אלי פילו
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
200 – אשחאל מן עתקייא, תפכּו מן אל־הג׳לייא.
כמה בחורות רווקות, ניצלו מאלמנות.
בתולה זקנה, ולא אלמנה. (פתגם צרפתי)
اشحال من عتقييه ـ تفكو من هزليه
201 אל־בנת אידא כּברת, גּייר־להא וואכ׳א עבד
. בת שהתבגרה, גייר בשבילה אפילו עבד.
البنت ادا كبرت غيير ليها وخا عبد
בתך בגרה, שחרר עבדן ותן לה. (פסחים קיג׳)
בתך בגרה, בוא והשיאה. (ויקרא רבה פרק כאי)
מהר להשיא את בנותיך, פן תנשאנה לטוב בעיניהן. (ויליאם ססיל)
צמר ובנות, לא טוב להשהותם בבית (לוח הארץ תשי״א)
הבנות והתפוחים לא טוב להשהותן בבית(הן נרקבות מהר)(פתגם צרפתי)
איזהו עני, רשע ערום? זה המשהה בתו בוגרת. (סנהדרין ע׳)
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
תשמע חלום לפתור אותו
סיפור מעניין נוסף עובר במסורת המשפחה 
מדור לדור:
בעיר סלוניקי, גרה נערה בת עשירים, שהתייתמה מהוריה בילדותה. נאה וצנועה נבונה וחכמה היתה, ואת כל העושר שהיה לאביה ירשה. בהגיעה לפרקה, חפצו רבים מאנשי העיר להשתדך עמה, אולם למרבית הפלא השיבה לכולם בסירוב מוחלט. כאשר חזר הדבר על עצמו פעמים רבות, ניסו קרוביה לדבר על ליבה שתגלה להם את טעמה, אך היא סירבה, והעדיפה לנצור את טעמה בליבה.
השנים נקפו ועברו בזו אחר זו, והיא הלכה והתבגרה, והגיעה כבר לסביבות גיל ארבעים. כמובן שעם חלוף הזמן הלכו ופחתו בני העיר אשר חפצו לשאתה, אולם הדבר לא ערער את החלטתה, ולכל הצעה השיבה בשלילה.
באותו זמן התאלמן יהודי יקר, נכבד ונשוא פנים, ר׳ אברהם שאמוט שמו, ירא שמים וישר דרך, היה האיש. ר׳ אברהם שעבר כבר את שנת הארבעים, חפץ לשאת אשה בת גילו, שיוכל להקים עמה בית מפואר, מיוסד על אדני התורה. לאחר שחכך בדעתו, החליט, כי השידוך המתאים ביותר עבורו הוא, אותה יתומה בוגרת. בלבו סבר כי מאחר והתבגרה כל כך, בודאי הבדידות וחוסר התקוה מעיקים עליה. ואין ספק כי תיאות להינשא לו.
סמך האיש מעשה למחשבה, ותיכף ומיד שלח אליה שליחים שידברו עמר. משעמדה בסירובה, הפצירו בה שליחיו, בתארם את טוב לבו ומעלותיו הרבות, אך היא בעקשנות בלתי מובנת עמדה בסירובה.
כששבו אליו שליחיו בידים ריקות, עמד ר׳ אברהם משתאה. בלבו גברה התמיהה, שבגילה המתקדם ובמצבה העגום, תסרב להצעה כה מפתה? בתבונתו הבין כי בודאי יש דברים בגו, ודבר סתר עומד מאחרי הסירוב העקשן. שמא מחלה ממארת או צוואה נסתרת שהשאירו לה הוריה. סקרנותו הלכה וגברה, ובצדה התעוררה גם חמלה, שמא זקוקה עלובה זו לאיזה סיוע, אולי חולה היא ואין איש יודע, הלא בודדת היא בעולם. "עלי לעזור לה״, הרהר. לאחר שחשב בענין, לבו ההחלטה כי עליו לברר מה עומד מאחרי סירובה, ובאם יתברר כי אין סכנה :בדבר ישכנעה להינשא לו.
נטל רבי אברהם כובעו ומעילו וניגש לביתה. הקיש על הדלת, ומשפתחה לו, החל לשוחח עמה על מצבה. שאל שאלות על בריאותה ועל עסקיה, האשה השיבה לו כי בריאותה טובה, וכי עסקיה רבים ומגוונים, ולא חסר לה דבר.
" אם כן מדוע לא תינשאי לאיש כדרכו של עולם״ – שאל, ״הלא מה׳ אשה לאיש, וכך ציוונו הבורא בתורתו הקדושה, להקים בתים עם דורות ישרים שחעבדוהו ויעשו רצונו, ואין חפצו בחיי תוהו ללא המשכיות״ – טען.
האשה התחמקה ממתן תשובה ברורה.
שמא חולי נסתר מקנן בך? או שמא הוריך ציווך לא להינשא״? – התעניין.
בהחלט לא״ – ענתה. ״יתומה אני, אין מי שדואג לי באמת, ואיני חפצה להינשא לאיש״ – השיבה ביובש.
רבי אברהם בחושיו הדקים הבחין, כי מתחת לאותה דחיה קרירה פרוש עצב רב, לפיכך המשיך וטען ברגש: ״איני מבין את דעתך, הכי טוב לך חיים אפורים וערירים כאלו, נטולי תוכן ושמחה אמיתית, בבדידות וללא עתיד?״
במשך שעה ארוכה הוסיף ר׳ אברהם לדבר עמה בנועם ורכות, וניסה לשכנעה שתסכים להינשא לו, אולם ללא הועיל, האשה הקשתה ערפה, ועמדה בסרבנותה ללא כל תזוזה.
כשראה אה את פני הדברים, הבין כי בודאי סיבת כבדת משקל גורמת לה למאן בכל תוקף. וביקש ממנה כי לכל הפחות תגלה לו מהו טעמה. משזו סירבה בכל תוקף, התגברה חשדנותו, ובלהט סקרנותו, השביעה בשבועה חמורה בשם ה׳ שתגלה לו טעמה.
האשה נחרדה. בהיותה יראת שמים, פחדה מן השבועה, ומיראתה פן יבולע לה, סיפרה לר׳ אברהם, כי ראתה בחכמת האיצטגנינות, שכל בן או בת שיצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם עשרים שנה.
״גם אני עז חפצי להינשא לאיש, אבל למה לי להתחתן ולצער את בעלי, אשד ישכל את כל ילדיו״, טענה בעצב, ״לכן אינני מסכימה להינשא לאיש, למרות כל טענותיך הנכונות ללא ספק״ – סיימה דבריה
.״יש תקוה לאחריתך״ – הכריז ר׳ אברהם.
״אכן טענתך נכונה, וחששך מוצדק, אבל רק כלפי הגויים ואומות העולם. אך אם בני אברהם יצחק ויעקב, יודעים כי יש מנהיג לעולם, והוא החותך חיים לכל חי וגם אם הינו משפיע השפעתו דרך הכוכבים והמזלות, לא הם הקובעים את מידת חייו של האדם, אלא הבורא יתברך הוא הקובע, ואם יעלה רצון לפניו, תיכף ומיד ישנה את מערכות הכוכבים והמזלות כפי רצונו, ולנו היהודים נתן הבורא את האפשרות לעורר את רצונו לשנות את קביעת המזל" – הסביר.
״האמנם אפשר לשנות קביעה זו״? – קראה האשה בקול, ופתיל תקוה ניצת בעיניה.
״כן! בודאי!״ – השיב ר' אברהם בנחת, מרוצה מכך שהצליח לפענח את הסוד, ולבקוע סדקים בסירובה.
״כיצד?״ – תמהה בקול רועד.״חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ראש השנה יח.), שגם אדם שנגזר עליו למות בצעירותו, אם יעסוק בתורה יחיה ארבעים שנה, ואם יוסיף לעסוק גם בגמילות חסדים יחיה ששים שנה, ואולי גם יותר. לכן, כל שעליך לעשות הוא לגדל ילדיך בדרך התורה והמצוות, ובמיוחד גמילות חסדים, כך יתרצה הקדוש ברוך הוא להחזיקם ולהחיותם בעולמו, ויאריך ימיהם בטוב ונעימים״ – יעץ והסביר בטוב טעם.
האשה שמעה, הבינה כי הצדק עמו, ואור נדלק בעיניה. לאחר שאמר לה, כי חפץ הוא לשאתה לאשה למרות מה שגילתה, התרצתה להינשא לו, ולאחר זמן קצר נשא ר׳ אברהם שאמוט אותה לאשה.
כעבור שנה נולד להם בן, ר׳ אברהם ואשתו ערכו ברית מילה וסעודה מפוארת כידמלך, בה השתתפו רבים מבני העיר. הרך הנולד נקרא בשם אהרון, המשתתפים סברו כי נקרא כך על שם אבי האשה. אך להורים המאושרים היה טעם נוסף, אותו שמרו בלבם: הרי עליהם לגדל את ילדם לתורה ומעשים טובים,ואם חפצם שיאריך ימים עליהם לדאוג שירבה בגמילות חסדים, כעצת ר׳ אברהם. תרו אחר עצות וסגולות שיעזרו להם בכך, ומכיוון שאמרו רבותינו (יומא "שמו של אדם גורם למעשיו״, לכן קראו שמו כשם אהרון הכהן, שהיה גומל ומטיב לעמו, מתוך תקוה וציפיה ששמו ישפיע עליו, ואכן ירבה בעשית חסד.כך יחפוץ בו הקב״ה ויבטל מעליו את גזירת המזל.
