מורשת יהדות מרוקו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

משא ומתן הלכתי בין חכמי דברו לחכמי מרוקו

בין הרד״ך לבין הר׳ אבני שיש.

 בין ר׳ אברהם מרציאנו לבין הר׳ ליצחק ריח.

בין ר׳ אליהו בן גיגי לבין חכמי דורו

 בין הרש״ך לבין ר׳ יוסף משאש.

בין הרש״ך לבין ר׳ שמואל מרציאנו.

ספרים ששיקפו את מנהגי דבדו הם ספרי קהילות מערב אלג׳יריה ונדפסו בווהראן, ליוורנו או ג׳רבה כמו: רינה וישועה על פסח, רינה וישועה על מתן תורה, רינה וישועה לברית מילה, חסד ואמת על דיני ביקור חולים ופטירה, שבוע טוב. שירים ופזמונים לליל מוצאי שבת קודש. שנדפסו בקהילות הנ׳׳ל.

בית דין דברו

מאז ומתמיד היה בדבדו בית דין של שלושה כפי שהזכיר הרש״ך ״ובאנו על החתום תרי מגו תל״ת וכוי. ר׳ שלמה כהן זאגורי כתב: חברי בית דין דבדו ״לא באו בשכר כלל רק חנם אין כסף היו יושבים בבית דין לדון ולהורות. עבודה זו לשם שמים היתה קיימת בתחומים כגון בהוראה בתלמודת תורה: הרבנים לא תבעו תשלום שהוא עבור עבודתם שהיתה על בסיס מה שאמרו חז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, מלאכת קודש זו היתה לשם מצוה. אך היו הורים ששלחו לרב מידי פעם תשלום מה. סופרי סת״ם הקדמונים אשר כתבו לרוב על עורות אלים דוקא, כתבו את הספר התורה, בלי הזמנה מראש או באמצע הכתיבה. בסיום כתיבת ספר תורה הלכו לערים אחרות למצוא קונה לס״ת (ויקץ שלמה, עמי ר״ג). אנשי חברה קדישא עבודתם המסורה היתה חינם אין כסף. וכן המוהלים ועוד.

פרק 10: מנהגים

1 למחזור השנה

חודש אלול! יום יום בשיעור אחרי הצהרים למדו בחבורה בספר הזוהר, בתיקוני הזוהר, במקום הנקרא עליית הזוהר ובבית הזוהר. יש שקראו תהילים בבתי כנסת. בלילי שני וחמישי נשארו ערים כל הלילה לעשות תיקון כרת ולאמירת סליחות. בראש השנה וביום כפור אמרו אזכרה מיוחדת לנפטרים.

ו נדפסה בסוף ספר ויקץ שלמה. וזה לשונה מתוך כ״י יהודי דבדו — אוטאט הנמצא תחת ידי.

נחות נפשן ורחמי נפשן, ורחמנותא מעלייתא, בחסדא וטיבותא וחולקא טבא לצדיקייא בגן עדן, תהי נשמתהון גניזא, שם תהא מנת ומחיצת וישיבת נפש רבותינו אצילנו כתרי ראשונו ומחמדי עינינו, החכמים הרבנים הדרשנים החזנים מלמדי תינוקות ראשי קהילות וגבאי צדקות וכל מתי ישראל אנשים ונשים גדולים וקטנים ומי שעזבו נפשם והפקירו רוחם ביראת הי, והנהרגים והנשרפים והנחנקים והנסקלים על קרוש הי, ומתי מדברות, אכולי חיות, וטבועי ימים ונהרות, ומי שמתו ברעב ובצמא, המלך ברחמיו יחוס עליהם, ויסתרם האל בסתר כנפיו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ולקץ הימין יעמידם ומנחל עדניו ישם ויצרור בצרור החיים נשמתם, וישים כבוד מנוחתם, ובגן עדן תהיה מעדנם, ובמחיצת מלאכי השרת תהיה מנתם ה׳ הוא נחלתם, ילווה אליהם השלום ועל משכבם יבוא שלום ותהא עמדתם בתחיית המתים קרובה עם צדיקים וחסידים ובעלי תשובה, ובעת יתקע בשופר יקיצו יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל ומיתי עמך ישראל בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון אמן.

יום כפור: אור לתשעה בתשרי היה זמן לשחיטת התרנגולים, המולה רבה בשכונה סביב השוחט, בקושי הוא חילץ עצמו מן הקהל. ערב יום כפור נקרא ״סבע אפטור״ (שבע הארוחות). יש מיקירי הקהל שלא ישבו משך ליל כפור ויום כפור כולו על סמך הפסוק כי למשפטיך עמדו היום, יש אשר לא דיברו כלל לבד מאמירת התפילות. הקטנים באו לבית הכנסת ופרי החבוש בידם מקושט ונעוץ בעצי ציפורן, כל אחד קישט קישוט אחר על הפרי. במוצאי יום כפור לא נהגו לברך בורא מאורי האש על אור הנר ששבת ביום כפור. למחרת יום כיפור הכהנים ערכו סעודות חג ממש ונקרא ״יום לגופראן והוא יום שמחת כהן לזכר הסעודה הגדולה שערך הכהן הגדול במוצאי יום כפור. נהגו לעלות, למחרת יום כפור, לבית העלמין להתפלל על קברי צדיקים וקרובים.

חג הסוכות: עיטרו הלולב בחוטים צבעוניים, ובראש הלולב ארגו עטרה מחוטים צבעוניים שונים.

אנשי חברה קדישא נהגו בחול המועד סוכות כל שנה ללכת הרחק מהישוב, למקום מחצבות, חצבו בסלע אבנים גדולות שתהיינה מצבות לקברים.

הושענא רבה: אוירת הושענא רבה היתה קרובה מאד לזו של יום כפור — שחטו תרנגול זכר לכפרה להדגיש גמר החתימה. כן נהגו לטבול ערב הושענא רבה, ולא בבוקר היום. לפני תפילת שחרית, אנשים וטף כמו בערב כפור. נהגו להביא להקפות במיוחד את הבן הרך שנולד בשנה החולפת. ילדים גדולים החזיקו בידיהם פמוט עם נר דלוק או מקלות מקושטים בתפוח ובתוכם נר דלוק. הנשים עמדו בפתח בתי הכנסת כי ברוב בתי כנסת לא היתה עזרת נשים. הנשים ליוו את ההקפות בקריאות שמחה ״זגארית״. מנגינת הסליחות של הושענא רבה מיוחדת ולא דמתה לאלה של סליחות הימים הנוראים בכלל. אחרי חיבוט הערבה איחלו אחד לאחר שנה טובה ומבורכת כמו בליל ראש השנה ממש. לאחר גמר ההושענות השירו את העלים מן הלולבים ונתנו אותם לבניהם לשחק בהם. בחג הסוכות הילדים עסקו בתחביב: בניית סוכות לנוער.

