אלי פילו
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת שמיני ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 48◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
זאת תהיה תורת המצורע (יד ב).
זוהי תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו:), עון המוציא שם רע חמור מאד מחמת שלשה דברים א. החטא נעשה על ידי
האבר הראשי והמובחר שבאדם, הלשון. ב. ההרגל בו נעשה טבעי וקשה לפרוש ממנו. ג. אינו יודע נגד מי חטא וממי יבקש סליחה, העסק בתורה מתקן את שלשתן. הלימוד נגמר באבר הראשי, הלשון. העסק בתורה מבטל את ההרגל של לשון הרע, התורה מביאה תועלת לכל מי שיטה אזנו לשמוע אותה כמו שנאמר מרפא לשון עץ חיים, התורה הנקראת עץ חיים סגולתה לרפא את הלשון מכל הבחינות(נטיפי המים).
הדרך לשמירת לשון הרע, לימוד מוסר
רבים לומדים הלכות שמירת הלשון ובכל זאת לא מצליחים להתגבר על פיהם?
וביאר הרב על הפסוק בתהילים (לט, ב), "אמרתי אשמרהדרכימחטוא בלשוני", שדיבור לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנא, תאוה, וכבוד, השוכנים בלב, והדרך להינצל מכך, על ידי תיקון המידות, והוא ביאור הפסוק, "אמרתי אשמרה דרכי" – תיקון המדות. מחטוא בלשוני" שכן על ידי כך לא אגיע לעניני איסור לשון הרע.
מי רוצה חיים?
נאמר במדרש (ויקרא רבה טז, ב).
"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות, שהיו סמוכים לציפורי, והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות חיים, וכך התאספו אנשים רבים סביבו, והתאסף עמם רבי ינאי, ואז אמר להם הרוכל את הפסוק מהתהלים, מי ששומר פיו זוכה לאריך ימים. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע: מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת המצורע" תורת המוציא שם רע.
ומעשה זה טמון רעיון גדול למרות שרבי ינאי היה בדלת אמותיו, למד משיטתו של אותו רוכל לא מספיק לשבת בבית המדרש אלא צריך ללכת ממקום למקום, לפשט ולקרב להם את הלכות לשון הרע (אמרי משה).
—
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-כיבוש המגרב בידי הערבים 642 – 900
קורת היהודים בצפון אפריקה
נתן א. שוראקי
כיבוש המגרב בידי הערבים 642 – 900
התנגדות הברברים והיהודים לערבים.
מסע הכיבושים הנפלא מהאמין של מוחמד וחבריו, שהחל במֶדינה, הגיע בשנת 642 לצפון אפריקה. המושל הערבי של מצרים, עמר אבן אל-עץ השתלט על קירני ועל טריפולטניה. ניוון ואזלת היד של הכיבוש הביזנטי בידי הפטריצי גריגוריוס ודאי שעוררו חמדה לא מעט.
יורשו של עמר, עבדאללאה אבן-סעד, הצליח להתגבר על היסוסיו של הכליף עומר. הוחלט על שיגור משלחת. שבטי ערָב העמידו מתוכם את הגדודים, שהועמדו תחת פקודתם של אצילי מֶגינה. צבא בן עשרים אלף איש, תחת פיקודו של עבדאללאה אבן-סעד, הכריע בנקל את ההתנגדות של ביזנץ, הפטריצי גריגוריוס, שהכריז עצמו מלך, בזיליאוס, נפל בקרה אחרון זה, שבעקבותיו גורש המערב מאדמת אפריקה למשך יותר מאלף שנים.
הדבר היה בטריפולטאניה, בסבּייטלה, בשנת 647. אבל אחרי הניצחון במערב אך החלה התנגדותו של המגרב לאמיתה. משנת 670, אחרי חורבן קרת החדשה, נשענה הפלישה הערבית על בירה חדשה זו של אִפריקיה, קיירואן. עברו עוד כחמישים שנה, עד שחדרו הערבים לכל רחבי המגרב ואז מיהרו לגייסו את הארץ לכיבוש ספרד, ובכך ריכזו והפנו את כל חיותה נגד אויב אחר.
גם עם תום הפלישה, ואפילו עם השלמת האסלאמיזציה, עדיין לא בא הקץ על התנגדות הבּרבּרים לערבים. מאבק מתמיד זה הגיע לשׂיאו המפואר ביותר, בתום המאה התשיעית, כאשר קמו הברברים, שהתאסלמו וגירשו את אחרוני הערבים מאפריקה, רדפו אחריהם במדבריות טריפוליטאניה, השתלטו על מצרים, הגיעו למזרח, מיגרו את הכליפוּת ויסדו שושלת חדשה זו של הפאיטמים.
גם אם אין מענייננו להיכנס לפרטיו של מסע כיבוש ממושך, ברי כי שומה עלינו להתעכב על אחת הפרשיות המביאה אותנו אל עצם עצמה של פרשת הקורות שלנו : ההתנגשות הגדולה בהרי אַורס בין הפולש הערבי לשבטים הברברים.
ראינו איך התעצמו בני בוֹתר ובני בראנֵס, החל מן המאה השלישית, כאשר קיבלו את מתנתה של רומי לאפריקה : הגמל, זה "מנצח המדבר ", שנעשה זרוע עוּזם של הנוַדים הגדולים. משך מאות שנים, התקוממו נגד רומי,נגד הווַנדלים ונגד ביזנץ, והם שהיו לוחמיו ואדוניו האמיתיים שלהמגרב.
כבר ראינו שמאבקם נגד רומי קירב אותם אל היהודים, שדיברו בשפתם ולפי האגדה, שותפים היו במוצאם. כל גם ניסינו, בפרים הקודמים, להתחקות אחר דרכה זו של הנפש הברברית את היהודים, גלגול הנוסך אור על עובדות כה רבות, שאין להן הסבר זולת זה.
הישגיה של הנצרות, התפתחותן של כיתות כופרות, הנהירה ההמונית אל חיק האסלאם. ההיסטוריונים הערביים מעידים פה אחד : במאה השביעית הצטרפו הרבה מאוד שבטים ליהודים
אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגחמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק זה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במרבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.
קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".
אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".
בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.
משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….
בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.
בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :
בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.
נתחונו של חסן שם קץ לניסיונם האחרון של הברברים להקים להם מדינה עצמאית. כפי שמעיד גוֹתיֶה, בבהירות האופיינית לו, הגשימה קוציילה, משנת 682 עד 687, והכוהנת משנת 688 עד מותה, את חלומו הישן של המלך מאסיניסה, אשר שוא נהו אחריו הרומים והונדלים והביזנטים, הערבים עצמם ואחריהם התורכים והספרדים, החלום שהיה ההימור ההיסטורי של צרפת במאה העשרים " אחדותו של המגרב.
הנה כך מלכה הכוהנת באכזריות – כפי שמעידים עליה ההיסטוריונים הערבים כאיש אחד – ובכוח אָרחות הגמלים הברבריות הגדולות שלה, ובשארית חילות הביזנטים בהנהגתם של הג'יראוַה, ניסתה לגבש את האחדות הרופפת של ממלכתה.
כאן המקום להביא את הקינה המוזרה בפולקלור היהודי ערבי, שמצא קזיס, ההיסטוריון של יהדות תוניסיה, אצל יהודי קונסוטטין, והוא תולה אותה בזכרהּ של הכאהנה :
בני ישורון, אל נא תשכחו את רודפיכם
את הכּשׂדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהיא.
ארורה זו, אכזרית הייתה מכל שקדמו לה יחד
היא מסרה את בתולותיה לחייליה
ובדם עוללים טבלה את רגליה
ה' יצרהּ, כדי נשכפר על עוונותינו
ה' שׂנא את המענים את עמו
השיבו לי את בנַי, ויתאבלו עלי
השארתי אותם בידיה של כהיא.
האם רק חומרת שליטתה בחייליה ונתיניה היא שהביאה לעריקות המונית מצבאה, כמו שמספרים ההיסטוריונים הערביים אבן חלדון ואבן אל את'יר ? או שמא יש להסיק מכך שמעיקרו אין המגרב מסוגל לקום כחטיבה עצמאית מאוחדת ?