אברהם ואשתו גידלו את בנם על אדני התורה והיראה, והדריכוהו בדרך המצוות, במצות צדקה וגמילות חסדים. לשמחתם הרבה, אהרון בנם, צעד בדרך שהתוו לפניו, שקד על תלמודו, והרבה בגמילות חסדים. וכך בהגיעו לגיל שבע עשרה, כאשר חשו כבר בטוחים יותר בדרכם, השיאו לו אשה, ונולדו לו ילדים.
מתוך אחריות לעתידו, גילו לבנם את מה שנגלה לאמו, והסבירו לו כי עליו להרבות בלימוד התורה, בעסק הצדקה וגמילות חסדים, כעצת אביו. אהרון שמעלקול הוריו, עשה כפי שיעצוהו, הרבה בתורה וצדקה, וחי את חייו במנוחה ובטחון. בהגיעו לגיל ארבעים חשש אולי יצא רק ידי חובת לימוד תורה, ולא ידי חובת צדקה וגמילות חסדים, לפיכך כל אותה שנה פחד שמא ימות בה. משעברה אותה שנה וראה שהמשיך לחיות, הבין כי מעשי הצדקה וחסד שעשה, טובים לפני הקב״ה, לכן שינה את מזלו, ונתן לו חיים במתנה. מתוך הבנה זו, המשיך בלימוד־תורה ובמעשה הצדקה וחסד ביתר שאת ויתר עוז.
כך האריך ימים כעצת אביו, עד הגיעו לשנתו הששים. בשנה זו פחדו גבר כי בה ימות, משום שבדברי חז״ל לא ניתנה ההבטחה רק עד גיל ששים. גם הוריו שהאריכו ימים מאד, ובזמן זה כבר היו בשנת המאה לחייהם, פחדו מאד מכך, וחששו שמא לא יוכלו לעמוד במיתת בנם לעת שיבתם המופלגת. ר׳ אהרון הרבה בשנתו זו במעשי צדקה וחסד מעבר לכוחו, וציפה כי בכך תתבטל ממנו הגזירה.
אך למגינת לבו, בערב יום הכיפורים נפל למשכב. למחרת התעורר משנתו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ״ (בראשית ט, י). ר׳ אהרון שהיה תלמיד חכם, ידע את דברי הגמרא (ברכות מ:): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה״, לפיכך הסיק כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לאחר שהתבונן בתוכן הפסוק, התמלא חרדה וחלחלה, להבנתו, נאמר לו, כי הוא עומד למות וכל נכסיו ירדו לטמיון.
ר׳ אהרון סיפר לבני ביתו על חלומו, וכולם נתקפו באימה ובעצבות נוראה. מתוך היותם יראי שמים, שבו בתשובה שלימה, והתפללו וזעקו לה׳ שיושיעם, ויחונן את ר׳ אהרון מרדת שחת.
אולם למחרת כאשר התמוטטו האורווה הרפת והלול שהיו ברשותו, וכל החיות שבהם מתו, גבר פחדם של ר׳ אהרון ובני ביתו שבעתיים. הם הבינו כי רומזים מן השמים, ששעת היפרדו של ר׳ אהרון מהעולם הולכת ומתקרבת. פחדם וצערם הרב גרמו להם דכדוך נפש, דווקא באותם ימים בין יום הכיפורים לסוכות, בהם היהודים עוסקים במצוות שמחים וטובי לב.
בדיוק באותם ימים נקלע לעירם, סלוניקי, ר׳ יאשיהו. אנשי העיר רגשו לכבודו. קבלוהו בכבוד מלכים, וארחוהו בכבוד רב.
הרי״ף בחר להתארח בבית ר׳ אברהם שאמוט הקשיש, אשר הזמינו להתאכסן בביתו.
בהיותו בבית ר׳ אברהם שאמוט, חש הרי״ף, כי אוירת נכאים שורה על הבית. ר יאשיהו שחפץ לסייע למארחיו היקרים, שאל מהי הסיבה לעצבות בה הם נתונים. בני הבית ששמעו על חכמת ר׳ יאשיהו, קיוו כי אולי בחכמתו יוכל להושיעם מצרתם, ולכן סיפרו לו את כל סיפור חייהם מתחילה, החל ממה שנגלה לאמו של ר׳ אהרון שאמוט בחכמת האיצטגנינות, את עצתו של ר׳ אברהם, וכמה שהשתדלו לקיימה בכל כוחם, ולבסוף סיפרו לו על חלומו של ר׳ אהרון שחלם בערב יום כיפור, ואת מה שארע אחר כך.
ר׳ יאשיהו האזין לסיפורם בקשב רב, ולאחר ששמע הכל, חייך ואמר:
״פתרון החלום הוא להיפך ממה שחשבתם! אדרבה! אותו פסוק שנפל בפיך הוא המבשר לך כי תמשיך לחיות. פסוק זה תחילתו בתיבת "ואת״, שהיא ראשי תיבות "ו׳א׳תן ת׳חתיך״, וגילו לך מהשמים כי יתנו תחתיך את כל נפש החיה אשר אתך. אותם חיות שמתו, תחתיך מתו, והם היו כפרתך, ובכך התבטלה הגזירה מעליך, ועליך לשמוח".
דבריו המרגיעים של ר׳ יאשיהו, נפלו על אזניהם השמוטות, כמים קרים על נפש עיפה. בני הבית חשו כי חכמת אלקים שוכנת בקרבו של ר׳ יאשיהו, וכפתרון יוסף הצדיק בשעתו, אשר פתר לשר המשקים את חלומו לטובה, כך פתרונו של הרי׳׳ף פתרון אמת הוא, ובודאי כדבריו כן יהיה. ר׳ אהרון ומשפחתו הרגישו בהקלה מרובה, והחליטו להתחיל בהכנות לחג הסוכות בלב שמח ובוטח.
לאחר מכן פנה הרי״ף בשאלה לר׳ אהרון: ספר נא לי ידידי, איזה מעשה טוב ־ בעשרת ימי תשובה, שככל הנראה בזכותו נקרע רוע גזר דינך.
רבי אהרן התרווח בכסאו והחל לספר:
בליל ז' בתשרי קמתי כמנהגי באשמורת הבוקר, ללכת לבית הכנסת לאמירת סליחות. היות וקורי השינה עדיין לא סרו מעיני, לא השגחתי שטעיתי טעות וכי השעה היתה רק חצות הלילה, הרבה זמן לפני תחילת אמירת הסליחות. התלבשתי, ויצאתי מביתי.
לכתי בסמטאותיה החשוכות של העיר, שמעתי לפתע בתוך דממת הליל, קול בכי וזעקה בוקע מאחד הבתים. בזריזות פסעתי לעבר מקור הבכי, ולהפתעתי הבחנתי כי קול בכי בוקע מביתו של שלמה לפאפא, הידוע כאחד מעשירי העיר,ומבעלי הצדקה וחסד שבה.
מכיון שחששתי שמא אסון ארע שם וזקוקים לעזרה, הטיתי את אזני לשמוע היטב מהו מקור הבכי החזק, והנה שומעות אזני כי הבוכה הוא שלמה לפאפא בעצמו. פליאתי גברה מאד, טיפסתי חרש, והצצתי מבעד לחלון המטבח. לעיני נגלה מחזה מרטיט: שלמה יושב בין התנור לשולחן, לידו פנקסי חשבונותיו הפתוחים, וממרר בבכי נורא לפני בורא עולם. תפילתו וזעקתו היו, שיחוס וירחם עליו, וישלח לו אוצר מן השמים, משום שמזלו התהפך לרעה, והוא ירד מנכסיו ונשאר בעירום וחוסר כל. נושיו הרבים שאינם בני ברית, קמו עליו, והינם חפצים לבולעו חי, ואין בלבם קורטוב רחמים עליו ועל בני ביתו.
בשומעי את זעקותיו ואנחותיו, לא היססתי לרגע, ורצתי לביתי כחץ מקשת, תי מאוצרי אלף זהובים, הכנסתים לארנק, ורצתי לביתו של שלמה לפאפא. כשהגעתי לשם שמעתי אותו עדיין בוכה ומתפלל, חפשתי אחר חלון פתוח, ומשמצאתיו, השלכתי דרכו את הארנק, ונסתי לביתי כל עוד נפשי בי. רק כשחזרתי לביתי הבחנתי כי השעה מעט לאחר חצות. שמחת המצוה שעשיתי מילאה את לבי, והודיתי לבוראי. הבנתי שמשמים דאגו להעיר אותי מוקדם מהרגיל, כדי לזכות אותי במעשה חסד שכזה.
לאחר כמה שעות, מעט קודם אשמורת הבוקר, הקדמתי והלכתי לאמירת סליחות בבית הכנסת.
בבואי לבית הכנסת, הבחנתי בשלמה לפאפא אשר עמד ליד ארון הקדש, ואמר הלל הגדול בדביקות ובשמחה גדולה. כריתי את אזני לשמוע את שיחתו, ושמעתי אותו מודה ומשבח להשם יתברך, על כך ששלח לו בדרך מופלאה אוצר שיוכל לפרוע ממנו את חובותיו. בלבי הבנתי היטב את הסיבה לכך, ושמחתי גדלה כפלים כשראיתי את האור בעיניו, אך שתקתי ולא ספרתי על כך לאיש.
