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

פרק רביעי

שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

1. המוצא

בכל התקופה הארוכה שבין חורבן הבית השני לבין הג׳רת מוחמד היו קיימים, במרחבי חצי־האי הערבי, קיבוצים יהודיים, שנהנו למעשה מעצמאות מדינית. היו אלה שבטים של יהודים ומתייהדים בצפת חג׳אז׳

בתימא, בח׳יבר־ואדי אל־קורא וביתרב (אל־מדינה) מצד אחד, וכן חטיבות מדיניות, שבהן תפסה היהדות עמדה חשובה, ולעתים אף שלטת,

ב״ערב המאושרת״ (בדרומו של חצי־האי) — בשבא ובקתבאן, בתימן,

בעסיר, בחצרמות, ואף בטאיף של מכה, מצד שני.

שני קיבוצים יהודיים אלה היו שונים זה מזה בתכונותיהם ובמצבם המדיני: תושבי הצפון היו בעיקרם עובדי אדמה ונוודים־למחצה! ואילו תושבי הדרום היו ברובם עירונים, ורק מקצתם עסקו בחקלאות. הללו שבצפון היו נפרדים לשבטיהם, שלעתים נלחמו זה בזה, בד! מה לשכניהם הערבים, ולפרקים התלכדו לחטיבה אחת כמותם! בעוד שבני הדרום היו מאוחדים, פחות או יותר, במסגרת ממלכתית אחת. אמנם הדת היהודית המונותיאיסטית, שהפרידה ביניהם לבין שכניהם הגויים! המסורת חמשותפת על אבות האומה! הקשר העמוק, שלא נותק, עם ארץ מחצבתם; ולבסוף, הלשון העברית, לשון כתבי־הקודש כל אלה היו גורמים׳ שליכדו את שני הקיבוצים והפכו אותם לעם אחד בפגי עצמם ולעומת שכניהם.

 

חוקרים מוסלמיים רבים, ובעקבותיהם גם חוקרים אירופיים, תהו על מוצאן של אותן קהילות יהודיות בצפון־ערב ובדרומה, שנודעה להן חשיבות מרובה, ביהוד לפני הופעת האיסלאם. כמה חוקרים קבעו, כי הסיפורים על חדירתם של היהודים לערב ועל קשריהם שם, יש להם זיקה ישירה אל מאורעות היסטוריים מכריעים בדברי ימי עם ישראל, כגון: יציאת מצרים בהנהגתו של משה רבנו! ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך! כיבושו של נבוכדנאצר! חורבן בית־המקדש, וכיוצא באלה. ברור, שסיפורים אלה על נדידת שבטי־ישראל בימי־קדם ברחבי מדבר- ערב אינם אלא אגדות בעלמא. החוקרים של זמננו לא מצאו תעודות מוסמ­כות על המאורעות ששימשו רקע למסורות הללו, תעודות שעל־פיהן יכלנו לקבוע זמן הקמתן של הקהילות היהודיות הגדולות בצפונו של חצי־האי ערב ובדרומו, עד לגילוי הכתובת, המסומנת באות 112,  H2ופענוחה על־ידי הפרופ׳ גאד. וספק הוא, אם תימצאינה ראיות יותר חזקות מכתובת זו בענין התישבותם של יהודים בנאות־ערב בימי־קדם.

 

איזה קיבוץ משני אלה הוא המוקדם ואיזה המאוחר? כתבי־הקודש מספרים לנו, כפי שצוין למעלה, לא רק על חדירתם של שבטי־ישראל בתקופה קדומה ביותר לצפונה של חג׳אז, אלא גם על הקשרים ההיסטוריים עם שבא וכן על קשרי־המסחר, בים וביבשה, עם דרום־ערב בתקופת שלמה ויהושפט. אין ספק בדבר, שארחות הגמלים, שקשרו בין דמשק וערי הצידונים לבין ״ערב המאושרת״ בתקופה העתיקה, שימשו גם גשר מתמיד בין ארץ־ישראל לבין כל ארצות ערב. ראינו, שכבר בתקופה הקדומה נטלו שבטי־ישראל חלק במסחר החליפין, כמו גם בפשיטות של קרב ובהתפשטויות לשם התישבות של קבע, בחלק־עולם זה. והנה מתוך תגליות מצבות חרן של נבונאיד, שעמדנו עליהן בפרק הראשון, נתברר, שבמאה השישית לפמנה״ג היו קיימים ישובי־קבע של יהודים בתימא, בוואדי אל־קורא וביתרב; משמע, שיש להקדים את הישובים היהודיים שבצפון לאלה שבדרום.

