מורשת יהדות מרוקו

פיוטי רבי יעקב אבן צור

קובץ ראשון יוצא לאור על פי דפוסים וכתבי יד בצירוף מבוא, חילופי נוסח וביאורים

בידי בנימין בר-תקוה

משגב ירושלים

המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח

תשמ"ח. 

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

המקום.

ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.

במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.

אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.

בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.

שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .

האחרון מציין כסימן היכר את ריבוי הניגודים במרוקו שבהם נתקל האדם בכול : בטבע הדומם, באקלים, באופי העמים והאנשים ללא יוצר מן הכלל. מבחינת הנוף בולט הניגוד בין המדבר הלוהט להרים המושלגים, בין יערות העד של הארזים לערבות הצחיחות, ואף שתיאורו נכתב במאה העשרים על חידושיה, הנה מציאות היסוד של נופי מרוקו ניכרת היטב מתוך הדברים.

" הרי לפניך פאס היושבת על מים רבים שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מלווה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מרוקו, שאקלימה יבש ומידות החום מגיעות בה בקיץ לחמישים מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמרים, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה.ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את הסהרה מכאן, ותחנות החורף לגלישה בשלג. העוטף במכסה צחור את מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים, מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי באוויר ממוזג של אביב נצחי ויתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת, ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות בשנים, ועל ידם, " קצבות " – בירות ו " קצור , טירות שליטים ברברים אף הן ירושת העבר.

מגוונת ורבת פנים היא אפוא ארץ מרוקו, ומרובים יישוביה ופינותיה בהם ישבו היהודים לדורותיהם, ואשר בהם נהלו על פי התנאים הגיאוגרפים את אורח חייהם המגוון, אך מאחדת את היהודים הדבקות בתורת ישראל. 

בנופים אלה של ארץ המערב נתפתח יישוב יהודי עוד מימים קדומים. בידינו עדות של כתובות קבורה עברית מן המאה השלישית לספירה, אשר נמצאה בוולוביליס שבין מכנאס לפאב וזו לשונה : מטרונא בת רבי יהודה נח. מהידוע לנו על ההיסטוריה המוקדמת של היהודים במרוקו יש לציין את עדויות ההיסטוריונים הערביים ובתוכן עדותו של ההיסטוריון הנודע אבן חלדון.

המספרים לנו על אודות שבטים ברברים שלמים שנתגיירו לפני התפשטות האסלאם. נקודת ציון חשובה בתולדות היהודים במרוקו קשורה בייסודה של העיר פאס על ידי אדריס השני בראשית המאה התשיעית. בעיר זו ישב במאה הי"א הרי"ף הלא הוא רבי יצחק אלפאסי הפוסק הנוגע.

במאה שאחרי כן, משתנה מצב היהודים במרוקו לרעה עם עלייתם של האלמאחידים. הם המייחדים. שבטים קנאים אלו החריבו קהילות שלמות במרוקו ובספרד בין השנים 1140 – 1150. ועליהן קונן הפייטן הנודע רבי אברהפ אבן עזרא בקינתו " איך נחרב המערב ורפו כל ידייים "

ובקינתו " אההה ירד על ספרד ". עם שהוא מזכיר קהילות שחרבו במרוקו, כדרעא, סג'למאסה, תלמסאן, סאוטה, מכנאס, סוס אגאמאת, ותלונות שיא בפיו על חורבן פאס. הדי טרור, אימה, טבח ושמד עולים מתוך קינות אלו.

נקודת המפנה בתולדות יהודי מרוקו קשורה בבואם של המגורשים מספרד. אשר כאמור גם משפחת אבן צור נמנתה עמהם. מצד אחד עדים אנו לפריחה רוחנית ולשגשוג מוחדש של חיי התרבות היהודיים עם בוא המגורשים, ומצד שני מעידים המקורות ההיסטוריים על חבלי קליטה של המגורשים ועל קשיי מיזוג של קהילות המגורשים וקהילות התושבים.

ואולם ברבות הזמן רואים אנו כי בני המגורשים עולים לגדולה הן בתוככי הקהילה היהודית והן מחותה לה בחצר המלכות. אלא שיש לציין במיוחד את תרומתם לחיי הרוח היהודיים, חותמם מכריע של בני המגורשים מוטבע בתחום הפסיקה וההלכה. אכן הספרות הרבנית של מרוקו מתמלאת מתורתם של המגורשים, והפסיקה נבנית על פי מורשת חכמי קסטיליה.

עדות חיה לכך משמש הקובץ הנודע של " תקנות יהודי מרוקו " שבו מובעת לא אחת תחושת הרצף הרוחני של חכמי מרוקו בני המגורשים, שראו עצמם כממשיכיה הנאמנים של מסורת הפסיקה הספרדית. דבר זה עולה גם מתוך קובצי השאלות והתשובות של חכמים אלו ובתוכם מתוך קובץ השאלות והתשובות " משפט וצדקה ביעקב " לרבי יעקב אבן צור.

דרך אגב יש להעיר, כי את עלייתם המהירה של המגורשים יש התולים בדלדול הקשה שפקד את יהדות מרוקו ובמיוחד את קהילת פאס ערב בוא המגורשים, בשל רדיפות ושמד שהתישו את כוחם הפיזי והרוחני כאחד. ואולם תהליך עליית המגורשים בחברה היהודית במרוקו נשא עמו ברכה מרובה. ואין מרכז אחר בצפון אפריקה שבו שינו המגורשים את פני חיי הרוח לדורות כבמרוקו.

היהודים תחת שלטון הממלכה השריפית.

פרק חדש בקורות מרוקו קשור בעלייתם של המלכים השריפים. ( השושלת מכונה בשם שריפית על שום טענתם שהם מתייחסים אל אבות האסלאם ) מעמדו של שלטון זה ואי יציבותו השפיעו על תולדות היהודים , עתים במישרין עתים בעקיפין, לפי שהיו תלויים לא מעט בחסדי המלך. יש לזכור כי בניגוד לשכנותיה במזרח כגון אלג'יר ותוניס, לא נשתעבדה מרוקו לאימפריה העותמנית.

על אף ניסיונותיהם של העותמנים לנגוס חבלי ארץ ניכרים ממלכת מרוקו. ואולם הלחץ על מרוקו השריפית בא גם מצד הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים והצרפתים שלטשו עיניהם אל חופי מרוקו בתקופות שונות, וביקשו לקנות בה דריסת רגל. כל אלו תרמו לשלטון הבלתי יציב בימי השריפים, שלטון החייב להיאבק על חייו מול אויבים קשים.

ואולם קשה מכל הייתה מכת המריבות והמרידות הפנימיות בתוך חצר המלכות. אלו היו מרובות והכבידו על התפתחותה הפנימית של ממלכת מרוקו. בנסיבות אלו קשה היה שבעתיים סבלם של היהודים, והגם שעריצות השלטון לא כוונה רק כלפי היהודים אלא כלפי כלל האוכלוסייה המקומית, סבלו היהודים גם בגלל החוקה המפלה, היא חוקת הד'מי, שהופעלו כנגדם משום שהיהודים אינם כופרים אך גם אינם בני דת האסלאם.

כך למשל נאסר עליהם לנעול מנעלים ולרכב על סוסים, חייבים היו לפנות דרך בפני מוסלמי, ועוד. יהודים סבלו מפרעות והתעללויות ולא רבות הן תקופות שלווה בחיי היהודים. ואולם עלינו לזכור כי באותו פרק זמן יכולים היו יהודי מחוז אחד להיות קורבן לפרעות או לנגישות מיסוי כבד, ואילו אחיהם שבשאר המחוזות הוסיפו לישב בשלווה. כך יובנו נדודי רבי יעקב אבן צור שעוד נשוב ונדון בהם להלן.

מבין השליטים השריפים נתעכב מעט על דמותו של מולאי איסמאעיל, השליט העריץ בתקופתו של רבי יעקב אבן צור, אשר שלט בין השנים 1672 – 1727. עריץ זה הצליח אמנם להשליט סדרים בממלכתו, אך היה מלך אכזר ואלים מאין כמוהו, שופך דם נקי ובעל תאוות בשרים כבירה.

מפעל הבניה הקשור בשמו כרוך ניסיונו להעתיק את הבירה למכנאס אותה ביקש לבנות במתכונת תפארת ורסאי, תוך חיקוי הדגם המלכותי של לאוי הארבעה עשר. לצד אלו יש לציין, כי השליט הנלחם הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, הפגין פקחות מדינית, החלטיות מלווה בביצוע מהיר וחדות ראייה שבעזרתם הביא רגיעה יחסית לארצו, ובמיוחד יש לציין את הצלחתו בביעור קיני השודדים.

בכל הנוגע לתולדות היהודים, נראה כי לצד גזירות המיסוי הכבדות והמעיקות, היה גם צד נוסף והוא השגת ביטחון יחסי תוך אפשרות תנועה חופשית ברחבי הממלכה. אף זאת יש לציין כי היהודים עלו לגדולה בחצרו ושימשו בה בתפקידי מפתח. כן יש לציין כי מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני איסמאעיל בגביית המסים וההיטלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי רצח של איסמאעיל עצמו במקרים אחדים.

אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. עם מותו של מלך זה החלו שלושים שנות מהומה של מלחמות ירושה, האנרכיה וחוסר היציבות גברו, והמצב הכלכלי החמיר לבלי נשוא. מצבים קשים אלו ניכרים היטב בספר השאלות והתשובות של רבי עקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " שהוזכר לעיל.

דפוסי החברה היהודית.

נוסף על הנתונים החיצוניים שנקבעו על פי הנסיבות של הפוליטיקה החיצונית והפנימית של מרוקו, יש לציין את התפקיד החשוב של הגורמים החברתיים הפנימיים. בראש וראשונה יש לציין כי חלק מדפוסי החברה היהודית מושפעים מאורח החיים ודפוסי החברה של החברה המארחת.

ואולם אנו נדגיש שני צדדים שהם ייחודיים לחברה היהודית דווקא. לדפוסים אלו יש לעתים מקבילות בקהילות ישראל בגיליונותיהן שארגונן הפנימי הוא בעל מתכונת דומה. מן הדין לשרטט אי אלו קוים בחיי הקהילה היהודית במרוקו. בעיקר יש לציין את התפקיד החשוב שנועד לנגידים וחכמים בתוך הקהילה היהודית.

הנגידים היו אחראים על ביצוע המיסוי, אך לא זה היה תפקידם היחידי, יש לציין את העדר המיסוד המלא של תפקיד הנגיד, שאין בו תכונות של קבע, ומבחינה זו שונה מעמדו מזה של החכם או הדיין. תפקיד הדיין יש בו מעט יותר קבע, והוא מעוגן במסורת ההלכה מימים עברו.