כשסיים את סיפורו, קם הרי״ף ונשקו על ראשו, ואמר לו אשריך שזכית לעשות מעשה כה נאצל, אין ספק כי מעשה זה אשר עשית שגרם לשנות את מזלו ששלמה לפאפא, הוא שגרם לשנות גם את מזלך שלך, והוא העביר מעליך את רוע הגזירה, מעשים כאלו מזכים אותך בחיי עולם הזה ועולם הבא גם יחד.
במשך כל ימי חג הסוכות שהה ר׳ יאשיהו בביתם של משפחת שאמוט, אשר מאותו יום היו שרויים בשמחה כפולה ומכופלת, על פתרון החלום שפתר להם ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח את הרי״ף הקדוש. במשך ימי החג ערכו יהודי העיר סעודות לכבודו של הרי״ף, אחת מהן ערך שלמה לפאפא, כהרגלו בקודש לארח כל תלמיד חכם שנקלע לעיר.
באותה סעודה סיפר חרש לר׳ יאשיהו על הנס שארע לו, ששלחו לו אוצר מהשמים. הרי״ף נענה לו בחיוך: ״אלף זהובים היו בארנק, נכון?״
שלמה לפאפא קפץ כנשוך נחש, מנין נודע כן לכבוד הרב? הלא לא גליתי כן לאימי אין זאת אלא רוח הקדש השרויה עם כבוד הרב.
ר׳ יאשיהו חייך, ואמר: ״לא רוח הקדש גילתה לי, אלא בן אדם רגיל הנעלה מכל בני מינו גילה לי כן״.
לאחר שמארחו הפציר בו רבות, ביקש ר׳ יאשיהו ממארחו, שלמה לפאפא, שיבטיח לו שלא יגלה לאיש מהיכן הוא יודע. לאחר שהבטיח, גילה לו, כי אכן מן השמים גלגלו ושלחו לו אוצר להצילו מצרתו. אמנם לא על ידי מלאך ממרומים, אלא על ידי בשר ודם הדומה מלאך, הלא הוא מיודענו ר׳ אהרון שאמוט…
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
הדת
א) מקומות של פולחן
החוקים בנוגע למקומות של פולחן דתי נבעו ממצב הכיבוש ומתנאי החוזים. הקמת כנסיות, מנזרים ובתי־כנסת חדשים היתה אסורה על־פי דין, אבל הותר שיפוצם של מבני־פולחן שמלפני האסלאם, כפוף לסייגים מסוימים ועל־תנאי שלא ירחיבום גם לא ישנו אותם מעיקרם.
גזירות אלו שנגזרו על הדתות הלא־מוסלמיות שיקפו אולי איזה רצון להגן על דתו החדשה של הכובש, שהואיל וזרה היתה ועדיין לא נתמסדה, ממילא היתה ידה על התחתונה לעומת הדתות המבוססות יותר של בני־המקום המשועבדים. הבדווים, שרבים מהם היו עובדי־עבודה־זרה שנתאסלמו לא מכבר, עלולים היו להימשך אחר תרבויותיהם של העמים הכבושים, שבתוכם לא היו אלא מיעוט בלבד. השפלתן של הדתות האחרות, כמו גם זכויות־היתר שהוענקו לכובשים, סייעו אפוא להרגשת־העליונות של הערבים המוסלמים. ההפליות הדתיות, שנבעו מן־הסתם מצרכי ההתנחלות, קנו להן תוקף של מנהג. אף שתכופות בטלו הסייגים האלה למעשה, בכל זאת תבעו העולמא להפעילן מחדש, גם לאחר שהצליחה ההתנחלות הערבית למחות את התרבויות המקומיות הוותיקות.
רק לעתים רחוקות כובּדו מקומות־הפולחן של הד׳ימיס. מותר היה לבֹז אותם, לשרפם או להרסם כפעולת־תגמול נגד עדת הכופרים, בתואנה שאחדים מבניה חרגו מגדר המותר להם. מבחוץ נראו הבניינים האלה מטים לנפול, והעליבות המופלגת של פנימם ותכולתם היתה לפעמים תוצאת מעשי־שוד, או שנבעה ממדיניות מכוונת של הד׳ימים, במגמה להחליש את תאוות הביזה של צורריהם. מצב זה של התפוררות ושקיעה מוזכר לעתים קרובות אצל רושמי־קורות מבני הד׳ימה והוא מתואר על־ידי קונסולים אירופיים, וכעבור זמן על־ידי תיירים זרים. ב־1852 שיכנו חיילים את חמוריהם וסוסיהם דרך־קבע בבית־כנסת שבטבריה. ב־1855, כאשר שופץ בית־כנסת אחד בירושלים, נאסר על הרחבתו וקישוטו של המקום. בתצלומים מאמצע המאה הי״ט נראה מצבה העלוב של כנסיית־הקבר בירושלים; מתוכם גם מתברר שרק שנים אחדות אחרי צו שיווי־הזכויות של 1856 ניתנה רשות להציב צלב על כיפת הכנסיה. תייר שנקלע ב־1909 לסולימאניה שבכורדיסתן סיפר שהחיילים תפסו אחד מחדרי בית־הכנסת ומילאוהו סחי וזוהמה. הואיל וגם כלכלתם של החיילים היתה מוטלת על הד׳ימים, נעשה הדבר פתח להרבה עוולות. על־פי תעודות מן המחצית השניה של המאה הי״ט, ממארוקו, מלוב ומארץ־ישראל, היו הד׳ימים צפויים למעשי התעללות, שוד וביזה, ופעמים אפילו להרג, עקב איכסונם והחזקתם של החיילים.
תיירים אירופיים מן המאה הי״ט מעידים שיהודים ונוצרים כאחד היו צפויים לעונש־מוות אם נכנסו למסגד. טבעם הטמא היה משחית כביכול את המקומות הקדושים למוסלמים, שאליהם אסור היה להם אפילו לגשת. בתוניס היה מעשה בינואר 1869 ביהודי שעבר ליד המסגד הגדול ג׳מאל־זיתון ונרצח לאחר שטפלו עליו שביקש להיכנס פנימה. באצפהאן העלילו ב־1888 על יהודי שהיכה מוסלמי וחילל את קדושתו של מסגד, וכל יהודי העיר נענשו עונש קיבוצי וכמעט נטבחו. ב־1910 ציין י. צמח, שלוחה של חברת כי״ח, כי יהודי שנכנס למסגד בתימן לא היה יוצא ממנו חי. כנגד זה הרי בממלכה העות׳מאנית התאמצו השלטונות, במחצית השניה למאה הי״ט, להחדיר באוכלוסיה עמדה סובלנית יותר.
רק הודות ליחסים המיוחדים שנוצרו בין תורכיה לבריטניה הגדולה זכה הנסיך מוולס ב־1862 להיות הנוצרי הראשון מאז 1266 שהורשה להיכנס למערת־המכפלה בחברון. בימי המנדט הבריטי (1948-1922) יכלו הנוצרים לגשת באין מפריע אל קברותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, אבל היהודים הורשו להיכנס לבנין פנימה ולהתפלל שם רק ב־1967, אחרי מלחמת־ששת־הימים: ביטול ההפלייה הדתית הזאת, שנהוגה היתה שבע־מאות שנה, העלה את חמתם של הערבים־המוסלמים והביא לידי מהומות שבמניעיהן לא נבדלו כמעט כלל מאלו של ימי־הביניים. חברון היא דוגמה קלאסית להשתלטותם הגמורה של מוסלמים על מקומות־פולחן מרובים שבעבר היו יהודיים או נוצריים.
ב. הליטורגיה
התקיעות בשופר, הצילצול בפעמונים, והצגתם של צלבים, איקונים, דגלים ושאר חפצי־פולחן ברשות־הרבים, היו אסורים.
אף שעל־פי הד׳ימה שנכרתה עם מוחמד היו היהדות והנצרות נסבלות, הרי למעשה לא כיבדו את חופש־הפולחן. עם זאת, ברור כי בראשית הכיבוש לא היה הצבא המוסלמי, שחש עצמו נכרי בתוך האוכלוסיה, יכול לאסור את עריכת הפולחן ברחבי השטחים הכבושים. אי־הסובלנות גברה והלכה ככל שהתחזק היסוד הערבי־המוסלמי.
היו תיאולוגים שהתירו תהלוכות־דת של ד׳ימים, אבל רק בערים שבהן היו רוב. במאה הי״ד, כאשר שמע הנוסע אבן בטוטה בפעם הראשונה את צילצול הפעמונים בכאפה, אחד מנמלי הים השחור, נחרד עד כדי כך שביקש להשמיע את הקוראן ממרומי המסגד היחיד שבעיר.
כל הפגנה של פולחן שאינו מוסלמי היתה לצנינים בעיני המוסלמים. אם לפעמים הצליחו הד׳ימים לקנות להם אי־אלו זכויות בכסף מלא הרי לעתים קרובות היתה האוכלוסיה מתקוממת ומכשילה כל נסיון לליבראליזציה. הואיל וכך נמצא הד׳ימי עומד במרכזו של מאבק בין חמדת־הבצע של הרשויות לבין אדיקותם של ההמונים, שבהנהגת העולמא (חכמי־הדת) תבעו להקפיד על קיומם של חוקי־ההשפלה.