מסתבר, שהמתישבים היהודים בצפונה של ערב חדרו גם לדרום, היינו, לשבא ולתימן, בתקופה קדומה למדי! ומובן מאליו, שהמתישבים הראשונים הביאו עמם לכאן גם את האמונה היהודית המונותיאיסטית, תחילה לשבא ולאחר־מכן לחמיאר.

יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

׳סדר הפסקה גדולה׳: ׳סדר הפסקה גדולה׳ נדפס בחלקו בעילום שם באיזמיר תצ׳׳ב עם סדר תיקוני תשובה. הספר כולל בתוכו קבלת תענית ההפסקה, ואחריה – התיקון לשישה חלקים בהתאם לשישה ימים, ובכל יום ניתנות הוראות לכוונות שצריך לכוון ולסדר הקריאה בימי התענית השבועית. להלן תקציר הדברים:

קבלת ההפסקה: הריני מקבל לעשות הפסקה גדולה אם אוכל… לכפרת כל עונותי ופשעי וחטאתי… בהמשך מופיעות כוונות שמות בכל יום ובכל טבילה. כשיצטער בתענית יאמר זה: ׳רבון העולמים תן לי כח….

יום א: עולם הבריאה יכוון בשם ס״ג(=יוד הי ואו הי) – יקרא ספר יחזקאל מפרק מ׳ עד סופו, ישעיה כולו, תהלים איל, משנה סימן אמ״ת(אבות, מידות, תמיד), פרק א׳ מספר דצניעותא ופרק א׳ מספר יצירה.

יום ב: עולם היצירה – יכוון בשם מ״ה(=יוד הא ואו הא) – יקרא ספר יחזקאל מפרק מ׳ עד סופו, ירמיה, תהלים ל-ם, פרק ב׳ מספר דצניעותא ופרק ב׳ מספר יצירה.

יום ג: עולם העשייה יכוון בשם ב״ץ(=יוד הה וו הה): – יקרא ספר יחזקאל כולו, תהלים סא־צ, משנה סימן אמ״ת (אבות, מידות, תמיד), פרק ג׳ מספר דצניעותא ופרק ג׳ מספר יצירה(טבילה עם כוונות).

יום ד: עולם העשייה יכוון בשם ב״ן(=יוד הה וו הה) – יקרא ספר יחזקאל מ עד הסוף, תרי עשר, תהלים ל׳ משנה סימן אמ״ת(אבות, מידות, תמיד), פרק ד׳ מספר דצניעותא ופרק ד׳ מספר יצירה.

יום ה: עולם היצירה – יקרא תהלים כולו, משנה סימן אמ״ת(אבות, מידות, תמיד), פרק ה׳ מספר דצניעותא ופרק ה^, מספר יצירה.

יום ו: עולם הבריאה – עוד יכוון ביום זה למתק ק״ך צירופי אלהים שבמוחין דזעיר הבריאה ויצירה.

ב. הסתרת התענית

כמה מן המתענים לא עשו זה בשביל יחסי ציבור או כדי לעשות להם שם, אלא לפרישות ולטהרה ויעידו על כך שני המקורות הבאים. הראשון על ר׳ דוד אביחצירא:

׳נקל להבין, שרבנו לא סיגף עצמו ולא מיעט חלבו ודמו לריק. צומותיו ותעניותיו, אשר גזר על עצמו, הובאו בחשבונות מיוחדים, שהיו שמורים עמו. אולם יותר משהחשיב את התעניות – החשיב פי כמה וכמה את הצנעתן והסתרתן מידיעת הבריות׳. ׳היה זה ביום חמישי האחרון של ימי השובב״ים, בהם נהג להרבות בתעניות, והוא שרוי ב׳תענית הפסקה׳, שנהג ממוצאי שבת עד ליל שבת, והנה באו להזמינו לברית מילה לרך הנולד לאחד מנכבדי העיר תאפילאלת. לאחר הברית, כיבדו את רבנו לברך על הכוס. ברצונו שלא לחשוף את סוד התענית, שהוא שרוי בה, הכריח רבנו את עצמו לברך ולשתות מן הכוס… ההשקעה הכבירה ב׳תענית הפסקה׳ נפסקה באחת. למעשה, יכול היה להתחמק ולומר רק, שהוא נמנע משתיית יין באמצע השבוע וכדומה, ולא היה נאלץ להפסיק את ׳תענית ההפסקה׳, שהוא שרוי בה. אלא שרבנו העדיף, שלא להודיע ברבים אפילו הנהגה קטנה, שכביכול הוא נוהג בה, אפילו אם יצטרך בשל כך לוותר על ״תענית ההפסקה״ על מעלותיה הנשגבות וסגולותיה הרמות״.

