מורשת יהדות מרוקו

האיש והאגדה של פסחחחחחחחחחחחחח

שלום חברים וחברות בכל שנה בתקופה הזאת עולים בי זכרונות וניחוחות מההווי המרוקאי בילדותי מתקופת הפסח, ההכנות, ועד לסיום ספירת העומר שכידוע מסתיים בחג השבועות, החג שבו חמי מודיע רשמית שנגמרו לו המצות…. מעניין אבל תמיד תמיד המצות מספיקות לו עד שבועות.

לא גדלתי במרוקו ואת ילדותי עברתי בעיירת פיתוח שלדעתי היא מן המעצמות של העדה בארץ  את שם העיירה השאיר לכם חברים וחברות לנסות ולהחליט  היכן היה נוף ילדותי… כי הרי לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הזכרונות היפים או כמו שאימי אומרת "יחסררה עלה דוק ליים".

כבר בפורים התחילה בביתנו התכונה המיוחדת לקראת הפסח,צבעים נכנסו בזה אחר זה כדי לבדוק,ולהציע מחיר לצביעת הבית דבר מעניין זיהיתי צל אותם צבעים כולם היו לא מגולחים עם בגדים מלאים בכתמי צבע (ותמיד הבטיחו שטיפה לא תיפול על הריצפה…)וכן כולם היו אוהבים את הטיפה המרה … ולבסוף כשהוחלט על הצבעי הנבחר הבית כולו היה על גלגלים…מזיזים ארונות הסלון במרכז הבית המיטות מלאות במצעים ובאותם שמיכות שבאו היישר ממרוקו כבדות עד כדי שבהיותי ילד נפלה עליי שמיכה שכזו וכך נשארתי מתחתיה עד לחילוצי כעבור שעות… לא שמשהו חיפש אותי באותם שעות או שחלילה הבחין בהעדרותי רק שהיו צריכים לשפוך את הזבל הייתי שומע את הצעקה סימו איפה סימו…

במקביל לנקיונות הלכנו לקניית בגדים לקראת החג וזה היה קטע מיוחד כשלעצמו מכנסי פדלפון. נעלי יחייא, ותספורת חובה… כי הרי בעומר אסור להסתפר… לא יודע איך… לא יודע מאיפה…תמיד יצאו שטרות הכסף ממקומות שונים ומשונים הכספות של פרחה הברינקס של שנות השישים…פעם מהפולאר… פעם מהחזייה… ופעם כן פעם היו רושמים אצל הטורקי…

הייתי יושב על המדרגות בחוץ אגב שם ישבנו גם אכלנו… בזוכרנו את הפסח… ואצל השכנים היה רעש כמו בהפגזה פה הסלון זז פה השולחן ופה יוצאת חנה השכנה מהקומה השלישית עם קללות בנסיון לתפוס את בנה המסכן שבטעות נכנס לחדר עם סנדביץ … וכן זה היה מלווה במילים כמו "איתחלק מזז'ללק, יתקון אומוק משבורה עליק" המסכנה שכחה שהיא בעצם מקללת את עצמה… בקיצור כל מקום שנוקה סומן כמו זירת פיגוע "הכניסה אסורה"  וכל זה שלושים יום לפני הפסח… כשהיו נפגשות השכנות במדרגות או ליד הזבל היו מספרות בסיפוק מה כבר כל אחת הספיקה זאת את הסלון, זאת את החלון,וזאת כמו תמיד עוד לא עשיתי כלום (כנגד עין הרע…)

מסיפורי סימו וולד רבי מכלוף

הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית המחוזית

כל חברי הוועדה הופיעו בלבוש חגיגי, להפגין כבוד למלך עבד אל חמיד. על סדר היום של הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית עמדו הנושאים הבאים:

1-התעתמנות;

2-גיוס למילואים בעת שלום;

הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית היתה בהשתתפות המושל. ישב-ראש המופתי, שהיה יו״ר המועצה. לידו הושיב את המוכתר חכם נסים.

לישיבה הופיעו 24 יהודים מהמושבות שהוזמנו לגיוס לאימונים. על השולחן ליד המופתי היו שתי צלחות, באחת היו פתקים והשנייה היתה ריקה. השמש חילק פתק לכל חבר מועצה, כדי לכתוב עליו את גיל העומד לפניו, לפי הערכתו, כיוון שלא לכולם היו תעודות-לידה. לפי הערכה זו היה המופתי מחליט אם לגייסו אן לשחררו.

המופתי היה מראה לחכם נסים, שישב לידו, מה שכתב בפתק שלו. אם חכם נסים חלק ברמז על קביעתו, המופתי היה משחרר את האיש ופוסק שהוא צעיר או מבוגר מהגיל המחייב גיוס. לאחד המועמדים היה דרכון רוסי שרשום בו כי גילו 79. בניגוד לכך היה בידו גם אישור מהרב הראשי,שהוא בן 18. חכם נסים פסק לשחררו מגיוס, בטענה שלפי אישור הרב הוא לא בן 19, על כן אינו חייב גיוס. הדבר לא מצא חן בעיני המושל, שלא נהג להתערב בהחלטות היו"ר. הוא פנה אל חכם נסים ושאלו באירוניה: "מה יחסך לעמדת החכם באשי שלך?״

חכם נסים קם על רגליו, הניח את שתי ידיו על ראשו ואמר: "דברי החכם באשי על ראשי ועל עיני". המושל הציג את הדרכון הרוסי ושאל: "לפנינו דרכון של ממשלה אדירה, המעיד על תאריך לידה מתאים לגיל הצבא. למי להאמין? לממשלת רוסיה או לחכם באשי שבשמו אתה טוען?"