מדיניות מעין זו של הפלייה עודדה מתן שוחד ושלמונים והעשירה את השליטים. כל כמה שהיה הדיכוי טורדני כך היה מכניס־רווחים יותר. חובה היתה להבדיל בין קברי מוסלמים לקבריהם של ד׳ימים, כדי שלא ייכשל מוסלמי ולא יתפלל בשוגג על קברו של כופר. הד׳ימים היו חייבים לקבור את מתיהם בדומיה בלי להתאבל עליהם. בתי־הקברות שלהם, שהיו כביכול בתחומו של גיהנום, לא זכו ליחס של כבוד. לעתים קרובות הרסו אותם כליל וחיללו את הקברים שבהם — מנהגים שנשתמרו בעינם עד עצם ימינו אלה.
פושע שהתאסלם היה יוצא נקי מכל חטאיו. דברי מינות או ניאוץ כנגד האסלאם, הנביא או המלאכים היו גוררים אחריהם עונש־מוות. ד׳ימי שהואשם בניאוץ, בין אם היתה זו אשמת־אמת או אשמת־שווא, לעתים קרובות היו מוציאים אותו להורג מיד. המקרה המפורסם ביותר במאה הי״ט היה זה של יהודי בשם שמואל ספס, שהוצא להורג בתוניס ב-1857 עלילות של חילול־השם גררו אחריהן שפטים קיבוציים ביהודים בתוניס (1876), בחמדאן (1876), בחלב (1889), בסולימאניה (1895), בטהראן (1897) ובמוצול (1911).
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
موقع اسرائيل بالعربية
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
מבוא לספר מאת חנניה דהאן
העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )
פגישה עם פרופסור ח.ז.הירשברג
כ"א אייר תשט"ו – 13.5.1955
נפגשתי עם הסופר פרופסור חיים זאב הירשברג, ושוחחנו על היהודים הכפריים שבהרי האטלס. הסופר בא למרוקו לשם השלמת מחקר על יהדות צפון אפריקה.
בקשה להקמת מושב שיתופי.
כ"א באייר תשט"ו – 13.5.1955
ביום שישי הגעתי למזאגאן, עיירה הנמצאת במרחק כ-100 קילומטר מקזבלנקה. בשבת לאחר התפילה כשכל יהודי העיירה היו מרוכזים בבית הכנסת דיברתי בפני מתפללים אשר הקשיבו בדריכות לדברי. לאחר מכן נועדתי עם שלושים משפחות והרציתי בפניהן על צורות ההתיישבות. בין הנוכחים היו גל בעלי אמצעים אשר רכושם נאמד בחמישה מיליון פראנקים צרפתיים.
לאחר שאלות ותשובות הביעו רצונם להקים מושב שיתופי. יעצתי להם להחליט על כך בארץ לאחר שיווכחו בעצמם מה רצוי להם יותר, והוספתי כי מבלי להביע עמדה עקרונית בנושא, הרי יותר קל יהיה להפוך מושב עובדים רגיל למושב שיתופי מאשר להיפך
סיוע לעליית המעמד הבינוני
כ"ו באייר תשט"ו – 18.5.1955
נפגשתי עם מר וירט – בא כוח חברת רסקו. ביררנו שננו שטחי פעולה בהם נוכל להיעזר אחד בשני. באותו יום ביקרו אצלי הא"א וירט וצדיקוב, וביקשו ממני לעזור להם בארגון עולים להתיישבות מקב אנשי המעמד הבינוני באמצעו חברת רסקו.
כ"ג בנסן – 13.6.1955
שוחחתי עם מר צדיקוב, בר כוח חברת רסקו, בקשר לארגון אנשי טאנאכט וטאמאזרט כיחידת התיישבות של המעמד הבינוני, במסמיה שליד באר טוביה.
הסברה ולא תעמולה
בד בבד עם הקמת הארגונים להתיישבות, הייתי מרבה בדברי הסברה ועומד במיוחד על הקשיים הכרוכים בחיי ההתיישבות. מעולם לא נתפסתי לתעמולה ורודה. העדפתי להגזים בקשיים בכדי לא להביא את המתיישבים העתידים לידי אכזבה.
בעניין זה כותב ד"ר מתן – נציג משרד הבריאו, לתנועת המושבים בתאריך י"ח טבת תשט"ו – 10.1.1955 :
הייתי בסיור עם מר גרניקר בנשך 24 ימים, ביקרנו ב-26 כפרים ובכמה ערים נפגשנו עם כ-5000 איש. ידוע לי שמר גרניקר הסביר למועמדים לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ, אפילו היה מגזים בקשיים אלה כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל.
לא שמעתי אף פעם שמר גרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפרוה מן המציאות.
אינני שייך במישרין לענייני חקלאות. אבל נהירים לי די קשיי הקליטה ובמיוחד בחיי ההתיישבות. אני מרשה לעצמי לאמר כי מר גרניקר עושה את עבודתו בשם תנועת המושבים, בשטח ההסברה, בצורה הרצינית והאחראית ביותר.
עלי להוסיף כי מכתבי זה הוא ספונטאני והנני כותב אותו לפי יוזמתי אני "
פאס העיר-א.בשן-הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.
מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות ש
ל מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים.
בצעודות המתפרסמות בזה לראשונה ניתנים פרטים נוספים על הפרשה, והפעילות סביבה. כנזכר לעיל, פנה הנרי וורמס בשם " אגודת אחים " לשר החוץ ב – 20 באוגוסט 1873, וציין כי היהודי נאלץ לתת שוחד לממונה על בית המרחץ.
ההמשך כפי שנזכר לעיל. הוא מסיים באומרו שגם א. כרמיה 1796 – 1880, נשיא כי"ח משנת 1863, פנה בנדון לשלטונות צרפת כדי לטפל בנושא. כרמיה שלח מברקים זהים לנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, בבקשה שאלה יפנו לשלטונות מרוקו לשם שחרור הנאסרים.
שני הדיפלומטים שלחו את תורגמניהם לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואחר כך נפגש השגריר הבריטי דרומונד האי עם הוזיר הנ"ך, והביע בפניו את מורת רוחו על היחס האכזרי של מושל פאס כלפי היהודים. ברגאש הבטיח שיחקור בדבר.
בעקבות הוראתו של שר החוץ הבריטי לג'והן דרומונד האי לחקור את האירוע, שלח האחרון תזכיר לראש ממשלת מרוקו סיד מוסה אבן חאמד ולוזירים, תוך ציטוט קטעים ממכתבו של הנ"ל של ה. וורמס לשר החוץ הבריטי. הוא כותב כי טיסו שגריר צרפת במרוקו והוא ביקשו ממוחמד ברגאש הוזיר לענייני חוץ לחקור אצל מושל פאס, ולהודיעו את תוצאות החקירה, על מנת לדווח לממשלות בריטניה וצרפת.
ואם ההסברים לא ינחו את הדעת, הם יודיעו על כך לוזיר הנ"ל, על מנת שזה יעביר את הדברים לידיעת הסולטאן. לפני שיימסר הדו"ח לממשלות הנזכרות, מוצע שהסולטאן יורה של שחרור הנאסרים, כי אם מעשים בָרבָריים כאלו יימשכו ללא ניסיון להפסיקם על ידי הסולטאן או על ידי הוזירים, עלול הדבר להשפיע לרעה על היחס הידידותי של ממשלות בריטניה וצרפת למרוקו, כי ליהודים ידידים בעלי עוצמה באירופה ובאמריקה, הדואגים לגורל אחיהם במרוקו.
ג'והן דרומונד האי עמד לימינם של היהודים במצוקתם והיה להם לפה. גם בנו שכיהן בתור סגן קונסול במוגדור בשנות ה- 70 של המאה ה – 19, היה ביחסים טובים עם יהודי המקום וחכמיו כשאלה נאבקו בפעילות על המיסיונרים האנגליקנים.
ממצאי החקירה של הוזיר לענייני חוץ, הגיעו תוך ימים ספורים לידי האי, שדיווח עליהם מיד לשר החוץ הבריטי ב -12 בספטמבר 1873.
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
גרסת המוסלמים.
גרסתו של הוזיר לתקרית הייתה שונה מזו של היהודים, והוא האשים אותם בתוצאות. שליח שהגיע מפאס למסור לברגאש את הסיפור כדלקמן : יהודים שיחדו את בעל בית המרחץ כדי לפגוש שם בלילה נשים מוסלמיות. על מנת לא לעורר חשד, התחפשו ולבשו שמלות של נשים. בצאתם התגלו, והותקפו על ידי מוסלמים שהובילום למושל.
עדותו של יהודי ומסקנתו של דרומונד האי.
דרומונד האי לא הסתפק בדיווח זה וחקר אצל יהודי, שסיפר לו את הדברים הבאים : יהודי שרצה לרחוץ במים חמים בגלל מצבו הבריאותי, שיחד את בעל בית המרחץ המוסלמי. נוסף לרחצה, הביא לשם מזון ויין כדי לערוך מסיבה, והמוסלמי השתכר.
כיון שלביתו יצא שם רע כבר בעבר, חשדו השכנים ששוהות שם נשים מוסלמיות, לכן הותקפו היהודים בצאתם והובלו למושל שציווה להלקותם. המודיע היהודי הוסיף שאינו מאמין שיהודי כלשהו בפאס יסתבך עם נשים מוסלמיות.