סוף, סוף הרי היו אותן שנים ספורות של מלכות קוציילה הנוצרי והכאהנה היהודית היחידות בכל קורות אפריקה הצפונית, שבהן לא באה בעוּלוֹ של כובש זר.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
La conquete de Mazagan des mains des Portugais en1769 signifia la fin de la presence portugaise sur la cote marocaine. Rappelons que ce fut en 1578 que se tint la bataille fatidique qui prit le nom de Bataille des Trois Rois suite a la campagne maladroite du roi Sebastien allie au sultan saadien dechu Al־Moutaoukil contre le sultan saadien Abdelmalek. Les Portugais subirent une defaite cuisante. Le roi Sebastien fut fait prisonnier, son allie fut tue et cette bataille mit fin aux ambition portugaises sur le Maroc. Seule Mazagan resta occupee de 1502 a 1769. Par le passe, le Portugal avait conquis les villes portuaires du littoral mediterraneen de Ceuta (1415) et Melilla (1497) conquit puis perdit les villes du littoral atlantique d'Arzila ,(1471-1550) Azemmour (1513-1541) Safi (1508-1541) Castelo Real alias Mogador (1506-1510 Santa Cruz alias Agadir (1505-1541) et Tanger (1471-1561) La paix fut signee avec le Portugal en 1774 annoncant un tournant important dans les relation; luso-marocaines. Elle fut suivie d'echanges de cadeaux et de prisonnier; entre les souverains ainsi que d'un accord sur la liberte de commerce.
Louis Chenier fut consul de France de 1767 a 1781 Dans son ouvrage Recherches historiques sur les Maures et l'histoire du Maroc, il fit etat de; principaux traites signes entre le Maroc et les puissance; europeennes. La collection des trente-deux volumes du comte Henri de Castries intitulee Sources inedites de l'histoire du Maroc comprend des documents d'epoque qui font revivre l'histoire, les perceptions respectives, les alliances et les contre-alliances des puissances europeennes avec le Maroc.
Qu'en fut-il sur le plan interieur?
Sidi Mohamed Ben Abdallah mit au pas les habitants de Sale qui ne voulurent pas reconnaitre son autorite alors qu'il etait encore prince. A la mort de son pere, il mata la revolte que fomentait son oncle Moulay Moustadi. II invita des notables de Fes dont l'allegeance ne lui etait pas assuree a un grand festin et en en profita pour les mettre en prison sous pretexte d'irregularites au sujet de la surveillance du chateau de la poudre de la couronne. II reprima durement les revoltes.
Dans ses vieux jours, il modifia son comportement…
On dit du roi Sidi Mohamed III qui portait le titre de Sultan de Fes, Meknassa, Tangia, et souverain des pays El Mrgrab, Marocos, Sous, Dra et Soudan que la fin de son regne ne ressembla en rien a ses debuts. Arrive a un age avance, le sultan donna des signes d'incoherence et de suspicion. II donna des ordres contradictoires et multiplia les exigences envers les pays etrangers. Ses enfants le visitaient en se prosternant et en disant Dieu sauve le roi.» II faisait gouter sa nourriture par ses ministres et ses enfants avant de se servir. II sortait avec de grandes escortes et 6 chiens veillaient sur sa porte la nuit. Toute rebellion d'une province etait suivie de pillage et les chefs de la rebellion etaient amenes a Marrakech pour etre executes. D'autres recevaient la bastonnade. II s'invita lui-meme au mariage d'un Maure opulent et en fut chasse avec un coup de pied. II convoqua ce Maure le lendemain et le punit en lui ־otant le bras et le pied qui l'avaient chasse. Un juif qui avait critique les actions du sultan fut ecartele vif et son corps donne a devorer aux chiens.
Mohamed III declarait la guerre facilement aux nations de 1'Europe. Ainsi, quand des bateaux qui devaient transporter des cereales a destination de Tripoli sans payer de douanes les vendirent a Malaga, il fut demande aux nations impliquees (Danemark, Hollande, Suede et Venise) que les capitaines de bateau devaient comparaitre devant lui a Marrakech sans quoi l'etat de guerre serait proclame. Mais cela eut peu de suites… En 1788 , il se declara etre en paix avec les pays Chretiens jusqu'au mois de mai suivant. Si les nations n'ecrivaient pas qu'elles desiraient la paix, elles devraient se considerer en guerre. II tenait a favoriser les pays musulmans, l'Algerie exceptee. II envoya des delegations racheter des captifs maures ou musulmans. II depecha des convois d'armements vers la Turquie durant la guerre russo-ottomane et -reprocha au Danemark d׳avoir appuye la Russie contre son voisin la Suede. Le consul danois dut expliquer que l'entente avec la Russie etait anterieure a la guerre russo-ottomane et Mohamed III proposa au Danemark et a la Suede de conclure la paix. II menaca de guerre l'ile de Malte et declara la guerre a Dubrovnik.
ראשון פרשת תצוה נוסח מרוקו
ראשון פרשת תצוה נוסח מרוקו
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת תצוה בנוסח יהודי מרוקו
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
שיטת הפרנסה בשוק עזה
בעלי הצרורות היו יוצאים שניים-שניים לשוק והיו פורשים סחורתם על מחצלת. כל המעונין קנה מהם סחורה, והיה שגור בפיהם כי"יום מבורך אחד בשוק שווה לשבוע סיור בעיר". היתה להם פרנסה מיגיע כפם, אבל חיפשו דרבים נוספות להיטיב את מצבם ולחדור לסחר החליפין עם בדואי המדבר, שהיה כולו בידי הסוחרים הערביים.
שיטת ההתישבות של המשפחות שבאו לעזה מיפו התבססה על ניסיון אבותיהם ביפו, שגם הם היו ראשונים לסחור בעיר ערבית. אולם עזה לא דמתה ליפו ודרכי הפרנסה בה היו שונים לחלוטין. כשהוריהם הגיעו ליפו בקבוצות או כיחידים, עשו צעדיהם הראשונים לפרנסת משפחתם בחלפנות ובמתן הלוואות ברבית על-פי עקרונות המוסר היהודי: רבית הגונה, לא קצוצה, לא נשך ולא חמס. הם התחרו בערבים שלקחו גם נשך וגם ריבית קצוצה, שהכבידה על תשלום החוב – במגמה לעקל את רכוש הלווים ולגזול מהם את אדמתם.
גם יהודי עזה החלו בחלפנות ובמתן הלוואות. וביוון שהיהודים בעת ההיא היו מפורסמים ביושרם ובהלוואותיהם ההגונות, הערבים העדיפו אותם. עם זאת עזה היתה עיר קטנה ולא יכלה לפרנס חלפנים רבים, על כן היה הכרח לחפש פרנסות אחרות.
כאמור, עזה היתה עיר חקלאית קטנה מאוד. המסחר בה לא היה מפותח דיו כבערים אחרות. על-כן, היו למתישבים בה בעיות קליטה קשות בפרנסות שלא הכירו, בקרב חברה ערבית זרה ובעיר שאין בה יהודים. הם נאלצו לממן החזקת מוסדות ציבוריים בכוחות עצמם, וגם להתקיים מכספם עד להכנסות הראשונות מיגיע כפם, ללא כל עזרה. במיוחד היה המצב קשה לנשים, שנקלעו למצב שבו היו נשארות לבד בבית, בזמן שראשי המשפחה יצאו לחפש פרנסה ונעדרו מהבית למן הנץ החמה ועד לשקיעה.
המתישבים החדשים לא היו יושבי בית. הם יצאו כל בוקר על חמוריהם לחפש פרנסה בסביבה. למרבה המזל, לכל משפחה היה מלאי מזון בבית, שכלל את אבות המזון ההכרחיים, כי לא היו אז חנויות שכונתיות, ואת כל המיצרכים קנו בשוק הרחוק בעונה המתאימה: שמן, קמח, זיתים, מלפפונים כבושים, פירות יבשים, תמרים, תאנים, גרעינים לפיצוח, איטריות, גבינה, חמאה מלוחה, נפט ועוד.
לכל משפחה היה חדרון אחסנה קטן למיצרכים אלה שקראו לו"מונה" (מזווה), להבטיח מזון למשפחה, אך, לא לכל משפחה היו די משאבים לאגירת מזון, או כדי לקנות מדי יום ירקות בשר, דגים ועופות.
במחסור חשו בעיקר אלה שלא הצליחו להרוויח כדי פרנסתם. כי היו כאלה שלא מצאו עדיין פרנסה, והגיעו למצב שלא יכלו להמשיך. חלקם התביישו לחזור ליפו אל קרוביהם, וחלקם אמרו: אם זוהי גזירה, נאכל כאן גזר בלבד ולא נחזור ליפו. כי איך ניראה שם אם לא יכולנו לעמוד בשליחות של ישוב הארץ?
