יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

שונים היו פני הדברים באלג׳יריה, שם נראה היסוד הקולוניאלי מבוסס דיו כדי למנוע מראש את התחזקות השאיפות לעצמאות בקרב האוכלוסייה המוסלמית. זו האחרונה הוכיחה נאמנות ללא־דופי — כפי שמעידים כל הדינים־והחשבונות הרשמיים — עד כי גינתה את הרעשת מרס־אל־כביר(Mers el-Kebir) וחיסול הצי הצרפתי בידי הצי הבריטי(י. ביולי 1940), בדומה לרובם המכריע של הצרפתים. נכון הוא כי אנגליה לא נהנתה מעולם מ׳אהדתם היתירה של המוסלמים, בשל יחסה כלפי בני דתם במזרח, ובפרט בשל מדיניותה לטובת היהודים ולרעת הערבים׳.

פרשת מרס־אל־כביר החריפה אפוא את טינת המוסלמים כלפי היהודים,אולם לא היא ואף לא התסיסה האנטישמית שליבתה עיתונות הימין הקיצוני ועודדו סוכנים איטלקים וגרמנים גרמו לתקריות דומות לאלה שאירעו אז במארוקו ובתוניסיה. המסע האנטישמי שהחל משתולל אחרי שביתת־הנשק ואחרי ביטול ׳צו מארשאנדו׳ נשאר תופעה אירופית מעיקרה. דבר לא השתנה אפוא בתחום זה לעומת השנים שלפני המלחמה, פרט לתמימות־דעים ברורה יותר בין היסודות האנטי־יהודיים ההמוניים ודרגים מסוימים בקרב השלטונות.

בשל תמיכתם — מתוך טעמים ברורים מאליהם — בהמשך המלחמה בגרמניה הנאצית, נחשבו היהודים בתורת בעלי־ברית אובייקטיביים של אנגליה. לכן הלך והתרחב הפער שנפער בין היהודים לכלל החברה הצרפתית אשר שוכנעה, רובה ככולה, מצדקת הנימוקים שהביאו את המרשאל פטן לבקש שביתת־נשק. מכאן עד להטלת דופי באוכלוסייה היהודית בשל היותה אנטי־ממשלתית ואפילו אנטי־ לאומית, לא נותר אלא מרחק קצר, שאותו עברו עד־מהרה השלטונות.

הרי כי כן, בעוד ׳צרפתים אמיתיים׳ נשאו ב׳צנעה׳ את עוגמת התבוסה, לא החמיצו בחוגי יהודים מסוימים — כדברי ראש משטרת נֶמור (Nemours, מחוז אוראן) — ׳הזדמנות כדי לחגוג ולערוך הילולות… הגובלות בחוסר צניעות. מעשים אלה יש בהם כדי להתמיה יותר מאשר להרגיז את שאר חלקי האוכלוסייה, שהרי אין להם סיבות דומות ליהנות ולהשתעשע׳.

באלג׳יר — לפי דין וחשבון אחר — גילו היהודים כלפי אנגליה ׳רגשות החורגות ממסגרת ההערצה האפלטונית׳ ואילו באוראן השתמשה הקהילה בכספים ומשכה אליה טייסים, שאותם שידלה להתגייס לצבא הבריטי. זאת ועוד: בקונסטנטין הדיחו היהודים את 200 עובדי הרכבת הקומוניסטים לגרום נזק במסילות־הברזל ולשבש את התחבורה: ׳היהודים האמידים מוכנים לסייע למשפחות של עובדי הרכבות אם ירדפו ויכלאו אותם׳.

האוכלוסייה האירופית הציתה את התסיסה האנטי־יהודית בהפצת שמועות בדבר פוגרומים שעמדו לפרוץ כל רגע במרכזים העירוניים הגדולים וכן בהפצת מכתבי איום וכרוזים, שבהם הואשמו היהודים באחריות לתבוסה וקראו לגרשם ובעיקר לבטל את ׳צו כרמיה׳. נושא אחרון זה חזר ועלה בכל אסיפותיה של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שעמדה בקיץ 1940 בראש המסע האנטי־יהודי. לקראת אמצע ספטמבר נבזזו כעשרים חנויות של יהודים במרכז אלג׳יר. ההודעה הרשמית, שפורסמה למחרת התקרית נזפה בפורעים, בעיקר על רצונם להעמיד את עצמם במקום הרשויות:

… מתוך אי־השלמה עם האמצעים שנקטה ממשלה הממונה על שלום הציבור, יש הסוברים כי יש בכוחם לפעול, בלי כל סיכון, במקום השלטונות, בתחום מורכב ביותר שאינו מוכר להם כלל. שהרי אין הם מבינים כי יש דרכים העלולות להזיק ולסבך דווקא את העניין שלמענו מבקשים לפעול ואותו רוצים לשרת. מעשי האלימות הראוותניים, העלולים ליצור את הרושם כי אפשר לעשות צחוק מן המשטרה בלי עונש… סופם לערער את מהלך האירועים שאין לעשותם היום נושא לוויכוח בלב הככרות.

השמירה על הסדר הציבורי נראתה בעיני הרשויות צורך בל־יעבור. הן חששו כי התקריות יוליכו למהומות ולתוהו־ובוהו ששוב ינצלו יסודות אנטי־צרפתים מכל הסוגים. במצב של התלהטות הרוחות ששרר באלג׳יריה דומה כי גורם זה — ולאו דווקא הנטייה למתינות כלשהי של השלטונות — הוא אשר מנע מן הארגונים האנטישמיים להוציא אל הפועל את איומיהם.

המגרב אחרי שביתת הנשק: מהתנגדות אנטי־גרמנית לפֶּטֶניזם קיצוני

ב־19 ביוני 1940, בשעה שגורל ה׳מערכה על צרפת׳ הוכרע סופית, מסר פראנקו לידי היטלר תזכיר ובו תבע את איחודה של מארוקו בתורת פרוטקטורט ספרדי. חמישה ימים קודמ־לכן כבש ה׳קאודיליו׳ את האיזור הבינלאומי של טנג׳יר, ועוד תבע את מחוז אוראן בתור גמול על כניסתו האפשרית למלחמה. בה בעת לא הסתיר מוסוליני, שאיחר להצטרף למלחמה בצרפת, את תביעותיו על תוניסיה ועל מחוז קונסטנטין. בבורדו(Bordeaux) ניסה פול רנו(Paul Reynaud) לשווא לשכנע את שריו בדבר הצורך להעביר את המוסדות הריפובליקאנים לצפון־אפריקה: כמצדד בהמשך המלחמה נתמך ראש־ממשלת צרפת, שסלד מעצם הרעיון של שביתת־נשק עם גרמניה הנאצית, בבכירי המינהל האזרחי והצבאי במארוקו, באלג׳יריה ובתוניסיה, שהיו מאוחדים בדעה אחת כי היה באפשרותה המוחלטת של צפון-אפריקה להתנגד למזימות הציר, בעזרת משאביה וכוחותיה בים ובאוויר, ולהשתתף, לצד בעלות־ הברית, לשחרור המטרופולין.

אולם איזה משקל היה לנימוקיהם של נוגסושל לה­בו, נגד אישים עתירי־שם כגון המרשאל פטן והגנראל ויגאן? ב־17 ביוני, ביום בו הרכיב פטן את ממשלתו והורה לצבא צרפת להפסיק את הלחימה, הודיע הגנראל נוגס לוויגאן על נכונותו להמשיך במאבק ׳כדי להציל את הכבוד ולהשאיר את צפון־ אפריקה בידי צרפת׳.

ב־18 ביוני, הפציר לה־בו בממשלה כי תעבור לאלג׳יריה ׳כדי להמשיך במערכה על אדמת אפריקה עם בעלות־בריתה של צרפת׳.להתנגדותם של נוגס ושל לה־בו לשביתת־הנשק היה שותף גם האדמיראל אסטווה — מפקד הצי הים־תיכוני בביזרט — והנציב־העליון של צרפת בתוניסיה, מארסל פירוטון: אולם בזה אחר זה, ׳ובמצח סמוק מרוב בושה׳, התיישרו הגנראלים שמעבר לים עם המדיניות שקבע פטן. רק תביעות מופרזות של הגרמנים יכלו ליצור את הלכי־הרוח שנדרשו לביצועה של תכנית הפינוי של שני בתי הפרלמנט ושל הממשלה לצפון אפריקה ולהמשך המאבק המזוין.

ההכרעה הסופית הושארה, בנסיבות אלה, להיטלר. הוא הסכים לשביתת־נשק ׳נדיבה׳, ובכך שם קץ לשאיפות ההתנגדות האחרונות של הממשל הצרפתי, שחש הקלה משום שנוכח לדעת כי לא הצי ולא האימפריה היו מטרה לתביעות כבדות מנשוא של הגרמנים. היטלר משוכנע היה בנפילתה הקרובה של אנגליה, ולכן שידל את מוסוליני ואת פראנקו שיבליגו בתביעותיהם כלפי הטריטוריות הצרפתיות שמעבר לים, עד לחתימת השלום במערב־אירופה.

ה׳קאודיליו, כך מסתבר, לא השתכנע בקלות: עוד ב־25 ביוני צפה שגריר גרמניה במאדריד כי קרבה מתקפה ספרדית על מארוקו הצרפתית. תכנית זו הוסרה בסופו של דבר מן הפרק רק אחרי פרשת מרס־אל־כביר, כאשר נענו הגרמנים לבקשות הצרפתים, שדרשו את ההפעלה של סעיפי הסכם שביתת־הנשק שנגעו להגנה על השטחים הצרפתים שמדרום לים־התיכון. אף־על־פי־כן עשו שלטונות ספרד מאמץ אחרון להניע את הח׳ליפה של תיטואן, מולאי אל־חסאן אל־מהדי, כי יפלוש למארוקו הצרפתית, וכך יוכל להרחיב את סמכותו על כל הממלכה השריפית.

לא רק שיקולים טאקטיים של הגרמנים, כגון החשש מפרישת האימפריה הצרפתית והצטרפותה לאנגליה, מסבירים את ׳יחסו האוהד׳ של היטלר כלפי האינטרסים הצרפתיים: עוד בספרו ׳מיין קאמפף׳ התייחס ה׳פיהרר׳ בזלזול לכל תכנית של התפשטות אל הדרום, משום שראה כדבר מובן מאליו כי את מרחב המחיה הגרמני ראוי היה לחפש באירופה, בראש־וראשונה ברוסיה: מכאן שאת המשימות הצבאיות העיקריות בים־התיכון הניח היטלר למוסוליני. הוא התערב שם רק כאמצעי אחרון, בדרך־כלל כדי לחלץ את בעל־בריתו ממצב קשה זה או אחר.

אמנת שביתת־הנשק שנטלה מצרפת את בירתה ושני־שלישים משטחיה הבטיחה לה אפוא את הבעלות על האימפריה בשלמותה. לא בוויסבאדן ואף לא בטורינו — שם ישבו ועדות שביתת־הנשק עם צרפת — נטלו לעצמם הגרמנים והאיטלקים זכות כלשהי על המושבות הצרפתיות, להוציא את הפיקוח המוגבל על הכוחות שחנו במארוקו, באלג׳יריה ובתוניסיה: פיקוח זה היה בדרך־כלל מסמכותם של האיטלקים, פרט לאיזור החוף האטלאנטי של מארוקו, שעליו אמורים היו לפקח משקיפים גרמנים. אולם עד פברואר 1941 הוגבל פיקוח זה לשיגור שני מפקחים אזוריים לנמל קזבלנקה, קלאובה (Klaube) ואוור Auer

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העליה לארץ ישראל – אליעזר בשן.

הפרופסור הירשברג שמצודתו פרושה במזרח ובמערב, ושדות מחקריו משתרעים על שטחים רחבים, אהבה מיוחדת נודעת לו למערבא, דהיינו ארץ ישראל ולמגרב, לאחינן בארצות מבוא השמש.

על הזיקה בין שני אלה, והקשר בין יהודי המגרב וארץ ישראל בתקופת הגאונים פירסם מורנו מחקר כבר בתשי"ט ובשנת תשל"א פירסם בספר שזר מאמר העוסק במצוות יישוב ארץ ישראל. בחרנו אפוא בנושא הקרוב לתחום זה, תוך תשומת לב לתמורה שחלה במאה הי"ט לעומת הי"ח.

בתקופה זו היו קשרים הדוקים בין ארץ ישראל למרוקו שהתבטאו בחילופי אגרות, בהקדשות לארץ ישראל, בביקורי שליחים מארץ ישראל ובעליה לארץ, שמשכה למרות הסכנות בדרכי היבשה והים.

הסכנות מחמת מלחמות ושביה בים היו תכופות במאה הי"ח, ופחתו במאה הי"ט, ביחוד החל משנת 1830, עת נכבשה אלג'יריה על ידי צרפת. ואמנם בספרות שאלות ותשובות של המאה הי"ח מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך " כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גייסות ומלחמות.

פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מטיתואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה ".

ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. האגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי ( במכון לתצלומי כתבי היד העבריים בירושלים ).

בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו ". ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. " ובפרט שהוא צריך ליתן לצלך במערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב ".

בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח. " שמועות יבהלונו מן המערב צרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת.

הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו שם בין השנים 1728 ל – 1757, בתקופת הריב הין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד בן עבדאללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה רעב, במחצית הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב – 1713, 1721 -1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744. רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להוות גורמים לעליה לארץ ישראל.

יש לשער, כי במילים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב היד, מתכוונים לא רק למלחמות פנימיות אלא גם לאלה של מדינות אירופה וביחוד בריטניה והולנד נגד בסיסי הקרוסארים בחוף המגרב, ביחוד אלג'יר וסאלי, במטרה לחסל פעילותם.

ראיה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי סוס ואגדיר. בנסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר : " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה ".

במקורות הדנים על עליה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ. יתר על כן, כאשר מדובר בסירובה של אשה לעלות, אין היא נאחזת בנימוק של סכנה בדרכים, בניגוד לתקופה הקודמת.

לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובה לעליה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות " הכל מעלין לארץ ישראל והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לא – תצא בלא כתובה ", וכן להיפך.

גם האשה , כופה בעלה ( לפי הירושלמי רק הבעל כופה אשתו ), אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי יש סכנה בדרכים. וסיבה שניה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.

דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו את דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את החובה לעלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.

השרב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר במחצית השניה של המאה הט"ו, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו  "המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו בזמן הזה בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון אין כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה ( מזרחה ) כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים בים ".

הוא קבע כללית, כי כל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

מרשימת קהלי אדירנה, כמו גם מרשימות קהלים אחרים מן המאה ה-17, ברור שתהליך ההתפלגות של הקהלים אינו רק תולדה של התפצלותם לשניים או שלושה קהלים חדשים, תופעה הרווחת במאה ה-16, אלא יש התארגנויות חדשות גם כתוצאה מהגירה פנימית באמפריה.

הגירה זו הייתה לפרקים מרצון ולפרקים מאונס. מכאן פשר הופעת קהלי איסטמבול ובודין באדירנה או יוצאי סלוניקי ברודוס במאה ה-16. מעתה ההתארגנות מתבססת גם על מוצא משותף בתוך האימפריה. תופעה זו בולטת במיוחד בצמיחתה של הקהילה הגדולה של איזמיר במאה ה-17.

קהילה זו, שנוסדה בסוף המאה ה-16, נבנתה מן ההגירה הפנימית באימפריה. עם צמיחת המקום והפיכתו מעיירה לנמל ומרכז מסחרי פורח, הגיעו לעיר יהודים רבים מטיריה וממָניסה, אשר בסביבתה הקרובה של איזמיר, אך גם מסלוניקי, מאיסטנבול וממקומות אחרים באימפריה. וכן הגיעו אליה אנוסים שיצאו מפורטוגל. ואכן, רוב קהלי איזמיר אינם מיוסדים על בסיס המוצא מחצי האי האיברי, כפי שמעידים שמותם : בקיש, נווה שלום, פורטוגל, פינטו, גבֶרֶת, אַלגַזי, אורחים, במקביל לתהליך זה נתהווה תהליך אחר כבר ברבעים השני והשלישי של המאה ה-16.

קבוצות שלא היו מרוצות מן הקהל שלהן פרשו בקבוצות גדולות או קטנות. יש מהן שיסדו קהלים לעצמן ויש שהצטרפו לקהל אחר, שחבריו היו בני מוצא שונה. על ידי כך ועל ידי נישואים עם יוצאי ארצות ערים אחרות, נוצרה מציאות של קהלים מעורבים, אף ששמות קהלים אלה אינם משתנים עד המאה העשרים.

בתהליכי ההגירה וההתארגנות של יוצאי חצי האי האיברי באימפריה ניכרו כמה שלבים. בשלב ראשון, הגירה אל האימפריה והתיישבות בערים הראשונות ולאורך החופים, בנמלים ובערים בעלי חשיבות כלכלית. בעיקר מסחרית.

השלב השני, חדירה פנימה לתוך הבלקנים ולתוך אנטוליה, היהודים התיישבו בערים ובעיירות שלרוב התרוקנו מתושביהן היהודים הביזנטים, עקב העברתם ההמונית של אלה לאיסטנבול בשנות השישים והשבעים של המאה ה-15, לשם יישובה של עיר הבירה החרבה, במקביל לשלב זה, ובעיקר בלב השלישי, הייתה תופעה של הגירה פנימית בתוך האימפריה והגירה מבוקרת של אנוסים מפורטוגל ויהודים מאיטליה ומאשכנז לאימפריה. הועתק לפורום 19/11/07

ההגירה הפנימית הייתה מונעת על ידי מספר גורמים.

1-     היא נוצרה על ידי הגליות של יהודים ממקום למקום בגלל מדיניות הקולוניזציה של השלטונות, כך למשל הועברו 150 משפחות יהודיות מסלוניקי לרודוס לאחר כיבוש רודוס ב-1523, לשם יישובה, והודי בודה – הונגריה -, הועברו אחר 1526 לכמה ערים ועיירות באימפריה, ועקב כך נוצרו קהלים של וצאי האימפריה על בסיס המוצא שלהם בספרד או בפורטוגל.

2-     היא נוצרה עקב קשיים ומשברים כלכליים, תנאי תברואה ירודים, צפיפות דיור וקשיי פרנסה במקום התיישבותם הראשון. גורמים אלה הביאו יהודים רבים, א. להגר אל מרכזים עירוניים חדשים או ומצליחים יותר, זו למשל סיבת ההגירה הגדולה מסלוניקי ואיסטנבול לאיזמיר בסוף המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. ב. להגר ממרכזים עירוניים גדולים אל ערי שדה ועיירות, למשל, הגירת יהודים מסלוניקי ומאדירנה אל פנים הבלקאן.

   או הגירת יהודים מאיסטנבול אל ערי אנטוליה. ג. להגר אל מרכזים שבהם יש פעילות כלכלית ותנאי מיסוי נוחים יותר, מירושלים, מדמשק וממקומות אחרים אל צפת המתפתחת ברבעים השני והשלישי למאה ה-16, מלפָאנטו לפָטרַס בייון ועוד הרבה, ומצפת לדמשק, ירושלים, עזה ועוד, עם פרוץ המשבר בה בעשור האחרון למאה ה-16 ובראשית המאה ה-17.

3-     היא נוצרה גם עקב עליית קרנו של מקום מסיבות כלכליות או דתיות, התגברות קדושתו או צמיחת מרכז דתי בתוכו, הגירה מרחבי הבלקאן לסידרוקפסי ומכל רחבי האימפריה לאיזמיר מסיבות כלכליות, ומכל רחבי האימפריה לארץ ישראל בכלל ולצפת בפרט, משנות העשרים למאה ה-16, מסיבות דתיות.

4-     גורם נכבד לעזיבת מקום היו גם תנאם אקלימיים ירודים ותכיפותן של מגפות. אם בשלב ראשון היו המהגרים פחות בררנים וביקשו להאחז בכל מקום שבו הפרנסה אפשרית, הרי לאחר מכן שינו את החלטתם על פי תנאי המקום , כך למשל בקָווָלָה שביוון, ועוד. 

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

משפחת בוקעבא

משפחה נכבדה מוזכרת בכתבי הקהילה. אברהם, חיים, אהרן, מרישא

המנוח הצדיק ר׳ אברהם הי״ד ודם זרעיותיו נפטר בלא זרע בר מינן.

היקר, ענוותן כהלל, זריז ועמל במלאכתו, להתפרנס מיגיע כפיו, מוקיר בני תורה, משכים ומעריב הצדיק ר׳ חיים הכהן הנד הוליד: יצחק, אליהו, אברהם, שלמה, דוד, יוסף, חנינא, מרימא.

המנוח יצחק, המנוח אליהו, המנוח דוד בני ר׳ חיים הנד נפטרו בלא זרע ב״מ.

הנכבד, איש עמל ועבודה, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, עניו ותם הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: חיים, עליזא, נונא, טובה, שרה, אסתר.

הזקן הבשר, נהנה מיגיעו, משבים ומעריב, הולך בתום, גומל חסדים, ר׳ שלמה הכהן הנד הוליד: יצחק, סתירא, רבקה.

איש צדיק, שלם במדות, ענוותן ושפל ברך, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: יוסף, עליזא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, נקי טהור כפים, ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: יהודה, דוד, רחמים, שמעון, קמירא, נונא.

גברא רבא, צדיק תמים, מתפרנס ונהנה מיגיעו, ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: שמואל, יהודה, משה.

הנכבד, חי מעמל עשר אצבעותיו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: אהרן, סאעודא, מאחא.

המנוח ר׳ רחמים הכהן הנד נפטר בלא זרע ב״מ.

הצדיק, שמן תורק, משכים ומעריב, אוהב שלום, אוהב את המלאכה, ר׳ שמעון הכהן הנד הוליד: ר׳ אהרן, יצחק, אסתר, קמירא, מרימא.

משפחת לקנוש

משפחה רמה המוזכרת באגרת יחס פאס עמי 137. רבינו יעקב אביחצירא ז״ל התעכב באיזור דברו והיה מנוע מסיבת גשמים ושלגים מלהגיע לדבדו, הדבר נודע לבני הקהילה והם שלחו לפניו איש ממשפחת כהן דלקנוש, שאיש כבר היום לא זוכר את שמו! אך זוכרים אותו בכינויו ״לעוו׳ג דלקנוש״, והוא סייע בידי הרב להגיע למחוז חפצו.

הזקן החסיד, שפל ברך_; ירא ה׳ ושלם, ר׳ יוסף הכהן דלקנוש: שלמה, יהודה, סתירא.

החסיד מזכה הרבים בנכסיו, הקדיש בית לחברת רשב״י, חי ומתפרנס מיגיע כפיו, מוקיר התורה ולומדיה, הזקן הכשר ר׳ שלמה הכהן הנז׳ הוליד: ר׳ יצחק, רחמים, מרימא, מאחא, עווישא.

אין פרטים אודות בניו של ר׳ יהודה הכהן הנז׳.

בן איש חיל, גזע ישישים, הולך תמים ופועל צדק, יראת ה׳ היא אוצרו הצדיק ר׳ יצחק הכהן דלקנוש הוליד: אברהם, סעדיה, אסתר, זהירא.

המנוח ישר ותם, מתפרנס מיגיע כפיו בעל צדקות ר׳ אברהם הנז׳ הוליד: אליהו, שלמה, משה, חנינא, מאחא.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

פורסם על ידי יוסי פרי, באתר תוניסיה

העיר חמאם ליף היא עיירת קיט החשובה ביותר במפרץ תוניס ונודעת בזכות מעיינות המרפא החמים שלה, היא שוכנת לרגלי הר "בו-קורנין" על שפת הים כ – 19 ק"מ דרומית מזרחית לעיר תוניס. קיימות עדויות לקיומו של ישוב במקום בתקופה הפיניקית ובתקופה הרומית, ונראה שכבר אז שמשה חמאם ליף אתר נופש ומרפא של קרטגו. בקרבת הישוב ישנם שרידים של חמי מרפא מתקופת הרומאים, ששימשו את תושבי קרטגו הבירה.

 בתקופת המוסלמים ירד הישוב מגדולתו, אבל במאה ה- 8 עד המאה-11 המשיך היישוב להתקיים ונקרא "מרסא אל- חאמה". בימי השושלת החוסיינית במאה ה-18 בנה הביי של תוניס את ארמון החורף שלו בחמאם ליף, אשר הוקם על חורבות ברכות המים הרומיות.

ראשית הישוב היהודי בחמאם ליף היה כנראה בתקופה הפיניקית ומספר תושביה היהודים עלה לאחר חורבן בית שני. בחפירות הארכיאולוגיות שערכו הצרפתים בין השנים 1883 – 1909 נתגלו שרידים של מבנה בעל שלושה חדרים, כאשר בכל חדר נתגלו שרידים של פסיפסים הכוללים כתובות ועיטורים.

 לפי סברת הארכיאולוגים היה זה מבנה בית כנסת יהודי עתיק הקרוי על פי הכתובות שנתגלו "נארו" שזהו שמה הקדום של חמאם ליף. העטורים בפסיפסים כוללים סמלים יהודים מובהקים כגון, מנורה בעלת שבע קנים, אך גם סמלים נוצרים כמו לחם ודגים ואפילו סימן הדומה לצלב. הישוב היהודי בחמאם ליף התקיים כנראה עד סוף התקופה הביזנטית, חרב עם יתר הישובים האחרים בסביבה והתחדש במאה ה-18 .

 בשנת 1857 פרסם הביי את אמנת היסוד שמעניקה שוויון זכויות לכל הנתינים. במסגרת רפורמות אלו של הביי מונה נסים שמאמא שהיה הקאדי של יהודי תוניס לשר האוצר בשלטון הביי ושהה עימו רבות בחמאם ליף בה שכן ארמון החורף של הביי. בשל שהותו המרובה במקום ורצונו כי יהיה במקום מניין קבוע ושחיטה כשרה הקים נסים שמאמא בשנת 1865 בית מדרש וישיבה בעיר וגם דאג להבאת תלמידי חכמים מהעיר תוניס שקבעו בה את מקום מושבם.                     

