אלי פילו
משפחת אביחצירא – רבי יחייא אדהאן
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרי
שא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
נועם מלכי מקדם לכבוד האדמו"ר מלך דוד אביחצירא
סימו אני יחייא חזק. שמו כשם רבו נקרא. רבי דוד אביחצירא.
אשיר לכבוד רב חברים. בן מלך זרע ישרים. אמריו מפז נבחרים. כולם אהובים ברורים. כל החכמים מזהירים. מאור תורתו ואומרים חכם עלה עיר גיבורים : שמו
נשמע דבריו בעולם. בשם טוב עולה על כולם. תורה וכהונה כוללם. לעשות שלום בעולם. מעשיו לשפ פעלם. זאת כוונתו לעולם. קדושים טהורים כולם. שמו
יפה דודי ואף נעים. לכל אהובים ורעים. כמו מסמרות נטועים. דבריו לכל השומעים. לתקן נדים ונעים. מכל חטא יהיו מנועים. אשמים וגם פשעים. שמו
יום שבת עלה בסערה. לעוטה כשלמה אורה. מאס העולם ושכרה. לחזות בנועם התורה. פניו כפני המנורה. מאיר כשמש בגבורה. ליהודים הייתה אורה. שמו
חסד ואמת נפגשו. צדק שלום נתלבשו. בארבעתם בו נשרשו. בם זכה להיכל קדשו. אהובים שאלו דרשו. לצור ישראל וקדושו. צרה ויגון ינוסו. שמו
ישב תמיד על התורה. פתח האוהל לשמרה. בשכל טוב רב נהורא. הורנו דרך ישרה. גם רישא וסיפא בתרא. בו להוביל שי למורא. לאשר יצר וברא. שמו
יראת השם היא על פניו. שם השם לנגד עיניו. שפל ברך וגם ענו. לכל קרוביו ושכניו. גם שלם בכל עניינו. בכל ימיו ובכל שניו. מלאכים שלח לפניו. שמו
יחד בוקר בבוקר. היכל יי לעקר. גם היה דורש וחוקר. באמת ולא בשקר. בלבו היה לעקור. את כל נביאי השקר. יחד כוכבי בוקר. שמו
אף במנחה היה זהיר. לבטל חרון אף מהר. בטלית ותפילין מזהיר. בתפילת ערבית מהרהר. להכניע לץ זד יהיר. משיחנו ישלח מהר. שמו
חזק וברוך חננו. למענך הושיענו. קבל את תפילתנו. פדנו מיד אויבנו. קבץ את נפוצותינו. בשמך תרום קרננו. ובמלך דוד מלכנו.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא "
סוף המאמר
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
דמי הכופר והפיצויים שולמו.
בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.
בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.
דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.
סיכום.
פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.
בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.
יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.
דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.
כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.
יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים
בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.
לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא מעמנש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.
דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.
למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 18802 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".
לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.
שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.
קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.
לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.
ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.
יהודי שנרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.
פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.
כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.
הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.
סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".
עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
מראכש
עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.
בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.
העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.
יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.
ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.
מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.
במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
Le poème religieux (le piyout) a toujours une fonction éducative et liturgique. C'est pourquoi il est en permanence lié au chant et à la musique. Et cela est conforme à ce qu'écrivait le roi David lui-même, patron et mentor des poètes et des chantres : Poésie et chant sont pour moi tes préceptes dans ma demeure passagère (Ps 119, 54). Au demeurant, chant et poésie mariés tous deux à un air se disent d'un même mot en hébreu : chir. Comme si tout poème devait être porteur d'une musique qui lui soit propre. Par le chant et la poésie, mélangés dans une sorte d'alchimie, les veillées shabbatiques ont pour objectif de raffermir les liens sociaux des membres de la communauté et de préserver leur identité spirituelle et religieuse.
La musique qui accompagne ces poèmes est toujours vocale. C'est une liturgie qui se passe d'orgue, de luth ou de harpe. Quand ce ne serait que parce que ces poèmes sont le plus souvent chantés le jour du shabbat (ou durant des fêtes) et que l'utilisation du moindre instrument de musique est, ce jour-là, interdite par la loi. C'est une musique qui n'a jamais été écrite. Traditionnelle, elle se transmet du maître à ses disciples et du père à ses enfants. Une légende rabbinique ne fait-elle pas dire à Dieu s'adressant aux enfants d'Israël : « Bien que vous m'ayez glorifié par les harpes et les lyres, c'est le son de vos voix qui m'est le plus agréable » ?
Dans l'analyse qu'il fait (dans Le Chant des nations) de la poésie des juifs face à celle des gentils, le poète andalou du xiie siècle, Abraham Ibn Ezra, établit, non sans finesse et avec un grand sens de l'observation, ce qu'il considère comme un état des lieux des thèmes poétiques :
Les poètes d'Ismaël chantent l'amour et les voluptés ; les Iduméens, les guerres et les batailles vengeresses ; les Grecs, les sciences et les spéculations de l'intelligence ; les Indiens, les proverbes et les énigmes. Quant aux Israélites, ils glorifient dans leurs hymnes et leurs cantiques le Seigneur des Armées.
Mais rien n’empêche évidemment ces poètes d'évoquer, ainsi qu'on l'a noté plus haut, les douleurs de leur vie quotidienne : telle razzia dans un quartier juif, telle catastrophe naturelle détruisant une partie de la communauté, tel tsunami dans la petite ville de Sefrou ou encore telle jeune vierge juive, dans le nord du pays, préférant la mort à la conversion à laquelle on veut la contraindre. Les poètes assument pour le coup, sans l'avoir cherché, le rôle d'historiens de l'instant. Leurs poèmes deviennent d'une certaine façon des documents d'information qu'ils lèguent aux générations futures et à leurs historiens professionnels
Pour se faire comprendre avec clarté de leurs fidèles et des auditeurs de ces veillées shahbatiques, dans le but d'atteindre ceux des juifs qui ne comprenaient pas l'hébreu, il arrive que ces rabbins-poètes écrivent leurs poèmes directement en judéo-arabe. Il faut dire que la langue arabe qu'ils utilisent est en partie une langue en lambeaux, une sorte de fourre-tout. Les juifs du pays n'ont pas eu l'occasion d'apprendre l'arabe classique, que leurs collègues et coreligionnaires en Espagne maniaient avec un rare bonheur, même s'ils le transcrivaient uniquement en lettres hébraïques. Leur arabe est un jargon où l'on trouve entre autres des mots bibliques, des formules talmudiques, des termes castillans venus directement de l'Andalousie. Le tout est mélangé de sorte que le locuteur ne sait pas toujours ce qui, dans son expression, appartient à telle source et ce qui provient plutôt de telle autre. Ajoutons que la prononciation de l'arabe par les juifs du pays (ce n'est pas le cas pour ceux qui ont habité l'Irak, l'Égypte, la Syrie ou le Liban) est très approximative. On y confond allègrement le « ch » avec le « s », le « z » avec le « j », le « ou » avec le « o », etc.
Amor Abitbol (1782-1853) président du tribunal rabbinique de Sefrou, une petite ville voisine de Fès (et que l'on appellera la petite Jérusalem du Maroc, en raison du grand nombre de ses rabbins), écrit un poème devenu depuis lors célèbre. Il y appelle les fidèles à retrouver la voie de l'amour de Dieu et à faire retour à la religion. Le poème est intitulé en arabe Toubou l'- Allah ya nass.
Poètes de l'espérance
Mon père chantait régulièrement à ses enfants réunis à table ce poème au cours du repas shabbatique du vendredi soir.
Mais il peut aussi se faire que le poète « tricote » son œuvre et fasse rimer harmonieusement un vers hébreu avec un autre arabe. Ces poèmes appartiennent – ainsi qu'on l'a vu – à un genre appelé matrouz et deviennent des chants populaires très appréciés. L'un d'entre eux figure désormais dans toutes les anthologies de poésie juive marocaine.
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בנימין בר תקוה
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה
בשירי יעב״ץ השקולים במשקל הכמותי, נפוץ במיוחד השימוש במשקל המרובה הנקוט בשלושים ושמונה פיוטים. שירי המשקל המרובה הם ברובם בתבנית שוות־ חרוז קלאסית, להוציא שני שירים שהם במתכונת קופלטים, האחד ׳בני תמיד׳(דף ל עמי ב), והשני ׳ירומם פי לצור׳(דף סג עמי א). מבחינה ז׳אנרית, בהתאם למצויין לעיל, מופיעים פיוטים השקולים במשקל המרובה בעיקר במדור הרשויות, ואולם יצויין כי קבוצת פיוטים נוספת במשקל זה מסתתרת בתוך מדור ההספדים הנרחב.לשם השלמת התמונה יצויין כי שלושה שירים נוספים בקובץ הם בתבניות שוות חרוז ושקולים במשקל כמותי אך לא במשקל המרובה. אחד מהם במשקל המרנין ׳אלוהים חי מציאתו׳(דף יד עמי א), אחד במשקל המהיר ׳גדול אדוננו ורב כוח׳ (דף כד עמי ב), ואחד במשקל השלם ׳לבי למו אב׳ (דף צב עמי א).