בחמש השנים הראשונות לא היתה עזיבת מתישבים ולא היה ניסיון לסכן את משימת ההתישבות בעזה. שליש מהמשפחות שעלו בשלב ראשון נזקקו לעזרה. בעזרת ז. ד. לבונטין ואנשי קהילת יפו הוקמה קופת גמ״ח לעזרת המתישבים, לתת להם הלוואות ללא רבית, למסחר. חכם נסים עשה הכל שלא יעזבו, ועמלו לא היה לשוא. הוא גם לא הפסיק לנסוע מדי פעם ליפו ולירושלים לשכנע משפתות ציוניות נוספות, חסידי " צוף דבש ", שגם הם דגלו במצוות יישוב הארץ, לבוא ולהתישב בעזה.
המתישבים בעזה ניסו לשלוח ידם בבמה ענפי פרנסה:
חלפנים, שהיוו חלק מחמולת ארווץ, אנשי גיברלטר, נתינים בריטיים עשירים. אחרים מכרו סחורות מנופקטורה בשווקים. חכם דוד עמוס הלווה ברבית לחקלאי רפיח, ובני משפחת יאיר הלוו ברבית, בעיקר לחקלאי חאן-יונס, ושמם הלך לפניהם כאנשים ישרים.
מזרנאים, שייצרו ותיקנו מזרנים, שמיכות וכרים לפי הזמנה. אלה היו עומדים במקום קבוע בשוק, ובידם המכשיר לניפוט (הפרכות) כותנה בצורת כינור גדול בעל מיתר אחד. כינור זה גם סימל את מקצועם. הלקוחות שלהם היו ערבים שיצאו מדי בוקר, לקנות או למכור בשוק. היו מזמינים את המזרנאים לחדש מזרנים ושמיכות, או לייצר חדשים לילדים הנוספים במשפחה.
הקבוצה השלישית היתה קבוצת הרוכלים, שנקראו בערבית "אבו באג'ה״ ("נושאי הצרור). אלה נשאו צרור בדים גדול על גבם; בדים למזרנים, לשמיכות, בדי משי לשמלות, ובד שחור למליות לנשים, שהיו תפורות בשני חלקים: חצאית, ושכמיה שהנשים לבשו על לבושן לכסות את כל הגוף והראש, וצעיף שחור, שקוף, לכיסוי הפנים. בערבית קראו לזה"מנדיל".
בצרור היו גם מיני בדים לאומבזים לגברים. נושאי הצרורות נתלוו למזרנאים והציעו בדים למזרנים. הם כיתתו רגליהם מבית לבית, נקשו על הדלתות וקראו "בדים-בדים לכל המשפחה", בדים לאומבזים ל"גברים", בדים לכלות. הנשים שהיו מעונינות פתחו את דלת ביתן, הסתכלו בסחורה וקנו כל מה שחפצה נפשן.
ישועת מקצוע המזרנאות
מאבק ההישרדות של הישוב החדש בעזה התחלק לשתי תקופות. תקופת ארבע השנים הראשונות, מיום העלייה ב-1886 עד 1890, עד הקמת העיר באר-שבע, היתה הקשה ביותר. התקופה השנייה היתה תקופת אכזבה מחובבי-ציון ומהמשרד הארצישראלי, שנמשכה עד למלחמת-העולם הראשונה. בתקופה זו הם ציפו, לשווא, לתגבורת של העלייה החדשה מרוסיה לפיתוח ישוב יהודי גדול ועצמאי בעזה, לחיים קהילתיים, למוסדות ציבוריים, בית-ספר, בית-כנסת, מקווה- טהרה, ובית-עלמין, ונאלצו לממן הכל בעצמם. בהיעדר בית-עלמין שלחו את המתים לקבורה בתל-אביב ובירושלים.
בארבע השנים הראשונות גדל הישוב בקצב איטי והגיע רק ל-30 משפחות, שנשאו בנטל החזקת המוסדות וגם בארגון המצב הכלכלי. הם אמרו: נמתין בכל מחיר לבוא אחינו מרוסיה, לא נבייש את אבותינו ולא נפר מצוות ישוב הארץ. באותו זמן החלו בעלי המלאכה וסוחרי הבדים, סוחרי הדגים והחלפנים ובעלי האמצעים להתאושש תוך הצלחה במסחר במדבר באר-שבע, ברפיח ובחאן-יונס, וביצוא השעורה והחנדל לארצות אירופה. הם גם החלו לסחור בסדקית, סיפקו את צרכי הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני, וגם את השווקים בעזה ובבאר-שבע; עם עלות השחר, יצאו למדבר לכמה ימים, וחזרו למחנות הבדואים.
במחנות הבדואים הם פרשו סחורתם על מחצלות, מכרו וקנו גם בכסף וגם בחליפין. זה קנה ושילם כסף וזה החליף סחורה בסחורה, והרווח היה כפול: מה שהחליפו עם הבדואים מכרו בעזה. הישוב בעזה החל לגדול. משפחות צעירות נוספות הגיעו מיפו וגם מחברון. במשך הזמן התגבשו שתי קבוצות רוכלים: הקבוצה, שחבריה יצאו למכור סחורות במחנות הבדואים במדבר, שנקראו רוכבי הפרדות; והאחרת, שאנשיה יצאו לתפור ולתקן מזרנים בכפרי הרצועה, שנקראו רוכבי האתונות.
הרוכלים העירוניים שוטטו ברחובות העיר, הכריזו בקול על סחורתם, ומכרו מסרקות, אבקת כחל לעיניים, מברשות כחל, אודם ללחיים, חינה, מספריים, קבקבים, נעלי-בית, צעיפים ובדים לצרכים שונים. בין הרוכלים היו גם ליצנים שהכריזו בהיתול על מרכולתם וקראו בקול "קבקבים ונעלי-בית לפיסחים, מברשות כחל לעיוורים, אודם וחינה לזקנות".
כך הם הצחיקו את השומעים. הנשים המוסלמיות העזו לפתוח את דלתות ביתן ולקנות רק כשידעו שהרוכלים הם יהודים, אולם לא הכניסו אותם פנימה. הכל התנהל בפתח הבית. לעומתן, הנשים הנוצריות היו חופשיות יותר, אולם גם הן לא פתחו דלת אלא רק אחרי שהכירו את קולו של הרוכל היהודי. הנשים לא העזו לצאת לקנות כי פחדו מפני הצוענים האלימים, שעם פתיחת הדלת היו פורצים בכוח ושודדים מכל הבא ליד
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
טיטון וטיטונה
טיטון וטיטונה, זוג זקן, החליטו לבקר את ילדותיהן הנשואות, הפזורות בכפרים אחרים. צררו את כל כספם, תלוהו על התקרה ואמרו: ״זבובים, זבובים, שמרו על כספנו זה!״
כשיצאו, לקחו עמם את בנם הקטן. בדרך עברו ליד ביצה, ובה צפרדעים מקרקרות. אמרה האם: ״צפרדעים מקרקרות דברי חכמה. למדו את בני״. זרקה טיטונה את בנה לתוך הביצה. עוד הם הולכים, והנה עוברים ליד שדה פרחים, והיו פרחים צהובים, אדומים ואף ורודים. – השליכה טיטונה את מטפחת ראשה הלבנה ואמרה: ״פרחי, הנה לכם מטפחת ראשי – צבעוה בצבעיכם הנהדרים״. והלכו, עד שהגיעו לביתה של האחות הבכירה. בעלה של זו היה סוחר צאן. לפיכך התרוצצו עזים בבית, והטילו גלליהם בכל פינה. נתנה טיטונה לבתה תרנגולת וחמש ביצים שהביאה עמה ואמרה: ״בתי, הבית מטונף ומסריח מעזים.״ לכי לבית המרחץ ונקי את עצמך. אביך ואני את הבית ננקה ונטהר.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה אמרה טיטונה לבעלה: ״טיטון, עלה על הגג.״ מסרה לו טיטונה את העזים ובני הכבשים, והוא השליכם מהגג אל הרחוב, וכך עשו עד לאחרון מבני הצאן. ולאחר שעשו זאת, פינו את הבית מגללים, שטפו אותו והכניסו סדר בכל הפינות.