בין השנים 1909- 1921 הוכפל ושולש מספר היהודים בחמאם ליף, וזאת בגלל הקרבה של העיר לעיר תוניס מחד, ועלות זולה של שכר הדירה מאידך. מרבית היהודים עבדו מחוץ לחמאם ליף אולם היו מהם שהתפרנסו ממסחר זעיר שהתפתח במקום. רוב תושביה היהודים של חמאם ליף היו בעלי אזרחות אירופית – צרפתית או איטלקית, שחלקם עסק במקצועות חופשיים כגון רופאים, עורכי דין ופקידים.                                                     

בחמאם ליף לא הוקם ועד קהילה כבשאר הערים האחרות שטיפל בצורכי הקהילה. הם היו סמוכים לשולחנו של ועד הקהילה בעיר תוניס, וגם השתתפו בבחירות להנהלת הועד. הם קבלו שרותי קהילה שונים מועד קהילת תוניס, ואף השתמשו בבית העלמין החדש בתוניס.

 אחד הנציגים של יהודי חמאם ליף בועד הקהילה היה חיים צרפתי אשר היה איש הקשר בין ועד הקהילה בחמאם ליף לבין ועד הקהילה בתוניס, הוא אשר טיפל בצורכי הקבורה, השחיטה, הצדקה וטיפול בבתי הכנסת.                     

בחמאם ליף היו שני בתי כנסת קבועים, אחד מהם נחשב לבית כנסת מרכזי שאותו ניהל הרב גז, ואת בית הכנסת השני ניהל הרב פרטוך. יהודי המקום העדיפו להקנות לילדיהם חינוך והשכלה אירופיים כך שבגיל ביה"ס היסודי הילדים למדו בבית הספר הצרפתי במקום, ואת לימודי התיכון העדיפו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים צרפתים בעיר תוניס.

למרות זאת שני הרבנים, הרב גז והרב פרטוך, לימדו ב"תלמוד תורה" שפעלו בשני בתי הכנסת את הילדים שרצו ללמוד אחרי הלימודים בביה"ס הצרפתי, לימודי קודש בשעות אחר הצהרים. 

המשך המאמר – בראש כל קהילה עמדה אסיפת קהל, שבה השתתפו שווה בשווה היהודים מלידה, הגרים והמתייהדים, ו " אסיפה מנהלית " שחבריה, פעמים תשעה במספר, היו מתמנים על ידי הקהילה.

לפי כתובות שנתגלו יכולים אנו לקבוע, שכמה נשים היו משתתפות במועצה זו 

מועצת הזקנים הייתה דואגת לסדרי ניהולה של הקהילה : היא טיפלה בכספים, השגיחה על ארגונה הדתי של הקהילה, ייצגה את האינטרסים שלה בבתי המשפט וכלפי השלטונות ; היא חילקה צדקהף קיבלה החלטות על הקמת בית כנסת, בתי מדרש וספריות.

המועצה שבראשה זקן העדה – גירוסיארך – מינה את הפרנסים – ארכונטיס – המזכיר – גראמאטיאוס – דאג לרישום הפרוטוקולים של הישיבות ולשימור הגנזך.

הרב, או ארכי סינאגוגוס, שבמידה רבה לא היה תלוי בזקנים, דאג לעבודת האלוהים, לדרשות וללימוד התורה. לצדן מוצאים אנו את עוזריו מימים ימימה : דרשנים, מתורגמנים ושַׁמַשים.

יש להביא כאן את הסריקה של מפת היישובים של יהודי צפון אפריקה במופיעה בראש ובסוף הספר.

בית הכנסת היה מרכז כל החיים היהודיים ובו ישבו דיינים למשפט. התלהבות רוחנית גדולה, ניזונה ממגע מתמיד עם שאר הפזורה ועם ארץ ישראל, איפשרה לקהילות אלו לא רק לחיות אלא גם, כפי שעוד נראה, לחרוג ממסגרותן המצומצמות ולהשתתף בחיי העם היהודי בכללו אף לשמש גורם משיכה לעולם העכו"מי, משיכה שבישרה כבר את התפשטותה של הנצרות.

אכן הודות לאחדותה של הקיסרות יכלה כל מושבה להשתתף יותר בהווי היהדות של הים התיכון, שלמרות חורבן הבית הוסיפה ירושלים לשמש לה מרכז. לאחר פרפורי המרד האחרונים של העם היהודים בימי טראיאנוס ואדריאנוס בא השלום לשכון שוב בימי אנטונינוס קיסר – 139 – 165.

אנטונינוס, שהכיר בכישלונן של הרדיפות, ויתר על הניסיון להשמיד את העם היהודי. הוא ביטל את הגזירות וחידש את חופש ברית המילה והמנהגים הדתיים.

באוּשה שבגליל שבו תלמידיו של רבי עקיבא והקימו מרכז רוחני ראשון וחידשו את הסנהדרין. אחת מתוצאותיה של מדיניות הפיוס והשלום התבטאה בהכרתה של רמו במנהיג רוחני של העם היהודי, האֶתנַרך או הפטריארך, שמרותן חלה על כל יהודי הקיסרות. מקור השם הוא העיר הקדומה אושא,  מתקופת המשנה והתלמוד, ובה ישבה הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא.

אתנרך הוא תאר יוני , שפירושו נשיא העם . בתקופה ההלניסטית והרומית נקרא בשם אתנרך שליט שאינו זוכה לכבוד מלכים , אולם בידו שלטון בלתי מגבל על נתיניו . התואר נזכר לראשונה במסמך מתקופת החשמונאים , והוא נתן לשמעון , אחיו של יהודה המקבי . בשנת 63 לפני הספירה נתן פומפיוס תאר זה להורקנוס ה – 2 במקום התאר מלך . גם ארכלאוס , בנו של הורדוס , נתמנה אתנרך על ידי אוגוסטוס קיסר בשנת 4 לפני הספירה . השתמשו בתאר זה גם מחוץ לארץ – ישראל , בייחוד במצרים , שבה כנה ראש הקהילה היהודית בשם אתנרך

אותו פטריארך, הוא נשיא הסנהדרין המוכר על ידי השלטון הקיסרי, קיבל את מלוא הזכויות של מונרך. רם היה מעמדו בין נכבדי הקיסרות. בתור ראש הסנהדרין היה בידיו השיפוט העליון בענייני דת, וכדי להבטיח את פעולת שירותיו, רשאי היה להטיל מס שנתי  שהוא עצמו קבע את שיעורו – על כל יהודי הקיסרות.

מושבו הראשי של הנשיא היה בארץ ישראל, בבית שערים. בתחילת המאה השלישית, בימי רבי יהודה בן גמליאל, ( רבי יהודה השני ) , הועבר לטבריה.

רבי יהודה הקדוש, ששמו חרוט פעמים על חזית הספרייה של סנט ז'ונבייב בפריס הן בצרפתית והן בעברית, היה האיש הנכבד ביותר שזכה בתואר המעלה הרם הזה. הוא נהנה מחסדם של הקיסקים האנטוניניים, ומיודד היה עם אחד מהם, מן הסתם מרקוס אורליוס.

עם זאת לא הייתה בידו סמכות דתית מלאה, שכן לא פעם נשאר במיעוט בתוך הסנהדרין, בפרט מול פנחס בן יאיר, שמהולל היה בחסידותו הגדולה, שסירב להמתיק את דיני שנת השמיטה.

באש כל פרובינציה עמד פטריארך, או פרימַט, בעל סמכות שיפוטית, שאת היקפה אין אנו יודעים. באפריקה היו שני פטריארכים או פרימטים קטנים לשתי הפרובינציות שלה, הפרו קונסולרית והקיסרית. פרימטים אלה היו ממנים במישרים פקידים מקומיים בקהילות החשובות ביותר.

במסגרת המסורתית הזאת נמשכה התפתחות הקהילה היהודית בחופש גמור, מה גם שנהנו מן הערובות והביטחונות, שהביא להם השלום הרומי. מעמדם המשפטי של היהודים באפריקה הרומית זהה היה עם זה של כל יהודי הקיסרות.

אותם חוקים שׂררו ברומא ובפרובינציות. כל החוקים הקובעים בשאלות יהודיות חלים היו באורח כללי מאוד על העם היהודי. כאן לא היה מקום לשום יוצאי מן הכלל.

תושבי צפון אפריקה, שבתחילה נודדים היו, קיבלו זכות אזרח עש מהרה. כך יכלו תושבי צפון אפריקה והיהודים בכללם, לשאוף – ולהגיע למרות הרמות ביותר. חקיקה ליברלית פטרה את היהודים מכל החובות האזרחיות של הפולחן העכ"מי, שסתרו את אמונתם הדתית.

כאן קבעה רומי הבחנה ברורה מאוד בין קודש לחול ואיפשרה  לאזרח רומי להשתייך מבחינה משפטית, ללא שום הגבלה, למדינה הרומית ומבחינה רוחנית ל " לאומה היהודית. בתוקף זה שוחררו היהודים מהחובה, שאינה מתיישבת עם אמונתם הדתית, לחלוק כבוד לאלים, המגינים על העיר.

אשר לפולחן הקיסר, היה עליהם להשתמש בנוסחות השגורות בפי הרומים אבל רשאים היו להשמיט את הסגולות והתכונות האלוהיות שיוחסו לו. ביום חג הקיסר ובימי גנוסיה לאומיים לא היו הולכים אל המקדש העכו"מי אלא התכנסו בבתי כנסת שלהם, על מנת להעתיר לפני האלוהים בעד הקיסר.

כל אימת שהיה חוק אזרחי סותר את דיני הדת, היו היהודים פטורים ממנו; פטורים היו, למשל, מן הגיוס לצבא, שבהכרח היה מביא את היהודי לידי חילול שבת. שמירת השבת הייתה רשמית למחצה, שכּן ביום זה אי אפשר היה לאלץ יהודי להופיע בבית המשפט אף לא לעשות על עבודת כפייה.

הרומים הרחיקו לכת עד כדי כך, שחידשו בימי חול אותן חלוקות חינם, שנערכו בשבת, ומשום כך לא יכלו היהודים ליטול בהן חלק. וכשם שנהנו מכל הזכויות האזרחיות והמדיניות כך גם חלו עליהם אותם דיני עונשים : רק עונשים רומיים אפשר היה להטיל עליהם.

אוגוסטוס ביטל את ההגבלה האחרונה למימושה של ה jus honorum.( הזכות לקבלת האזרחות הרומית ) היהודים אזרחים רומיים, שזה מקרוב נתכבדו בכיבודי הממלכה כשופטי שלום, אבירים וסנאטורים, רשאים היו להסתפק בשבועת אמונים פשוטה, בלא לתת כבוד לקיסר האל, כך מוצאים אנו שמות של יהודים, שנתמנו אבירים, שופטי שלום, פריפקטים ופרו קונסולים.

נראה בעליל כי נהנו מן ה jus commerci, ויכלו לעשות חוזים ולטעון לפני הערכאות. ממש הייתה להם גם זכות ה connubium, שהוגבלה רק על ידי דיני ההלכה.

הגניוס הרומי העניק, אפוא, למושבות היהודיות מבנה מנהלי, שהתפשט עד קצה גבולותיה של הקיסרות. הודות לפיזרון זה יכלו להתגבר על מוראותיה של המאה הראשונה. עוד נראה איך התעצמה יהדות צפון אפריקה, שנתווספו עליה גולים מארץ ישראל, לבלבה, פרצה גבולות לאום וגזע ועשתה נפשות בקרב הברברים.

בצפון אפריקה הסתייעה עשיית נפשות זו בקשרים שאיחדו את היהודים עם הברברים – לשון משותפת, מאות שנים של יחסי שכנות, על הכל מידה שווה של התנגדות לפולש הרומי. מן הצעדים שנקטו הנוצרים נגד היהודים, החל מן המאה הרביעית, יכולים אנו לדון את מידת הצלחתה של ההתעלמות היהודית ואת החששות שעוררוה בקרב הכנסייה.

כך, עד שבא האסלאם והשתלט לדורי דורות על אדמת אפריקה, גירש את הצלב וכפה על שארית ישראל מעמד בני חסות; הד'מי.

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

התוכן

תשובת ר׳ אהרן רחבה ומקיפה יותר מהתשובות האחרות הנ״ל, כי היא דנה בנושא מצדדים שונים. הוא גם מביא את טיעוניו של ״החכם הפוסק״ האוסר, וסותר אותם אחת לאחת. להלן מספר נקודות מרכזיות שנדונו בתשובה:

א. האם יש איסור מדרבנן להלוות ברבית לנוכרים, האם יש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובין כדי חייו ליותר מכדי חייו. (דיון מקיף בסוגיה בבא מציעא ע ע״ב).

ב.   דיון בדברי רבינו תם ״שמה שנהגו להקל לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו״. האם יש לחלק במשא מלך ושרים בין היהודים הנמצאים בירושלים לבין היהודים היושבים באירופה. וכן במקום שהתירו משא ומתן עם עובדי עבודה זרה משום איבה, האם יש לחלק בין יהודים הנמצאים תחת שלטון מוסלמי לבין יהודים הנמצאים תחת שלטון נוצרי.