ואולם בכל מקרה יש לציין את ייחודה של מרוקו שנגידיה על כורחם, היו כפופים להנהגה הרבנית שהייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים במרוקו. אלא שיש להוסיף כי גם המשרה הרבנית לא הוגדרה עד תום וגם בה נותר תפקיד חשוב לאישיותו של החכם על פיה עיצב את מעמדו.

כמו כן נזכיר כי במרוקו מונו רבנים בתוקף ה " שררה " העוברת בירושה ומכאן נבין כי רבים מצאצאציו של רבי יעקב אבן צור נשאו בתפקידי הדיינות אחריו, כשושלת רבנים מפוארת, כפי שנראה להלן. היו שניים מצאצאיו המכובדים מעורבים בהדפסת ספר פיוטיו שך רבי יעקב אבן צור, תודות למשרה הרבנית הנכבדה אותה ירשו מאבותיהם.

מאידך גיסא יצויין כי המעמד האינדיבידואלי של תפקיד הדיין גרם לכך שלבעלי דין אשר קָבלו על פסקו של בית דין אחד, ניתנה אפשרות לפנות לבית דין אחר ולערער. תופעה זו קשורה במספר הליכים משפטיים והיא חזרה על עצמה בימי רבי יעקב אבן צור.

כמו כן יש לציין כי מוסד חשוב אחר הקשור לחיי היהודים, הלא הוא בית הכנסת, מתחלק במרוקו לבתי כנסת של יחידים ובתי כנסת של ציבור. אלא שלעתים הוגבלה פעילות בית כנסת של יחיד, ואפילו על רבי יעקב אבן צור שומעים אנו כי בבואו כפליט בטיתואן ביקש לפתוח בית כנסת ולא הרשהו לקבץ אליו פליטים שברחו כמוהו מפאס מפני חמת המציק.

בתחום היחסים עם הנוכרים מתרחש תהליך מיוחד כשהיהודים מתרכזים בפאס ברובע היהודי המיוחד הלא הוא המללאח. יש להוסיף כי חלק נכבד מן היהודים יושבים במרוקו בערים. מכאן שתרבותם היא עירונית. ומצוים בהם יהודים רבים העוסקים במסחר. והודים אלו נהנו מן ההגנה של המלך , ומן הדין להזכיר את עובדת היסוד, כי במרוקו היו שני אזורי שלטון, אזור הממשל היעיל, עליו חלה שליטתו של המלך הלכה למעשה ומשם גם נגבו המסים באופו סדיר, ומכן השם בלאד אלמכ'זאון, לאמור הייתה זו אדמת האוצר, באזור שלטון זה תקפה יד המלך לגבות מסים, אך היה ביכולתו גל להגן על נתיניו היהודיים.

לעומת זאת היו אזורים אליהם לא הגיע השלטון, שנקראו בלאד – אסביה, לאמור " אדמה ללא רסן ", ושם היה ראש השבט או תקיף מקומי פועל כשליט עצמאי, כשהיהודי נאלץ איפוא לצאת מעירו לצורך מסחר, למרחקי ארץ.

נתחייב לעתים קרובות להישען על עזרת תקיף מקומי. וכך נוצרה מערכת יחסים מעניינת מאוד שעברה לעתים בירושה מדור לדור בין יהודים לבין שושלת של ראשי השבטים מקומיים, אשר סיפקו הגנה לאותם סוחרים שהסתובבו ברחבי מרוקו בתחום שמחוץ לממשל הישיר של המלך.

כרקע כללי לפעילותו של רבי יעקב אבן צור עלינו ליתן את הדעת לתחומים נוספים. שכן אין היצירה הספרותית צומחת מתוך חלל ריק. וגם אם אין הדברים עולים ישירות מתוך כל שיר ושיר , והנה האווירה הרוחנית שברקע היא אחת. על מרוקו במאה הי"ח נוכל ללמוד מתוך ספר שאלות והתשובות של רבי יעקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " .

מספר זה וממקורות אחרים למדים אנו על מקומם של אומנים ובעלי מלאכה בפאס. שאלת החינוך העסיקה את רבי יעקב אבן צור בכל חריפות והוא התמודד בכל כוחו עם שאלה זו מתוך ניסיון לתקן תקנות לשיפור מצב החינוך היהודי במרוקו. ואחרונה חביבה היא המשפחה היהודית במרוקו : על אף המבנה החברתי המיוחד שלה כמשפחה גרעינית משולבת במסגרת משפחתית רחבה יותר של בתי אבות, הנה גם בה נשאר מרחב יוזמה ליחידים.

לסיכומו של פרק זה יש לציין כי ככל שהננו מתבוננים במאה הי"ח על חכמיה היהודיים, יש להבליט את הפעילות הספרותית הענפה של חכמים שקמו באותה תקופה. ואין להשוות בין תקופה זו לקדמותה. מעל לכל יש להבליט את השגשוג הרוחני של דורו של אבן צור, הניצב בסתירה לתנאים הקשים שנכפו על היהודים מבחוץ בימי מולאי איסמאעיל, אך המבטא את חוסנה הפנימי של החברה בעלת מנהיגות דתית מפוארת, דוגמת רבי יעקב אבן צור שעל תולדותיו נעמוד להלן.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תולדות רבי יעקב אבן צור.  פרק ב'

רבי יעקב אבן צור, מעמודי התורה שבמרוקו היה בימיו. בראשית המאה הי"ח, זכתה יהדות מרוקו לראות בעליית קרנה של התורה. קמו לה תלמידי חכמים בכל פינותיה, שהפיצו את תורתם ברבים עד כי גאו מעיינות התורה. רבי יעקב מראשי המדברים היה בעולמה של תורה. ויש לזכור כי אף שדיונינו, להלן, יאיר את צד פעילותו הפייטנית של איש אשכולות זה, הנה פעילותו בתחום הפסיקה והדיינות העניקה לו מקום כבוד בכותל המזרח של יהדות מרוקו, כמנהיג רוחני חשוב לבני דורו

בבואנו לתור אחר פרטים ביוגרפים בתולדות רבי יעקב אבן צור, מתפעלים אנו בראש וראשונה מהפשע היחסי של פרטים מדויקים וידיעות ברורות על אירועים ומהלכים שונים הקשורים בתולדות חייו. דרך משל, יודעים אנו במדויק את תאריכי לידתו ומותו של היעב"ץ. אכן לא זכינו לידיעה מדויקת אודות תאריכי לידתם ומותם של פייטנים רבים הקשורים בתולדות חייו מארצות המזרח, וגישושים אחר תאריכים מדויקים הם מנת חלקם של גדולי הפייטנים בארצות המזרח גרבי פרג'י שוואט מתוניס, שאין ידיעה ברורה אימתי נולד או מת, וכגון רבי שלום שבזי ששנת מותו לא נודעה.

לעומת זאת, יעב"ץ נתן בכתביו ביטוי לצד ההיסטורי, תוך ציון עובדות ותאריכים, דבר המקל עלינו קבלת תמונה נאותה מחייו. כמו כן, הודות למעמדו נשתמרו לנו ידיעות על אודותיו גם במקורות חיצוניים, אף זאת : בשל פעילותו הציבורית הענפה, אשר תועדה הן בידי עצמו והן על ידי אחרים, נשתמרה לנו תמונת אישיותו הרב צדדית.

כדיין הריהו נושא את תפקידו על כל כובד אחריותו, ועם זאת הוא שומר על גדר ענווה : אך בד ובד יש לציין את מידת התקיפות שבו, שנתבקשה מתוקף משרתו. זך וישר בכל הליכותיו, רודף צדק ואינו נושא פנים לאיש, מיושב בדעתו, ומברר את הדין על כל צדדיו, אך משפסק עומד בהחלטיות על דעתו.

בחייה ציבור, ניכרת מעורבותו עם הבריות ופיוטיו לחתונה, להבדיל הספדיו, מעידים על מידת הזדהותו בשמחת הרבים ובצערם. מתוך תשובותיו הלכתיות ומתוך איגרותיו, שירתו ושאר כתביו, ניכרת שליטה מדהימה במכמני השפה העברית, המצטיינת בדקות הרגש ובעידון הטעם. כללו של דבר, צירוף ייחודי של כושר אינטלקטואלי, רגישות וגמישות, ולצידן כושר החלטיות וענווה, הם שעשאוהו למופת לדורות, ולמנהיג רוחני בקרב בני קהילת מרוקו.

רבי יעקב נולד ביום שבת כ"ז באייר תל"ג ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. אביו רבי ראובן היה תלמיד חכם ונהג מנהגי פרישות וחסידות, וככל הנראה לא כִהן ברבנות ברוב עוונותינו. יש לציין את המסורת סביב לידתו : ביום שנולד נתבקש לישיבה של מעלה רבי שמעון בן סעדון ( שהיה מחכמי פאס ) וביום מילתו נתבקש לישיבה של מעלה רבי אלישע חיים אשכנזי שביב אביו של נתן העזתי.

הדבר נראה כסימן לרצף המנהיגות הרוחנית, לקיים את הכתוב " וזרח השמש ובא השמש ", לאמור קודם שמת חכם אחד כבר נולד חכם אחר, לקיים את שלשלת התורה. ואולם מסתבר כי פרט לעירוב זה של שמו של יעב"ץ עם חוגי השבתאים, אין קשר בינו ובין תנועה זו. פרשת חייו הייתה רצופה תלאות אישיות : נתייתם מאביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, והדבר השפיע ככל הנראה על לימודיו הבלתי סדירים.

במשך חייו הוא נאלף לנדוד ולצאת את מקומו לא אחת ולא שתיים. אף שנות רעבון ובמורת פקדוהו מספר פעמים, כן סבל עם שאר אחיו מגזירות המיסוי הכבדות של המלך. יעב"ץ ידע מדווה וחולי ופעמים אחדות נתקף במחלות קשות.

ואולם הקשה באסונותיו הוא אסון השכול. מתוך שבעה עשר בנים שהיו לו נותר, לאח מותו, רק בן אחד והוא רפאל עובד, וכל השאר מתו בחייו. על כן מעוררת התפעלות היא העובדה שלמרות סבלו האישי לא נפלה רוחו, ופעילותו הרוחנית המשורגת מדהימה אותנו בהיקפה. עודת השגשוג הרוחני העומד ביחס הפוך ללחץ החיצוני מתגלה לא רק בחיי הפרט של יעב"ץ, אלא היא מסימני ההיכר של יהדות מרוקו באותה תקופה.

כשרבנים רבים מאדירים תורה בעוד מטה לחמם נשבר, אכן ראויה לתשומת לב, תופעה זו של זיקה הפוכה בין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית משך הדורות. ואף אם לא נוכל לנתח את כל הגורמים שהביאו לשגשוג הרוחני בחיי התורה במחצית הראשונה של המאה הי"ח במרוקו, הנה בכל הנוגע לעמידתו האיתנה של היעב"ץ מול משברי התלאות, נראה כי אמונתו הדתית העזה ודבקותו בתורה הם שנתנו מרגוע לרוחו. כדבריו בפיוט " צור מעוז ישועתי " : בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה. ( עת לכל חפץ ).