באה הבת מבית המרחץ, לבה רחב למראה הבית המצוחצח ואמרה לאמה: ״תודה על הנקיון, אמא, אבל איפה הצאן? ״ ענתה האם: ״למה את צריכה צאן ? הכל השלכנו מעבר לגג.״
ספקה הבת כף אל כף, תלשה שערות ראשה ואמרה בבכיה: ״אויה לי, כשישוב בעלי בערב יהרוג אותי.״ אמרה לה האם: ״אל תבכי ואל תייללי. תני לי את חמשת הביצים והתרנגולת שלי ואלך לאחותך השניה.״
הלכו לבת השניה. בעלה היה סוחר שמן. החדרים היו הפוכים ובחצר היו מושלכים כדים ריקים ומלאים והבית מלא צחנה וסרחון איום. אמרה האם לבתה: ״בתי, למה את יושבת ונרקבת בבית זה? לכי לבית המרחץ, אני ואביך נסדר וננקה.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה הבת, אמרה האם: ״טיטון עלה על הגג.״
עלה טיטון על הגג, מסרה לו את הכדים והוא השליכם לרחוב, וכך עשו עד שלא נותר שריד של כד בבית. שטפו את הבית וסדרו אותו יפה.
חזרה הבת מבית המרחץ ונדהמה למראה עיניה: ״אמא, אין בפי מילים להודות לך, אבל איפה הכרים ?״
ענתה האם: ״בתי, כדים אלה לשם מה הם נחוצים לך? השלכנו אותם לרחוב מעבר לגג.״ שמעה זאת הבת וזעקה: ״אויה לי, אמי את כל רכושו של בעלי השמדתם. כשישוב בערב מהעבודה יהרגני.״ ״בתי, אל תבכי ואל תיללי, את התרנגולת וחמשת הביצים השיבי לי, ונלך לנו לבתי השלישית.״ הלכו אל הבת השלישית, שאף לה היה בית שהסרחון והטינופת משלו בו. כלים התגוללו על הרצפה והבת מטפלת בתינוק.
״בתי, לבית המרחץ לכי, על התינוק אשים עין ואת הבית נסדר וננקה.״ טרם יצאה הבת וכבר התחילו בניקוי הבית, והתינוק מייבב ובוכה. ניסתה טיטונה להשתיקו, אך התינוק הסרבן המשיך ליבב, לקחה אותו אל בין זרועותיה אף זה ללא הועיל. לקחה מסמר ותקעה לו בראשו. התינוק מת והשתתק. הניחהו בערסל והמשיכו לנקות את הבית.
הבת שבה מצוחצחת מבית המרחץ, וראתה שביתה נקי ויפה. הודתה להוריה ושאלה: ״ומה שלום התינוק ?״ ״הוא ישן״.
נגשה הבת לראות את תינוקה, משנסתה להרימו, נוכחה לדעת שאין בו רוח חיים הרימה את קולה בזעקה: ״אויה לי אימי, מה עשיתם את בני היחיד הרגתם!״
־״ הוא לא אבה להשתתק והשתקתי אותו על ידי מסמר״ – ניסתה האם להצטדק. אחר אמרה: ״בתי אל תתאבלי ואל תיללי, הבי לי את תרנגולתי וחמשת הביצים ואלך לי לבתי הרביעית״.
והלכו לביתה של הבת הרביעית ובעלה הקירח. ובת זאת עניה מרודה היתה. לא היה לה כסף לבית, היא ובעלה גרו באוהל. נתנה לה טיטונה את התרנגולת וחמשת הביצים, ומהם בישלו ארוחת ערב טובה וטעימה. לאחר שאכלו, הלכו לישון.
באמצע הלילה קמה טיטונה. הירח המלא חייך אליה, והיא הביטה אל סביבותיה וראתה משהו נוצץ בחשכה.
העירה את בעלה ואמרה לו: ״טיטון, קח את אלתך והכה על הדבר הנוצץ, זהו הכלב שבא לגנוב את החמאה. הלך טיטון, ובכל כוחו הכה על המקום הנוצץ באלתו, זו היתה קרחתו של בעלה של בתו שהבהיקה לאור הירח המלא. כמובן שטיטון הרגו בו במקום.
ושוב יצאו לדרך, ועברו על פני שדה הפרחים שבו השליכה טיטונה את מטפחתה. את המטפחת לא מצאה. הם המשיכו לביצה – הרימה טיטונה את קולה ושאלה: ״צפרדעים, איה בני ?״ ומשענו לה הצפרדעים בקרקור, אמרה טיטונה: ״כנראה שבני עדיין לא סיים תלמודו…״ והמשיכו בדרכם.
הגיעו לבית והנה אסון: הכסף שתלו על התקרה נעלם ואיננו. אמרה טיטונה: ״הזבובים גנבהו.״ התפשטה ושכבה כשגבה למעלה, ואחר אמרה לטיטון: ״טיטון, מרח גבי בדבש וכל זבוב שישב עליו, הכה אותו באלתך.״ ישב זבוב על ראשה של טיטונה, הכה טיטון על ראש טיטונה. הזבוב פרח – אך הראש נמעך. טיטונה מתה, ניסה טיטון לדובב אותה: ״טיטונה, צחקתי איתך!״ אך אין קול ואין עונה.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
סימן סד
סדר ואתחנן שנה תרס"ח לפ"ק
ידידי החכם החשוב, כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו, שלום, שום. אף טרם קבלת תשובתו על העבר, הנני משיג עוד לגבודו דבר מה מעבודתי, והוא, במבו מקווה טהרה, יש עוד בעת כנסת, בצדה ממש של כמהרי"ו בהתית זיע"א, כותל מפסיק ביניהם, ואך זו גדולה הרבה מההיא, פתחה פתוח למבוי הנזכר.
ארכה יותר על רחבה, יש בה ב' היכלות פשוטים, אחד באמצע כותל מערבה, ואחד באמצע כותל צפונה, התיבה עומדת באמצע, פני שליח הציבור לצפון, הספסלים והכסאות כולם בלויים מזוקן, יש בה הרבה כוסות וכו כחברותיחה.
היא נקראת על שם הרב הגאון המפורסם, כמוהר"ר רפאל בירדוגו זיע"א, והרבה קוראים אותה עוד על שם בן בנו הרב הגאון כמוהר"ר יעקב זיע"א, זמן הווסדה, שמעתי מהחכם הישי כמה"ר יצחק בירדוגו ישצ"ו, בן דודו של כמוטהרי"ע הנזכר זצ"ל, קיבל מאבותיו, שהיא עתיקה הרבה, ואבותיהם הראשונים שבאו מגלות א' של ספרד בשנת רנ"ב לפ"ק.
קנו אותה מבעליה וחידשוה, ויוד שמע, כי הייתה בנויה בתוך חצר אחת, כמו הבית כנסת שבצדה הנ"ל, ואחר שנפלה החצר מזוקן, קנו אבותיהם הראשונים ז"ל את אדמתה והוסיפוה עם בית הכנסת, כאשר היא היום גדולה ורחבה, רובה של משפחת בירדוגו זרע ר"ב אדמו"ר הנ"ל זיע"א, ומעוטה של משפחת טולידאנו זרעו של מהרי"ט זיע"א.
בא להם מאיזה ירושה, או מקנה בשנים קדמוניות. הרבה שלוחי ציבור יש בה, החכם כמוה"ר פתחיה בירדוגו ישצ"ו, והרב כמוהר"ר דוד בירדוגו ישצ"ו, בן כמוהרי"ץ הנ"ל, תלמידו של אבא מראי זיע"א, והרב הגאון כמוהר"ר יהושע בירדוגו שיצ"ו, ואחיו כהה"ר יהודה הי"ו, בני הרב הגאון כמוהרי"ע הנ"ל זצ"ל, ועוד בניהם עוזרים על ידם, יש בה קהל כמאה וחמישים נפש, מנהגיה כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר.
הבית הקדוש הזה, שימש גן ישיבה לתלמידי חכמים בזמן הקודם לכמה רבנים וחכמים מבני משפחת בירדוגו זיע"א, כאשר שמעתי, גם הרב החסיד כמוהר"א חלואאה זלה"ה הרביץ בו תורה איזה שנים, כאשר זכורני.
גם הרב החסיד התלמודי הנפלא, כמוהר"ר חיים מוריגון ישצ"ו, תלמידו של אבר מארי זיע"א, הרביץ שם תורה כמה שנים, ועתה הוא רק לשתפילות שמ"ע, ובו מתכנסים כל רבני העיר וחכמיה ורוב רהילה ישצ"ו בכל ערב ראש חודש אלול, מאחר הצהרים עד הערב לעשות פקיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקיבצו מהבתים ומהחצרות והחנויות.
