אלי פילו
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-סוף הפרק השלישי
ההשתלה.
קליטת מגורשי ספרד.
מבלי להיכנס לכל רזי המחלוקת העצומה נציין כמה עובדות הזורקות אור על ממדיה והשלכותיה : בשנת 1526 עשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, וכל מי שהפר תקנה זו דינו נידוי, ותיכף נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה ולמזכרת עון היאך אפשר שמה שהיו אבותיהם מוכרים לגויים בדמים מעטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים, וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס אז נתרצו קצתם את קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה. "
רבני המגורשים ראו בהסכמה זו התגרות וניסיון להשפיל אותם ואת כבודתם וכצעד נגד גזרו נידוי על אלה שעשו ההסכמה " שלא יזכה הדבר לעולם לאסור נפיחה ". הקרע היה גמור ורבי חיים גאגין ביקש מרבני המגורשים להגיע להסכם " ולמה יעשו תורת משה כשתי תורות , והאל למען שמו יעשה שלום בינינו ".
רבני המגורשים שלחו שני נציגים בפני המלך מולאי בוחסון שהיה אז במכנאס כדי לעשות שלום עם בן אחיו, וכך עשו גם התושבים. המלך היה מעוניין להפסיק את המחלוקת המוזרה בעיניו בין היהודים כי " בכל יום הייתה מהומה רבה כאן באלמללאח על עניין הנפיחה ".
פסק דינו של המלך היה לטובת קהל התושבים, המלך גזר שיתנו הקהילות ( המגורשים ) מאתיים אונקיות בקנס, והתושבים עדיין הם מחזיקים כמנהגם ולא שוה להם למגורשים כל מה שעשו. המחלוקת פרצה מחדש כאשר אחד התושבים הפר את ההסכמה וקנה בשר מהמגורשים, מה שעורר מהומה אצל התושבים ותגרת ידיים שנגמרה בהטלת קנס על קהילת התושבים.
המחלוקת נמשכה עוד כתשע שנים עד אשר בשנת 1535 התחייב הרב גאגין הישיש והתשוש " לא לעורר עוד מחלוקת ולקבל את דין הרוב. ואני זקנתי ושבתי , אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי לשוני " מנהג הנפיחה וכל המנהגים שהביאו איתם המגורשים התפשטו ברוב ערי המערב ועד מהרה נתשטשו ונמחקו ההבדלים בין המגורשים והתושבים כאשר כל קהילה תורמת תרומתה ומקריבה קרבן. התושבים קיבלו על עצמם את מנהגי קסטיליה והמגורשים קיבלו את לשון המקומיים והתחילו לדבר ערבית עש שכמעט בכל המקומות נשכחה מפיהם לשון הספרדית ורק שאריות ממנה שרדו בלשון היום הזה. זה הסימן להצלחת ההשתלה.
ספר התקנות.
מיד עם בואם לפאס ראו הרבנים צורך להתקין תקנות כדי להסדיר את חיי הדת והציבור של המגורשים ואשר עם הזמן קובצו בספר מיוחד הוא " ספר התקנות של קהילת הקודש המגורשים וגדוליהם בפאס ". ספר זה מכיל כל התקנות שהותקנו במשך כמאתיים שנה ( בין המאה ה-16 למאה ה-18 ) ושעם הזמן נהפך ל " שולחן ערוך " של כל יהדות מרוקו לפיו יפעלו ויפסקו מבלי להבדיל בין אם מגורשים ואם תושבים.
איחודה של מרבית יהדות מרוקו מסביב ךתקנות אלה היה כבר כמעט מושלם במאה ה-17 כפי שמעיד אחד מגדולי אותו דור, הרב יהודה בן עטר , נולד ב-1655, בספרו " זכות אבות ".
" והתקנות שתרנו קהילת קודש פאס המגורשים גרי גרירי אבתרייהו ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ומראכש יש ויש, כל משפחה לפי מנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג ההוא ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת, אבל כל שאר ארצות המערב, םאס ותיטואן ואלקצר וכל הגליל הוא, ומכנאס, וצפרו, כולם כמנהג המגורשים, וקהילת קודש סיביליינוס, מעיר סביליה, אשר בדיבדו עושים המגורשים גם כן, אבל קהילת קודש תאזה יש להם מנהג בפני עצמו.
התקנה הראשונה משנת 1494 והתקנות שלאחריה כתובות בספרדית אבל עם הזמן כאמור נשכחה השפה הספרדית כשפת תרבות, היא נשארת שפת היום יום, " החקיתיה " בצפון המדינה ) ובמקומה בהא השפה העברית ולעתים גם השפה הערבית. היא באה לפתור בעיות הלכה שנתעוררו עקב המאורעות הדבר והרעב וכל ענינה כמעט על דבר הירושה, צוואה ודיני קבורה.
ארבעה רבנים חתומים עליה : רבי ממשה אלברהניץ, רבי משה מימון, רבי יצחק צרוייה ורבי בנימין בר יוסף גבאי. על התקנה השניה משנת 1497, חמש שנים אחרי הגירוש, חתומים הרבנים משה בלאנסי ויעקב פריינטי. על התקנה השלישית בשנת 1545, חתומים חמישה רבנים והם, רבי נחמן בן סונאבל, רבי יצחק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהשע קורקוס ורבי יוסף מגינא.
פרט לרבנים האלה התפרסמו אז בין גדולי התורה של הדור הראשון והשני של צגורשי סםרד הרבנים האלה, רבי משה חילווא, רבי יוסף עוזיאל, רבי יהודה בן זכרי, רבי אברהם דליאון, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל, רבי יעקב אמיגו, רבי יצחק דונדון, רבי שמואל חאגיז, רבי אברהם אלמושנינו, רבי יצחק בן פישי, רבי אברהם אזואלוס ( אוגוילוס ), רבי דוד בן סמחון, רבי שם טוב לארמה ( לירמה ), רבי אברהם סבע, רבי יעקב לואל, רבע חיים בן חביב, רבי וידל הצרפתי, רבי אבהרם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי ", רבי דניאל טולידאנו בן רבי יוסף ראש חכמי קסטיליה, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא.
מבין גדולי הרבנים של התושבים בלט שמו של רבי חיים גאגין, אותו רב שניהל בקנאות את מחלוקת הנפיחה כנגד רבני המגורשים. בין השמות האחרים נזכר רבי שמואל בן מימון אבן דנאן, רבי יחייא בן רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים, ורבי שאול בן שלמה דאנינו.
ההפרדה בין רבני המגורשים והתושבים הלכה ונעלמה עם הזמן עד שאחרי כמה דורות לא היו לה כמעט זכר. בעיר פאס בה התנהלה לראשונה אותה מחלוקת גדולה, האיחוד היה מלא ורק בדבר אחד נשמר עד ימינו זכר לאותם שתי המחנות, מבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, והוא קיומו של בית כנסת בעל שם מוזר ביותר " סלאת אלפאסיין " ( בית כנסת של בני פאס ).
מה הפלא שבפאס יש בית כנסת של בני פאס והטעם לשם כזה ? , אלא אם כדי להזכיר שזה בית כנסת של בני פאס האמיתיים שישבו בעיר עוד לפני בוא המגורשים. בית הכנסת הזה נמסר למורשת לצאצאי בני משפחת אבן דנאן עד היום הזה, ובו נשתמר סדר תפילה מיוחד הקרוב יותר למסורת של טריפולי מאשר למנהג הספרדי.
אך בימינן מעטים ביותר היו שידעו על מקור השם, ובעיני כל נחשב לבית כנסת שנוסד על ידי המגורשים. על כן בהמשך דברי הימים של יהדות המערב לא נזכר עוד הפרדה בין שתי הקהילות, ונסקור לטוב ולרע, היסטוריה אחידה.
סוף הפרק השלישי
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע
ועד ״שבעת הנרות״
בשנת תרכ״ו ( 1866) בראות הרב צוף דב״ש כי הקהילה הולכת וגדלה ועוד מעט ירבץ תחת משא עבודתו, ואף עתותיו ללימוד תורה הולכים ומצטמקים ביקש מראשי העדה, למנות ועדה של ז׳ אנשים שיסייעו לו בעניינים השונים של העדה.
אכן, באותה שנה קמה ועדה של ז׳ טובי הקהילה, והיא הוסמכה לטפל בענייניה הכספיים, וחתימתם הייתה מחייבת את כל העדה. ועדה זו אושרה על ידי הקונסול הצרפתי בירושלים אשר המערביים היו תחת חסותו בהיותם נתיני ארצו.
וזה נוסח שטר ההרשאה והמנוי.
בע״ה.
להיות כי, מזה זמן רב כתבנו וחתמנו אנחנו חכמי ויחידי סגולה קהילת קודש המערבים שטר כוח ההרשאה ומנינו לעט׳׳ר הרב המובהק מאיר כברק כמוהר״ר דוד ך שמעון נר״ו להיות רב ושליט עלינו ככתוב וחתום תחת ידו הקדושה בכל תוקף וחוזק.
ומשם בארה באר היטב, והנה היום ראה ראינו כי כבד המשא עליו להיותו נושא סבל עול הצבור והיחיד. וכמעט לפי גודל וכובד העול אין לו פנאי אפילו להתפלל וכמו שנאמר לקבוע עתים לתורה כמנהגו הטוב, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, ואין עוזר ואין סומך.
ע״כ נתוועדנו יחד כולנו חכמי ויחידי קהילת קודש הנזכרת והסכמנו יחד מרצוננו הטוב ובהשלמת דעתנו למנות גבאים וגזברים פקידים וממונים לעמד על המשמר הקדש להשגיח על עניני כולילות קהילת קודש הנזכרת ועל ידם יהיו כל עניני הק״ק הנזכרת, וגם מוה״ר נר״ו הנ״ל הסכימה דעתו דעת עליון על הדבר הנכון הזה.
ובכן, מודים אנחנו החותמים מטה חכמי ויחידי קהל הקודש המערבים ה׳ ישמרם ויחייהם הנשו״ק כמודה בבד״ח היות אמת וצדק איך אנחנו יחד כולנו מקנים ד׳ אמות קרקע מאחוזת כו׳ קהילת קודש הנזכרת למעלת שבעת הנרות ה״ה מעלת הרב כמוהר״ר אברהם חרוש הי״ו והרב כמוהר״ר שלמה לוי נר״ו והרב כמוהר״ר יצחק רפאל בטיטו הי״ו והחי כמוהר״ר דוד הכהן הי״ו והחה״ש כמוהר״ר יעקב אלמאליח הי״ו והחכם כמוהר״ר שלמה אבושדיד הי"ו והכותב לוי יפלח הי״ו בהקנאה גמורה שלימה וקיימת ואגבן.
אנחנו ממנים אותם פקידים ומשגיחים וגזברים על כולנו קהיל קודש הנזכרת לחזק כל בדק ולקרב התועלת לכולנו קהילת קודש הנזכרת ועל פיהם יגמרו כל עניני כולנו קהילת קודש הנזכרת׳, וגם על ידם
יתחלקו חלוקי התלמידי חכמים ועניים ויתומים ואלמנות ומוצאי ומובאי כר קהילת קודש הנזכר.