ג. ייסורי התענית

תענית ההפסקה הארוכה הייתה קשה, ומצב המתענים הוחמר מיום ליום. כמה מהם סבלו רבות עינויי גוף ונפש ללא מאכל וללא משקה, ולמעשה, קיבלו עליהם חרפת רעב מרצון. מהם גם שנדדה שנתם עליהם, ולא יכלו לישון מחמת הרעב והצמא. אחרים חבשו תחבושות נגד כאב ראש, ולמרות כל הייסורין קיבלו עליהם מאהבה ומיראה לענות גופם ונפשם, לזכך נשמתם ולטהרה.

גופם של המתענים הלך ונחלש מיום ליום עד כדי מצב של עילפון וניתוק מן המציאות. המתענים העדיפו את השיתוק הזה על הכול. האיזון שבין גוף ונפש הופר, והגוף שועבד לנפש. ברגע זה של שליטת הנפש על הגוף משיג המתענה חירות של הנפש בבחינת ׳אתהפכא חשוכא לנהורא׳.

ד. סיום התענית

תכונה רבה אפופת קדושה והילה ניכרת בשעת סיום ההפסקה בליל שבת. אנשים רבים באים בערב שבת סמוך למנחה מרחבי היישוב ומחכים בתור לקבל ברכה מן המתענה, לפי שמסורת מקובלת היא, שבשעה זו לפני סיום התענית נפתחים שערי ברכה ורחמים לפני המתענה, ורבים רוצים לזכות לברכה ולישועה של חתן התענית, ביניהם כמובן הקרובים והידידים. כל אחד ובקשתו, כל אחד ומשאלתו, אבל דא עקא, המתענה היה במצב של עילפון, וקשה לו לענות; אולם הצובאים לפתחו העדיפו, שהברכה תינתן בעודו בתעניתו סמוך לעלפונו ובתוקף השעה הרוחנית הגדולה בבחינת ׳תוסיף רוחם יגועון׳.תופעה זו גרמה לאריכות התענית והחמירה את צערו של המתענה. זה היה המצב בראשונה, שהמתענה היה משלים את התענית עד לאחר ערבית של שבת כדעת ר׳ יוסף בגמרא, שפוסקים כמותו בין בתענית, שאדם מקבל על עצמו בערב שבת בין בתענית ציבור, שהדין הוא ׳מתענה ומשלים׳, כלומר שאינו מפסיק את תעניתו לפני שבת, אלא מסיים את כל התענית­­

אולם זכור לטוב אותו צדיק, ור׳ ישראל אביחצירא שמו, מרא דאתרא. הלה חש במצבו הקשה של המתענה שנגע לליבו וחס על הייסורין, שמוסיפים לו המבקרים המבקשים ברכה. לפיכך התקין, שהמתענה יפסיק תעניתו לפני כניסת השבת הן כדי שלא יכנס בשבת בתענית והן כדי להקל עליו מחמת עומס המבקרים. ואף על פי שההלכה כר׳ יוסי, שמתענה ומשלים, הרי הפרש יש בין תענית דחד יומא לתענית של שישה ימים רצופים. חכמים שם בסוגיה התלמודית ניסו להבחין בין ההפסקה מבעוד יום בשבת, כאשר חל תשעה באב ביום ראשון, שהרי אכל ושתה כל היום לבין הכניסה לשבת, כשאדם מעונה.

שעת הפסקת התענית שעה של חגיגה זוטא הייתה המלווה בסעודה של מצווה. כמניין אנשים באים ומתפללים מנחה, ואחריה – סעודה. זאת לא הייתה סעודה גדולה, אלא סעודת עראי בגלל השעה הסמוכה לכניסת השבת. התפריט כלל מזונות, ביצים קשות ותה, והעניים, שסיימו הפסקת התענית, היו זוכים לסעודה, שתרמו לכבודם עשירי הקהילה. על סיום התענית של בבא/סאלי בבודניב מספרת בתו ללא/ שרה: ערב שבת קודש סמוך למנחה הולך ר׳ ישראל למקווה וטובל, ומשם מביאים אותו הביתה ומתפללים מנחה במניין ואחריה נערכת סעודה.

[1]        בשיחה טלפונית יום חמישי 28 דצמבר 2006. בסעודת ההפסקה של שלמה נזרי המכונה בא לביתו בבא/ סאלי והתפלל מנחה כשליח ציבור.

מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא-חלק שלישי.

עמוד 153

עקיבא – האדם, החבר, המפקד

מדברי ד״ר יונה בן־ששון

מערכת משימות ומערך פיקודי

היה זה בבוקר היום שלאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

ירושלים חגגה כל הלילה, ובבוא הזריחה ניתנה הפקודה: ״לעמדות״!