להערכתו של דרומונד האי, עדותו של היהודי אמינה, אבל החולה היהודי וחבריו שנכנסו למרחץ עברו על חוקי המדינה האוסרים עליהם לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים. אפילו בטנג'יר ( שם התנאים של הד'ימים טובים יותר מאשר בערים הפנימיות ) אין יהודי ונוצרי מורשים להיכנס לבית מרחץ.
מוסד זה נחשב בארץ זו בתור מקום קדוש כמו אדמה קדושה, ומי שאינו מוסלם, אינו רשאי להיכנס. הוא מספר על ניסיון של נציג דיפלומטי שנכנס לבית מרחץ מוסלמי בלילה כשהוא מחופש למוסלם, נתגלה ובקושי הציל את חייו.
וזאת רק הודות לכך שהסולטאן הורה לוזיר לכתוב לו שיעזוב את מרוקו, ישא אישה, ואם יחיה כאדם בעל מוסר יורשה לחזור.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.
התקדימים לכך בדורות שקדמו לתזכיר.
היו סולטאנים שהטילו על נתיניהם חובת עבודה 
לממשל, כך היה בזמנו של איסמעיל 1672 – 1727, בין השאר חויב השייך של מכנאס באספקה לצבא הסולטאן במסעותיו.
גברים ונשים יהודים נאלצו לעבוד ולהעניק שירותים שונים בשביל השלטונות. מהן עבודות בזויות, שירות המכונה סוחרא. מהן עבודות המתבצעות על ידי אומנים ואומניות. רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 כתב על חברת החייטים שחייבת בביצוע עבודות לממשל, והבעיה הייתה איך לחלק את העול בין האומנים.
" לפני עמדו לדין כל חברת החייטין אודות האלשוכ'רה המוטלת עליהם בכ עת ועונה מאת המלך ירום הודו ומאת משרתיו " הוא כתב פסק דין בנידון בפאס שנת תק"ט – 1749. ( משפט וצדקה ביעקב, חלק ב' סימן קיט ).
נשים נאלצו לתפור מדים, וגברים נדרשו לעסוק בעבודות קשות ובזויות כגון קבורת גופות, פינוי נבלות, ניקוי רחובות, הוקעת ראשיהם של מורדים על החומה, לעתים ללא תשלום וללא מזון. עדויות על כך במקורות יהודיים וזרים.
במכתבו של ג'ון דרומונד האי – קונסול בריטניה החל משנת 1845 ושגריר ביין השנים 1860 – 1886 – באוגוסט 1861, נאמר כי אין עבודה כפויה על יהודים. בפועל עבודות הכפייה נמשכו, וכשלוש שנים לאחר במכתב הקודם, כתב דרומונד האי לשר החוץ ב-11 בנובמבר 1964, כי הסולטאן הפסיק את עבודות הכפייה על היהודים.
1865 – אי היענות לדחיית עבודה לפני חג.
בתזכיר שהוגש לשמה מונטיפיורי מקהילות אחדות, ביניהן על ידי מנהיגי קהילת טנג'יר ב-25 באפיל 1864 מנויות הפרות של ההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי – שלט בשנים 1859 – 1873 -, כי בעלי מקצוע בין היהודים יעבדו רק מרצונם החופשי ותמורת תשלום – כאמור בסעיף 4 בהצהרה.
קהילת מוגדור התלוננה, כי נשים יהודיות וחייטים אולצו לתפור בגדים. והאחרונים ביקשו מהמושל דחיה של מספר ימים בגלל החג היהודי.
נוסף לכך שאלו כמה יקבלו כתשלום עבור העבודה. כתשובה נאמר להם, כי יקבלו מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב בפני המושל והעיר, כי הדבר מנוגד להצהרת הסולטאן. המושל הגיב כי הוא מוכן לתת לאיש אלף מלקות, והנושא אינו מעניין אותו.
ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי ב-27 בפברואר 1873 לא להטיל על היהודים מלאכות בזויות. הדבר ניתן בהקשר לאילוצם לעבוד בשבת ברבאט, אבל ההוראה לא בוצעה. הצהרה דומה על ידי יורשו חסן ה-1 למושל דמנאת ב-10 ביוני 1885.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
יחייא בן וויזמאן.
נפטר תנ"ו. מורה צדק במראכש, עם רבי יצחק די לויה. באגרת אליו כתב : וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן.
יעקב אביחצירא.
בן מסעוד סבו של דוד הנ"ל. תאפילאלת תקס"ז – דמנהור, מצרים, כ' בטבת תר"מ. מגדולי הקבלה במזרח, מכונה " אביר יעקב ", ומפורסם בכל צפון אפריקה בזכות מעשיו ונפלאותיו. ראה עליו בספר " מעשה נסים ". סיפורים ומעשיות תולדותיו ונפלאותיו של מו"ר עט"ר הרה"ג החסיד המפורסם המקובל האלוקי..יעקב אביחצירא זצוקללה"ה זיע"א, מאת אברהם מוגרבי ירושלים.
חיבוריו הקבליים " אלף בינה " ביאור על תמניא אפי, " בגדי השרד, פירוש על הגדה של פסח, " גנזי המלך " פירושים על בראשית ובסופו פירושים לעניינים שונים בשם " ליקוטי שושנים ". " דורש טוב ", דרושים מכיל מעט מאוד דברי קבלה, " מחשף הלבן " פירוש על התורה, מזכיר את הזוהר והרבה את האר"י.
" מעגלי צדק " פירושים על פסוקים לפי סדר א"ב, " פתוחי חותם " פירושים לתורה, " שערי ארוכה, כמו " מעגלי צדק " " יגל יעקב, פיוטים. פיוטים לכבודו נדפסו בספר אני לדודי של נכדו יחייא אזהאן וכן בספר " קדש הלולים מאת רבי שאול נחמיאש, תונס.
להלן הפיוט לכבודו של " אביר יעקב " פרי עטו של נכדו בן בתו כבוד הרב יחייא אזהאן מתוך הספר " אני לדודי ".
אנוכי אספרה. בשבח רב נהורא. יעקב אביחצירא. ברשות יי מלך
נטה לסבול עול תורה. בקדושה ובטהרה. ועל שכמו המשרה. על ישראל הוא מלך
ימיו כולם שלמים. בלילות ובימים. עבד חי העולמים. קיבל עליו עול מלך
יום יום משכים ומעריב. בכל בוקר וערב. גם היה קולו ערב. לדבר עם המלך.
חצות לילה לעולם. היה בריא כאולם. וגם עשה לו סולם. לעלות אל המלך.
יחד כל החכמים. מסוף כל העולמים. אמרו מודים לתמים. צדיק ישר ומלך
יחוד ענוה היא בו. קדוש וברוך סביבו. ליראה ולאהבו. ביד השם לב מלך.
אף חיבוריו היקרים. מאירים ומזהירים. בפרדס מסודרים. בתוך היכל המלך.
אב לתורה לתעודה. צדקותיו בלי מדה. כל העד. נשא חן כמו מלך
דיניו דיני הצדק. מדקדק היטב הדק. להצדיק את הצדיק. כי כן ראוי למלך
הוא ראש גולת אריאל. היה בכוח ואל. לעיני כל ישראל. היה בישורון מלך
אמת בפיו נחתמה. בדעת ובמזימה. כיעקב שלמה. כי בו בחר המלך.
נסים נפלאות עשה. בעזר רם ונישא. גם בארץ קדושה. קיבלוהו למלך
חשק בה וגם אִוה. להשלים התאוה. בתיקון כלא נאוה. להביאה למלך
זֵרַז עצמו ללכת. גם בהצנע לכת. עד הגיע ללכת. ולא רצה המלך.
קִדש עצמו בטהרה. וקיבל הגזירה. בדמנהור קבורה. סמוך להיכל המלך.
חסידותו גדולה בנסתר ובנגלה. לא זז יומם ולילה. מכל ימי המלך.
זקן ישב בישיבה. מנעוריו עד שיבה. ביראה ואהבה. להקביל פני המלך.
קִידש עצמו במותר. מאס בפיגול נותר. תפילתו כַעתַר. לכון אל המלך.
אשרי שראה פניו. בכל ימיו ושניו. חכמתו תאיר פניו. כאור פני המלך
ממקום רם נשמתו. מעולה מדרגתו. מכל אנשי חברתו. המשרתים פני המלך.
יהי רצון בזכותו. יקים את שכינתו. מעפר לאדמתו. אדמת קודש המלך
צֶמח צדיק במהרה. יקבץ שׂה פזורה. אל ארץ הטהורה. היא חצר בית המלך.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה
שבתאי צבי
של יהדות זו.