קבוצה אחרת של שירים שקולים במשקל הכמותי נאחזת במשקל המתפשט והיא כוללת שלושה עשר פיוטים. שירים אלו מגוונים באופיים התבניתי: מהם שווי חרוז, מהם שירים חרוזיים (לאמור שירים בהם הדלתות והסוגרים חורזים בחריזה אחידה), ומהם בתבנית המוסמט המרובע. ואולם יודגש כי בפועל התייחס הפייטן לכל הפיוטים השקולים במשקל המתפשט כאילו הם מרובעים. לאמור הן על־פי הנדפס, והן על־פי כתבי־יד חילק הפייטן את טורי השירים הללו לארבע צלעיות באמצעות נקודה שסומנה לאחר כל צלעית. טורי המתפשט נחשבו איפוא לצלעיות על פי צזורת עמודי המשקל לאמור ׳מתפעלים נפעל׳, בין אם חלוקה זו מלווה בחריזה פנימית שלמה או חלקית, ובין אם החריזה הפנימית חסרה לגמרי. לאמיתו של דבר, מוסמט מרובע במשקל המתפשט, מגולם בשני מקרים בלבד בכל מרחבי הפיוט שליעב״ץ. האחד הוא הפיוט ׳יה חיש ישועתי׳(דף טו עמי p והשני ׳יחיד בעולמך׳(דף יזעמ׳ א). שני אלו הם איפוא מרובעים הבנויים על־פי המופת הספרדי. בשישה שירים אחרים ניתנה חריזה ל׳צלעית׳ השניה והרביעית דהיינו, לדלתות ולסוגרים והם למעשה שירים חרוזיים. לדוגמא יוזכר השיר ׳בקר אבקרך׳(דף ב עמי א). בחמישה פיוטים אחרים חולקו הטורים לצלעיות מלאכותיות הכל לפי צזורה משקלית כפי שהוסבר לעיל. למעשה שירים אלה הינם שווי חרוז ובצורתם המיוחדת ניתן לכנותם ׳קוואזי־מרובעים׳, לדוגמא, השיר הפותח את הקובץ הוא ׳יוצרי שעה עבד׳(דף א עמי א). חלוקה מרובעת לצלעיות, בפיוטים אחרים בקובץ של יעב״ץ, הינה לעתים קרובות על־פי המשקל ההברתי הפונטי, כפי שיוסבר להלן, ובמקרים אלו החריזה הינה אאאב. כזכור, גם בספרד היו מעין מרובעים שנאחזו במשקל הברתי אלא שהיה זה המשקל ההברתי הדקדוקי.
פיוטים בתבנית המרובע שיש לציינם במיוחד הינם ׳יה צור קדושנו׳ (דף כו עמי א) בו מתחרזות כל צלעיות טורי השיר (השקול במשקל המתפשט) בחרוז אחד ויחיד! שיר נוסף הוא ׳מנגינות אברח ואבחר מגינות׳(דף סט עמי ב) שהוא קינה לט׳ באב והוא שקול במשקל הקל, והמחולק לצלעיות כמרובע בחריזה אאאב. קינה אחרת ׳אמרר בקינה ואזנח מנגינה׳(שם) אף הוא מרובע לכל דבר וחריזתו כבפיוט הקודם אלא שמשקל הפיוט הוא המתקרב.
שני שירים נוספים השקולים במשקל כמותי(לא קלאסי) הינם בתבנית מוסמט משולש והם ׳יה לעם אביון׳(דף ח עמי ב) וכן ׳יה שעה רחשי׳(דף טו עמי ב). שיר אחר במשקל כמותי(לא קלאסי) הינו בתבנית מוסמט משושה והוא ׳יוצר המאורות׳ (דף טז עמי א). יובהר כי מעין מוסמטים משולשים ומשושים מצויים במורשת יעב״ץ בשקילה הברתית פונטית.
בשירים הסטרופיים נמצאת, כאמור לעיל, קבוצת משנה של שירים חד סטרופיים אזוריים או מעין אזוריים השקולים במשקל כמותי. בכולם, הטורים הינם דו־צלעיים ומשקלם מורכב משני עמודים. קבוצה זו מונה בין השאר את הפיוטים ׳צורי דבירך תקומם׳(דף ח עמי ב), ׳רם ענה את עתרתי׳(דף יד עמי ב), ׳ירום ונשא וגבה(דף טו עמי ב), ׳יחיד לך אקרא׳(דף יז עמי ב), ׳צורי בתתו תעודה׳(דף מב עמי ב), ׳תורת ה׳ תמימה׳ (דף מג עמי ב), מתוך קבוצה זו ארבעה פיוטים שקולים במשקל הקטוע. כידוע, קיים ויכוח בין החוקרים על מידת הקשר בין משקלי השירה הקלאסית ומשקל שירי האזור, מכל מקום נראה כי יעב׳׳ץ נאחז במשקל הקלאסי מתוך שמשקלים אלו היו שגורים יותר בימיו, ובעיקר מתוך רצון להתאים משקל ללחן. אשר לשירים הסטרופיים האחרים, מסתבר שכמות השימוש במשקלים כמותיים בטלה כמעט לגמרי ביחס למספר הרב של שירים סטרופיים השקולים במשקל ההברתי פונטי. מעניין לציין כי מתוך עשרה שירים סטרופיים שקולים(לא חד סטרופיים), רק אחד הינו בתבנית אזורית ׳יגון בלבי עצור ונכבש׳(דף עד עמי ב). שמונה שירים העם בתבנית זג׳ל ואחד בתשתית אזורית מיוחדת והוא יצורי בתוך עם דל תתגדל׳(דף טז עמי ב). כריכת המשקל הכמותי ותבנית הזג׳ל בשירת קודש, אינה מן המנהג הנפוץ בשירת ספרד אשר בה כאמור, נוהג השיר האזורי לכרוך את תבנית הזג׳ל (המלווה לעתים ברפרין) במשקל הברות דקדוקי.
בשירים החד סטרופיים שמשקלם כמותי, בולטת העדפה של התבנית האזורית (מוושאח). בפיוטי יעב״ץ יתכן שההיקף המצומצם החד סטרופי חתר לביצוע מושלם יותר של מכמני התבנית, דהיינו השלמות האיכותית באה לפצות על הגרעון הכמותי. מכל מקום, העשיר יעב״ץ את שירתו גם בתחום השימוש במשקל כמותי ותרם בכך להמשך חיותו של משקל זה אף בדור מאוחר, מה גם שהחייאת המשקל באה תוך שימוש בווריאציות תבניתיות מגוונות.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
עוד היו על ״אגוז״ ארבעה אנשי צוות ספרדים, הקברניט פרנסיסקו מוריה ריינלדו, פרנסיסקו(פאקו) פרז רולדן, מיגל סנשז וקריסטובל מויה, בסך הכול 48 איש. ״אגוז״ יצאה מחוף אלחוסימה בסביבות השעה 22.00, אחר שצוות האונייה שהה בלב ים כבר משעה 6.15 בבוקר, השעה בה יצאו מנמל האם בגיברלטר. הממונים על ההפלגה במרוקו קיבלו דיווח שהים אינו רגוע ושמתחוללת בו סערה: ״התצפית של ההפלגה האחרונה העידה שהים אינו שקט אך לקראת הלילה, ליל הפעולה, הוא ירגע״. ההפלגה מגיברלטר לאלחוסימה בספינה זו ארכה בדרך כלל כעשר שעות. אך הפעם, על פי עדות רב החובל, היא ארכה יותר משלוש-עשרה שעות, בגלל הסערה שכבר התחוללה בים. לדבריו, רק בשעה אחת לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות נסיעה פרצה הסערה שגרמה לטביעה. בשעה 1.30 הודיע חיים צרפתי לאלחוטנית במטה בפריס שהים אינו שקט, וביקש ממנה להקשיב לעוד הודעה בשעה 3.00 לפנות בוקר. זה היה הקשר האלחוטי האחרון עם ״אגוז״.
לפי עדות הקברניט, עם התגברות הסערה החליט להפחית מהירות, הפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים והפעיל את האחרים בפחות מחצי יכולתם המרבית כדי למזער זעזועים. מיד לאחר מכן פרצו מים מתחתית הספינה, ועליהם ניסה הצוות להתגבר על ידי חסימת החור שנפער בחרטום בשמיכות. צרפתי שיגר קריאות חירום לתחנת האלחוט בפריס ואולי גם לתחנה בגיברלטר שהפעיל אהוד דייוויס. הקברניט שינה את כיוון הנסיעה לעבר אלחוסימה שממנה הפליג, אך חרטום הספינה שקע וירד מתחת לפני המים. בשעה 3.15 הורה הקברניט לנטוש את הספינה. אנשי הצוות דרשו מן המפליגים לקפוץ לים ובהם גם מי שהמשיכו לאחוז בדופנות הספינה הטובעת: ״אך אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנעם לעזוב את הדפנות אלא רק אם היינו חותכים להם את כפות הידיים״. פאקו פרז וחיים צרפתי ששיתפו פעולה עם הקברניט לא הצליחו לעלות על סירת ההצלה היחידה, אך המלחים מיגל סנשז וקריסטובל מויה עלו על הסירה היחידה, משו מן הים את הקברניט וניצלו מטביעה.