ומו״מ נתנו כח ורשות בידם לעשות כחפצם ורצונם בעניני כו' ק״ק הנז', ובידם להוסיף ולגרוע בין בענין החלוקות בין בענין ההוצאות הנצרכות לכו׳ ק״ק הנז׳, ומו״מ נתנו כח ורשות לגזור ולקנוס ולהעניש כפי ראות עיניהם ולית מאן דימחה בידייהו כו״ע. והוברר הדבר שמעלת הפקיד הח׳ כמוהר״ר ח״ש אבושדיד הי״ו הנז׳ יהיה בידו המעות והוא הקאסיר וכל ההכנסות בידו, ומע׳ הששה המשגיחים הנז׳ יכתבו בפנקסם הוצאות והכנסות, ויהיו מתנהגים בדעותיהם בכל ענין עפ״י הרוב ואם הם מחולקים באיזה ענין, דעת הרב צוף דב״ש נר״ו תכריע ומחויבים מעי הפקידים והמשגיחים הנז׳ לסדר חשבונות הכנסות והוצאות לפני עט״ר הרב צוף דב״ש נר״ו דוקא, גם הסכמנו שבכל מעמד שיהיה או שנצטרך לילך על איזה ענין אצל הרב הגדול ראש״ל נר״ו לא יהיה כ״א הז׳ קני מנורה הנז׳ ולא יותר.
גם הסכמנו שלא יהיה דין תורה בקהילתנו כ״א ביום ב׳ וה׳ דוקא, ומי שיבא אצל הרב צוף דב׳׳ש נר״ו בשאר הימים על דין תורה או תרעומת דברים וכיוצא, מו״מ יחד כלנו גדולים וקטנים נותנים רשות לשמש של הרב הנז׳ לגרשו החוצה באין פוצה ומצפצף. גם הסכמנו ששבעה טובי העיר דוקא יחתמו בכתבי השלוחים ולא יותר, וכל המערער על דברינו אלה הרי הוא בטל ודבריו כחרס הנשבר שאין בו ממש. ושומע לנו ישכון בטח. גם הוברר הדבר שמעתה המשגיחים ופקידים הנז׳ המה יבקשו החשבון מן השלוחים דכו׳ ק״ק הנז׳ ולפניהם יסדרו השלוחים חשבונם ואם נראה בעיניהם להשביע, הרשות נתונה בידם ולית מאן דימחה בידייהו, באופן שכל הדבר הנוגע לכו׳ ק״ק הנז׳ וכל עניני ק״ק הנז׳ הכל כאשר לכל יהי׳ על ידם.
ומו״מ האמננו על כו׳ ק״ק הנז׳ למע׳ ז׳ קני מנורה הנז׳ בענין ההכנסות וההוצאות דכו׳ ק״ק הנז׳, נאמנות גמורה ושלימה כתחז״ל מבלי שיצטרכו שום שטר קנין וחזקה ואפי׳ ח״ס ואפי׳ הדרת הראש כלל ועיקר. ויהא רעוא חפץ ה׳ בידם יצלח. גם נתחייבו מע׳ הממונים הנז׳ להתקבץ ולהתוועד בכל יום ג׳ בשבת מדי שבת בשבתו לראות ולהשגיח ולשאת ולתת בענין כו׳ ק״ק הנז׳, ומו״מ שמנו את יד הפקידים והמשגיחים הנז׳ כידינו וכחם ככחנו ודבורם בדבורנו וטו״ת כטו״ת וקבלתם כקבלתנו וחתימתם בשטרי חובות כחתימותינו ומתנתם כמתנותינו ומחילתם כמחילתינו ופשרתם כפשרתינו, באופן שכל מה שיעשו מע׳ ז׳ קני מנורה הנז׳ בענין כו׳ ק״ק הנז׳ הכל עשוי ורצוי ומקובל עלינו כאלו נעשה ונגמר מידינו ממש מבלי שנוכל לומר, לתקוני שדרנו יתכון ולא לעוותי, אלא כך אנחנו אומרים להם זולו אבו וסבו לעצמייכו והנפקו לגרמייכו ולחולקייכו וכל מאי דמתעני לכון מן דינא או פשרה על כו׳ ק״ק הנד ליהדר, והכל נעשה ונגמר מידינו הח״מ באופן המועיל ומספיק לפו״ד וכתחז״ל ובקגו״ש במדל״ב כתהז״ל (לפום דינא, וכתקנת חז״ל, ובקנין גמור ושלם, במנא דכשר למקניא ביה) שקנו אחרים מידינו לאשר ולקיים כל הנז״ל והכל דלא וכו' ודלא וכו׳ בביטול וכוי, ובפיסול וכו׳ לדעת הרשב״א זצלה״ה וחו״ח וכו׳ בחו״ח וכר ועד״ א וצדק ח״ש פה עיה״ק ירושת״ו ש׳ התרכ״ו ליצי׳ בא סי׳ אשר״י הע״ם שככה לו לפ״ק, והכל שריר ובריר וקיים.
ואלה שמות ז׳ טובי העיר אשר יחתמו מכתבי השלוחים וכיוצא ; ראשון בק׳ עט״ר מוה״ר צוף דב״ש נר״ו, ושני בק׳ הרב מוהר״י בטיטו הי״ו, ג׳ כמהר״א הכהן הי״ו, ד׳ כמהר״א חרוש הי״ו, ה׳ כמהר״ש הלוי, ו׳ כמהר׳׳ש וחיון, ז׳ כמהר״מ שרביט.
ע״ז חתמי ל״ו יהודי הקהלה.
ראה ראיתי דברי אחי ועמי היושבים בסדר עליון היטיבו אשר דברו כי זהו תיקון הכללי והנהגה המדינית. ויהא רעוא חפץ ה׳ בידם יצלח לעשות הטוב והישר בעיניו ית״ש ויהיה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ובאתי עה״ח בש״א לתשרי כאן שנת והארכ״ת ימים ברעו׳ ברב עוז ושלום. עמוד
הצב״י מעט דב״ש.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-תקנות שנתקנו פה צפרו יע"א בעשרים לחדש שבט התרס"ד – 1904
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
. תעודה מספר 114
התר"ך – 1860
בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לד
רבי דוד עובדיה
רוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.
וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.
וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.
ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדשוה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.
הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.
יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.
וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.
וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההזכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.
גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.
והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.
העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .
וכל איש אשר לא יבוא מהם לעממד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.
כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל
סוף תעודה מספר 114
תעודה מספר 258
תקנות שנתקנו פה צפרו יע"א בעשרים לחדש שבט התרס"ד – 1904
למסבבך מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, יכון פיה לא פביך וואלא ביצ'א וואלא מאחייא וואלא כעך. תסחים דלבבנת סי עראדא וסי מאכלא מא תכון כלל לא לרזאל וואלא לנסא. לילת למילה סי עשא מא תכון פיהא כלל וואלא מאחייא גיא אתאי דוקא.
אבי הבן מא יעמל חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא בשבת, וסעודה דלמילה מא יכון םיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא דוקא וסי טביך מא יכון כלל. מילה די תכון נהאר שבת יעמלו לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי קורא וסי דזאז מא יכונו כלל.
תפלים מא תכון חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא פשבת ולילת לחפאפא מא יכון גיר אתאי דוקא וסי עשא וסי מאחייא מא תכון כלל. רבי אידא עבבא ליסיר מול תפלין לצ'ארו, מא יעמל גיר אתאי ולכעך דוקא, סעודה די תפלין מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, וסי טביך מא יכון כלל.
למלאך מא יעמלו פלחלאווא גיר אתי ולביצ'א ולכעך ומאחייא וסי טביך מא יכונו כלל, ומן תמא סי עראדא מן זיהת למלאך, וואלא זייארא מא תכון כלל לא פלחול וואלא פשבת וואלא פלעיד. ומא יעביוו ללערוסא גיר לעאדא וברראד דאתאי, וסי מא ירדדו צ'אר לערוסא לצ'אר לחתן כלל, וסי טבאק מא יעביוו כלל.
לילת למימונא צ'אר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא, ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא ווכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף. ערב כפור מא יעביוו ללערוסא גיר ספרזלא דוקא וצ'אר לכלה סי מא ירדו ללחתן כלל, פפורים חתא וואחד מא יעבבי ללכלה פורים, מן גיר צ'אר לחתן דוקא.
שבת לוולי דלעארס מא יכון פיה עראדא כלל, לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה, ותזוויל סבנייא דלערוסא, סי מא יכון פיהא כלל אפילו אתאי. נהארלחד פקד אלחנא סי מא יכון כלל, לא טבאק וואלא חפנא וואלא אפילו אתאי, ונהאר לתנאיין מא יעביוו ללערוסא גיר סמן ולעסל דוקא וסי טבאק וואלא חפנא וואלא מאחייא מא תכון כלל וגיר ירזעו לצ'אר לחתן סי מא יכון כלל.
סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא צ'אר לחתן ללבחורים וואלא צ'אר לכלה לבתולות. אתדוויר דתפלין אוו דלחתן מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, שבת דרוחאן מא יעמלו פיה גיר לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי דזאז וואלא קורא מא יעמלו לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה.
אייאמאת לחול דלערס לא דלחתן ואלא דלכלה מא תכון חתא עראדא כלל וסי תכבירא דלעזארא או דלעוואתק מא תכון כלל. לעסייא די לילת מצא אשה, מא יעביוו צ'אר לחתן גיר אתפציל דוקא, וסי טבאק וסי חפנא מא תכון כלל.
סעודת מצוה דלערס מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, דוקא סעייא מא יכון פיה גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא. שבעת ימי החופה, מא הומאסי חובה כלל, די דהרלו יעמלהום מליח, ודי מא יעמלהום סי חובה הייא עליה כלל.
לחפנא די כא יפרקו שבת די ואברהם זקן מא תכונסי כלל, שבע אייאם וסהר ולעאם לא דראזל וואלא דלמרא סי מאכלא מא תכון פיהום, גיר לקראייא וואתאי ולמזונות.
בכתב ידו של הרב רבי שלם אזולאי ז"ל ובחתימתו.
תרגום התקנות הללו מערבית לעברית.
למסבבך – בהריון הראשון מכינים היו משפחת הכלה בשביל הלידה בגדים לילד או לילדה ומביאים את זה בטקס מיוחד שהיו קורים " למסבבך " ומשפחת החתן עורכים מסיבה – לא יעשו במסיבה הזאת רק תה דווקא ולא יה
יה שום תבשיל ולא ביצים ולא מאחייא ולא לחמניות.
תסחים – כך היו קוראים למסיבה שנותנים בה שם לילדה הנולדה – שום מוזמנים לא יהיו ושום מיני מאכל לא יהיו לא לגברים ולא לגברות בליל שלפני יום המילה שום סעודה לא תהיה למבקרים ולא משקה המאחייא רק תה דווקא.