ג.   האם הנוצרים בימינו נחשבים כעובדי עבודה זרה או רק מעשה אבותיהם בידיהם ואינם עובדי עבודה זרה. האם יום ראשון נחשב כיום אידם .

ד.   בימים שאסרו המשא ומתן עם עובדי עבודה זרה, מטעם שהגוי הולך ומודה לאלהיו על כך ועובר הישראל משום ״לא ישמע על פיך״. האם הלואה ברבית בכלל המשא ומתן ואסורה״.

ה.   האם יש לחלק בין הלוואה לנוצרי סתם לבין הלוואה לכומרים.

ו.   מה הגורם להחרפת שנאת הנוצרים ליהודים? לדעת ״החכם הפוסק״, הלוואה לנוצרים ברבית היא הגורמת ואילו ר׳ אהרן תולה שנאת הגויים ״שהמה [הגויים] הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים, ומראים עושרם לכל כמו שהוא ידוע״. דברי ר׳ אהרן מזכירים לנו נימוקי התקנה שנתקנה בפאס בשנת השס״ו (1606) שהוא היה בין החותמים עליה, המגבילה יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר, מחמת ״שעיני הגויים רואות וכלות״.

בתשובה נפלו מספר שגיאות בכתיב ואין עקביות בכתיב מלא וחסר. יש לתלות כל זה בהעתקות השונות. נראה כי הסופד שהעתיק התשובה שלפנינו, לא היה דייקן במיוחד. אנו השתדלנו להיות נאמנים למקור. כמו כן הערנו על השיבושים שנפלו בהעתקה, רק באותם המקומות שהשיבוש גורם לקשיים בהבנה.

התשובה

טופם. נשאול נשאלתי לחוות דעתי על מה שנוהגים בירושלים ע״ה תוב״א להלוות מעותיהם ברבית לכומרים השוכ[נים] שם, אם יש בזה שום איסור. כי חכמים ורבנים יראי ה׳ ושונאי בצע מפאת יראתם חששו לדבר זה, ונשאו ונתנו בו ומתוך עיונם ופלפולם גמרו והורו לאיסור^.

ואני בעוניי כאשר ראיתי לעיין בדבר זה מצאתי כי דברי האוסרים מיוסדים על שני טעמים. האחד מטעם איסור הלואה ברבית לגוים וזה מדרבנן^. והשני משום לתא דע״ז, כי בזה עובר על לא ישמע על פיך  או ולפני עור לא תתן מכשול, שהם שני לאוין דאורייתא.

ולזה הנה באתי לחקור ולראות אם יש שרש לשני טעמים אלו או לאחד מהם לאסור זה. ובתחלת כל דבר אביא הסוגייא אשד אמרו במסכת בבא מציעא פ׳ איזהו נשך, אשר ממנה הורה הרב הפוסק לאיסור מטעם הרבית. וז״ל: מרבה הונו בנשך ובתרבית אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא אפילו רבית דגוים. איתיביה רבא לרב נחמן לווין מהם ומלוין אותם ברבית, אמר רב חייא בדיה דרב הונא בכדי חייו. רבינא אמר הכא בתלמיד חכם עסקינן, מאי טעמא גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו וכיון דת״ח הוא לא ילמד ממעשיו. איכא דמתני לה להא דר״ה אהא דתני רב יוסף, אם כסף תלוה את עמי, עמי וגוי עמי קודם. פשיטא אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא אפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם, עד כאן. ופליגי ר״ת ור״ח _׳ ר״ת סבר דלישנא בתרא סותר לישנא קמא.

שכן כתבו בתוספות שם: ומה שנהגו עתה להלוות לגויים אומר ר״ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, לקיימא לן כאידך לישנא דאי איכא דמתני לה אחא, ולא אסרו רב נחמן ורב הובא רבית הגוי מעולם, ע״כ ״. ומהאי משמע דלר״ת תרי לישני הללו קא מפליגי, דללישנא קמא אסרי רב נחמן ורב הונא רבית הגוי וללישנא בתרא לא היו דברים מעולם, ולא אסרו מעולם רבית הגוי כפשטא דמתניתין. וחר״ן ז״ל כתב בחידושיו״ על דברי התוספות: דלא משמע הכי דודאי משום לישנא בתרא לא דחי כל מה דאיתמר לעיל דהא רבא אותביה לרב נחמן, ורב חייא ורבינא שקלי וטרו בה אלא ודאי משמע דהכא לא משני ביה ללישנא קמא אלא דהא אמר רב נחמן לאו אההיא אמרה אלא [אהא, אבל] ודאי רב נחמן אמרה או משמיה או משמא דאחרים, הילכך פסק ר״ח כתרי תירוצי דלישנא קמא לחומרא ולא שרי אלא כדי חייו לת״ח, אבל לאינשי אחריני אפי׳ כדי חייו לא שמא ילמד ממעשיו, ע״כ¹². משמע דסבר דהני תרי לישני לא פליגי אלא מלתא דרב נחמן משמיה דרב הונא, ע״כ.

ולי קשה בהאי דעתא דר״ח טובא, דגם אם נודה שנוכל לסבול זה דאיכא דמתני לד, אהא, מה שאין דרכנו לפרש בשום מקום מהתלמוד, הנה במעט מהעיון נראה פשוט דהני תרי לישני פליגי וסתרי אהדדי, דללישנא קמא רב נחמן אסר הרבית וללישנא בתרא התיר אותו לכל בשוה. כיון דדברי רב נחמן אתו על מה שהקשה תלמודא על מאי דא׳ התוספתא, דקרא דאם כסף תלוה את עמי, אתא לומר דגוי ועמי עמי קודם. והקשה תלמודא בדבר זה פשיטא, ואמר רב נחמן אמר לו הונא לא נצרכו לומר דבר זה אלא כאשר יזדמנו לו מעות להלוות את הגוי ברבית או לישראל בחנם, דישראל בחנם קודם. ובודאי אין תירוץ זה עולה כהוגן אלא אם נאמר דרבית הגוי מותר, דאי לא תימא הכי עדיין קושיית פשיטא במקומה, דמהיכא תיתי לי שיקדם ההלואה לגוי ברבית שהוא אסור כפי לישנא קמא, להלואה לישראל בחנם שהיא מצוה דאורייתא. דאע״ג דהוציאו הכתוב בלשון אם, כבר אמרו רז״ל  דאם זה הוא אחד מתלתא דכתיבי באורייתא שהם לחובה. ואלו הם ואם מזבח אבנים ״, ואם תקריב מנחת בכורים לה׳, והאי אם כסף תלוה את עמי. נהי דלהאי איכא לתירוצי במה שנסמוך לישנא בתרא ללישנא קמא כפי תירוצייהו דרב חייא ורבינא, ואם כן יובן אומרו לגוים ברבית ת״ח להעשיר ולעם הארץ בכדי חייו.

אלא שעדיין כפי זה לא נחה דעתינו בתירוץ הקושיא, ועדיין נאמר דמהיכא תיתי לי שיקדם הלואה לגוי ברבית שהוא דבר רשות שבדוחק התירי לו, להלואת ישראל שהיא מצוה מן התורה. ואיך נדמה שנעזוב מלעשות מצוד. כדי לעשות דבר הרשות שבקושי התירו לו. ובודאי שזה סיוע גדול להרמב״ם ז״ל, דאמר דהלואת הגוי ברבית מצוד.. משום דבשלמא אם הוא מצוה ניחא דאית רבותא במאי דאמר דעמי קודם, משום דלגוי ברבית מצוה ולישראל בחנם מצוד,, האי מצוד. והאי מצוה איכא למימר דמצוה דגוי קודם, דעביד מצוד. ואיכא רווחא ליה וגם שאמר הכתוב להלוות להם ברבית כדי לחסרם, לזה הוצרך לומר שעמי קודם. אלא אם תאמר שאינו אלא רשות היכא תיתי לי דדבר הרשות יקדם לדבר המצוד., דא״כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. אלא ודאי דרב נחמן בהאי לישנא לא מיבעיא דלא אוסר הרבית בשום ענין, אלא לדעתו הוא מצוה. ודייקא נמי מדברי התנא דתני עמי וגוי עמי קודם. דמשמע כי לא מנע אלא הקדימה אבל בלא קדימה היה מצוה או רשות. ואם כן היטיב לראות ר״ת במה שא׳ דללישנא בתרא לא אסר רב נחמן רבית של גוים כלל, וגם במאי דאמר דהלכה כדברי המקל דהכי הוי מוסכם מכל הפוסקים דבדברי רבנן הלכה כלישנא בתרא להקל.

ולפי דעתי זו היא סברת הרי״ף״ כיון דאייתי תרתי לישנא בלי ביאור בדעתו כלל, לפי שהוא סמך על כללא דאית לן כמו שאמרנו. הגם כי ראיתי לרב הפוסק לאיסורא מבקש צדדי למעבד להרי״ף ז״ל מהמחמירים. ובראשו אמר דכיון דלא פירש דעתו בודאי אית לן למשמע מיניה דפסיק לחומרא כר״ח. ולא ידעתי מה טיבן של דברים הללו דהיכי נשמע מדסתם דבריו דפסק לחומרא, אדרבה הסברה נותנת בהיפך דכיון דסתם דבריו ולא פי׳ החומרא, בודאי אזיל לקולא, כיון דבדברי רבנן יותר הדוש הוא, ואם פסק לחומרא יודיענו החומרא, כיון שהוא היפך מאי דקי״ל דהלכה כדברי המקילים. ולא צריך לומר כי הא בגין דכחא דהיתרא עדיפא, וצריכא כמו שאמר הוא, אלא ודאי יותר צריכה הודעת החומרא ובה כחד. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

סקירה כללית

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

רבי חיים כהן

ירושלים

שנת ה׳ תקע״ג (1813)

שדר זה נזכר בספר עמר מן דף מז׳ ע״א ודף מט׳ ע״ב הזכירו ר׳ שלמה אביטבול כשהזכיר חד״ת ששמע ממנו ונדפסו שם לא מצאתי מקורו כעת בספרים הנמצאים תחת ידי.

רפי יהודה אהרן הכהן סקלי

עצמאי מירושלים שנת ה׳ תקע׳׳ז (1817)

ברבעון ירושלם שנה א׳ קס״ג קס״ד { כותב רבי יעקב משה טולידנו בעהמ״ח נר המערב. אגרות שליחים מירושלם למארוקו״

ה. לר׳ משה אלבז מר׳ יהודה אהרן הכהן סקלי היה שד״ר לעצמו. יצא מירושלים לטרייאסטי. בצאתו משם ללכת לטריפולי נשבה, כנראה על ידי אנשי האי מאלטה, ואנשי ק״ק אנקונה פדו אותו, במכתב מתנה סקלי את צערו ודוחקו ומבקש כי יתמכו בו בעין יפה.

איש שהכל בו… איש על העדה…. יקר רוח איש תבונה… לו שם בגדולים זאת עצומים הגביר הנעלה לש"ט ולתהלה חכם לבב ואמיץ לבו בגבורים בה״ר משה אלבאז יצ״ו…

…. הלא זה אות מעלה את המדומע אץ הדמע לפי חשבון כי שלו הייתי בביתי בעי״ק ותפארתנו ירושלים תוב״א. והן בעון מכח הצרות הצרורות אשר עברו על הכלל ועל הפרט כידוע ומפורסם יד אלוה נגעה בי מעול החובות המדאיבות אשר עלו ובאו עלי ועל צוארי באופן שנשארו אשתי ובני ממושכנים בידי הנושים ועל כן הוכרחתי לצאת ממחיצתי אולי יתעשת האלדים למצוא תרופה למכתי, וזו קשה מן הראשונה כי בצאתי מטרייסטי ללכת לטריפולי יע״א פדו אותי כנודע. ונעשיתי בן חורין, באופן כי מעט אשר היה לפני חלף הלך לו ונשארתי ריקם ריקם לגזרה שוה. ובהיות כי שמעתי שמעו הטוב הולך למרחקים כי חפץ חסד הוא ומרבה להטיב אמרתי בלבי עת לחננ״ה בשפל קול התחנ״ה לפני כבוד הדרתו כדי שישגיח עלי בעץ חמלתו לטובה בנדבת לבו הטהור ונאמן בעל הגמול לתת לאיש כדרכיו… הצעיר מילדי(?) ירושלים תובב״א.

יהודה אהרן הכהן סקלי ס״ט.

רכי רפאל בכר׳ ישראל הלוי

כוללות ירושלים שנת ה׳ תקפ״ט (1829)

מרבני עיה״ק ירושלים באדר תקפ״ז נשלח למרוקו בספר שלוחי ארץ ישראל עמ 714 נזכר ונזכרה גם האיגרת שנשלחה לסאלי בדבר שליחותו. בטבת תקצ״ד הסכים בעיר פאס לספר פתח הבית, לרבי אברהם בלעיש, ובחדש אדר א׳ תקצ״ד העיד בתעודה אחת על מה שעשה ועולל רבי יעקב תורג׳מאן ומה שהפסיד לעיה״ק ת״ו. השדר׳ דידן הפסיד בעיר וואזאן וכוי שלא רצו לתת לו נדבתם באומרם אליו כי עשרה חדשים עבר עליהם רבי יעקב וכר והלך ברמאות שעשה עצמו שליח כולל נהוג וכו'.