הערת המחבר : עדות קברניט ״אגוז״, בצרפתית, 29 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן, ראו בעדות שני המלחים שניצלו מטביעת ״אגוז״ ושוחררו מן הכלא המרוקני בסביבות מאי שסיפרו על גבורת חיים צרפתי. בולטין מס׳ 70 [של המוסד], 25 עד 28 במאי 1962, אמ״י, חץ, 3755/1.
חיים צרפתי ליווה רבות מהפלגות ״אגוז״, הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני ההפלגה הגורלית, אך נעתר ברגע האחרון לבקשת מפקדיו להחליף את דייוויס, ושוב הצטרף לנוסעים ומצא את מותו לפני שהספיק לחזור לישראל ושם היה עתיד להתחתן. יומיים לפני ההפלגה התארח לארוחת ערב עם חברתו בביתם בגיברלטר של השליח הרצל שר ואשתו ציונה והודיע להם שהוא עומד לחזור לישראל ולהינשא. ארבעה ימים לפני ההפלגה הגורלית הוא נפגש מחוץ לגבולות מרוקו עם מפקד שלוחת מקהלה החדש והדריך אותו לקראת המבצע. לדברי גד שחר, סיפר לו צרפתי שלפני כל הפלגה הוא נתקף פחד גדול שלא מניח לו אלא בשעה שהספינה ניתקת מן החוף. אז הוא שוקע בהתקשרויות עם תחנות האלחוט. משך כל ההפלגה לא סרה ממנו החרדה שמא לא יעלה בידו, במקרה אסון, להודיע בעוד מועד על מיקום הספינה כדי שתתאפשר הגשת עזרה. שחר התרשם שלפניו עמד אדם הכובש פחדיו מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה ומתוך אחריות לתפקיד. צרפתי היה ספורטאי ושחיין מעולה, אך נשאר על משמרתו כאלחוטאי עד לרגע האחרון וטבע עם הספינה. מפקד ״המסגרת״ במרוקו, אלכס גתמון, שלא השתתף הפעם במבצע, המתין לדיווחים בביתו עד שנכנס האלחוטן צבי ניצן והודיע לו את הבשורה המרה. גתמון התקשר לראש הקהילה דוד עמר ודיווח לו על האסון.
בפרק מיוחד במסקנות חקירת האסון סיכם אליעזר שושני את התחומים שהבחין בהם בליקויים טכניים, בהזנחות או במחדלים: נסיבות רכישת הספינה, הזנחה בתחום סירות ההצלה, כישלון מערך הקשר האלחוטי, הנסיעה בים סוער, חיפוש ניצולים במקום הלא נכון וכישלון מקצועי של ראשי סניף גיברלטר. על סעיפים אלה הוסיף את המחסור בכוח אדם בשלושת המטות: מרוקו, גיברלטר ופריס והקשיים התקציביים שהערים גזבר הסוכנות היהודית.
קו לקו. אסופת מאמרים
אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.
התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו 
שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.
הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.
ולדעתי זה דבר שלא כיון אליו הרמב״ם ע״ה, שמי שתורתו אומנותו אינו רגיל עם שום אדם כלל ולא יאמר על זה שאינו רגיל בו, ולזה בודאי שלא כיון אלא להתיר. והוא הפך מה שאמי לשאר אינשי שגזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. כי לפיכך ללוות מן הגוי ברבית מותר שהוא בורח ממנו ואינו רגיל אצלו, ולזה אמר שת״ח שאינו רגיל בו, ר״ל שגם שילומו ברבית אינו מתחלתו רגיל בו ללמוד על ידי הרגלו ממעשיו, כי אינו מרבה ישיבתו עמו הותר לו, וזהו שאמר שאינו רגיל בו ללמוד, ולא אמר שאינו רגיל בו ולא ילמד. על זה אמר הרמב״ם שעכשו עשו כל אדם עצמם כת״ח שאינם רגילים בהם ללמוד ממעשיהם, ולזה הותר להם להלוות אף להעשיר כמו הת״ח.
ובאמת שתמיד הוקשה לי במה שאסרו להלוות לגוים ברבית והתירו כל מיני משא ומתן עמהם, אם לא יהיה ביום אידם או שלשה ימים קודם. כי אם רבנן חששו שמא ילמד ממעשיהם של גוים, הנה זה הלמוד לא יבא אלא מתוך ההתדבקות עמהם אשד זה יוליד אהבה, ודבר ידוע הוא שהמשא ומתן יוליד יותר אהבה בחברה עמהם ממה שיוליד ההלואה להם ברבית, כי זה אדרבה יוליד שנאה ומיעוט חברה כי הגוי יברח ממנו, ואמאי אם כן התירו המשא ומתן ואסרו הרבית. אלא שאחר העיון נראה לי בזה דבר נחמד, והוא שבזמנם שהיו היהודים רבים ביחד ומתעסקים זד. עם זה, לא גזרו רבנן עליהם המשא והמתן עמהם, משום דישראל כשרים הם ולא יהיה משאם ומתנם אלא זה עם זה. כי כן נצטוו ממאי דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. ולזה במשא ובמתן עמהם מלתא דלא שכיחא אז, ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אמנם הלואת המעות ברבית, בודאי שלא יהיה זה אלא עם הגוים כי לישראל אסור. ולזה כל עסק זה אינו אלא עם הגויים, ולזה גזרו עליו ואסרו להלוות להם ברבית כדי שלא ילמדו מעשיהם. ולזה בזמננו זה שמשכננו עם הגוים דרובא דרובא הס גוים, ולהרויח פרנסתינו וחיינו בהכרח נשא ונתן עמהם, למה אם כן נאסור להם הלואר. ברבית, דמה לי עסק זה לאסור אותו, מה שלא נאסר להם עסק אחר מהטעם שאמרנו.
ומצאתי עזר לדברי אלה מדברי התוספות הנ"ל שאמרו וז״ל: ועוד שאנו שרויים בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נשא ונתן עמהם, הילכך אין לאסור רבית משום שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. וכן כתב הרא״ש ז״ל הרי לך שבאותו הזמן אעפ״י שהיו ישראל, עם כל זה התירו המשא והמתן עם הגוים מטעם שאמרנו משום דלא שכיחא. כיון שהיו ישראל מתקבצים הרבה במקום א׳ וכל עסקם אלו עם אלו, ואסרו הרבית דשכיחא משום שמא ילמד. וא״כ עכשז שהזמן הכריחנו להיות עסקינו עמהם בזה הותר, למה נאסור להם הרבית משום שמא ילמד, יותר משאר משא ומתן בהיות שחששה זו שייכא ברבית יותר מבמשא ומתן. וא״כ הרי לך טעמא רבא מגדולי המורים להתיר לנו להלוות לגויים ברבית. ומיהו זה אשר יתעקש לדחות דבריהם בדברים שאין להם טע' ולבטל מה שהשתדלו המה לקיים המנהג. כדי שלא יפסק חיותינו ופרנסתינו. א״כ לית דינא ולית דיינא אשר יאסור להלוות לגוים ברבית, דכד סלקינן ונחתינן חזינא לדינא שהוא מותר להלוות לגוים ברבית. או משום דלישנא בתרא דחי ללישנא קמא כמו שאמד ר״ת. וגם מהרי״ף כמו שאמרנו, וכפי זה מעולם לא נאסר זה כלל. או משום דגם לישנא קמא דאמר דנאסר הרי התירוהו בכדי חייו. ואין כדי חייו של אדם בזמן הזה קצובים, משום רבוי מסים וארגוניות. כמו שא׳ הרב האוס׳ וגם בזמנם היה להם מסים ומלכים ושהם מחדשים התביעות. ואם נאמר שפרשיו נתרפו, אם כן נתנו דבריהם לשיעורים, כי הם התירו כדי חייו כפי מה שהוא כדי חייו של כל אדם ואדם, ואין כדי חייו שוה לכל אדם ולכל זמן, ולזה לא נתנו לו קצבה אלא בכדי חייו. ורצונם בזה בכל א׳ כפי מה שיצטרך ולכל זמן כפי מה שיהיה, דאין כאן שיעורים שהכל שב לכדי חייו. או מכמן שהותר המשא והמתן עמהם מפאת ההכרח שאנו ביניהם ובהכרח נתעסק עמהם, מה לי עסק זה מה לי עסק אחר. ואם כן נראה מזה הצד בודאי מותר להלוות לגויים ברבית.
וגם מהצד האחר שהוא משום לתא דע״ז, דאזיל הגוי ומודה לאלהיו על זה, ועובר הישראל על לא ישמע על פיך״, אין לנו לדרוש ולחפש על היסוד הזה אלא בזמן שאסרוהו ז״ל, שהוא הזמן אשר יש לחוש על זה, כמו ששנינו בריש פ״ק דע״ז: לפני אידיהן של גויים ג׳ ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילם ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרעם ולפרוע מהם וכוי. אלו הימים הם אסורים בכל מה שאמר, כי אחר עבור יום אידם מותר בכל אלו הדברים. שכך שנינו: לאחריהם מותר. באופן דאין איסור הלואר, אלא ביום אידם או ג׳ ימים קודם יום אידם. נהי דיום אידם מן הנראה רבו אבל כבר אמרו התוספות על זה, דרוב אידיהם מן הקדישים הם, ואינם נחשבים מכלל אידיהם שבהם דבר התנא.