אביט החתן לא יזמין לשום מסיבה לא בחול ולא בשבת, בסעודת מצווה שלאחר הברית חא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ובלי שום תבשיל. הברית שיחול ביום השבת לא יהיה בסעודה רק ביצים תפוחי אדמה דייסה מחטים וחמין עם בשר ומאחייא, ולא יעשו בחמין שום עופות ולא קציצת בשר.
בסעודת פדיון הבן לא יעשו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל. בבר מצוה לא תהיה שום הזמנה למסיבות לא בחול ולא בשבת ובליל התגלחת ( שמתדלח חתן הבר מצוה ) לא יהיה בטקס רק תה ושום סעודה ושום משקה מאחייא לא יהיה כלל.
הרבי, שמלמד את הבר מצוה הדרשה, אם לוקח את הבר מצוה לביתו לא יסדר במסיבה לכבודו רק תה וכעכים דוקא. בסעודת מצוה של הבר מצוה לא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל כלל.
השידוכין לא יעשו בטקס רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשילין. ומאותו זמן והלאה לא יהיו מסיבות וביקורים לא בחול ולא בשבת ולא בחגים. לא יוליכו לכלה רק העאדא ( עוגות ) וקומקום של תה. ומשפחת הכלה לא יחזירו למשפחת החתן שום תמורה למה שקיבלו, ושום מגשים לא יוליכו לכלה.
בליל מוצאי חג הפסח משפחת החתן יקחו לכלה העאדא ( חלב וחמאה ועוד ) וסבלונות טבעת של זהב או תכשיט אחר, ושום קרוב לא יתן שום דורון לכלה אף הקרוב ביותר. ערב כפור לא יקחו לכלה רק פרי החבוש ובית הכלה לא יחזירו התמורה לחתן.
ביום פורים שום אחד לא יקח שום שי לכלה רק בית אבי החתן דוקא. שבת הראשונה של החתונה לא יהיו בו מוזמנים לשתי המשפחות, ובטקס הסרת המטפחת מעל ראש הכלה לא יהיה בו שום דבר גכם משקה התה לא יהיה.
יום ראשון בשחיקת החננא לא יהיה שום דבר – היו נוהגים לעשות טקס גדול בשחיקת העשב הזה שבו היו צובעים ידי הכלה ולא היו שוחקים אותו רק נשים נשואות שלא נתגרשו ולא נתאלמנו והיו קוראים להם " למזוואראת " – לא מגשים ולא חילוק קליות ואף משקה התה, יום השני לא יקחו לכלה – יום התחלת ספירת שבעה נקיים שהנשים מבית החתן היו מוליכות לכלה – רק חמאה ודבש דווקא ללא מגשים וללא חילוק קליות וללא שתיית המאחייא.
וכשיחזרו לבית החתן, לתופף במחולות, לא יהיה שום דבר. שום סופגניות ושום לחמניות לא יעשו שתי המשפחות לשושבינין ולבתולות. התגלחת – שמתגלחים השושבינין של החתן או של הבר מצוה לא יהיה בו רק תה בלבד –
שבת שאחרייום החופה לא יסדרו בסעודת השבת רק ביצים ותפוחי אדמה דייסה של חטים וחמין בבשר ומשקה המאחייא, שום עופות ושום קציצות בשר לא יעשו שתי המשפחות. בימי החול של שבעת ימי החופה לא יהיו שום הזמנות לא בבית החתן ולא בבית הכלה ושום מסיבה מיוחדת לשושבינין ולבתולות לא תהיה כלל.
בליל מצא אשה, לא יקחו בית החתן לבית הכלה רק " אתפציל " – בגדיה מהנדונייא שכבר נלקחה מבערב מבית הכלה לבית החתן מחזירין לה בגדיה המיוחדים לקישוט לשעת הקידושין – בלי שום מגשים ובלי חילוק קליות ועוגיות.
סעודת מצוה שלאחר הקידושין לא יהיו בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא. יום הסעאייא – היו נוהגים שהיום שאחרי שבעת ימי החופה יום חמישי היו הולכים משפחת חתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת צהרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת לפני חתונתה, וזה היה נקרא יום הסעאייא – יום חזרה על הפתחים – לא יהיה בו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ומסיבות בשבעת ימי החופה אינם חובה כלל ומי שרצונו לסדרם מה טוב ומי שלא רוצה אין עליו שום חיוב.
לחפנא – חלילוק קליות וסוכריות ארוזים במטפחות – שמחלקים בשבת של ואברהם זקן מנהג זה יבוטל. משמרות שעושים לרגל שבעת ימי אבילות החדש והשנה של הנפטר שום מאכלים לא יהיו רק לימוד ותה ומזונות. סוף התקנות.
החברים במועצה זו אינם קבועים, גם מספרם אינו קבוע, יש שהוא מונה עשרים ואחד ויותר, הנושאים בהם צריכים לכנס את המועצה הנ"ל נתונים לשיקול דעתם של הז' טובי הקהל, רצו אוספים את ה " מעמד " ( ראשי הקהל ), ושואלים בעצתו, לא רצו, מסדירים את העניין על דעת עצמם בלבד.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה
מיכאל אביטבול
אולם, כאשר חש משוחרר מן האילוצים הנסיבתיים שכבלו במידת־מה את ידיו ביחס ליהודי לוב, ובהתקשטו מאז 1937 ב׳חרב האיסלאם׳, הטביע מוסולוני(אשר שאיפותיו לספח את תוניסיה ידועות היו לכול) בחותם אנטישמי חזק את התעמולה האיטלקית שכוונה אל עבר המגרב הצרפתי. בסיוע עיתונים כגון ה׳אוניונה׳ (Unione) בתוניס, ה׳ודטה׳ (Vedetta) בטנג׳יר וה׳וואה מארוקיין׳ (Voix Marocaine) ברבאט, הציגו ר
אדיו בארי ושירותי הקונסוליה האיטלקיים את יהודי מארוקו ותוניסיה בתורת סוכני השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון-אפריקה ואת אחיהם בארץ־ישראל בתור נושאי כליו של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון. יתר על כן, בשל חולשתה היחסית של התעמולה, הכתובה והמשודרת כאחד, על ההמונים, החלו עשרות ׳תיירים׳ איטלקים לפעול בפנים הארץ במארוקו ובתוניסיה, כדי להפיץ ישירות את ה׳בשורה׳ הפאשיסטית.במקביל למסע זה נצטוו בתי־המסחר ומוסדות התרבות האיטלקיים שפעלו בתוניסיה ובמארוקו לפטר את עובדיהם היהודים, בעוד שבתי־הספר האיטלקיים בתוניס, רבאט וטנג׳יר, סגרו בשנת 1938 את שעריהם לילדי היהודים, עם פרסום תקנות הגזע באיטליה.
התגובה היהודית
מול פעילות זו לא נותרו הקיבוצים היהודיים בשני הפרוטקטורטים בחוסר מעש: ככל שגברו הרדיפות האנטישמיות באירופה התרבו בבתי־הכנסת התפילות וימי ההתייחדות, ואילו הסוחרים החרימו בשיטתיות את הבנקים האיטלקיים ואת מוצרי התעשייה האיטלקית והגרמנית. מגמה זו, שהחלה בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, שימשה לפעמים עילה לתקריות בין יהודים למוסלמים, כפי שאירע בתיטואן, בקזבלנקה וברבאט.
הפגנות הסולידריות של היהודים זכו לתגובה הבאה בבטאונם של ציוני מארוקו:
לפנינו אחד היתרונות הראשונים והבלתי־מעורערים של שנאה קולקטיבית זו, לפנים דתית, כיום גזענית, מחר אולי במישור אחר ולא־צפוי, ואשר בלעדיה עם ישראל היה פוסק מלהתקיים זה מכבר […]. מכאן שאין בדעתנו להתרעם או למחות נגד נחשול זה, היכול הרי להציף את הסכרים הגבוהים ביותר ואף לעקור אותם כליל. ישאגו אחרים אלי ירח. תפקיד מגוחך זה אינו לטעמנו.
ככלל, ראשי הקהילות סברו כי ההמתנה היא הגישה הנבונה היחידה. הם הניחו למצפונם את ׳אלה המשפילים את עצמם׳ בצעוקם ׳מוות ליהודים׳ וגינו נמרצות את ׳קנאות היתר׳ של חלק מן הנוער היהודי'אשר, בהשפעת הזרם הציוני הרוויזיוניסטי, בחר באופציית הפעולה הישירה. לבד מדברי הרגעה בדבר הצורך לשמור על ׳הידידות בין יהודים למוסלמים׳, נותרה היוזמה נגד ההסתה האנטי־יהודית כמעט רק בידי ארגונים חוץ־קהילתיים, כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳, ׳הליגה להגנה על זכויות האדם׳, ה׳ליבר פנסה׳ (Libre Pensée), ׳הפדרציה של החיילים המשוחררים הריפובליקנים׳ והמפלגה הסוציאליסטית (..(S.F.I.O
ב־1935 דחו שלטונות הפרוטקטורט במארוקו את בקשתו של ברנאר לקאש ליסד סניפים של ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ בתחומיו: בשנה שלאחר־מכן הותר לו בכל זאת לסייר בערים הראשיות של הממלכה השריפית. בהזדמנות זו הציע לקאש למאזיניו היהודים להתקרב יותר אל בני ארצם המוסלמים.24 רעיון זה זכה מיד לתהודה רבה, וביולי 1936 נוסדה בפאס ׳אגודה מארוקאית של יהודים ומוסלמים׳, שכללה אנשי־רוח יהודים צעירים וכמה לאומנים מוסלמים. אולם ארגון זה נשכח באותה מהירות שבה הוקם: האידיאלים שלו לא עלו בקנה אחד עם שאיפות המוסלמים, ואף לא עם תקוות היהודים שרובם המכריע נשא עיניו לצרפת, ולה בלבד.
הרי כי כן, כאשר נראתה המלחמה בלתי נמנעת, הביעו מאות יהודים במארוקו ותוניסיה, שהשתייכו לכל שכבות האוכלוסייה, את רצונם להתגייס לצבא הצרפתי.
פרק שלישי לקראת ׳המהפכה הלאומית׳
עם כניסתה של צרפת למלחמה הגיע לשיאו ה׳פטריוטיזם׳ הצרפתי של יהודי צפון־אפריקה. ביטויי הסולידריות עם ׳צרפת הליברלית ושוחרת השלום׳, צרפת ׳המגנה על החלשים ועל המדוכאים׳ היו כנים ומוחלטים: ׳עם ישראל כולו, ולא כל יהודי לבדו, חייב לנטות שכם עם צרפת ובעלי־בריתה למען הנצחון על האויב המשותף׳. הכול תרם לכך: אימת ההיטלריזם והשנאה כלפי גרמניה, ׳אויבו האכזרי ביותר של הגזע היהודי, החיבה המחודשת כלפי ארץ האמנסיפציה — ׳צרפת של האב גרגואר׳ — שאויב ׳שיצא משיווי המשקל ושואף לשלוט בעולם לאחר שיביא לחורבנו׳העמידה בסכנה, לבסוף התחושה המעורפלת שביצירת גוף אחד, מול הסכנה המשותפת, עם ה׳מולדת המאמצת והמעניקה חסות׳. ובעוד הרב הראשי ליהודי תוניסיה, חיים בלאייש, ביקש מבני קהילתו כי ימירו את חסכונותיהם לאגרות־חימוש, אורגנו לילות־שימורים ותעניות־ציבור בתוניס, נאבל ובֶזָה. בזו האחרונה פנתה הקהילה היהודית, ׳הלהוטה לסייע עד קץ יכולתה לנצחונה של צרפת׳, לשלטונות ׳כדי שיכריזו מיד על גיוס חובה לצבא צרפת של כל יהודי תוניסיה בגיל השירות׳.