בשלוש רגלים תרגמו את ההפטרות כל פסוק עם תרגום יונתן בן עוזיאל וכן עם תרגום לערבית יהודית. וכן תרגמו את התפילה ״אין כאלקינו״ לערבית יהודית. מפי זקן אחד שמעתי שהוא זוכר מימי בחרותו תרגמו בבית כנסת בדבדו תפילה זו לספרדית.

תנוכה: נהגו להרבות בשמחה ובמאכלים ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה. בליל א׳ של חנוכה קראו ממגילת אנטיובוס, מעשה יהודית ועוד. (מוזכרים בסידור בית עובד ליוורנו תרכ״ב ״עושה פלא״, ליוורנו ועוד).

פורים: דמי פורים חילקו לכל המושיט ידו ואפילו גויים קיבלו צדקה בחג פורים. בדורות קודמים נהגו מלמדי תשב״ר לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותם לתלמידים נזקקים. בחג הפורים נהגו לאפות בלחמניה שתים או שלוש ביצים בקליפתם. הביצה סימלה את עין הרע של המן וכאכילתה כוונו לפצח עין הרע.

ראש חודש: בליל ראש חודש הדליקו נר של ראש חודש לכבוד קדושת היום וכן הכינו לליל ראש חודש תבשיל מיוחד. תבשיל זה מיוחד רק לראשי חודשים כמו כן הדליקו נרות ואלה הישרו אווירה חגיגית. יש נהגו לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועשו ״זריית דם״ הזאת דם על סף הבית.

בליל ראש חודש ניסן הניחו טבעת או עגיל של זהב בתוך כוס שמן שהדליקו לכבוד ראש חודש.

פסח: הכנת החג החלה מט״ו בשבט, הנשים הוציאו החיטים מהכרים לניפוי ולבדיקה. החטים למצה שמורה נשמרו בכדים בצריף בשדה הקציר. מיד אחרי פורים טחנו את החיטים, ניפו את הקמח מהסולת ושימרוהו שמירה גדולה. כל משפחה קבעה תור לאפיית המצות בתנור של הקהילה. כל עקרת בית הזמינה שכנות או קרובות משפחה לסייע לה באפייה. הזריזה בלישה סייעה בלישה, הזריזה בעיבוד בצק סייעה בעיבוד בצק וכו'. צורת המצות היתה עגולה, כמו בשאר קהילות צפון אפריקה לפי הכתוב: ״עגות מצות כי לא חמץ״ מלשון עג עוגה. המשפחה האופה מצות הכינה ארוחות ליום אפיית המצות בדרך כלל הכינה חמין מיוחד.

יום אפיית המצות היה יום שבו היו שיתוף ועזרה הדדית בין בני הקהילה לזכר הכנות חג הפסח בזמן הבית. שררה אווירת אחוה ושמחה בין המשפחות עוד לפני התקדש החג. ויחסים מתוחים שהתקיימו נעלמו כלא היו. לעומת המחלוקות החריפות הקיימות בקהל מה נהדר ויפה היה שיתוף הפעולה הלבבי להכנת חג המצות כאשר משפחות רבות מכינות בצוותא צרכי החג.

הכינו שני סוגי המצות מצה דקה ומצה עבה: הדקה נקראת בושייאר, ויש אשר הכינו בושייאר בימי החג גופא, המצה העבה נקראת רגאייף ואותה הכינו בכמויות, לפני החג.

ערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה כל היום על ידי ישראל.

 ליל החג: לפני אמירת ההגדה אמרו הקדמה בלשון ערבית יהודית, מעין פתיחה כדי לחבב מצוות סיפור יציאת מצרים. רבים נהגו שלא להיעדר מן הבית בליל הסדר וכן הקפידו שהפתח לא יהיה נעול, ״לסימנא טבא״. בליל הראשון לספירת העומר כל אחד החזיק מעט מלח ביד כסגולה ובשמירה.

          ה״ל: האקדא קצם אלאה לבחר, עלא תנאש טריק, עלא יד סידנא ונבינא, ושריפנא מוסא בן עמרם, עליה סלאם ורדא, חין פתהום וגאתהום, מן אלבדמא אצעיבא לראחא, ומן תנכאד אלפרחא, ומן לחזן לנהר מליח, מן דלמא לדוו קביר, האקדאק יפקנא ויגיתנא, למען שמו הגדול והנורא אמן בבהילו יצאנו ממצרים… הא לחמא עניא…

חול המועד: בחול המועד פסח הדביקו על מזוזת פתח הבית חמישה כדורים קטנים מחרוסת כסגולה. בחול המועד פסח התאספו ילדים, חבורות חבורות לבשל ארוחות ״כאלוטא״, את הארוחות בישלו בכלים קטנים חדשים שקנו במיוחד לצורך זה לפני החג, כל ילד הביא ירקות, או ביצים, או בשר, ובשותפות ביחד בישלו, מכאן השם ״כאלוטא״ או תערובת. טעם למנהג זה: לתת לילדים אווירת החג, חבורות חבורות, כפי שהתורה ציוותה.

[anti-both]