אני מוניתי אז לא מכבר למפקד אזור 7 בשטח גבעת שאול, לאחר שירות של שנים כסגן מפקד אזור העיר העתיקה וכמפקד אזור ימין משה, לרבות המרכז המסחרי. ההעברה לאזור החדש סמוך להכרזת המדינה באה במחשבה תחילה. מטה ה״הגנה" חשש, שהשלטון המנדטורי ישחק את מערך ״ההגנה״ על ידי מעצר מפקדי אזורים שאינם תושבי המקום. משום כך הוחלט להציב את מפקדי האזורים באזורים הסמוכים למקום מגוריהם. כך נקלעתי לאזור, אשר למרות היותו סמוך למקום המגורים, היה זר לי מבחינת ההגנה והפיקוד. הרי שכונת גבעת שאול שונה מן העיר העתיקה ומימין משה במיקום ובמצב הטופוגרפי והדמוגרפי, ומכאן נובעות גם הבעיות השונות בתכנון ובמשימות של ה״הגנה״. זאת ועוד: הגעתי לאזור הפיקוד החדש בגבעת שאול ללא סגל פיקודי וללא מצבת כוח אדם. היחידה שהוותה את מערך ההגנה באזור הקודם נשארה במקומה, ואילו גבעת שאול לא אוישה ביחידה של ה״הגנה״ בשנים האחרונות. ואולם, ככל יישוב בימים ההם, התגלתה נכונות לעמידה במערכה נוכח הסיכויים והסיכונים שבהכרזת העצמאות. התושבים התגייסו, הן אלה שהשתייכו בעבר ל״הגנה״ והן אחרים, ושיחק לה המזל לגבעת שאול, שנתברכה במאגר עצום של אנשי פיקוד מעולים באיכותם האישית וביכולתם המקצועית בזירות מערך פיקודי זה, שבעזרתו נערכה גבעת שאול לקראת משימות ה״הגנה״.

אחד ומיוחד בתוך מערך פיקודי זה היה עקיבא אזולאי.

 

האדם – המפקד

מה מקור הסמכות והמעמד של מפקד ב״הגנה״? שניים הם המקורות לכך, ולפיהם מתמיינים המפקדים לשני סוגים: טיפוס אחד הוא המפקד הרגיל הבינוני, ששואב סמכותו ומעמדו מן התפקיד, מן המשטר והחוקה של מסגרת ביטחונית לוחמת. ברם, המפקד באמת הוא זה שסמכותו קדמה למינויו לתפקיד, שמקור הסמכות הוא באדם שבו, באישיות שלו ובמעורבותו בפעולות שבשירות החברה. כזה היה עקיבא: הוא היה אדם מפקד, וקודם לכול – אדם, ומכוח סגולות אלה, מטבע הדברים, נקרא להגנה ולפיקוד ונעשה עמוד תווך במערך הפיקודי. בעצם השראתו קמה יחידת ההגנה מבני השכונה ומהחברים הלא־מקומיים, שהוצבו בינתיים באיזור זה. יחידת הגנה זו התערתה בשכונה ונעשתה חלק ממנה.

החבר – המפקד

האדם־המפקד נבדל מן המפקד הרגיל לא רק מצד הסמכות והמעמד. אדם ניכר גם מבחינת טיב הסמכות והמרות שהוא מטיל על פיקודיו. המפקד הרגיל שולט מכוח גיבוי מצב המסגרת, על ידי יצירת מרחק, והופעה תקיפה, הגובלת לעתים בתוקפנות. ולעומת זאת, אחר הוא הסגנון הפיקודי של מי שהאדם שבו קודם למפקד שבו. מי שהמפקד שבו ניזון מן האדם, מן האנושיות, משיג השפעה וציות על ידי חברות, אמון והערכה; כזה היה עקיבא. נוכחותו במסה האזור ומגעיו עם הסגל הפיקודי ועם חברי היחידה כולם השרתה רוח טובה וידידותית, שלווה וביטחון. מעולם לא נשמע עקיבא מרים קולו, מאיים או כופה.

כאן המקום לשבח ולהודות על מעשה חברי, אישי. הכול ידעו באזור שאני שומר מצוות, ולכן אמר עקיבא לחברים בסגל הפיקודי, שכאשר אני תורן במסה ביום השבת או נמצא בו עקב מצב חירום, יימנעו מחילול השבת.

עקיבא לא סיפר על הסדר הזה ואני לא ידעתי עליו דבר, רק כעבור שנים נודע לי הדבר. אכן כזה היה עקיבא, וכאלה היו נימוסיו וחברותו.

המפקד אחרי

המעשה הפיקודי, באשר הוא, בנוי בדרך כלל משגרה רבה אך גם מיוזמות ופעילויות מיוחדות, ומטבע הדברים, הוא מושפע מן הכישורים, מן היכולת ומנכונות הסגל הפיקודי.