תגובות דומות נרשמו במארוקו: ׳יהודי מארוקו המנועים מלהתגייס לצבא […] תורמים גם הם מכספיהם לביטחון הלאומי ונרשמו סכומי־כסף ניכרים שנתנו לרוב סוחרים ידועים, נאמר באחד הדינים־וחשבונות הרשמיים.
אולם, בשני הפרוטקטורטים לא שבעו השלטונות נחת מהפגנות הסולידריות הגואות של האוכלוסייה היהודית ואלה אשר קיוו, במארוקו, תוניסיה ואלג׳יריה, כי מול ׳אחוות המלחמה׳ תיעלם ההסתה האנטישמית כלא היתה נאלצו להכיר במציאות המרה: ככל שהלכו והתמוטטו קווי־ההגנה של צרפת מול הפולש הגרמני והסתמנו אותות המפלה הקרבה ובאה, כך הלכה והתחזקה החזית האנטי־יהודית בצפון־ אפריקה.
במארוקו החלו הדינים־והחשבונות הרשמיים למסור על החרפת הפעולות האנטישמיות בקרב האוכלוסייה האירופית והמוסלמית בערים הגדולות — כבר בימים הראשונים של שנת 1940.״ אזכורים כאלה נעשו רבים ומדויקים יותר ערב שביתת־הנשק ולאחריה: בסלא (Sale) שבמארוקו אסר הפחה על היהודים להעסיק משרתים מוסלמים״ ובמכנאס תבעו הסוחרים המוסלמים את סילוקם של היהודים מהשוק העירוני המרכזי, סוק אל־עטארין,״ ואילו בערים אחרות צוירו צלבי־קרס ברבעי ה׳מדינה׳. אולם לדעת החוגים הרשמיים ׳נבעו מעשים אלה מרגשות אנטי־יהודיים יותר מאשר מאהדה לגרמניה.
האינטלקטואלים [המוסלמים] נעשים אנטי־בריטיים מתוך אנטישמיות, ובשל כך מתקרבים לתפיסה הגרמנית׳. מעשי האיבה האנטי־יהודיים החמירו בשל הדלדול במוצרי המזון ועליית המחירים שבהם הואשמו היהודים, כמי שרצו להפיק תועלת מן המלחמה שאחיהם באירופה חוללו במו־ידיהם. בערים שבהן היו ריכוזים גדולים של בני אירופה — קזבלנקה, אוג׳דה, פור־ליאוטה (Port-Lyautey), רבאט ופטיז׳אן(Petitjean) — מילאו חוגי הימין הקיצוני תפקיד מכריע-, ואילו במקומות אחרים ׳הקשר האנטי־יהודי בין האוכלוסייה האירופית והערבית׳, כלשון הדינים־והחשבונות הרשמיים, מצא את ביטויו ב׳פעולות עונשין׳ של חיילים צרפתים ומוסלמים ברבעי היהודים: במלאח של פאס נהרג יהודי אחד ועוד שישה נפצעו בעקבות מבצע כזה שביצעוהו לגיונרים צרפתים ומוסלמים.
אף בתוניסיה דווח, לאחר שביתת־הנשק, על חלקה של האוכלוסייה המוסלמית בהגברת המסע האנטי־יהודי: כרוזים הקוראים לטבוח ביהודים הופצו בתוניס, לה־גולט (La Goulette), חאמאם־ליף (Hammam-Lif), מונאסטיר, נאבל, וגאפסה, ואילו במקומות שונים בכף־בון(Cap Bon) ובסאחל נתקפו ונבזזו בתים וחנויות של יהודים. השלטונות ייחסו אירועים אלה ל׳מגמה האנטי־יהודית הרווחת בדרך הטבע בקרב המוסלמים בתוניסיה׳ וכן להשפעת המסע האנטישמי שערכה כמה חודשים עד אז העיתונות האירופית. אולם, הסברים אלה התחמקו מהיבט מרכזי בקוניוקטורה החדשה: בשעה ש׳המהפכה הלאומית׳ היתה עדיין בחיתוליה היתה תדמיתה של צרפת, כפי שהצטיירה בעיני נתיניה הלא־צרפתים שמעבר לים, כשל ענק ששמו הלך לפניו בתור לא־מנוצח וחסין מפני שגיאות, והנה עתה הפילו הצבא הגרמני ארצה: החלשה זו של המעצמה הקולוניאלית שבה ועוררה את שאיפות העצמאות של האוכלוסייה המוסלמית: מתוך עידודה של השקיעה הצרפתית, היא החלה להלום כחולייה החלשה ביותר שבמצב הקולוניאלי, ביהודי, שקידומו החברתי היה מאז ומתמיד לצנינים בעיני חלק מדעת־הקהל המוסלמית.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….וזה סדר ההילולה.
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים.
א. בכל ערי מרוקו, אין לעשות שום הילולה בפרסום רק ברישיון בית הדין במחוזי ובאישור בית הדין הגבוה
ב. גם ההילולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רישיון.
ג. יזהרו הרבנים ברישיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת
וזה סדר ההילולה.
בעשרה סעיפים מסוכמות ההוראות לבצוע ההילולה הכוללים
הפרדה בין גברים ונשים.
הצבת שומרים.
אין להקים אוהל בבית החיים אלא ברשות הדיין של המקום.
הבאים יתקעו אוהליהם מחוץ לבית החיים.
שיישמר הניקיון.
ושם רשאים לאכול ולשתות, אבל לא בבית החיים.
כיבוד יוגש שם רק לאורחים נכבדים ונציגי הממשל.
בשטח בית החיים ילמדו בשכר תלמידי חכמים זוהר ומשניות.
אם יום ההילולה חל ביום ראשון, אין להיכנס לבית החיים אלא ממוצאי שבת ואילך.
אם ראשי הקהילה יעברו על אחד מהתנאים הנ"ל, יוסר הרישיון לעריכת ההילולה.
ההחלטה מצביעה על חשיבות שהרבנים יחסו להסדרת הנושא, אבל אלה נשארו על הנייר, כי האינטרסים האישיים, הכבוד וההכנסות שנבעו מביקורי ההמונים גברו על הכוונות הטובות של הרבנים, המשפט העברי בקהילות מרוקו א'.
לסיכום, מצד אחד יחסו חכמי מרוקו חשיבות למנהגי אבות ואמהות ועליהם אמרו את הפסוק " אל תיטוש תורת אמך ". אבל הייתה ביקורת על כמה מנהגים, משום סיבות שונות : מנהגים הכרוכים בעבירות כמו ההילולות, חיקוי למנהגי הגויים המכונים דרכי האמורי, איסור תורה כמו כישוף, איסור שריטה ופגיעה בגוף. אבל כוחו של המנהג העממי, ורצון העם חזר מכוח הסמכות, השכל וההיגיון
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
איתות לערבים
בימי מלחמת העצמאות ב־1948 קיבלו גם הערבים בישראל הזמנה מאחיהם הערבים – הם הוזמנו ״לצאת״ כאשר הצבאות הערביים ה״פולשים״ יטהרו את הארץ מיהודים. המדינות הערביות הפולשות היו בטוחות בנצחון מהיר: מנהיגים מקומיים התרו בערבים שבישראל שינוסו על נפשם.
א בתוך השאר, לוב ב־1970 וב־1973, סודאן ב־1975 (אף שמספר היהודים הסודאני לשעבר
הנמצאים עכשיו בישראל הוא ״זעיר״), ומצרים ב־.1975
בתגובה על כך פירסמה מועצת פועלי חיפה (העברית) קריאה אל תושבי חיפה הערבים:
שנים על שנים אנו חיים יחד בחיפה עירנו… אל תפחדו: אל תחריבו את בתיכם במו-ידיכם… אל תמיטו אסון על עצמכם בפינוי שלא־לצורך ובמעמסות שתקבלו עליכם… אבל בעיר הזאת חיפה, שלכם ושלנו, השערים פתוחים לעבודה, לחיים ולשלום לכם ולמשפחותיכם.
אם גם נראה כי המתכונת של חיפה היא שהיתה הכלל, היו גם יוצאים מן הכלל. ערבים באיזור אסטרטגי גורלי אחר, היו פותחים באש על הישראלים זמן קצר לאחר שנכנעו״, ״אולצו״ על־ידי צבא־המגן העברי לעזוב, למנוע מ״המון עוין ומזוין״, כתיאורו של יצחק רבין, ראש־ממשלת ישראל לשעבר, להישאר ״בעורף שלנו, מקום שם יוכל לסכן את נתיב־האספקה…״ בזכרונותיו אמר רבין כי שליטת הערבים בכביש שבין חוף-הים לירושלים ״בודדה כמעט לגמרי את היהודים בירושלים, למעלה מ־90,000׳ קרוב לששית מיישובה של המדינה החדשה.
אילו נפלה ירושלים היתה המהלומה הפסיכולוגית למדינה היהודית שבחיתוליה מזיקה יותר מכל מכה שתונחת על-ידי 20 חטיבות מזוינות.
אולם, כמו שנאמר בדו-חמחקר מטעם המכון־ללימודים־פלשתינאיים בביירות, הרי ״רוב״ הפליטים הערבים לא גורשו ב־1948, ו־״68%״ עזבו בלי שראו אפילו חייל ישראלי.
לאחר מפלתם של הערבים במלחמת־העצמאות 1948 נעשו עמדותיהם מבולבלות: היו מנהיגים ערבים שדרשו את ״שיבת״ הפליטים ה״מגורשים״ לבתיהם הקודמים למרות הראיות שהעידו על כך שמנהיגים ערבים הם שהמריצו את הערבים לברוח. בתוך כך קרא אמיל ע׳וּרי, מזכיר הפיקוד הערבי העליון, למניעת ״שיבתם״ של הפליטים. בביירות טלגרף מיום 6 באוגוסט 1948 אמר: ״אין להעלות על הדעת שישלחו את הפליטים בחזרה לבתיהם בעוד אלה בידי היהודים… יהיה זה בבחינת צעד ראשון להכרה ערבית במדינת־ישראל ובחלוקה״.
העסקן הערבי מוסא עלמי התייאש. לפי ראות עיניו, ״איך יכולים בני-אדם להיאבק למען האומה שלהם בזמן שרובם אינם יודעים את מובנה של המלה ?…הבריות זקוקים מאד ל׳מיתוס׳ שימלא את תודעתם ודמיונם…״ לדברי עלמי, החדרה של ״מיתוס״ הלאומיות תיצור ״זהות״ ו״כבוד־עצמי״.