מהמסמכים שלפנינו נראה ברור שהיה רבי רפאל בשנת תקפ״ט בצפרו וגם נראה מדבריו במסמכים שהיה תקיף ולשונו חדה ועוקצת. וכמה הרבה להתלונן על נדבה חדשה בשם צדה לדרך שכנראה לא שלחו לו סכום לפי רוחו אחרי שכבר עשו נדבה כרגיל. כמה ביטויים קשים יצאו מקולמוסו ז״ל כאשר יראה הקורא. וכנראה שבזמנו של השד״ר דידן מינו לרבי עמרם ז״ל כגזבר העיר כנראה במכתב ד׳.

ועיי׳ להרב מארי דאתרין רחמים יוסף אגיייני זצ״ל בספרו לפי ספרי חב׳ עמוד 119 שכתב נהירנא כד הוינא טליא כשהיה השדר׳ הרב כמוה״ר רפאל הלוי זצוק"ל ואירע ביום ב׳ שהיה בן קטן שנתחנך למצות ציצית ותפילין ועלה לס״ת שלישי כאשר המנהג עד השתא, וקרא תגר על המנהג שהוא היפך דעת מרן ז״ל, ולא ענו אותו דבר. ומרן מלכא כמוה״ר עמור אביטבול זצוק״ל חפש ומצא תשובת הרב כמהר״א טוא״ה זצוק״ל שהביא דעת הרשב״ץ ז״ל דסבירא ליה דקטן עולה לכל מנין כנז׳ בראש הסימן, ע״ש.

לקראת מלכי ישראל רחמנים בני רחמנים הגברים הרמ^ים היושבים בעיר צפת יע״א ומתוכם הרבנים הדיינים המצוינים ר יאודה נר״ו ור׳ ישראל עליאיל נ״י ור׳ עמור בטבולי נ״י והנגיד המפואר ירא אלדים אוהב התורה ולומדיה ר חיים מאמאן נ״י אתה ה׳ תשמרם ביר״א

מטה לוי זאת אומרת שלמים מרובים

אנכי שליח כולל מעה״ק ירושלים ת״ו עומד פה ק ״ק פאם יע״א ובעהי״ת אחר גמר הנדבה אנכי הולך למחנה קדשכם ונתראה פנים אל פנים, כל הנדרים וההקדשות נא מובנים ומזומנים, ולמודעי אני צריך כי רצוני להתאכסן בבית השר הננ^יד ר׳ חיים נ״י אם חפץ בנו. לכל מעלת החכמים והיחידים ש"ר. להיות שעת הקוצר איני מאריך ואני תפלה למען תאריכו ימים ושנים דשנים ורעננים ברוב עושר וכבוד אכי״ר כ״ד שליח כולל מעה״ק ירושלים תובב״א זה שמי

(חתימה מסולסלת)

רפאל בכר ישראל הלוי

ס״ט

יום ד׳ לסי ואנכי לא ידעתי

אחד מאייר אור יקרות רצוף אהבה הרב הכולל כמוהר״ר יאודה אלבאז נרו׳ יאיר והוי זהיר׳ כיר

אחרי שים שלום טובה וברכה אנכי שליח כוי מעיה״ק ירושת״ו חזרתי פה פאם יע״א, ולנעמי׳ מודע בי מזה ומן חם לבי בקרבי. מאנה הנחם נפשי על מה שפעל ועשה בתרי עמי בהיותי בציפרו. כי נתן לי קרוב לחמשה ועשרים מתק׳ ההוא אמר כי כך נמצא בקופה. ואני בתומי האמנתי ואחייך מצאתי להשדר׳ ר׳ רחמים גדילייא שבא לצפת אחרי צאתי משם כמו ח׳ חדשים וסיפר לי שגם הוא לקח מהקופה כמוני ואמרתי כי איך איפשר בשמנה חדשים עלה הקופה כל כך. אותי השיב כי כתרי לא נתן כל הקופה כולה בידי כי אם מחצה והשאר הניח לתת לשליח אחר. אם כנים הדברים וניכרים דברי אמת צריך לעשות קריעת בגדים. ואומר שומו שמים על זאת. הלא הוא אמר לי כי מזה זמן רב הוקבע הדבר שכל שליח שיבא הוא לוקח הקופה כולה. וא״כ על מה זה עכיב היתה מעות שלי לתת אותם לאחרים באמת חרה לי עד מות כי ע״כ בבקשה מכת״ר כל מה שיש לו בידו מהקופה תכף לקבלה זה הכתב תשלח אותה כולה במהרה לא תשאר פרסה וע״כ זה תפסה אהבה הלא לאמונה כי אהבת עולם אהבתך. ובאחרת כתבתי לכל עם הקהל בעד צדה לדרך וגם רומי יעמוד עליה ולתשובתו יום יום הוחלתי כדי נאה׳ שליח כולל מעה״ק ירוש׳ ת״ו

רפאל הלוי

ס״ט

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

סוד שרפי קודש

כשהגיע רבי דוד בן ברוך לפרקו שלח אותו אביו, רבי ברוך, אל רבי כליפא מלכה כדי למצוא לו עזר כנגדו. רבי כליפא הכיר מייד במעלותיו של הצעיר, ונתן לו את בתו לאשה. לאחר זמן מסויים החליט הרב כליפא מלכה כי חתנו ראוי ללמוד את סוד עליית הנשמה בעת אמירת ״כתר יתנו לך״ שבתורת הש״ץ במוסף של שבת ומועד, ולימד אותו את רזי העניין.

בעת שעשה זאת, לא ידע הוא או חתנו כי עוד זוג אוזניים מאזין להם מאחורי הכותל. היה זה חיים פינטו הצעיר, שחשקה נפשו לעלות במעלות הייראה ולהיכנס לפרדס. אולם, הוא שמע רק את מחצית הסוד, כיצד לנתק את הנשמה מהגוף, ולא קלט.את המחצית השנייה -כיצד להחזירה אחר כך ארצה. כך קרה, שבשבת הסמוכה אחזו הרבנים שלמה פינטו וכליפא מלכה בידיו של דוד בן ברוך הצעיר, ובעת אמירת ה״כתר״ עלו נשמות שלושתם לשמי שמיים העליונים.

בסוף הקדושה אמר הרב כליפא מלכה לרבי שלמה פינטו, כי סוד זה ידוע רק לו, ועתה גם לרב פינטו ולרבי דוד בן ברוך. ״אולם״, הוסיף הרב, ״כשנשמתי עלתה למרום הרגשתי שנשמה נוספת מהעולם הזה היתה איתנו״. ומייד עבר בעיניו על פני המתפללים בבית הכנסת, וסקר אותם במבטו. כשהגיע לחיים פינטו הצעיר הבין שמצא את מבוקשו. הנער עמד מעוטף בטליתו, עיניו פעורות לרווחה כלפי שמיים ונפשו עורגת למעלה כאייל על אפיקי מים.

מייד נכנס הרב לפעולה, ועל כך יש שתי גירסאות. הראשונה מספרת כי הרבנים סגרו את דלתות בית הכנסת וחיכו לשעת מנחה, ואז שוב העלו את נשמותיהם – ולימדו את חיים פינטו את סוד הירידה. הגירסה השנייה מספרת כי הרב פינטו רץ מייד החוצה והגיע לבית כנסת שבו טרם נאמרה הקדושה. ב״כתרי׳ עשה עליית נשמה וכשהגיע לעולמות העליונים חיפש ומצא את נשמת בנו והורידה ארצה.

שתי גירסאות קיימות גם לגבי פטירת הרבנים. הראשונה גורסת כי בתוך שבוע מהאירוע נפטרו גם שניהם- רבי כליפא מלכה ורבי שלמה פינטו. השנייה גורסת כי השניים נפטרו בהפרש של שנה. תחילה החזיר את נשמתו הרב כליפא מלכה זצ״ל, ואחר כך הרב פינטו זיע״א.

״תורתך בתוך מעי^,,

לפי בקשת סוחרים ספרדים, שאיתם היה בקשרי מסחר, רכש הרב שלמה פינטו שני יהלומים גדולים בממון רב, ושלח אותם באונייה ממרוקו לחוף פורטוגל. משם, חשב, יועברו היהלומים לתעודתם בדרך היבשה.

אולם, משהו השתבש. אחד מאנשיו של הרב, שהיה נאמן עליו, לא עמד בפיתוי למראה היהלומים, חמד אותם ובלע אותם זמן קצר לפני שהספינה עגנה בנמל הפורטוגלי.

כשהתברר לרב כי היהלומים אינם, ציווה לערוך חיפוש בכליהם של המלחים, אך לשווא. היהלומים לא נמצאו. הרב ידע כי ידו של האיש שעבד למענו היתה במעל, אך לא היו לו כל הוכחות. בפורטוגל התאכסן הרב אצל אחיו הצעיר, הרב ראובן פינטו, ששימש ברבנות בקהילת ליסבון. לא חלפו שעות מרובות ואל הבית הגיע פועלו של הרב, שבלע את היהלומים, והוא מתפתל מכאבי בטן עזים. הוא מיהר להתוודות על חטאו וביקש את סליחת הרב על עוגמת הנפש שגרם לו. הרב פינטו מיהר להרגיעו, וביקש ממנו כי ייקח את היהלומים בתוך מעיו עד לספרד: ״אין מקום בטוח ממנו, נגד אובדן או ליסטים״, הסביר. וכך היה. האוצר היקר הגיע בתוך חדרי בטן עד לספרד, ונמסר לתעודתו.

על מקרה זה נהג היה הרב משה אהרון פינטו זצ״ל להוסיף מוסר השכל. נעים זמירות ישראל כתב בתהילים את הפסוק ״ותורתך בתוך מעי״. ״אפשר לקשר זאת״, הסביר, ״למצב השורר במעבר ממדינה למדינה, שבה מתירים לקחת סכום כסף מסויים ואת היתר מחרימים פקחי הגבול. ומה יעשה זה שצריך להוציא סכום כסף גדול מזה? הוא רוכש בכסף יהלומים, בולע איתם וכך מתחמק מרוע הגזירה. כך הוא האדם בעולם הזה. עושה מצוות ומעשים טובים ואוגר אותם, כמו יהלומים, ומכין עצמו בעולם הזה לקראת העולם הבא. וכשהוא מגיע לעולם האמת לא מלווים אותו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, כפי שנאמר בפרקי אבות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ׳ותורתך בתוך מעי׳ – לאחר שעוברים את הגבול מסייעים היהלומים לבנות חיים חדשים, כפי שבעולם הבא מסייעים התורה והמצוות, שהם האבנים הטובות והיהלומים של היהודי״.

מכשפה לא תחיה

בתקופת חייו של הרב שלמה פינטו היה כוח הכישוף חזק בקרב הערבים, והם השתמשו בו כדי להטיל אימה על היהודים ולהסית את האספסוף אשר בקירבם לפעולות איבה נגד היהזדים. אחד ממכשפיהם הצליח להפעיל את כוחותיו על צעירה יהודיה, רחל אסבג שמה, ובעקבות זאת היא עזבה את ביתה ומשפחתה ועברה לכפר סמוך, כדי להמיר שם את דתה ולהתחתן עם בנו של הקאדי המקומי.

הרב שלמה פינטו התייחס למעשה בחומרה רבה. ״יהודים לא יהיו הפקר״ – אמר בליבו, וקבע פגישה דחופה עם מוסלמי, שהוחזק בקרב אנשיו כרב־המכשפים. בפגישה דרש הרב ממנו בתוקף כי יסיר את הכישוף מהצעירה היהודיה, בטרם תתייצב לפני שלושה כוהני־דת מוסלמיים ותצהיר כי היא מתאסלמת מרצונה החופשי. שכן, לאחר שתעשה זאת לא תוכל לחזור אל חיק היהדות, ודינה בסקילה.

המכשף לא נבהל מהרב פינטו, והחל להתל בו ולומר לו כי לא זו בלבד שלא יישמע לו, אלא בדרך זו ימשיך וייקח את כל בנות היהודים. ״כוח הכישוף לא מאריך ימים, אבל חשוב לי שהנערות יצהירו מרצונן על התאסלמותן לפני שלושה נכבדים, וגם לאחר שיפוג כוח הכישוף לא יוכלו לחזור אליכם״, אמר לו.

כשראה הרב כי דבריו נופלים על אוזניים ערלות, מיהר להתייעץ עם אחיו, הרב יעקב פינטו. באותה עת התארח הרב יעקב באגאדיר, שם אהב לשהות בימי הקיץ, שכן במקום מושבו הקבוע, מראקש, היה הקיץ קשה יותר. סיפר הרב שלמה לאחיו על מה שקרה בפגישה, והם החליטו כי למחרת ישכימו קום, ויעשו תיקונים והקפות סביב ביתו של רב־המכשפים, כדי לפגוע בכוחו ולהורידו ממעמדו. שני האחים הרבנים עשו את הדבר באשמורת הבוקר, וזמן קצר לאחר מכן, כשהתעוררו בני משפחת המכשף משנתם, הם החלו להתנהג כאילו נטרפה עליהם דעתם. זו של ראש המשפחה השתבשה עליו יותר מכולם, ועוד באותו יום שחט במו ידיו את אשתו ובניו ואחר כך העלה את ביתו באש. ובעוד הלהבות אופפות את הבית נכנס הוא עצמו פנימה, והפך לאפר.