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סרט אמריקאי

להם יש הכל, הם יפים, חזקים, מנצחים, לנו אין כלום. אנחנו קטנים, חיוורים, ביישנים, מתרוצצים כל היום בחצר בית ספר שלא היה קיים יום לפני שהיגענו, עם מורה לדקדוק, שמלמד טבע ומה שיש לו לומר על הנחליאלי זה נחליאלי, נחליאלך, נחליאלו, מורה לתלמוד שמלמד חשבון ובמקום שברים ואחוזים נותן גימטריאות ונוטריקונים והם – ארול פלין, גרי קופר, קלארק גייבל, האמפרי בוגרט דוהרים חופשיים כל היום על הסוסים, בלי שיעורים בתלמוד וחשבון, תמיד מנצחים את הרעים וזוכים בבנות הכי יפות, מזל שיש לנו את קולנוע ״כרמל״ וכשהסרט מתחיל אנחנו יורדים בחבל כמו טרזן מעל החומות, בורחים מהסדרנים ונעלמים בתוך הקהל, רוכבים עם זורו ועלי־בבה, מציצים לאוצרות שלהם ובסוף חוזרים הביתה לישון עם האהובות שלהם, מריה מונטיז רוקדת מולי עם שבעה צעיפים,מתחלפת לי עם בת שבע, דלילה, רחב ויעל, הרמון שלם באישה אחת, אני כבר מוריד לה את הצעיף האחרון והכל עומד לקרות ואז אני מתעורר, האור נדלק, המסך כבה, וסדרנים לא־נראים מוציאים אותך מהחלום, פלא ממש איך לפני שבוע ראיתי אותה בהפסקה, יותר גבוהה מכולן, בתוך הרעש של הילדים בחצר, עומדת לה רצינית ושקטה, אומרים שהיא עולה חדשה, לכן היא שותקת, אפילו שהם עצמם הגיעו לארץ רק כמה שבועות קודם, קוראים לה רות ט. עם צמות בלונדיניות, עיניים כחולות וגומות בלחיים, אני רוצה לעשות עליה קסם כמו שגרי קופר וטיירון פאוור עושים על החברות שלהם, הם רק מביטים להן בעיניים וכבר כובשים את ליבן, אני רק עמדתי מולה וקפאתי, לא יודע מה אומרים ואיך נוגעים, מאז אני מתגנב כל לילה וכותב לה על הקיר מול הכיתה שלה מכתבי אהבה, כמו סירנו דה ברז׳רק, גם חותם בשמות אחרים וכדי שלא תרגיש רע אני כותב גם לבנות אחרות בכיתה, בבוקר המסדרון רועש בצחוקים וצריחות, כולם רוצים לדעת מי הסופר, אך לא מצליחים, כי אני משנה כל הזמן את הסגנון ואת כתב היד ומרגיש ממש כמו המשורר הביישן ההוא עם האף הארוך. זה לא עוזר לי לגלות את ה״אופן סיזאמי״ ללב שלה, עד שיצאתי בשבת בצהרים לקולנוע ״הדר״ לעמוד בתור ל״מקום תחת השמש״ עם ליז טיילור ומונטגומרי קליפט, ההצגות מתחילות מאוחר במוצאי שבת, אבל כמומחה לתורים אני יודע שמי שרוצה להשיג כרטיסים למוצאי שבת כדאי שיקדים ויטרח בשבת, כי הראשונים בתור קונים את כל הכרטיסים, כדי למכור לאחרונים יותר ביוקר, אני האחראי אצלנו לתורים, כשההורים רוצים לקנות לנו מכנסי חקי או סנדלים נותנים לי כסף להצגה שנייה, וכשהסרט בקולנוע ״אורה״ נגמר בשעה שתים עשרה בלילה אני רץ ישר לעמוד בתור ליד חנות ״אתא״, בחצות אני תמיד ראשון בתור, אבל כשהדלת נפתחת בשמונה בבוקר אני תמיד אחרון, אני לא יודע איך זה קורה, כזה קסם אין אפילו בסרטים, למזלי אין אף אחד לפני ליד הקופה, אני ממש לבד בין הברזלים ומסתכל על התמונות של מונטגומריקליפט, איך הוא עומד על הסירה מסכן נורא ומביט בשלי וינטרס העצובה, בתמונה אחרת ליז טיילור עושה לו עיניים, אני יודע מחברים שקליפט הכניס להיריון את שלי וינטרס ועכשיו רוצה להטביע אותה כדי ללכת עם טיילור היפה והעשירה.

לפתע מאחורי ממש אני רואה אותה כמו בסרט קולנוע עם עיני התכלת שלה וצמות הזהב, גבוהה ומחייכת ובשמלת שבת מצוירת פרחים, ממש יצאה מתוך סרט, ועוד לבד, לא בתוך הבלגן של בית הספר, אפשר ממש להריח אותה, לשמוע את קולה הצרוד מדברת בעברית עם שגיאות על סרטים ושחקנים כרמן מירנדה, הדי לאמאר, גרטה גרבו, אינגריד ברגמן, ריטה הייוורת, מה היה עושה עכשיו ארול פלין? וטיירון פאוור? וג׳ון ודן? את דומה לסילוונה מנגנו מ״האורז המר״ אני חושב לומר לה, אך לפני שהספקתי היא אמרה שאני דומה לויטוריו גאסמן, גאסמן היה הזכר שמפתה את סילוונה מנגנו באותו סרט, לפני רגע רציתי להגיד לך שאת דומה לסילוונה מנגנו, אמרתי לה, אך היא מתגלגלת מצחוק ואומרת שהיא לא מאמינה לי, לפתע אני שם לב שכבר לילה ומשונה שאנחנו לבד בתור בין הברזילים והקופה בכלל סגורה, רק אז אני רואה לידנו שלט גדול: ״כל הכרטיסים נמכרו״, כבר מאוחר למצוא סרט אחר וחבל שאנחנו נפרדים אבל אז קרה מה שקורה רק בסרטים, היא שואלת אם אני מוכן ללוות אותה הביתה, איזה מזל נפל עלי היום! אני מרגיש ממש כמו מונטגומרי קליפט ב״מעתה ועד עולם״ שלורן באקאל, אשתו של ברט לנקסטר, מתאהבת בו. בדרך לבית שלה בתחנת הכרמל אנחנו עוברים ליד בית הספר, חושך גדול, אך השער פתוח ואנחנו נכנסים. בשעות כאלה אני מתגנב לכתוב את מכתבי האהבה שלי והנה אני חוזר למקום הפשע עם האהובה ביד, היא מושכת אותי אחריה עד לקיר, נשענת על מכתב האהבה שלי, מרימה את היד ומלטפת אותי כאילו היתה מורידה מעלי את המסיכה של זורו, זה אתה היא אומרת, תעשה לי את כל מה שכתבת. אני יכול לנשק אותך? אני לוחש והיא סוגרת לי מיד את הפה בשפתיים רטובות. בשבת שאחרי אנחנו מטפסים יד בידמתחנת הכרמל למקדש הבהאיים, השמש נעימה והברושים נוגעים בשמים, ליד השער הנעול אנחנו משתרעים על הדשא, היא על הגב, מביטה בשמים, ואני לידה רואה דרך מחשוף שמלת הפרחים שלה את שני השדיים הקטנים רוטטים כמו שתי ציפורים בכלוב, אני עוצם את עיני ומזעיק שוב את ברט לנקסטר, פרנק סינטרה וגם את גרי קופר, מה עושים? מה אומרים? אחרי זמן אני שומע את עצמי לוחש: אני יכול לנשק את השדיים שלך? היא לא עונה לא כן ולא לא, רק פותחת באיטיות את שתי הצמות ומפזרת את שיער הזהב שלה על הדשא, האם זה כן או לא? אני מחכה לתשובה פשוטה כמו: ״אני מרשה לך לנשק את השדיים שלי״, אבל זאת לא באה. בדרך הביתה אני כועס איך לא זכרתי שויטוריו גסמן ב״האורז המר״ כבש את סילוונה מנגנו בלי מילה, עם גבעול קטן בין השיניים וענף דק שבו צלף באוויר הוא לחץ אותה לאט לאט, עד שהיא כרעה לפניו. שבת אחת, שנים אחר כך, עם מדי צנחנים, כנפיים על החזה וכובע אדום אני מטפס באותו מסלול למקדש עם כיפת הזהב, עומד ומתבונן במקום עליו שכבנו ונדמה לי שאני רואה את צורת הגוף של שנינו על פיסת הדשא, האצבעות שלי מלטפות את הציור, כשבאותו רגע ממש, לא יאומן, מבין הברושים יוצאת רות ט., חיילת במדים כמוני, גדולה ויפה יותר מסילוונה מנגנו, עם גוף יותר חטוב מליז טיילור, נשית יותר מאינגריד ברגמן, מפתה יותר ממריה מונטיז, בשילה יותר מהדי לאמאר, האם חיכתה לי כאן עד שבגרתי? האם גדלה פה עם הברושים ? הושטנו יד, חייכנו זה לזה והצמדנו שפתיים, מילה לא נאמרה, הכל היה מובן כמו בסרט אמריקאי כשהשתרענו על אותה חלקת דשא זה ליד זה והידיים שהיו לנו לא הספיקו לנו.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.

נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.

מרוקו באותה תקופה הייתה תחת חסות צרפת. מהצרפתים זכינו ליחס של כבוד, והאנטישמיות התפרצה מדי פעם. יחסינו עם המוסלמים, לעומת זאת, התאפיינו בכבוד הדדי, אך תמיד חששנו מתגובתם. לא היו התנכלויות לשמן, אך תמיד קיימת הייתה דאגה רבה מהעתיד.

מצבנו הכלכלי בבית היה סביר; לא סבלנו ממחסור. התקיימנו מעבודתו של אבי כסופר סת״ם. כאשר יהודי היה זקוק למזוזה או לתפילין שילם תמורתם כמה שלבו היה חפץ.

למדתי בבית ספר ״אליאנס״, סיימתי בו לימודי תיכון.

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הייתי בן 13. החלטתי לעלות ארצה ופניתי ליהודי בעל חנות לחומרי צבע במלאח, לא רחוק מתחנת המשטרה של ״באב מראכש״, ואמרתי לו, ״עזור לי לעלות לישראל״. סירובו היה מוחלט, והוא דרש שאביא אליו את הוריי לחתום על טופס בקשה. ובהיותי בן יחיד בין ארבע בנות לא היה כל סיכוי שאמי תחתום. צערי היה גדול. משה אוחנה, חבר ושכן, הציע לי כנחמה להצטרף אליו ללימודי השפה והשירה העברית המודרנית. השיעורים התנהלו במחתרת בגג בניין בגטו היהודי בהנחייתו של בחור בשם רפאל. זכורני, שהשיר הראשון שלמדתי אצלו היה ״מעל פסגת הר הצופים״.

הגעגועים למדינת ישראל גברו כאילו הייתי שם שנים. בתחילת שנות החמישים הצטרפתי עם עוד מספר חברים כאלי בן לולו, מרדכי שריקי, מאיר סלוק ועוד לתנועה הציונית ״הבונים״, שהייתה אז תנועת נוער חוקית. ״מינו״, היום ד״ר שלמה אלבז, היה המדריך שלי. גם שתי אחיותיו הלן ורהט היו חברות באותה תנועה.

הצטרפתי לגרעין ״ברור חיל״, שעמד לעלות ארצה לקיבוץ באותו שם. הייתי חבר בגרעין זה עד 1954. הגרעין התפרק, ואינני יודע עד היום מדוע התפרק.

גבולות מרוקו היו פתוחים לעלייה ארצה. עשה זאת כל מי שחפץ בכך בתנאי שהתגבר על חוקי ״הסלקציה״ שהכריזה הסוכנות היהודית באמצעות משרדה במרוקו, ״קדימה״. נתקלתי אז בתגובות של שכנים ומכרים שנפסלו לעלייה. הזעם היה גדול, והרצון של היהודים לעלות הלך וגבר עד כדי כך שהתפתח שוק שחור לאישורים רפואיים. כמו כנפיים שחורות של עוף רע תלווה הסלקציה ההיא את יהודי מרוקו. ואולי שם מתחילה תחושת הקיפוח, שלפעמים דומה היה כי עצמתה אינה עומדת בשום יחס לתנאים המעשיים — מה שניתן לעולי מרוקו או מה שלא ניתן להם ביחס לעולים אחרים.

1956-1955: התארגנות

המלך מוחמד החמישי הוחזר על ידי הצרפתים מגלותו בחודש נובמבר 1955, ובמרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה. באותה שנה החלו הצרפתים לעזוב את המדינה, שבה ישבו יותר מארבעים שנה.

האי־ודאות של יהודי מרוקו הלכה והתגברה: האם נשקפת סכנה של ממש לקהילה היהודית? לחשש זה היה בסיס: כאשר לוחמי החירות המרוקאים נלחמו בצרפתים הם שרפו חנויות של יהודים בתואנה זו או אחרת, ובנות יהודיות נחטפו.

איסר הראל, ראש ״המוסד״, שאל את השאלה הזו עוד בשנת 1954, ושיגר שליח לבדיקת תנאי הקמת מחתרת יהודית בשלוש ארצות צפון אפריקה, שמטרתה להגן על הקהילות היהודיות שם.

בחודש ספטמבר 1955 הגיעה המשלחת הראשונה של ״המוסד״ למרוקו, תשעה סוכנים, ובראשם סגן אלוף שלמה יחזקאלי ז״ל. הייתי בין מגויסיה הראשונים של משלחת זו. הוטל עליי לגייס נוער יהודי למחתרת שקמה ולהקים תאים. בתוך זמן קצר יחסית גייסתי מטובי הצעירים בקזבלנקה, והקמתי חמש חוליות. גם חבריי שגויסו נרתמו למלאכה זו — שהייתה קדושה בעינינו.

אין לזלזל בסכנה שהייתה טמונה בהסכמתי להתגייס לארגון החדש הזה. מיד הוסבר לי כי מדובר בהקמת חוליות שיצוידו בנשק חם, ואין כל ביטחון שלא נצטרך לצאת לרחוב להגן על היהודים; אך אהבתי למדינת ישראל ולציונות התגברה על כל החששות.