עקיבא נמנה עם סוג מיוחד של מפקדים. הוא צעד בראש, היה הראשון ליזום פרוייקטים הגנתיים באזור וראשון לנשיאה באחריותם. האחרים נענו וצעדו אחריו. יצויינו כאן שני פרויקטים שהוקמו על ידו ונוהלו בפיקודו:

 

א-פל״מ (על משקל פלמ״ח), באזור גבעת שאול, פעל נוסף על ההגנה ההיקפית של עמדות. זו הייתה יחידה ניידת, המורכבת מהצעירים שבין חברי ההגנה שבשכונה. חברי יחידה זו לא שובצו בעמדות הסטטיות. הם הוצבו בבסיס, בכוננות למצבים קריטיים. עקיבא היה ממונה על פרויקט זה. הוא הרכיב את הפל״מ והיה אחראי לו. למעשה, לפי טבעו, עקיבא היה יותר מזה: הוא היה האבא של היחידה הזו, הדואג לצרכיה ולגורל חבריה.

ב-הסדר השכונות עם דיר יאסין.

גבעת שאול סיכמה הסדר של הבנה ותיאום יחסים, בידיעת מטה המחוז ובהכוונתו, עם הכפר דיר יאסין השכן, ואף נקבעו אנשי קשר של השכונה ושל הכפר, שדאגו להבהרת עניינים ומניעת אי הבנות. הסדר זה, שהחזיק מעמד עד לליל ההתקפה על דיר יאסין, נבנה על ידי עקיבא והודרך על ידו.

איש העדה וראש המשפחה

תחום אחר שבו נבחן האדם המפקד, הוא מקומו וייעודו בחברה, במשפחה.

מה עמדתו של מפקד לשעבר לחיי חברה ומשפחה? בקיום היום־יומי של נשיאה בעול המשפחה ניכר ביותר האדם באשר הוא אדם: הרעות עם האשה, האם, החברה לחיים, הדאגה המתמדת לבני המשפחה, החינוך והטיפוח של הדור הצעיר – אלו הם מערכות החיים המכריעות ביותר. הערצנו את חן הרעות והאהבה ששררו בין עקיבא לבין אסתר, אשת הנעורים. רחשנו הערכה לחיבה ולנאמנות של האב, ראש המשפחה, לדור הבנים, ולמעשה, של טיפוח ההמשך, המשפחות הצעירות.

עקיבא האדם, המפקד, החבר, ראש המשפחה, העוסק בצורכי ציבור באמונה – הוא הוא הבעל האוהב והאב הרחום.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

עמוד 95

ד״ר יואל מרגי, נשיא הקונסיסטואר המרכזי בצרפת, נולד ב־1958 במקנס שבמרוקו ולמד בבית הספר המקומי אליאנס. בשנת 1970 היגר לצרפת עם הוריו לעיירה מון־רוז׳ שבפרברי פריז. בעקבות המעבר לצרפת החל מרגי ללמוד בבית הספר אקול נורמל בפריז. את לימודי הרפואה השלים באוניברסיטת פריז ובסיומם התמחה ברפואת עור. בד בבד עם לימודיו האקדמיים היה פעיל בארגוני הסטודנטים ואף סייע לאביו בהקמה בית הספר היהודי יגל יעקב באזור מגוריו.

את פעילותו הציבורית החל ד״ר מרגי כנשיא קהילת מון־רוז׳, ולאחר מכן השתלב בהנהגת הקונסיסטואר של פריז. בשנת 2006 התמנה לנשיא הקונסיסטואר בפריז, ובשנת 2008 נבחר לנשיא הקונסיסטואר המרכזי של צרפת. בתפקידים אלה כיהן ד״ר מרגי עד שנת 2020. ד״ר מרגי מקדיש את רוב זמנו לפעילות הציבורית בקונסיסטואר בהתנדבות. בהנהגתו נעשה הקונסיסטואר מוסד מרכזי של הקהילה היהודית. בין היתר הוא הרחיב את מערכת הכשרות, הקים בתי כנסת ובאמצעות ארגון הסטודנטים ״חזק״ פעל להתחדשות הקהילות היהודיות הקטנות. גולת הכותרת של עבודתו הציבורית הייתה הקמת המרכז האירופאי להרבות יהודית שנפתח בשנת 2019 ברובע ה־17 בפריז. מרכז זה משמש כמוסד רב תכליתי לקהילה ויש בו בתי כנסת, אולמות אירועים, חדרי לימוד ובניין משרדים שיהיה משכנו של הקונסיסטואר בעתיד.