חכם נסים לא התבלבל ולא איבד את עשתונותיו. הוא קם וקרא: "הקיסר עבד אלחמיד"! הכל קמו על רגליהם, ואז בירך את הקיסר והסביר: "הקיסר ירום הודו העניק לנו את הזכות להתגייס על-פ י הלוח היהודי, זאת כיוון שלוח השנים במזרח אינו תואם את התאריכים הערביים והעבריים, אלא את התאריך האירופי; ואצלנו, היהודים, כל שנה שלישית היא מעוברת. עשה חשבון ותיווכח, שהתאריך של החכם באשי לפיו הבחור הוא בן 18 הוא נכון לגבי היהודים". כולם ניסו לעשות חשבון ולא הבינו דבר, אבל מחאו לו כפיים.

אחרי הישיבה פנה אליו המופתי ואמר לו: "יה שייח' נסים, אתה אומר שהיהודים שמחים להתגייס לצבא, ואתה משחרר אותם אחד אחד". חכם נסים הניח את ידו על חזהו, ואמר: "האמן לי, יה חאג', שאני אומר רק את האמת". החאג' הבין את הרמז (כיוון שחכם נסים היה מסייע לו לשחרר את המוסלמים לפי התאריך שלהם) והיה אומר, שרק חכם נסים יודע לעשות את חשבון לוח השנים של הערבים והיהודים.

כל אלה ששוחררו באותו יום, שחל בו חג החנוכה, הוזמנו לביתו של חכם נסים להתכבד בסופגניות ושרו שירי חנוכה. כאשר הציעו לו כסף על עזרתו, ענה להם: "אינני אוכל חזיר ואינני עושה למען כסף. אלהים זיכני בשליחות-מצווה זו כדי לעזור לבני עמי. אולם, רצוי שהמוכתר שלכם יביא למופתי בסתר ארגז בקבוקי

עראק מראשון-לציון מבלי להזכיר את שמי״.

 

חכם נסים והמופתי הצביעו יחד על כל בחור ערבי או יהודי שהיו מעוניינים בשחרורו.

כל חברי המועצה הצבאית ידעו, והיה ברור לכל, שאיש מהם אינו נאמן לשלטון אלא אך ורק לאינטרסים שלו ושל בני משפחתו ובני עדתו. הצבא התורכי היה שנוא על כולם, והם עשו הכל, מתוך הבנה וסולידריות, לסייע זה לזה.

ההבנה והסולידריות האלו בין חברי הוועדה היו בחינת"שמור לי ואשמור לך", והן נתחזקו משנת 1914 ואילך, באשר רוב הדיונים עסקו בדיני נפשות. כי היה ידוע, שכל מי שנגזר עליו להתגייס לצבא -לא יחזור. לא היה מקרה אחד שבו לא היתה לאחד מחברי הוועדה קירבה אל מתגייס זה או אחר^,.

 

הדרך להצלה מגיוס של המוסלמים והנוצרים היתה באמצעות החבר היהודי שישב מימין למופתי: מה שהיהודי רמז, המופתי קלט והצביע אחריו. בעניני היהודים הצביע המופתי כפי שהצביע הכומר הנוצרי שישב לשמאלו. היה מוסכם, שהערבים והנוצרים עוקבים אתרי נסים אלקיים, ונסים אלקיים רומז לכומר. בבל המקרים לא היתה כל אפשרות לחשוד במופתי שאינו אובייקטיבי… כך עקפו כולם את המושל.

ההשתתפות בישיבות היתה קשה על נסים אלקיים יותר מאשר על האחרים, שכן בשלהי 1916 עבר להתגורר ברוחמה. אותה תקופה הלכו וגדלו הצרכים בכוח-אדם בצבא התורכי. הם נזקקו כמעט לכל יהודי, מבוגר כצעיר, כדי למנותו מנהל עבודה, ולמנות כל בעל-מקצוע אחראי על ציוד ומיכשור, וכאלה לא היו בנמצא בין הערבים. בעיקר נזקק הצבא לאנשי המושבות והישובים החקלאיים האירופאיים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה.

אלה שגוייסו ממחוזות אחרים וגם אלה שגוייסו ממחוז עזה, הובאו בפני הוועדה הצבאית למחוז עזה לשמוע את נימוקיהם, מדוע אינם יכולים להתגייס. בוועדה הם השתייכו, כמובן, לנציג היהודים.