רבי יעקב אבן צור ניכר כבר בצעירותו כגדול בתורה, ובגיל שמונה עשרה מצאנוהו דורש ברבים. בשנת תנ"ג – 1693 – משמלאו עשרים שנה, נתמנה לסופר בית הדין. תפקיד אשר במרוקו בימים ההם הקנה לו מעמד נכבד. בעזרת כשרונותיו סייע בעיצוב דפוסי שטרות, ונתקרב בקרבה רוחנית להנהגה הרבנית שבדורו לאמור לוידאל הצרפתי, למנחם סיררו ולגדול הדור בשעתו רבי יהודה אבן עטר.

בשנת תס"א – 1701 – יצא את פאס למכנאס, וזאת בשל גזרות המיסוי הכבדות של מולאי איסמאעיל העריץ. בשנת 1704 נתמנה דיין בפאס, כשהוא מתגלה כשופט איש חיל, ירא אלוקים איש אמת שונא בצע, נראה כח בשל תקיפותן הגדולה, ועמידתו האיתנה בפני ראשי הקהל, עזב בסוף שנת תע"ח – 1718 – את פאס ועבר למכנאס לתקופה ממושכת.

בשנת 1730 חזר לעירו פאס לתפקיד אב בית דין. בעקבות רעב גדול וכבד נאלץ לנטוש את פאס בשנת 1738 ועבר לתיטואן ושהב בה כשנתיים. בשנת 1741 חזר לפאס שבה כיהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו, עד יום מותו.

יש לציין עם זאת, כי יעב"ץ ראה עצמו צמיד כמשנה לרבי יהודה אבן עטר ולא החשיב עצמו כראש הרבנים בדורו. ואף זאת : לצד ענוותנותו לא נרתע מפולמוס עם רבים מבני דורו, כשנראה לו שהצדק עמו. נודע במיוחד פולמוסו עם רבי יעקב בן מלכא. בכל מעשיו אלו זכה להערכה מצד בני דורו שהכירו בדרכו הישרה שהיא תפארת לעושיה, והיא שהביאה לו תפארת מן האדם.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

לצד רבנותו ומנהיגותו כדיין בבית הדין של פאס, יש לציין את נטייתו הספרותית, ובצדק נאמר עליו, " לא יניח דבר גדול ודבר קטון בעל פה, הכל בכתב באופן שלא הניח דבר אשר בכוח אדם להשיגו אשר להגירהו בחרמו ושם בציקלונו, קשורים על לוח לבו וערוכים על שפתיו " ( מתוך מלכי רבנן ".

יציין כי מכתביו נותרו בידינו אך חלקים, ומן הנותר עדיין חלק גנוז בכתב יד ואף ספריו המודפסים וביניהם ספר שיריו, נדפסו רק לאחר מותו, וראה להלן על הסיבות לדבר.

מבין כתביו, נציין בראש וראשונה את ספר השאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", שהוא הספר החשוב שנותר לנו ממנו בתחום ההלכה. כאן מתגלה לנו פוסק בעל שיעור קומה, מצויין בשיקול דעתו ובדקות הרגש שלו, התָר אחר האמת והצדק על פי חוקי התורה, והמבקש פתרון מעשי בהביאו בחשבון הביטים ציבוריים והשלכות חברתיות שתוקפם לא פג לדורות.

כמו כן יש לציין את קובץ איגרותיו " לשון לימודים " איגרות שהן מופת לכתיבה בהירה ונקייה משגיאות דקדוקיות, ואף מופת לסגנון עברי מעולה. חיבור נוסף שיצא מתחת ידו בצעירותו הוא " עט סופר " הגנוז עדיין בכתב יד, והוא קובץ לדוגמה של נוסחאות של שטרות, כתובות, גיטין ועוד, על תמצית דיניהן.

הוא אף עסק בפרשנות ובדרוש, ונותרו לנו מעט מפירותיו בכתב יד. כמו כן הותיר הערות לספרות הקבלה, לקט מספרי מוסר על פילוסופיית ימי הביניים ועוד. חוץ מאלו נודע כמעתיק של הרבה כתבי יד, ביניהם קובץ שירת ימי הביניים. כן העתיק וערך לראשונה את " ספר התקנות " של פאס שהוזכר בפרק הקודם.

יעב"ץ נודע בחיבת הספר, ואל ספרייתו הגדולה אותה בנה במסירות, היה קשור בכל נימי נפשו. ואולם כגולת כותרת לנוי ולתפארה על גבי מפעלו הספרותי ניצבת יצירתו הפייטנית. לפיוטיו ולסגולותיהם ולתולדות הדפסתם נייחד את הפרק הבא. 

" עת לכל חפץ " ומעשה הדפסתו פרק ג'

פיוטי רב יעקב אבן צור קובצו בספר " עת לכל חפץ " שבדפס בנא – אמון היא אלכסנדריה, בשנת תרנ"ג  – 1893 -, לאמוק כמאה וארבעים שנה לאחר מותו של רבי יעקב אבן צור. ספר זה מכיל כארבע מאות מפיוטיו של רבי יעקב אבן צור, שפע נדיר יחסית של פיוטים הידועים לנו מפייטן אחד, בהשוואה לשאר פייטני צפון אפריקה.

פרשת ההדפסה המאוחרת של פיוטי יעב"ץ קשורה ברבי שלמה אבן צור מצאצאי יעב"ץ, שניצל ממות בעת שיטפון, ואשר בעקבות הצלתו ביקש לתקן דבר לטובת הרבים כמנהג גוברין יהודאין, כידוע לנו עוד מימי יעקב אבינו, ועל כן נדר להביא לדפוס את פיוטי זקנו.

ככל הנראה רצה לזכות את הרבים בפיוטים נוספים של הפייטן, אשר חלק מפיוטיו נתחבב על הציבור, אלא שתפוצתם הוגבלה לפי שהיו גנוזים בכתב יד. הדפסת הפיוטים נתנו בידו א]שרות לתת לקהלו קובץ רחב ביותר שלפיוטי יעב"ץ.

רבי שלמה ביקש להציב " אות ומזכרת, מזמור לתודה וקול זמרה על הנסים ועל הפורקן, וידר נדר להעלות נר תמיד לאל המושיע הבוחר בשירי זמרה להכניס לקיום להדפיס ספק השירים אשר לה' ….כמוהר"ר יעקב אבן צור זלה"ה ". לאמור : יש משמעות לפרסום שירי קודש ולהגשתם לכלל ישראל כאות וכסמל להבעת תודה ברבים להקב"ה על הנס.

כידוע חיובה המידי של ברכת הגומל הוא במעמד הרבים, ואף הציבור שניצל בנס מידי צרים, עליו לאמר דברי שירה. לספר " עת לכל חפץ " שתי הקדמות. הראשונה נכתבה בידי רפאל אבן צור, הוא אביו של רבי שלמה הניצול. רבי רפאל אבן צור חי בין השנים תק"צ – תרע"ז  1830 – 1917ושימש כרב וכאב בית דין בפאס. ההדמה השנייה נכתבה בידי רבי רפאל אברן בן שמעון, אשר נודע לימים כרבה הראשי של מצרים ( חכם באשי ), בה כיהן פאר בין השנים 1890 – 1921.

מה עניין רבי רפאל אברן בן שמעון אצל הדפסת הספר ? ומה קשר בינו לבין החלטת רבי שלמה אבן צור להביא את פיוטי זקנו לדפוס ?. קודם כל נזכיר כי רבי רפאל אהרן בן שמעון קשור היה בקשרי ייחוס ליהדות מרוקו, לפי שהיה בנו שלרבי דוד בן שמעון אשר עלה מרבאט ועמד בראש עדת המערבים בירושלים המכונה הצוף דב"ש.

הוא שמר על קשר פיזי עם יהדות מרוקו, וקודם שנתמנה למשרה הרמה במצרים נשלח למרוקו, כשד"ר קהילת המערבים בירושלים לשם גביית תרומות למען אחיו בציון. בעת שהותו בפאס הוא ייסד בה את חברת " דובבי שפתי ישנים " שהציבה לעצמה מטרה להדפיס כתבי יד של חכמי מרוקו. מכאן קשריו עם יהודי פאס, ובמיוחד עם בני משפחת אבן צור שבניה שימשו בשררת הרבנות בפאס, ועל קשר זה יעד המעשה הבא :

מעשה שהלך רבי רפאל אבן צור הנזכר מעירו פאס לעיר צפרו השכנה ועמו שלמה בנו, לפי שביקש האב שלא לפטור בלא לוויה את השד"ר של קהילת המערבים בירושלים, רבי רפאל בן שמעון. ומפני שנתקשרו השניים מאוד, נשתהו יחדיו בצפרו יומיים שלושה. בערב שבת כ"ז אייר תר"ן, נאלץ רבי רפאל אבן צור לחזור לעירו " לסיבת עול הציבור עמוס על שכמו, ולהשגחת עניי העדה בהוצאות שבת קודש.

על כן חזר בגפו ואת בנו רבי שלמה הניח בחברת השד"ר ידידו. והנה לא ארכו השעות ובערב שבת עם חשכה  אחזה בעתה את תושבי צרפו. שיטפון עז פקד את העיר אחרי גשמי זעף עזים שנתכו עליה והנהר עלה על גדותיו. העיר התחתית הוצפה וכחמישים נפשות ניספו באסון. השד"ר רבי רפאל אהרן ושלמה אבן צור שעלו לבית הכנסת לתפילת ערבית ניצלו מן השיטפון, שכן האכסניה שבה התגוררו בייתה בחלק בתחתי של העיר, שהוצף.

מנהג יהודי המקום הוא לכנס מניין לתפילה בבית האכסניה לכבודם של אורחים נכבדים. ואף על פי שבכל לילה נהגו כן, הנה נתעקש רבי רפאל אהרן באותו ערב שבת לילך לתפילה דווקא לבית הכנסת של המרא דאתרא, המשורר רבי רפאל משה אלבאז, אשר שכן במעלה העיר.

סיפור המעשה מתואר על ידי רבי רפאל אבן צור בשפה מליצית כשרונית ועל ידי רפאל אהרן בן שמעון בשפה ברורה יותר ונאה, בהקדמותיהם הנזכרות לספר. יצוין כאן, דרך אגב, כי אותן שתע הקדמות ראויות לעיון מפורט כראייה לשליטה המקפת של שני רבנים אלו באוצרות הלשון העברית.

שתי העדויות נותנות בידינו תמונה מוחשית מחייהם של יהודי פאס ויהודי צפרו במאה הקודמת. שניהם צופים במתרחש, איש איש מזווית ראייתו, רבי רפאל, אביו של שלמה, מתאר את המאורעות מתוך שותפות חווייתית עמוקה, ואילו רפאל אברן, השד"ר, מספר מתוך נקודת תצפית של משקיף מן החוץ, שאמנם מגלה אהדה רבה לגורלה של גולה קרובה אל לבו. תמונת האירוע המתקבלת מעדות שניהם היא איפוא מלאה ביותר.