וא״כ האי דנקט הרב הפוסק לאיסור בהחלט בכל זמן, לא דק בהא, דבכל השנה מותר בכל מאי דאסר התנא במתניתין ביום אידם בגולה. או ג׳ ימים קודם בארץ ישראל. נהי דיום א׳ נראה דחשבו התלמוד מכלל יום אידם וקרי ליה יום נוצרי. דא׳ שמואל״ יום נוצרי לדברי ר׳ ישמעאל לעולם אסור. וא׳ רש״י ז״ל, נוצרי שצרה להם לעשות יום איד בא׳ בשבת, לדברי ר׳ ישמעאל לעולם אסור לעשות עמהם משא ומתן, דאסר ג׳ ימים לפניהם וג׳ ימים לאחריהם הרי כל השבת כולה. ובתר דפשיט תלמודא דתנא ג׳ ימים בלא אידיהם אסור. הקשו התוספות דאם כן אמאי אצטריך שמואל להודיענו דלר׳ ישמעאל לעולם אסור. ותרצו דאשמעינן שיום נוצרי חשיב יום איד. וכפי זה לרבנן דלא אסרי אלא ג׳ לפניהם אין אסור לשאת ולתת עמהם אלא יום ה׳ ויום ו׳ ויום ז׳ ויום א/ אבל יום ב׳ וג׳ וד׳ מותר. וכן כתב הרמב״ם בפי׳ המשנה וז״ל: דע שזאת אומת הנוצרים הטועים אחר יש״ו אפי׳ שדתותיהם שונות כולם עע״ז הם, ואידיהם כולם אסורים לשאת ולתת עמהם, וראוי לנהוג עמהם מה שינהג עם עע״ז. ויום אידם מכלל אידיהם של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עמהם, עם מי שמאמין ביש״ו בא׳ בשבת כלל בשום דבר. ובכל ינהג עמהם בא׳ בשבת מה שינהג עם עע״ז ביום אידם לבד, וכן ביאר התלמוד, עכ׳׳ל״. ונפלאתי הפלא ופלא כי לא מצינו בשום פוסק מהפוסקים שזכר זה כלל, וגם התנא לא חשיב יום א׳ בכלל אידיהם, עד דאלמלא דמסתפינא מהדר גאונו של הרמב״ם ז״ל, הייתי אומר דכל שאר הפוסקים סברי שיום נוצרי לא חשיב איד כלל. וזה מפני שנוכל לפרש דהאי דאמר שמואל יום נוצרי לדברי ר׳ ישמעאל דהכי קאמר יום נוצרי דלדעת ר׳ ישמעאל חשיב איד כפי סברתי דא׳ ג׳ לפניהם וג׳ לאחריהם, לעולם אסור לשאת ולתת עמהם. ויש הכרח לזה דא׳ יום נוצרי לדברי רבי ישמעאל
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
1 – שער ראשון.
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. 
בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
יהודים הרוצים לעלות לישראל מבקשים את רשותו של הקדוש שאליו הם קשורים, ומקבלים את אישורו דרך חלום ר׳ דוד בן ברוך מופיע בחלום לאחד מחסידיו ואומר לו: ״קום! לך מכאן״, ולאחר, נותן סימנים שביתו יימכר בקרוב, והחסידים רואים בסימנים אלה אות מהקדוש שהגיע תורם לעלות ארצה; ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ דניאל השומר אשכנזי נתנו את אישורם לשליחיהם לעלות ארצה דרך חלום: ר׳ אליעזר טורי־זהבהופיע בחלום לכל אנשי הכפר, וציווה עליהם לעלות לישראל, ולמחרת נסעו בחיפזון לקזבלנקה להירשם לעלייה; לאלה מרים מופיעה בוכה בחלום לשמש שלה, ומתלוננת על כך שהוא רוצה לעלות ארצה ללא רשותה.הקדוש מניא אדם מרצונו לפרוש מתפקידו ליד הקבר ומצווה עליו להמשיך ולשרתו: בעת החלפת הפקידים יודיע הקדוש בחלום באיזה פקיד הוא בוחר, וכן יודיע למי להעביר חדר ליד קברו, כשבעל החדר עוזב את מרוקו.
הופעת הקדוש בחלום ללא סיבה היא סימן שיש לבקרו, והיהודי יעשה זאת בהזדמנות הקרובה ביותר: אשה שחלמה עם ר׳ יעקב אשכנזי ולא הכירה אותו לפני כן, הלכה עם בעלה להשתטח על קברו ועשתה שם סעודה. הקדוש יכול להודיע בחלום על דבר אבידה, ור׳ אברהם מול אנס מגלה לאביו של נער שטבע בים איפה למצוא את גופת בנו.הקדוש מברך את מעריציו בחלום: ר׳ דוד בן־ברוך הופיע אצל מעריץ נכדו, ומלא את סלו לחם, ומאז לא חסר לו מאומה. הקדוש מודיע לאדם בחלום על מותו הקרוב, ור׳ דוד הלוי דראע מודיע לרב חולה כי ימות באותה שנה, וכי רב אחר, אף הוא חולה, יבריא. הקדוש בא לעזרת אדם רעב: ר׳ אברהם מול אנס אמר לאשה בחלום שתעשה אוכל, ותגיש אותו לשוחט רעב שפנה אליו לפני כן. הקדוש נותן רמז בחלום על בת זוגו המיועדת של בחור הפונה אליו, ומולאי איגגי מוסר לבחור בחלום את שערותיה של בחורה, שתהיה לו לאשה. ליד המסורות על נבואתו של ר׳ פנחס הכהן בקשר לנסיונות לרצוח את הפחה של מראכש, קיימות גם מסורות שסבו, ר׳ דוד בן־ברוך, הודיע לו בחלום שרוצים להרוג את הפחה ובאיזו צורה. ר׳ דוד ומשה מלמד זונה בחלום איך להשתמש בקלפים לגילוי עתידות, היא משנה את מקצועה והופכת לאשה צדקת.
ההודעה בחלום יכולה להיות קשורה לכל הקהילה: ר׳ דוד ומשה מודיע לפני מלחמת יום הכיפורים, שתפרוץ מלחמה, ואחר כך מודיע מתי תהיה אזעקה, כדי שהיהודים יירדו למקלט,ומתי תהיה הפסקת אש: ר׳ ישראל מוריוסף הודיע שהנהר יעלה על גדותיו ויגרוף את הכפר. היהודים עשו צדקה, והמים הגיעו לשער השכונה היהודית וחזרו: באותן הנסיבות הודיע ר׳ אהרון אסולין שהיהודים לא ידאגו, והוא יעצור את מי הנהר.
הקדוש היהודי מופיע בחלום לא רק ליהודים, אלא גם לגויים. התגלותו של הקדוש יכולה להיות באמצעות חלום של מוסלמי, וזה מספר ליהודים על חלומו. הקדוש מודיע לגוי שניצל על־ידיו ונדר לבנות מציבה, שאין הוא חפץ במציבה: ור׳ עמרם בן דיוואן מודיע לעשיר נוצרי, שיבנה טראסה גדולה למבקרים אצלו, במקום המציבה שהבטיח לבנות. לרוב קשור החלום של המוסלמי עם הקדוש היהודי לפעולה מסוימת הנוגעת ליהודים, וההודעה כוללת לעתים אזהרה ואפילו איום מצד הקדוש: ר׳ דוד אלשקר מודיע למוסלמים, שעליהם למכור את המגרש שבו בית־הקברות היהודי, אחרת ילדיהם ימותו. ר׳ יוסף הגלילי מתגלה בחלום לערביה השומרת את המפתח לחדר קבורתו ומסרבת למוסרו ליהודים, ומזהיר אותה כי אם לא תתן את המפתח ליהודים היא תיחנק בחדר: שכנה של ערביה שחטפה ילד יהודי, חולמת עם ר׳ מכלוף בן-יוסף אביחצירא וזה מוסר לה שתודיע לשכנתה להחזיר את הילד לאמו היהודיה, אחרת הוא יפגע בה;ר׳ דוד ומשה מופיע בחלום-למושל המוסלמי, ומזהיר אותו שלא יפגע בסוחר יהודי המוביל סחורה אסורה.