לקראת כל ישיבה היה שייח' נסים, כפי שקראו לו חברי הוועדה, יוצא עם שחר מרוחמה לעזה, מהלך שבע שעות הלוך ושבע שעות חזור, כשהוא רכוב על חמורו. יום כזה ארך מעלות השחר עד צאת הכוכבים; וכאשר אנשי הוועדה, שחסו עליו, שאלוהו האם אין זה קשה מדי בשבילו, ענה להם שהיהודים מקבלים הכל באהבה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

 

עמוד 133

בסוחרים הראשונים היו סוחרים מוסלמים בודדים והם:

משפחת איבן עזוז(Azouz תנת), משפחת רגון(Raghun) ומשפחת בוחילל (Buhillal). מהעיר פאס הגיעה משפחת טופלאז(Tufallazz). הסוחרים המוסלמים מילאו תפקידים אדמיסטרטיביים רשמיים שהיהודים לא הורשו לעסוק בהם. הסוחרים ממשפחת טופלאז ובוחילל שירתו כאומנה בנמל. לכל אורך המאה ה-19 ובמשך שלוש דורות לבני משפחת טופלאז היה תפקיד חשוב במסחר בעיר. מוחמר טופלאז היה מקורב לסולטאן עבד אל רחמאן, הוא זכה לפטור מתשלומי מיסים וניתן לו אישור מיוחד לעסוק ביבוא ויצוא.

בסוף המאה ה־18 אחד הסוחרים הבולטים הוא מאיר מקנין(1835־(Meir Mcnin1760שהגיע ממרקש והיה

שליחו של הסולסאן באנגליה, ולו הקדיש פרופ׳ שרוטר ספר מחקר. בשנת 1808 מקנין דיווח על משלוח של שמן ונחושת ללונדון דרך ליסבון שבפורטוגל בהוראת הסולטאן, ותמורתם ביקש הסולטאן, דרך מושל מוגאדור, להזמין אוניות מלחמה הנושאות שנים־עשר תותחים "שלא תהיינה ברמה פחותה מאלו שבשימוש הצי הבריטי״. החל  משנה זו בנה מאיר מקנין אוניות מלחמה עבור הסולטאן. דודו, דוד מקנין, היה אף הוא מעורב בעסקאות אלו. מזכירו של ראש ממשלת בריטניה הוא שאישר למקנין את הרכישה. באותה שנה מקנין סיפק את אוניית המלחמה ׳הנסיך ארתור לבקשת הסולטאן ובהתאם לדרישותיו. אחיו של מקנין, מצויד במכתב מלכותי, טיפל באספקתה לאנגליה על ידי השר עבדסאק, ואגב כך מונה לשגריר מרוקו בבריטניה.

גם יהודה גדלה(1858-1760), שותפו של מקנין, שליחו ונציגו של הסולטאן באנגליה, נשלח בינואר 1816 עם רשימת לרכישת פריטי תחמושת נחוצים באופן מיידי. זו כללה: 2,000 פגזים לתותחים, 3,000 פגזים בעלי קוטר שונה10.000 כדורי רובה בעלי קוטר שונה, נושאי רובים, כמות גדולה של אבקת שריפה ועוד. בשנת 1817 יהודה גדלה שילם על הוצאות קניית האונייה ׳הנסיך ארתור׳ ועסקאות נשק אחרות והיה האחראי על העברת התשלומים לממשלה הבריטית בשליחות הסולטאן. בהקשר לעסקת האוניות, ישנה גרסה הטוענת שמאיר מקנין כבר היה מסובך קודם לכן בעסקאות ובחובות והיה חייב כספים רבים לסולטאן, וזה החרים את כל כספו, סחורתו ונכסיו עד אשר יחזיר את חובו. כדי לפצות את הסולטאן הציע לו מקנין במתנה ספינה שלא עלתה ממון רב, ואף הפטיר האנגלים הם המשלמים״.

ממסמכים עולה ששליחי הסולטאן היהודים ממוגאדור, ביניהם חברת מקנין־גדלה, עסקו לא מעט במסחר ובאספקת נשק ותחמושת לבית המלוכה. עובדה זו מעידה על האמון ועל היחסים הקרובים ששררו בין הסולטאן והיהודים. מאיר מקנין הסתבך בחובות לאורך כל תקופת עיסוקו במסחר, ולאחר שהסולטאן(בתורו) לא החזיר לו את חובו בזמן הוא נאלץ ללוות כספים מבריטי בשם בורשל(Burchall). משרד החוץ הבריטי היה מעורב בנושא, כיוון שנותר גם חוב לצי הבריטי. פרשה זו המשיכה להדהד עוד זמן רב. מקנין, הסוחר הצבעוני משהו הנזכר בספרו של העבד ־אמריקאי ריילי ששוחרר במוגאדור, ומכונה ׳טיפוס ידוע לשמצה׳, קיבל מהסולטאן גם אישור לייצא שוורים מנמלי טנג׳יר וטטואן וכל חודש יוצאו כשמונים ראשי בקר. כן עסק מקנין באספקת סוסים ערביים ופרדות למלך אנגליה מהאוסף הפרטי של מלך מרוקו. מאיר מקנין אף שיתף פעולה עם משפחות קורקוס וחדידה ממוגאדור, ואלו שימשו לו סוכנים ושותפים, כפי שנמצא בתעודה יוצאת דופן ונדירה משנת.1832