כאמור, בעקבות נס הצלתו נדר ברי שלמה אבן צור לפרסם את ספר השירים אשר שר לה' רבי יעקב אבן צור. הניצול השני, רפאל אהרן בן שמעון היטה אף הוא שכם למשימת הקודש, כדי להביע אף הוא את תודתו לה' על הצלתו ומשעלה למשרה הרמה במצרים, הגיעה שעת הכושר לידו ובהשתשתדלותו ראה הספר אור באלכסנדריה בשנת תרנ"ג.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

מתוך ההתקדמות אנו למדים על כמה עניינים הנוגעים למעשה הדפסת ספר " עת לכל חפץ ".

א.      כתב היד היה גנוז זמן רב, ואלמלא האירוע המיוחד יתכן שלא היה רואה אור שנים ברבה. מצב זה אופייני לרבים מפיוטי מרוקו ושאר ארצות המזרח שבין אם קובצו על ידי מחבריהם, ובים אם הם מפוזרים בכתבי יד שונים, טרם זכו לגואלים

ב.       גם לאחר שגמר רבי שלמה אומר להדפיס את שירי יעב"ץ, עדיין נזקק לבית דפוס מחוץ לארצו, שכן " מלאכת הדפוס חזון יקר בכל ערי המערב " . מצד שני יש להוסיף כי בשים לב לקושי בהדפסת ספרים במרוקו, יש להתפעל מן הריבוי היחסי של ספרי שירה שאכן זכו להידפס במאה הקודמת מחוץ למרוקו, תודות למאמצים עצומים בין של המחברים ובין של צאצאיהם. אך יש להוסיף גם את העובדה כי בימיהם, קבצי השירה הנדפסים היו בעיקר יקרי המציאות, ואף אם זכה אדם מן היישוב לקובץ נדפס של שירים, גילה, כי השירה אינה מנוקדת לרוב, ולעתים קרובות לא הייתה מעומדת כשיר, ואך במקרים נדירים זכתה לאי אלו הערות פרשניות, או להערות הנוגעות למקורות מקרא או מדרש, שהפיוט מרמז אליהן, חשיבות גדולה נודעת איפוא למפעל ההדרה של קבצי הישרה.

ג.        כתבי היד ממנו הודפס הספר " עת לכל חפץ " ביה במצב קשה, וכדברי רבי רפאל אבן צור " מסוס עש כסיל נגעה בקצהו " , על שמו של הקובץ אומר שם רבי רפאל אבן צור " ראו קראתי בשם עת לכל חפץ שם נאה לו, כן הוא בו סדר המערכה ". ומכאן מסתבר כי רבי רפאל אבן צור נתן לספר את שמו. ואולם, בהמשך, אומר רבי רפאל כי בשל האופי הסטריאוטופי של אותיות הכתב ( ללא ציון כותרת וסימנים המלמדים על עריכה ). בוא הסיק שיעב:ץ חיבר את השירים בתקופות שונות על פי הצורך והזימון, ובתקופת זקנתו, קיבצם וערכם יחד.

וזה לשונו של רבי רפאל, " וחזותו מוכיח, אותיותיו מתאימות בקומהה ובמראה. זה יעיד כי לא היה להם מקום מיועד, רק פזורי פאות אחת הנה ואחת הנה. ובמבחר ימיו חוק וזמן תן להם, וקיבץ נידחיהם זרוע תפארתו וסידר להם מערכת ". ובכן אם סידר להם יעב"ץ " מערכת ", יתכן שנתן בכך רמז, לשם העתידי של הקובץ.

מכל מקום, יוסגר שקובץ חשוב של שירת מרוקו מופיע בסוף סידור על פי מנגי מרוקו " בינה לעתים ", שכונס על ידי רבי אברהם אנקוואה ויצא לאור באמסטרדם בשנת תרי"א. קובץ זה מאורגן על פי מדורים, עת רצון, עת שחוק, עת ריקוד, עת בכות, ועת ספוד. דבר שהשפיע ככל הנראה על עריכתו שך ספרנו " עת לכל חפץ ".

רבי רפאל אבן צור בכיר אל נכון כי פיוטים שונים יתגלו ברבות הזמן, שכן לפי האמור לעיל נאסף , עת לכל חפץ " בזקנתו של המחבר משירים אותם כתב בתקופות שונות בחייו : " השערתי לנכון לימים יוצרו, ייגלו עוד שירות וזמירות להרב הגדול המחבר זיע"א. והוא אף מוסיף כי לו עצמו יש עדות לכך לפי שבשלושה מקרים נזדמנו לו שירים מחוץ למערכת, לאמור מחוץ לקובץ שעשאו יעב"ץ.

עד כה טרם נתגלו פיוטים חדשים ליעב"ץ. לפני כעשר שנים הדפיס א"מ הברמן שיר שבור היה בטעות שיצא מתחת ידי יעב"ץ. עם זאת יש לסייג ולאמר כי תוספת שירים חדשים לארבע מאות פיוטי הספר , עת לכל חפץ ", אינה משנה את התמונה בעיקרה בכל הנוגע לסגולות שירתו של רבי יעקב אבן צור.

הספר הוגה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון " מגיה ומוציא מזרות שגגה היוצאת מתחת עול כובד הדפוס " , וכנראה גם על ידי רבי רפקאל אבן צור המודיע לנו כי חיים בן יצחק פינטו מטנג'יר הוא השליח ל " כתב יד ומשלוח כסף ממנו והלאה לבית הדפוס כי רחק, וברוח נדיבה משגיח בקבלת המשלוח אלינו מהתם להכא של דוגמאות עלי הדפוס היוצא מן המכבש.

מכל מקום, רשימת התיקונים שבסוף הספר מעידה כי הספר הוגה ככל הנראה לא רק בעת הדפסתו אלא אפילו לאחר גמר ההדפסה. אשר לארגון הספר יש לציין כי הספר מאורגן על פי " הזמן היהודי ", לאמור, הפייטן כתב פיוטים לכל חג או לע ארוע שיש בו מן הייחוד הדתי בחיי היהודים.

הספר מאורגן במדורים : על פי התפילות שאליהן יש לקשור את הפיוט כגון, בקשות או פיוטים לנשמה או לקדיש או ברכו וכו'….כמו כן יש מדורים לחגים כגון לחנוכה, לפורים, לפסח, לשבועות ולחגים אחרים. וכן מדורים לאירועים דתיים כגון לחנוכת בית הכנסת, לסיום מסכתא, לברית מילה, לפדיון הבן ולצידם פיוטי הספד וקינות לנפטרים.

יעב"ץ מלווה איפוא בפיוטיו את האיש היהודי, בכל אשר יפנה מיום לידתו ועד יום מותו. העריכת הספר שימשו גם עקרונות נוספים, לדוגמא, לאחר הפיוטים לשבועות ולשמחת תורה באים פיוטים לכבודה של התורה. לאחר פיוטי תשעה באב באים ההספדים והקינות לנפטרים.

יצויין כי אין בספר פיוטים לימים הנוראים. נראה שיעב"ץ ביקש שלא להוסיף לפיוטים הקדומנים לימים אלו, שנתקדשו במסורת היהודית, ואשר הודם אינו מאפשר שינוי או תוספת בסדרי התפילה המקודשים.

סגולתו שירתו של רבי עקב אבן צור.

נושאי שירתו.

מרובת פנים היא שירתו של רבי יעקב אבן צור, בראש וראשונה יוזכר ריבוי הלשונות בהן כתב המשורר את שירתו, ריבוי המלמד על המאמץ שהשקיע המשורר בגיוון שירתו. כעמוד תווך בשירתו משמשת כמובן השירה בשפה העברית, אך לצד השירה העברים מצויים גם שירים בארמית וספרדית ( לאדינו ).

ריבוי הפנים מאפיין גם את שפע נושאיו של הפייטן וגם את מגוון תכני שירתו. את מגוון הנושאים נבין מתוך רצונו של הפייטן לעטר בפיוטיו את האירועים המיוחדים המאפיינים את הזמן היהודי. מכאן שימי חג ומועד, חתונה וברית מילה, ולהבדיל פטירתם של קרובים או של נכבדי הקהילה , כל אלו ועוד, זכו לעיטור פייטני, ואכן נסקרו כל נושאי השירה המגוונים, בהתאם לזימונם המיוחד, על ידי חיים זעפראני בספרו " השירה העברית במרוקו ".

יש לציים כי שירת רבי יעקב אבן צור עשירה מאוד בפיוטים שנואם גלות וגאולה, וליתר דיוק אין נושא זה נעדר בשום פיוט מפיוטיו, אף אם יופיע בסופו של הפיוט אך ברמז.  טול סימן זה בידך, פיוט ליעב"ץ לעולם חותם בבקשת הגאולה, לקיים סמיכת גאולה לתפילה בכל פיוט מפיוטיו. אמנם ידענו כי פייטנים אחרים פיתחו גם הם את נושא בקשה לגאולה, אל ליעב"ץ זהו כלל המעמיד את כל שירתו סביב בקשת הגאולה, וכאמור אין לך פיוט שכָּבה בו זיק התקווה.

עיון מפורט ומקיף במכלול השירה בארצות המזרח, שופך אור על המפנה שחל אחר גירוש ספרד, כשגדלה חכמיה לגאולה, ורבו פיוטים המתארים את הגאולה. מפנה זה חל בפרוס תקופת הקבלה. מובן, שנושא הגאולה של יעב"ץ קשור בקשר הדוק עם מסורת השירה העברית שקדמה לו. אבן הראשה לשירתו – תאורי הגאולה במקרא על כל גווניהם.

כן שואבת שירתו מן המשנה, התלמוד ומן המדרשים, ומכאן תיאורי גאולה נאים שניטלו מן המדרש. כמו כן, נטלה שירתו מלא חפניים משירת ספרד ואף כאן ניטוו קשרי רעיון ותיאור, עם עיצובי המופת הפיוטיים של הגאולה אותם ציירו רבי השירה הספרדיים.

ואולם עיקר התעוררותו של יעב"ץ לנושא זה, בעקבות תקופת צפת היא באה, ליתר דיוק בעקבות גדול משורריה, הלא הוא רבי ישראל נג'ארה.

יוזכר כאן כי קשריו של רבי יעקב אבן צור עם תנועת צפת מובנים גם מתוך היותו בקי בסיתרי הקבלה ואכן מצויים מספר שירים קבליים מובהקים ביו פיוטיו כגון " ידבר פי תהילות ". מה מייחד איפוא את ששירי יעב"ץ ? נראה כי רבי ישראל וחבריו , שלמה אלקבץ ואברהם מָימין, חיברו שירה שפישרה סמלי ביותר.