הייתי אז בן עשרים, וניהלתי בית מלון בקזבלנקה שבעליו היה יהודי. כאשר נודע דבר עיסוקי לחבריי מ״המוסד״ הם הגיבו בהתלהבות: מלון לפעילות מחתרתית מאפשר הזדמנויות בלתי מוגבלות. הסברתי להם שכוונתי היא להמשיך בלימודיי, ואני נמצא במלון על מנת לחסוך מעט כסף ללימודים אלה. הסברים אלה לא הועילו, וטובת המחתרת גברה על רצוני להמשיך בלימודיי. לאחר שנים לא שללתי החלטה זו, כי המלון תרם רבות לפעילות ״המסגרת״ — הקמת סליקים בו, העברת מזוודות נשק דרכו ועוד פעילות חשאית. מאז גיוסי ל״מוסד״ באוקטובר 1955 ועד מעצרי בשנת 1961 השתתפתי במבצעים רבים, חלקם מסוכנים. לפני גיוסי ל״מסגרת״ רכשתי באופן עצמאי ומכספי אקדח ורובה על כל צרה שלא תבוא.

לא היו כל הפסקות בפעילותי בין השנים האלה, ולא פעם כאבתי את כאבם של חברים שעזבו את ״המסגרת״ מסיבות משפחתיות או אחרות. לפעמים גם כעסתי עליהם.

ב התחלה השתמשנו בנשק באקדחים, תת־מקלעים ורימונים. על המחלקה שפיקדתי עליה הוטלה ההגנה על יהודי המלאח, כולל שכונת ״הברכה העירונית״(La Piscine Municipale). מפקדי החוליות ואני למדנו את השטח, וגייסנו כל ספר וחייט יהודי בעל חנות עם טלפון. מקומות אלה שימשו מאוחר יותר למפגש החוליות בזמני חירום; ביקור של 4־5 בחורים אצל הספר או החייט נראה טבעי בהחלט.

הייתה זו נקודת המוצא, וממנה הסתעפה העבודה לכיוונים שונים. העבודה במחתרת התנהלה לפי כללים של מחתרת, וכל מה שמקופל במילים הגנה והצלת יהודים היה בטבעה של עבודה זו. היא חייבה לארגן הגנה ולהבריח יהודים אל מעבר לגבול בדרכם לישראל. חייבה להחדיר תודעה של גאווה, וגם חייבה ללכת למאסר.

היהודים במרוקו רחשו כלפינו אמון בלתי מוגבל, והלכו אחרינו בעניים עצומות. השנים 1956-1955 היו שנות התארגנות, יצירת הכלים וקשירת הקשרים.

בשנה הראשונה אגרנו נשק, בנינו סליקים, ארגנו מטווח ראשון באחת החורשות והקמנו מסגרת להגנה על יהודי מרוקו, שקיבלה את השם ״גונן״. עסקתי בשנה זו בחיפוש דירות להשכרה. דירות מסתור אלה שימשו את החוליות למפגשים וללימודים. לכל מחלקה המורכבת ממספר חוליות הייתה דירה משלה. כמו כן לימדתי את המגויסים ממחלקתי(בדרך כלל רק את ראשי החוליות) פירוק והרכבה של נשק, מעקבים, תורת המפגשים בדירות וברחוב, כיסוי למפגשים ועוד… הקשרים בינינו לבין השליחים היו מצוינים, ורוב הזמן ידידותיים מאוד.

בשנת 1956 נתבקשתי עם חבריי לסייע בהעלאת יהודים בשיטות חשאיות בתגבור לשלוחת העלייה שקמה.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

המלאך הגואל

יהודי מכובד ומוכר היה מר יחיא הכהן מקזבלנקה. לכל דבר שבקדושה היה הוא ראש וראשון, והיה מוקיר תלמידי חכמים. כשביקש רבי פנחס הכהן, נין ונכד לרבי דוד בן ברוך, להשתטח על קבר הצדיק רבי כליפא מלכה, התנדב יחיא הכהן להסיעו. הם נסעו ממראקש, והיו בדרכם לאגאדיר. הכבישים באותם ימים היו בעיקר לשימוש עגלות, והמכוניות של אז טרם היו מתקדמות דיין. כך קרה, שבאחד מעיקולי הדרך התהפכו השניים במכונית שלוש פעמים. הגילגולים הסיטו את הרכב מהכביש, והשניים הבחינו לחרדתם כי גילגול נוסף עומד להפיל אותם לתוך התהום. מייד צעק רבי פנחס הכהן ״זכות הצדיק רבי חיים פינטו תעמוד לנו, ולא נמות בתהום הזו״. באותו רגע חשו השניים, כאילו כוח עלום מסיט את המכונית ומושך אותה לכיוון הנגדי.

לאחר שנרגעו מעט שאל רבי יחיא הכהן את עמיתו מדוע זעק בתפילתו והזכיר את הרב פינטו, בשעה שיכול היה להזכיר את סבו המלומד בניסים, רבי דוד בן ברוך, הקרוב אליו ממש, ולהינצל בזכות אבות זו.

. ענה לו רבי פנחס, כי בניהם של צדיקים חייבים להאמין בכוחם של צדיקים אחרים, שאינם בני משפחתם ממש. שכן, לא תמיד פנוי אותו צדיק לסייע לקרובו. ״כשהיינו בצרה ורציתי לקרוא לזקני, היה הוא עסוק באותה שעה בלימוד זכות על אשה, שעמדה אז בתפילה. לכן פניתי לרב פינטו, וזה מיהר לסייע בכך שעף כמלאך ומיהר להטות את המכונית, ומחמת קוצר הזמן לא פנה לריבונו של עולם וביקשו לבטל את רוע הגזירה״.

מעשי מופת

רבי חיים פינטו הגדול זצ"ל

עניים בני ביתך

אחד מבני משפחת הרב היה מאיר פינטו, מחשובי העיר מוגאדור ומפרנסיה.

באחת משנות הרעב, שהתרגשו לרוב בימים ההם, קיפחו אנשים רבים את חייהם, כמו שנאמר ״מי ברעב, ומי במגיפה״. באותה שנה הגיע הרב חיים פינטו לבית הכנסת של רבי מאיר בן עטר, והוא עייף ורעב, ובעודו שם חטפה אותו תנומה.

השר מאיר פינטו ישן באותה שעה בביתו. והנה, בעודו ישן, הופיע בחלומו רבי שלמה פינטו זצ״ל, אביו של הר״ח, ורבי משה טאחוני, ושניהם הוכיחו אותו על כך שרבי חיים ישן רעב בבית הכנסת. ״דע לך״, אמרו לו, ״כי הוא עדיין צעיר, אומנם, אך בבוא היום יצא ממנו אור גדול״. קם השר מאיר פינטו ממיטתו, והלך לחפש את הר"ח. באותו זמן הופיעו שני הצדיקים גם בחלומו של הר״ח, ובישרו לו כי בקרוב יגיע אליו מאיר פינטו, ועל הר״ח ללכת איתו וללמוד איתו תורה. כדי שיידע שהכל אמת הודיעו כי הם מעירים אותו משנתו ומתייצבים לפניו בהקיץ.