היהודים שעסקו ביבוא וביצוא החלו בהבאת אבקת זהב ובסחר גרעינים שבו לא עסקו המוסלמים. כמו כן יבוא של בדים, של סוכר, של דברי מותרות רבים, כפי שמפורט בתעודות משפחת קורקוס, בהם שעוני קיר, כלי פורצלן, מראות קיר מפוארות ואף דברי מתיקה כמו שוקולד. גם ציוד צבאי, ביגוד, נשק ואבקת שריפה נכלל ברשימות היבוא. בשלב מאוחר יותר החל המסחר בתה, בתבלינים, בשקדים, בגומי סנדראק, בדונג, בשיני פיל, בעורות ג׳ירף ובנוצות יען, וגם מסחר בעבדים לא נעדר(ראו בנפרד הפרק בנושא העבדים). המסחר בנוצות יען היה בין הסחורות הראשונות בסחר הטרנס־סהרי למוגאדור ומשם לאירופה. מוצר זה היה מאוד פופולרי ומבוקש באירופה עד סביבות שנת 1880, אז נוצרה תחרות עם נוצות היען שסופקו מדרום אפריקה ומטימבוקטו עם כיבושה על ידי הצרפתים בשנת 1894 . כיבוש זה גם אפשר ליהודים להתיישב לראשונה במקום ולייסד בו חברות מסחר. עד אז, רק הרב מרדכי אביסרור ההרפתקן והגיאוגרף ושותפו אוחיון הורשו לסחור במקום.

אולם דרכם של הסוחרים לא הייתה קלה והיא נתקלה בקשיים לא מעטים בתעבורה הימית. סחורות שנשלחו בשנת 1805 על ידי מאיר מקנין, שליחו של הסולטאן, נתפסו על ידי רב חובל ספרדי. כמה חודשים לאחר מכן עצר הצי הבריטי אונייה שהוטענה באמסטרדם ושהייתה שייכת למרדכי דלמאר, גם הוא שליחו של הסולטאן בארץ זו, ולבנו סלומון. דלמאר האב ובנו פנו לבית משפט שהורה לשחררה ’ולשמור על היהודים בהיותם שווי זכויות’’. אולם העניין נשנה, ומשלוח של מאיר מקנין שהיה שותפו של יהודה גדלה, ועליו אריות כמתנה למלך אנגליה נתפס על ידי הצרפתים. דלמאר ביקש דרך הקונסול האנגלי בטנג׳יר לשחרר את המשלוח ולקבל פיצויים. בספטמבר 1806 הסולטאן מולאי סלימאן פנה לממשלת אנגליה באמצעות הקונסול הבריטי גרין(Green) בטנג׳יר, בבקשה לשחרר את שלוש האוניות של מרדכי דלמאר ושל בנו סלומון, שהיו בדרכן למוגאדור. הוא טען ש'^,יהודים אלו פועלים בשליחות הממלכה תחת חסותה והגנתה, ולא מקובל שמדינות במצב שלום יפעלו כך זו כלפי זו ״. גם מאיר מקנין כתב ברוח זו לבית המלוכה. המסחר עם הנמלים ועם החברות הצרפתיות היה דומיננטי עד סוף המאה ה־17, ומהמאה ה-18 שליטה זו החלה עוברת לידי אנגליה שהקימה בגיברלטר בסיס גדול של סחורות, הכולל מחסנים גדולים עבור המסחר עם מרוקו, יחד עם כניסתם של סוחרים גדולים.

התקופה בין 1792-1785 נחשבה לתקופת שגשוג כלכלית על אף הקשיים והמשברים שחוו רוב הסוחרים לא פעם. למרות זאת הקהילה האירופית של מוגאדור הייתה באותה עת הצל של עצמה לעומת מצבה שלושים שנה קודם לכן. בשנת 1789 הגיעה המכה גם ל׳סוחרי המלך׳ היהודים. הם קיבלו פקודה למסור לידי הנוצרים של העיר את הנכסים ואת ההלוואות שהסולטאן הפקיד בידם. הדברים מתיישבים עם מכתב נדיר מסוף שנת 1788 מאת הסולטאן סידי

מוחמד, באמצעות המושל של מוגאדור, ובו הוא מורה למשרתו, הקאיד מוחמר בן עמרם, לספק לסוחרים הנוצרים את 'האוצר והסחורות׳(ייתכן שהכוונה להלוואות) אשר נמצאים בידי חיים מראן(Meran) ומימון בן יצחק קורקוס ובידי יהודים אחרים, מראשוני הסוחרים בעיר ו׳חברים של הנוצרים׳. נראה היה שהסולטאן ביקש לעזור לסוחרים הנוצרים על חשבון היהודים. מצב זה החמיר עם כניסתם של מוסלמים רבים למעגל הסוחרים.

אירועים אלה התרחשו בסוף תקופת שלטונו של מוחמד בן עבדאללה, שמת בשנת 25,1790 שנה לאחר ייסוד העיר. תקופתו הותירה זיכרון עצום התואם את גודל מעשיו בשל פתיחותו, נדיבותו הפוליטית והאכפתיות שלו כלפי היהודים.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 39

יהודה ללוש בולט בפיטז בקזבלנקה של שבות ה־50

מנהג הבקשות בלט בתחילה בבתי הכנסת ״אל עריישין״ (ע״ש הישוב ״אלערייש״ שבצפון מרוקו) ו״שומרי שבת״. הבקשות התחילו מוקדם מהרגיל, בערך בשעה שתיים אחר חצות בית הכנסת המה אנשים והיה מלא מפה לפה. ראשית שנות ה־ 40 היו שנים של פריחה לקהילה היהודית בקזבלנקה, קהילה גדולה ותוססת שחיתה סביב חכמיה, כשבתי ספר ובתי מדרש רבים נפתחו. בתקופה זו היו בקזבלנקה מעל ל־20 בתי־כנסת, שהבולטים ביניהם היו ״נוה שלום״, ״סלא של יוצאי אוראן״, ״אם הבנים״ ועוד.