הגאולה מתוארת בהם על צָדיה הנסיים, ולגאולה זו משמעויות נוספות המובנות לבעלי תורת הסוד. לא כן בשירת יעב"ץ, דווקא הוא, אשר בקי היה בשבילי הנסתר, הלך ברוב פיוטיו בדרכי הפשט. דבקותו העזה בחזון הגאולה הפיסית של עמו, הביאתו להדגשת הצד המוחשי והמעשי בתיאורי הגאולה, ואין פשריה המיסטיים של הגאולה עיקר בשירתו.

נושא מרכזי נוסף בשירתו הריהו נושא אהבת התורה. יעב"ץ, תורתו אומנותו הייתה, וכמי שנתעטר בכתרה של תורה, נתן לה ממיטב חילו. ברבים משיריו שיקע מאמרי חז"ל, מדרשות, משניות ומאמרי הלכה. כדי לחזור ולשנן בפיהם של המתפללים דברי תורה. רבים מפיוטיו מכוונים לטקסים המלווים את עולמה של התורה ביהדות, כגון פיוטים רבים שכתב להוצאת ספר תורה, וכגון בפיוטיו לכבוד העולים לתורה, וכן בפיוטים למסיימי מסכתא שזכו להגיע להדרן.

מתוך רצונו לפרסם תורה ברבים, הריהו משקיע מאמצים מיוחדים בכתיבת שירה דידקטית. בשירה זו נעשה ניסיון לצקת תכנים לימודיים אל כלי השיר. כמו כן השקיע הפייטן ממיטב כוחותיו בתחום הדרוש והמוסר כדי להרחיב את מעגל לומדי התורה. אם מחפשים אנו אחר מאפיינים מיוחדים מבחינת נושאים, המייחדים את שירתו של רבי יעקב אבן צור, הרי שנוכל למצאם בהתלכדות המיוחדת של רצון ללות את עולמה של היהדות בכל עתותיה, בתפילה הבלתי פוסקת להחשת הגאולה, ובאהבת תורה עזה, כשהפייטן אינו חוסך מאמץ להגדיל תורה ולהאדירה. רבי יעקב מצטיין ברצונו להישאר, גם בתחום הנושאים וגם בתחום המוטיבים במסגרת הקודש, ולכן אפילו ששאל משירת ספרד, הזיר עצמו מדימויי שירת החול כל אימת שנראה לו חשש פגיעה בקדושה, ואם נראה בעינינו כי שיריו נטלו לעתים מדימויי שירת האהבה בספרד, נגַה עד מהרה, כי מדובר בדימויים שאכן הופיעו במקרא זה כבר.

נושאי שירתו הולמים אפוא את רצונו להישאר נאמן לעולמה של תורה. הדיון בנושאי השירה יורחב להלן בפרק הדן בחלוקת " עת לכל חפץ " למדורים. ואולם מאחר שהאופי הפנימי של מדורי הספר נקבע לא אחת על פי העדפות צורניות, כלומר העדפת תבניות ומשקלים מסוימים, הרי שהדיון בצורת השירה יוקדם לדיון במדורי הספר.

אך קודם שנפנה לתבניות, ניתן דעתנו לצמב ייחודי בספר הפיוטים שלפנינו, הלא הוא ציון הלחנים העקיב בראש פיוטי יעב"ץ. התיחסותינו לציון הלחנים עשויה לעזור לנו בהבנת תהליכי בחירת צורות השירה של יעב"ץ ותכניה.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

מקומו של הלחן בפיוטי יעב"ץ.

ספר פיוטיו של רבי יעקב אבן צור מלמד על מחברו שאומן היה ועל כן נתן דעתו לטיפוח תבניותיה של השירה. מסתבר כי בהתגדרו בעושר תבניות, נמצא הוא מהלך בעקבות גדול הפייטנים בתקופה שלאחר ימי הביניים הלא הוא רבי ישראל נג'ארה, אשר שירתו נתברכה בשיפעה צורנית וחותם החידוש הצורני עליה.

רבי יעקב אבן צור אימץ תבניות רבות, מהן שמקורן בתור הזהב בספרד, ומהן שמקורן בדורות המשוררים שלאחר הגירוש שהחשוב בהם הוא מרבי ישראל נג'ארה. ואולם, קיים גורם מתווך ששימש לפייטן, צינור, להעברת השפע התבניתי, וכוונתו לשירת מרוקו שבדורו של הפייטן ובדורות שלפניו.

שירת יעב"ץ נכתבה על פי לחנים המופיעים בעקביות מרובה בכתובות שעל גבי השירים . ואולם אימוץ המנגינה כרוך לא אחת באימוץ מקביל של תבניתו של שיר הלחן. 

דבר זה ידוע לנו, דרך משל, משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ומן המשוררים ששירתם מצויה בקובצי הבקשות של המאה השש עשרה. במקרים אלו אומצה לעתים קרובות מנגינה של שיר עם נפוץ לא יהודי, ובמקביל אומצה תבנית חדשה שמקורה בספרות נוכרית. אשר לפשר מעשה ההשאלה, יצויין, כי כוונת פייטנים אלו הייתה להרחיק את המוני בית ישראל מלנהות אחר הזמר הזר, שמא יקלט כלשונו, על שלל רעיונותיו הנוגדים את רוח היהדות, ויעמיד בסיכון את האחדות התרבותית היהודית.

אי לכך, ביקש רבי ישראל נג'ארה לשמר את המנגינה שנחבבה על הקהל היהודי, כשהפייטן מתאים לה תמליל עברי ההולם את רוח היהדות.

רבי יעקב אבן צור לא הרבה להאחז בלחנים זרים ורוב שירתו מיוסדת על אדני שירה עברית קודמת. לעתים נותרו בשירה העברית הקודמת עקבותיהם של תבניות ולחנים זרים ולעתים לא. בין כך ובין כך, איתורם של השירים העבריים הקדומים המצויינים כלחנים, אינו קל לפי שאינם בהישג יד.

ואולם מבין השירים המצויים בידנו, אשר שימשו כדגם ומופת לשירת יעב"ץ, יש רבים המופיעים בקבצי השירה אשר ליהודי מרוקו. נמצאנו למדים כי יעב"ץ חיבר שירים על פי תקדימים שעמדו לנגד עיניו. ואולם אחת הבעיות המקשות חריצת דין מדויקת בסוגיית מקורותיו הישירים של פייטננו, קשורה בעובדה שאף כי ידוע לנו במקרים רבים מאין שאב הפייטן תבניתו.

הנה אין ידוע לנו תמיד מיהו הפייטן שחיבר את השיר, ובמקרים שידענו את שמו ולא ידענו את שם משפחתו, לא הועיל הדבר לאיתור המדויק של " אסכולת ההשפעה ". ואולם, מבין הפייטנים הידועים לנו בשמותיהם, ראוי לציין את קבוצת הפייטנים בני דורו שהישרו עליו מרוחם. אכן ידוע לנו מתוך דברי ימי יהודי מרוקו, כנזכר לעיל, כי תקופת יעב"ץ היית תקופה של שגשוג רוחני בקרב יהדות זו. אין תימה שגם משוררים בני זמנו, שימשו לו מופת נאות וכשר בלחנים ובתבניותיהם, מה גם שעל ידי התקבלות מהירה זו נתכבדו המשוררים החברים ונתייקרה שירתם.

פועל יוצא מעיונינו עד כה הינו, כי יעב"ץ לא חידש תבניות, אלא לעתים נדירות, וכי אכן גררה עמה, דרך כלל, שיטת כתיבתו התאמת תמליל חדש ללחן קדום. ובד בבד באה החייאה של תבנית מקובלת או מחודשת. לעתים מוומנות הפקיע יעב"ץ עצמו מהיצמדות אבסולוטית לדגם הקדום, בין שביצע שנויים מהותיים בתבנית המקורית, ובין שהכניס אך תיקונים קלים במטבע האוריגינלית.

יש להעיר כאן, כי תוך כדי קבלתה לחן של השיר הקדום, מוזרמים אל תוך היצירה המחודשת הדי שלון קדומים. אם באמצעות צירופי לשון, ואם על ידי מוטיבים המהדהדים באזני הפייטן ואינם מניחים לו להתנתק מהשיר. אפילו שלא במודע.

בל נשכח כי המלים המשרתות  את המשורר נשקלות באזניו על־פי מקצבן וניגונן הפנימי, כך שלצורך המשקל מתארגן מאגר מיליו של המשורר באופן שונה מן המקובל בחיי היום יום. לשון אחרת שילובו של כל משקל בשירה, כגון משקל היתדות והתנועות, מחייב את הפייטן להסדיר אמריו בקפידה.

ואכן, ׳התארגנות משופרת׳ ניתנת לו מאליה עם שהוא מהלך ׳בדרכים סלולות קדומות׳, ובורר מהם חומרי לשון וחומרי שירה אף אם הדבר נעשה מבלי מודעותו המלאה של הפייטן. ואולם לצד כל אלו יצויין, כי יעב׳׳ץ לא הורה דין לעצמו להקל בשאילתם של לשונות קודמים. המדובר אינו אלא בהשפעה המתרחשת מפעם לפעם, אך איננה דבר שבשיגרה בשירתו, ושאילה אקראית זו, אינה מאפילה כהוא זה על דרכו המקורית של הפייטן. לסיכום, פיוטי יעב״ץ הושפעו כאמור משירת נג׳ארה ובני חוגו בכל הנוגע למרכזיות הלחן.

דומה כי בכך ייחודו של יעב״ץ שהנחה את החזן בנאמנות ובעקביות בכתובות שרשם על גבי כל שיר משיריו בעקבות איזה שיר קדום עליו לזמר. יש להדגיש כי הגורם המוסיקלי הינו בעל חשיבות עליונה בשירת מרוקו, וכי מורשות עתיקות של המוסיקה אנדלוסית הקדומה שמרו בה על חיוניותם הנובה האנדלוסית מייצגת מודוסים מגוונים. במקורם, הותאמו נגינות אלו על־פי שעות היממה השונות, ומכאן שמותיהם, כגון: אלאצוביהן — לשעות הערב, אלאסתהלאל — לזריחת הלבנה. כפי שנראה להלן מציין יעב״ץ בראש מספר פיוטים מסוג הרשות שמותיהם של מודוסים. מיוחד כאן הוא הציון המוסיקלי של מודוס ׳אלאסתהלאל׳ שהוא המצאה מקורית של מוסיקאי מרוקני במאה הי״ח. תופעה זו מעידה על קליטת מנגינות מן החוץ במהירות בחברה היהודית.

ואולם יש להבחין בייחודה של שירת יעב״ץ הבנויה על טהרת הקודש. אין כאן קליטת לחן של שיר חול מסויים, אלא של מודוס כללי. ובכלל יש לציין כי שלא כר׳ ישראל נג׳ארה, הנה שירת יעב׳׳ץ מיוסדת על־פי רוב על לחניהם של שירים עבריים קודמים או על שירים יהודיים שנכתבו לאדינו.