וכך היה. התעורר הר״ח, ראה את השניים מולו, ואלה נתנו לו שלום ובירכו אותו. לא חלף זמן רב והשר מאיר פינטו הגיע למקום, ונקש על הדלת.

״מי שם?״ – שאל הר״ח.

 ״אני, מאיר פינטו״.

״תגיד את המזמור ויהי נועם, ואז אאמין לך כי אתה אכן הינך״, אמר לו הרב. הוא חשש כי מאחורי הדלת עומד שד, ואלה ניזוקים מאמירת ויהי נועם.

אמר רבי מאיר את המזמור וסיימו, ואז הכניסו הר״ח. הוא סיפר לרבי מאיר כי אביו ניגלה אליו בהקיץ וסיפר לו הכל. צמרמורת חלפה ברבי מאיר כששמע את הדברים, והוא מיהר ולקח את הר״ח, שהפך אצלו לבן בית, ושם ישב ועסק בתורה.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

בתקופה זו במרוקו נמצאת על הכוונת של המעצמות, שכל אחת מהן לטשה עיניה לזכות בה להשפעה גדולה יותר. באותה עת עמדה על הפרק, חלוקת השפעות מדינות אירופה על אפריקה. זה מה שעניין אותם, ולא מה שקורה שם עם היהודים.

גם לאחר כניסת הצרפתים למרוקו, כל עוד שלא ביססו שם את מעמדם, מצבם של היהודים היה בכי רע ונתון בעליות וירידות.

בערוב ימיו של מולאי אלחסאן, נראו סימנים מדאיגים של יתר שינוי המצב לרעה. ומותו הייתה מכה קשה ליהודים. חילופי השלטון שהתעכבו בן גברא לגברא, יצרו חלל שנוצל לשוד וביזה בשכונות של היהודים. מולאי אלחסאן הראשון מת ביולי 1904.

מותו הביא לגל עכור של ביזה ושוד, הרב של בתי כנסיות, גזירות של עבודת כפיה בשבתות, וחוקים דרקוניים של מושלים מקומיים. את מקומו של מולאי אלחסאן תפס בנו מולאי עבד אלעזיז. עליו מסופר שהתחנך בחברת ידידים יהודים, ורחש להם חיבה וידידות.

אבל היה צעיר מדי וחסר ניסיון. גם בימי שלושת המלכים האחרונים, אשר עליהם נאמר שהיו מחסידי אומות העולם, לא חסרו רעות ופרעות ביהודים. זאת מהעדר שלטון מרכזי שיוכל לכוף מרותו על כל המדינה.

לכן בתקופה זו מצבם של היהודים, היה שונה ממקום למקום. הכל תלוי היה במושל המקומי וביחסו ליהודים שתחת חסותו. יהודי סאלי, רבאט, אנתיפה, ועוד, המשיכו לסבול מהתנכלויות לחייהם, מעמדם ורכושם. בנוסף לעבודות כפייה אנשים ונשים שהוטלה עליהם גם בשבתות.

זאת חרף התערבות לטובת היהודים של שגרירים ושליחים ממשלות אירופה, ובראשם צרפת שהייתה ראש הדוברים לטובתם של היהודים. מדינת מרוקו בעת ההיא הייתה משוסעת ומפולגת מבפנים. ימי מלכותו של מולאי עבד אלעזיז היו כארבעים שנה.

הוא עלה למלוכה בהיותו כבן ארבע עשרה. בהיותו קשוב לרוח הקידמה של תרבות אירופה, שאף להצעיד את ארצו לעידן המודרני. אולם חוסר הניסיון המדיני היה בעוכרו בדרכי הנהגת המדינה, וזה הביא להתקוממות עממית נגדו. הוא נטה לשמוע ליועציו האירופיים, שלא לקחו בחשבון את הפגיעה בגאוותם הלאומית והדתית של האוכלוסייה המרוקאית.

הם ראו בהתנהגותו של המלך, פגיעה בוקה המבוססת על חוקי הקוראן. בראש המורדים עמד אדריס זילאלי, מטיף דתי שעשה את מסעות ההסתה שלו רכוב על אתונו, ועקב כך היה ידוע בכינויו " אבו חמארא ". כלומר בעל האתון.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.

מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.

ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.

והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.

למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.

עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.

ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת.   אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.

במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.

פיוט לכבוד אדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל וזיע"א

סימן אני יחייא אדהאן חזק חזק אמיץ – נועם בר יוחאי יסוד עולם

אנכ"י אספר"ה. בשבח רב נהורא. יעקב אביחצירא. ברשות יי מלך

נט"ה לסב"ל ע"ל תור"ה. בקדושה ובטהרה. ועל שכמו המשרה. על ישראל הוא מלך

ימי"ו כולם שלמי"ם. בלילות ובימים. עבד חי העולמים. קבל עליו עול מלך

יו"ם יו"ם משכי"ם ומערי"ב. בכל בוקר וערב. גם היה קולו ערב. לדבר עם המלך

חצו"ת ליל"ה לעול"ם. היה בריא כאולם וגם עשה לו סולם. לעלות אל המלך.

יח"ד כ"ל החכמי"ם. מסוף על העולמים. אמרו מודים לתמים. צדיק ישר ומלך

יחו"ד ענו"ה הי"א ב"ו. קדוש ברוך סביבו. ליראה ולאהבו. ביד השם לב מלך

א"ף חבורי"ו היקרי"ם. מאירים ומזהירים. בפרדס מסודרים. בתוך היכל המלך

א"ב לתור,ה ךתעוד"ה. צדקותיו בלי מדה. בעיני כל העדה. נשא חן כמו מלך.

דיני"ו דינ"י הצד"ק. מדקדק היטב הדק. להצדיק את הצדיק. כי כן ראוי למלך.

הו"א רא"ש גול"ת אריא"ל. היה בכוח ואל. לעיני כל ישראל. היה בישורון מלך

אמ"ת בפי"ו נחתמ"ה. בדעת ובמזימה כיעקב שלמה. כי בו בחר המלך.

נסי"ם נפלאו"ת עש"ה. בעזר רם ונשא. גם בארץ קדושה. קבלוהו למלך.

חש"ק ב"ה וגם או"ה. להשלים התאוה. בתקון כלה נאוה. להביאה למלך.