ר׳ מסעוד הכהן" היה מקובל ואיש רזין וידוע כבעל נם. מסופר עליו שיחד עם תלמיד חכם אחר הגיעו בשנת של״ז (1577) לצפת וסיפרו על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו ר׳ אברהם שלום (או אבשלום) מדרעא. ר׳ מסעוד נתבקש על־ידי ר׳ אברהם לפני עליתו ללכת אל ר׳ חיים ויטאל ולגלות לו שהוא עתיד ומזומן להיות משיח בן־יוסף. על ר׳ מסעוד הכהן ועל ר׳ אברהם מספר ר׳ חיים ויטאל – שראה את עצמו כעתיד להיות המשיח – בספר החזיונות, את הסיפור הבא:
״בא הר׳ מסעור כהן מן דרעא (מרוקו) וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר׳ אברהם אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום (ההדגשה במקור) ואמר לו: פירוש הדברים הם שיבוא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנים אשר בי ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו: אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון שם שתי שנים בהכרח, אן בשנה השלישית הבחירה בידו. אם ירצה, ידור שם ואחר השנה הראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו ומאז ואילך יהיה מחלוקת עליו בין אנשי ירושלים והגליל ואנשי מצרים יסייעו לירושלים אך אנשי הגליל ינצחו ויחזירוהו לדור שם בגליל ושם יתקבצו אליו אלפים ורבבות מישראל. וימלוך עליהם (ההדגשה במקור) וילמדו תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד (ההדגשה במקור) והוא יהיה משיח בן יוסף, משנה שלו ויזהר, שכשילן לירושלים כנזכר לא יקבץ אנשים עמו כי ימשך לו נזק גדול בעבור זה, וגם כי יכנס בסוהר לסיבה זו ומה שאמרו רבותינו ז׳׳ל על משיח בן יוסף שיהרג, אני אשתדל בכל כחי להצילו מאותה הגזירה כי עליו נאמר: ׳חיים שאל ממך נתת לו׳״24(תהלים ב״א 5 – לא במקור).
פרושו של דבר כי משיח בן־דוד ישאל מהשם יתברך שיתן חיים למשיח בן־יוםף הנקרא חיים והש״ית יתן לו חיים.
וממשיך ר׳ חיים ויטאל:
(סימן י׳׳א) ״הלכתי למצרים ובא תלמיד חכם אחד מן דרעא וסיפר לי ככל אשר סיפרו הר׳ מסעוד משם הר׳ אברהם אבשלום הנז׳ בסימן ס׳.״
ר׳ מסעוד אזולאי מוכר לנו מאגרותיו של תלמידו ר׳ שלמה שלומיל. שלומיל הרבה לכתוב אגרות לארץ ולחו״ל על ״נפלאותיו ותוקף גבורותיו של האר״י״. אגרותיו קובעו ופורסמו בשם ״שבחי האר״י״. גם ר׳ חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר״י, מזכירו בספרו ״ספר החזיונות״.
ר׳ מסעוד אזולאי נזכר גם בשם ר׳ מסעוד המערבי ובשם ר׳ מסעוד (אזולאי) סגי נהור וגם בשם ר׳ מסעוד המוגרבי.
ר׳ שלומיל העריך מאד את רבו וכשהוא מזכיר חכמי צפת שמהם למד תורה הוא מדגיש במיוחד את שמו של ר׳ מסעוד המערבי אחרי ר׳ חיים ויטאל. בעיניו גדול המקובלים היה ללא ספק רבו הראשון, ר׳ חיים ויטאל, ומיד אחריו הוא מזכיר את רבו השני, ר׳ מסעוד סגי נהור ור׳ סולימן אוחנה (עליו נעמוד להלן). באחת מאגרותיו הוא כותב:
״נפלאותיו וכל תוקף גבורותיו אשר עשה האר״י ז״ל לעיני כל ישראל בארץ הצבי, צפת תוב״ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) אשר סופר לי ממורי מהר״ר מסעוד מערבי נר״ו (נטריה רחמנא ופרקיה) ומכמה רבני וגאוני ארץ אשר יצקו מים על ידיו ועיניהם ראו דברים מבהילים ממנו לא נראו בכל הארץ מימי התנאים כרשב״י עליו השלום.׳׳
על ר׳ מסעוד כותב החיד׳׳א דברים בשם אומרם בספרו ״מערכת גדולים׳׳.
״ושמעתי מפי תלמיד חכם מארץ המערב הפנימי חכם ר׳ מסעוד שמצא שהגיד האר״י על הפסוק ׳עלית למרום שבית שבי', שב״י ר״ת (ראשי תיבות) שמעון בן יוחאי. ואמר החכם הנזכר(ר׳ מסעוד) ואני רמזתי עליו כי שב״י למפרע ר׳׳ת(ראשי תיבות) יצחק בר שלמה שהוא האר״י זצ״ל (זכר צדיק לברכה).״
ר׳ סולימן אוחנה המערבי נולד בפאס, עלה לצפת ונחשב בין גדולי המקובלים של צפת. הוא נמנה על החבורה של תלמידי האר״י. בין המקובלים הוא נזכר מיד אחרי ר׳ חיים ויטאל ור׳ מסעוד אזולאי, ולפעמים לפני ר׳ מסעוד אזולאי. מקובלי הדור כינוהו מוהר״ר סולימן המערבי. ר׳ שלומיל מכנהו מורהו ולפי עדותו, מוריו ר׳ מסעוד ור׳ סולימן בקיאים בכתבי האר״י כמו בא״ב. וכך הוא כותב:
״ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור נר״ו ומורי מהר׳׳ר סולימן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם שלוש פעמים והם בקיאים בהם כמו בא׳׳ב.״ הכונה לכתבי האר״י אשר הופצו ע״י אחד מגדולי המקובלים ר׳ יהושע בן נון.
יחד עם ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור) עסק ר׳ סולימן אוחנה לא רק בנסתר, אלא גם בנגלה והוסמכו שניהם, כנראה על־ידי ר׳ יוסף קארו(בעל ״שולחן ערוך״) או על־ידי ר׳ משה אל־שייך. כידוע ר׳ יעקב בירב רצה לחדש את הסמיכה בצפת (1548-1478 ).
רבי סולימן אוחנה היה סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) והצטיין במלאכת הכתיבה היפה. מתחת ידו יצאו יותר מאלף זוגות תפילין. החיד״א מכנה אותו אחד מ״גורי הארי״ וכתבו עליו ״הרב הגדול,ראש המדברים בכל מקום דכל רז לא נם מינה (כל סוד לא נעלם ממנו) החסיד מהר״א סולימן אוחנה.״
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
היהודים במושבות פורטוגל.
השלב הראשון בהרפתקה אומללה זו שהסתיימה בכישלון חרוץ, החל בכיבוש עיר הנמל סבתה שעל חוף הים התיכון בשנת 1415. השלב השני היה כיבוש ארזילה ותנז'ה בשנת 1471, ולאחריו מתחילים הפורטזים להדרים לאורך החוף האטלנטי. אגאדיא – 1505,אספי – 1508, אזמור – 1513, מנאגאן – 1514. הפורטוגזים מצאו באזור הכיבוש קהילות יהודיות שעם הזמן הלכו והתפתחו כי ליהודים נועד התפקיד של מגשרים בין השלטונות הפורטוגזים והמושלים המוסלמים, הן בדיפלומטיה והן במסחר.
חיוניות תפקיד זה מסבירה שגם לאחר הגירושים מספרד ומפורטוגל המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים באופן חופשי במושבה האפריקנית כאשר המושלים המקומיים מתעלמים מאזהרות והאשמות האינקוויזיציה כנגד היהודים. החיים חזקים יותר מהאידיאולוגיה. לאחר כיבוש אספי בשנת 1508 הבטיח המלך מנואל ליהודי העיר שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר, ואם לא תהיה ברירה למלך אלא לגרש אותם, תינתן להם שהות של שנתיים ימים שיוכלו להתכונן ליציאה וגם אז ייקחו עמם את כל רכושם.
היחס הטוב של הפורטוגזים מצא את שכרו כעבור שנתיים כאשר הייתה העיר המצור, וכוח יהודי של מאתיים לוחמים, בראשות שני האחים יצחק וישמעאל בן זמירו, בא לעזרה מנמל אזמור, והצרים השריפים, בראותם העיר מוגנת היטב העדיפו להסיר את המצור.
גם באזמור שררו יחסי שכנות טובה בין הפורטוגזים ליהודים. לפי המסורת סייעו היהודים בכיבוש העיר ופתחו את שעריה בפני הפורטוגזים בשנת 1513. המלך העניק אז ליהודים זכויות מיוחדות, ולמרות האיסור מצאו בעיר מקלט אנוסים מספרד ומפורטוגל שחזרו בפומבי לדת אבותיהם. כאשר נאלצו הפורטוגזים לפנות את העיר בשנת 1514 לאחר מצור ממושך של השריפים, הם דאגו לפינוי מסודר של היהודים לנמלים שבידיהם : ארזילה, סבתה, אלעראייש ותנז'ה. על הרכוש שלא היה אפשר לפנות קיבלו פיצויים מלאים.
גם באגאדיר שנקראה בפי הפורטוגזים סנטה קרוז ( הצלב הקדוש ) ישבו סוחרים יהודים, אולם כנראה שיחס של השלטונות הפורטוגזים אליהם לא היה אוהד כי בעת כיבוש המבצר על ידי מוחמד אל-מהדי בשנת 1541 מאשימים את היהודים שבשל בגידתם נהרגו נוצרים רבים ממגיני הנמל.