אולם העובדות סיכלו את הצעתו של עלמי: בין 1948 ל־1967 טענה ירדן לסיפוחו של השטח מערבית לנהר הירדן, זה איזור ״הגדה המערבית״ של ארץ-ישראל – הוא האיזור שכעבור זמן קמו ערבים ״מתונים״ שביקשו להקים בו ״מדינת־כיס״ ל״פלשתינאים״. השטח שבין 1947 ל־1967 קרוי היה אפוא ״אדמה ערבית״; התושבים היו ערבים, ואף־על־פי־כן משך עשרים שנים לא נאחזו הערבים ב״מיתום״ שהציע מוסא עלמי – האידיאל של ״פלשתינה״ בשביל ״הפלשתינאים״ – ולא אימצוהו לעצמם. לדברי הלורד קאראדון, ״הניח כל ערבי שהפלשתינאים [הפליטים] יחזרו לירדן״.
כאשר דיברו הערבים על ״פלשתינה׳/ ראו אותה בהקשר של החדרת ״מדינה יהודית לתוך הסביבה או השטח שבעיני הערבים הם שלהם בלבד, ׳האיזור הערבי׳״. כמו ש׳׳צווח״ הנשיא המנוח של מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, בי1956, ׳״חורבנה של פלשתינה׳ על־ידי האימפריאליסטים״ היה ״התקפה על הלאומיות הערבית׳, זו ״המאחדת אותנו מן האוקינוס האטלנטי עד למפרץ׳׳.
אולם מאז נצחונה של ישראל ב־1967 משעה שהערבים נמנו וגמרו כי לא יוכלו להכחיד את ישראל מבחינה צבאית, יצאו בכשרון רב למלחמה כלכלית, דיפלומטית ותעמולתית נגד ישראל. זו, גרסו הערבים, תארך יותר מהשגתו של נצחון צבאי, אך בסופו של חשבון אחת תהיה התוצאה. אולם לגבי הטקטיקה החדשה נודעה חשיבות מכרעת לתחבולה שנועדה לשחוק את רגשי־האהדה מצד בעלי־בריתה של ישראל: הערבים ציירו לעצמם משהו שיוכל לצמק את ישראל לממדים שאין להגן עליהם ובו־בזמן להביאה לפשיטת־רגל.
את התכנית הזאת סקר ב־1971 מוחמד הייכל, שאז היה עדיין דובר חשוב להנהגה המצרית בכהונתו כעורך העתון הרשמי-למחצה ורב־ההשפעה אל-אהראם. הייכל קרא לשינוי בריטוריקה הערבית – לא עוד איומים ב״זריקת ישראל לים״ – ולאסטרטגיה פוליטית חדשה שתחתור לצמצם את ישראל בגבולות שאינם בני־הגנה ולדחוק אותה לבידוד דיפלומטי וכלכלי. הוא ניבא כי ״נסיגה מלאה״ עתידה ״לחרוץ את דינה של מדינת־ישראל כולה״.
בחינת אמצעי יעיל יותר להטות את דעת־הקהל העולמית נזקקו הערבים ללשון־מונחים הומאניטארית לחיזוק ה״דרישות״ של ״הפליטים הפלשתינאים״ במקום הכרזות ערביות קודמות על טבח וחיסול. במצרים, למשל, היתה ״הפופולאריות של הפלשתינאים בקו־עליה״ ב־1968, כתוצאה מן המפלה שנחלו הערבים מידי ישראל ב־1967 ומ׳׳התקפות־האוויר הישראליות בתוך מצרים״ שבאו אחרי־כן ב־.1968
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Brit
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Benozillo
Sale, le 2 janvier 1933
A Monsieur le President de l'Alliance Israelite Universelle, Paris
Monsieur le President,
Madame Benozillo, dans son rapport de Decembre, vous a raconte brievement quelques faits de la vie du grand Rabbin de Taroudant, Rebbi David Cohen. Je me fais un devoir de vous relater le pelerinage que j'ai fait sur la tombe de son grand-père ( En fait, c'est son arriere grand père ): Rebbi David ben Baruch.
Rebbi David ben Baruch est originaire de Ras-el-oued, situe a 60 kilometres de Taroudant.c'est la que se trouve sa tombe. On y accede tres difficilement. II faut obtenir au prealable une permission des affaires Indigenes de Taroudant pour pouvoir entrer a Ras-el-oued. II faut en outre y aller un jour de souk (marche), car un service regulier n'existe pas entre Taroudant et cette ville
Le voyage en est penible. Les pistes qu'il faut traverser sont horribles,1 et la voiture met plus de trois heures pour faire le trajet. Le chauffeur me fait descendre au souk. La tombe veneree en est a 5 kilometres. Moyennant un gros fabor, un petit israelite consent a m'y conduire.
A la vue du cimetiere, j'eprouve une grande deception. Je pensais trouver une tombe grande, haute, une belle construction comme en ont quelques saints qui reposent au cimetiere de Fez. Je n'ai trouve qu'un tout petit monticule fait de quelques briques. Pas la moindre inscription qui puisse reveler au passant croyant les nobles traces du grand homme.
Le rabbin de Ras-el-oued vient au devant de moi. Je lui demande comment parmi ces monticules, tous pareils et qui representent des tombes, pouvait-il s'y reconnaitre ? Le Rabbin sourit. On aurait dit qu'il s'attendait a la question. II souleve alors une pierre et me montre une espece de cachette. II en retire un papier ou je lis le nom du defunt.
Tandis que je cause avec le rabbin, des pelerins venus des alentours, s'agenouillent pres de la tombe et commencent leurs lamentations. Rebbi Baruch a le pouvoir de guerir les maux incurables. Une femme l'implore en faveur de son fils aveugle. Une autre lui demande de lui donner la joie d'etre maman. Le rabbin m'invite a me dechausser et a m'agenouiller egalement aupres de la tombe. Je me recueille un moment pendant lequel le rabbin recite le Kaddish. J’embrasse la tombe en collant mes levres contre la terre. J'allume quelques bougies ainsi que le veut l'habitude et je me retire respectueusement en marchant a reculons.
Le pelerinage m'a emue profondement. Unanime-ment, les Juifs du Sous venerent le saint de Ras-el-oued. Mais cette tombe si sacree pour nos coreligionnaires est profanee par les Arabes. Ceux-ci circulent a travers le cimetiere juif et foulent a leurs pieds les tombes, grandes ou petites, sans aucun scrupule. Les Juifs voient ces profanations avec resignation. Ils n'osent pas protester. Craignent-ils les Arabes ? II faut le croire. Quelques Israelites de Mogador proposerent d'elever un mausolee sur la tombe de Rebbi BaruchMais le petit fils, Baba Dodou, refusa cette initiative bien genereuse. D'apres lui, ce serait oflenser la memoire de son ai'eul : Rebbi Baruch a ete modeste de son vivant, il devra l'etre apres sa mort.
Signe: Benozillo
Vu et transmis le 5 janvier 1933
Le directeur.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. ביקורו של ח.ז.הירשברג בצפון אפריקה
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
ביקורו של ח.ז.הירשברג בצפון אפריקה
בשנות החמישים של המנאה העשרים
מאלפת ביותר הייתה הפגישה עם מר חסן חוסני עבד אל – ווהאב, מזקני המלומדים הערביים בצפון אפריקה והמועטים בתוכם, שיש להם גם השכלה רחבה וגם רכשו להם שיטות עבודה מערביות. הוא היסטוריון ובלשן, שהשתתף כבר לפני מלחמת עולם הראשונה בקונגרסים המזרחנים, והכיר את גדולי המזרחנים היהודים, וביניהם את גולדציהר, פנים אל פנים.
וכן מכיר הוא יפה את המורים שבמכון למדעי המזרח של האוניברסיטה העברית ואת פרסומיהם. יש לו אוסף נבחר של קרוב ל-3000 כתבי יד קדומים, בעיקר בכל הנוגע לתוניסיה ולמגרב. הוא הראה לי כתב יד של המחקר " על השתן " של הרופא היהודי הנודע יצחק ישראלי, שהיה לפני אלף שנה בקירואן, לדעתו כתב היד הוא אבטוגראף של רבי יצחק
בשומעו , שמתעניין אני בהיסטוריה יהודית במגרב, הביע את נכונותו לעזור לי בכל דבר שאפנה אליו, וכן נתן לי המלה לידידו בפאס, השייך עבד אל-חיי אל כיתאני, שגם לו אוסף יפה של כתבי יד.
ביתו של עבד אל-ווהאב בוא בית מודרני. הוא הציגני בפני אישתו, שהיא תורכיה, ושצינו יחד תה. אגב זאת הודיעני מארחי, כי ברצון רב היה מבקר בישראל – וכי אין כל מניעה לכך, מאחר שהוא מחזיק בדרכון צרפתי. איני יודע אם היה זה מקרה, שאותה שעה נזדמן לביתו גם האב א. דמרסמאן, מהאבות הלבנים, כמרים קאתוליים, הפועלים במזרח התיכון במיוחד בשטח החינוך.
הוא ראש במכון למדעי הרוי העביים בתוניס, המוציא לאור כתב עת בשפה הצרפתית המוקדש לבעיות אלה. האבות הלבנים ידועים כתומכיהם של הערבים בשאיפותיהם הלאומיות, ובמיוחד מקורב אליהם האב ד. וכן נזדמן למקום אחיו של מארחי, עורך דין לפי מקצועו ואחד הציירים הצעירים הערבים, שלמד בפאריס וחזר לתוניס. השיחה הערה עברה מפסים נייטרלים לבעיות השעה. ושוב הושמעה קובלנה על התנכרותם של היהודים לתרבותם הלאומית של הערבים, ולערכים שנוצרו בשפה הערבית.
ושוב הזכירו את הפרשיות המזהירות של העבר הספרותי המשותף. באותה שעה הרהרתי בדבר, שלו ידעו אנשים יקרים אלה, כי יהודי תוניסיה אינם יודעים כמעט ולא כלום על אותם הדורות של חכמים שקמו להם במגרב, וכתבו בשפה העברית דווקא, בוודאי, היו מסתתמות טענותיהם, על התנכרותם לתרבות הערבית
דיברנו על עמדת המנהיגים הערביים כלפי מדינת ישראל. נזכרתי את הראיון עם אחד המיניסטרים, רחים שאד'לי, שנתפרסם לפני צאתי באחד העיתונים בארץ, ושוב הביע דעה חיובית על הציונות ומגמותיה. מתוך מבטיהם התמוהים, הסקתי, שכאן משהו לא כשורה. ואמנם בתוניס לא ידוע ולא כלום על עמדתו הפרו-ציונית של המיניסטר, ונהפוך הוא. הראיון היה מיועד לייצוא בלבד.
שעות אחדות הייתי מהלך יחיד בשווקים המפורסמים של ה " מדינה " בתוניס, שרק בהם נשמר עדיין אפיים המזרחי הקדום, גם בבניינם וגם בהווי. התבוננתי במלאכתם של הכובענים המייצרים את השאשיות הידועות, שהיו מייצאים לכל הארצות. זו מלאכה שכולה בידי המוסלמים. לעומת זאת רב מספר היהודים העוסקים בחרטות נחושת ובייצור כל מיני כלים לנוי עם קרומית של כסף.
