קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

התוכן

תשובת ר׳ אהרן רחבה ומקיפה יותר מהתשובות האחרות הנ״ל, כי היא דנה בנושא מצדדים שונים. הוא גם מביא את טיעוניו של ״החכם הפוסק״ האוסר, וסותר אותם אחת לאחת. להלן מספר נקודות מרכזיות שנדונו בתשובה:

א. האם יש איסור מדרבנן להלוות ברבית לנוכרים, האם יש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובין כדי חייו ליותר מכדי חייו. (דיון מקיף בסוגיה בבא מציעא ע ע״ב).

ב.   דיון בדברי רבינו תם ״שמה שנהגו להקל לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו״. האם יש לחלק במשא מלך ושרים בין היהודים הנמצאים בירושלים לבין היהודים היושבים באירופה. וכן במקום שהתירו משא ומתן עם עובדי עבודה זרה משום איבה, האם יש לחלק בין יהודים הנמצאים תחת שלטון מוסלמי לבין יהודים הנמצאים תחת שלטון נוצרי.

ג.   האם הנוצרים בימינו נחשבים כעובדי עבודה זרה או רק מעשה אבותיהם בידיהם ואינם עובדי עבודה זרה. האם יום ראשון נחשב כיום אידם .

ד.   בימים שאסרו המשא ומתן עם עובדי עבודה זרה, מטעם שהגוי הולך ומודה לאלהיו על כך ועובר הישראל משום ״לא ישמע על פיך״. האם הלואה ברבית בכלל המשא ומתן ואסורה״.

ה.   האם יש לחלק בין הלוואה לנוצרי סתם לבין הלוואה לכומרים.

ו.   מה הגורם להחרפת שנאת הנוצרים ליהודים? לדעת ״החכם הפוסק״, הלוואה לנוצרים ברבית היא הגורמת ואילו ר׳ אהרן תולה שנאת הגויים ״שהמה [הגויים] הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים, ומראים עושרם לכל כמו שהוא ידוע״. דברי ר׳ אהרן מזכירים לנו נימוקי התקנה שנתקנה בפאס בשנת השס״ו (1606) שהוא היה בין החותמים עליה, המגבילה יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר, מחמת ״שעיני הגויים רואות וכלות״.

בתשובה נפלו מספר שגיאות בכתיב ואין עקביות בכתיב מלא וחסר. יש לתלות כל זה בהעתקות השונות. נראה כי הסופד שהעתיק התשובה שלפנינו, לא היה דייקן במיוחד. אנו השתדלנו להיות נאמנים למקור. כמו כן הערנו על השיבושים שנפלו בהעתקה, רק באותם המקומות שהשיבוש גורם לקשיים בהבנה.

התשובה

טופם. נשאול נשאלתי לחוות דעתי על מה שנוהגים בירושלים ע״ה תוב״א להלוות מעותיהם ברבית לכומרים השוכ[נים] שם, אם יש בזה שום איסור. כי חכמים ורבנים יראי ה׳ ושונאי בצע מפאת יראתם חששו לדבר זה, ונשאו ונתנו בו ומתוך עיונם ופלפולם גמרו והורו לאיסור^.

ואני בעוניי כאשר ראיתי לעיין בדבר זה מצאתי כי דברי האוסרים מיוסדים על שני טעמים. האחד מטעם איסור הלואה ברבית לגוים וזה מדרבנן^. והשני משום לתא דע״ז, כי בזה עובר על לא ישמע על פיך  או ולפני עור לא תתן מכשול, שהם שני לאוין דאורייתא.

ולזה הנה באתי לחקור ולראות אם יש שרש לשני טעמים אלו או לאחד מהם לאסור זה. ובתחלת כל דבר אביא הסוגייא אשד אמרו במסכת בבא מציעא פ׳ איזהו נשך, אשר ממנה הורה הרב הפוסק לאיסור מטעם הרבית. וז״ל: מרבה הונו בנשך ובתרבית אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא אפילו רבית דגוים. איתיביה רבא לרב נחמן לווין מהם ומלוין אותם ברבית, אמר רב חייא בדיה דרב הונא בכדי חייו. רבינא אמר הכא בתלמיד חכם עסקינן, מאי טעמא גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו וכיון דת״ח הוא לא ילמד ממעשיו. איכא דמתני לה להא דר״ה אהא דתני רב יוסף, אם כסף תלוה את עמי, עמי וגוי עמי קודם. פשיטא אמר רב נחמן אמר רב הונא לא נצרכה אלא אפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם, עד כאן. ופליגי ר״ת ור״ח _׳ ר״ת סבר דלישנא בתרא סותר לישנא קמא.

שכן כתבו בתוספות שם: ומה שנהגו עתה להלוות לגויים אומר ר״ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, לקיימא לן כאידך לישנא דאי איכא דמתני לה אחא, ולא אסרו רב נחמן ורב הובא רבית הגוי מעולם, ע״כ ״. ומהאי משמע דלר״ת תרי לישני הללו קא מפליגי, דללישנא קמא אסרי רב נחמן ורב הונא רבית הגוי וללישנא בתרא לא היו דברים מעולם, ולא אסרו מעולם רבית הגוי כפשטא דמתניתין. וחר״ן ז״ל כתב בחידושיו״ על דברי התוספות: דלא משמע הכי דודאי משום לישנא בתרא לא דחי כל מה דאיתמר לעיל דהא רבא אותביה לרב נחמן, ורב חייא ורבינא שקלי וטרו בה אלא ודאי משמע דהכא לא משני ביה ללישנא קמא אלא דהא אמר רב נחמן לאו אההיא אמרה אלא [אהא, אבל] ודאי רב נחמן אמרה או משמיה או משמא דאחרים, הילכך פסק ר״ח כתרי תירוצי דלישנא קמא לחומרא ולא שרי אלא כדי חייו לת״ח, אבל לאינשי אחריני אפי׳ כדי חייו לא שמא ילמד ממעשיו, ע״כ¹². משמע דסבר דהני תרי לישני לא פליגי אלא מלתא דרב נחמן משמיה דרב הונא, ע״כ.