שאלה מעניינת היא איך מופיע הקדוש בחלום ומה דמותו בעיני מעריציו? לרוב הוא מופיע בדמותו של אדם זקן, בעל זקן ארוך, ודבר־מה בצבע לבן קשור להופעתו: ר׳ אליעזר דאבילה הופיע רכוב על סוס לבן: אולאד זימור הופיע עטור זקן לבן וחבוש ״אל כאזה״; ר׳ אברהם מול אנס הופיע כזקן עם מקל ארוך, וחובש סרט לבן מסביב לראשו; ר׳ דוד בן-ברוך הופיע כאדם בעל קומה, ולבוש חלוק או לבוש כולו לבן, וגם זקנו לבן: ר׳ דוד הלוי דראע הופיע כזקן בעל הדרת פנים;ר׳ דוד ומשה מופיע אדום־פנים ולבוש גלימה לבנה וחגורה ירוקה, וזקנו יורד עד החגורה; ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, מופיע על סוסה לבוש כמו קאדי של המוסלמים עם משהו לבן; כאדם צעיר, הופיע ר׳ אברהם אווריוור לאשה בחלום, כשהוא חובש כובע מוסלמי ולובש חולצה ארוכה לבנה מכותנה: מולאי איגגי הופיע לחולם אותו עם קאפייה צהובה, ופניו מלאות נקודות; אשה שחלמה עם ר׳ דוד בן־ימין ליד קברו, ראתה אותו כאדם מת על המציבה ועליו סדין, שאלה אותו אם הוא הוא הצדיק, ונענתה בחיוב. לפעמים האדם איננו חולם עם הקדוש עצמו אלא עם אדם אחר הידוע כמעריצו, ואז ברור לחולם שהמשמעות האמיתית היא חלום עם הקדוש דרך נציגו. הרבה פעמים החלום הוא עם השמש או השומר של הקדוש: אשה חלמה שאשה המטפלת בקברו של ר׳ אליהו הביאה לה תאנים ירוקות לריפוי מחלת כבד, ובחלום נוסף הביא לה אדם בחלום זיתים, ואמר לה שבעזרתם היא תוכל לרפא עקרות. היא קנתה זיתים, ונתנה אותם לנשים עקרות שאחר כך ילדו; אשה חולה, שישבה שנה שלמה ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, והיא ובעלה נותרו בלא כלום, חלמה עם הקדוש בדמותו של שמשו, שאמר לה לקום לאכול ארוחת צהריים ולא לדאוג לארוחת הערב, אותה יביאו יהודים מאל־קלעה, ואף יזמינו אותם לשבת. וכך היה: אשה, שהיה לה קשר חזק עם ר׳ חנניה הכהן, חלמה עליו תמיד בדמותו של שמשו. ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, מופיע בחלום בדמות של שליחו, המטפל בחדרו בקרית גת, או בדמות אדם אחר, המקיים הילולה לכבודו כל שנה, ואף הורג בחלום נחש שאיים על החולם.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמ
ים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה, נעשה אמין אל־חוסייני התומך המסור ביותר של הנאציונל־סוציאליזם בעולם הערבי והמוסלמי. לאחר שהסית להפיכה פרו־גרמנית בבגדאד בשנת 1941, הוא נסע לברלין. שם, בראש מטה שמנה 60 ערבים, הוא שאף לשרת את עניינם של הנאציזם ושל העולם האיסלאמי. הוא תמצת ברשימה קצרה את הנקודות שהאינטרסים של שתי תנועות אלו מצטלבים בהן:
- מונותאיזם – אחדות ההנהגה ועיקרון המנהיגות;
- תרבות של ציות ומשמעת;
- הקרב, והכבוד להיהרג בקרב;
- הקהילה, לאור העיקרון של קדימות הקולקטיב לפרט;
- הערכה גבוהה לאימהות ואיסור על הפלות;
- האדרת העבודה והיצרנות: ״האיסלאם מוקיר עבודה יצרנית מכל סוג שהוא ומגן עליה״;
- העמדה כלפי היהודים: ״במאבק נגד היהדות יש קרבה רבה בין האיסלאם ובין הנאציונל־סוציאליזם״;
בנטייתה לתאוריות קשר, האנטישמיות של המופתי תאמה היטב את זו הגרמנית. בשנת 1942, בעקבות נחיתת הכוחות האמריקניים בצפון אפריקה, הצהיר אל־חוסייני כי ״האמריקנים הם עבדים־מרצון של היהודים״, וכי ״ככאלה, הם אויבי האיסלאם והערבים״.
כלי התעמולה היעיל ביותר של המופתי בשנות שהותו בגרמניה היה השידורים בשפה הערבית מצֵזֵן, עיירה בת כ־4,000 תושבים השוכנת דרומית לברלין. משנת 1939 ואילך שודרה מצזן תכנית ערבית יומית. מכל שירותי השידור בשפות זרות, ״השירות המזרחי״ זכה ל״קדימות מוחלטת. הוא פנה לערבים, טורקים, פרסים והודים, ומנה שמונים עובדים, כולל קריינים ומתרגמים שעבדו בפרי־לאנס״. בשנים 1945-1939, תקופה שבה ההאזנה לרדיו בעולם הערבי התנהלה בעיקר בכיכרות, בשווקים ובבתי קפה, תחנת צזן הייתה הפופולרית ביותר. בכישרון רב ידעו אנשיה למהול תעמולה אנטישמית בפרקי קוראן ובמוזיקה ערבית. משנת 1941 ואילך התגורר המופתי בברלין, ופיקח על שידורי הרדיו הערבי מצזן.
המופתי הסכים עם הנאצים גם באשר לגורל הראוי ליהודים. בטיוטה שלו משנת 1940 להצהרה מדינית גרמנית־איטלקית כתב: ״גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את שאלת היסודות היהודיים !…] באותו אופן שבו השאלה היהודית נפתרה בגרמניה ובאיטליה. ואכן, מקיץ 1942 ואילך עמדה הכן באתונה יחידה מיוחדת של האס־אס, שיועדה להיכנס לארץ־ישראל ולהשמיד את יהודיה בעזרת בעלי ברית ערבים לאחר שארווין רומל ינצח בחזית הצפון־אפריקנית.
הביקורת היחידה שהשמיע המופתי אי פעם על המשטר הנאצי נגעה לחששו שיהודים עלולים לברוח מההשמדה. הוא היה מיודד עם היינריך הימלר והעריץ אותו, אך חברותם הופרעה בשנת 1943, כאשר הימלר ביקש, כצעד תעמולתי ובתמורה לשחרור 20,000 שבויים גרמנים, להתיר ל־5,000 ילדים יהודים להגר – וכך לשרוד. המופתי, שלפי פקיד גרמני בכיר ״היה מעדיף שכולם [כל היהודים] ייהרגו״, לחם במרץ רב לסיכול התכנית. הוא אף הצליח. הילדים נשלחו לבסוף לתאי הגזים. המופתי הפגין התעניינות מיוחדת בהגיבו להחלטות של ממשלות בולגריה, רומניה והונגריה לאפשר לכמה אלפי ילדים יהודים, ולמבוגרים אחראים שילוו אותם, לצאת לארץ־ישראל. יהיה זה ״הולם ומועיל יותר״, כתב בדחיפות לשר החוץ הבולגרי, ״למנוע מהיהודים להגר מארצך, ולשלוח אותם במקום זאת למקום שבו הם יהיו נתונים לפיקוח הדוק, למשל לפולין״. למרבה הצער, הוא קצר הצלחה נוספת: רישיונות ההגירה שכבר הונפקו נשללו מהילדים, והצלתם נמנעה.
בסדרה מתמשכת של נסיעות ביקש המופתי להבטיח ש״שאלת פלסטין מלכדת את כל ארצות ערב בשנאה משותפת לבריטניה וליהודים״, כפי שכתב בגאווה להיטלר בשנת.1941 לשם כך עמד בקשר קרוב במיוחד עם האחים. אל־בנא יצר קשר עם אל־חוסייני עוד בשנת 1927, שנה לפני שהקים את ארגונו. עשרים שנה לאחר מכן, למרות עברו כמשתף פעולה עם הנאצים, מונה המופתי למנהיג האחים המוסלמים בארץ־ישראל ולסגנו של אל־בנא.
הערכתו של אל־חוסייני כלפי האחים הייתה גבוהה לא פחות מזו שמנהיג האחים רחש כלפיו. ״אני רואה באחים המוסלמים את גדודיו של אלוהים, שיביסו את גדודיו של השטן״, הכריז בשנת 1946
כפי שעוד נראה, לקראת הקמת מדינת ישראל היו לברית שבין אל־בנא לאל־חוסייני תוצאות הרסניות כלפי היהודים בארץ־ישראל וכלפי ערביה גם יחד. אולם כדי להבין את משמעותו של שיתוף הפעולה ביניהם עלינו לבחון קודם את מצב העניינים הפנימי של ערביי הארץ באותם ימים.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
זקן רבני מרוקו ומותיקי הדינים בעולם,
בבית החולים שערי צדק עקב דלקת ריאות
הציבור נקרא להתפלל ולעורר רחמי שמים מרובים
הרב יהושע בן אסתראליה.
הרב חיבר עד כה
שבעה חלקים שו"ת עמק יהושע ועוד ספרים
לראיון שישבנו עם הגר"י מאמאן ראו בקטגוריה מאמרים מעשה רב.
orhadash.net/index.php/artבicles/201ת הר3-02-…-1פוא1-18-16-5ת שבוע לר4-58.html
תורת אמך ◆ פרשת שמות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 34◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו(א, א).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, שמות השבטים נקבע על שם העתיד לקרותם בירידתם למצרים. נאמר "הבאים" והם כבר באו, כמו שכתוב (שמות רבה א, ה), כי שמות כל השבטים לא נקראו על צד ההזדמן ודרך מקרה, רק בהשגחה על צד הנקרה לבניהם במצרים. "ראובן" על שם (שמות ב, כה), וירא אלהים את בני ישראל. "שמעון" על שם (שמות ב, כד), וישמע אלהים את נאקתם. "לוי" על שם, שנתחבר להם כביכול בצרתם, כענין (תהלים צא, טו), עמו אנכי בצרה. ורמז כאן במה שכתב "הבאים" רצונו לומר, ואלה השמות שמפרש והולך, לא בהזדמן קראם יעקב, אלא כולם נקראו על שם העתיד שעתידים לבוא מצרימה.
ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים(א, ה).
כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל מגדולי רבני מכנאס, בספרו נשמת חיים, הכתוב קרא כל השבעים נפש בשם נפש אחת, להודיע שהיתה אהבה ואחדות בינהם, כאילו כולם נפש אחת. ונפש יתירה, להודיע שכולם נתעסקו רק בעניני הנפש, דהיינו התורה והמצוות ולא בעניני הגוף. "ויוסף היה במצרים" בא להודיע שיוסף היה שקול כנגד כולם. לפי שהיה במצרים ונתנסה בכמה ניסיונות של אשת אדוניו, משאו ומתנו בנכסי אדוניו באמונה והטובות שעשה עם אחיו, אף שעשו עמו כמה רעות, אבל אחיו לא נתנסו בשום נסיון, לכן הוא עדיף מהם וכולם חיים בזכותו. וכאשר "וימת יוסף בארץ מצרים" ופסקה זכותו, אז מתו "כל אחיו וכל הדור ההוא" שהם שבעים נפש.
ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם(א, ז).
כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספר אדרת אליהו חכמינו ז"ל אמרו במדרש (ויקר"ר לב, ה), רבי אבא בשם ר' הונא בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, לא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא ביניהם אחד פרוץ בעריות. ולכך בשביל שהיו גדורים בעריות, הצליח ה' את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם", על דרך (בראשית ו, יב),כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכו' קץ כל בשר בא לפני. הכוונה בזכותם של בני ישראל ותמלא הארץ בישובה ולא נחרבה, והם המקימים שלא נחרבה ארץ מצרים. וכן "ותמלא הארץ מהם ובהם, שלא התערבו ונטמאו בנוכריות ונוכרים.
ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצרית העברית כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו(א, יט).
כתב הגאון רבי יעקב טולידאנו זצ"ל בספרו אהל יעקב, כתב רש"י ז"ל פירש, רבותינו דרשו (סוטה יא:), הרי הן משולות לחיות השדה, שאינן צריכות מילדות. מקשים וכי בשביל שנמשלו לחיות אין להן טבע נשים להצטרך למילדות, א"כ יאכלו גם כן עשבי השדה, כיון שנמשלו לחיות. ותירצו המפרשים ז"ל, שטעם היולדת צריכה מילדת, הוא בשביל חבלי לידה שנגזר עליה בעצב תלדי בנים, והיות ויולדת בצירים וחבלים צריכה מילדת אחרת. אמנם החיות לא נכנסו באותה גזרה, שכולן צדקניות ואין להם צירים וחבלים, שלא נכנסו בפתקה של חוה(סוטה יב), ולכך אינן צריכות מילדות.
ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה(ב, ו).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל ומחכמי העיר סאלי בספרו מאור חיים, אמרו חכמנו ז"ל (ב"מ נט), שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט, יג), ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, וכיון שהוא בוכה מן השמים ירחמו עליו. ורמז לנו ג"כ באומרו "והנה נער", היה לו לומר ילד, אלא לרמוז לישראל שנקראו נער, כדכתיב (הושע יא, א), כי נער ישראל ואוהבהו, וזה כשישראל מתפללים עם הבכיה, "והנה נער" ישראל "בוכה ותחמול עליו" מן השמים וגם סימן שמילדי העברים זה". וחכמי קסטילייא אמרו "ותפתח ותראהו את הילד" כמשמעו משה "והנה נער בוכה"- אהרן שהיה בוכה על אחיו. כשראתה בת פרעה בת פרעה כך, "ותחמול מילדי העברים זה, מאחר שהם רחמנים בוכה על אחיו.
וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (ב, כה).
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז על פי מה שאמרו רז"ל[1]טעם ביאת הנשמה לזה העולם כי מעיקרא היתה נהנת על צד החסד בתורת מתנה ומאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באנפיה אבל אחר שבאה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים כשחוזרת לעולם הבא נהנית מזיו השכינה פנים בפנים מן הדין ועל פי זה פירשתי פסוק ושונא מתנות יחיה פירוש מי ששונא מתנות כדין יחיה בזה העולם כי על כן בא לזה העולם לפי שלא רצה במתנות. אבל מי שאוהב מתנות למה יחיה בזה העולם ילך לעולם הבא ויקבל מתנות. עוד אמרו ז"ל טעם לסלוק הצדיק כדי שישראל יחזרו בתשובה וישאו קל וחומר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר. עוד טעם אחר לעשות זיוג למעלה. וזהו שאמר הכתוב טעם ביאת הנשמה לזה העולם עכשיו וירא פנים בפנים. וגם כן אלהים פירוש מן הדין וטעם אחר לסלוקו את בני ישראל פירוש יחזרו בתשובה להיות נקראים בני ישראל הפך ממעיקרא שהיו בחינת בני יעקב. ועוד טעם אחר לסלוקו. וידע אלהים פירוש עכשיו נעשה זיוג למעלה כמו וידע אדם את חוה אשתו.
או יאמר דרך פשט. וירא אלהים את בני ישראל- שהם רבים ומשום הצלת הרבים. וידע אלהים פירוש חננם ונטל צדיק אחד וכפר על הדור כדי שלא יעשה בהם כליה ב"מ.
ועל פי האמור יתפרש גם כן פסוק בפרשה זו. "ותראין המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (א, יז), שהם הנשמות שנבראו בזה העולם רואים פנים בפנים. ועוד את האלהים מן הדין. וזכו לזה בשביל שלא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שהוא יצר הרע מלך זקן וכסיל. ועוד טעם אחר ותחיין את הילדים באקרו בנייהו וכו'.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה
[1] תלמוד ירושלמי, ערלה, ה, יג.
רבי יעקב אבוחציריא זצ"ל רב בעיר תאפילאלת והאזור
הולדתו בקדושה
הצדיק רבי מסעוד והרבנית לבית אבוחצירא זצ"ל, זכו לבנים כולם זרע ברך ה', ויהי היום הגיע זוג לבית הרב להתגרש, לאחר שסדר רבי מסעוד את הגט, וקבלה האשה את גיטה, התעכבה מעט בבית עם הרבנית ומאחר שהגיע סמוך לעת דמדומי חמה, הציעה הרבנית שהאשה תלון הלילה בביתה, מחמת סכנה הדרכים, וכך הוה, בלילה התגלה בחלום הצדיק רבי אברהם אבוחצירא לבנו רבי מסעוד "דע לך שאשה זו הלנה בביתך אתה צריך להינשא לה בעוד שלוש חודשים ויצא בן אשר יאיר את העולם" בעלות השחר קם רבי מסעוד כדרכו לאמירת תיקון חצות ואחריה ישב ללמוד עד תפילין שחרית. גם אשתו של רבי מסעוד חלמה את חמיה, וכאשר השכימה, הבינה שחלום אמת חלמה, סיפרה לאשה את החלום והציעה לאשה להינשא לבעלה הצדיק, אך האשה שהתכוננה לצאת לדרכה לא הסכימה, שנראה הדבר שמשיבה רעה תחת טובה, אך הרבנית שכנעה אותה שזכות גדולה לעולם שעל ידה יבא צדיק גדול לעולם ולבסוף התרצתה. והנה מגיע אחר התפלה ולימוד חוק לישראל לבית הצדיק רבי מסעוד, הרבנית מספרת לבעלה את החלום, ושכבר הציעה לאשה להינשא לבעלה, ואז הבין הצדיק שמה' יצא הדבר ואף סיפר רבי מסעוד שגם אביו התגלה אליו וציוה אותו להינשא לאשה זאת. ערב החתונה שוב אביו מתגלה לבנו, והודיע לו שבן צדיק וקדוש הולך להאיר בעולם, גם בכל תקופה ההריון הרבנית השניה חלמה חלומות שמימים כדוגמת קרי שור עם קרני ראם שכולם פתר רבי מסעוד שהולך להאיר בנם את העולם ומעת לידתו זרח "אביר יעקב".
רב המחוז
תאפילאלת נמצאת בסוף דרום מרוקו וגובלת במדבר סהרה, רבנו כמנהיג כל המחוז, דאג ליסד במקום ישיבה אשר הצמחה קדושי עולם, דבר שלא ברור מאליו באותה תקופה, וכן דאג לכל אלמנות וענים, לשם כך לא אחת רבנו לקח עמו מקל נידודים לגיס תרומות לקהילתו, אשר הגיע עד לצפון מרוקו הנקראת מרוקו הספרדית וכן נדד לעיר המקובלים שדרכם בעיון "מרכאש" וכן לעיר אלג'יר.