לד״ר מרגי קשרים הדוקים עם שלטונות צרפת, ונשיא צרפת משתתף באירועים רבים של הקהילה. לדוגמה, בינואר 2020 התקיים בירושלים פורום השואה במלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ. בפורום השתתפו כ־50 מנהיגים מכל ארצות העולם. מרגי הוזמן להשתתף במשלחת בראשותו של נשיא צרפת עמנואל מקרון. נוסף על הקשרים עם ממשלת צרפת, לד״ר מרגי קשרים הדוקים עם המנהיגות הפוליטית בישראל ועם המנהיגות הציונית בהסתדרות הציונית ובסוכנות היהודית. ד״ר מדגי זכה לאותות כבוד הן מממשלת צרפת והן מממשלת ישראל. זיקתו למדינת ישראל ניכרת גם בפן הפרטי, הוא רכש בית בישראל, ושני ילדיו חיים בארץ.

ד"ר מדגי הוא דוגמה למהגר ממרוקו שהשתלב בחברת הרוב בצרפת והגיע למעמד חברתי־כלכלי גבוה בשל לימודיו האקדמיים ובשל פעילותו הציבורית כנשיא הקונסיסטואר בצרפת. ד״ר יואל מרגי ואביו, הרב יעקב מרגי, שניהל בעבר בית ספר יהודי, הם דוגמה למשפחה שנקלטה במהירות בארץ היעד, עובדה המצביעה על המעבר הרך בין שתי הארצות, בין היתר, בזכות ההמשכיות התרבותית והחברתית שחוו.

שנים רבות עמדו בראש הקונסיסטואר נציגי האוכלוסייה הוותיקה האשכנזית. ד״ר מרגי הוא המהגר המרוקאי הראשון שהגיע לעמדה ציבורית בכירה זו ולא הסתפק רק בניידות חברתית המבוססת על השכלה ומקצוע. בשונה מהדור הראשון של המהגרים (למשל, דוד כהן ואנדרי דרעי) שעסק בחיזוק הארגונים האתניים, פנה ד״ר מרגי לעבודה הציבורית בארגונים הכלל יהודיים, מתוך רצון להשתלב בחברה ולא להסתגר במרחב הקהילה האתנית. העובדה שד״ר מרגי ממלא את תפקידו התובעני בהתנדבות, מלמדת על דור שני של מהגרים המאופיין בבסיס כלכלי איתן, המאפשר עיסוק בעבודה ציבורית ללא שכר.

קשריו של מרגי עם מדינת ישראל גלויים, והוא תומך במדינה וגאה בה, כפי שהוא גאה להיות צרפתי. הוא נוהג לתת את ברכת הדרך ליהודים המחליטים לעלות לישראל, אף על פי שהעלייה מחלישה הן את הקהילות והן את הקונסיסטואר שבראשו הוא עומד (2016 _יMaIka &MaIka).

טרנס-לאומיות-בין צרפת למרוקו

יחסי הגומלין בין צרפת ומרוקו מבוססים על כמה היבטים: קרבה גאוגרפית – המרחק בין מרוקו לצרפת קצר ויבשתי, עובדה המאפשרת ניידות קלה בין המדינות ותורמת לחיזוק הקשרים הכלכליים והתרבותיים ביניהן. זאת ועוד, היות מרוקו פרוטקטורט צרפתי צמוד לאלג׳יריה, שהייתה מחוז צרפתי, הגביר את הקשרים בין מרוקו לצרפת.

עלייה לקברות צדיקים – במרוקו מאות קברות צדיקים, לדוגמה רבי חיים פינטו במוגדור, רבי רפאל אלנקווה בסלא, רבי דוד ומשה בהרי האטלס, רבי עמרם בן דיוואן בווזאן, רבי יצחק בן ואליד בטיטואן ועוד. יום פטירתם של צדיקים אלה הוא יום הילולה הנערך מדי שנה בשנה. אלפים מיוצאי מרוקו מכל התפוצות, כולל ממדינת ישראל, מגיעים למרוקו להשתטח על קברות צדיקים אלה ומצטרפים אליהם גם ערבים מקומיים. בטקסי ההילולה ישנה נציגות של בית המלוכה ושל השליטים המקומיים. הילולות אלה מחזקות את הקשרים בין ערבים ויהודים, בין בית המלוכה ונתיניו היהודים ובין ארץ המוצא וארץ היעד להגירה. כך הילולות הצדיקים נעשו כלי תיווך בין דתות ובין לאומים. יתרה מזאת, הימצאות קברי הצדיקים במרוקו מעודדת את היהודים לבקר בארץ מוצאם.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 56

ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה

״בכל אוניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון אפריקה״(שלום פוני כלפון, מעפיל בספינה יהודה הלוי) כלפון. את אחיי אני מבקש.

בפרק זה יוצגו נתונים על שלוש הספינות שהעפילו מחופי אלג׳יר וגורשו לקפריסין: יהודה הלוי, שיבת ציון והפורצים. הפרק יעסוק גם ב־23 ספינות המעפילים שהפליגו מנמלי איטליה וצרפת ובארבע ספינות ממזרח אירופה. כ־2,500 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948. הם שוחררו מקפריסין בפברואר 1949, עם סגירת המחנות.