כאמור כיבוש אגאדיר היה נקודת המפנה שפתחה בפני בני סעד את השלטון על כל מרוקו. לפי אחת המסורות היה זה מגיד עתידות יהודי מעמק הדרעא, ושמו מסעוד מצליח בן גואשאש, שעודד את מוחמד לפנות צפונה כאשר ניבא לו שיכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו את כל ארץ המערב. העיר נכבש בשנת 1547 ובכך נפתחה הדרך לעיר הבירה פאס שנכבשה בשנת 1548. אולם כיבוש הבירה לא סימל הפעם סוף ההתמודדות, אלא ראשיתה.
אותו מוחמד אל-שייך, מייסד השושלת שביסס את שלטונו ויוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים, לא היסס כדי להשלים את כיבושיו, לכרות ברית עם הספרדים כנגד מעצה מוסלמית, התורכים שכבשו כמה שנים קודם את אלג'יריה וחלמו על השלמת כיבוש של כל צפון אפריקה.
כיבוש תלמסאן, שהייתה תחת חסותם, על ידי מוחמד אל שייך, בעזרת הספרדים, הייתה בעיניהם ההזדמנות הנאותה להשתלט על מרוקו. בנצלם את היריבות בין אחרוני בני מרין ובני סעד הם כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על הקהילות היהודיות מסים כבדים מנשוא.
הם רודפים את מוחמד אל שייך עד מראכש שם הוא נרצח על ידי עריקים תורכים, מתחזים בשנת 1557. בניגוד למסורתם בארצות האחרות מתנפלים התורכים על יהודי חבל הסוס, שללו אותם וגם " התביעו ויענו אותם רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות ". אולם ניצחון התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אל שייך, מולאי עבדאללאה אל ג'אליב 1557 – 1574 מביס את התורכים שנאלצים לסגת חזרה לאלג'יריה, זמנית הם מקווים. הוא כובש בחזרה את פאס אבל כאיש הדרום הוא מעדיף להעביר את בירת המדינה למראכש.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel..Et des villages de la Saoura 1903-1962
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
La jeunesse becharienne, insouciante comme toutes les autres, avait, elle aussi, des dis- tractions simples : elle aimait a se promener sur l'avenue, plus particulierement, les belles demoiselles bechariennes qui deambulaient nonchalamment, par groupes de quatre ou cinq.
Sauf le dimanche, ou ils allaient voir jouer les grandes equipes, les garcons s'adonnaient au foot-ball ; nous disputions des rencontres interminables dans la rue, sur les places publiques, partout ou un espace suffisant permettait de poser deux pierres de chaque cote pour figurer des buts, et tenter d'y loger une balle de chiffon, l'endroit ideal demeurant la place du Tanezrouft, quand le Pere Collignon ne venait pas confisquer le ballon, dont il craignait qu'il ne brise les vitraux de l'eglise…
A une epoque ou la television n'existait pas encore, d'autres jeunes gens et jeunes filles, de toutes confessions, avaient le choix entre la lecture, la piscine municipale, le cinema public et ses films a la mode – malgre le decalage de quelques mois -, et la salle des «Peres Blancs», dont le Debrie 16mm, passait des Chaplin ou des Laurel et Hardy… J'ai toujours eu d'excellentes relations avec les religieux catholiques, ces voisins bien-veillants qui me pretaient des ouvrages, ou m'en offraient (je possede toujours les livres d'arabe, devenus aujourd'hui tres rares, que m'a donnes ce bon Pere Huchon, il y aura bientot quarante ans, et celui du Commandant Ceard, cadeau du Pere Duvollet.
Ce Pere Blanc devait deja avoir la vocation de chroniqueur : il composait, a l'epoque, la feuille paroissiale (Bou Bechir) destinee a informer les Chretiens disperses dans les villages du sud, de toutes les nouvelles concernant leur communaute. Envoyee avec «La Vie», dont elle etait le supplement gratuit, cette feuille constituait un lien et apportait aux plus eloignes quelques informations utiles sur Bechar et la region : faits-divers, etat-civil, resultats des divers examens, manifestations de tous ordres..
Ayant collabore occasionnellement a Bou Bechir, dont je fus, l'illustrateur (en 1957- 1958). et pigiste (publication d'articles sur les Juifs de Bechar et l'epopee touatienne), je puiserai dans ce fonds les chiffres statistiques et les renseignements dont j'aurai besoin pour cet ouvrage.
A partir des annees 1950-1955 , la communaute juive ayant reussi a se faire une place, ses jeunes purent beneficier de certains avantages, jusque-la reserves et acceder par exemple a la piscine municipale, naguere interdite aux Indigenes.
Comme tous les jeunes francais, notre generation s'est passionnee pour les exploits des grands sportifs de l'epoque, les Bobet, Coppi, Bartali, Villemain, La Motta, Dauthuille, Mimoun, Hansenne, d'Oriola, les vedettes entre toutes restant, sans doute, le footballeur Ben Barek et le boxeur Marcel Cerdan.
A la meme epoque se constituerent diverses associations qui temoignaient a la fois du dynamisme et de l'evolution de la jeunesse juive de Colomb-Bechar : equipe de basket- ball avec Claude et Charles Amar, groupe des Eclaireurs Israelites, petite troupe de theatre, avec les fils Assouline, Meyer Teboul et bien d'autres…
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעוןשורצקופ
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
יהודה הלוי אבן יולי.
ממשפחתו בעיר אצאווירא מזכיר הוא בהקדמה הנ"ל את " קרוב לנו האיש ממשפחתי ומבית אבי, הנבון, החשוב כבוד הרב יהודה הלוי אבן יולי ". יהודה זה הוא כנראה אותו נתין אנגליה המוזכר בתעודה משנת תרל"א, שחי במוגאדור.
בהקדמה הנ"ל הוא מזכיר גם את שמואל הלוי אבן יולי מווהראן, וגם עליו הוא כותב " קרוב לנו האיש ". שמואל זה היה חתנו של רבי מסעוד צ'רמון, רבה של ווהראן בשנת תר"ך, וכנראה היה הוא עצמו בן תורה. כאמור, רבי שמואל יצא לליוורנו והדפיס שם את " ראש משבי"ר ", ואת " הדר זקנים ".
הסיבה ליציאתו ממכנאס לליורנו עדיין נעלמה מאתנו. בהקדמה ל " ראש משבי"ר ", מרמז למחלה שעברה עליו : " הוא גופא קשיא, אנחה שוברת, עיני נגרה ולא תדמה אש להבת שלהבת אשא דגרמי ". מחלה זו היא כנראה אותה ששמענו עליה מהאיגרת שנשלחה עליו לאחר החלמתו.
הוא מרמז גם על רדיפות : " צרות רבות סבבוני, מצער לצער….וילחמוני מאריות גברו…כי זרים קמו עלי ועריצים ביקשו נפשי הללו בעלי מארה מוליכי רכיל ובעלי לשון הרע אכלי קורצי בי מלכא מלך שךם רב נהוראי אור תורה, טפלו עלי שקר זדים היא גופה גזירה, אשר לא דמיתי ולא עלתה על לבי אדהכי והכי זאת אשיב אל לבי אקומה נא ואסובבה…לדחות את השעה עד יעבור זעם….היום גלותי כדגלו אינשי…."
ובחתימתו הוא כותב : " עמוס התלאות רבות צררוני את כל עולב למינו כי רבים לוחמים לי על כן עמד טעמי בי ויצאתי בגולה, בריש גלי קצוי ארץ וים רחוקים אגב מטלטלי אוחילה לאל אותי ישיב על כני "
בדברים אלה מסתתרים גופי עובדות שאינני מכירים. מי הרודפים אותו ולוחמים בו ? מי הו המלך " מלך שלם רב נהוראי אור תורה " שדברו לפניו לשון הרע עליו ? לפי שעה הדברים סתומים וחתומים.
לפי רשימה שבכתב יד והועתקה בידי רבי יוסף משאש, נפטר רבי שמואל באלול תרי"ג. כנראה חזר למכנאס עירו ושם נפטר, ולא זכה להגשים את תוכניתו לעלות לארץ ישראל.
רבי יוסף הלוי אבן יולי.
חכם גדול שני ממשפחה זו הוא רבי יוסף הלוי אבן יולי, ואשר חי כדור אחד אחרי רבי שמואל קרובו. מהות הקירבה שביניהם לא מדע. אביו רבי יצחק, שהוא מתאר אותו " איש חיל רב פעלים נשיא נשיאי הלוי " הוא כנראה רבי יצחק הלוי החתום על תקנת הבחירה הנ"ל. לרבי יוסף היה בן ושמו שלמה.
רבי יוסף היה מחכמיה הרשומים של מכנאס, ואף שימש בה כדיין, דומה שהיה תלמידם של רבי רפאל בירדוגו ושל רבי יעקב בירדוגו, המכונה " החכם ", תחילה היה סופר בית דין, ובשנת תקצ"ד חתם עם רבי יוסף בהלול הנ"ל, לימים נתמנה כדיין בבית דינו של הרב המפורסם רבי יוסף בירדוגו, בעל " כתונת יוסף " ו " ספר השרשים ".
משנפטר רבי יוסף בירדוגו בשנת תרט"ו נשאר רבי יוסף מבין זקני הדיינים. לידו שימשו כדיינים חכמים צעירים כגון : רבי יעקב בירדוגו, רבי שמואל עמאר, רבי שלם משאש, מפיו היומבררים מנהגים שונים וכן פסקים שכתבו.