ערבי ״שירת הבקשות״ עוברים גם לבית ־ כנסת ״בני יששכר״, וכך על רקע זה הצטלבו דרכיהם של הפיטן המהולל ר׳ דוד בוזגלו ז״ל ושל איש המשפחה יהודה ללוש יבל״א .

קשייהם של ר׳ דוד ויהודה ללוש: אנו עוברים לסוף שנות ה־40. ר׳ דוד בוזגלו היה בתקופה זו אמן הפיוט, משורר ששמו הלך לפניו בקזבלנקה. הוא היה כבן 46 כשפגש את הפיטן הצעיר יהודה ללוש שהיה אז כבן 32. יהודה ללוש כפיטן הספיק ללמוד, כאמור, מערבים ומפיטנים יהודים. שליטתו במוסיקה האנדלוסית, בקצידות ובמגוון הפיוטים היתה ניכרת אם כי, יש לציין, עדיין לא מושלמת.

מפגשיו עם ר׳ דוד בוזגלו שיפרו בהרבה את יכולתו. ר׳ דוד בוזגלו, שהיה בעל שמיעה חדה ואפשר גם לומר שמיעה ותפיסה כמעט מוחלטים, קלט היטב את טיבו של יהודה ללוש. הוא ידע כי לפניו פיטן מחונן שעתידו לפניו. הוא טיפח אותו ודאג לתקן אותו, ובכך לעצב את סגנון שירתו. בערבי ״שירת הבקשות״ שהתקיימו בבית הכנסת ״אל עריישין׳ איפשר דוד ליהודה ללוש לשיר את המוואל ואת הביתאיין. כך גם בעצם נהגו פיטנים אחרים: הם למדו אצל פיטנים פחות מוכרים, אך הלכו לר׳ דוד והשתתפו אתו בערבי ״שירת הבקשות״, כדי לתקן ולעצב את סגנון שירתם. כך השתפרה אט־אט יכולתו של יהודה ללוש באמנות הפיוט.

אין ספק, יהודה ללוש בראשית שנות ה־40 לחייו, בערך ב־1955-56, היה פיטן בעל ביטחון עצמי שהוכיח כבר את יכולתו בבתי ־ הכנסת בקזבלנקה. לכן הוא הרשה לעצמו לנסוע לרבאט הבירה לשבתות שבין סוכות לשבת ״זכור״, כדי לנהל את הבקשות יחד עם פיטן נוסף בשם יעקב אזואלוס (שהיה מתלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו). כך הוא הפך ״למקדם״ של ״שירת הבקשות״ והוא בן 40 בלבד. לאחר שנתיים מפסיק יהודה ללוש את נסיעותיו לרבאט ומתיישב לו בקזבלנקה ל־5 שנים נוספות עד לעלייתו ארצה ב־1961. בינתיים הוא מבסס את מעמדו כמקורב לר׳ דוד בוזגלו ז״ל.

ר׳ דוד בוזגלו, כפיטן ־ מורה העמיד שורה ארוכה של תלמידים, ביניהם ניתן למנות את הפיטנים שהם היום בגיל שבין 70 ל־80 שנה, כמו יעקב אזואלוס וועיש כהן ואת הפיטנים הצעירים יותר שהיום הם בשנות ה־ 60 לחייהם, כמו ניסים שושן וחיים לוק. יהודה ללוש נמנה על הקבוצה הותיקה והמבוגרת יותר. הוא, כאמור, אינו נמנה עם תלמידיו המובהקים של ר׳ דוד בוזגלו. במדרג הפנימי בין הפיטנים בקזבלנקה של שנות ה־50 ניתן למנות את דוד אלמקייס(לימים מנהל בי״ס בטבריה) ואת יהודה ללוש עם הפיטנים הבולטים, כמובן, לאחר ר׳ דוד בוזגלו.

ליהודה ללוש לא היתה חבורת בקשות עצמאית משלו, מלבד זו שניהל ברבאט. הוא תמיד היה שותף לר׳ דוד בחבורת הבקשות. ר׳ דוד העביר לו בקביעות את רשות השירה ונהג לכנותו ״הערבי״ (״אל מוסלם״) בגלל ביקוריו התכופים במועדון ״ריאד״, שם למד מערבים.

יש לציין, כי הפיוט היה ליהודה ללוש רק בבחינת תחביב. מהפיוט הוא לא קיבל שכר.

הוא פתח חנות נעליים שבצידה האחר היתה סנדלריה, ומזה הוא חי ופירנס את משפחתו. כך חי לו יהודה ללוש בקזבלנקה: בביתו עם משפחתו שטיפח, בחנותו שברחוב ״עין דיאב״ ובערב בבית־ הכנסת, שם הפליא ביכולתו הקולית בתפילות ובמעמד הבקשות מדי ליל ־ שבת.