ושם מחלקים כל כסף הפדיום, גם בו מסדרים כל הגטין על ידי הרב כמוהר"ר יהושע הנזכר, ישצ"ו. זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום
אני היו"ם ס"ט.
סימן סה
סדר הנזכר, שנה הנזכרת
ידידי איש חמודות, חכם נעלה, כבוד הרב יצחק אסולין הי"ו, שלום, שלום.
צר לי עליך אחי, עליך אהימה ואריד בשיחי, כי שדי לך המר, ויקח את תמר, אשתך כגפן פוריה, עגלה יפיפיה, במעשה ידיה, ובשיח שפתותיה, ובצדקתה ויושר דרכיה, הייתה מגינך וצלך, בה היה נעים גורלך, ועתה !
והנה בעתה, נסעה למנוחות, עזבך אותך לאנחות, ואך אחי ! אם כך גזרה חכמתו יתברך, יהי שמו מבורך, אין לך אלא להצדיק דינו, כי זה רצונו, הוא ינחם אתכם, ויפרוס סוכת שלום עליכם, ולא תוסיפו עוד לדאבה, גם עד זקנה ושיבה, ונפש היונה תמצא מנוח, תחת כס נאדרי בכח, ויין חמר, בענביו משומר, ישקה את תמר, ותשא תפלה בעדכם, למען ירבו ימיכם, בכל טוב סלה, אמן. אנכי, אנכי מנחמכם, הדואג עמכם.
הצעיר אני היו"ם ס"ט.
סימן ס"ו
סדר הנזכר, לחכם אחר.
בעצם היום הזה, הביא אלי בנך הי"ו, את השטר לחתום בו, ואמרתי לו הנח אותו אצלי, עד שאתבונן בו ואחתום, וכן עשה, וימחול נא כבודו, כי לא פתי וסכל אנכי לחתום על דברים שלא היו.
1 – כי לא היה בדבר שום בטול מודעה
2 – לא נתן רשות למכור המשכונות שלא מדעתו
3 – היה תנאי מפורש שיפרע לחצאין
4 – כתוב בזמן בשעה עשירית, ולא כן היה רק בצהרים, ובפרט דאנן אין כותבים שעות, בכן תמצא בלא חתימה עם כתבא דנא, ועשה חסד, השתדל לפשר ביניהם, וטוב לך שלום.
אני היו"ם ס"ט
סימן סז
סדר עקב, לרב אחר שנת תרס"ח.
היום בעלות המנחה, הגיד לי פלוני אלמוני, כי כבודו חרה לי מאוד, והטיח בי הרבה דברים, על מה שאירע היום בשחרית בבית הכנסת של כבודו, שבאתי לתקן הטעות הנמצאת בספר תורה וקלקלתי ועוד קרעתי היריעה.
וימחול נא אדוני, אם אומר ברוב כעסי ושיחי, כי לשון הרע שמעת, וקבלת, ומהרת, והקפדת, וכעסת, והסרחון בי תלית, ועל שמוע בין אחיכם עברת, ובכן שלח נא על פלוני, ופלוני, ופ]לוני, והם יגידו לך קשט אמרי אמת.
להשיב אמרים אמת לשלוחיך, העומדים לשרתיך, ומשמיעים לאזניך, רק שקר וכזב, ומריעין החזקה דקי"ל כל מילתא דעבידא לאלגויי לא משקרי בה אינשי, וגם החזקה, אין אדם חוטא ולא לו, ושמע אדוני גופא דעובדא היכי הוא.
אחר שהוציא המוציא ספר תורה, אמר אחד החזירוהו, כי נמצאת בו טעות במנחה של שבת, וצומ"ר אחד אמר, כיוון שעלה לא ירד, נתקן טעותו ונקרא בו, ואחרים אמרו, אין קולמוס ואין דיו ואין להטריח התבור לחכות עד שיביאו אותם ולתקן וליבש.
וחיש קל רץ אחד להביאם, וטרם בואו, הוציאו ספר תורה אחר ולא נמצא עומד בפרשת השבוע, וכאשר גללוהו לפרשת השבוע, מצאו שתי יריעות נפרדות ברובן, ואמרנו פסול הוא לקריאה, ואז בא השליח ובידו דיו וקולמוס, ואז פתחנו הראשון.
ואני תקנתי הטעות תקון יפה, כי בקי אני במלאכת סופרים, ואך לא המתינו עליו להתיבש, והשליח צבור בלי כוונה נתן ידו על האותיות בעודן לחות וערבב וקלקל, ומיראתו פן יתנו עליו הקהל בקולם, גמר בו הקריאה, שרי ליה מאריה.
ואז הודיעני, ותכף הלכתי לבית, והבאתי סכין חד, ופתילות עקב ( כך קורין חגידי הבהמה ) והפרדתי בין הדבקים, ותקנתי הכל בטוב, וגם היריעות הנפרדות באחר, תפרתי כהלכה, הנה שניהם יפתחו, ויגידו צדקתי.
ובמקום שאבא על שכרי לפניך, שמעתי מאחורי הפרגוד דברים קשים מכבודו, ועוד שלחם ביד צירו, ואף שיודע אני, שעתה אדוני, יתחרט על מוצא שפתיו, עוד זאת חוב גדול רמי עליו, לשלוח אחירי מלשני בסתר שהפך הקערה על פיה.
וידבר אתו קשות, וישביעהו במרורים, ואם יוכל כבודו להכותו ביד חזקה שתים על שני לחייו, עשה יעשה, ויגרשהו מפניו לעולמים, ומעתה שמור אדוני פתחי פיך לבל תמהר להוציר דבר, טרם חקור דבר, ושלום.
דל ונבזה, היו"ם הזה, ס"ט.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
פרופסור אליעזר בשן
רופאים יהודים במרוקו
לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות.
ד"ר האוזר וד"ר שמידל במאה ה-19
הברון שלמה דה רוטשילד שביקר בתיטואן ב-1859, ראה את המצב הסניטארי במלאח, ושלח לשם ב-1858 את הרופא ד"ר האוזר שפעל שם במשך כשלוש שנים, אחריו ב-1861 הברון שלח את ד"ר מרדכי מקס שמידל ושילם לו 200 פראנק לחודש.
ד"ר שמידל ניתח ללא תשלום כל איש ואישה. במעמד האזכרה לזכרו של הברון רוטשילד, הוא הציע לייסד בית חולים ואף תרם במקום סכום מסוים, ובעקבותיו תרמו גם ספרדים- נוצרים מהקונסוליה בעיר. כפי שנאמר במכתב מ-1865 הוא הצטיין בגמילות חסדים." הרופא היה חיוני בתיטואן בייחוד אחרי המלחמה בה פלש צבא ספרד וכבש את העיר ב-1860. לאחר מכן חזרה תיטואן לידי השלטון המוסלמי. היהודים סבלו מהמלחמה בייחוד מהמוסלמים שהאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב הספרדי. בעקבות המלחמה היו פצועים רבים בין היהודים שנזקקו לטיפול.
כפי שפורסם ב-1868 הוא ביקש מכי״ח סיוע ליהודי העיר, ובאמצעותו הועברו 1500 פרנקים למטרה זו. הוא נשא לאישה את חגיואל מגיברלטר ועבר לטנגייר. במרוקו הוא מילא גם תפקיד במערכת הדיפלומטית של ממלכת אוסטריה- הונגריה תחת פיקוחו של גיוהן דרומונד האי שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1845 עד 1860 ושגריר בשנים 1886-1860. אחרי פיטוריו נשאר במרוקו ופעל כרופא והוא נזכר כמי שביקר ב-24 בפברואר 1888 בטנגייר את מר לוי שהיה חולה (99/253 FO) נפטר בשנת.1910
ד"ר שמידל מוזכר בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי בין 23 בפברואר 1868 עד מרס 1888
במאה ה-19 פעל במראכש רופא יהודי בשם הולצמן.