ולי קשה בהאי דעתא דר״ח טובא, דגם אם נודה שנוכל לסבול זה דאיכא דמתני לד, אהא, מה שאין דרכנו לפרש בשום מקום מהתלמוד, הנה במעט מהעיון נראה פשוט דהני תרי לישני פליגי וסתרי אהדדי, דללישנא קמא רב נחמן אסר הרבית וללישנא בתרא התיר אותו לכל בשוה. כיון דדברי רב נחמן אתו על מה שהקשה תלמודא על מאי דא׳ התוספתא, דקרא דאם כסף תלוה את עמי, אתא לומר דגוי ועמי עמי קודם. והקשה תלמודא בדבר זה פשיטא, ואמר רב נחמן אמר לו הונא לא נצרכו לומר דבר זה אלא כאשר יזדמנו לו מעות להלוות את הגוי ברבית או לישראל בחנם, דישראל בחנם קודם. ובודאי אין תירוץ זה עולה כהוגן אלא אם נאמר דרבית הגוי מותר, דאי לא תימא הכי עדיין קושיית פשיטא במקומה, דמהיכא תיתי לי שיקדם ההלואה לגוי ברבית שהוא אסור כפי לישנא קמא, להלואה לישראל בחנם שהיא מצוה דאורייתא. דאע״ג דהוציאו הכתוב בלשון אם, כבר אמרו רז״ל  דאם זה הוא אחד מתלתא דכתיבי באורייתא שהם לחובה. ואלו הם ואם מזבח אבנים ״, ואם תקריב מנחת בכורים לה׳, והאי אם כסף תלוה את עמי. נהי דלהאי איכא לתירוצי במה שנסמוך לישנא בתרא ללישנא קמא כפי תירוצייהו דרב חייא ורבינא, ואם כן יובן אומרו לגוים ברבית ת״ח להעשיר ולעם הארץ בכדי חייו.

אלא שעדיין כפי זה לא נחה דעתינו בתירוץ הקושיא, ועדיין נאמר דמהיכא תיתי לי שיקדם הלואה לגוי ברבית שהוא דבר רשות שבדוחק התירי לו, להלואת ישראל שהיא מצוה מן התורה. ואיך נדמה שנעזוב מלעשות מצוד. כדי לעשות דבר הרשות שבקושי התירו לו. ובודאי שזה סיוע גדול להרמב״ם ז״ל, דאמר דהלואת הגוי ברבית מצוד.. משום דבשלמא אם הוא מצוה ניחא דאית רבותא במאי דאמר דעמי קודם, משום דלגוי ברבית מצוה ולישראל בחנם מצוד,, האי מצוד. והאי מצוה איכא למימר דמצוה דגוי קודם, דעביד מצוד. ואיכא רווחא ליה וגם שאמר הכתוב להלוות להם ברבית כדי לחסרם, לזה הוצרך לומר שעמי קודם. אלא אם תאמר שאינו אלא רשות היכא תיתי לי דדבר הרשות יקדם לדבר המצוד., דא״כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. אלא ודאי דרב נחמן בהאי לישנא לא מיבעיא דלא אוסר הרבית בשום ענין, אלא לדעתו הוא מצוה. ודייקא נמי מדברי התנא דתני עמי וגוי עמי קודם. דמשמע כי לא מנע אלא הקדימה אבל בלא קדימה היה מצוה או רשות. ואם כן היטיב לראות ר״ת במה שא׳ דללישנא בתרא לא אסר רב נחמן רבית של גוים כלל, וגם במאי דאמר דהלכה כדברי המקל דהכי הוי מוסכם מכל הפוסקים דבדברי רבנן הלכה כלישנא בתרא להקל.

ולפי דעתי זו היא סברת הרי״ף״ כיון דאייתי תרתי לישנא בלי ביאור בדעתו כלל, לפי שהוא סמך על כללא דאית לן כמו שאמרנו. הגם כי ראיתי לרב הפוסק לאיסורא מבקש צדדי למעבד להרי״ף ז״ל מהמחמירים. ובראשו אמר דכיון דלא פירש דעתו בודאי אית לן למשמע מיניה דפסיק לחומרא כר״ח. ולא ידעתי מה טיבן של דברים הללו דהיכי נשמע מדסתם דבריו דפסק לחומרא, אדרבה הסברה נותנת בהיפך דכיון דסתם דבריו ולא פי׳ החומרא, בודאי אזיל לקולא, כיון דבדברי רבנן יותר הדוש הוא, ואם פסק לחומרא יודיענו החומרא, כיון שהוא היפך מאי דקי״ל דהלכה כדברי המקילים. ולא צריך לומר כי הא בגין דכחא דהיתרא עדיפא, וצריכא כמו שאמר הוא, אלא ודאי יותר צריכה הודעת החומרא ובה כחד.