ואולם, נוסף לאפשרות לרשום במפורט את הלחנים, יש בידינו עדות לחשיבות אמירת הפיוטים בקהל, וכבר ידענו כי טקס זימרת הפיוטים חשוב מאד בקרב יהדות מרוקו, ושירת הבקשות תוכיח; והלא גם שירה זו מיוסדת בהרחבה על הוראות מוסיקליות ברורות ומפותחות מאד. על כל פנים, ראויה שירת יעב״ץ שתיחקר מן הצד המוסיקלי שבה, לצד שירת הבקשות שהמחקר המוסיקלי כבר נתן עליה דעתו.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תבנית ומשקל בפיוטי ר׳ יעקב אבךצור: עיון בשירים שמשקלם כמותי

הדיון בסוגיית התבניות השיריות של יעב״ץ מעביר אותנו לעיון מפורט באוצר הפיוטים של ״עת לכל חפץ״. הפייטן נאחז במשקלים שונים ובשפע תבניות. מטרת הדיון המפורט בסוגיה זו הינה ללמד על הקף אחיזתו במסורת הצורנית של שירתנו הספרדית והבתר ספרדית עד המאה הי״ז, שכן הוא נשען על דגמים קודמים הן של השירה הספרדית והן של משוררי המזרח (צפת וסלוניקי). כמו כן הילך על פי תקדימיהם של משוררי צפון אפריקה כגון מנדיל, הוא יצחק מנדיל בן אברהם אבי זמרה, יהודה עוזיאל, שמעון בן לביא, נחמן סונבל, יוסף בן שלום אבן־כספי, אברהם סלאמה ואחרים. ואולם כל עוד לא כונסה שירתם אין לדעת בברור עד כמה השפיעה שירה זו על יעב״ץ. מכל מקום נראה שיעב״ץ נסה להטביע חותם איש, על שירתו תוך שהוא קולט מסורות קדומות. הדיון בצורות השיריות יקיף את כל שירתו, ללמד על שליטתו המקיפה בפואטיקה השירית של תקופתו.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל, אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה"

שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא. ואולם, לצד האמור כי שירים שווי חרוז ששקילתם כמותית, מפוזרים על פני כל הספר: הנה נמצאנו למדים שמצבור גדול ביותר של פיוטים מסוג זה מצוי בפיוטי הרשות או בפיוטים הקרובים לרשותי׳ לאמור בבקשות ובפיוטים לנשמת לברכו ולקדיש^,. ניתן להסביר תופעה זו בכך שהדגם הקלאסי הספרדי של הרשויות, שהיה מעיקר חידושיה של שירת הקודש הספרדית, דגם שנאחז בתבניות שוות חרוז ובחריזה קלאסית, שימש מופת ליעב״ץ ברשויותיו. רוב השירים השקולים במשקל כמותי הינם בתבניות לא־סטרופיות, ומספרם הכללי הינו חמישים ושמונה, מהם בתבניות שוות חרוז, ומהם בתבנית המוסמט (משולשים, מרובעים ואף משושים). מבין השירים הסטרופיים יש לציין את שיר האזור החד־סטרופי והמעין אזור החד־סטרופי שיידונו להלן. יש לציין את חידושיה של השירה העברית בתקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, שהביאה גם בשירי האזור לחידוש פניו של המשקל, שהיה מעתה למשקל הברתי פונטי השליט על ה׳ענפים׳ ועל ה׳אזורים׳.

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה

בשירי יעב״ץ השקולים במשקל הכמותי, נפוץ במיוחד השימוש במשקל המרובה הנקוט בשלושים ושמונה פיוטים. שירי המשקל המרובה הם ברובם בתבנית שוות־ חרוז קלאסית, להוציא שני שירים שהם במתכונת קופלטים, האחד ׳בני תמיד׳(דף ל עמי ב), והשני ׳ירומם פי לצור׳(דף סג עמי א). מבחינה ז׳אנרית, בהתאם למצויין לעיל, מופיעים פיוטים השקולים במשקל המרובה בעיקר במדור הרשויות, ואולם יצויין כי קבוצת פיוטים נוספת במשקל זה מסתתרת בתוך מדור ההספדים הנרחב.לשם השלמת התמונה יצויין כי שלושה שירים נוספים בקובץ הם בתבניות שוות חרוז ושקולים במשקל כמותי אך לא במשקל המרובה. אחד מהם במשקל המרנין ׳אלוהים חי מציאתו׳(דף יד עמי א), אחד במשקל המהיר ׳גדול אדוננו ורב כוח׳ (דף כד עמי ב), ואחד במשקל השלם ׳לבי למו אב׳ (דף צב עמי א).

קבוצה אחרת של שירים שקולים במשקל הכמותי נאחזת במשקל המתפשט והיא כוללת שלושה עשר פיוטים. שירים אלו מגוונים באופיים התבניתי: מהם שווי חרוז, מהם שירים חרוזיים (לאמור שירים בהם הדלתות והסוגרים חורזים בחריזה אחידה), ומהם בתבנית המוסמט המרובע. ואולם יודגש כי בפועל התייחס הפייטן לכל הפיוטים השקולים במשקל המתפשט כאילו הם מרובעים. לאמור הן על־פי הנדפס, והן על־פי כתבי־יד חילק הפייטן את טורי השירים הללו לארבע צלעיות באמצעות נקודה שסומנה לאחר כל צלעית. טורי המתפשט נחשבו איפוא לצלעיות על פי צזורת עמודי המשקל לאמור ׳מתפעלים נפעל׳, בין אם חלוקה זו מלווה בחריזה פנימית שלמה או חלקית, ובין אם החריזה הפנימית חסרה לגמרי. לאמיתו של דבר, מוסמט מרובע במשקל המתפשט, מגולם בשני מקרים בלבד בכל מרחבי הפיוט שליעב״ץ. האחד הוא הפיוט ׳יה חיש ישועתי׳(דף טו עמי p והשני ׳יחיד בעולמך׳(דף יזעמ׳ א). שני אלו הם איפוא מרובעים הבנויים על־פי המופת הספרדי. בשישה שירים אחרים ניתנה חריזה ל׳צלעית׳ השניה והרביעית דהיינו, לדלתות ולסוגרים והם למעשה שירים חרוזיים. לדוגמא יוזכר השיר ׳בקר אבקרך׳(דף ב עמי א). בחמישה פיוטים אחרים חולקו הטורים לצלעיות מלאכותיות הכל לפי צזורה משקלית כפי שהוסבר לעיל. למעשה שירים אלה הינם שווי חרוז ובצורתם המיוחדת ניתן לכנותם ׳קוואזי־מרובעים׳, לדוגמא, השיר הפותח את הקובץ הוא ׳יוצרי שעה עבד׳(דף א עמי א). חלוקה מרובעת לצלעיות, בפיוטים אחרים בקובץ של יעב״ץ, הינה לעתים קרובות על־פי המשקל ההברתי הפונטי, כפי שיוסבר להלן, ובמקרים אלו החריזה הינה אאאב. כזכור, גם בספרד היו מעין מרובעים שנאחזו במשקל הברתי אלא שהיה זה המשקל ההברתי הדקדוקי^.

פיוטים בתבנית המרובע שיש לציינם במיוחד הינם ׳יה צור קדושנו׳ (דף כו עמי א) בו מתחרזות כל צלעיות טורי השיר (השקול במשקל המתפשט) בחרוז אחד ויחיד! שיר נוסף הוא ׳מנגינות אברח ואבחר מגינות׳(דף סט עמי ב) שהוא קינה לט׳ באב והוא שקול במשקל הקל, והמחולק לצלעיות כמרובע בחריזה אאאב. קינה אחרת ׳אמרר בקינה ואזנח מנגינה׳(שם) אף הוא מרובע לכל דבר וחריזתו כבפיוט הקודם אלא שמשקל הפיוט הוא המתקרב.

שני שירים נוספים השקולים במשקל כמותי(לא קלאסי) הינם בתבנית מוסמט משולש והם ׳יה לעם אביון׳(דף ח עמי ב) וכן ׳יה שעה רחשי׳(דף טו עמי ב). שיר אחר במשקל כמותי(לא קלאסי) הינו בתבנית מוסמט משושה והוא ׳יוצר המאורות׳ (דף טז עמי א). יובהר כי מעין מוסמטים משולשים ומשושים מצויים במורשת יעב״ץ בשקילה הברתית פונטית.

בשירים הסטרופיים נמצאת, כאמור לעיל, קבוצת משנה של שירים חד סטרופיים אזוריים או מעין אזוריים השקולים במשקל כמותי. בכולם, הטורים הינם דו־צלעיים ומשקלם מורכב משני עמודים. קבוצה זו מונה בין השאר את הפיוטים ׳צורי דבירך תקומם׳(דף ח עמי ב), ׳רם ענה את עתרתי׳(דף יד עמי ב), ׳ירום ונשא וגבה(דף טו עמי ב), ׳יחיד לך אקרא׳(דף יז עמי ב), ׳צורי בתתו תעודה׳(דף מב עמי ב), ׳תורת ה׳ תמימה׳ (דף מג עמי ב), מתוך קבוצה זו ארבעה פיוטים שקולים במשקל הקטוע. כידוע, קיים ויכוח בין החוקרים על מידת הקשר בין משקלי השירה הקלאסית ומשקל שירי האזור^, מכל מקום נראה כי יעב׳׳ץ נאחז במשקל הקלאסי מתוך שמשקלים אלו היו שגורים יותר בימיו, ובעיקר מתוך רצון להתאים משקל ללחן. אשר לשירים הסטרופיים האחרים, מסתבר שכמות השימוש במשקלים כמותיים בטלה כמעט לגמרי ביחס למספר הרב של שירים סטרופיים השקולים במשקל ההברתי פונטי. מעניין לציין כי מתוך עשרה שירים סטרופיים שקולים(לא חד סטרופיים), רק אחד הינו בתבנית אזורית ׳יגון בלבי עצור ונכבש׳(דף עד עמי ב). שמונה שירים העם בתבנית זג׳ל ואחד בתשתית אזורית מיוחדת והוא יצורי בתוך עם דל תתגדל׳(דף טז עמי ב). כריכת המשקל הכמותי ותבנית הזג׳ל בשירת קודש, אינה מן המנהג הנפוץ בשירת ספרד אשר בה כאמור, נוהג השיר האזורי לכרוך את תבנית הזג׳ל (המלווה לעתים ברפרין) במשקל הברות דקדוקי.