העליה לארץ והחיים בדימונה (1961 ־ 1997)

העליה של יהודי מרוקו לישראל היתה רצופה במשך כל השנים. זוהי עליה ציונית טהורה ־ אהבה לארץ ישראל וכיסופים עזים לחיות בה ולהתיישב על אדמתה. בעליה זו בלטו שני גלים: באמצע שנות ה־ 50 ובראשית שנות ה־60.

העליה באמצע שנות ה־50

גל של קנאות מוסלמית ולאומנות ערבית תקפו את מרוקו. גלים אלה הביאו לתסיסה רבה ובין השאר גם בקזבלנקה. ב־1955 פרצו פרעות ביהודי ״המלאח״ שסבלו מהתקפות ההמון. אוירה זו דירבנה עשרות אלפי יהודים לעזוב את מרוקו. כל זה קורה למרות הכרזתו של המלך מוחמד החמישי בנאום הכתרתו ב־18 לנובמבר 1955, כי ״מרוקו היא ארץ דמוקרטית הדוחה כל אפליה דתית, וברור שיהודי מרוקו הם בעלי אותן הזכויות והחובות כיתר הנתינים״.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 175

יעקב אבינו – הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם – כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

               "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ – לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים צא, יא)

המילה  יְצַוֶּה – מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו – בדמות מלאך.

 רבנו-אור-החיים-הק'

 

המאמר דן בהרחבה –

במשמעות הנומרולוגית קבלית – של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה – לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה .

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

 

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

 

"כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ – לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ"

(תהילים צא, יא).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

 

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

 

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

 

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

 

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

 

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – דור הגאולה,

 מפרשת יעקב ועשיו.

 מעשה אבות – סימן לבנים" (רמב"ן בר' יב, ו).

 

כמו שיעקב ניצח את עשיו והשר שלו,

כך בדורנו – המשיח ינצח את האו"ם, ארה"ב ואירופה.

 

א.  ניצחון יעקב אבינו על שרו עשיו – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

"ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

 

ב.  כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ג. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

"ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

 

ד. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה:

 "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, ח"י).

 

הבסיס למסרים הנ"ל:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (רמב"ן. בר' יב, ו).

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב,

 והוא ענין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

• . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
• אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.

         

• סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
• האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
• המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.

 

• תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
• שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

 

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

 

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה –

 לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

 

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו':  

יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאת המדורה השניה של הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין

 

ההשפעה המיסטית

החל מן המאה השלוש־עשרה היתה ספרד ארץ־הבחירה להתפתחות הקבלה היהודית. האריסטוטליות של הרמב״ם עוררה תגובה חריפה מצד הרבנים, ששמרו אמונים ליסודות המסורת. שלמה בן־אדרת, תלמידו של נחמני, אברהם אבולעפיה, ״דון־קישוט״ עברי שבימי נעוריו יצא לגלות את הסמ­בטיון המסתורי, יוסף שיקיטילה, שם־טוב בן־גאון, ועל הכל משה דה־ליאון, עשו נפשות למסורת האזוטורית שביהדות בחוגים נרחבים יותר ויותר של יודעי־ח״ן (חכמת נסתר) ספרדים. קובץ חכמת המקובלים, ספר הזוהר, נעשה עד־מהרה ״התנ״ך״ של המיסטיקנים וזכה להערצת העם בדרגה אחת עם התנ״ך, המשנה והתלמוד. כל מסורת הקבלה יוחסה לרבי שמעון בר־יוחאי – שיחד עם רבי מאיר, מתלמידיו של רבי עקיבא-עשה שלוש־עשרה שנים במערה, בה קיבל את גילוי הסוד.

הקבלה העניקה משמעות למצוות הפחותות ביותר שבתלמוד: בין שני הקטבים של יצר הטוב ויצר הרע, הפכו חיי האדם להיות חזיון שתכליתו גאולת־הנצח של הנשמה, של עדת בני ישראל, ושל העולם. מתוך כניעה פעילה למצוות האלוהים מגיעים אל הדבקות המיסטית, שהיא הגאולה ומעיין הישועה. האדם, שנברא בצלם אלוהים, משתחרר מכבלי העולם הזה והופך להיות שותף פעיל בהגשמתן של תכניות הנצח: התפילה מבקיעה שער לגאולתו של עולם.

הנקל לשער מה עז היה רישומה של גזירת הגירוש בעולם־רזים זה. רעיון הגלות חזר ולבש תואר של ממשות איומה ובלתי־נמנעת. הסבל היהודי נתפרש לא עוד כעונש על חטאי העם ועוונותיו אלא בפרספקטיבה של אפוקאליפסה, בשואה הזאת הניצחת, שכמו באה עתה על העולם, כתרומתו ובקרבנו של עם־ישראל לאחרית הגאולה. לגבי יודעי־ח״ן, כמו צילצלה השעה לצאת מן המסתור ולהביא לכל ישראל כולו את הנחמות שבסוד האלוהים; פליטי ספרד, שנתנו הכל על קידוש־השם, ואשר העדיפו גלות מרה מאין כמוה על המרת הדת, הגיעו לאפריקה כשהם חדורים תקוה משיחית. עקירתם מאדמתם הציתה, איפוא, להבה רוחנית, שבכוחה יכלו לעמוד בפני תלאות גלותם ואשר הובאה אל כל הקהילות, שקיבלו את הגולים נושאי ההארה החדשה.

היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית. ספר־הזוהר התפשט יותר ויותר מן המאה השש־עשרה והלאה עם שניצחו בהמוני העם תורותיו של רבי יצחק לוריא אשכנזי המכונה האר״י, ושל תלמידו הספרדי, חיים ויטל.

צפת אשר במרומי הגליל התנערה מאפרה, ממחרת גירושם של יהודי ספרד. בתחילת פעלו של האר״י היו בה שמונה עשר בתי־מדרשות ועשרים ואחד בתי־כנסיות, ובהם לימדו הרבה מגולי ספרד, בתוכם רבנים שעשו שנים ארוכות במגרב. נזכיר כאן את יעקב בירב, תלמידו של יצחק אבוהב, שמצא מקלט בטלמסן, ״פנינת המגרב וירושלים דמערב״, בטרם יתמנה רב בפס. הוא הגיע לצפת ב־1534, בזכות התהילה שהנחילו לו למדנותו וחסידותו המופלגת. הוא ניצב בשורה הראשונה של רבני העיר והגה את הרעיון לחדש את ה״סמיכה״ לכוהנים, מסורת שהלכה לטמיון בעת חורבן הבית: חבר של עשרים וחמישה רבנים העניק לו את הסמכות להסמיך רבנים, אלא שיזמה זו לא האריכה ימים אחריו. צפת היתה גם משכן לרבי יוסף קארו, בעל ״שולחן ערוך״, שעדיין היהדות המסורתית אדוקה בו; המקובל שלמה אלקבץ, שאת שירו המיסטי, ״לכה דודי לקראת כלה״, שרים בבתי־הכנסת בלהט מיוחד בכל ערב־שבת ; אבל העיר לא נעשתה בירת המיסטיקה היהו­דית אלא משהחלה שליחותו של האר״י.

 

קבלת האר״י נתיסדה כולה על פירוש מיסטי לרעיון הקוסמי של גלות וגאולה: הצמצום, הצטמצמות ההניה האינסופית הנעשית סופית על־מנת לאפשר את השתפכות זהרה, זה המקור להרפתקה המיסטית בין הקטבים של יצר הטוב ויצר הרע. כדי להינצל משעבוד־גלויות, מהעולם שנפרד מן האלוהים, ולהגיע לאינסוף, לגאולה המשיחית של אדם הראשון, צריכות הנשמות להיטהר מחלאתן. כל מנהג, כל מצוה, כל מעשה של אדם שהשראתו באה לו מגילוי־שכינה שבתורה, במשנה ובתלמוד, חייבים להוליך למדרגה העליונה של הקבלה. המנהג מחייב כוונות מיוחדות) הללו מנחות את רוחו של המיסטיקן, כל מלה וכל אות בתפילתו, אל מעלות הבריאה המחייבת את תיקון האדם. שמחת הדבקות מתחדשת היתה מכוח הגאולה שבדרך זו הוכשרו הלבבות לקראתה בתקווה לביאת המשיח בקרוב.

מפיצי תורתו של האר״י-יורשו הרוחני חיים ויטל, שספג גם את תורתו של משה קורדוברו, מחברן של היצירות שמונה השערים ועץ החיים; הרב יוסף אבן־טבול, וביחוד ישראל שרוג, אשר מ-1592 עד 1598 התמסר להפצתה של תורת רבו בארצות של אגן הים התיכון-מצאו להם תלמידים נלהבים, שהפכו את קבלת האר״י מסד ליראודשמים של היהדות שבאפריקה.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה המיסטית

עמוד 121

אמנם האגדה התימנית על עזרא הסופר, שהגיע בכבודו ובעצמו עד תימן ופנה בדרישה אל תושביה היהודים לעלות לארץ, אך הם לא נענו לו, — אין לה יסוד עובדתי! אולם עצם יצירתו של סיפור זה מעידה על מסורת עתיקה של ישוב יהודי, שהיה קיים בתימן בתחילת ימי בית שני, כלומר, במאה החמישית, לערך, לפמנה״נ. התגליות החדשות מלמדות, שאכן יש יסוד לדעה על קדמותה של גולת תימן. כן יש להסיק מתוכן, שראשוני המתישבים היהודים בתימן הגיעו לכאן מן הצפון, מתימא וואדי אל־קורא, שאליהן הועברו על־ידי נבונאיד או נבוכדנאצר, וכי בימי עזרא ונחמיה כבר היה קיים ישוב יהודי ניכר בתימן­
מתוך המדיה: עזרא ונחמיה היו מנהיגים יהודים שפעלו בימי שיבת ציון בתקופת בית שני, ואחראים על חיזוק העם והקהילה היהודית בארץ ישראל. עזרא היה סופר וכהן, ופעל בעיקר בתחום הדתי-רוחני, כשהוא מתמקד בחיזוק לימוד התורה ומניעת נישואי תערובת. נחמיה היה שר המשקים של המלך הפרסי, ומונה לפחה על יהודה. הוא פעל בעיקר בתחום המדיני-מנהלי, ובפרט הניח את היסודות לשיקום חומות ירושלים והעיר. שמותיהם שימשו גם כשם של מבצע עלייה היסטורי של יהודי עיראק לישראל