מייד לאחר מכן חש הרב שלמה פינטו עם אבי הנערה אל בית המושל, וביקשו ממנו לסיים את פרשת הבת החטופה. המושל השיב לשניים, כי מייד יבדקו את הנושא עם הנערה: אס תרצה להתאסלם מרצונה, יכובד רצונה. אם לא – תוכל לשוב לביתה ולמשפחתה.

הלכו שלושתם את הכפר, ומצאו את הנערה כשהיא כלואה בחדר, והיא צועקת מרה ומבקשת לחזור אל עמה, ובני הבית מצליפים עליה בשוט כדי שתישבר ותודיע על רצונה להתאסלם. הורה המושל לאנשיו לפרוץ את דלת הבית ולאסור את בני המשפחה, והנערה שבה עם אביה לביתה.

مغاربة يهود

من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة

 

 

مغاربة يهود

التعداد الكلي
يتجاوز المليون
مناطق الوجود المميزة
إسرائيل 900,000 [1] فرنسا 150,000  كندا 20,000  إسبانيا 10,000  الولايات المتحدة 10,000  المغرب 6,000
اللغات
حاكيتيا العربية (لهجة مغربية) الأمازيغية العبرية الفرنسية الإسبانية
الدين
يهودية

عرس مغربي يهودي بمدينة مكناس(1024م)

يهود من سكان مدينة فاس سنة 1900

يهود من سكان مدينة فاس سنة 1900

يهود أمازيغ من سكان جبال الأطلس سنة 1900

نجمة داوود على أحد الجدران في الحي العتيق في المدينة القديمة في الصويرة، الحي اليهودي في المدن المغربية معروف باسم حي الملاح.

الحي اليهودي (سابقا) في فاس

المقبرة اليهودية في فاس قرب حي الملاح.

المغاربة اليهود، والمعروفين أيضًا باسم اليهود المغاربة، هم المغاربة الذين يعتنقون الديانة اليهودية، وعلى الرغم أن العديد منهم قد هاجر إلى إسرائيل، إلا أنهم ما زالوا يحتفظون بمعابدهم الدينية الأثرية، بالإضافة إلى الأحياء القديمة التي كانوا يعيشون فيه ومنها الحي اليهودي بوسط المدينة القديمة بالدار البيضاء، وهي حارة كبيرة بها أكثر من 30 بيتاً، يعيش فيها العديد من المغاربة اليهود، وهو حي قديم محاط بالأسوار وله عدة منافذ، وكان قديما مخصصا لليهود، الذين هجروه فيما بعد. للملاح طابع خاص بالمقارنة مع الأحياء الأخرى حيث يتميز بأجوائه الحيوية التي يخلقها التجار والباعة المتجولون في أزقتها التي تعج بالزبائن. وكان المغاربة اليهود في حدود 250 ألف عام 1940. وكان ذلك الرقم يمثل نسبة 10 % من مجموع سكان البلاد، ثم بدأت بعد ذلك هجراتهم إلى مختلف بقاع العالم بما في ذلك إسرائيل، إلا انه ظل لديهم ارتباط بثقافة بلدهم الأصلي حتى بين أفراد الجيل الثاني أو الثالث من المهاجرين.

الوجود اليهودي بالمغرب قديم، ويرجح عدد من الدراسات أن قدومهم إلى شمال أفريقيا جاء في أعقاب خراب الهيكل الأول في عام 586 ق.م، وتوالت بعد ذلك الهجرات. وكانت أقواها تلك التي جاءت بعد ظهور علامات النفي والترحيل والطرد لليهود والمسلمين من الأندلس في 1492 والبرتغال في 1497. ويوجد نحو 36 معبدا يهوديا في المغرب وعدد هام من الأضرحة والمزارات اليهودية في مختلف المناطق المغربية أشهرها في فاس (كنيس دنان)، الصويرة، وزان، مراكش، تارودانت، صفرو، وجدة وتطوان. ة قرار الدولة المغربية سنة 1976 بعدم إسقاط الجنسية المغربية عن اليهود المغاربة الذين هاجروا في المراحل السابقة، وبذلك يمكنهم العودة إلى بلدهم متى شاؤوا باعتبارهم مواطنين مغاربة.

التقديرات حول عدد المغاربة اليهود المقيمين حاليا داخل المغرب غير معروفة بدقة، 10 آلاف يهودي يتوزعون في المدن المغربية الرئيسية وبالذات في الدار البيضاء نصفهم فقط هو المقيم بشكل دائم في المغرب أما النصف الثاني فلديه إقامة ثانوية فقط في المغرب. في تقديرات أخرى وحسب تقرير صادر سنة 2010 عن منظمة أمريكية مهتمة بمراقبة الأديان وحقوق الأقليات في العالم تدعى منتدى بيو للديانة والحياة العامة – يشكلون – نسبة 0,2 في المائة، أي حوالي 70 ألف من مجموع المغاربة المحدد عددهم في حوالي 35 مليون نسمة

لليهود في المغرب نشاط كبير سواء في المجال الاقتصادي أو السياسي، فقد كان يشارك في السلطة المغربية عدد من اليهود نذكر منهم سيرج بيرديغو الذي كان وزيرا للسياحة وكان يوجد في البرلمان جو أوحنّا نائب عن منطقة الصويرة وكان للملك الحسن مستشار لشؤون الاقتصادية يهودي يدعى أندريه أزولاي والذي ما زال يشغل نفس المنصب في فترة حكم الملك محمد السادس، وفي عام 1986 تم تعيين النائب اليهودي في البرلمان جو أوحنا في البرلمان المغربي وأمينا لصندوق رئاسة البرلمان.

تاريخ

دخلت اليهودية منطقة المغرب الأقصى في القرن الثالث قبل الميلاد، واستطاع اليهود الدخول إلى مناطقالبربر في الجنوب من خلال التأثير المباشر بين الجماعات اليهودية والقبائل البربرية، واحترفوا كل ركائز الحياة الاقتصادية رعي وصناعة، علاوة على التجارة التي حققوا منها ثروات طائلة، خاصة تجارة الرفاهيات والرقيق، ولم يقبل اليهود على الزراعة مهتمين بمهن أخرى تدر أرباحاً سريعة ولا تحتاج للتوطين. وعلى صعيد الحياة الاجتماعية لم يكن المجتمع اليهودي في المغرب مجتمعاً منغلقاً على نفسه، كما هو شائع عن المجتمعات اليهودية، وإنما كان في اختلاط دائم مع سكان البلاد في حياتهم اليومية. بل كانوا يعيشون في ظل وجود نظام للجوار أو الحماية مع القبائل العربية والبربرية. فبعد دخول الإسلام للمغرب في أوائل القرن الهجري الأول ووعي اليهود بهذه السيطرة، دخلوا في حماية الحكام العرب والمسلمين منذ أوائل القرن الثاني الهجري. يهود المغرب اكتسبوا الكثير من عادات المسلمين بدليل أنهم في المدن المغربية كانوا يؤمنون بتعدد الزوجات، رغم أن هذا محرم في ديانتهم، أما اليهود في القرى والجبال، فقد تأثروا بالبربر واكتفوا بالزواج الأحادي. والدليل على ذلك ظهور مخطوط في مدينة مراكش يعود تاريخه إلى سنة ألف ميلادية يتحدث عن تحريم تعدد الزوجات.

أصول المغاربة اليهود

كانت الغالبية العظمى من يهود شمال إفريقيا من مواطني المنطقة. كانوا منحدرين من أصول يهودية كانت قد هاجرت من أنحاء البحر الأبيض المتوسط منذ العصور القديمة. وقد شملت التجار اليهود الذين وصلوا معالفينيقيين في القرن التاسع قبل الميلاد وقبائل البربر الرحل واللاجئين من محاكم التفتيش في شبه الجزيرة الأيبيرية والمناطق المحيطة بالبحر الأبيض المتوسط وعلى وجه الخصوص شمال المغرب وإقليم وهران بغرب الجزائر الذي به أعداد كبيرة من الناطقين باللغة الأسبانية من اليهود الشرقيين في حين كانت تونس والجزائر وطناً لليهود ذات الجذور الإيطالية من وسط الميدان التجاري بـ "ليفورنو". في البلدان الثلاث كان السكان اليهود يتحدثون العربية واليهودية والبربرية اليهودية رغم أن هذه اللغات قد طمست إلى حد كبير تحت تأثير اللغة الفرنسية في تلك الفترة الزمنية المذكورة. كما كانت هناك أعداد أقل من المهاجرين الجدد من أوروبا.

ينقسم المغاربة اليهود إلى قسمين: المغوراشيم (ومعناها بالعبرية المطارد) وهم يهود الأندلس،الطشابيم وهم اليهود الأصليون الذين سكنوا المغرب قبل الفتح العربي الإسلامي، وكما يوحي اسمهم، فالزعم أنهم من أصل مشرقي، وأنهم أتوا للمغرب بعد سلب القدس من قبل تيتوس عام 70 قبل الميلاد أو حتى قبل ذلك، وبلا شك فقد وجد كثيرون منهم طريقهم إلى شمال أفريقيا مع التجار القرطاجيين، ويقال إن هناك استيطانا يهوديا في المغرب يعود إلى عام 320 قبل الميلاد، فيما جاء بعض منهم من الجنوب، ويسود اعتقاد لدى مؤرخين أفارقة بأن مملكة غانا القديمة كانت مملكة يهودية.

وفي أي حال، فربما يكون كثيرون من التطشابيم من أصول البربر الذين تحولوا إلى اليهودية والتصقوا بديانتهم أكثر من المسيحيين البربر الذين صمدوا فيما يبدو إلى القرن الحادي عشر. ويظهر أنه كانت هناك، في زمن الغزو العربي الإسلامي الأول في بداية القرن الثامن، أعداد من الممالك اليهودية الصغيرة في الجزائر والمغرب؛ بما فيها واحدة تأسست في سجلماسة وثانية في منطقة الأوراس بالجزائر تحت قيادة ملكتها داهية الكاهنة التي قاومت الفتح الإسلامي لأربعة أعوام إلى أن قتلت في معركة، فيما تحالف إدريس الأول، أول حاكم مسلم في المغرب (788)، أولا مع السكان اليهود ضد مؤيدي الخليفة العباسي هارون الرشيد، ولكنه تحول لاحقا ضدهم.

المغوراشيم هم اليهود الذين جاءوا من إسبانيا (الأندلس) والبرتغال بعد طردهم من قبل فرديناند وايزابيلا عام 1492 (رغم أن الكثير أتى في وقت سابق لذلك، عند سقوط كل مدينة أندلسية). وتقول تقديرات أن الجالية اليهودية في المغرب في ذلك الوقت تجاوزت 100 ألف فيما أتى نحو 25 إلى 30 ألفا من إسبانيا والبرتغال، ولا يزال كثير من هؤلاء يحملون أسماء أسرية لمدن أسبانية تعود أصولهم إليها، ومن الممكن ملاحظة أن يهود جبل طارق وكذلك معظم يهود مدينتي سبتة ومليلية، هم أيضا حفدة لأولئك الذين طردوا من إسبانيا. واستقر بعضهم في جنوى وشمال إيطاليا وذهبوا لجبل طارق بعد انتصار البريطانيين عام 1704 فيما أتى بعضهم من تطوان. ثم جاءوا من جبل طارق مرة أخرى إلى المغرب منذ عام 1840 وما تلاه. ولمعظمهم نفس الأسماء الأسرية التي يحملها رصفاؤهم الدينيون المغاربة. يهود الأندلس نزعوا في ذلك الوقت إلى الانعزال وامتلاك معابد منفصلة في المدن الكبرى بل والعيش في أحياء منفصلة سميت فيما عد بأحياء الملاّح.

 

التعايش مع المسلمين

لافتة على مدخل كنيس ابن دنان والذي بناه السلطان الرشيد بن علي الشريف سنة 1666 بعد أن استقدم جزءاً كبيرا من الطائفة اليهودية من زاوية إيت إسحاق ليقوموا بإحياء النشاط الاقتصادي لمدينة فاس. حاليا يستخدم لإقامة بعض الصلوات وكمزار سياحي

عاش اليهود في المغرب منذ عدة قرون. وتوزعوا بين مدنه التاريخية، مثل فاس ومراكش والصويرة. كما عمروا العديد من المدن الصغرى مثل صفرو (ضواحي فاس)، ودمنات (شرق مراكش)، ووزان، وتنغير(قرب الراشيدية). وكان اليهود يتجمعون في أحياء سكنية خاصة يطلق عليها اسم الملاح. وتشير المراجع إلى أن اليهود في مدينة الصويرة شكلوا في وقت من الأوقات أكثر من نصف سكان المدينة في سابقة فريدة من نوعها، حيث كانوا موزعين بين الملاح القديم والملاح الجديد.

ولليهود مزارات ومدافن مقدسة ومعابد في عدد من القرى الصغرى من تنفو في ضواحي زاكورة (جنوب شرقي المغرب)، إلى أوريكة (جنوب مراكش)، إلى وجان (ضواحي أغادير). واختار بعض منهم العيش في البوادي والمناطق الجبلية، ومنهم من عايش أمازيغ المغرب وأتقن لغتهم.