ביסוד פעילות המוסד לעלייה ב׳ ניצבה הצלת שארית הפליטה באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב׳ משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה, שהתבטאו ברכישת שלוש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לאזור.

ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר

אלג׳יר נבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה, לנוכח גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר־גיורא בשנת 1943 לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג׳יר ותוניס ולזהות את פוטנציאל העלייה משם. שליחות זו התבססה על רעיון החלוץ האחיד, שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ־ישראלית בארגון ולמסד את פעילות תנועות הנוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945, התהדק הקשר עם תנועות הנוער: בתוניס – צעירי־ציון, בג׳רבה – עטרת ציון, ובמרוקו – שארל נטר. השליחות השלישית, 1947-1946, הניבה פרי. בפברואר 1947 התקיים ברוויגו, אלג׳יר, קורס ההגנה הראשון בהשתתפות הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה, קלמנט סיטרוק ואילן חג׳אג מאלג׳יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודדות עם מהומות שעלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים. בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה־א״י.

צוות השליחים

השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלוש הספינות הראשונות היו פרידמן אפרים וברטה (בית אורן), חמל רפאל(בית הערבה), כלב קסטל(גבעת ברנר), דוד הורוביץ(דגניה) ויאני אבידוב (נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג׳יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו את העלייה לארץ ישראל. בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית בגיבוי המוסד לעלייה ב׳. הם ארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית.

גיוס המעפילים וספינות ההעפלה

אלי אוחיון וסאם אביטבול [אביטל] במרוקו ונדיה כהן וחבריה לתנועת צעירי ציון בתוניס נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. הם רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, מכנאס, סאלה, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הגיוס לא התמקד רק בקאדרים של פעילים במועדונים ותנועות הנוער ובחבורות ללימוד העברית. הם עסקו בגיוס מועמדים פוטנציאליים והופיעו בפני מתפללים בבתי כנסת בשבתות ובמהלך קריאת התורה קראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה [ברד], פעילים בצעירי ציון בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת בן יהודה במועדון שארל נטר ועודדו אותם להצטרף להעפלה לפלשתינה־א״י. נדיה הופיעה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בדרום מרוקו ואלג׳יר, ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה־א״י.

לכל מעפיל הוסבר שעליו לקחת חפצים אישיים מעטים בלבד. נוסף על עליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים, ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים. אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי מעבירים [מבריחים] דרך בית הקברות היהודי באוג׳דה, ומשם במשך הלילה למארנייה, עיירה בגבול אלג׳יר, ומשם ברכבת לאלג׳יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת באב אל וואד בעיר. חברי תנועת צעירי ציון קיבלו את פניהם, ולאחר שהיית לילה באלג׳יר הם הובלו למחנה במשאית שבה נהג אילן חג׳אג. בשלביה הראשונים הייתה הפעילות חשאית, ועד מהרה ״התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג׳דה יצאו עמוסות. […] עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג׳יר פתח הצוות מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג׳יר״. לסקר טען ש״הנהירה למחנות באלג׳יר התבצעה בתשלום למבריחים אלג׳ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד […] מאוג׳דה במרוקו למארניה באלג׳יר, ומשם ברכבת אלג׳יר״.

אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו גם היישר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר הלין אוחיון על ארגון הג׳וינט ש״לא סייע, ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת״. בריאיון עם יוסי עקריש מסאפי, מהספינה המעפיל האלמוני ואמנון בן שושן מאסווירה [מוגדור] מהספינה לנגב, הם סיפרו ש״מישהו״ בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה־א״י דרך קזבלנקה ודרך אלג׳יר. שתי הספינות האלה העפילו בראשית שנת 1947, לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביוזמת בח"ד וקיבלו הכשרה בדרום צרפת.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.

עמוד 97

 

 

החינוך

עד לסוף שנות ה־40 למדו הילדים בסידי־רחאל כפי החינוך המסורתי היהודי במרוקו. הילדים היו מתכנסים בבית הכנסת תחת פיקודו של הרב, שהיה מרביץ בהם תורה (תרתי משמע!). בסוף שנות ה־40 השתנה המצב על ידי ארגונים חיצוניים.

בשנת 1947 (תש״ז) הגיע לסידי־רחאל ר׳ רפאל עבו, שכיהן כראש מוסדות ׳אוצר התורה׳ במרוקו. ר׳ רפאל השאיר תיאור מפורט של ביקורו. כשהגיע לכפר ראה שהילדים לומדים בבית כנסת ישן וחרב. הילדים ישבו על הרצפה כשראשם אינו מכוסה! והמורה ששימש גם כשוחט לא ידע לבאר היטב את הלימוד.