רבי יוסף הדיין היה רגיש מאו מבחינה מוסרית. פסקיו הושפעו מאוד מכך, באחד מספקיו הוא כותב : " וידוע ליהו לכו שלא כתבתי זה ….רק מפני שראיתי מדין יתום ואלמנה כי גואלם חזק, הרוכב בערבות ביה שמו " בשנת תרי"ח בהיותו בטנג'יר בדרכו ארצה, הסכים על פסק דין של חכמי תיטואן וכותב :
" ולפי שאני גולה חוץ ממקומי ולבי וספרי בל עמי ועוד שאני נחוץ לדרכי לכן בא הכתוב בקצור האומר ולראיה חתום פה בטנג'יר יע"א באלול המרוצה ברית"ו לפ"ק ( תרי"ח ).
בעלותו ארצה התיישב תחילה בטבריה. בשנת תרכ"ג, בסכסוך שהיה בין השד"ר רבי מנשה ארזי הכהן לבין חכמי מכנאס, שטענו כי מקפחים בחלוקה את חכמי המערב ומשום כך עיכבו נדבתם עד שתינתן הבטחה נאותה בנדון מצביע השד"ר על המכתב של רבי יוסף הלוי אבן יולי, שמסר בידיהם ובו מפריך רבי יוסף את הטענות בדבר קיפוח חכמי המערב.
רבי יוסף הלוי עצמו לא נשאר בטבריה ועבר לגור לצפת, בשנת תרכ"ז אנו מוצאים אותו חותם עם רבני צפת על קול קורא של טבריה.
זיקתו לכתבי יד : לרבי יוסף הייתה זיקה חזקה לכתבי יד. הרב החוקר רי"ם טולידאנו מעיד עליו : " שהיה אחד מראשי החכמים המערבים ההם בטבריה ואחר כך גר בצפת היה לו אוסף גדול של כתבי יד שהביא אתו ממרוקו…כתבי יד אלה היו למקורות נאמנים בחיבור ספרי " נר המערב ".
נראה שבין כתבי היד שלו נמצאו נימוקי רבי רפאל בירדוגו, שנדפסו אחר כך בספר בשם " תורות אמת ", מתוך כתב יד שלו והוא מלא בהערות בחתימתו " יה"ל ". כתב יד ספר " שיר ידידות " הנ"ל, שיר שבח לכבוד הנגיד שמואל הלוי אבו יולי, נשתמר אצלו, והביאו בין יתר כתבי היד לארץ.
בצפת התגלגל הספר לידי מוכר ספרים נסים עבו, שחותמתו נמצאת על כתב היד היום, ונרכש אחר כך על ידי ספריית הסמינר לרבנים בניו יורק. תאריך פטירתו של הרב לא נודע. כן לא ידוע אם בנו שלמה עלה אתו או נשאר במרוקו; ודברים אלה יש לבדוק ולחקור בגנזי צפת העיר.
רבי יוסף היה גם משורר וידועים ממנו כמה פיוטים : הפיוט הנמצא בכתב יד ניו יורק, שחיבר כשהשתטח על קבר רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. ונראה לייחס לו גם הפיוט ליום השביעי של פסח, המועתק בכתב היד הנ"ל אך נדפס גם בספרים אחרים המתחיל :
" אפצחה פי, אברך צור ישעי שם דרך בים יום שביעי. ודאי כתב פיוטים אחרים, אלא שטרם הגיעו לידינו או טרם אותרו. ידועים בספרי מרוקו פיוטים רבים, סימנם הלוי : ויש להסתפק שאולי חלקם משלו הם.
משפחת אביחצירא-אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
פיוט אני יחייא אדהאן חזק
נועם אל חי מהולל
בכור הקדוש שמו נקרא. רבנו מסעוד אביחצירה
אבי שורה ורב נהורא. כלול מכל מדה יקרה. היה לישראל עטרה בכל עת צנה וסוחרה.
נאמן היה בכל שניו. לכל אדם בכל אנייניו. מאוד מאוד שפל וענו. זו התורה וזו שכרה
יחד כל החכמים הודו לו. מה נעים חלקו וגורלו. מעשיו מאו כמה גדלו. לשם האל גדול ונורא
ימי קדם בעת היינו. בצל כנפיו החסינו. כאב על בן רחם עלינו. זה מנהגו עם כל הנברא.
חנן דלים וגם אביונים. פיס אותם בסבר פנים. כרצון אדוני האדונים במעשה רב ידו גברה.
ידיד האל פדה משביה. כמה נפשות הוא החיה. הכל לשם רב עליליה. במדה משקל ומשורה.
אדוננו עלה בערה. בחודש זיו הדר הנקרא. בזכותו ירדו גשמי אורה. אז ליהודים הייתה אורה.
אשר צדיקים בו נתעלו. במחיצתם אדון בחר לו. צדיק זך וישר פעלו. גם על שכמו הייתה המשרה.
דַיָן דִין אמת לאמתו. בבואו בשובו בלכתו. הכל רצים שבים לקראתו. ללכת בדרך ישרה
הרביץ תורה רִבָה פעלים. לשם האל האדר באלים. להכניע עובדי גלולים. עלתה בידו הבחירה
אב לתורה לתעודה היה. צרכי אום טהרוה וגלויה. הטיל עליו יוסד נשיה. באימה בפחד במורא
נטה שכמו לסבול עול תורה. בגלוי ומה גם בסתרה. תפלתו הייתה טהורה. בדרך האמת נבחרה.
חכם בעוז מאוד התגבר. לכל שואל הוא משיב דבר. בדעה ותבונה לו הובר. מאל אשר יצר וברא.
זקן וגם ישב בישיבה. בדירה נאה וחשובה. וגם דעתו הייתה רחבה. במשנה וגם בגמרא
קבל עליו כמה יסורים. מאהבת יוצר מאורים. בם נכנס לחדרי חדרים. ליטול שכרו כשורה.
אשא עיני על ההרים. יברך מלכים ושרים. בברכת אבות הטהורים. הכתובה בספר התורה
מורה צדיק עיני העדה. ישא ברכה בלי מדה. אשר זכה לארץ חמדה. זכות אבותיו עמו שורה.
יוסיף יי שנית ידו. ישמור לו את בנו חמודו. יתקיים תלמודו בידו. וגם יהיה מאיר תורה.
צדיק אח טוב כמו גן רטוב. יאריך ימים בלקח טוב. הוא ובניו בכתר שם טוב. בזכות יצחק בן הגבירה.
חזק נפשות החלשות. ישנות ומה גם חדשות. לשמור ולקיים ולעשות. את כל חוקי מצוות התורה.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
סימן אני יחייא חזק
נועם אמת קְנֵה וכו. לה. מלך
אדון כל המעשים. ברוך ומבורך שמו. נמצא לכל הדורשים. יכפר עוון עמו. שת"ה עת"ה אתה. הוא הדַיָן והעד. יי מֶלֶך מָלַך ימלוך לעולם ועד.
יום יום לך קוינו. בכל עת ובכל עונה. חננו ועננו. למען השכינה. חול"ה גול"ה דל"ה. עת לחננה בא מועד.
יחיד נורא עלילות. קדש שמך עלינו. ישראל עם סגולה. קבץ נפוצותינו יוש"ב הש"ב תשי"ב. שבת חודש ומועד.
אתה השם אבינו. מעולם הוא שמך. יי אלוהינו. חון תחון על בניך. זכו"ר תזכו"ר בכו"ר. קול משמים יעיד.
חזק אמיץ השיבה. שופטינו כבראשונה. האל דגול מרבבה. שמע נא קול תחינה. אנ"א א"ל נ"א. חו"ס נ"א. אתה יודע ועד.
פיוט לברוך שאמר
נועם צהלי רני. סימן אני יחייא חזק.
אפתח פי בשיר. לשם אלחי נעלם. יצא וברא. העולמות כולם. אלהי"ם חיי"ם ומלך עולם. ברוך שאמר והיה העולם.
נגיל ונשמח. בעת התפילה. בפחד מורא. מנורא ילילה. יסי"ר ממנ"ו כ"ל נג"ע ומחלה. ברוך שאמר והיה העולם.
יום יום יזהר. בעניין התפילה. ירחיק ממנו. כל פשע ועולה. ג"ם דב"ר אסו"ר חלילה. אל יוציא מפיו בדרך העולם.
חובה יתפלל. שלוש תפילות. שחרית ומנחה וערבית בקהילות. א"ז קול"ו ישמ"ע שומע תפילות. בכלל ישראל כאיש אחד כולם.
ישמע האדם ויבין לבבו. ירא את השם. בקומו ובשכבו. כ"ל ר"ע אוה"ב וקרוב יבוא. אל בית אלוהים. כי הוא חיי עולם.
אשרי האדם. המשכים ומעריב. אל התפילה. בבוקר ובערב. יאריך ימי"ם. ושנים ועולמים. ויזכה לראות. בבניין האולם.
חרדה ילבש. בעטיפת ציצית. גם תפילין. יהיו לו תחבושת. מג"ן וצנ"ה מחרב וקשת. אויבים ושונאים. משחיתים העולם.
זכות המצוות. העושה בטהרה. יצילו אתכם. מזעם ועברה. לש"ם דמי"ם בשפה ברורה. בזכות התורה. היא קיום העולם.
קבל תפילת. עמך ישראל. מהר שלח נא. מושיע וגואל. יבוא אליהו. יבשר עם האל. בבניין מקדש. שהוא אור העולם.