وعلاوة على هؤلاء تعززت أعداد يهود المغرب بوصول عشرات الآلاف من اليهود النازحين من الأندلسفي نهاية القرن الخامس عشر بعد سقوط دولة بني الأحمر. وتوزع هؤلاء بصفة خاصة بين تطوان والرباط وفاس. كانت مدينة وجدة الوحيدة التي اختلطت بيوت اليهود مع باقي السكان ولم يخصصوا ملاح خاص بهم.

واذا كان أغلب المغاربة اليهود، قد عاشوا حياة متواضعة، وامتهنوا الحرف التقليدية المختلفة، فان صفوتهم ارتبطت بالتجارة والمال والأعمال. بل وتؤكد دراسة لنيكول السرفاتي أن السلاطين الوطاسيين والسعديين والعلويين الذين تعاقبوا على حكم المغرب، على امتداد القرون الخمسة الماضية، اعتمدوا في مسائلهم المالية والتجارية والاستشارية على الخبرات اليهودية، رغم أن اليهود كانوا يشكلون أقلية في بلاد الإسلام.

فترة الحماية الفرنسية

يهود شمال إفريقيا الفرنسية

في سنة 1939 تكونت شمال إفريقيا الفرنسية من ثلاث مستعمرات: الجزائر والمغرب وتونس. يشكل العرب والبربر المسلمون الجزء الأكبر من السكان في جميع المستعمرات الثلاث التي شاركت فيها أعداد كبيرة من المستوطنين من فرنسا وغيرها من البلدان الأوروبية الجنوبية, وخاصة في الجزائر. وشكل اليهود أقل نسبة من سكان البلدان الثلاث جميعاً.

كانت الجزائر جزءاً من دولة فرنسا, بينما كانت تونس والمغرب محميتين فرنسيتين. وكانت الجزائر وتونس تحت إدارة حكم الإمبراطورية العثمانية منذ القرن السادس عشر حتى أصبحتا مستعمرتين فرنسيتين خلال القرن التاسع عشر. اجتاحت القوات الفرنسية الجزائر عام 1830 وعلى مدى السنوات الثلاثين التالية أقامت السلطة على الإقليم وحولته إلى مستعمر. عند اندلاع الحرب العالمية الثانية بلغ عدد سكان الجزائر حوالي 7 ملايين وكانت أغلبيتهم التي تزيد عن 6 ملايين من العرب والبربر.

لم تكن المغرب أبداً تحت الحكم العثماني ولكنها ظلت تحت الإيالة الشريفة. وفي عام 1912 أصبح المغرب أغلبه محمية فرنسية بموجب اتفاق فاس. وبقيت الملكية الشريفة مع الوجود العسكري الفرنسي. قام المفوض الفرنسي العام بتولي الأمن الداخلي وعلى جميع المواطنيين من غير الجنسية المغربية. خلال فترة زمنية معينة أصبح عدد سكان المغرب حوالي 7 مليون. ومنهم تقريباً 6 مليون من البربر والعرب المسلمين والباقي من اليهود والأوروبيين.

إحصاء يهود شمال إفريقيا – 1939

عند اندلاع الحرب العالمية الثانية كان هناك حوالى 400 ألف من اليهود يعيشون في شمال إفريقيا الفرنسية وهم يمثلون ما يقارب 3 ٪ من سكان المنطقة. انتقل معظم يهود شمال إفريقيا من المدن الصغيرة إلى المدن الاستعمارية مثل في المغرب: الدار البيضاء والرباط وفاس وفي الجزائر: العاصمة ووهران وتلمسان وسيدي بلعباس وقسنطينة وفي وتونس: العاصمة وصفاقس وسوسة حيث كانوا يشكلون نسبة كبيرة من السكان غير المسلمين.

وفقا لإحصاء قامت به حكومة فيشي عام 1941, كان عدد اليهود الجزائرين يتراوح عدد حول 111 ألف بالإضافة إلى 6,625 من اليهود الأجانب. كان يهود الجزائرمواطنين فرنسيين وفي عام 1870 منحهم مرسوم كريمييوك الجنسية الفرنسية بالجملة. وشاركوا في مؤسسات تعليمية وسياسية واجتماعية في المستعمرة الفرنسية. كان يهود المغرب وتونس تحت سيطرة الاستعمار مثل جيرانهم المسلمين. كان بتونس 68 ألف مواطن يهودي تونسي و 3,200 من اليهود الإيطاليين و16,500 من اليهود الفرنسيين وكذلك 1,660 من اليهود ذوي الجنسيات الأخرى لاسيما البريطانية. كان في المغرب أكثر نسبة من اليهود فقد بلغ حوالى 200 ألف منهم قرابة 180 ألف من الرعايا المغاربة و 12 ألف من المواطنين الفرنسيين والباقي أجانب. وبهذا يتضح أن أكثر من نصف يهود المغرب العربي كان في المملكة المغربية.

حماية المغاربة اليهود في الحرب العالمية الثانية

سقطت فرنسا في يد الاحتلال الألماني بعد غزوها سنة 1939 ، وقد عينت ألمانيا النازية حكومة فيشي الموالية لها لحكم فرنسا وبعض المستعمرات الفرنسية في إفريقيا. قامت حكومة فيشي بسن قوانين مماثلة لقوانين ألمانيا النازية فيما يخص تجميع اليهود وإرسالهم إلى معسكرات الإبادة في كل من ألمانيا وبولونيا. رفض ملك المغرب آنذاك محمد الخامس الموافقة على القوانين النازية لحكومة فيشي، ورفض تسليم الرعايا اليهود لألمانيا، حيث قال: أن لست ملك المسلمين فقط، وإنما ملك لكل المغاربة.

الجدير بالذكر أن الأقلية اليهودية بالمغرب استنجدت بوضعية الذمي لمواجهة عزم الاستعمار الفرنسي في عهد الحكم النازي لفرنسا على تطبيق القوانين النازية ضد اليهود، ونص للمخابرات العسكرية الفرنسية واضح في إبراز هذا الموقف، يقول بعض اليهود: إن جلالة الملك سيخالف النص القرآني إذا ما صادق على إجراءات متناقضة نصا وروحا لمضمون القرآن، فإن للمسيحيين واليهود في نظرهم، الحق في العيش في أرض إسلامية ولهم أن يقوموا فيها وبجميع المهن التي لا مساس لها بالدين على شرط أداء الضرائب واحترام التشريع الإسلامي.

ورغم ذلك فقد صدر ما عرف بقانون فيشي بعد تخفيفه إثر مفاوضات عسيرة بين السلطان محمد الخامس والجنرال نوغيس المقيم العام الفرنسي في 29 رمضان 1359 هـ 31 أكتوبر/ تشرين الأول 1940، واستطاع السلطان أن يحفظ لليهود أسس الحياة الدينية والمدنية ويقصر استعمال القانون على المجالات السياسية والاقتصادية.

وفي الواقع فإن التقاليد الإسلامية تميزت دوما بحماية اليهود، كما أن ملوك المغرب لم يتخلوا عن هذا أبدا، وقد دل على هذا التعامل الانتهازي للأقلية اليهودية بالمغرب مع وضعية أهل الذمة.

الهجرة الجماعية

المقبرة اليهودية بالصويرة

أدى قيام دولة إسرائيل عام 1948، وانتهاء عهد الحماية الفرنسية والإسبانية في المغرب عام 1956، ووقوع نكسة 1967، أدى إلى هجرة الكثير من يهود المغرب إلى الدولة اليهودية، وبعضهم فضل الهجرة إلى فرنسا، وفئة هاجرت إلى كندا وبنسبة أقل إلى إسبانيا، وهو ما جعل عدد الباقين منهم يتراجع إلى حوالي 20 ألف نسمة بداية ثمانينات القرن العشرين، وهم اليوم أقل من ستة آلاف نسمة (المقيمون بشكل دائم). ومع ذلك فان يهود المغرب ما زالوا يشكلون أكبر تجمع يهودي في البلدان العربية.

وحسب مصادر تاريخية فإن هجرة المغاربة اليهود إلى إسرائيل بدأت بدعم من المستعمر الفرنسي على دفعات، ولكن بعد حصول المغرب على استقلاله سنة 1956 منع الملك الراحل محمد الخامس هجرة اليهود، مقابل منحهم كافة حقوقهم السياسية والمدنية والاقتصادية. غير أنه رغم ذلك استمرت الهجرة سرًّا حتى سنة 1961، حين تُوفِّي محمد الخامس وخلفه ابنه الحسن الثاني؛ لتبدأ بعد هذا مرحلة جديدة من هجرة المغاربة اليهود عبر "صفقة" بين الأمريكيين والفرنسيين والإسرائيليين من جهة والمغرب من جهة ثانية.

كانت هناك فترات، الفترة الأولى ما بين 1948 و1956، في ذلك الوقت كانت فرنسا هي الحاكمة، تعطي جميع التسهيلات، ومن مصلحتها أن تجد حلا لجزء من المجتمع اليهودي المغربي الذي كان يعيش في ظروف صعبة. وفي سنة 1956، جاء استقلال المغرب، وكان موقف محمد الخامس موقفا شريفا، فمن جهة منح حقوقا سياسية لليهود، وأول كلامه صرح فيه بأن اليهود أضحوا مواطنين كاملي المواطنة، حيث كان يؤكد في كل خطاباته الأولى بعد الاستقلال على مواطنة المغاربة اليهود وحقهم كباقي المغاربة ويطمئنهم باستمرار. وفعلا عين وزيرا يهوديا هو بن زاكين في الحكومة الأولى والثانية، ووقف الهجرة، حيث توقفت عملية تسهيل إعطاء الجوازات لليهود المغاربة ولكنها لم تمنع كليا. لكن، وبعد وفاة محمد الخامس، تغيرت الأمور، إذ كان هناك مكتب مخصص لـجوازات سفر اليهود وسقطت مقاومة الوطنيين اليهود لمسألة التهجير، بعد أن أصبح القانون يسهل عملية التهجير بتسهيل إعطاء الجوازات لليهود المغاربة.

وبلغ عدد يهود المغرب حدود 400 ألف في إسرائيل سنة 1973.

التفكير في العودة إلى المغرب

مباشرة بعد حرب أكتوبر سنة 1973. تلك الحرب أحدثت رجة سياسية كبيرة داخل إسرائيل، وبدا وقتها أن العرب كان بإمكانهم حسم النزاع العربي الإسرائيلي، هذه الفكرة قضت مضجع الإسرائيليين كما لم يحدث قط من قبل طوال سنوات الصراع.

وفي خضم تلك الحالة نشرت تقارير صحافية تشير إلى أن معظم المغاربة اليهود، يعيشون في ظل ظروف اقتصادية صعبة أدت إلى أن كثيرين منهم فكر في العودة إلى المغرب، خاصة أن القانون المغربي لا يسقط الجنسية عن أي كان. ويبلغ عددهم 900 ألفا وفق إحصائيات 2000.

وبسبب حالة التمزق النفسي هذه وسط المغاربة اليهود، سيطلب قادة منظمة التحرير الفلسطينية في اتصالات متكتمة أن يوجه الملك الحسن الثاني ملك المغرب نداء إلى المغاربة اليهود بالعودة إلى وطنهم، أو على الأقل تنقل عنه رسالة بهذا المعنى.

لم يوجه الملك الحسن الثاني النداء المطلوب آنذاك لأن الأوضاع السياسية بالإضافة إلى المناخ السياسي الداخلي، لم تكن تسمح له بتوجيه نداء العودة. لكنه سيفعل ذلك بعد سنوات للعودة، حيث طلب منهم في مطلع الثمانينات الابتعاد عن تكتل الليكود المتطرف، وكان من بين أشهر زعمائه وزير الخارجية الأسبق ديفيد ليفي وهو يهودي مغربي لا يزال منزله قائما في مدينة الرباط العتيقة.

 

المغاربة اليهود حاليا

قبر الحاخام شمول بو حصيرة على مشارف الصحراء، المغرب

أصبحت الدار البيضاء في القرن العشرين العاصمة الاقتصادية، تؤوي أكبر عدد من يهود المغرب. فبنوا تجمعاتهم السكنية ومؤسساتهم التربوية والترفيهية، علاوة على هيئاتهم الدينية التي بلغت 33 معبدا يهوديا في العديد من المدن المغربية.

وبعد سلسلة الهجرات الجماعية، تراجعت الجالية اليهودية في الدار البيضاء، والملاحظ اليوم أن الجالية اليهودية المتبقية في المغرب، على قلة عددها، تواجه حقيقة الواقع المتمثل في إقبال شباب المغاربة اليهود على الهجرة، بمجرد إنهاء الدراسة الثانوية. ونقل عن مدير المدرسة الميمونية (الثانوية العبرية) في الدار البيضاء قوله ان شباب هذه الجالية، ما أن ينهوا دراستهم الثانوية حتى يشدوا الرحال إلى إسرائيل أو فرنسا أو كندا. كما نقل عن بعض هؤلاء الشبان قولهم أنه رغم عدم وجود صراع بين العرب واليهود في المغرب، فهم لا يرون لهم مستقبلا في هذه الأرض، خصوصا بعد كل تصعيد عسكري في منطقة الشرق الأوسط، حيث ترتفع موجة العداء تجاه اليهود في الدول الإسلامية بما فيها المغرب.