סולטאנים שנזקקו לרופאים מגיברלטר
גם בדורות הקודמים היו סולטאנים שנזקקו לרופאים אירופאים. למשל, רופאו של מולאי איסמעיל, הסולטאן הראשון מבית פילאלי ששלט בשנים 1727-1672, היה ספרדי. יש לציין כי בשנת 1826 יצא רופא אנגלי לחצרו של עבד ארחמאן הנ״ל בלוית קפטן בשם ביקלרק שתיאר את מסעם המשותף.(1828 ,Beauclerk)
הסולטאן עבד ארחמאן השני(1859-1822) נזקק לרופא מגיברלטר לטיפול רפואי שלו ושל בנו 18 בספטמבר, 9, 13, 18 באוקטובר 1845, 19 במרס 33:1846 ,29 ,99/24 FO
כך היה גם באוגוסט שנת 1859, כאשר סולטאן זה היה חולה [וממחלתו נפטר] ביקש הוזיר לענייני חוץ בשם הסולטאן ממושל גיברלטר לשלוח רופא לפאס כדי לטפל בסולטאן. ואמנם למטרה זו, הגיעו לפאס שני רופאים של הצבא הבריטי. (1859 FO 99/91 :6 August) גם בימיו של הסולטאן חסן הראשון, באו שני רופאים אנגליים לחצרו כדי לטפל בסולטאן ובבני משפחתו. האחד בשם מיור [רב סרן] Will והשני לוטננט [סגן] בשם Haynes. {מכתבו של דרומונד האי ב-26 במאי 99/192:1880 FO)
במכתבו של רבי יהושע פינטו ליצחק אבנצור ב-22 בינואר 1894 בהקשר ליהודי שהולקה 700 מלקות בפקודת מושל אכזרי, יהודים שהיו נוכחים ונאלצו להביאו למאסר, הזמינו רופא מגיברלטר שהיה במקום (413/21 FO)
לסולטאן סולימאן השני 'המשקם׳ (שלט בשנים 1822-1792) נשלח בשנת 1806 לפאס רופא אנגלי בשם Buffa .
האמון ביכולתם של רופאים אירופאים לרפא חולים, יצר דימוי כי כל המבקרים האירופאים במרוקו הם רופאים, ולפחות ציפו מהם שידעו לתת תרופות.
שמואל רומאנילי, איש מנטובה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1786, כותב: 'לראות בעלמות השדה אמרתי כי רופא אני כל הנושא כובע בראשו לעיניהם הוא כרופא… לרופאים לבד יפתחו בתיהם ואף בחצר בית נשי המלך, והייתי מאחל אל אהל להעלות ארוכה ומרפא יותר מאיפורא״ט וגאלינו״ס.
לא רק סולטאנים נזקקו לרופאים אירופאים, גם משכבות שונות באוכלוסיה המוסלמית, היהודית והנוצרית – סוחרים ודיפלומטים – נזקקו לרופאים זרים. בין הרופאים הזרים יש להזכיר את James Curtis1803.
כמה עדויות לאישור הנחה זו: בעקבות מגפה של מחלת האבעבועות שפרצה במכנאס ב-1832, ביקש החכם הראשי של המוסלמים בעיר מיהודי בשם יהודה פארינטה, שישיג לו רופא אירופאי. פארינטה פנה לאבנצור תורגמנו היהודי של הקונסול הכללי של בריטניה שמושבו בטנגייר, כדי להשיג את הרופא המבוקש. 6 בדצמבר 1832 :52/37 FO
געיר מוגדור (אצוירה) שהייתה מרכז מסחרי חשוב בו פעלו סוחרים אירופאים ובה היו במאה ה-19 כעשרת אלפים יהודים, ביניהם בני חסות אמידים, לא היה רופא כפי שדווח באמצע המאה ה-19 ולא מי שמסוגל לרשום תרופה לחולים, למרות המחלות שרבים סבלו מהן בעיקר במלאח הצפוף וכן בעקבות שנות בצורת ומגפות.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה שם רופא שויצרי שנעזר בתורגמן יהודי. רופא אירופאי הובא לעיר ב-1893 כדי לטפל בחולים עניים ביוזמתו של ראובן אלמאליח, שכיהן כנשיא הקהילה, וכסוכן קונסולרי של אוסטריה הונגריה כמו אביו הרב יוסף אלמליח.34 לפי עדותו של הרופא המיסיונר רוברט Kerr שפעל במרוקו בשנות ה-90 הראשונות של המאה ה-19, יהודים בפאס יודעים להרכיב חיסון נגד מחלות. הם אולצו לעשות זאת בגלל מחסור ברופאים זולתי המיסיונרים, שהיהודים חששו לקבל מהם טיפול.
במכתב שכתב ר' יהושע פינטו ליצחק אבנצור מ-22 בינואר 1894 הזכיר רופא מגיברלטר הנמצא במראכש (99/316 F0)
החלל שנוצר כתוצאה ממחסור ברופאים במרוקו, נוצל על ידי מיסיונרים נוצרים. היו מהם בעלי הכשרה רפואית אשר אגב הטיפול היו משכנעים את חוליהם לקבל על עצמם את הנצרות. התלות של החולה ברופאו יצרה קרקע נוחה להתנצרות.
גם משליחי המיסיון שלא היו רופאים, הייתה ציפייה מצד האוכלוסיה שיעניקו להם סעד רפואי, ולפחות יספקו להם תרופות. בתחנה של האגודה הלונדונית האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, שהוקמה במוגדור ב-1875, בראשותו של המשומד גינצבורג, פעל רוקח בשם יואב דהאן שהיה משומד ובעל אזרחות צרפתית שרבים השכימו לפתחו. הוא גילה יוזמה ויעילות בפעילותו המיסיונרית.
השפעת המיסיון הייתה עלולה לפגוע גם ברופא יהודי. לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19, רופא יהודי שבא מקושטא למוגדור התנצר.
מתבקשת השאלה מדוע בקושטא, בשאלוניקי, ובמרכזים אחרים באימפריה העותימאנית אליהם הגיעו מגורשי ספרד ופורטוגל, היו רופאים וביניהם רופאי חצר עוד דורות לאחר הגירוש, ואילו במרוקו מספרם מועט.
ניתן לשער כי התשובה נעוצה בעובדה כי הרופאים שפעלו באימפריה העותימאנית למדו בדרך כלל באיטליה בה היו אוניברסיטאות ידועות שהכשירו רופאים מקומיים, ורופאים מארצות אחרות. בגלל האיסור של הכנסייה על כך שרופאים יהודיים יטפלו בחולים נוצרים, היגרו מסיימי הפקולטות לרפואה לאימפריה העותימאנית, בה היה ביקוש לרופאים.
המרחק בין האזורים הפנימיים של מרוקו לאיטליה היה רב, והיו גם הגבלות על יציאת יהודים מהמדינה. אלה שרצו לעזוב נאלצו לקבל רשות מהשלטונות והדבר היה כרוך בתשלום.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
רבי סלימאן אוחנה – אנציקלופדית 
ארזי הלבנון.
נולד בפאס שבמרוקו, כן כתבו רוב מסדרי תולדותיו בשאלות ותשובות " ויאמר יצחק " כתב שהיה במכנאס, ומשם נסע לפאס. ועוד בצעירותו שם לדרך פעמיו ועלה לארץ ישראל והתיישב בעיר הקודש צפת ת"ו בימי תפארתה. כשעדיין הזהיר בה אורם של גדולי מאורי האומה מרבותינו בעלי ההוראה ובעלי הקבלה.
בספריהם של רבני התקופה אנו מוצאים רבנו מוזכר בכמה כינויים שונים. בספר שבחי האר"י ז"ל, כינוהו " רבי סולימאן מערבי ממדינת פאס ", או : רבי שלמון מערבי ". הגאון רבנו אברהם אזולאי ז"ל בספרו " בעלי ברית אברם " מכנהו " רבי סולמאן ותנא " ר"ת הרס"ו המופיע לרוב בספר הנזכר.
רבי סלימאן נודע בשערים באחד ומיוחד מרבני דורו, הן בתורת הנגלה והן בתורת הקבלה. והיה נחשב בעל הסמכות העליונה בכל הנוגע להלכות ומנהגי מלאכת הספרות סת"ם.
רבי סלימאן אוחנה הפוסק.
גדולי רבני דורו מאוד החשיבו דעתו של רבי סלימאן ומרבים להזכיר בחיבוריהם. תשובותיו והוראותיו, פירושין וחידושיו. וכן קבלוהו כש"ר המסכי"ם לפסקיהם, וכמכריע בפלוגתיהם ונביא כאן כמה דוגמאות לזה. הגאון המוסמך רבנו יום טוב צהלון הרבה להתכתב ולפלפל עם רבנו בהלכה ותכופות מזכירו בתשובותיו. וכה כתב עליו.