הנהגות בקודש
בהקדמה לספרו פתחי חותם על התורה כותב בנו רבי אהרון זצ"ל, הנהגות בקודש של אביו בעל אביר יעקב זצוק"ל. יום ליום יביע אמר אמרות טהורות, ולילה ללילה יחוה דעת.
ששה סדרי משנה בעל פה בפיו היו שגורות, בכל לילה ח"י פרקים לומד בקדושה וטהרה.
וחוזר ולומד בדברי מר"ן ומור"ם ובפוסקים והולך אל מקום דבריהם בגמרא, וקרוב לחצות ישן מעט שנת עראי ומשם ואילך נדדה שנת המלך, ויקם ויבוא אל תיקון רחל בבכי ובתחנונים ומשם אל תקון לאה בשיר ושבחה לחבר האל להיות חוברות אשה אל אחותה כי כן צוה המלך, ובעת הזה שערי רצון ושערי רחמים נפתחים, ושמונה שערי קדשה לפני כאור זורחים, ו"עץ החיים" ו"מבוא שערים" בידיו מוכנים, לבא אל הקדש לפני ולפנים, ומאור זהר הקודש האיר אורו וגם זרח, ובו היה כגבור לרוץ אורח, ובזהר חדש ובספר התקונים הנוראים, מהם עשה יחודים וחידושים ורמזים וכונות נפלאים, ובאור הבקר כנשר על מצות ציצית ותפילין ירחף יפשוט ידיו יקחם ולבית הכנסת הולך במהרה, להיות ראש העשרה, ותפלתו תפלת חסידים זכה וברה, ושם יושב ועוסק בתורה, כי היתה ישיבתו, ולקיום הנפש דוקא אכילתו ושתיתו, ויהיו ידיו אמונה עד בוא השמש במצות הצדקה, פזר נתן לאביונים להשביע נפש שוקקה – הן כל אלה קצת מפעלת צדיק אחד מן הרתמים, הרב הדומה למלאך שרף בעל כנפים, מרעיש הארץ כל העם עוים אחריו מקדש שקדשוהו שמים, רבין חסידא קדישא ופרישא, מו"ר הרב הגדול מבצר עז ומגדול, המקובל האלקי המפורסם בשמו ובמעשיו הטובים, כמוהר"ר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
עת תפלה
ידוע דבקותו של רבנו בעת התפלה, ויהי היום בעיר פאס נכנס רבנו להתפלל בבית הכנסת והתעורר ויכוח בחוץ בין האנשים באם ירעישו האם רבנו ישמע קולם או שרבנו כולו דבוק בשרעפים ולא יבחין בהם, ניסו מספר אנשים להרעיש אך לשווא ואף אחד נטל רובה וירה בסמוך, ועדי רבנו ממשיך בדבקותו מבלי שניכר בו שינוי והבדל לתדהמת הסובבים, אחר התפלה נגשו לבקש את סליחתו, בדבר שאמצו אומץ להפריעו לתפלה, אך התפלא רבנו לשמוע שהיו איזה קולות.
חיבורי בקודש
החלו לצאת לאור אחר שאחד הבנים לאביר יעקב נקלע לעיר התהילה פאס, ושם נכנס קמיה כמהר"ר אבנר הצרפתי זצ"ל אשר דבר איתו קשות, על שמתרשלים מלהוציא כתבי יד אביהם, וזרזם למלאכה, וכך היה שהגיע לבית מצא מונחים בספריה עשרה חיבורים ומתוכם הדפיס ארבעה חיבורים. ואז התפרסמו ספריו הלא הם: א. פתוחי חותם על התורה. ב. מחשוף הלבן עה"ת ג. גנזי המלך ביאור על הפסוק "בראשית ברא" ד. בגדי שרד – הגדה של פסח. ה. מעגלי צדק – ביאור מזמור בתהלים קי"ט. ו. אלף בינה – ז. שערי ארוכה – החגים. ח. דורש טוב – דרשות ט. שערי תשובה. לבונה זכה על הש"ס. י. יורו משפטיך ליעקב – שו"ת. יא. יגל יעקב – פיוטים. יב. שבת קודש – ביאור עץ חיים אך כת"י נעלם. גם כיום ישנם עדין מספר כתבי יד שעדין לא התפרסמו.
מנהג אבותינו בידנו
א. מובא בספר ישראל סבא, היה חכם אחד במרוקו שהתיר אכילת אורז ושלח אליו רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל אגרת וז"ל וכבר נהגו ראשונים וחכמים גדולים שאין לאוכלו ומנהג אבותינו תורה משום ואל תטוש תורת אמך.
ב. שנית על אזהרת לענות ברוך הוא וברוך שמו, ומי שנמנע מכך צריך לעשות תשובה, כמובא בספרו שערי ארוכה (אות כג).
בדרכו לארץ ישראל הסתלק בעיר דנמהור שבמצרים זיע"א.
לעלות עצמות הצדיק ממצרים לארץ
אגב מר אהרון אבוחצירא שהיה שר הדתות רצה לעלות עצמות הסבא קדישא רבי יעקב, הלך והתיעץ עם סידנא בבא סאלי, והורה לו מאחר שלא קימת סכנה לציונו הקדוש, ויש רזים למה הסתלק שם ואין לנו בנסתרות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מקדם ומים כרך ז……. יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח ה
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח ה
מקדם ומים כרך ז
תיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
פתח דבר
כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה
להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
פתח דבר
מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.
רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.
המרכזים החדשים במכנאס ובסאלי : פרשנות המקרא, מוסר והגות בראשית המאה ה-18: רבי חיים בן עטר.
בעל הלכה אחר היה רבי חיים בן עטר. רבי חיים נולד בשנת 1696 בעיר סאלי שבמרוקו למשפחה שהוציאה גם גדולי תורה וגם שרים וראשי קהל. הוא חיבר כמה ספרים בהלכה : " פרי תואר " ביאור ל " יורה דעה ", בספר הוא מתריס נגד בעל ה " פרי החדש " לרבי יחזקיה די סילוה על שחלק על הראשונים באופן לא הודן. את חידושיו על הש"ס בצעירותו הוא כלל בספר " חפץ ה' " , ב " ראשון לציון " הוא היא חידושים על הש"ס, על הרמב"ם ועל השולחן ערוך.
ספר זה הוא כתב בשנים המעטות שבהן חי בארץ, בשנות הארבעים של המאה ה-18. כל ספריו של מורנו זכו למהדורות רבות. משנוסדו בתי דפוס במרוקו גופא, החלו לצאת לאור, בזה אחא זה ספרים למכביר מן הדור הזה, כגון הספרים, של רבי משה בירדוגו " דברי משה " ושל רבי מרדכי בירדוגו " דברי מרדכי ", מקורות חשובים לתולדות התורה והשפעתה במאה ה-18 .
חלק נכבד מהחכמים האלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך השפט ובדרך הדרוש, ואם בדרך הסוד . היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב, לאחר שנישאו בצורת דרשות בבתי הכנסת. בדרשות באו לידי ביטוי לא רק השקפת עולמם של המחברים, אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמות החברה.
החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא רבי חיים בן עטר. אגדה חסידית מספרת , שהבעל שם טוב השתוקק להיפגש עם רבי חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה רבי חיים בן עטר בישיבת " כנסת ישראל " שהקים בירושלים. בישיבה זו הסתופפו רבי מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובסתר.
הוא נפטר בשנת 1743 ורבים באים להשתטח עד היום הזה על קברו על הר הזיתים. בספרו הגדול " אור החיים " משתקפת גדולתו בנגלה ובנסתר כאחד, ועיקר פרסומו של רבנו בא לו בזכות פירושו זה על התורה, ובשמו הוא נודע בישראל, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם. הספר זכה למהדורות רבות ולפוצה גם בקרב החסידים בפולין, ברוסיה וברומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה.
חכם אחר שעסק גם בהלכה וגם בפרשנות המקרא היה רבי שמואל צרפתי בפאס, הוא כתב פירוש לרש"י ולרמב"ן על התורה " נמוקי שמואל ". רבי חסדאי אלמושנינו מתיטואן חיבר את " משמרת הקודש ", חידושים בפירוש רש"י לתורה, ואת " חסד אל ", שבחלקו הוא כלל דרושים על פרשות השבוע.
מקדם ומים-כרך "ז "-יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
מקדם ומים כרך שביעי…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות הי
מקדם ומים כרך ז
הודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
פתח דבר
כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.