ويتمتع اليهود في المغرب بعلاقات طيبة سواء مع السلطات الرسمية، أو مع المغاربة المسلمين. بل ويحتل بعض منهم مواقع هامة في دواليب الدولة المغربية. مثل أندري أزولاي الذي يشغل منصب مستشار الملك محمد السادس. ويرى أزولاي أن اصرار عشرات الآلاف من اليهود في فرنسا وإسرائيل وكندا على الاحتفاظ بهويتهم المغربية والاعتزاز بها يشكل قوة كبرى لليهود المغاربة.

ويحرص يهود المغرب على التجمع والتكتل في مؤسسات وجمعيات، سواء داخل المغرب أو خارجه. ومن أبرزها مجلس الجاليات الإسرائيلية بالمغرب، الذي يتولى أمانته العامة سيرج بيرديغو، وزير السياحة المغربي الأسبق، الذي يتولى في الوقت ذاته منصب رئيس التجمع العالمي لليهود المغاربة.

ويعد سيمون ليفي، قيادي سابق في صفوف حزب التقدم والاشتراكية (الحزب الشيوعي سابقا)، من اليهود الناشطين. فهو أيضا استاذ في كلية الآداب بالرباط، ومسؤول الشؤون الثقافية في مجلس الجاليات الإسرائيلية بالمغرب، الذي أنشأ مؤسسة مختصة بالتراث الثقافي لليهود المغاربة تهتم بترميم وصيانة المعابد والمقابر اليهودية، إضافة إلى احداث متحف يعرف بثقافة المغاربة اليهود. وهي مهمة ينشغل بها في الوقت نفسه مركز الأبحاث حول المغاربة اليهود الذي أسسه روبير أسراف في باريس عام 1994 كما أن المغاربة اليهود الموزعين في جهات العالم الأربع، وخاصة إسرائيل وفرنسا وكندا، يشكلون نسبة هامة من السياح الذين يتوافدون على المغرب. وفي عام 1997 قام 30 ألف يهودي من أصل مغربي بزيارة المغرب.

وينظر رئيس الطائفة اليهودية في مراكش بأسف شديد إلى تراجع عدد السكان اليهود في المدينة. ويقول: ما يؤرقني هو ملاحظة أننا نسير في طريق الانقراض. فالشيوخ الذين لا يزالون هنا، وعددهم 173 شخصا، لم تعد أمامهم إلا سنين قليلة للعيش، وينتهي الوجود اليهودي في مراكش ومعه ثراث تاريخي وثقافي عريق. أبناء الأسر اليهودية المغربية التي فضلت البقاء في المغرب على الهجرة إلى إسرائيل في عام 1948، اضطرتهم ظروف العيش والعمل في المغرب إلى الهجرة إلى فرنسا وكندا وأميركا. وقال: أطفالنا درسوا في المغرب في مدارس البعثة الفرنسية، مثل ثانوية فيكتور هوغو بمراكش، وثانوية ديكارت في الرباط، وثانوية ليوتي في الدار البيضاء. بعد ذلك التحقوا بالمدارس العليا والجامعات الفرنسية والأميركية. لكنهم لم يتمكنوا من العودة إلى المغرب بسبب ضعف فرص العمل هنا. ويقول: في المغرب لدينا تجربة نموذجية في التعايش السلمي بين المسلمين واليهود، وهذه التجربة نريد من الشرقيين أن يستفيدوا منها، فهي تبرهن على إمكانية التعايش في سلام إذا ما توفرت الإرادات والعزائم. ونحن نسعى للحفاظ على هذا التراث المغربي المتميز وصيانته للأجيال القادمة، والتعريف به كصورة بديلة وممكنة لصور العداوة والتطاحن السائدة اليوم في وسائل الإعلام.

تحدث مستشار الملك أندري أزولاي في اختتام ندوة اليهودية المغربية المعاصرة ومغرب الغد والتي نظمت من قبل جمعية 12 قرنا على تأسيس فاس، يوم الخميس 23 أكتوبر 2009 بالدار البيضاء. أزولاي ردد كذلك بلغة مليئة بالتحدي والأمل:

اليهود لن يختفوا من المغرب

لن نختفي. لن ننقرض من المغرب. لنا تاريخ طويل في هذا البلد

يشكل اليهود في المغرب، حسب تقرير صادر سنة 2010 عن منظمة أمريكية مهتمة بمراقبة الأديان وحقوق الأقليات في العالم تدعى منتدى بيو للديانة والحياة العامة– يشكلون – نسبة 0,2 في المائة، أي حوالي 70 ألف من مجموع المغاربة المحدد عددهم في حوالي 35 مليون نسمة، كما جاء في آخر إحصاء وطني للمندوبية المغربية السامية للتخطيط. لكن الجهات الرسمية في المغرب لم تنفي أو تؤكد صحة التقارير الأمريكية فيما يخص صحة الأرقام والإحصائيات المتعلقة بعدد اليهود في المغرب. هذا التقرير اعتبره العديد من المراقبيين والباحثين مبالغا فيه، حيث أن 70 ألفا نسمة رقم كبير نوعا ما.

وحدد التقرير المناطق التي يتوزع بها معتنقو اليهودية بكثرة بين ثلاث أكبر مدن مغربية، وهي الدار البيضاء ومراكش والرباط، باعتبارها المدن التي تتوفر على معابد اليهود.

وذكر التقرير أن اليهود يتوفرون على 10 معابد مفتوحة لإقامة الطقوس الدينية بانتظام موزعة أيضا بين المدن الثالثة السالفة الذكر، دون أن تجري الإشارة إلى عدد المساجد الموزعة على المدن المغربية، بعد أن حددت المنظمة نسبة المسلمين في المغرب في 99 بالمائة.

ورأت المنظمة الأمريكية المهتمة بالأديان في العالم أن توفر المغرب على 33 معبدا يدل على حرية ممارسة الشعائر الدينية عكس بلدان عربية أخرى كالجزائروالمملكة العربية السعودية.

وأشار تقرير المنظمة إلى أن الأفراد غير المسلمين يعيشون بين المسلمين المغاربة، كما أنم يمارسون شعائرهم الدينية المنصوص عليها في دياناتهم وكتبهم بشكل علني وأمام العموم، وليس بطرق سرية خوفا من المسلمين كما هو الحال في بلدان أخرى.

لغات المغاربة اليهود

من المثير أن الحضور الجغرافي والبشري لليهود، شكل في بعض المناطق استثناء ملفتا للانتباه حيث أنهم شكلوا أغلبية مطلقة في بعض المناطق، كما كان عليه الحال مثلا في قرية دبدو، حيث نجد أن من بين 2000 نسمة من اليهود، كان هناك فقط 500 نسمة من المسلمين، وهذا الاستثناء إنطبق حتى على مدن مثل الصويرة، ومدينةالجديدة التي كان نصف سكانها تقريبا من اليهود حتى نهاية الاستعمار الفرنسي. وواحات واد درعة والأطلس الكبير.

نشير إلى أن المتكلمين اليهود انقسموا إلى ثلاث مجموعات: هناك مجموعة كانت تتكلم الأمازيغية وهم يهود من أصل أمازيغي أو يهود المغرب الأصليون وكانت تقطنبجبال الأطلس، ومجموعة كانت تتكلم الأسبانية وكانت تقطن بالشمال، وهم اليهود وأحفاد اليهود الذين طردوا من الأندلس. ومجموعة تتكلم اللغة العربية والدارجة المغربية، بينما ظلت اللغة العبرية لغة الدين والصلاة، ولغة الخاصة، وبالتحديد لغة النساء، أو لغة البيت، ذلك أن اليهودي المغربي كان يعيش هذا الازدواج ما بين لغة العمل ولغة المنزل والأسرة.

يشار إلى أن يهود المغرب يتحدثون أكثر من لغة، فقد كان اليهود الأمازيغ يتحدثون بالإضافة إلى العبرية والأمازيغية، اللهجة العربية المغربية بحكم أن بعضهم كانت له تعاملات تجارية مع بعض المغاربة المتحدثين بالعربية. كما أن بعض اليهود المطرودين من إسبانيا والذين استقروا في المغرب حافظوا على لغتهم الأصلية، لغة لادينوالمشتقة من الإسبانية والممزوجة ببعض المفردات العبرية، ونسختها المغربية تسمى لغة الحاكيتيا، وكانوا يتقنون العربية.

انتقلت مع مرور الوقت مفردات من اللغة العبرية إلى اللهجة العربية المغربية التي كانت تحتوي أصلا على بعد المفردات من اللغتين، البرتغالية والإسبانية. ومع دخول الفرنسيين واحتلالهم للمغرب، كان المغاربة اليهود أيضا من الأوائل في المغرب الذين تعلموا لغة الحاكم الجديد للمغرب.

يهود من أصل مغربي

• إسحاق الفاسي، حاخام يهودي مغربي، يعود له الفضل في إحياء دراسة التلمود.
• دوناش بن لبرط، لغوي مغربي.
• ايلي يشاي: وزير صناعة إسرائيلي وزعيم حزب شاس.
• عمير بيرتز: وزير دفاع إسرائيلي.
• أبو أيوب بن المعلم ، وزير في الدولة المرابطية.
• ابراهام بن كمنيال، وزير وأمير في الدولة المرابطية.
• سليمان بن فاروسال ، وزير وديبلوماسي في الدولة المرابطية.
• صماوئيل سومبال ، دبلوماسي والكاتب الرئيس في ديوان السلطان سيدي محمد بن عبد الله.
• مايير مقنين، تاجر وديبلوماسي مغربي وسفير السلطان المولى عبد الرحمن لدى العديد من الدول الأوروبية.
• هارون بن بطاش كبير وزراء السلطان عبد الحق المريني.
• أندري أزولاي، مستشار الحسن الثاني .
• ابن شلوخة اليهودي، خازن بيت المال بسجلماسة في عهد الخلافة الموحدية.
• شلومو بن عمي: وزير الخارجية وسفير إسرائيل في إسبانيا.
• ديفيد ليفي، وزير خارجية في إسرائيل ويعد من ابرز السياسيين الإسرائيليين وأستاذ في جامعة بن غوريون ومن رموز حزب الليكود.
• موردخاي فعنونو، عالم نووي إسرائيلي.
• أبراهام السرفاتي، سياسي مغربي.
• شلومو عمار من ابرز حخامات إسرائيل من مواليد مدينة الصويرة المغربية. شغل حاخام الأكبر لمدينة نتانيا في إسرائيل.
• يوسي بن عيون: لاعب نادي تشلسي.
• باروج بيناسيراف: حاصل على نوبل في الطب.
• إيمانويل الشريكي: ممثلة كندية.

انظر أيضا

• حي الملاح
• تاريخ اليهود في إسبانيا
• محاكم التفتيش الإسبانية
• مرسوم الحمراء
• لغة لادينو
• كنيس دنان
• يهود عرب

وصلات خارجية

• يهود المغرب خلال الحرب العالمية الثانية موقع ياد فاشيم
• يهود شمال أفريقيا خلال الحرب العالمية الثانية

وصلات متعلقة

• (عربية) وثائقي حول الجالية اليهودية المتبقية حاليـا في المغرب

• (فرنسية) وثائقي حول الجالية اليهودية المغربية في إقليم كيبيك الكندي

• (عربية) شهادة يهودي مغربي حول المغرب وإسرائيل – الجزء الأول على موقع «يوتيوب»

• (عربية) شهادة يهودي مغربي حول المغرب وإسرائيل – الجزء الثاني على موقع «يوتيوب»

• (عربية) شهادة يهودي مغربي حول المغرب وإسرائيل – الجزء الثالت على موقع «يوتيوب»

• (عربية) محطات نضال مضيئة من تاريخ المغاربة اليهود

• (عربية) حوار مع السيد حاتمي محمد، أستاذ التاريخ المعاصر ومتخصص في تاريخ الجماعات اليهودية يتحدث عن واقع اليهود بالمغرب

المراجع

• إبراهيم حركات : المغرب عبر التاريخ: ج 1، الطبعة الثانية 1984، دار الرشاد الحديثة.
• حاييم الزعفراني: ألف سنة من حياة اليهود بالمغرب (تاريخ- ثقافة- دين) ترجمة أحمد شحلان وعبد الغني أبو العزم، الطبعة الأولى 1987 الدار البيضاء.
• عبد الله أيت ايشو، معالم من حياة المغاربة اليهود، دورية كان التاريخية، العدد الثالث مارس 2009.
• عصام البوستاوي، المعاملات الاقتصادية اليهودية في مجال سكورة انطلاقا من وثائق تاريخية، بحت لنيل الإجازة 2004.

ما لا تعرفونه عن يهود المغرب

المقطع الأول

المقطع الثاني

المقطع الثالث

المقطع الرابع

المقطع الخامس

المقطع السادس

المقطع السابع

http://www.settatbladi.org/index.php?option=com_content&view=article&id=49:2010-03-07-19-20-14&catid=10:articles&Itemid=45