נכנסתי בשיחה עם הבּסמים המכובדים, אצולת הסוחרים המוסלמים של תוניס. המסחר מתנהל בצורה ידידותית. שותים קפה, משוחחים על הא ועל דא. אפשר להתמקח עד אין סוף עם הזבנים של סוחרי השטיחים, מאחר שמלכתחילה דורשים הם מחירים גבוהים פי שניים ופי שלושה למעלה מן השיעור. אולם כשניסיתי לעמוד על המיקח עם בעל חנות גדולה, שהציע מלכתחילה מחיר המתקבל על הדעת, הודיע לי בכל הנימוס והאדיבות, שאין לו שום דבר למכירה והוא מוכן להמשיך בשיחתו רתי על עניינים בעלמא.
בקרבת מסגד זיתונה שוק צורפי הזהב, שהוא כולו יהודי. בכל הסיורים האלה לא שמעתי דיבור בלתי ידידותי, אף על פי שהכירו בי את הזר, ואפילו את היהודי. זאת נוכחתי לדעת בשוק הספרים. כשניסיתי לפשפש בספרי דת ובמיוחד בספרי הקוראן, מיד נתקלתי בהסתייגות קרירה, שסיבתה הייתה ברורה למדי.
ב , מדינה " עדיין שולט המלבוש הערבי. לא כן ברבעים החדשים. הערבי המתגורר בהם לובש לבוש אירופי, וכשאין כיסוי לראשו אין להכירו, אלא אם הוא בחברת אישתו, שהיא כנראה שמרנית יותר ועדיין לא הסירה את מלבושה הלאומי ואת הרעלה. אמנם הרעלה היא לפעמים גנדרנית למדי, לעיניהן השחורות והגדולות של בנות המגרב.
וגם כאן ניכרת תזוזה. ברחוב נראות תכופות בנות במדים כהים. הולכות בסך. אלה הן הצופות המוסלמיות, חלוצות האמנציפציה של האישה בתוניסיה. ועוד חזיון מעניין, במוזיאון הלאומי שבברארדו, ארמון הבאי, שבו נחתם חוזה החסות של שנת 1881, מבקרים המונים של ערבים. משפחות – משפחות, עירוניים וכפריים, גברים, נשים וטף מכל הגילים, המסתכלים בעניין רב במוצגים. זכרתי את מספרם האפסי של הערבים, שהיו מבקרים בימי המנדט הבריטי במוזיאון רוקפלר בירושלים, והמסקנות עלו מעצמן.
רחובות תוניס מלאים נכים ובעלי מום שונים, יותר מאשר בעיר אחרת במגרב. יש גם כאן מספר רב של זרים, איטלקים ומאלטזים, ודווקא מהשכבות הדלות בעם. כאן רואים הרבה " חאג'ים " ממרוקו, כלומר עולי רגל למכה, שבגלל מחסור בכסף לא הספיקו להשלים את עלייתם ונתקעו בתוניס. הם ניכרים ב " עמאמה " הלבנה על ראשם. כאן מרוויחים הם את לחמם כשומרי לילה ליד הבנקים והחנויות הגדולות, והמילה חאג' נעשתה בתוניס שם נרדף לשומר לילה.
בזמן סיורי בייתה תוניסיה הארץ היחידה בצפון אפריקה תחת שלטון צרפתי, שהייתה לו עיתונות ערבית, הראויה שלם זה, , עיתון בוקר " אל-צבאח ", גמיש, שקט, נוח לשלטונות, בהתאם לקו המדיניות הניאו דסתורית באותם ימים. עיתון של אחר הצהרים " אל-זהרה ", שלא נמנע מלהתקיף את הידות ואת מדינת ישראל, אבל בצורה מאופקת. השבועון " אל –אראצ'ה " נסגר זמן קצר לפני בואי, בגלל הסתה אנטי יהודית פרועה. נותר רק שבועון השני " אל-ווטאן ", עממי ביותר. אז התחיל להופיע ירחון מצויר " אל*לאטיף ", כפי הנראה בהשראתם של הצרפתים.
הארץ כוללה עניה. אין לה אוצרות טבע. האזורים הפוריים בצפון רובם בידי מתיישבים צרפתיים. מהאווירון אפשר היה על נקלה להכיר איזהו כפר ערבי, ואיפה מתחילות החוות הצרפתיות, עם בתי המגורים הנאים ובנייני המשק המסודרים. הרבה נעשה לשימור הקרקע ובצפון ראיתי רבדות יפות בהרים.
מבצע יכין – שמואל שגב
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
בן גוריון לא שלל, כמובן את הצורך לפעול לעידוד העלייה מברית המועצות, אך לנוכח המצב הבינלאומי המסובך ותמיכתה הנמרצת של מוסקבה במדיניותו ההרפתקנית של שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לא האמין ראש הממשלה כי מנהיגי בקרמלין יעשו מחווה כזאת כלפי ישראל ויפתחו את השערים לעלייה נרחבת של יהודים.
לעומת זאת, ההידרדרות במרוקו, חייבה תשובה לא רק לבעיות ההגנה המיידיות, אלא גם ההתארגנות לעלייתם החשאית של יהודים לישראל, למחרת עצמאותה של מדינה צפון אפריקנית .
וכך, כאשר בן גוריון נטל לידיו את ראשות הממשלה ב-15 באוגוסט, יצאו " לואי " והמתנדבים לפאריס, בדרכם למרוקו. זהותם של כל המתנדבים הייתה בדויה ובבואם לצרפת נאסר עליהם לקיים קשר עם גוף ישראלי כלשהו או עם כל גוף ציוני או יהודי בבירה הצרפתית.
סידורי הלינה בפאריס ותשלום הוצאות המחיה נעשו על ידי מטה הפעולה ועל פי כללים קבועים מראש. רבים מהמתנדבים באו מההתיישבות העובדת וכולם שירתו בעבר בצה"ל. אלה מבניהם שהיו יוצאי צפון אפריקה, דיברו צרפתית שוטפת.
האחרים – היו זקוקים להשתלמות ולליטוש השפה, העובדה שרוב המתנדבים באו מההתיישבות לא הייתה מפתיעה. בכל שנות קיומה של התנועה הציונית, הייתה בהתיישבות העובדת מסורת של היענות למשימות הגנה, רכש ועלייה ב'.
מסורת זו התקיימה גם לאחר קום המדינה וההתנדבות למשימות מיוחדות וליחידות העילית בצה"ל, נמשכת עד עצם היום הזה.
מטעמי נוחיות מבצעית ולשם הבטחת קשר תקין עם שלטונות צרפת, הקים " לואי " את מטה הפעולה שלו בפאריס, אך הוא נסע פעם בפעם למרוקו וקיים קשר רצוף עם המתנדבים בשטח. מתנדבי ה " המסגרת " הגיעו למרוקו בעיתוי מצוין.
הייתה זו שעת דמדומים של השלטון הצרפתי, אך עד לעצמאות ב-2 במארס 1956 – השלטון לא עבר עדיין לידי המרוקנים. היציאה ההמונית של הפקידות הצרפתית, פגעה ברמת השירות במשרדי הממשלה השונים והפקידים המרוקנים שבאו במקומם היו חסרי ניסיון.
במיוחד נפגעו שירותי הביטחון הפנימיים והפיקוח בגבולות היה, על כן, רופף. היה ברור שזוהי התקופה הטובה ביותר להתארגנות והתבססות בשטח, מבלי שהדבר יעורר " כאבי ראש " מיותרים בעתיד. מבחינה ארגונית נקבע שקזבלנקה יישב האחראי על כל שטחה של מרוקו ולידו יפעל מתנדב אחר שיהיה ממונה על ארגון פעולות " לביא " – ההגנה המקומית – והוא ימנה מתנדבים נוספים בערים מרוקניות אחרות, בהתאם לצורך.
את הוראותיו יקבל האחראי המקומי מראשי ה " מסגרת " בפאריס ואליו גם יעביר את דיווחיו על בעיותיו וקצב התארגנותו. שליחי העלייה של הסוכנות היהודית ושליחי תנועות הנוער הציוניות פעלו באותה תקופה במרוקו, כרגיל.
לכן ניצלו מתנדבי ה " מסגרת " את תקופת המעבר להתארגנות, לבניית ה " כיסויים " המתאימים ולחיזוק המוטיבציה הציונית בקרב הנוער היהודי המקומי. המגמה הייתה לעורר ביהודים אלה גאווה בעצמם ובמדינת ישראל, להגביר בהם את רגש הביטחון העצמי ולהפיח בהם תקוות לעלייה קרובה לישראל.
היענותו של הנוער היהודי לפנייתם של מתנדבי ה " מסגרת " הייתה מהירה ומפתיעה. סיפר " לואי " : " שנים רבות פעלתי במגרת ה " הגנה " בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. אך בבואי לקזבלנקה, לא מצאתי שום הבדל בין הנוער הישראלי לבין הנוער היהודי במקום ואפשר היה לגשת לצעיר מקומי, עם אותן התביעות שהועלו בישראל.
ההצטרפות ל " מסגרת " זקפה את גוום של יהודי מרוקו והם גילו כלפיה מסירות בלתי רגילה ונאמנות עיוורת. דבר זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים שהתפתחה בין מגויסי " המסגרת " לבין הפעילים המקומיים.
גם אם במשך השנים עברו בשורות , המסגרת " מאות ואלפי צעירים – הסודיות נשמרה היטב ולא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה. גם במקרה של מעצרים ועינויים – לא נשברה רוחם של המגויסים והעצורים לא הסגירו מעולם את חבריהם לידי השלטונות המרוקנים ".
מה שסייע להתבססותה של " המסגרת " הייתה , כמובן, העובדה שבין המתנדבים היו כמה יוצאי צפון אפריקה שהכירו את המקום, שלטו בשפת המדינה, וידעו את אורח החיים בה. אלה החלו מיד בהתארגנות ועל ידי כך אפשרו לחבריהם ללמוד את השטח ולבנות את לעצמם את הכיסוי בדרוש.
חברי " המסגרת " למדו, בין היתר, את סידורי עבודתה של הקהילה היהודית, אספו מידע על מנהיגיה ואיתרו את האישים רבי ההשפעה בה. הם גייסו לשורותיהם צעירים מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות, שהצטיינו במוטיבציה יהודית חזקה.
חינוכם האידיאולוגי של צעירים אלה היה טוב ונכונותם להקרבה הייתה רבה. למרות השוני במנטליות, בחינוך, ובהשקפת העולם, נוצרה מיד כימיה בין המתנדבים מישראל לבין הפעילים המקומיים והתפתחה ביניהם אהבה הדדית, מסירות ונאמנות.
תוך זמן קצר רכש לו הארגון מקום של כבוד בחיים היהודיים במרוקו, הן משום איכותם הגבוהה של המתנדבים והן משום האמונה שכל מה שישראל עושה הוא טוב. לכן, גם הייתה למגויסים הצעירים אמונה עיוורת במתנדבים, שכונו על ידם " ציונים " וכמעט ולא היו מקרים של הפרת משמעת או גילוי סוד.