משראה זאת, אסף ר׳ רפאל את אנשי ונשי הכפר לדרשה ליד בית הכנסת. בדרשתו צעק עליהם היאך הם משאירים את בניהם בבית כנסת זה, המט ליפול. הוא הוסיף, שאם ברצונם שהג׳וינט יסייע להם לממן את שכר המורה, עליהם למצוא מקום ראוי ללימודים. אחד מהקהל קם ואמר שיש בית כנסת חדש ומשופץ, אבל בגלל סכסוך פנימי אין בעליו מסכים לאכלס בו את תלמוד התורה. כששמע זאת, הלך ר׳ רפאל לבעליו של בית הכנסת, השלים בינו לבין אנשי הכפר והעביר את התלמידים לבית כנסת זה, שנקי היה ואף ספסלים היו בו. [כדי שישלימו ביניהם השתמש ר׳ רפאל בהיותו שליח מארץ ישראל. כידוע יהודי מרוקו חרדו למוצא פיהם של השדרי״ם שבאו מהארץ וכל היוצא מפיהם, קדוש יאמר לו.]אני מביא כאן את תיאוריו עול ר׳ רפאל עבו על פעולותיו בסידי־רחאל:

משם [=אלקלעא] נסעתי לזאוויה סדי רחל פאר מראכש מרוק. הנשיא אלעזיז אלחנונה. החכם העיר דוד אזולאי, השוחט והמורה. בעיר יש 560 נפש. ויש 85 ילדים עם ילדות ביחד בבית כנסת חרב, הטיח יורד, הריח גדול. מורה אחד, השוחט, יהודי תמים מאד, צעיר לימים, אינו יודע באור[י]ם ממש. מי שרואה דבר זה אפילו יהיה לו לב אבן ימס. הרבה מהתלמידים בלי כובעים, כי מחלה רעה במרוק להיות בלי כובע אף בבית כנסת. האנשים והנשים התאספו ע״י [על יד]בית הכנסת. ואני דברתי וצעקתי על האנשים איך משאיר בניהם בבית כנסת זו שממש עוד מעט ותפול. ואמרתי להם שאם רוצים עזרת אמר[י]קה כמו שהם צועקים צריך למצא לילדים מקום יתאים ולא ישים אותם בארץ בעפר. ואחד מהקהל אמר לי שיש בית כנסת אחת טובה ומשוכללה (וההתגנדות) [וההתנגדות] ב[י]ניהם השאירו את הילדים בבית כנסת זו. ותכף קבלתי המפתחות וראיתי שבית כנסת יפה ומסודרה ויש בה ספסלים. הוצאתי כל התלמידים והכנסתי אותם לבית הכנסת ההיא והכרחתי אותם שישלימו, כי יש להם חכם מארץ ישראל אם אומר דבר אסור להחליף דבריו. והאמהות שמחו מאד ע״ז [על זה]. ומי שהוא צעק הצלתה[!] את בנינו ממות. ועשייתי למורה עוזרים מהעיר שיעזרו לו כל אחד ילמד כמה תלמידים. מה לעשות מי שיש לו מצפון טהור קשה לו לראות דבר זה ולשתוק.

במקום אחר הוסיף ר׳ רפאל פרסים על הביקור:

זאויה סדי רחל מרוק פאר מרכש. הנשיא אלעזיז אלחנונה.

יצחק כהן. יצחק אוחיון. שלמה אלמעלם. יש 500 איש. החכם דוד אזולאי שוב[?]הוא ילידי המקום. יש לומדים ואינם יודעים פרשה, ומבארים ולא יודעים מה אומרים, והם 7. יש מהם בני 15 ויש 11. כתה שניה לומדים לקר[ו]א, 12 באור, מהם בני 9 והקטן בן 8, והם 9 ילדים. והשאר קטנים לומדים.

ויש קטנים אין להם שום ידיעה. המורה אחד מלמד הכל. והמקום כל כך ריח ומלוכלך. והמורה מיואש. ויושבים על הארץ בעפר. ויש הרבה מהם בלי כובעים ויש שלא באו. ויש קטנים בני שלש, ילד קטן קורא טוב.

תכף דברתי בפני האנשים ונתתי להם מוסר. ותכף הוצאתי אותם ממקומם והבאתי אותם לבית כנסת השניה שהיא טובה ונתתי אותם בה. ודברתי מוסר שזלגו עניהם דמעות. ונתתי להם תכנית שילמדם ב[י]אור החומש וסדרתי להם שעורי ערב.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–החינוך

עמוד 35