שאול שאל האיש החכם השלם והחסיד כמוהר"ר סולימאן אוחנה נר"ו וכו…שם. לקדוש ה' מכובד החכם השלם כמה"ר סולימאן נר"ו. ובשאלות ותשובות חדשות כותב : שאלה זו נשאלתי מאת החכם השלם כמוהר"ר סולימאן לפרש דבריו הרמב"ם והראב"ד ז"ל. וזאת תשובתו וכו….עיש"ב. תשובתו של רבנו הרס"א, ותשובת מריט"ץ אליו, ומה שהשיב עליה שוב הרס"א, ועוד שם.
היה הרס"א ז"ר שר המסכים להוראת הריט"ץ ושם, חתם ביחד עם חו"ר צפת הגדולים בעניין הסמיכה שנהגו בה רבני אשכנז. גם נשא ונתן בהלכה עם הגאון מהרימ"ט ועם הגאון המוסמך רבני ישעיה פינטו ז"ל עיין שאלות ותשובות " נבחר מכסף "
גם הגאון רבי שלמה עדני מחבר " מלאכת לשמה " פירוש להמשניות מרבה להזכיר חידושים משם רבנו אשר ליקט מתוך פירושו על המשניות כתב יד. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושי וחידושי הרס"א על התורה ואספם לספרו " בעלי ברית אברם "
וכה כותב הרב יששכר בער בהקדמת ספרו " באר שבע " : ואחר כך שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב"ב כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויצרפו את דברי. דאווירא דארץ ישראל מחכים וכו'…וזה היום שכיבינוהו, נמצאנו ראינו שבא לידי הסכמת חכמי צפת המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, היושבים ראשונה במלכות שמים וכו….
ובראשם חתימת ידו של הגאון רבנו סלמאן אוחנה ז"ל. גם בפנים הספר בחידושי מסכת כריתות כתב : אחר שכתבתי את זה בא אלי אגרת מארץ ישראל מקהילת קודש צפת תוב"ב, אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ"ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל רז ולא אניס מיניה החסיד מוהר"ר שולמא יצ"ו וכו…עד כאן לשונו.
כתב הגאון עוזנו החיד"א ב " שם הגדולים " בערך רבי סלימאן אוחנה שהיה מגורי האר"י ז"ל. וכן בספרו " מעגל טוב " כתב שהיה תלמיד האר"י ז"ל. וכן כתבו בהסכמת רבני צפת לספר " בעלי ברית אברם " שהיה מגורי האר"י.
אמנם ברשימת התלמידים שערך מהרח"ן בסוף שער הגלגולים בפרטי פרטות כיעויין שם לא מצאתי שם שמו של סולימאן גם בספר שבחי האר"ח כתב וזה לשונו : ועתה כעת קיימים עוד שלושה מתלמידיו החשובים יאריך ה' ימיהם ןשנותם, מהרח"ו נר"ו ומו"ה יוסף מערבי נר"ו ומו"ה גדליה נ"ו, והם גדולי ישראל וכו….
בפרט רבי חיים ויטאל נר"ו כל העולם מעידים עליו שטין שני לו בכל העולם כולו וכו… עד כאן לשונו עיש"ב. הרי שלא הזכיר בין תלמידי האר"י ז"ל סלימאן. ואפשר שהיה תלמיד תלמידיו וברוך היודע.
באינצקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישאל כתב על רבנו הרס"א שעלה לארץ ישראל והשתקע מתחילה בטבריה. ובשנת שס"ג אחרי חורבנה של טבריה עבר לצפת, ונמנה בשנת שס"ה על חכמיה. גם ממכתבי הרב שלמה שלומיל שעלה לצפת בשנת השס"ג וכתב מכתביו בשנות שס"ו שס"ט מתבאר שבאותן שנים היה הרס"א ז"ל בצפת. ואם כן לפי ידיעות שלו נראה שלא היה הרס"א ז"ל בצפת בשנות השל"א של"ג בזמן שחי ופעל שם האר"י.
איך שיהיה הדבר ברור על פי עדותם של רבני דורו שהיה רבנו רבי סלימאן נחשב כאחד הגדולים והמוסמכים ביותר מכל מקובלי צפת בתורת האר"י ז"ל, כאשר נעתיק לפנינו אי"ה מלשונותיהם.
באגרת הרב שלמה שלומיל ז"ל שבקונטרס הנודע בשם " שבחי האר"י ז"ל הזכיר שמו של רבי סלימאן בסלודים כמה פעמים. וזה לשונו שם : וביום השבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום ה' מהשבוע מתקבצים כל ישראל אחת תפלת שחרית לבית הכנסת א' גדולה ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאוד כל ישראל וחורבן בית אלהינו וכו….
וכל התפלה עושים אותה כל ישראל בכיה גדולה וכו…וקודם שמתחילים להתפלל עולה הרב הגדול מהר"ם גלאנטי יצ"ו על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר ישראל ליראת ה' וכו….ואחר כך עולים הראשי ישיבות חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה שם הראשון הוא החכמם מוהר"ר מסעוד סגי נהור וכו… וידוע לכל רוב קדושתו ובקיאותו, ושם השני מו"ה שלמון מערבי, מפורסם בישראל בחכמה וענוה יתירה, ובחזידות מופלאה, ומתחילים להתפלל באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני מעיינות מים, מי ראה כאותן תפילות וזעקות הגדולות וכו….
ושם כתב זה לשונו : והנה היותר מופלאות בחכמת האמת בכל ארץ הצבי מלבד הרב הגדול הקדוש כמוהרר"ר חיים ויטאל נר"ו שאין כמותו בכל המון ישראל והוא עתה בעת הזאת בדמשק. אבל אחריו הם שני המאורות הגדולים אשר הטיבו לכת וכו…שם הראשון מוהר"ר סולימאן נר"ו ממדינת פאס ושם החכם השני הוא מורי ורבי כמוהר"ר מסעד סגי נהור וכו…עד כאן לשונו.
עוד כתב שם, לאחר שסיפר מכ=עניין גילוי גתב האר"י ז"ל בין חו"ר ארץ ישראל. וזה לשונו : ןמאותו יום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל בלבד. ומורי כמוהר"ר מסעוד סגי נהור ומורי כמוהרר"ר סלימאן המערבי נר"ו הם סיימו אותם הספרים שלוש פעמים, והם בקיאים בהם כמו ברל"ף בי"ת, וכן הם בקיאים בכל הזוהר ובתיקונים, ומאירה לפניהם השמש וכו…עד כאן שלונו.
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
Les origines démoniaques de la Mimouna 2007, Yigal Bin-Nun
http://youtu.be/ePQ793TAgKo
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
עם סגולה ◆ לחג הפסח ◆
א. כל טרחא שאדם מתאמץ ומזיע בנקיון הבית מחמץ וכל ההכנות לפסח בכך זוכה לכפרת עוונות (אריז"ל).
ב. סגולה לתינוק שאיחר לדבר, נותנים לו לשתות ממים שלנו, המיועדים ללישת הבצק עבור אפיית ממצות, ובנוסף עוזר לשיפור הזיכרון, ונרמז בתלמוד מסכת הוריות (דף יג ע"ב), חמישה דברים משיבים את הלימוד ואחד מהם, השותה מים של שיורי עיסה וכו' (יהדות המגרב עמוד 85).
ג. צריך להתרחק מכל כעס וקפידא בפרט בליל הסדר,
וכתב הרב הגר"ח פלאג'י זצ"ל וכפי מה שאדם מתייחס לאנשי ביתו, כך נוהגים עימו בכל עיניניו מהשמים, מדה כנגד מדה.
ד. סגולות בקערת ליל הסדר,
כתב בספר אוסרי לגפן (ח"יג), משם הרה"צ חיים כהן שליט"א המכונה "החלבן" אכילת הזרוע – סגולה לשידוך. (ואם היא צלויה יאכלנה למחרת. אכילת הביצה – סגולה לבנים. אכילת החרוסת – סגולה לקנות דעת.
ה. סגולת האפיקומן.
מנהגנו לשמור חתיכה קטנה מהאפיקומן והוא סגולה לפרנסה, ולהינצל בדרכים. ומובא בהגדה מימים ימימה,
מעשה נפלא מהראש"ל הרב שלמה משה עמאר שליט"א שסיפר בעת עלייתם ממרוקו לארץ ישראל עברו דרך צרפת
מהנמל שבמרסי הפליגו, ובדרך הייתה רוח סערה שטלטלה את האוניה ויושביה, זקן אחד הוציא מאמתחתו, חתיכה מהאפיקומן והשליכה לים, והים שב מזעפו… וכך מנהג יהודי אלג'יר, וכן נהגו יהודי לוב והייתה נשמרת האפיקומן עד לשנה הבאה ששורפה בביעור חמץ (נחלת אבות פסח אות נט).