בשירים החד סטרופיים שמשקלם כמותי, בולטת העדפה של התבנית האזורית (מוושאח). בפיוטי יעב״ץ יתכן שההיקף המצומצם החד סטרופי חתר לביצוע מושלם יותר של מכמני התבנית, דהיינו השלמות האיכותית באה לפצות על הגרעון הכמותי. מכל מקום, העשיר יעב״ץ את שירתו גם בתחום השימוש במשקל כמותי ותרם בכך להמשך חיותו של משקל זה אף בדור מאוחר, מה גם שהחייאת המשקל באה תוך שימוש בווריאציות תבניתיות מגוונות.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

א.      השירים הלא סטרופיים שמשקלם הברתי פונטי

יעב״ץ נאחז כאמור בתבניות מרובות מאד. זאת, במטרה לגוון את מדורי הספר המיועדים לז׳אנר אחד או לחג אחד. על תבניות השיר שווה החרוז, המרובעים והקוואזי מרובעים, השקולים במשקל הכמותי דובר בהרחבה בפרק הקודם. כמו כן הוזכרו השירים הסטרופיים השקולים במשקל כמותי בשירת יעב״ץ, שהם בעיקר מסוג המעין אזוריים(זג׳ל) ומסוג השירים החד סטרופיים האזוריים והמעין אזוריים.

ואולם, יש להוסיף, כסימן היכר להתפתחות שחלה בשירה בארצות המזרח בכלל, וכמאפיין את שירת יעב׳׳ץ בפרט, את השימוש בשיר שווה החרוז שאיננו שקול במשקל כמותי אלא במשקל הברתי־פונטי, הוא המשקל הנודע גם בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳ כנזכר לעיל. ואולם בנוגע לשירים אלו יש להעיר, כי הללו מופיעים לעתים קרובות לאחר שירים שווי חרוז, שקולים במשקל כמותי, בעיקר לאחר שירים השקולים במשקל המרובה. כך למשל פיוט ׳יה שור עבד׳(דף ז׳ עמי א) הינו מסוג הרשות. בכתובת שעל גביו צויין יעוד רשות אחר בלתי שקול׳. המלים ׳בלתי שקול׳ באות לציין את העדרו של המשקל הכמותי, אף־על־פי שיש משקל אחר לשיר, הוא המשקל ההברתי־פונטי.

הציון ׳בלתי־שקול׳ איננו מופיע בכתובות אשר לכל הפיוטים השקולים במשקל ההברתי־הפונטי, ועל כן נשאלת השאלה מה גרם לציון מיוחד זה ? מסתבר כי, הקביעה ׳בלתי שקול׳ מופיעה בכתובתו של פיוט השקול במשקל הברתי־פונטי, כאשר לפניו מצוי פיוט השקול במשקל הכמותי, וכדי להזהיר את החזן לבל יטעה, ויחשוב כי גם זה הפיוט הבא אחריו ברפרטואר הוא פיוט השקול במשקל הכמותי, הרי הוא מזהיר כי אל לו להיכשל בזיהוי מוטעה. ועדיין תמהים אנו, מדוע יש ׳להזהיר׳ את החזן כי לפניו פיוט שאיננו שקול על פי יתדות ותנועות? תמיהה זו מתפרשת עם שאנו מבינים, כי לצורך ניגונו המדוייק של הפיוט מקפידים החזנים, במקום שיש יתדות ותנועות, להתאים את הלחן בתכנון מדוקדק על־פי חלוקת היתדות והתנועות, לאמור, לפי מיקומם המדוייק של השוואים הנעים והחטפים'. אמור מעתה, חזן שלפניו שיר שקול במשקל הספרדי הקלאסי הכמותי, חויב בהקפדה יתירה של התאמת לחנו להברותיהן המשתנות של המלים, שהרי אינה דומה הברה הפותחת בשווא נע(היתד) להברה הפותחת בתנועה(־־תנועה). לעומת זאת בפיוט השקול במשקל ההברתי־פונטי שוות ההברות זו לזו, ואף שווא נע ׳עושה הברה׳. לאמור, אין סוגי הברות שחייבים מראש להתחשב בהן, להדגישן, או לסלסלן בשעת הזימרה, אלא כל ההברות שוות, וממילא נעשית מלאכתו של החזן קלה יותר, והוא יכול להדגיש או לסלסל במנגינתו כל הברה שירצה במידה שווה.

עוד יש לאמור, כי לעתים כשמופיעים בזה אחר זה, פיוט שקול במשקל כמותי ופיוט במשקל הברתי־פונטי, הרי הם מולחנים בלחן זהה, כגון בפיוט ׳יחידי הוא׳ (דף לא עמי ב) שהוא שקול במשקל הברתי ואילו הפיוט שלאחריו הוא הפיוט ׳יהי רעוא מן קדם זיו יקרך׳. בראשון מצויץ שלחניו הם ׳אגדלך אלוהי כל נשמה׳ (א-418) לרבי אברהם אבן־עזרא או ׳בני אל חי תנו זמרה ותודה׳(ב־932) או ׳לך האל לך כתר וחכמה׳(ל—829), ומשקלו, כמתברר מן הכתובת, הוא המרובה. בפיוט השני מצויין שהוא ׳בלתי שקול׳ והוא על־פי הלחן הנזכר, לאמור זה ששימש את הפיוט שלפניו. אך יתירה מזו, בפיוט השני אחת עשרה הברות פונטיות, וזהו בעצם מספר זהה למספר השוואים־הנעים והתנועות המופיעים במשקל המרובה^. החזן עלול איפוא לטעות ביתר קלות, לפי שהדמיון במספר ההברות מטעה. החזן סבור בפיוט השני, שלפניו, כביכול יתדות ותנועות, או אז עשוי הוא לנגן כשהוא תר אחר השוואים הנעים, אך לשווא: אין סדירות ואין קבע בשוואים הנעים והחטפים, לפי שאין הפיוט שקול במשקל כמותי, והרי החזן מסתכן בכך ש׳תוטרף מנגינתו׳.

מחמת כל זה הזהירהו יעב״ץ באמרו ׳בלתי שקול׳, לאמור ׳ראה, זה אינו במשקל כמותי׳. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהשימוש במלה ׳שקול׳ מרמזת על מעלה יתירה שנתן הפייטן המאוחר למשקלים הקלאסיים שעוצבו בספרד, ועל ׳הילת קדמונים׳ המיוחסת למשקל זה עוד מזמן צאצאי המגורשים בדור שלאחר גירוש ספרד. מאידך־גיסא, פיוטים שעל־פי משקל ההברות הפונטי ש׳זה מקרוב בא׳ אינם ראויים ל׳תואר׳ משקל, שהרי אין להשוות בין דרגת הקושי של כתיבת פיוט על־פי משקל היתדות והתנועות, לבין ה׳קלות׳ היחסית שבכתיבת פיוטים שהם על־פי הברות־פונטיות בלבד.

עוד יש להעיר בנוגע לשירים שווי החרוז השקולים במשקל ההברתי־פונטי, כי יש ששיר בתבנית זו חותם במקרא כגון ׳יגדל מאד שם הוד׳(דף כב עמי ב), ויש ששיר בתבנית זו מסתיים במלה זהה כגון ׳ימצא חן׳(דף נו עמי א). שירים רבים מבין שבעה עשר השירים שבדגם זה הינם שירים חרוזיים (לאמור הדלת והסוגר שבכל הטורים חורזים בהברה זהה), ואחד הינו קוואזי מרובע ׳אוי לך יצרי׳(דף קה עמי ב).

פיוט אחד הינו ארמי ׳יהי רעווא׳ (דף לא עמי ב). כל הפיוטים שבמדור זה הינם להזדמנויות פחות חגיגיות. ומבחינת ז׳אנר או ׳מועד אמירה׳ הם רשויות סתם כגון שבח, לקדיש, לברכו, לברכת־המזון, לעולה־לתורה, למילה לברכת־חתנים ולתשובה. אין פיוטים מסוג זה לנשמת, דבר המלמד כי הפייטן שלנו לא שבר את המסורת הקלאסית של דאנר הנשמת שעוצב במשקל הכמותי. כמו־כן, פיוטים מסו י זה לא מצאנו בשום חג, ואף לא בקינות ובהספדים. לאמור, אף שהפייטן נסתייע ב׳תרכובת החדשה׳ — ׳שוות חרוז בתוספת משקל הברתי־פונטי׳, לא נתן לה לבוא לטרקלין החגים אלא הניחה להזדמנויות פחות יוקרתיות. הערצת משוררי ספרד הקדמונים בקרב צאצאיהם היתה מופלגת לאין שעור, ומשקל שטבעו אותו, ואשר נחרת משך הדורות על ׳דגלה׳ של שירת ספרד, משקל כמותי זה, שמר על בכורתו לאנינות טעמם של צאצאי המגורשים, שיעב״ץ נמנה עליהם.

המשך……………

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

פיוטים נוספים השקולים במשקל הברתי־פונטי הנם פיוטים מרובעים. בנידון אלו יש להעיר, כי שירים אלו כוללים חמש או שש הברות פונטיות בצלעית ולעתים נדירות עד כשבע הברות בצלעית^,. לאמיתו של דבר ניתן לראות בצלעיות אלו התיחסות ׳הברתית׳ לשוואים הנעים שבצרופי העמודים היסודיים במשקלי שירת ספרד. לאמור, אם נתייחס למשקל המתפשט למשל, הרי שבצרופו היסודי בשירת ספרד הוא בנוי מ׳מתפעלים־פועלים׳. ובתרגום למשקל הברתי־פונטי, שבע הברות לפנינו, וצרוף זה חוזר על עצמו ארבע פעמים בטורי השיר. אם נתייחס אל הצרוף התדיר בפיוטי יעב׳׳ץ של המתפשט שהוא ׳מתפעלים־נפעל׳, נמצא שהוא שווה ערך לשש הברות במשקל הברתי־פונטי שבו השווא הנע עושה הברה. ואולם, קיימים גם פיוטים בהם קיים צרוף הברות מסורג של 6/7/6/7 וכדומה. לפיוטים אלו העשויים במתכונת אאאת בבבת וכוי, יש לעיתים טור פתיחה שמבנהו אאאא ולאחריו בבבא, גגגא. בשירים הסטרופיים מדובר במקרים כגון אלו על סטרופת פתיחה. חלק ניכר של הפיוטים חותם במקרא, לאמור, הצלעית האחרונה (ולעתים גם חלק מן הצלעית שלפניה) הינה פסוקית. אבל יש להוסיף, כי ברוב המקרים, הצלעיות המקראיות חותמות־הטורים מסיימות במלה זהה, ובמיוחד אהודה מלה שהיא שם פרטי, כגון שם ה׳, ראה בפיוט ׳ה׳ רועי׳(יט עמי ב) ובפיוט ׳יה בעוזך׳(דף כ עמי א). יש שהשם הפרטי הוא כינוי לאומה וכך מופיעים בעמודים כז עמי ב-כח עמי א, חמישה פיוטים המסתיימים במלה יעקב. ואחרון, שם פרטי של אדם מופיע בחלק מן הפיוטים לעולים לתורה, והם פיוטים המסיימים כל טור בשמו של העולה לתורה, (דף נז עמי ב, דף נו עמי א). ואולם, יש מלות סיום זהות שהם שם עצם כללי בסיום טורי השירים המרובעים שבמשקל ההברתי־פונטי, למשל המלה ׳בית׳ בפיוט ׳יחיד ונורא׳(דף כג עמ' ב } במקרים אלו המלה הזהה הינה מלת מפתח בשיר, מעין ציר מרכזי, שכן המלה " בית " ׳ משמעותית להבנת התוכן בפיוט זה, המיועד לחנוכת בית־הכנסת. פיוט פיוט מיוחד מסוג זה הוא הפיוט ׳יה מחשבת׳(דף כחעמ׳ א) ובו מאיית הפייטן את המלה האחרונה, אות אחר אות. נמצא שהאות האחרונה משמשת מלת קבע, כגון: יה ״חשבת / צוררי השבת / וברך את בית / יו׳׳ד עי׳׳ן קו״ף בי׳׳ת // עורה לקראתי / עוז ישועתי / ולתחינתי / תי״ו קו״ף שי׳׳ן יו״ד בי״ת וגו׳.