המצטיינים בין הפעילים המקומיים גויסו לעבודה מלאה " במסגרת ". חלקם עברו קורסים קצרים בצרפת, אחרים נשלחו להשתלמות במקומות אחרים. בשובם למרוקו, הם השתלבו באופן מלא בעבודתו של ארגון ההגנה המקומי.
שכרן היה נמוך יחסית, וטובות הנאה היו מעטות. אף על פי כן, הם עזבו את בתיהם ואת מקומות עבודתם ועל מנת לשמור על אלמוניותם – הם נשלחו לפעילות בערים אחרות. כדי לשמור על סודיות מרבית גויסו " למסגרת " צעירים מבוגרים יותר, לפעמים אפילו נשואים ואבות לילדים.
מתוך רצון למנוע חיכוכים עם ראשי הקהילה וכן מטעמי סודיות, לא התקיימו שום מפגשים במוסדות הקהילה או בבתי כנסת. כל המפגשים בבתים פרטיים או בדירות שנשכרו על ידי " המסגרת ". גם הנשק הוטמן בבתים פרטיים או בחנויות היהודים.
אם משום " שנשרפו ", או שתמה תקופת התנדבותם – תחנתם הבאה של המגויסים הייתה – ישראל. לרוב, בני משפחותיהם של המגויסים כבר עלו לפניהם ונקלטו יפה בהתיישבות ובעיירות הפיתוח.
החיים בתנאי מחתרת היו, כמובן, קשים.מנת חלקם של כל המגויסים הייתה – ניכור, ניתוק מחיי החברה ושמירה קפדנית על כללי זהירות וביטחון. משום כך לא הכירו המגויסים אלה את אלה, ובייחוד לא כל המתנדבים מישראל ומחו"ל.
שלא לדבר על כך שאיש, כמעט, לא הכיר את " לואי " – הוא ראש " המסגרת " בפאריס, או את האחראי מטעמו בקזבלנקה. כך שמלכתחילה, היה על המתנדבים מישראל ומחו"ל למלא שני תפקידים מנוגדים : לנהל תעמולה גלוי למען העלייה, ובו בזמן לשמור על זהותם הבדויה.
הם יכלו למלא משימה זו בהצלחה, אך ורק משום נאמנותם של יהודי מרוקו, מסירותם הרבה ויכולתם המופלאה לעמוד בתנאי לחץ ועינויים.
חודשי פעולתה הראשונים של " המסגרת " היו ממש מרתקים : ציון המגויסים, עריכת טכסים, קביעת נוהלי אימונים, הצטווח הראשון, אגירת הנשק והקמת " הסליקים ", כל אלה עוררו התרגשות מובנת ודחפו ליתר מאמץ.
בתקופת השיא, היו כמה מאות מגויסים מקומיים ומספרם של אלה שעברו השתלמויות בחוץ לארץ היה למעלה ממאה, הקורסים כללו הרצאות על תולדות הציונות, פרקים במלחמת השחרור וצורות ההתיישבות השונות.
כל המגויסים ל " מסגרת " היו חייבים בשבועת אמונים. טכס ההשבעה היה נערך בסודיות מרובה והמגויסים היו מניחים ידיהם על דגל מדינת ישראל, תנ"ך ואקדח ובהתרגשות רבה קראו בצרפתית את נוסח השבועה :
" הנני נשבע למלא בכל עת את פקודות הארגון, אשר תמסרה לי באמצעות מפקדי ובמסגרת תפקידי. כמו כן אהיה מוכן להקריב את זמני, רכושי ואף את חיי – כדי לשמור על כבוד עמי, רכושו וקיומו ".
אח המגויסים הראשונים ל " מסגרת " היה " ראמון " יליד 1935, בוגר בית הספר " אליאנס , בקזבלנקה ומאז 1948 – חבר בתנועת ה " בונים ". " ראמון " המשמש כיום פקיד בסוכנות היהודית, עבד באותה תקופה בבית מלון קטן, שהיה בבעלות יהודית והיו בו 50 חדר.
המלון שכן בקרבת התחנה המרכזית של קזבלנקה והתגוררו בו, דרך קבע, קציני משטרה ששיתפו פעולה עם הצרפתים, או שהיו פעילים במפלגת ה " איסתיקלאל ". לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה במארס 1956, התגוררו במלון כמה קציני משטרה מרוקנים, שהועברו לקזבלנקה מערי השדה.
עובדה זו הפכה את בית המלון ליעד מודיעיני נוח מאוד למתנדבי ה " מסגרת ". אחד המתנדבים הללו היה " הנרי " – יליד מצרים, פעיל בתנועה הציונית בקאהיר ומומחה במשפט חוקתי מוסלמי. במלחמת השחרור הישראלית לחם " הנרי " בירושלים העתיקה, וכיום מעורה בחיים המשפטיים בישראל.
" הנרי " הגיע לקזבלנקה בספטמבר 1956, כשהוא מצויד בדרכון צרפתי ומטרת בואו המוצהרת הייתה – הקמת חברה אמריקנית להפצת קטעי עיתונות. לאחר ששכר משרד במרכז העיר והעסיק כמזכירה, צעירה יהודית בשם " פיליס ", פנה " הנרי " למוסדות וחברות כלכליות שונות והציע לספק להם קטעי עיתונות המעניינים אותם
כן יזם הוצאה לאור של ספר " מי ומי " בחברה המרוקנית, אך מאחר שההיענות לפנייה הייתה מוגבלת, לא יצאה התוכנית לפועל. החברה של " הנרי " הייתה מוכרת בקזבלנקה הוא ניהל ספרים כחוק ובשתי שנות מגוריו בעיר, הוא אפילו שילם מס הכנסה לממשלת מרוקו.
על פי המלצה של " ג'וני ", המתגורר כיום באשדוד, גייס " הנרי " את " ראמון " ואת רפאל ( רפי ) ועקנין ז"ל, שברבות הימים נתפס על ידי שירות הביטחון המרוקני, עונה בכלא מאוחר יותר בבית חולים בפאריס ; גיוסו של " ראמון " היה חשוב במיוחד.
נוסף על היות המלון שבו עבד " יעד מודיעיני " – ניתן היה להקים בו גם " סליק " של נשק ותחמושת, מבלי לחשוש לגילויו. העובדה שבמלון גרו דרך קבע קציני משטרה, הייתה ערבוה מספקת לכך שהמקום הוא " נקי " מבחינה ביטחונית, והשלטונות המורקניים לא העלו אפילו על דעתם כי בין כתלי המלון תתנהל פעילות עוינת.
" ראמון " – כיום תושב נתניה, נשוי ואב לשישה ילדים ( מהם שניים שאומצו על ידו, לאחר רעידת האדמה באגאדיר ), סיפר : " מיד לאחר גיוסנו, הודרכנו כיצד לנהוג במחתרת, מה הם כללי הזהירות, כיצד להימנע ממעקב, כיצד להעביר ולקבל הודעות ובעיקר – כיצד להיפגש עם איש הקשר שלנו.
בראשית 1958, כאשר " המסגרת " עסקה יותר בארגון העלייה החשאית ופחות בענייני הגנה, יצאתי להשתלמות מחוץ למרוקו. רכז " לביא " שבאותה תקופה היה " אנדריי " , יהודי יוצא עיראק שמילא אחר כך תפקידים שונים באירופה.
יחד עם עוד 16 נערים שהיינו בקורס כחודש ימים ועברנו הכשרה ימית בהדרכתו של " דובי " – חבר קיבוץ ומוותיקי הפלי"ם. בין היתר למדנו להכיר את הים, שמענו הרצאות על תולדות עם ישראל, נפגשנו עם פעילי עלייה ב' ולמדנו שיטות שונות בארגון עלייה.
ההדרכה הייתה מוגבלת אך ורק לתחומים אלה ועל כן לא עברנו בקורס אימונים צבאיים, לאחר סיום הקורס, חזרנו למרוקו והגברנו את פעילותינו ב " מסגרת ". תחילה עסקתי בגיוס עצירים מקומיים ותוך זמן קצר הקימותי שלוש חוליות של אנשי מגן.
מאוחר יותר, נשלחתי לקורס של חודש ימים שנערך בארמון קאמבוס, ליד מונפלייה בדרום צרפת. בשובי לקזבלנקה, נתמניתי כמפקד " המלללאח " והייתי אחראי גם על בריכת השחייה, שבה נהגו לבקר יהודים רבים. חברים אחרים " במסגרת " שימשו כמפקדי הרובעים האחרים בעיר "
אך זמן מועט לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, היה כבר ברור שהחששות מפני פרעות ביהודים היו מוגזמים. לעומת זאת החריפה מאוד מצוקת העלייה.
דבר זה חייב את שינוי יעודה של " המסגרת " והעתקת מרכז הכובד בפעילותה, מתפקידי הגנה לארגון העלייה החשאית. " המסגרת " השכילה להתמודד בכבוד ובהצלחה מרובה עם אתגר חדש זה והיא רשמה את אחד הדפים המפוארים ביותר בתולדות ישראל והתנועה הציונית
סוף פרק " לביא " שאג בקזבלנקה
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
طنجره ولو غطاها
טנג׳רה ולקת ע׳טאהא.
סיר ומצא מכסה – ״מצא מין את מינו״.
يا ماجد القرد على ماله بروح المال وبضل القرد لحاله
יא מאח׳ד (א)לקרד עלא מאלו ברוח(א)למאל ובצ׳ל(א)לקרד לחאלו
. הוי הלוקח את הקוף על ממונו, ילך הממון וישאר הקוף לבדו.
״אל תקח אשה להון וליופי, כי ילך ההון והיופי וישאר הדופי״. (שעשועים יב, 24).
״מוטב אוצר באשה מאשר אוצר עם האשה״. (פתגם).
كمل نص دينه
כמל נֻצ דינו.
השלים את החצי השני של דתו(כלומר התחתן).
׳ברנש בלי אישה הוא חצי גוף״(זהר).
״כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא תורה״(יבמות ס״ב עמי ב).
لولا الدموع لاتحرقت الضلوع
לולא(אל)דֻמוע לאנחרקת (אל)צ'לוע
לולא הדמעות היו נשרפות הצלעות.
הדמעות הזולגות מכבות את אש האהבה.
المره من دانها بتسمن
אלמרה מן דאנהא בתסמן
האשה משמינה מאזנה.
האשה נהנית מהמחמאות והדברים הנעימים הנכנסים לאוזנה.
المره بحر والرجل سفينه وما الثر السفن اللي غرقت فيها
אלמדה בחר ו(אל)רג׳ל ספינה ומא אכת׳ר (אל)ספן אליי עירקוו פיהא,
האשה ים והגבר ספינה, הוי כמה ספינות טבעו בו.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES
JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Krhdya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et inciteles chercheurs à suivre son exemple.