אין לנו תעודות ברורות בנדון זה, אך בכתבי־הקודש, ובמיוחד בספר איוב, מוצאים אנו רמזים המעידים על קשרים בלתי־אמצעיים עם ערב- אף ספר החשמונאים מלמד על היחסים הקרובים עם שבטי הנבטים, שהיו מעורים במדבר ובדרכי המסחר של ערב. אין ספק בדבר, שהיהודים שיתפו פעולה עם הנבטים. אחד מחכמי המשנה הוא יהודה בן תימא: וסבורני, שתימא אינה שם פרטי אלא שם העיר, שבה גר. אופיינית היא גם תנועת ההתגיירות בזמן החשמונאי בקרב שבטים ארמיים וערביים; האדומים ובני יטור, שהגיעה עד חדייב בצפונה של ארם נהריים. כן ידוע לנו מתוך כתבי יוסף בן מתתיהו על השתתפותו של גדוד יהודי בן 500 חיילים, שנשלח על־ידי הורדוס המלך לעזרתו של אייליום גאלוס בשנת 24 לפמנה״נ.

גדוד זה הגיע עם צבאות הרומאים עד עסיר ותימן. בתקופה מאוחרת יותר מוצאים אנו ישובים יהודיים בקצה הדרומי של ארץ־ישראל, היינו, באילת, על חוף ים־סוף, ביוטבה שבקצה המפרץ ובמקנא ובגרבא שבמדין, מקומות ששימשו תחנות־מעבר בדרכי־המסחר עם ערב בים וביבשה־. לדרום ערב זרמו מתיישבים יהודים לא רק מן הצפון אלא גם מהמפרץ הפרסי ומדרומה של בבל, וכן מן החוף המערבי

של ים־סוף.

במקרא מצויים רמזים מעניינים על יישובם של יהודים בכוש בימיו" של אחשורוש. בתחילת מגילת אסתר נזכרו שבע ועשרים ומאה מדינה — מהודו ועד כוש, ובפרק ח, פסוק ט, חוזר הכתוב ואומר: ״ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי אל היהודים, ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה… ואל היהודים ככתבם וכלשונם״. מכאן שהיהודים ישבו בכל גבולות פרם, מהודו ועד כוש ממש, דיברו בלשונם היהודית המיוחדת, ואף השתמשו בכתב המיוחד שלהם.

בדבר חבש של אכסום הנני משער, כי אחרי חורבנו של המרכז היהודי העצמאי ביב היא אלפאנטינה, מול סונה, בשנת 410 לפמנה״ג, בערך, היגרו משם שרידי היהודים דרומה, אם בדרך הים, לאורך חופה המזרחי של יבשת אפריקה, או בדרך סודאן, והגיעו עד חבש. רמז למציאותם של יהודים ״בארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש״

מוצאים אנו בישעיהו (פרק יח א—ב): ״השולח בים צירים ובכלי גומא על פני מים… אל גוי ממושך ומורט… גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו״. [השערתי היא, כי אלה הם אבות אבותיהם של הפאלאשים, שכבר בסוף המאה החמישית, או בראשית המאה הרביעית, לפמנה״ג התיישבו בחבש.] עם חורבן המקדש או המזבח (ה״אגורה״) היהודי בטל המרכז היהודים ביב, ותושביה החיילים והאזרחים עזבוה. יש להניח, שחלק מהם נדד לאורך הנילוס ופלגיו דרומה והגיע עד אכסום (חבש), וכאן הקים ישוב של קבע. בקרב הימים גברה השפעתם של היהודים במידה כזו שלעתים זכו להגיע לכס־המלוכה. ברור, שליהודים היה חלק בטיפוח קשרים הדוקים בין אכסום לשבא וחמיאר בתקופה שלפני הופעת הנצרות או בראשית ימיה, כלומר, קודם השתלטותה המכריעה של הנצרות האורתודוכסית על אתיופיה.

קיצורו של דבר: יהדות חמיאר נתהוותה על־ידי זרימת מהגרים לשם בכמה דרכים:

א) ישר מארץ־ישראל דרך נאות־המדבר. לאלה היו קשרים עם המתישבים בימי נבונאיד;

ב) מדרום־מזרח, היינו, דרך מפרץ פרס מזה ודרך המדבר מזה!

ג) ממצרים העליונה והבסיסים הצבאיים, שהוקמו על־ידי מלכי מצרים בימי הבית הראשון, פסמתיך הראשון (663—609) או השני (591—589). כן יש לזכור, שחדירת היהדות לשבא ולחמיאר קדמה הרבה בזמן לחדירת הנצרות שמה, שהרי הנצרות לא נשתלה על אדמת חמיאר אלא בימיו של קונסטאנטיוס השני (361—337), לפי יזמתו של איגדר תיאופילום, שבנה כנסיות בעדן ובט׳פאר. כבר בפרק־זמן זה היו קיימות שם קהילות יהודיות מרובות וכן מעיד בעל ״כתבא דחמיאר״, הרוחש שנאה ארסית ליהודים, שהדת היהודית בתימן קדמה בזמן לדת הנוצרית.

חִמְיַר (ערבית: مملكة حِمير; כתיב מלא: חמייר) הייתה ממלכה קדומה ששכנה בחלק משטח תימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה.

יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

עמוד 61