לסיום יש להדגיש, כי פיוטים מסוג זה שהם מרובעים ובמשקל הברתי־פונטי, אינם מופיעים במדור החגים שאין בהם מלאכה, ואינם מופיעים במדורי הקינות וההספדים. נמצאנו למדים שהתבנית החדשה המחליפה את התבנית הקלאסית, מקומה יכירנה רק ואך בין פיוטים פחות חגיגיים. עדיין יש להבין מדוע מופיע המרובע ההברתי־פונטי בריבוי יחסי בין הרשויות לברכו. והנה מסתבר שגם בספרד היו הרשויות הרשמיות לברכו ׳פתוחות׳ לתבניות ולדפוסים משתנים

נוסיף ונציין כי לא רק ׳מרובעים׳ נקלטו במשקל ההברתי־פונטי, אלא גם פיוטים מן הסוג של ה׳משולשים׳, כגון ׳קום נגיד׳(דף נז עמי א). יש לציין כי גם אם אורך הצלעיות רב יותר, הנה סך ההברות בכל שלושת הצלעיות אינו עולה על סך כל ההברות שבצלעיות השירים המרובעים. מכל מקום, צורת המשולשים אינה שכיחה כמרובעים גם בתחום השירים השקולים במשקל ההברתי־פונטי. המשולשים כמוהם כמרובעים, אינם נחלת השירה החגיגית אלא מזומנים הם להזדמנויות הפחות חגיגיות כפי שהוסבר בדיוננו על המרובעים

כללו של דבר, הכבוד בפני מסורת ספרד רב עדיין, כך שאין מסלקים דפוסים קודמים אלא מוסיפים עליהם מתוך התאמה לאשר נעשה בעבר.

בנימין בר תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צור

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

החלוקה למדורים ולסוגים בקובץ ׳עת לכל חפץ׳

קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ" כולל כארבע מאות פיוטים. זהו יבול נכבד לכל הדעות בשביל משורר, שאין השירה עיקר עיסוקו, אלא תורתו אומנותו, ועיסקי ציבור עומדים בראש מעייניו. לשם דיוק, יצויין כי בספר ׳עת לכל חפץ׳ נדפסו 403 פיוטים. ארבע מאות חסר אחת(399) נדפסו קודם המפתח(הנדפס החל בדף קיב עמי א), ועוד ארבעה פיוטים נוספו במדור ההשמטות שבסוף הספר. בפיוטים ש׳נשמטו׳ שני פיוטים מסוג התחינה, המיוחסים לר׳ יעקב אבן־צור, ואין ודאות גמורה שמתחת ידיו יצאו, אך קרוב לודאי שהם משלו. כן מצאנו בפיוטים ה׳נשמטים׳ שני פיוטים נוספים, וברי כי אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד מהם הוא מסוג התחינה, מאת בנו ראובן רבה (להבדילו מראובן זוטא, שני בניו אלו מתו בחיי המשורר), והשני הינו מסוג הבקשה ומחברו ר׳ חיים ביבאס. אולם, יש להדגיש כי גם בין 399 הפיוטים המופיעים קודם המפתח — שניים (מסוג הספדים) אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד הוא הספד שכתבו ר׳ שלום אבן־צור ׳נפשי תנהי ותבכי׳(דף צט עמי ב), והשני הינו הספד על מותו של ר׳ יעקב אבן־צור שכתבו בנו רפאל עובד, ׳השליך משמים תפארת ישראל׳(דף קג עמי א). נמצאנו למדים, כי ב׳עת לכל חפץ׳ 397 פיוטים המיוחסים בוודאות גמורה לר׳ יעקב אבן־צור ע״י העורך האחראי של הקובץ הנדפס, הלא הוא ר׳ רפאל אבן־צור שכתב את ההקדמה הראשונה לספר.

׳עת לכל חפץ׳ כשמו כן הוא, ועריכתו מוסדרת כאמרו על־פי ה׳זמן היהודי׳. בראשו פיוטים למחזור הזמנים של האומה היהודית, לאמור בחלקו הראשון, ערוך הספר על־פי הסדר הבא: ימי החול, שבתות וחגים. מבחינה זו נראה שלנגד עיניו של הפייטן עמד ׳תקדימו׳ הפייטני של הקובץ ׳זמירות ישראל׳, לר׳ ישראל נג׳ארה המחולק כידוע ל׳עולת התמיד׳, ׳עולת שבת׳ ו׳עולת החודש׳. בהמשך הקובץ באים פיוטים שמקומם במעגל הזמנים של היחיד היהודי, כגון פיוטים לבר־מצוה, לברית מילה ולהבדיל להספדים.

 עתים שהסדר הפנימי של המדורים משתנה מעט ואינו ערוך על־פי סדר זמנים עקבי, אלא על־פי סדר זמנים אסוציאטיבי. כך יש להבין את צרופם של מדורים לשמחת תורה ולהכנסת ספר תורה, לפי שבמרכז השניים ניצבת שימחת מצווה בתורה הקדושה. על־פי הקישור האסוציאטיבי, נבין מדוע פיוטי תשעה־באב סמוכים אצל ההספדים לפניהם, ופיוטי עת־צרה ושאילת־גשמים סמוכים אצלם לאחריהם, לפי שכולם הם ׳ימים שאין בהם חפץ׳. כמו־כן יש ליתן את הדעת להעדרם של פיוטי ראש השנה ויום הכפורים, לפי שלימים אלו כבר נתקדשו פיוטי הקדמונים. בהקשר לשמו של הספר, יש לזכור כי שמו מחזירנו לספר קוהלת (ג א). ואכן התייחסות למעגל יומם של חיי אנוש אופיינית לפייטן, אלא שהיא מצטיירת בגונה היהודי. כבר צויין לעיל כי עוד קודם להדפסת הספר בשנת תר״א, יצא לאור בוינה קובץ הפיוטים ׳בינה לעתים׳ המחולק ל׳עת שחוק׳, ׳עת רקוד׳, ׳עת בכות׳ ו׳עת ספוד׳, ויתכן כאמור כי ספר זה שהחדירו ר׳ אברהם אנקווה השפיע על המהדיר שלנו ר׳ רפאל אבן־צור לקרוא לספרנו בשמו.

המדור הראשון בספרנו הוא מדור הבקשות הכולל תריסר פיוטים. ששת הבקשות הראשונות הינן בקשות היחיד. על גבי שלושת הראשונות מצויין כי הן ל׳דפיקת שער׳, ומתגלה כאן איפוא תכונתן היסודית הידועה של הבקשות לשמש תפילות הכנה, והן מכוונות לבקש מעם הקב״ה שיפתח שערי תפילה, בד בבד עם פתיחת שערי בית־הכנסת על־ידי המתפללים. שלוש בקשות נוספות מעבירות ברמז לנושא הלאומי, לפי שהן מדברות על נושא השחר ומעלותיו לתפילה, אלא שבאופן סמלי הן מתייחסות למעלותיו של שחר הגאולה הלאומי. חמש בקשות נוספות הינן בקשות לאומיות, ומזכירות לנו את הבקשות הספרדיות הלאומיות הנודעות. מן האמור לנו עד כאן מסתבר לנו כי אף שהתפתחות הבקשה בכיוון פיוטי הכנה לתפילה, הינה התפתחות מאוחרת, מכל מקום קשורה היא בסוג קדום, הלא הוא סוג פיוטי ׳הרשויות׳. כמו־כן רואים אנו בפיוטים שלפנינו את קשרי הבקשות עם טכס תקון חצות, שכן אחת הבקשות מיועדת גם לתקון חצות ׳יה שור אום נטושה׳, (דף ג עמי ב). הבקשות המיוחדות הללו, אינן קשורות, איפוא, רק עם התפילה שתבוא (שחרית), אלא הן נמשכות גם לתפילות שלפניהן, ובעיקר לקינות שעל צער החורבן. מבחינה תמאטית ניתן איפוא לראות בבקשות גשר בין תפילת הלילה האחרונה והמאוחרת, לבין תפילת השחר. אכן, במאות האחרונות ידוע לנו ממנהגן של עדות מספר בישראל, שנוהגים להשכים בלילי שבתות ולשיר בקשות באותן שעות שמדרך הטבע הינן פנויות מן התפילה. במדור הבקשות עוד בקשה אחת יוצאת דופן, והיא מעין ׳ברכת גומל׳ של הפייטן בקומו מחליו בחודש אדר תנ״ז.

כיצד נסביר את ארגון המדור? לבד מן העקרון הטכני, נראה שהעקרון התבניתי קבע גם הוא את הסדר(דבר הבולט גם במדורים אחרים). בקשה ראשונה שוות חרוז במשקל המתפשט, השניה שוות חרוז כמותה אך במשקל המרובה, השלישית בתבנית מיוחדת(הנדונה במדור התבניות), ורביעית בתבנית מעין אזורית עם מדריך, ולאחריהן שוב שתי בקשות במשקל המתפשט.

לאחר מכן חוזרים פיוטים בתבנית מעין אזורית ללא מדריך, פיוט מרובע במשקל הברתי, וכן פיוט במשקל המרובה, ופיוט בתשתית אזורית אך במתכונת מיוחדת, (׳יה שור׳ הנזכר לעיל) ולבסוף פיוט בתבנית מעין אזורית פשוטה. סקירה זו מלמדת על רפרטואר מגוון שהפייטן מגיש למתפללים. הוא הדין לגבי המדורים המתאפיינים גם הם בגיוון תבנית, אלא שאין יריעת הדיון מרשה לנו הרחבה יתירה בהדגמת הארגון הספציפי בתוככי כל מדור ומדור. מובן שלצד הגיוון התבניתי יש להביא בחשבון את הגיוון המוסיקלי המתבקש מכתיבה רב תבניתית. בפועל, לגבי מדור הבקשות, יש להבליט את יתרונו הכמותי של השיר שווה החרוז השקול במשקל קלאסי, ואף כי יתרון זה אינו אבסולוטי, הנה הוא דומיננטי במדורנו, דבר המלמד על זיקת הבקשות לרשויות הספרדיות, בעיקר לאלו הלאומיות.