.Apres ce malheur, la ville connnut une epidemie de peste qui emporta environ vingt mille Juifs
De telles calamites poussaient fatalement les populations a la fuite et a l׳emigration et a rechercher la securite et la quietude dans d'autres villes. C'etait probablement le cas pour la famille Ben Zmirro qui se refugia a Safi. A son arrivee, elle trouva les habitants de celle-ci divises en sectes et en partis, alors que les Portugais versaient de l'huile sur le feu pour creer l'occasion propice qui leur permettrait d'occuper la ville militairement. Pour mieux clarifier cette situa- tion douloureuse, il convient de signaler que Safi, en ce temps-la, avait un pacte de protectorat avec le Portugal. Le gouverneur de la ville, Ahmed Ben Ali Ben Farhoun, l'avait reconduit en 1488.
Ce protectorat imposait aux habitants de Safi le devoir d'allegeance au roi du Portugal, d'assurer securite et egards pour les commercants portugais entrant dans leurs murs, et de verser une taxe annuelle ou son equivalent en nature au Tresor portugais. En contrepartie, le Portugal, en la personne de son roi, s'engageait a assurer la securite de la ville et a la defendre contre toute attaque qui pourrait venir de l'interieur du Maroc ou de l'exterieur.
L'observation des interets des deux parties – Safi et les Portugais – montre que :
Les habitants de Safi demandaient au protectorat portugais de briser l’embargo mortel qui frappait leur commerce avec l'interieur et avec l'exterieur, par l'isolement de leur ville du reste du pays, a cause des evenements qui soulevaient le Maroc:anarchie, divisions et discordes, provoquees par l'incapacitE de la dynastie des Banou Ouattass d'unifier le Maroc et d'affronter la conquete iberique, particulierement portugaise, qui menacait le littoral atlantique (dont Safi) et qui attaquait tout commergant marocain ou autre empruntant la voie maritime.
Quant aux Portugais, en imposant leur protectorat a la population de Safi, ils voulaient donner a leur presence dans ce port un semblant de legalite et preparer une penetration pacifique dans les campagnes des Doukkala qui aboutirait a une occupation militaire aisee et peu couteuse.
Grace au protectorat portugais, Safi devint le port le plus actif des Doukkala. Les affaires de ses commercants et de ses artisans, juifs et musulmans,y prospererent. La ville s'imposa comme une etape obligatoire dans le commerce portugais avec les pays du Soudan parce qu'avec la region des Doukkala, elle produisait en quantites importantes et suffisantes, tout ce que les Soudanais demandaient en marchandises telles que les cereales, les chevaux et les tissus de laine.
Une histoire de familles-J.Toledano- Adaoui-Adaroque
Adaoui
Nom patronymique d'origine arabe, le traditionaliste, celui qui suit la coutume, l " ada ". Autre explication possible, basee sur une origine berbere, le confedere, celui qui fait partie d'une confederation de tribus organisee pour l'auto-defense. Il semble que ce patronyme soit sunonyme de Adda at de Addi que nous etudierons plus loin. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu. marocain en particulier, en francais et en hebreu
Adaroque
Nom patronymique d'origine arabo espagnole, indicative d'une origine : ethique arabe de l'ancienne ville de Daroca dans la province de Saragosse en Espagne.
Selon la tradition, l'oridine du nom de la ville serait arabo hebraique, derivee de : derekh-tarik " qui signifie chemin, route, por rappeler que la ville a été construite le long de la longue arterqui la reliait al la ville voisine Saragosse.
Le nom est atteste en Espagne au Xveme siecle, et au Maroc des le XVIeme siecle, figyrant sur la liste de Toledano des patonymes usuels dans le pays a l'epoque. Autres orthographes : Affaroki, Eddaroqui, Drouki. Au Xxemem siecle. Nom tres rsre, porte au nord du Maroc et en Tunisie.
Rabbi Abraham Adroque
Rabbin – Shohet a Fes au XVIIeme siecle. Auteur de Novella reproduites par le rabbin de Meknes, Eliezer Bahloul dans son livre " Mree Enayim "
Rabbi Hassan Adroque
Rabbin a Meknes, XVII- XVIIIeme siecle, contemporain et compagnon d'etudes de rabbi Hayim Toledano
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.
בשנים 1016 – 1019 נרצחו בקיירואן אלפים רבים של אנשי כת זו. שיירת שיעים שנמלטו מהעיר ובקשו לעבור לסיקיליה, הותקפה בדרך, הנשים הנאות נאנסו, ולאחר מכן הושמדו כולם. לאחר הזכירו
התפרעות זו מוסיף הכרוניסט הערבי עוד בלשון קצרה :
" באותה השנה 1018 – 1019היה באפריקיה יוקר רב ומלחמות רבות " גם מצב זה היווה עילה מספיקה לשליטי קירואן, שכבד התחילו רוקמים מזימות כיצד לפרוק את עול הפאטמים מעליהם, כדי לא להיגרר אחר גזירות אל־חאכם על יהודים ונוצרים.
ובכל זאת פטור בלי כלום אי־אפשר! אין פלא, כי בשנות מהומות, מרידות׳ מלחמות ורעב פחדו היהודים פחד ואף נפגעו בגופם וברכושם, אם כי לא אליהם במיוחד התכוונו בדרך כלל המתמרדים והמתפרעים.
בשני מכתבים ששלהו באותם הימים אל פוסטאט האחים יוסף ונסים בני ברכיה, ממנהיגי הדור וגדוליו בקירואן, מוצאים אנו תיאורים, שבהם משתקפים הלכי הרוחות בקרב העדה היהודית וגם פרטי מאורעות חשובים בשבילה.
במכתב האחד קוראים אנו בין היתר: ״ ואני כבר הסברתי ופירשתי לדך כי שקט השטח שלנו לאחר המהומה ששררה, וכי נרגענו לאחר הפחד, וזאת בעזרת ה׳ הגדול והמרומם וכן הודעתיעל שובו של הסולטאן ״) מהמערב, בשלום ועמו שלל רב, ועל שובו של השייך אדוני אבו יסחק הנגיד אתו, וכי
בזמן הגיעם מהמערב….
במכתב השני, שנשלח זמן קצר לאחר מותו של הנגיד מתארים יוסף ונסים את המצב המסוכן שהתהווה עם הסתלקותו של מגן העדה ומשענה . בימים אלה המוכנים לפורענות, מתחילים אויבי היהודים להרים ראש. הכותבים מצביעים במיוחד על חומרת מצבם של תושבי המקומות המרוחקים, כשאין מי שישתדל
בעבורם, וזו גם שעת כושר לנציבים ולממונים לנגוש בהם.
ליתר הרעה מת בשנה זו גם ר׳ יהודה בן יוסף אשר על מחלתו בזמן שהותו במהדיה נודע לנו
מהתוספת בגליון של המכתב הראשון והרי אף הוא היה משענת ומגן לקרובים אליו.
והנה פסקה אחת מהמכתב בתרגום:
״ וענייעי המלוכה, אחינו, נבוכים מאוד; ועירנו בזמננו סגורה ומםגרתה אין יוצא ואין בא. השטח נדלדל בגלל הרעב והבצורת, ולאחר ששנה זו התאוששה קצת בגשמים, ואורו עיניהם של בני אדם, ירד גזר דינו של ה׳ על האדון הזה ולקחו אליו. ונשאר האיזור מגולה ללא מגן וחרב.
אבקש מאת ה' שישרה עלינו רוח כדי שנצליח. וגם על בני קאבס ירדה פורענות חמורה על ידי ההיטל שהוטל עליהם בימי הרעב והם היו מגולים ללא מגן. ורובם בזמן הזה בעירנו. ומה שנוגע למערב הרחוק, כגון סג׳למאסה וזולתה הרי אבדו ומתו ברעב ובחרב, ואנו בפחד גדול. ישקיט ה׳ את פחדנו וירגיע את חרדתנו.
בשני המכתבים חסר תאריך השנה. על סמך הנתון הקבוע שבמכתב השני, הוא מותו של הנגיד אבו יסחק, הוא רבי אברהם בן עטא, שכנראה לא אירע 1016 – 1017 מאחר שבשנה — זו לכל המוקדם — הקדיש לו הגאון רבי ישראל בר שמואל את חיבורו בהלכות תפילה , ולאור הרמזים למאורעות
מסוימים, ננסה לקבוע על סמך דברי ההיסטוריונים הערביים את שנות כתיבתן של שתי האגרות.
אמנם קשה לצפות, כי יימצא זכר לעניינים יהודיים מיוחדים בדברי הסופרים הערביים . וכן אין להניח, כי כרוניםט, ואפילו הוא בן הזמן, יחשיב ו ״ ינציח ״ לזכר עולם פרטים, שמוצאים אותם לעתים קרובות במכתבים הנשלחים בשעת מעשה.
המכתב הראשון, שבו מודיעים על השקט השורר באזור ועל שובו של הסולטאן עם הנגיד ר׳ אברהם בן עטא נכתב בדצמבר שנת .1014 בשנה 1014/405התמרד הענף השני של השושלת בגלוי נגד באדיס. בחצר אמיר קירואן השתררה מבוכה.
הוא פינה את משפחתו ואת חצרו מעיר הבירה למבצר מהדיה המרוחק מהלך יומיים מקירואן, ויצא נגד המורדים. באדים הכה את המתמרדים שוק על ירך ולקח שלל רב. אמנם זה היה בעוכריו, כי חייליו
התחילו מתעסקים בביזה במקום לרדוף את האויב, שהצליח להימלט.
בהיותו במסע המלחמה נודע לבאדיס, כי בנו יורש העצר, שאל־חאכם העניק לו את התואר ״ עזיז אל־דולה ", כלומר יקר המדינה, מת במגפה. הכרוניסט מספר, כי האמיר צידק את הדין באומץ רב . טבעי הדבר, שמיד לאחר הניצחון סר הסולטאן לימים מספר לראות את שלום ביתו וגם להראות את הביזה שלקח – במיוחד, שהמרחק בין שדה הקרב ובירתו לא היה רב.
אמנם פרט זה על ביקורו הקצר אינו נזכר בדברי הימים, שבהם מסופר רק, כי האמיר המשיך
במלחמה ומת במחנה. שהותו של הנגיד בימים אלה במערב מובנת יפה. הלא גורלן של קהילות רבות בשטח המריבה — כגון אשיר, מסילה, תאהרת ״, — מונח היה בכף הקלע ודרושים היו שיכנועו, תיווכו והתערבותו בכל שעה של הנגיד, שלא יבולע להן.
לפי דברי ר׳ יוסף בן ברכיה חשבו מלכתחילה שהנגיד ישהה זמן רב יותר במערב, אבל הוא הצליח לשוב כעבור חדשיים — כנראה בגלל נצחונו המזהיר של באדיס ושובו של זה לקירואן. כי אמנם גם בקירואן עצמה היה לו מה לתקן.
כאן נגזרה בינתיים הגזירה על סגירת כל החנויות והשווקים – לאו דווקא של יהודים – והעברתם לפרבר מרוחק, שאליו עברו לפי הפקודה גם הברברים בני צ'נהאג׳ה . ונקל להבין את המשבר שעתיד היה לפרוץ בשביל החנוונים והרוכלים היהודיים בקירואן.