ו. אכילת המצה מסוגלת לפרנסה, כי בחג הפסח נידונים על התבואה (בני ישככר, מר"ח ניסן).
ז. כאשר אומר "ונצעק אל ה' כל אחד יכוון בדבר מה שצריך מאת הקב"ה בדבר ישועה ורחמים.
ח. שאוכל מרור (חסה), יכוון בזה לצאת ידי חובה, כל השנה בדבר המרירות….
ט. עת רצון בעת גמר ליל הסדר, בשעת חצות לילה,
שערי שמים פתוחים לקבל התפלות, על כן יברך את בניו ובני ביתו בלילה זה. ויעקב אבינו קבל את הברכות בליל פסח כמובאר במדרש.
יהי רצון שנזכה מהרה בקיום הברכה
"ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. ונודה לך על גאולתינו ועל פדות נפשנו" במהרה בימנו אמן.
כעתירת הרב אברהם אסולין. {לעשרות סגולות ראו קטגוריה סגולות}.
—
סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי
בתיה כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
הקדמת המחבר
הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחי
הם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.
הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום
מנהגי האנוסים בפורטוגל
עם משלחת עיריית הרצליה לפורטוגל, יצא גם מר אהרון זר, עוזר לסגן ראש עיריית הרצליה. קודם לכן, היה שליח במדריד במשך ארבע שנים. במסגרת זו, גם ערך מחקר בנושא האנוסים והוא מספר – צאצאי האנוסים מתרכזים בעיקר במקומות אלו־ בספרד – בפלמה דה-מיורקה. בפורטוגל – בקסטלו דה-ויד, בבלמונטה ובקובולה. חלק גדול מצאצאי האנוסים בפורטוגל, הם ממגורשי ספרד, שעברו את הגבול לצפון פורטוגל.
שם בנו את חיי הקהילה, עד שהחלו לרדוף אותם גם שם והם הפכו לאנוסים.
צאצאי האנוסים נחשבים, ידועים ומתנהגים כקתולים. כששואלים אותם את השאלה ־ האם אתה צאצא של האנוסים, נתקלים בשלוש אפשרויות של תגובה.
אפשרות אחת יכולה להיות – תגובה של זעם גדול וכעס עד כדי צעקות וגירוש מהבית או מהחנות.
האדם אותו שאלת, מכריז חד-משמעית, שהוא קתולי ושלא ישאלו אותו שאלות מיותרות.
אפשרות שנייה יכולה להיות תגובה יותר מתונה – בני המשפחה, או האדם אליו פנית, אומרים – כן, נכון, אנחנו יודעים שאבות אבותינו היו אנוסים, אבל היום אנחנו קתולים וזה כבר לא מעניין אותנו.
אפשרות שלישית יכולה להיות תגובה נרגשת – רואים מיד שהאדם מתרגש, מסמיק, לוקח אותך הצידה, מתוודה ואומר ־ נכון, ידוע לי שמוצאי יהודי ואני באמת מצאצאי האנוסים. אבל אני פוחד, כי גם היום ישנם עוד אנשים, שאינם מעריכים את האנוסים. אבל אני שמח שבאתם אלינו ואני שמח ליצור קשר עם היהודים ועם ישראל.
בשלוש השנים האחרונות, אפשר כבר לראות תגובה קצת אחרת – האדם או המשפחה אומרים – כן! בצורה גלויה. אנחנו ממוצא יהודי, אנחנו גאים בזה ורוצים לחזור לחיק היהדות.
ואכן, בעיר בלמונטה שבפורטוגל, יש כבר כ-60 איש שחזרו לחיק היהדות וכבר יצרו קהילה יהודית לכל דבר. הם הקימו בית-כנסת ושומרים על חגי ישראל. התנועה הזאת הולכת וגוברת.
חם חזרו לחיק היהדות, בעקבות קשרים שהיו להם עם שליחים מישראל. הם בדקו וחקרו והתחילו להחיות ולממש, חלק גדול מהמנהגים שכבר היו טמועים בתוכם.
עד לפני זמן קצר, עדיין הדליקו נרות-שבת בתוך כוך, או מתחת לשולחן, או בארונית מיוחדת שנבנתה במיוחד לצורך זה. גם לפמוט מבנה מיוחד, כדי שהשמן לא ייזל.
הם חיפשו את התשובה לשאלה – מדוע כל הקתולים אינם מדליקים נרות בצורה כזאת בערב-שבת ואילו אנחנו – כן ן התשובה האופיינית, אותה קיבלו השואלים, הייתה – אנחנו לא יודעים למה… היום, התשובות שלהם כבר יותר מדויקות. הם חקרו את הנושא והגיעו למסקנה שזהו מנהג יהודי.
הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.
הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.
באחת העיירות, פגשה המשלחת של עיריית הרצליה באשה קשישה, שהזכירה מאוד בלבושה, את הסבתא מירושלים או מצפת, בכיסוי הראש השחור ובגרביים השחורים.
ראינו אצלה את פמוטי השמן ושאלנו, מדוע אינה מדליקה נרות-חלב. היא השיבה – אני לא מדליקה נרות כי הם עשויים מחלב של חזיר. היא ביקשה מאתנו שנשלח לה נרות כשרים מישראל. היא הוסיפה וסיפרה, שכל הנשים בעיירה הזאת, מדליקות שמן בפמוטים בערב – שבת.
דוגמה נוספת לשרידי מנהג יהודי אצל האנוסים – כשהם יוצאים מהבית, הם נוהגים לגעת במשקוף הדלת, אף על-פי, שאין שום דבר על המשקוף.
הם מסבירים, שתמיד הם נהגו כך, אבל אינם יודעים מדוע. בשנים האחרונות, כשהחלו לחקור, הם גילו את משמעות המנהג, של מתן נשיקה למזוזה שהייתה על משקוף הדלת.
את סימני המזוזות על המשקופים מצאנו ברובע היהודי. במקום בו הייתה קבועה מזוזה, נותר חריץ חרוט באבן המשקוף.
החג המקביל אצלם לחג הפסח, נקרא פסקואה. סמוך לחג, הם עושים זבח כבש. הם מסתובבים אתו מסביב לעיר ומורחים את דמו על פתחי הדלתות.
דברי המאפה והמתיקה בחג הזה, הם על בסיס של בצק שטוח, שמזכיר את המצה. אין שמרים ואין בצק תפוח לאפיית העוגות, והם משתמשים בכלי אבן חדש, שלא השתמשו בו כל השנה לאפייה. בפסקואה הם אינם אוכלים בשר.
ההסבר לכך הוא ־ שבתקופת האינקוויזיציה, הכריחו אותם לאכול בשר חזיר. כדי שלא יחטאו ויאכלו בשר חזיר דווקא בפסח, הם נמנעים מלאכול בחג בשר בכלל.
מנהגים אלו, הם תוספת למנהגים הנוצריים שהם מקיימים ומה שעורר את רצונם לחקור הייתה העובדה, שבאף קהילה קתולית אחרת לא נוהגים מנהגים אלו.
דבר נוסף מייחד אותם. משפחות המתגוררות באותה עיר וששם המשפחה שלהן מורה על מוצא יהודי, התחתנו ביניהן ולא עם משפחות בעלות שם משפחה שאינו מורה על מוצא יהודי. למשל, משפחת מרוקו, התחתנה עם משפחת פיינרו, שזה אורן. או משפחת בנישתי, התחתנה עם משפחת טולידו. זה מרמז, שהם השתדלו לשמור על טוהר הגזע היהודי ולא להתבולל. הם שמרו על כך במשך הדורות.
מנהג נוסף שמאפיין אותם, הוא – שאינם קונים לחם ביום שישי. הם אופים אותו בעצמם וזה מזכיר את החלה. גם הלחם שהם אופים קלוע כמו החלה.
נכנסנו לבתיהם של צאצאי האנוסים. בין התקליטים והקלטות שלהם, מצאנו שירים בלאדינו. בין השירים שמענו את השיר – אברהם אבינו.
הם מכנים את השירים ־ חודיאו-איספניול. (חודיאו-יהודי. איספניול-ספרדי).
שמענו שם שיר על אסתריקה צרפתי. זהו שיר על אמא יהודיה, ששמרה על ילדיה בחירוף נפש, כדוגמת – חנה ושבעת בניה.