זר"ז עצמ"ו ללכ"ת. גם בהצנע לכת. עד הגיע ללכת. ולא רצה המלך

קד"ש עצמ"ו בטהר"ה. וקבל הגזרה בדמנהור היא קבורה. סמוך להיכל מלך.

חסידות"ו גדול"ה בנסתר ובנגלה. לא זז יומם ולילה. מכל ימי המלך

זק"ן יש"ב בישיב"ה. מנעוריו עד שיבה. ביראה ואהבה. להקביל פני מלך.

קד"ש עצמ"ו במות"ר. מאס בפגול נותר. תפלתו כעתר לכון אל המלך

אשר"י שרא"ה פני"ו. בכל ימיו ושניו. חכמתו תאיר פניו. כאור פני המלך

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים

ממקו"ם ר"ם נשמת"ו. מעולה מדרגתו. מכל אנשי חברתו. המשרתים פני מלך

יה"י רצו"ן בזכותי"ו. יקים את שכינתו. מעפר לאדמתו. אדמת קדש המלך

צמ"ח צדי"ק במהר"ה. יקבץ זה פזורה. אל ארץ הטהורה. היא חצר בית המלך

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.

הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

המשך……..

הקצה שאין מאחוריו דבר

דן אלבו

דן אלבו הוא משורר היסטוריון וחוקר תרבות. בתחילת שנות התשעים יסד וערך עם המשוררת גבריאלה אלישע את כתב העת שלם. הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות בארץ, בגרמניה, באנגליה ובצרפת…..שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית ספרדית ויפאנית. פרסם מאמרים בתחום האדריכלות, הספרות והשירה, בין היתר תרגם מסות, שירים ונובלות מצרפתית לעברית. 

ישראל תשע"ג – 2013 

כרמל-ירושלים

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)

ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ-ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים. ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.

מסרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים.

ר׳ אלעזו הכהן (תאגאנת)

חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.

אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש, הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו.

כשהקדוש היה הולך לבית-הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את

ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית-הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק

בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית-הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית-הקברות בצד של הכהנים. פחד להתקרב לקברו.

אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)

זהו בית-קברות גדול שבו קבורים על-פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ-ישראל שהגיעו למרוקו עם חורבן בית-המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.

אסקלילה (תודרה)

שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.

ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)

שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית-הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳ אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.

בורי ביזו(ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

בו-שריף (ליד תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן-זחילא (דבדו)

קבור בבית-הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ-ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית-קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן- סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית-ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודו בב׳ באדר בבית-הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן-ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על-ידו, ואביו של ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן (אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

צדקה לעניים

אנא לפקיד חו״מ כא נטלב מן כואני לעזאז באס די יחוז מני האד לכארטא יעמלהא פמכתובו דימא   

ירבה בזכות הצדיק          

רבי דוד אדרע הלוי                      

תגן בעדו ובעד ביתו אכי׳׳ר:

ע״ה יצחק למאליח הי״ו

תרגום :

צדקה לעניים

אני הפקיד חתום מטה מבקש מן אחי היקרים שמי שיקבל ממני את הקלף הזה, יניחו בכיסו כל הזמן ויצליח בזכות הצדיק

רבי דוד אדרע הלוי

תגן בעדו ובעד ביתו אמן כן יהי רצון

ע"ה יצחק אלמליח הי"ו. 

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

א.      השירים הלא סטרופיים שמשקלם הברתי פונטי

יעב״ץ נאחז כאמור בתבניות מרובות מאד. זאת, במטרה לגוון את מדורי הספר המיועדים לז׳אנר אחד או לחג אחד. על תבניות השיר שווה החרוז, המרובעים והקוואזי מרובעים, השקולים במשקל הכמותי דובר בהרחבה בפרק הקודם. כמו כן הוזכרו השירים הסטרופיים השקולים במשקל כמותי בשירת יעב״ץ, שהם בעיקר מסוג המעין אזוריים(זג׳ל) ומסוג השירים החד סטרופיים האזוריים והמעין אזוריים.

ואולם, יש להוסיף, כסימן היכר להתפתחות שחלה בשירה בארצות המזרח בכלל, וכמאפיין את שירת יעב׳׳ץ בפרט, את השימוש בשיר שווה החרוז שאיננו שקול במשקל כמותי אלא במשקל הברתי־פונטי, הוא המשקל הנודע גם בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳ כנזכר לעיל. ואולם בנוגע לשירים אלו יש להעיר, כי הללו מופיעים לעתים קרובות לאחר שירים שווי חרוז, שקולים במשקל כמותי, בעיקר לאחר שירים השקולים במשקל המרובה. כך למשל פיוט ׳יה שור עבד׳(דף ז׳ עמי א) הינו מסוג הרשות. בכתובת שעל גביו צויין יעוד רשות אחר בלתי שקול׳. המלים ׳בלתי שקול׳ באות לציין את העדרו של המשקל הכמותי, אף־על־פי שיש משקל אחר לשיר, הוא המשקל ההברתי־פונטי.

הציון ׳בלתי־שקול׳ איננו מופיע בכתובות אשר לכל הפיוטים השקולים במשקל ההברתי־הפונטי, ועל כן נשאלת השאלה מה גרם לציון מיוחד זה ? מסתבר כי, הקביעה ׳בלתי שקול׳ מופיעה בכתובתו של פיוט השקול במשקל הברתי־פונטי, כאשר לפניו מצוי פיוט השקול במשקל הכמותי, וכדי להזהיר את החזן לבל יטעה, ויחשוב כי גם זה הפיוט הבא אחריו ברפרטואר הוא פיוט השקול במשקל הכמותי, הרי הוא מזהיר כי אל לו להיכשל בזיהוי מוטעה. ועדיין תמהים אנו, מדוע יש ׳להזהיר׳ את החזן כי לפניו פיוט שאיננו שקול על פי יתדות ותנועות? תמיהה זו מתפרשת עם שאנו מבינים, כי לצורך ניגונו המדוייק של הפיוט מקפידים החזנים, במקום שיש יתדות ותנועות, להתאים את הלחן בתכנון מדוקדק על־פי חלוקת היתדות והתנועות, לאמור, לפי מיקומם המדוייק של השוואים הנעים והחטפים'. אמור מעתה, חזן שלפניו שיר שקול במשקל הספרדי הקלאסי הכמותי, חויב בהקפדה יתירה של התאמת לחנו להברותיהן המשתנות של המלים, שהרי אינה דומה הברה הפותחת בשווא נע(היתד) להברה הפותחת בתנועה(־־תנועה). לעומת זאת בפיוט השקול במשקל ההברתי־פונטי שוות ההברות זו לזו, ואף שווא נע ׳עושה הברה׳. לאמור, אין סוגי הברות שחייבים מראש להתחשב בהן, להדגישן, או לסלסלן בשעת הזימרה, אלא כל ההברות שוות, וממילא נעשית מלאכתו של החזן קלה יותר, והוא יכול להדגיש או לסלסל במנגינתו כל הברה שירצה במידה שווה.