פולמוס זה מציג את ההתרוצצויות המנוגדות שפעלו בקרב אליטות חדשות בקהילות יהודיות שונות במרחב הערבי האסלאמי. הפולמוס התפתח במיוחד בקרב צעירים יהודים שפעלו במפלגות הקומוניסטיות שהם סייעו להקמתן בארצות ערביות שונות, וקיבל את ניסוחו החריף ביותר ואף את ביטויו הספרותי בקרב שכבה דקה אך משפיעה של בני האינטליגנציה היהודית בעיראק. אלה התחנכו ברבע השני של המאה בבתי־ספר שלשונם ערבית, למדו ערבית ספרותית על בוריה ושאפו להשתלב במגמות הלאומיות המחרשות של החברה הערבית בעיראק תוך תרומה לשיח האינטלקטואלי והתרבותי בארצם. חוגים כאלה שהתבדלו מן הזרם הקהילתי המרכזי צמחו בשנות ה־40 וה־50 גם במצרים ובמרוקו אך השפעתם על הקהילות היהודיות הייתה מעטה ואף שולית. לאמיתו של דבר, גם בקרב יהודי עיראק היה הפולמוס האנטי־ציוני שולי במידה רבה, שכן ההגירה ההמונית שיבשה את התפתחותם הטבעית של חוגים רדיקליים ומנעה מהם הפצה יעילה של תורתם החתרנית. גם החיים בארץ בצל הסכסוך המתמשך בין ישראל לארצות ערב הקהה את חוד הביקורת עד המדיניות הישראלית שפליטי המפלגה הקומוניסטית העיראקית המשיכו בה לזמן מה לאחר עלייתם לארץ.
עיקרו של הקובץ מוקדש לבחינת ההיערכות של הקהילות ושל קבוצות וחוגים שונים בקהילות מול השינויים המהירים שהתחוללו במצבם של היהודים עקב פעילותם של התנועה הציונית ומוסדות המדינה שבדרך, עקב המאבק להקמת המדינה ועקב מדיניותה של ישראל לאחר קום המדינה. היערכות חדשה של הקהילות נדרשה גם כתוצאה מן התמורות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שנבעו מחדירת המודרניזציה האירופית לארצות ערב שונות בעקבות ההתפשטות הקולוניאליסטית של צרפת ואנגליה במיוחד, וכן כתוצאה מצמיחתה של הלאומיות הערבית בארצות אלה שהתלוותה בעיקרה למצב זה. תמורות אלה והמגמות השונות שהתפתחו בעקבותיהן בקהילות ובקרב האליטות המסורתיות והחדשות הביאו בסופו של דבר להתפזרותן של רוב הקהילות היהודיות שהתקיימו במשך כאלפיים שנה בארצות אלו.
בחלקו הראשון של הקובץ מובאים בעיקר מחקרים על יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. יוסף שיטרית סוקר את השירים העבריים שכתבו משוררים עבריים על ארץ ישראל. אלה המשיכו להביע בהם את הכמיהה המסורתית של הקהילות לארץ אך מעלים על נס בו בזמן את התמורות המדיניות שחלו במעמדה. משה עמאר מתאר את דמותו המייצגת ויצירתו המגוונת של תלמיד חכם ודיין שהיה מחובר למציאות המשתנה במרוקו. יהושע פרנקל עומד על מגבלותיהן של התמורות ועל המשכיות הדימויים השליליים של היהודים ושל היהדות בקרב חוגים פונדמנטליסטים של האיסלאם המרוקני. בת ציון עראקי־קלורמן מתארת את השיטות המתוחכמות שאפשרו לפעילי העלייה בעדן להתגבר על מדיניות ההגירה של הבריטים בארץ ישראל ולהעלות יהודים רבים מעדן ומתימן עוד בשנות השלושים.
החלק השני של הקובץ מוקדש להשלכותיה המיידיות של מלחמת העצמאות ושל התבוסה הערבית על גורלן של הקהילות היהודיות בתוניסיה, בתימן ובעיראק. חיים סעדון סוקר בהרחבה את הפעילויות האנטי־יהודיות שנרשמו בתוניסיה ומדגיש את הריסון שכפו בעניין זה מנהיגי התנועה הלאומית התוניסאית על השכבות העממיות ומנעו בזאת פרעות אפשריות ביהודים. אהרן גימאני דן בפרעות שידעו יהודי תימן עקב הירצחו של האימאם יחיא והיוו כנראה גורם מזרז חשוב בהתפזרותן של קהילות תימן ועלייתם ההמונית והחפוזה של היהודים במבצע ״על כנפי נשרים״. הוא מתעכב גם על פעלם ועמדותיהם של מנהיגי הקהילה בעת משבר זה ועל הירתמותם להקלת סבלם של רבים בקהילה. גם אסתר מאיר דנה בעמדות המנהיגות הקהילתית ביחס לפעילות האנטי־ יהודית שגברה בעיראק עקב התבוסה שנחל צבא עיראק בקרבות מלחמת העצמאות. היא מתארת את ההתלבטויות של המנהיגות כלפי ההגירה מעיראק ואת המגמות המנוגדות שהתרוצצו בקרב האליטות הפוליטיות בארץ זו כלפי היהודים ורכושם. התסיסה האנטי־ יהודית הביאה לבסוף להגירתם ההמונית והבהולה של היהודים במבצע ״עזרא ונחמיה״. מאמרו של ראובן שניר דן כאמור במשמעות השונה שייחסו זרמים שונים בקרב האליטות החדשות של הקהילה, האליטה הציונית מכאן והאליטה הקומוניסטית מכאן, לסיבות שהביאו לחיסולה של גולה בת 2500 שנה.
שני המאמרים הנוספים בעניין הקשר בין הקהילות לארץ מעלים פרשיות שהתפתחו לאחר קום המדינה והתבססותה בזירה המזרח־תיכונית והבינלאומית. מוטי גולני מתאר את המבצע הבעייתי להעלאת יהודי פורט סעיד תוך כדי מלחמת סיני ואת האסטרטגיות המוצהרות והלא מוצהרות של הממסד הישראלי כלפי שרידי הקהילות במצרים והדאגה לבטחונם. הוא רואה במבצע זה המשך הניסיון הממסדי להשתמש ביהודי מצרים כבבני ערובה. גם מיכאל לסקיר מתייחס במאמרו להיבט זה של יחסי החוץ של המדינה כשהוא דן בקשרים שניסו גורמים שונים לפתח בין ישראל לבין מנהיגה הכריזמטי של האופוזיציה במרוקו, אחמד בן ברכה. אשר למאמרו של יצחק אבישור על חקר המרכיב העברי של הערבית היהודית המובא כאן כנספח, התקבצותם בארץ של היהודים יוצאי ארצות ערב כתוצאה מן התהליכים הטראומטיים בחלקם שהוזכרו כאן אפשרה — ומאפשרת עדיין — קיומם של מפעלי תיעוד ומחקר על לשונותיהם ותרבותם של יהודי ארצות האסלאם. מחקר זה הוא דוגמא מובהקת לבך.
בחלקו האחרון של הקובץ מובא מסמך מיוחד במינו שחובר בידי סובן בביר במוסד — אברהם ברזילי — ועל פיו הסבירו מדריכים את מהותה של יהדות ארצות האסלאם לסוכנים ולפעילים החשאיים השונים שנשלחו, או עמדו להישלח, לארצות ערב לארגון עלייה בלתי ליגלית ומבצעי העפלה. חשיבותו של המסמך אינה בתוכנו אלא בנקודות הראות הרשמיות ובדעות (הקדומות?) המוסכמות שהביאו להכנתו ולניסוחו. המסמך מובא כאן כתעודה גרידא. לצד מסמך זה מובאת עדותו הישירה של איסר הראל, ראש ״המוסד״, שיזם והפעיל את המסגרות השונות שעסקו מטעם המדינה בעלייתם החשאית של יהודי מרוקו. לעדות זו המביאה את אסטרגיית הפעולה שכיוונה את המבצעים החשאיים השונים מצורפת כאן עדותו של מאיר קנפו(רמון), שהיה פעיל מרכזי בארגון ההעפלה בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים במרוקו ומאיר את ההיבטים האישיים והאנושיים שהתלוו לפעילותו החשאית רבת השנים.
מסמכים תעודתיים אלה שבנספח מתפרסמים כאן כלשונם. לא נעשה כל ניסיון בידי העורכים לאמת את המידע שנמסר בהם או להשוותו עם עדויות אחרות. אופן כתיבת העדויות והמסמכים המובאים כאן והניסיון של הכותבים לעצב זיכרון היסטורי חשובים למחקר על יהדות האסלאם לא פחות מתוכן העדויות עצמו.
חובה נעימה היא לי להודות כאן מקרב לב לכל האישים והמוסדות שסייעו בידינו להוציא קובץ שביעי זה בסידרה, בראש ובראשונה לחברי לעריכה ד״ר חיים סעדון שריכז את ההכנות הארוכות להוצאתו לאור של הקובץ ועמל ללא לאות לקידום הוצאתו לאור; לגב׳ בלה טוקטלי, ראש מינהל הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, על טיפולה המסור והנמשך בקובצי הסידרה לפני פרישתה זה עתה לגימלאות; וכן לראשי תחום מורשת יהדות המזרח וספרד במינהל לחינוך חברתי שבמשרד החינוך והתרבות, מר שלמה ונטורה ומר משה זעפרני. תודתי נתונה גם למר אברהם בן אמתי, שערך את המאמרים מבחינה לשונית, הכין אותם לדפוס, והוציא עבודה מתוקנת מתחת ידיו. תודה מיוחדת לגב׳ הלינה ציגל שהקלידה את המאמרים וכן לדפוס דף־נוי ולמנהלו מר פליקס דן על הפקתם המקצועית והראויה. לכולם מוגש באן זר תודות וברכות עם צאתו לאור הדפוס של הקובץ.
יוסף שיטרית