עוד יש לאמור, כי לעתים כשמופיעים בזה אחר זה, פיוט שקול במשקל כמותי ופיוט במשקל הברתי־פונטי, הרי הם מולחנים בלחן זהה, כגון בפיוט ׳יחידי הוא׳ (דף לא עמי ב) שהוא שקול במשקל הברתי ואילו הפיוט שלאחריו הוא הפיוט ׳יהי רעוא מן קדם זיו יקרך׳. בראשון מצויץ שלחניו הם ׳אגדלך אלוהי כל נשמה׳ (א-418) לרבי אברהם אבן־עזרא או ׳בני אל חי תנו זמרה ותודה׳(ב־932) או ׳לך האל לך כתר וחכמה׳(ל—829), ומשקלו, כמתברר מן הכתובת, הוא המרובה. בפיוט השני מצויין שהוא ׳בלתי שקול׳ והוא על־פי הלחן הנזכר, לאמור זה ששימש את הפיוט שלפניו. אך יתירה מזו, בפיוט השני אחת עשרה הברות פונטיות, וזהו בעצם מספר זהה למספר השוואים־הנעים והתנועות המופיעים במשקל המרובה^. החזן עלול איפוא לטעות ביתר קלות, לפי שהדמיון במספר ההברות מטעה. החזן סבור בפיוט השני, שלפניו, כביכול יתדות ותנועות, או אז עשוי הוא לנגן כשהוא תר אחר השוואים הנעים, אך לשווא: אין סדירות ואין קבע בשוואים הנעים והחטפים, לפי שאין הפיוט שקול במשקל כמותי, והרי החזן מסתכן בכך ש׳תוטרף מנגינתו׳.

מחמת כל זה הזהירהו יעב״ץ באמרו ׳בלתי שקול׳, לאמור ׳ראה, זה אינו במשקל כמותי׳. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהשימוש במלה ׳שקול׳ מרמזת על מעלה יתירה שנתן הפייטן המאוחר למשקלים הקלאסיים שעוצבו בספרד, ועל ׳הילת קדמונים׳ המיוחסת למשקל זה עוד מזמן צאצאי המגורשים בדור שלאחר גירוש ספרד. מאידך־גיסא, פיוטים שעל־פי משקל ההברות הפונטי ש׳זה מקרוב בא׳ אינם ראויים ל׳תואר׳ משקל, שהרי אין להשוות בין דרגת הקושי של כתיבת פיוט על־פי משקל היתדות והתנועות, לבין ה׳קלות׳ היחסית שבכתיבת פיוטים שהם על־פי הברות־פונטיות בלבד.

עוד יש להעיר בנוגע לשירים שווי החרוז השקולים במשקל ההברתי־פונטי, כי יש ששיר בתבנית זו חותם במקרא כגון ׳יגדל מאד שם הוד׳(דף כב עמי ב), ויש ששיר בתבנית זו מסתיים במלה זהה כגון ׳ימצא חן׳(דף נו עמי א). שירים רבים מבין שבעה עשר השירים שבדגם זה הינם שירים חרוזיים (לאמור הדלת והסוגר שבכל הטורים חורזים בהברה זהה), ואחד הינו קוואזי מרובע ׳אוי לך יצרי׳(דף קה עמי ב).

פיוט אחד הינו ארמי ׳יהי רעווא׳ (דף לא עמי ב). כל הפיוטים שבמדור זה הינם להזדמנויות פחות חגיגיות. ומבחינת ז׳אנר או ׳מועד אמירה׳ הם רשויות סתם כגון שבח, לקדיש, לברכו, לברכת־המזון, לעולה־לתורה, למילה לברכת־חתנים ולתשובה. אין פיוטים מסוג זה לנשמת, דבר המלמד כי הפייטן שלנו לא שבר את המסורת הקלאסית של דאנר הנשמת שעוצב במשקל הכמותי. כמו־כן, פיוטים מסו י זה לא מצאנו בשום חג, ואף לא בקינות ובהספדים. לאמור, אף שהפייטן נסתייע ב׳תרכובת החדשה׳ — ׳שוות חרוז בתוספת משקל הברתי־פונטי׳, לא נתן לה לבוא לטרקלין החגים אלא הניחה להזדמנויות פחות יוקרתיות. הערצת משוררי ספרד הקדמונים בקרב צאצאיהם היתה מופלגת לאין שעור, ומשקל שטבעו אותו, ואשר נחרת משך הדורות על ׳דגלה׳ של שירת ספרד, משקל כמותי זה, שמר על בכורתו לאנינות טעמם של צאצאי המגורשים, שיעב״ץ נמנה עליהם.

המשך……………

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בכרך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.

202- בל־כּדבאת, כא יתזווג׳ו אל־עזבאת.

בדברי-שקר, הבחורות לוקחות להן גבר.

بلكذبات كإتزوزو العذبات

באגמון תצוד דגה, ובחונף ־ לב גבר. (אוצר הלשון לבהנובסקי)

לצוד דגים ־ חכה, ולקחת לבבות ־ חלקות לשון. (משלי אגור)

203 – תכּבר ותנסא, ותעבי כ׳יארת א־נסא.

 תגדל ותשכח, ובחירת הנשים תקח.

تكبر وتنسا وتعبي خيارت انصا

בחורה זקנה מובטח לה שלא תמות צעירה. (פתגם אידי)

לבלב רע יפול לפעמים נתח שמן ומבחר עצמים.(אוסם בושם)

בתולה זקנה.

204 אלי בארת, עלא סעדה אדארת,

 וכ'יאר א־רג׳אל כ׳תאדת.

בתולה זקנה, את מזלה היא מחפשת,

ובחיר הגברים היא תופשת.

205 – זווז׳נא, באש מא יקולו: באגראת,          

וולדנא, באש מא יקולו: עאגדאת.

התחתנו, כדי שלא יקראו לנו בתולות זקנות,

הולדנו בנים, כדי שלא יקראו לנו עקרות

206 – באיירא אידא טלבת עזרי,

 ת־תסנא חתא יקום אל-מיית יז׳רי.

בתולה זקנה אם רווק תדרוש,

 תחכה עד שהמת יקום לרוץ.

המשך…..

[anti-both]